שיעור בוקר 31.12.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", עמ' 148, אות י"ט

אות י"ט

"והיינו שאמרו ז"ל (ב"ב י"ז), הוא היצה"ר הוא השטן הוא מלאך המוות, שיורד ומסית, ועולה ומקטרג, ובא ונוטל נשמתו. והוא, כי ב' קלקולים כוללים נעשו בסבת החטא של עצה"ד, קלקול הא', ה"ע עולה ומקטרג, כי אחר שנתפתה ואכל מעצה"ד, וקנה בבנין גופו, כלי קבלה דחלל הפנוי, נעשה מחמת זה, שנאה והרחקה, בין אור החיים הנצחי דנפח ה' באפו של האדם, ובין גוף האדם. ודומה למה שאמרו ז"ל, כל המתגאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור במדור א', כי ענין הגאווה, נובעת מכלי קבלה דחלל הפנוי, שכבר אור העליון נתרחק ונפרד משם, מעת הצמצום ולהלן, ועד"ש בזוהר הק', שהקב"ה שונא את הגופות שבנינם אך לעצמם. וע"כ פרח ממנו אור החיים והוא קלקול א'. וקלקול ב', הוא ירידת רפ"ח ניצוצין, שכבר היו מחוברים במערכת הקדושה, כנ"ל, שעתה, כדי שלא יחרב העולם, נמסרו וירדו, למערכת הס"א והקלי'. כי מאחר שאין מערכת הקדושה יכולה, לפרנס ולכלכל את האדם ובני העולם, מסבת השנאה, שנתהוה בין הקדושה והכלים דחלל הפנוי, כחוק ההפכים זה לזה, כנ"ל, שאין אני והוא יכולים לדור במדור א'. ע"כ נמסרה הרפ"ח ניצוצין למערכות הס"א, כדי שהמה יכלכלו ויקיימו את האדם והעולם, בכל משך זמן גלגולי הנשמות בהגופים בס' ריבוא לדור, ובאלף דור, עד גמר התיקון. ובזה תבין, למה המה מכונים בשם קליפות, להיות ערכם, כערך הקליפה שעל הפרי, כי קליפה הקשה חופפת ומכסית על הפרי, לשמרה מכל טינוף והיזק, עד שתבוא הפרי, לידי האוכלה, שבלעדה, היה הפרי נשחתה, ולא היתה באה למטרתה. כן אתה מוצא, אשר הרפ"ח ניצוצין נמסרו לידי הקליפות, כדי לכלכל ולהכשיר את המציאות, עד שיתחברו וישיגו למטרתם הנרצה, כנ"ל.

והנה קלקול הב' הנזכר, ה"ע ובא ונוטל נשמתו, רצוני לומר, גם זה החלק הקטן של נשמה, הנשאר לו להאדם, בבחי' זיעה, של חיים הקודמים, הרי הס"א עושקתה, על ידי אותה ההשפעה בעצמה, שהיא משפעת לו מהרפ"ח הניצוצין, שנפלו לגורלה. ולהבינך את זה, צריך לצייר היטב תמונת הס"א כמות שהיא, בכדי שתוכל להשכיל כל דרכיה, וכבר הראיתי לדעת בפמ"ס בענף ו' דכל חלקי המציאות מעולם התחתון, המה ענפים נמשכים משורשם, כמו חותם מחותם, מעולם העליון, והעליון מגבוה הימנו, והגבוה, מגבוה על גבוה וכו'. ותדע, שכל הבחן שיש מהענפים על השורשים, הוא רק ביסודות החומר שבהם לבד, כלומר שחומריים שבעוה"ז, המה יסודות גשמיים, והחומריים שבעולם היצירה המה יסודות רוחניים, דהיינו מבחי' רוחניית היצירה, וכן כל עולם ועולם מבחינתו, אמנם המקרים והתהלוכות שבהם, יש להם ערך שוה, מכל ענף לשורשו, כמו ב' טפות מים, השוות זו לזו, וכמו הנחתם ששוה צורתו בכל וכל להחותם, שממנו נחתם. ואחר שתדע זה, נבקש את זה הענף, שישנו להס"א העליונה בעוה"ז, ואז נדע על ידו, גם את שורשו הס"א העליונה.

