שיעור ערב 18.01.15 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', חלק מאמרי חברה,

עמ' 644, מאמר: "הצורך לאהבת חברים"

"בזה יש הרבה סגולות:

א. סגולה לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את הזולת. שזה ענין, כמו שאמר רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". היות שע"י זה יכול להגיע לאהבת ה'.

אולם יש לדעת, כי ענין לאהוב הזולת ולעבוד לטובת הזולת, זה אינו מטרת הבריאה, כפי שהחילוניים מבינים אותה. היות שאין העולם נברא שאחד יעשה טובות להשני. כי העולם נברא, שכל אחד יקבל הנאה לעצמו. וזה, מה שאנו אומרים, שצריכים לעבוד לטובת הזולת, זהו רק תיקון הבריאה, ולא מטרת הבריאה. שענין התיקון הוא, שבכדי שלא יהיה ענין של בושה, נעשה תיקון של ענין השפעה, שרק ע"י זה הנבראים יקבלו טוב ועונג לעצמם בשלימות, בלי פגם של בושה.

ועל זה יש לפרש מה שהזה"ק אומר על פסוק "וחסד לאומים חטאת. כל טובו דעובדין, לגרמייהו עובדין". שיכולים לפרש, כל הטוב, שהם עושים חסד, הוא על כוונה שלהם, שנקראת "לגרמייהו", היינו לעצמם. שפירושו, שזהו לפי הבנת עצמם. ולא לפי שניתן לנו לקיים "ואהבת לרעך כמוך" מצד מצות ה', שברא את העולם על הכוונה דלהטיב לנבראיו. וענין המצות שניתן לנו, הוא רק לצרף את הבריות, שע"י זה יגיעו לדביקות ה', שיעזור להם לקבל טוב ועונג, וישארו בדביקות ה'.

ב. שזה שחברים מתייחדים לחטיבה אחת, הם מקבלים כח, שיוכלו להחשיב את מטרת עבודתם. שהוא, בכדי להגיע לשמה. והיות שהכלל שחינכו אותם, כדברי הרמב"ם ז"ל, שאומר, "נשים, קטנים וכלל עמי הארץ, מלמדים אותם, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט".

והיות שצריכים לחכות עד ש"יתחכמו חכמה יתירה", להגיד להם, שצריכים לעבוד לשמה. וממילא נשאר כלל גדול מהרבים בשלא לשמה. והיות שמצד הטבע, היחידים מתבטלים לגבי דעת רבים, לכן כשהחברים הרוצים כן ללכת בדרך להגיע לשמה, בכדי שלא יתבטלו לגבי הכלל, לכן כשהחברים מתחברים, וכל אחד מסור להשני, וכוונתם, שע"י אהבת הזולת יגיעו לאהבת ה', שזוהי המטרה, כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, בכל נפשך", נמצא, שע"י זה שהם כלל אחד, הגם שזה כלל קטן, אבל כבר נחשבים לרבים. ואין הרבים האלה משועבד להרבים של הכלל. והם יכולים לעבוד באהבת חברים על הכוונה להגיע לאהבת ה'.

והגם שמצות "ואהבת לרעך כמוך" נוהגת לגבי כל הכלל ישראל, אבל לפי שהכלל ישראל אינם הולכים על דרך להגיע מאהבת הזולת לאהבת ה', ויש כלל, כשמתחברים אחד עם השני, אז כל אחד מקבל הדיעות של השני, והיות שענין לשמה לא נקבע עוד בלבו של אדם, שזהו עיקר הכוונה של תו"מ, כלומר, שעיקר הכוונה היא, שע"י הקיום של תו"מ יכולים להגיע לשמה, לכן בזה שהאדם מתחבר עם השני, הדיעות של השני מחלישות את דעתו של לשמה. ומשום זה יותר כדאי לשמש ולהתחבר עם סוג אנשים, שהם מבינים, שענין "ואהבת לרעך כמוך" הוא רק אמצעי להגיע לאהבת ה', ולא מטעם אהבה עצמית, אלא כל כוונתו יהיה לתועלת ה'. לכן יש להיזהר להתחבר, ולדעת עם מי מתחברים.

וזו היא התועלת של אהבת חברים בקבוצה מיוחדת. כלומר, שיש לכולם מטרה אחת להגיע לאהבת ה'. מה שאין כן כשמתחברים אנשים סתם, הגם שהם עוסקים בתורה ומצות, אבל מסיבת שאין הם הולכים בדרך להגיע בעמ"נ להשפיע לה', אלא כנ"ל, לפי שחינכו אותם בעמ"נ לקבל, הנקרא "שלא לשמה", ואם יתחברו עמהם, הם יקבלו דיעותיהם, אז יגידו אח"כ, שלא כדאי ללכת בדרך להגיע לשמה, היות של לשמה הוא יותר קשה משלא לשמה, מטעם שלשמה הוא נגד הטבע, לכן צריכים להיות נזהרים, שלא להתחבר עם אלה אנשים שעדיין לא יתחכמו עם חכמה יתירה, ועדיין לא הגיעו לדעת, שעיקר עבודת ה' היא לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם.

