שיעור בוקר 10.02.22 הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", הקדמה לספר הזוהר, עמ' 436,

אותיות י"ט - כ"א

כמו תמיד בתחילת המאמר בעל הסולם מעלה שאלות ואחר כך עונה עליהן אחת אחת. כך גם כאן, ואז בהדרגה הוא פותר את הקושיות שהעלה. אנחנו נמצאים בקושיא ד'.

אות י"ט

"ויחד עם זה, מבוארת קושיא הד', שהקשינו: כיון שמדרך הטוב להטיב, איך ברא מלכתחילה בריות, שתתענינה ותתיסרנה, במשך ימי חייהן?

כי כאמור, כל אלו היסורים, מתחייבים ממצב הא' שלנו, שנצחיותנו השלמה, אשר שם המקובלת, ממצב הג', העתיד לבא, מכריחה אותנו ללכת, או בדרך תורה או בדרך יסורין, ולבא ולהגיע לנצחיותנו, שבמצב הג' (כנ"ל, באות ט"ו).

וכל אלו היסורין, אינם שורים, רק על קליפת הגוף שלנו הזו, שלא נבראה אלא למיתה וקבורה. שזה מלמד אותנו, שהרצון לקבל לעצמו, שבו, לא נברא, אלא רק למחותו ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להשפיע. והיסורים, שאנו סובלים, אינם אלא גילוים, לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו.

ובוא וראה, בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם, שבהם, ולא יהיה להם שום רצון, אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים, כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח, בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו, היה לו עולם גדול, שידאג בעדו וימלא את צרכיו.

אמנם, בזמן, שכל אחד, אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות היסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו, בכל מיני מחלות ומכאובים. והנך מוצא, שכל אלו היסורים, המצוים בעולמנו, אינם אלא גילוים, מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו, לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלמה, של רצון להשפיע. והוא אשר אמרנו, שדרך היסורין בעצמו, מסוגל להביאנו אל צורה הרצויה.

ודע, שהמצות שבין אדם לחברו, הן קודמות למצות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו, מביאתהו להשפיע למקום."

המילים מאוד מאוד ברורות וקשות למימוש, אבל זה מה שיש. כי אחרת לא נגיע כנבראים מהרגשת ההפכיות מהבורא להרגשת ההידמות לבורא. זאת אומרת, לא תהיה לנו הרגשה, התמצאות, באיזו מציאות אנחנו ובמי אנחנו.

"ויחד עם זה, מבוארת קושיא הד', שהקשינו: כיון שמדרך הטוב להטיב" שזה הבורא, לכן "איך ברא מלכתחילה בריות, שתתענינה ותתיסרנה, במשך חייהן"? זאת אומרת כולם סובלים, אז איפה אנחנו רואים שהבורא הוא "טוב ומיטיב"?

"כי כאמור, כל אלו היסורים, מתחייבים ממצב הא' שלנו, שנצחיותנו השלמה, אשר שם המקובלת, ממצב הג', העתיד לבא, מכריחה אותנו ללכת, או בדרך תורה או בדרך יסורין, ולבא ולהגיע לנצחיותנו, שבמצב הג' (כנ"ל, באות ט"ו).

וכל אלו היסורין, אינם שורים, רק על קליפת הגוף שלנו" על הרצון לקבל שלנו. זאת אומרת, במידה שיש לנו רצון לקבל שהפוך מהבורא, במידה הזאת אנחנו סובלים. זה נקרא "קליפת הגוף שלנו".

למה קליפת הגוף? כי "הגוף" נקרא רצון לקבל והקליפה שלו זו הכוונה של הרצון לקבל על מנת לקבל. ואנחנו צריכים להפוך את הקליפה הזאת לעל מנת להשפיע, שהיא לא תבודד אותנו מאחרים אלא דווקא תקשור אותנו אליהם. אז נגיע לחיים נצחיים ושלמים. קליפת הגוף "הזו, שלא נבראה אלא למיתה וקבורה." שנבטל אותה בעצמנו. "שזה מלמד אותנו, שהרצון לקבל לעצמו, שבו, לא נברא, אלא רק למחותו ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להשפיע". יש כאן סדר פעולות שאנחנו צריכים לעשות, להכיר בכוונה של הרצון לקבל שלנו, בכוונה שהיא רעה מפני שהיא על מנת לקבל כביכול לעצמנו, ולבטל אותה, להפוך אותה לעל מנת להשפיע מאיתנו החוצה. ובמידה שנהפוך אותה לעל מנת להשפיע מחוצה לנו, נידמה לבורא בצורת ההשפעה, ואז נרגיש כמוהו, נרגיש אותו. "והיסורים, שאנו סובלים", הם מהקליפה הזאת הרעה, מהרצון לקבל "אינם אלא גילוים, לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו". על הרצון לקבל. כי הרצון לקבל לעצמו הוא בעצם הסיבה, המקור, לכל הרע שיש בנו, שאנחנו מרגישים.