ומצאנו בזוהר הק' פרשת תזריע, דהנגעים שבגופי בני אדם, המה ענפים של הס"א העליונה עש"ה. ולפיכך, נקח להשכיל את קומת הבעל חי, ואנו מוצאים בו, אשר זה הנביע המתהוה בגופו, ע"י השגת התענוג, הוא המרבה ומפריא לו החיים, וע"כ ההשגחה הטביעה בהקטנים, שבכל מקום שיתנו עיניהם, ימצאו קורת רוח ותענוג, ואפי' מדברים קטנטנים של מה בכך. להיות קומת הקטן, מחוייב לרביה של חיים ביותר, כדי שיהיה סיפוק בו לצמיחה וגידול, וע"כ תענוגם מצוי. והנך מוצא אשר אור התענוג הוא אבי החיים. אמנם חוק זה, אינו נוהג זולת בתענוג, שהוא מושפע לכללות הקומה, אבל בתענוג דפרודא, כלומר, בשהתענוג מתקבץ ומקובל, רק לחלק נבדל של קומת הבעל חי, אז אנו מוצאים בו דין הפוך. דהיינו אם יש לו מקום לקוי בבשרו, התובע אותו לגרד ולחכך, והנה פעולת החיכוך, מביאה לו ג"כ שכרו בצדה, שמרגיש עמה תענוג מרובה ברדיפה כבירה, אמנם בתענוג זה, טפת סם המות כרוך בעקבו, שבאם לא ימשול על יצרו, וישלם את התביעה הרדופה, נמצאים התשלומים מגדילים עוד את חובו, כלומר, לפי מדתו של השגת התענוג מהחיכוך, כן יתרבה עליו הלקותא, ויתהפך התענוג למכאוב, ובהתחילה שוב להתרפאות, נולד עמה יחד, תביעה חדשה לחיכוך, ובמדה יותר גדולה מקודם, ואם עדיין אינו מושל ביצרו, ושוב משלם די התביעה, נמצא גם הלקותא הולך ומתרבה עליו, עד שמביאה לו טפה של מרה בסופו, שמרעלת כל הדם, שבאותו החי. ונמצא, שמת ע"י קבלת התענוג, מפני שהיא תענוג דפרודא, המקובל רק לחלק נבדל של הקומה, וע"כ פועלת המות בהקומה, בהפכי מהתענוג המושפע לכלל הקומה, כאמור. והנה הגיע לפנינו, צורת הס"א העליונה מראשה עד עקבה, אשר ראשה, היא הרצון לקבל אך לעצמה, ולא להשפיע מחוץ לה, כתכונת התביעה שבבשר המנוגע, בערך כללו של קומת החי; וגופה של הס"א, היא צורתה של מין תביעה, שאינה עומדת להפרע, שהפרעון שהוא הולך ופורע, עוד מגדיל החוב והלקותא ביותר, כדוגמת קבלת תענוג ע"י החיכוך, כנ"ל. ועקבה של הס"א, היא הטפה של סם המוות, שעושקתו ומפרידו, גם מניצוץ חיים האחרון שנשאר לו, כדוגמת טפה של סם המות הנ"ל המרעלת את כל הדם שבקומת הבעל חי. והיינו שאמרו ז"ל, ולבסוף בא ונוטל את נשמתו, כנ"ל. והיינו שאמרו שהמלאך המוות מזדמן בחרב שלופה וטפה של מרה בקצה החרב, והאדם פותח פיו וזורק בו הטפה, ומת. אשר חרבו של מלאך המוות, הוא השפעת הס"א, שנק' חרב, לסבת הפירוד המתגדל במדת הקבלה, שהפירוד מחריבו, כנ"ל, והאדם פותח בהכרח את פיו, להיות שמוכרח לקבל שפע הקיום והעמדתו, מתחת ידיה. עד שמגיע אליו טפה של מרה, שבסוף החרב, שהוא גמר הפירוד לניצוץ האחרון של נשמת חייו, כנ"ל."

תלמיד: הוא כותב "וקלקול ב', הוא ירידת רפ"ח ניצוצין, שכבר היו מחוברים במערכת הקדושה, כנ"ל, שעתה, כדי שלא יחרב העולם, נמסרו וירדו, למערכת הס"א והקלי'.". כלומר, יש הבטחה שדווקא על ידי הקלקול ניתנת עכשיו הקדושה במערכת הסטרא אחרא המנהלת אותנו.

ואז, דרך הקלקול נוכל להתקדש לאט לאט.

תלמיד: בהמשך הוא שואל למה, ועונה, מפני שיש חוק שורש וענף ונותן את דוגמת הגירוד שבסופה הוא מת. איפה אם כך מה שהוא אמר, שבזכותה אנחנו נתקדש? אנחנו מתים, זו דוגמא הפוכה להבנתי.

תשאל את החברים.