אבל ענין "ואהבת לרעך" נוהג לגבי כל הכלל ישראל. אלא כנ"ל, ניתן לנו שמירה לדעת מקודם עם מי מתחברים. והסיבה היא, כי האדם, מטרם שזכה לצאת מאהבה עצמית, הוא מרגיש תמיד שזה קשה. היות שהגוף מתנגד לזה, ואם הוא נמצא בסביבה שיש קבוצה של אנשים, שהם מאוחדים יחד בדיעה אחת, שמסתכלים על המטרה ולא על עבודה, אז המטרה שלו לא נחלשת ממנו.

מה שאין כן אם הוא לא נמצא תמיד ביחד עם החברים שלו, מאוד קשה להאדם להחזיק מעמד בהמטרה דלהשפיע. והוא צריך לרחמי שמים, שלא יחליש את דעתו, מה שהבין מקודם, שכדאי לעבוד וללכת בתלם של עבודה דלהשפיע.

ופתאום הוא מקבל מחשבות, שכדאי ללכת כמו הכלל כולו, ולא צריך להיות יוצא מהכלל, הגם שבזמן שהיה מחובר עם החברים היה מבין אחרת. וזהו כנ"ל, שבזמן שלא מחובר עם הכלל של הקבוצה הקטנה, הוא תיכף נכנע להרבים של הכלל, ומקבל דעותיהם, שמספיק לשמור תורה ומצות בכל פרטיה ודקדוקיה, ולכוון שאנחנו מקיימים מצות המלך שצוה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום, וע"י החכמים הבאים אחריו. וזה מספיק בשבילנו, שבעבור זה נקבל שכר. ואנחנו מאמינים בחז"ל, שאמרו לנו "ונאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". ומה יש לנו לחשוב יותר מזה. וכמו שאומרים, אם אנו נקיים זה, דיינו.

והוא כמו רבי חנניא בן עקשיא אומר, "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות". זאת אומרת, שכל התורה ומצות שניתן לנו, הוא כדי שיהיה לנו הרבה שכר.

וכל זה, שעכשיו האדם נעשה יותר חכם, מכפי שהיה מאוחד בתוך החברה הנ"ל, שהיה מבין בפשטות, שצריכים לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו, אלא צריכים לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לבחינת דביקות ה'.

שאלה: העבודה שלנו להשפיע זה תיקון הבריאה.

כן.

תלמיד: אבל הבורא ברא את הכל מושלם, למה השאיר לנו מקום לתיקון?

אבל "בריאה" זה אתה, ולכן אתה מגלה את הפגם שבך, ומרגיש שאתה צריך לתקן. אנחנו אולי עוד לא מרגישים את הפגם הזה, מרגישים אותו בזמן "גלות מצרים", מה שנקרא. אבל האדם מתרומם בזה, שהוא לא מסכים להיות בהמה. זאת אומרת, סתם כך לקבל מה שיש ולא לגלות את מהות החיים. הוא רוצה לדעת בשביל מה חיים, למה חיים, מה המערכת שמנהלת אותו, מי מנהל אותו, מה קורה לו בכלל, הוא רוצה להתרומם. הוא רוצה להיות כבר בדרגה של הכוח העליון, ולשם זה הוא צריך לעבוד.

זאת אומרת שלמות זה שייך למצב האחרון, ואותו ברא הבורא ולא אתה. אתה בזה לא נכלל בינתיים. אתה מחוץ לשלמות. כל העבודה שלנו זה להגיע לשלמות בכוחות עצמנו, בהכרה, בהבנה, ביגיעה. ואז אנחנו נדע את כל המערכת שאנחנו נמצאים בה כבר עכשיו, אבל נדע איפה אנחנו נמצאים, איך המערכת פועלת, ואיך אנחנו יכולים להפעיל אותה.

תלמיד: אם כך, שלב א' ושלב ג' שהבורא ברא, זה אותו שלב למעשה. ובלי זמן, זאת אומרת, שהפסק זמן של ששת אלפים שנה, זה מה שאנחנו יכולים לשנות, זה מה שהאדם שמגיע לתובנה צריך לתקן?

כן.

תלמיד: שהוא יכול לקצר את הזמנים?

כן.

שאלה: כתוב, "לכן צריכים להיות נזהרים, שלא להתחבר עם אלה אנשים שעדיין לא יתחכמו עם חכמה יתירה, ועדיין לא הגיעו לדעת, שעיקר עבודת ה' היא לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם." וממשיך, "אבל ענין "ואהבת לרעך" נוהג לגבי כל הכלל ישראל.", ובעצם הוא מסביר שצריך חברה ששמה לה מטרה, והולכת לכיוון המטרה ולא לכיוון העבודה. אבל גם אם אני בחברה כזאת, אני צריך שמי שמוביל את החברה, יהיו אנשים שהגיעו ל"חכמה יתירה", ואני מרגיש שלי אין יכולת לזהות, ולחברה שאני איתה גם אין יכולת לזהות אותם. אז ממה אני צריך להיזהר, איפה החלק שלי שם?