"ובוא וראה, בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם, שבהם", שיסכימו "ולא יהיה להם שום רצון, אלא להשפיע לחבריהם", שימו לב, לא להשפיע לבורא אלא רק לחברים. אם נגיע למצב שאנחנו משפיעים לחברים "אז היו מתבטלים, כל הדאגות וכל המזיקים" בעולם. על ידי כך היו מתבטלים. "..., וכל אחד היה בטוח, בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו, היה לו עולם גדול" שהוא קשור אליו לקבל את ההטבה שהם רוצים שהוא יקבל, ולהשפיע להם מכל הלב את מה שנפתח לו לאחרים. אז יהיה לו כל העולם הגדול "שידאג בעדו וימלא את צרכיו.

אמנם, בזמן, שכל אחד" כמו עכשיו "אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות היסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם". אנחנו לא יכולים להתפטר מכל החיים שלנו, מכל הייסורים, הבעיות, כול עוד לא נתפטר מהכוונה על מנת לקבל. הייסורים האלה "שהם מחלישים גופינו" הרצון לקבל שלנו "במיני מחלות ומכאובים. והנך מוצא, שכל אלו היסורים, המצוים בעולמנו, אינם אלא גילוים, מוצעים לעינינו", הבורא ממציא לנו את הייסורים האלה כדי שנגלה איפה אנחנו צריכים לתקן את עצמנו. "בכדי לדחוף אותנו, לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלמה, של רצון להשפיע. והוא אשר אמרנו, שדרך היסורין בעצמו, מסוגל להביאנו אל צורה הרצויה". אבל כמו שאומרים זו דרך ארוכה.

"ודע, שהמצות שבין אדם לחברו", אנחנו אומרים שהעיקר הוא להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" ואחר כך לבורא, "לה' אלוהיך". "הן קודמות למצות שבין אדם למקום", לבורא "כי ההשפעה לחברו, מביאתהו להשפיע למקום".

שאלה: איך נדע שאנחנו בגוף השלישי, הנצחי והשלם שנמצא בחלק השלישי? באיזה חוש נחוש את זה?

אנחנו נחוש את זה ברצון שלנו שתהיה עליו כוונה על מנת להשפיע, לפי מידת השתוות הצורה לרצון להשפיע שתתבטא בכוונה שלנו על מנת להשפיע. הרצון שלנו נשאר רצון לקבל, הוא לא משתנה, זה חומר הבריאה, אבל הכוונה איך להשתמש ברצון לקבל תהיה במקום על מנת לקבל לעצמו, כמו שזה עכשיו בכל אחד ואחד, בעל מנת להשפיע לזולת. כך שאשתמש בעצמי בלהשפיע לזולת. ואז בנטייה הזאת ארגיש בצורה אחרת לגמרי, בעולם העליון, במציאות העליונה, כמו הבורא. אני ארגיש כמו המשפיע. זה נקרא ש"הבורא מתלבש בי". וכך נגיע לתיקונים.

שאלה: לא ברור איך הייסורים נעלמים במצב הג'? הרצון לקבל מקבל שם מילוי על כל החסרונות שלו?

במצב הג' הרצון לקבל כולו הופך להיות בעל מנת להשפיע, ולכן הוא לא מגביל את עצמו בלקבל את כל המילוי, כי הוא נעשה ממש דומה לאור שממלא אותו. אין שום הבדל בינו לבין האור.

תלמיד: אבל לא צריך שתהיה ביניהם הופכיות? אנחנו לומדים שתמיד צריכה להיות הופכיות.

ההופכיות היא לפי הטבע, זה רצון לקבל, וזה רצון להשפיע. ובמה הם דומים? כשהרצון לקבל יהיה בעל מנת להשפיע, והטבע של האור הוא השפעה.

תלמיד: והרצון לקבל עצמו שבמצב הג' יקבל מענה על כל הצרכים שלו, רק תהיה לו כוונה בעל מנת להשפיע?