תשובת חבר: זו דווקא דוגמא מדהימה, נוצרת מעין מערכת שבה, אם אנחנו מחיים את העשירייה כל הזמן אנחנו נשארים בחיים. ואם אדם חושב על עצמו ומתנתק אז מיד הוא מאבד את החיים. זה דווקא תיקון. אם רוצים לחיות, חייבים כל הזמן לחשוב על העשירייה ודרכה לבורא כמובן.

זו תשובה מספקת?

תלמיד: זאת אומרת, לא בהכרח הסטרא אחרא מביאה אותנו לתיקון. או שהמוות, בכך שהוא לוקח את הטיפה ממלאך המוות, זה גם סוג של תיקון?

זאת שאלה.

תלמיד: כי אם לא, אז לא ברור איך היא בהכרח מביאה אותנו לתיקון. נראה כאילו יש פה מערכת המחויבת להביא אותנו לתיקון ובסוף היא עלולה להביא אותנו למוות.

כן. אולי יש עוד חברים הרוצים לענות.

תשובת חבר: זה לא נתפס בהבנת הרצון לקבל שלנו. הרצון לקבל על מנת לקבל צריך למות בכל פעם כדי להוליד משהו חדש דרכו נקבל את ההבנה שלו העליונה.

למה הרצון לקבל חייב למות כדי להתרפאות?

תלמיד: כדי לקבל את הטבע השני.

ברור שהוא חייב לקבל טבע שני, אבל למה רק דרך המוות?

תשובת חבר: הקליפה מביאה אותך למצב שאם אתה רוצה באמת לעשות מה שצריך אתה חייב את הבורא, בלי הקליפה לא היית מגיע לכך.

אתם מסכימים שאנחנו צריכים את הקליפה?

תלמיד: ברור שאנחנו צריכים את הבורא. החיים הם העשירייה, בלעדיה אין חיים, רק דרכה אפשר לגלות מקום ולגלות את הבורא. ומערכת הקליפות נבנתה באופן שאם אנחנו לא בזה אז ברור שמדובר במוות. יותר ויותר מתברר שזה הדבר, אם לא אין חיים. לכן זו דווקא מערכת מצוינת. אין בורא, אין כלום בלי עשירייה.

לא, זו לא מערכת מצוינת שאין בורא.

תלמיד: זו מערכת שמבררת לנו שבלי עשירייה אין כלום.

הבנו אותך.

תשובת חבר: התשובה לכל השאלות היא דבר אחד, לרכוש מסך. מהרגע שרכשת מסך אתה יודע בדיוק מה לעשות עם הלקותא.

גם נכון.

שאלה: מה הקלקול הראשון שאותו הוא מתאר כקלקול א'?

מה כתוב?

תלמיד: אני לא יודע.

אז צריך לקרוא עוד פעם. לא נורא. אפילו מחר בזמן השיעור נקרא שוב. אלה דברים החייבים להיות מיושבים אצלנו פנימה יותר ויותר.

תלמיד: נתת עצה יומית בלתי פוסקת, לקרוא, ללעוס לעכל את המאמר של רב"ש עד שיעור הבוקר למחרת. כל היום להיות בו. יש עשיריות שאני יודע שהן קוראות, לועסות את מאמר הצהריים וממנו עוברים לרב"ש של מחר בבוקר.

אני לא קובע זמנים ולא קובע מה תעשו, אני רק ממליץ להביא זאת בחשבון אם אפשר.

תלמיד: והייתה עוד המלצה שלך, להיות בשתיקה עשר דקות בהכנה, ולהתרכז בחיבור בינינו ובבורא שבו,

חמש דקות של שתיקה.

שאלה: אני מרגיש שבעל הסולם כותב עליי, אני לא יכול לתלוש את עצמי מההנאות לעצמי, מה עלי לעשות?

להתפלל. אף אחד לא יכול לעשות זאת, מי שחושב שהוא יכול הוא טיפש, הוא עדיין לא מכיר את עצמו. אנחנו חלשים עד אפס גרם ממש, אין לנו כוח להתעלות בכלום ולכן עלינו להתגבש יחד ולבקש מהבורא כוחות. ואז נתחיל לקבל ממנו כוח התנגדות, גרם ועוד גרם ועוד גרם, וכך נוכל לנצל את עצמנו בצורה נכונה.

שאלה: איך מיד להבדיל האם התענוג שבא הוא תענוג דפרודא או להיפך, תענוג של כל הקומה או רק חלק ממנה?

תענוג שמושך אותי לחברים ואותנו יחד לבורא זה תענוג של חיבור. ותענוג דפרודא זה ההיפך.

שאלה: באילו חושים אנחנו חשים את חטאו של אדם הראשון?

זה עוד רחוק מאיתנו. חטא עץ הדעת, חטא אדם הראשון עוד רחוק.

(סוף השיעור)