אתה נמצא בחברה שהביאו אותך לכאן. אתה נמצא בין אנשים שגם אותם הביאו לכאן. הביאו אתכם יחד למורה, והמורה מגיע אליכם עם ספרים, מציג לכם את הספרים, ומסביר מה קורה בדרך שלכם, מה שכתוב בספרים, ואיך להשתמש בזה.

מה שאתם צריכים, כמו שכותב הרב"ש, זה קודם כל להתנתק מהחברה החיצונית שהיא פועלת לפי הבהמיות, היינו לפי הרצון לקבל. כי אם אני פועל לפי מה שהרצון לקבל שלי מסכים, אז אני נמצא במצב הגשמי, בקיום הבהמי, באגו הרגיל. ואם אני רוצה להתעלות מעל זה, זה נקרא "אדם", הדומה לעליון, אז אני צריך כבר לעבוד לפי תוכנה אחרת. ואני צריך כל הזמן להיות דבוק לעליון למעלה מהגשמיות. זאת אומרת, אני צריך לקבל את כל המציאות כמציאות שלימה, ומה שנראה לי, אני צריך להבין שזה נראה לי כך בכלים המקולקלים שלי. ועד שאני לא אתקן אותם, אני תמיד אראה את העולם כמקולקל, ותמיד אני צריך מעל זה לעלות לדעה של העליון. "דעת העליון" זה נקרא למעלה מדעתי. דעתו זה שלימות. כך עובדים.

כדי שאני אנטרל את החברה החיצונית שמשפיעה עלי ויכולה לסחוב אותי לכל מיני כיוונים שלה, אני צריך לארגן את החברה שלי כקומפקטית, קטנה, הכלולה מאנשים כמוני, ואנחנו מקיימים את עצות המורה, ומחוברים בינינו כך, שההשפעה שלנו על כולנו, היא חזקה יותר מהשפעת הסביבה החיצונית עלינו. ואז בנינו סביבנו חגורת ביטחון ואנחנו יכולים להתקדם.

תלמיד: גם אני יכולתי לארגן סביבה אחרת ולהיות עם מורה אחר וללמוד משהו אחר לגמרי, והוא כאילו דורש ממני להיזהר לא לפגוש אנשים כאלה. אבל אין לי יכולת להעריך מי "אנשים כאלה" ומי לא. ממה אני נזהר, חוץ מלהוריד ראש, כמו חרק שמוריד את הראש ואומר "אני הולך, מה שלא יהיה". הוא דורש ממני איזשהו בירור, מהו?

נכון. הבירור שלך הוא, כל הזמן לראות שאתה דבוק לרב ולקבוצה, ושאתה מנותק מהעולם הזה. "מנותק" הכוונה, שאתה פועל לפי כמה שאתה צריך ולא יותר. בצורה בהמית זה לא נחשב. אבל בצורה רוחנית אתה דבוק לקבוצה.

תלמיד: אני לא יודע מה זה "דבקות", הקשר הוא הרבה פעמים בא בצורה שאני כאילו לוקח אחריות וחושב על החברים, והרבה פעמים הוא גם בצורה הופכית לגמרי, שאני ממש לא רוצה, ולא רוצה לחשוב, מרגיש התנגדויות. זה שני פנים של סוג קשר של אותו דבר, או שזה אחד מול השני, אני צריך למדוד איפה?

אנחנו תמיד מתקדמים בהתנגדות. בטוח. אם אין התנגדות סימן שנפלת לדרגת בהמה, כי ההתקדמות שלנו היא תמיד נגד הרגש ונגד השכל. אם אני עובד על מנת לקבל פרס, אז הגוף שלי מסכים, הראש שלי והלב שלי מסכימים, ואני מתקדם יפה, אפילו "תביאו עוד עבודה, תביאו עוד כל מיני הזדמנויות. אני אעבוד יותר קשה ואני אקבל יותר שכר", כי מובן לי מה אני הולך לקבל בעולם הזה, העולם הבא, ואז אין לי שום התנגדות.

אם אני מתעצל אז אני מקבל פחות ואם אני עובד יותר, אני מקבל יותר. הכול ברור ובזה כל העולם תומך, כי האגו שלנו תומך בזה, ואין לי שום בעיה. כולם רואים כמה שאני מרוויח, וכולם מקנאים, ומזה יש לי חומר דלק.