כן, ודאי. לא יהיו לו שום רצונות לעצמו אלא רק להשפיע לזולת. במה תתבטא ההשפעה שלו לזולת? בזה שהוא יקבל במאה אחוז את מה שיש ברצון שלו לקבל, אבל רק כדי למסור זאת דרכו לאחרים. זו בעצם העבודה שלנו במצב המתוקן.

שאלה: מאיפה יגיעו המילויים לכל החסרונות האלה? הרי יש כל כך הרבה.

מהבורא ודאי, אין מקור אחר.

שאלה: האם אפשר לגלות את הטוב מתוך גילוי הרע באותו הזמן יחד, ואז כבר לא נרגיש את הרע?

הטוב מגיע מתוך כך שאנחנו הופכים את הרע שהוא בעל מנת לקבל, לטוב שהוא בעל מנת להשפיע, ומשתמשים ממש באותו רצון שהיה קודם בכוונה על מנת לקבל, עכשיו כרצון שיש עליו כוונה על מנת להשפיע. הרצון לא משתנה, משתנה רק אופן השימוש בו.

אני מקבל כמו קודם, ועוד יותר, פי תר"ך פעמים, על מנת להשפיע לכל הזולת, ואז אני לא מוגבל במידת הקבלה, אלא עובד עם כולם בנתינה ובכוונה למלא אותם.

תלמיד: איך מסבירים את הקשר בין המלחמות של הרצון לקבל והדאגות שלו, לבין זה שזה מחליש את הגוף בכל מיני מחלות, כמו שבעה"ס כותב?

אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו. ודאי שזו תוצאה ישירה מכך שאנחנו דואגים לעצמנו. כל הבעיות שלנו נובעות מכך שאנו דואגים לעצמנו, מזה מתפתח כל הרע בעולם, ממחלות ובעיות פרטיות גופניות, ועד לבעיות אנושיות חברתיות, וכן הלאה. הכול מתפתח מתוך הכוונה על מנת לקבל.

ככל שאנו מתפתחים אנחנו נתקלים בבעיות יותר גדולות, הרצון לקבל נעשה יותר גדול, וגם המחלות שלו יהיו יותר גבוהות, קשות, ומיוחדות. אם לא נספיק לתקן את הרצון לעל מנת להשפיע נמשיך ונזיק לכולנו עוד ועוד.

שאלה: אם יש משהו לא נוח לרצון לקבל, הוא גם מוגדר כייסורים?

כל דבר אפילו הקטן ביותר שלא הולך לפי הרצון המקורי שלנו, מוגדר כרצון לקבל וסבל.

שאלה: במצב הא' בהתחלה אנחנו צריכים להכיר בכך שהכוונה של הגוף שלנו רעה. איך לדחוף את עצמנו לכך?

אנחנו צריכים למדוד את עצמנו רק כלפי החברים, רק כלפי הקבוצה. זו ממש בעיה גדולה עד שאנחנו מבינים את זה בכל הכלים שלנו, בכל הרצונות, עד העצמות, שהחיבור בינינו הוא בעצם המקור לכל השגה רוחנית, לכל הצלחה רוחנית, ואין לנו ברירה אלא להשקיע בזה את כל הכוחות שלנו.

כמו שכותבים המקובלים בכל המקומות, "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה", סך הכול להגיע לחיבור בין החלקים האלו, הרצונות לקבל השבורים שיש בנו. זאת אומרת לנסות לצרף את הנטייה הזאת שיש לכל אחד, לעלות לפני כולם ולהיבדל, שתהיה לו דווקא ההיפך נטייה לחיבור עם החברים עד שנרגיש את עצמנו כגוף אחד. וזה שבחיצוניות אנו נמצאים בגופים ביולוגים שונים, לא ירחיק אותנו, ולא יקבע את היחס שלנו, כי זה נמצא בדרגה לגמרי שונה מהנטיות הפנימיות שלנו. גופים זה גופים, ורצונות להתחבר זה רצונות.

כמו עובר שנמצא בתוך אימו ואחר כך יוצא וקיים מחוצה לאימו, כך אנחנו רואים שהדברים האלה יכולים להיות אחד בתוך שני, וקשורים בתוך השני.

בתיקון הרוחני אנחנו מגיעים לחיבור הרבה יותר גדול מאשר העובר שבתוך אימו, כי אנחנו מתחילים ממצב בו אנחנו מבטלים מלכתחילה את כל המחיצות שיש בינינו לבורא, ובאותה מידה שאנחנו מבטלים את המחיצות בינינו, אנחנו מבטלים את מחיצות בין כל אחד מאיתנו, לבורא. רק בהתכללות בבורא, אנחנו יכולים להתחבר ולהשיג את הרוחניות.