מה שאין כן, אם אני עובד בעבודה רוחנית, שם האגו שלי לא מסכים ואני כל הזמן מקבל ספקות, דחייה, "בשביל מה לך"? "מה יש לך"? וכולי. אני לא מרגיש שיש לי מרץ פנימי, אני לא מרגיש שיש מישהו שאומר לי, "אתה בסדר גמור, אתה יפה, תראה איך הצלחת" כי את העבודה שלי אף אחד לא מרגיש מבחוץ ואני נמצא כל הזמן בספקות ובבעיות. גם בלב, גם במוח ואין לי במה לתרץ למה אני עושה את זה. בכל יום יש לי קושי לקום, וכמה פעמים ביום לשכנע את עצמי שאני עכשיו צריך לשבת וללמוד, או ללכת לאיזה סידור שאני חייב, לתורנות או להפצה.

אני חייב כל הזמן ללחוץ על עצמי, אני צריך כל הזמן להביא את עצמי למצב שאני צריך לתת תשובה בשביל מה אני עושה את זה. ואז אני צריך לחשוב כל הזמן על גדלות הבורא, למי אני משפיע, בשביל מי אני צריך, מה צריך, מה יש. זאת אומרת, שהוא צריך להיות בעיני יותר ויותר גדול בכל פעם. אבל מאיפה אני רואה? אני לא רואה.

אם הייתי מפחד. מהעולם הזה, העולם הבא, גן עדן גיהינום, אבל לא. אנחנו אומרים, גן עדן זה נקרא, שאתה כולך משפיע ואתה דבוק לבורא, והגיהינום זה ההיפך, כשאתה מגלה שאתה הפוך ממנו, שאתה בהמה. ואין לי הרגשה בזה, והעולם לא תומך בזה, ואני נמצא ממש במצב קשה.

וכאן צריכה להיות קבוצה חזקה, שהיא תומכת בזה, קומנדו, שמה שאנחנו מיצבים בינינו כדבר גדול, הוא באמת יהיה גדול בעיני כולם, לעיני כולם, אחרת לא יהיה לנו חומר דלק להתקדם. הבורא נסתר והוא לא יפתח את עצמו ולא ייתן לך כלום. אתה צריך כל הזמן ללכת עוד יותר ועוד יותר בניתוק מהרצון האגואיסטי שלך. ואז למה אתה הולך? אתה הולך באוויר. ולכן רק קבוצה יכולה לייצב לך את גדלות הבורא, ואז אתה תלך קדימה.

אתה לא תראה את גדלות הבורא, אחרת יהיה לך כזה תענוג שתחשוב, "אם אני שייך לו, מה אני צריך עוד". זה כמו גנב שרץ וצועק, "תתפסו את הגנב". או כמו החסידים שרצים לשרת את הרב'ה, לנשק לו את היד, כי הוא גדול בעיניהם, הם קבלו חינוך כזה. ואצלנו זו תמיד בעיה, אנחנו צריכים תמיד לרומם את החברה, כדי לקבל ממנה את גדלות הבורא ואז יהיה לנו קצת יכולת לעשות פעולות השפעה.

תלמיד: אני רק רוצה לבדוק שהבנתי.

אתה לא הבנת, אם תעשה כל מיני פעולות, מתוך זה אתה תבין. לא מבינים בשכל, רק מתוך הניסיון.

תלמיד: זאת אומרת, אם יש לי קושי אז אני צריך "להדליק" את החברים דווקא מהכוון החיובי, כך שהם ידליקו אותי וזה יהיה מעין חומר דלק.

תנסה. אבל איך אתה תדליק אותם אם הם צריכים להדליק אותך?

תלמיד: אני אשקר, ברור.

נראה אותך. אנחנו לומדים את ההבחנות הללו דווקא במאמרים שאנחנו לומדים בבוקר.

שאלה: איך אני בודק ומודד על ידי אהבת חברים, אם לחברים סביבי יש מטרה לגלות את הבורא?

אנחנו בונים את החברה לפי מאמרי החברה. המאמר שלפנינו "הצורך לאהבת חברים" שייך לאותה חבילת המאמרים שאנחנו לומדים. בצורה כזאת אנחנו בונים את החברה. אני יחד איתם בסדנאות ובכל הפעולות, אנחנו נכללים מאותו מורה שבו אנחנו מתחברים, והוא מחבר אותנו לעליון. וודאי שאף אחד לא יכול לבדוק את השני, אבל האור העליון שפועל מתוך העיסוק שלנו, הוא בעצם מחבר אותנו כולנו יחד. זה לא אני והם, אלא אנחנו כולנו יחד הופכים להיות כלי אחד. זה לא שאני צריך לדעת האם הם כמוני או לא, אנחנו כולנו הופכים להיות אחד. לכן אין כאן עניין אם הם לא יכולים להיות בדיוק אני, החיבור עושה גוש אחד.

שאלה: האם על ידי תיקון היחס שלי לזולת, כל המעגלים הקרובים אלי ואפילו המעגלים החיצוניים, נהפכים לסביבה טובה עבורי?