שאלה: בעל הסולם כותב "בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם", ואנחנו לומדים ויודעים שהרצון לקבל מתוכנן להשמדת עצמו והסובבים אותו. למרות שאנו מבינים את ההפסד של הרצון ואת הגובה של העליון, נגיע סוף סוף לתפילה הזאת לשינוי, מתי פה אחד נסכים לה?

ענית בדיוק, מתי שנוכל להתפלל ממש בפה אחד לבורא אחד, והוא יענה לנו.

תלמיד: אבל זה לא בטבע שלנו, איך נוכל לעשות זאת, אם זה לא בטבע שלנו?

לכן אנחנו צריכים לעזור אחד לשני, לחמם אחד את השני, וסך הכול לתאר לעצמנו שהחיבור הפנימי בינינו זו בעצם העלייה לרוחניות.

שאלה: מה זה התפילה המשותפת הזאת? אתמול כל היום הסתובבנו, ניסינו להגיע לתפילה המשותפת לפי ההנחיה שנתת. איך מגיעים אליה?

זה העיקר, מה יש להגיד? אנחנו צריכים לראות איך התפילות שלנו מסודרות כך, הכול צריך לבוא מאיתנו. כשאנחנו מתארים את עצמנו כנמצאים ברצון אחד, בגוף אחד, ומשם אנו מבקשים, ומתפללים.

כי לרצונות אין שום שייכות למרחק הגשמי, לגוף הפיזי, הביולוגי שלנו אלא כולנו צריכים להשתדל למעלה מזה למצוא חיבור. במידה שאנחנו מתארים שהבורא הוא אחד לכולם, ובו אנחנו צריכים להתכלל להתחבר, ולהיפגש, אז אנחנו מתקרבים אליו, לגילוי שלו.

תלמיד: אז למה הבורא נותן ייסורים בתוך הגוף, כמו שכתוב פה במאמר, אם בכלל אנחנו צריכים להתעלות ולהיות מעל זה?

כדי לעזור לנו, להראות לנו שאנחנו נמצאים במצב לא טוב, ואז בצורה טבעית אנו מתחילים לראות. הרצון לקבל שלנו לא סתם נקרא "עזר כנגדו", הוא עזר כנגדו, כי יוצא שהוא עוזר לנו בזה שהוא מראה לנו עד כמה אנחנו לא בסדר.

האמת שהוא עוזר, הוא עבד נאמן של הבורא, הוא עובד בצורה כזאת שאפילו כשאנחנו שונאים אותו, הוא ממשיך לעבוד ולהראות לנו עד כמה כדאי לנו לשנוא אותו.

תלמיד: כשהגוף חוטף מכה, לפי הטבע נעשה הכול כדי להפסיק את המכה, ואת הכאב. איך אנחנו יכולים לעזור אחד לשני, כל אחד עם המצבים הפרטיים שהוא מקבל, לעזור דווקא לחברים שלו להתעלות מעל המכות האלה שכולם חוטפים?

דווקא על ידי הדוגמה, אנחנו יכולים לעזור אחד לשני. ואז כל אחד על ידי קנאה, תאווה, כבוד, ירצה להידמות לחבר המוצלח שלו ולהתקדם.

שאלה: מדוע כשהאדם מחפש את הכוונה על מנת להשפיע, הוא מוצא את זה בעבודתו כטקסים מסוימים. למה זה קורה?

זה טבע האדם, הוא רוצה להעביר מעצמו אחריות, להעביר מעצמו את העבודה, והיגיעה, למשהו חיצוני. לכן הוא הופך את העבודה הפנימית לעבודה חיצונה. כשאנחנו נתחיל יחד להתפלל, לבקש, לשיר, כשנסדר את עצמנו בפעולות חיצוניות, מכניות, במקום פנימיות, ברצון, בכוונה.

האדם מעדיף לבצע את פעולות התיקון בצורה חיצונה שכאילו יותר רחוקה מהרצון, ובזה אנחנו מפסידים אלפי שנים, בגלל שאנחנו מתייאשים מכל המצב שלנו. בכל זאת נחזור למצב שהתיקון חייב להיות ברצון ובכוונה, ולא בפעולות גופניות, חיצוניות, מדומות.

תלמיד: בעצם כך האדם לא רוצה לשנות את עצמו, אלא הוא רוצה שיהיה לו איזה ביטוי חיצוני שכביכול "אני משתנה", אבל בפועל זה לא קורה.

בדיוק. זה כל העניין בין הדת לבין חוכמת הקבלה. תראו איזה דתות, אמונות למיניהן, שיטות למיניהן קיימות, מהשיטות דתיות עד לשיטות הפסיכולוגיות, הפילוסופיות וכן הלאה, שהאנושות רוצה להציב לפניה עד היום במקום תיקון פנימי ואמיתי.

שאלה: האם מהגוף שעומד למות לא נישאר יותר כלום, נשארת רק הכוונה לתת?

כן, אנחנו לא צריכים יותר שום דבר, הרצון נישאר אותו רצון, אנחנו רק צריכים לשנות את הכוונה, להחליף אותה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, מטובת עצמי לטובת הזולת. זאת אומרת, יותר נכון להבין שטובת הזולת היא לטובתי, ואני צריך לעבוד על שכנוע פסיכולוגי שלי.

לכן בעל הסולם כיבד פסיכולוגיה מטריאליסטית, כי בשינוי הפסיכולוגי אנחנו יכולים להגיע לתיקון הכללי. \לא שנתחיל ללמוד עכשיו פסיכולוגיה, אבל אם נבין שהתיקון שלנו הוא בכוונה, זה מספיק לנו כדי להגיע לתיקון הכללי.

שאלה: בעל הסולם אומר שיש מצוות בין אדם לחברו ומצוות בין אדם למקום. מה הן המצוות שבין אדם למקום ואיך הן באות לידי ביטוי אצלנו בעבודה?

שאנחנו רוצים להגיע מדבקות בחברים לדבקות בבורא - זה נקרא מצווה של האדם למקום. מקום משמעותו בורא.

שאלה: איך אני משתמש נכון עם החיסרון לאהבת חברים בפנייה לבורא?

כמו שכתוב "מאהבת הבריות לאהבת ה'". ככל שאתה משפיע לחברים אתה צריך לשאול בשביל מה אני עושה את זה, כי מלכתחילה כל המצוות, כל הנטיות שלנו הן כדי להגיע לבורא. כך זה צריך להיות.

תלמיד: אם אני מרגיש חיסרון לאהבת חברים, אני צריך לבקש מהבורא להגדיל את המדרגה הבאה בחיבור בינינו, או שאני אומר - תודה שנתת לי את החיסרון לאהבת חברים?

לא, זה לא מספיק. הבורא שנותן לך חיסרון להתקרב לחברים מתכוון שעל ידי ההתקרבות לחברים תשתמש בחיבור ביניכם כדי להגיע אליו.

שאלה: מה עלינו לעשות כדי שכל באי העולם יסכימו פה אחד?

הפצה, זה העיקר. מה שאנחנו לא מסוגלים לעשות בינינו, יעזור לנו לפתור את הבעיה על ידי הפצה. תארו לעצמכן שאנחנו רוצים להתקרב בינינו, ואם מיליארד אנשים יתקרבו במילימטר אחד לשני, העשירייה לא תצטרך להתקרב במטרים או אפילו בקילומטרים אחד לשני, נחלק את העבודה להרבה מבצעים, זה ההבדל בין הכלל לבין הפרט.

לכן הבורא שבר את הכלי, כי אדם הראשון לא היה מסוגל במבנה הזה לעשות תיקון. ואנחנו על ידי הרבה פעולות במשך שנים עושים את העבודה. לכן אנחנו צריכים ובעיקר הנשים יכולות לסייע, לפרסם, לפזר את שיטת הקבלה ולהראות לכולם שזה בעיקר גורם לתיקון העולם. חיבור העולם תלוי בתיקון העולם, תלוי בתיקון החיבור בינינו.

שאלה: האם אפשר להגיד שלימוד הקבלה אומר שאנחנו הולכים בדרך התורה או שיש צורך להגיע למדרגה רוחנית מסוימת?

לא, לימוד תורה זה לימוד הפעולות שבהן אנחנו יכולים להתקרב - כמו שכתוב, "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה".

שאלה: האם על ידי שינוי הכוונה שלנו נראה את העולם אחרת? האם אנחנו צריכים לשנות את עצמנו בלבד?

אנחנו צריכים לשנות את הכוונה שלנו כלפי כל מה שנמצא מחוץ לנו - דומם, צומח, חי, מדבר, אבל העיקר להתחיל מתוך העשיריות.