אני לא יודע מה הכוונה מעגלים. אנחנו מדברים על המעגלים שלנו. קבוצות רחוקות או קרובות זה לא לפי המיקום שלהם, יש כאלה שהן קרובות יותר ויש כאלה שרחוקות יותר, זה לפי ההשתתפות. אנחנו צריכים להשתדל שכולם יהיו קרובים.

שאלה: האם כדי להגיע לחיבור בתוך הקבוצה, החיבור צריך להיות שלם, שכולם יהיו בדיוק באותה הנטייה?

כולם נמצאים באותה נטייה. זאת כבר לא בעיה שלנו אלא בעיית הבורא, כי הוא הביא את כולנו למקום אחד. לא רק שהביא למקום אחד, הוא כבר שנים מחזיק ומנקה אותנו מאנשים, ומחבר אותנו עם עוד אנשים אחרים. הוא אפילו גרם לזה שקנינו את בניין הזה, שסידרנו אותו וכן הלאה.

תלמיד: כדי להגיע לדרגה הראשונה של החיבור, יש כאילו תחושה שבקבוצה יש כאלה שתמיד בוערים יותר, כאלה שבוערים שפחות, וכאלה שעוברים עכשיו תקופה קשה יותר. איך אפשר להגיע למצב שכל החברה תהיה באותו כיוון כך שנגיע לרגע שבאמת נהיה כאיש אחד בלב אחד ואז החיבור יקרה?

החיבור קורה בלי עבודה שלך. עליך רק לדאוג לזה שכולנו נהיה מחוברים ודבוקים בבורא בדרגה יותר עליונה. זה הכל. שוויון בינינו אף פעם לא יהיה. לא צריך להיות שוויון, גם בעשר הספירות אין שוויון. כל אחד משלו. זאת לא הבעיה שלנו, החיבור הוא לא בין שווים. אנחנו שווים לפי הכוח העליון שפועל עלינו, על כולם.

תלמיד: אני מזהה בעשירייה שלי חברים שעוברים מצב של כבדות, איך אני אדע אם אני מסתכל עליהם עכשיו בכלים המקולקלים שלי ואני צריך לתקן את עצמי, או שאני באמת צריך לעזור להם ולעשות פעולות כלפיהם?

הרב"ש כותב על כך, תמיד חסר לחבר מצב רוח טוב. זה הכל. הוא נותן לך עצה מאוד פשוטה, אתה תמיד יכול להשפיע במצב רוח.

תלמיד: אני שואל מפני שכתוב במאמר ,"האדם נעשה יותר חכם מכפי שהיה, מאוחד בתוך החברה". כאילו תמיד חייב להיות מצב של חיבור וניתוק.

כן. אבל כל פעם מישהו אחר נכנס לזה, כך מנגנים עלינו מלמעלה.

תלמיד: האם הבורא עושה את זה בשבילי כדי שאני אלמד משהו, או בשביל העבודה שלי כלפיי החברים?

הבורא עושה את זה כדי שאתה תוכל למיין כל פעם עוד ועוד רצונות שלך מהדעת, ותעלה אותם למעלה מהדעת.

שאלה: בקרוב יהיה לנו כנס בישראל. אנחנו עושים מגוון של פעולות הכנה, ואחת מהפעולות הגדולות שמשתפות את הכלי העולמי תתקיים בעוד שבוע. מדובר על כנס וירטואלי עולמי שאמור לחבר את כל הקבוצות. הוא יתקיים סביב השעון וסביב כדור הארץ, בכל פעם קבוצה אחרת תוביל את השידור, זה יהיה סוג של תורנות רמח"ל.

כהכנה לזה יש לנו שאלות מכל הקבוצות בעולם. המטרה העיקרית של כנס ההכנה הוא חיבור, יצירת משהו משותף חם ומשפחתי בין כולנו. וגם תמיכה בקרן "הלפ חבר" כדי לאפשר לחברים להגיע לארץ ואולי גם לכנסים האחרים. איך אתה רואה את מטרת הכנס ומה אפשר להשיג בו?

רק עכשיו אני שומע על הכנס הזה ועל התוכנית, יכול להיות שזה דבר טוב.

שאלה: מה מטרת הקרן "הלפ חבר"?

"הלפ חבר" היא קרן שמיועדת לעזור לחברים מיוחדים שלנו, שאין להם אמצעים להגיע לכנס בישראל ושלפחות פעם אחת בחיים יוכלו להגיע לזה, זה מה שאנחנו רוצים. לכן, אם יש לנו חברים כאלה שבאמת נותנים את היגיעה שלהם ללימוד, להפצה, לחיבור, לעבודה בקבוצה, אז אנחנו רוצים שהם גם יבואו לכנס, או לכאן, או לארה"ב, או לרוסיה. במצב כזה אנחנו נעזרים באותה קרן.

שאלה: למה אומרים שהגשמיות של החבר היא הרוחניות שלי?

כי לרוחניות של חבר אני לא יכול להגיע, זה רק המורה, ולגשמיות שלו, כלומר, לדאוג שלא יחסר לו מה שהכרחי לקיום, עלינו לדאוג. בזמננו זה כמעט ולא קיים ממש, לכולם יש לחם ומים ואיפה לישון, פחות או יותר, אלה הדברים שהתורה מתכוונת שהם ממש הכרחיות. אבל חוץ מזה כל היתר זו רוחניות, והכרחיות ברוחניות היא, שאני צריך תמיד לדאוג שלכל החברים שלי תהיה התפעלות מגדלות הבורא.

שאלה: איך נוכל להגיע בכנס שיהיה בשבת הקרובה, למצב של מעמד הר סיני?

שוב אתה שואל אותי על הכנס. אני לא יודע על התוכנית שלו ולא על כלום. מעמד הר סיני, זה לא פשוט, נשתדל אולי בדרך, צריך ללמוד וחייבת להיות תוכנית הכנה.

שאלה: אני אסביר שוב איך פחות או יותר הכנס ייראה. נתחיל במוצאי שבת והשידור יעבור מקבוצה לקבוצה סביב כל העולם, כל הקבוצות ישדרו ויהיו מחוברות בשלב כזה או אחר, בכל פעם יבשת או קבוצות אחרות בעולם. איך אפשר בכנס כזה, להגיע לערבות בפועל? מה הן הפעולות הנכונות ביותר לבצע. אפשר לעשות כל מיני דברים, ישיבת חברים, קלפים, חברים מדברים. איך נכון לסדר את התוכן לדעתך?

כלומר, אתם תתנו לכל קבוצה סביב כדור הארץ מקום, זמן אוויר, והקבוצה הזאת תצטרך להשפיע לכל הקבוצות האחרות. יש לכם כבר לו"ז?

תלמיד: כן, יש לנו תוכנית ראשונית. חילקנו ליבשות ולאזורים, ועכשיו צריך לשבץ בפנים את הקבוצות.

יפה. אם הקבוצות ישתתפו בזה בצורה רצינית, אתם צריכים לדעת גם מה הם יעשו, לא לשרוף סתם זמן, אלא שזה יהיה אולי לפי תוכנית. אם מדובר בעשרים וארבע שעות, אז לעשות זאת מהקל לכבד, חוץ מזה שאלה קבוצות חדשות, צריך להיות גם חומר חדש שמתחדש וגובר בהשפעתו. הם לא צריכים לסמוך על כך, שהם יכולים למצוא משהו לעצמם, בעצמם, שיהיה נוח ומובן להם שזה טוב, אלא זה צריך להיות כאן בתוכנית אחידה. תיקחו חומר ופסוקים והכל, מהכנה לפני מעמד הר סיני, ואחר כך מה שקורה להם שם בחלק כלשהו מהזמן, ותסיימו אולי בשבירת הלוחות. צריך להגיע למצב שייתן לנו איזו הרגשה, מה זה נקרא לקבל תורה, בתנאים של ערבות וחיבור.

שאלה: מה זה מהקל לכבד?

שהחומר יעסוק נניח מהכניסה למצרים, לכל מצרים, ליציאה, לבריחה וכולי, עד קבלת התורה.

שאלה: איך להביא לכך, שההבדלים הגשמיים בינינו לא יגרמו להבדלים בין החברים?

אילו הבדלים גשמיים?

שאלה: חוסר שוויון גשמי באמצעים, במקום בעולם, ביכולת הגעה לכנסים.

זה בכלל לא משפיע ברוחניות, אני לא מבין. אדם שיש לו ספר הוא כבר שווה לכולם. אחרים יכולים להיות עם מחשבים, עם אביזרים למיניהם זה לא חשוב. כל מי שיש לו מחשב עם כניסה לאינטרנט, הוא שווה לכולם. מה זאת אומרת הבדל גשמי? אני לא מבין. בעיניי אני גם לא רואה שינוי, בעיניי קבוצות שנמצאות בסקנדינביה, או בצפון אמריקה, לא יותר טובות מדרום אמריקה ומסיביר, למרות ששם החיים כביכול פי כמה וכמה יותר טובים בגשמיות.

שאלה: איך חבר מהכלי העולמי שבטוח לא יגיע לכאן לכנס הגדול, צריך להתכונן גם לכנס הזה וגם לכנס הגדול?

צריך להיות דף נחיתה. צריכה להיות תוכנית ברורה, אני צריך להכיר אותה והיא צריכה להיות קלה, כי לי כמשתתף בתוכנית הזאת, זה צריך להיות ביתי, ברור ולא מסובך. שלא אתפוס את המוח והלב ואשאל איפה הם עכשיו, ומה קורה להם, אלא אני מרגיש טוב, זה זורם, הראש והלב שלי פנויים לחומר, למהות הדברים, ולא להסתבך במטלות כמו, את זה צריך לקרוא ואת זה להכין. שהטכניקה לא תגזול ממני את כל תשומת הלב. שיהיה מאוד פשוט.

שאלה: האם זה שאנחנו תורמים לחבר כסף ועוזרים לו להגיע לכאן זה לא גונב ממנו יגיעה.

הוא שילם על זה יגיעה. אנחנו נניח עוזרים לחבר להגיע לכנס שלנו הגדול בישראל, מפני שהוא השתתף, הוא נתן הרבה מאוד יגיעה ולכן אנחנו עוזרים לו. זה לא נקרא שאנחנו עוזרים לו, אנחנו פשוט רוצים שהוא יהיה איתנו. כי הוא באמת חבר מיוחד. והוא לא צריך לחשוב, שהוא פה כי עשינו לו איזו טובה. אלא מגיע לו וזהו.

שאלה: מה היא המהות הרוחנית מאחורי תרומת כסף ל"הלפ חבר" איפה הרוחניות מאחורי הפעולה?

זו רוחניות גדולה, אנחנו בזה עוזרים לחברים מיוחדים להגיע ולהשתתף עם כולם. וחוץ מזה יש כאן עניין, שבאמת יכול להיות שהחבר לא היה אף פעם אצלנו, ואנחנו רוצים, שהוא יהיה, יבקר, יהיה איתנו יחד במדבר ובכנס האינטגראלי.

שאלה: איך תלמיד קובע סדר עדיפויות לגבי הכנסים. למשל, שלושה חודשים אחרי הכנס בארץ יהיה כנס בצפון אמריקה. האם להשקיע מאמצים כספיים לבוא לארץ או להשקיע בכנס המקומי?

קודם כל אני לא יודע בקשר לכנסים בארה"ב, עוד לא סגרנו וזה די רחוק. זה דבר אחד. דבר שני, הכנס בארה"ב יהיה כנראה בניו יורק. אני לא יכול להגיד האם כדאי להגיע לכנס באמריקה או לכנס כאן והאם יש הבדל, את זה האדם מחליט. אם הוא מגיע לכאן, הוא צריך להתנתק מהעבודה, אני לא יודע האם בעל הבית ייתן לו כל כך הרבה ימי חופש. ודאי שהוא צריך לעשות חשבון, אני לא נכנס לכל פרט ופרט. אם לקחת בחשבון את שלושת הכנסים שלנו כאן, הכנס במדבר ואחר כך יומיים כאן ועוד שלושה ימים הכנס הגדול, אז ודאי שהכנס כאן הוא הרבה יותר עוצמתי מהכנס באמריקה. אבל הוא גם עולה יותר וגם דורש הרבה יותר זמן, ימי חופש. שיעשה חישוב בעצמו.

שאלה: לגבי הקרן "הלפ חבר" האם כדאי לעזור לחבר בקבוצה, שאני יודע שיהיה לו קשה להגיע באופן אישי, או עדיף לשים את הכסף בקרן.

לא, אף אחד לא יכול לעזור בצורה ישירה, זה איסור גמור, זה ממש שובר את הייחודיות שבחברה. זה לא נכון, הגישה חייבת להיות שווה לכולם. חברה שרוצה שאחד מחבריה ייסע לכנס ויקבל כסף מ"הלפ חבר" צריכה לכתוב לנו מכתב. היא צריכה להשתדל לשכנע אותנו שלחבר או שניים, אני לא יודע כמה, באמת יש בעיה ומגיע להם ש"הלפ חבר" יעזור להם.

שאלה: מה הקריטריונים שעל פיהם מחליטים למי לעזור ולמי לא?

אני לא קובע את זה.

שאלה: האם כדאי לי באופן אישי לוותר על כנס אחד, למשל כנס ערבה, ולתרום את הכסף הזה לחבר מחו"ל שיגיע?

זו שאלה טובה. אבל קודם כל אני חושב שזו לא בעיה של הכסף.

אני לא הייתי מוותר על כנס הערבה. אם כבר מגיעים לכאן אנשים, כדאי להגיע לכנס ערבה דווקא. אם שואלים אותי לאיזה כנס להגיע, כנס ערבה או הכנס הגדול, אני אומר כנס ערבה.

שאלה: אנחנו עוד נעבור איתך על התכנית יותר בפרטים, אבל ממה ששמענו בינתיים איך אתה רואה את ההשתתפות שלך בכנס הווירטואלי העולמי בסוף שבוע הקרוב?

בוא נראה לפי התכנית, יכול להיות אולי בכלל לא להשתתף. צריכים לראות מה קורה.

שאלה: אנחנו חברים מקבוצת קייב באוקראינה, ברוב המקרים אין לכולנו דרך להגיע לכנס בישראל. יש כמה אופציות, או שכולנו נישאר יחד ונעשה כנס מראה אצלנו במקום, או שלמי שיש כסף פשוט יגיע לכנס בישראל, או שנקבע בינינו מי ראוי להגיע לכנס ונשלח אותו. מה אתה מציע?

זו בעיה. אני לא יכול להגיד מה לעשות, שיתכתבו עם החברים שלנו. אולי כדאי לשלוח את הגברים לכנס ערבה ויתר הזמן שיהיו שם כולם יחד, בקייב, נראה. צריכה להיות ועדה שמבררת.

שאלה: בהנחה שהכנס הוא וירטואלי, וכולם מחוברים וירטואלית, אילו פעולות אתה ממליץ לעשות. אנחנו בזמן האחרון עושים דברים יותר שקטים, פחות שואו חיצוני. האם כדאי לקרוא יותר טקסטים, להשקיע יותר זמן שקט, לחשוב. או שמשהו יותר חיצוני בגלל שזה רק וירטואלי?

חברים שקמים ומתחילים לדבר, אפילו שהם מרגישים את זה איכשהו, אני חושב שכל הדיבורים האלה לא תורמים הרבה. אלא אם כן מקריאים פסוקים יפים, ולא חסר לנו מהמקורות שירים יותר רגועים, יותר קרובים לנשמה. זה צריך להיות בכל זאת על מי מנוחות ולא דיסקו. ושאדם לא ידבר מעצמו. מה שאומרים מקובלים יש בזה כוח, ומה שאומר חבר, אפילו שהוא אומר את זה מתוך הלב, לא את זה אנחנו צריכים לשמוע, אלא דברי תורה.

שאלה: אני מרגיש שהחברים שיגיעו מהעולם בזמן הכנסים הגדולים, הם נותנים לנו את העזרה, ולא שאנחנו נותנים להם עזרה כספית. אנחנו רק נותנים את הדרך, העזרה זה שהם יהיו פה. עד כמה הקבוצות צריכות לראות את העזרה שלהם בזה שהם באים לפה כדבר חשוב וגדול. עד כמה התרומה שלהם חשובה בזה שהם מגיעים לפה?

אני מאמין שכל אחד ואחד בעולם שיש לו הזדמנות לבוא, הוא בא. יש אנשים שלא יכולים בגלל שזה נטל כספי, יש אנשים שלא יכולים בגלל שלא יכולים להתנתק מעבודה, פשוט לא נותנים להם לצאת. "אתה יכול לנסוע אבל תדע שאתה לא חוזר לעבודה". יש אנשים שלא יכולים בגלל שיש להם משבר במשפחה כזה שגם לא יהיה לו לאן לחזור, מי יודע. וכך כל אחד ואחד צריך לשקול את התנאים שלו ולפי זה להחליט. אבל אלה שכן יכולים לבוא, אני חושב שבדרך כלל הם באים. אני לא הולך לעשות חשבון ולא מחייב אף אחד, אלא שיעשו לבד.

תלמיד: מה שניסיתי להגיד שאנחנו מקבלים עזרה בזה שהם מגיעים לפה. יש כאלה שיכולים להגיע, אלא אין את היכולת הכלכלית. עד כמה אנחנו בקבוצת ישראל צריכים להבין שאנחנו מקבלים מהם מלמטה את העזרה מזה שהם באים לפה, הם עוזרים לנו להתחבר.

ודאי שהם עוזרים לנו, הם עוזרים לכל מי שמתאסף. ומי שלא יכול ונמצא אחרי המסכים, אז הם לא נמצאים כאן בגלל המרחק? למי שיש אפשרות, מגיע, למי שלא לא. ואנשים יכולים לשבת אחרי המסכים, אותה קבוצת קייב אם הם יסתדרו יפה, נכון, ויתכנסו יחד שם, ויהיו כולם כאגודה אחת, ויהיה קשר יפה ונוח וטוב, יקבלו אותו דבר כמו שיבואו לכאן כמה אנשים. זה לא ישנה את האווירה. יהיו פחות אנשים כאן, יותר אנשים כאן, יותר חשוב לשמור על צביון הקבוצה.

שאלה: לגבי התוכן, דברנו קודם גם על הכנס הווירטואלי, אמרנו קודם יציאת מצרים ועד קבלת התורה. אז השאלה אם מומלץ גם לקרוא מהתורה עצמה חלקים?

צריכים לראות, זה תלוי בכל החומר שנכלל בפנים. כשאני קורא תורה זה מחזק, יש כאלה שקוראים תורה וזה כאילו מחליש אותם, הם נזכרים בסיפורי סבתא.

שאלה: מה תהיה תוצאה טובה מהכנס, ממה ששמענו עד עכשיו?

שאתם תבינו יותר מה זה ערבות. ואיך צריכים להכין את עצמנו לקבלת התורה. זאת אומרת, למאור שיטפל בנו באמת, ויקדם אותנו ממש כמו על כנפי נשרים, שאנחנו נרגיש את זה. אנחנו צריכים להכין את עצמנו לזה.

(סוף השיעור)