שאלה: איך המאמץ להצדיק את הבורא משפיע על הרצון לקבל?

אנחנו משנים בזה את הכוונות שלנו כך, שאם אני רוצה להצדיק את הבורא, אני מתחיל לראות איפה אני לא מצדיק אותו, זאת אומרת נמצא בהופכיות ממנו ואיך אני יכול להצדיק אותו, להגיע להשתוות הצורה עימו שתהיה לנו אותה עבודה, שנעשה שותפים זה לזה.

שאלה: מה ההבדל בין לקבל את החברים כפי שהם, לבין אהבת חברים?

כשאני מקבל את חברים כמו שהם, זה לא אומר שאני אוהב אותם, זה לא אומר שאני מתחבר אליהם, זה רק אומר שאני מבין את הטבע שלהם ומסכים כך לחיות איתם, אבל זה לא אומר על חיבור. זה אומר שאני מדלג על האנטגוניזם שבינינו, על הדחייה, מבין את הנטיות שלהם, מסכים עם זה שהם כאלו. אבל החיבור הוא מעבר לזה, זה כמו שיש הבדל בין לא לשנוא אנשים, לבין לאהוב אותם.

שאלה: איך כל מה שהנברא מקבל ברצון לקבל שלו, הוא מוסר לבורא, לזולת?

זה מגיע אחרי שאנחנו מתחברים בינינו. מכאן אנחנו מתחילים להבין מה זה נקרא להתייחס נכון לזרים ולבורא. דרך זה אנחנו לומדים איך להתייחס לזולת, גם דרך זה אנחנו מתייחסים נכון לבורא. לכן מאהבת הבריות מגיעים לאהבת הבורא.

שאלה: האם אנו מבצעים תיקונים רק בעשירייה, או גם בחיי היום יום שלנו?

בעיקר בעשירייה, כי שם יש לנו כוונה ברורה להגיע לרצון אחד שיחבר בינינו ואנחנו ברצון האחד הזה, נוכל להגיע לרצון אחד של הבורא.

שאלה: האם כשאנחנו מבקשים לגלות את פני ה', להידבק בבורא, אנחנו מודעים למה שאנחנו מבקשים?

לא כל כך מודעים. לא נורא, זה כמו תינוק שבוכה, אז אימא יודעת שהוא מבקש משהו, והיא יודעת מה הוא מבקש. העיקר אנחנו צריכים להתחבר בינינו, לבכות ולבקש.

שאלה: התשובה של הבורא, הגילוי, יהיה במעשה? בהרגשה?

זה לא חשוב במה. אז נדע.

אות כ'

"ואחר כל המתבאר, נפתרה לנו שאלה הא', ששאלנו: מה מהותנו? כי מהותנו, היא כמהות כל הפרטים שבהמציאות, שהיא לא פחות ולא יותר, מהרצון לקבל, כנ"ל באות ז'. אלא, לא כפי שהוא מזדמן לנו עתה, במציאות הב', שהוא הרצון לקבל אך לעצמו. אלא, כפי שעומד וקיים, במצב הא', בא"ס ב"ה, דהיינו בצורתו הנצחית, שהוא לקבל ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, כנ"ל באות י"ג.

ואע"פ, שעוד לא הגענו בפועל למצב הג', ועדיין אנו מחוסרי זמן, מכל מקום, אין זה פוגם במשהו, בעיקר מהותנו, משום שמצבנו הג', מתחייב לנו בהחלט גמור, מצד מצב הא'. לפיכך, "כל העומד לגבות, כגבוי דמי". ומחוסר זמן, הנחשב לחסרון הוא, רק במקום, שיש ספק של משהו, אם ישלים את הצריך, להשלים באותו זמן.

וכיון, שאין לנו שום ספק בזה, הרי זה דומה עלינו, כמו שכבר באנו למצב הג'. ואותו הגוף, בצורתו הרעה, הניתן לנו כעת, גם הוא אינו פוגם את מהותנו, להיותו הוא וכל קניניו, עומדים להתבטל לגמרי, יחד עם כל מערכת הטומאה, שהיא מקורם. ו"כל העומד להשרף, כשרוף דמי", ונחשב, כמו שלא היה מעולם.

אמנם הנפש, המלובשת בגוף ההוא, שמהותה היא ג"כ בחינת רצון בלבד, אלא רצון להשפיע, שהיא נמשכת לנו, ממערכת ד' העולמות אבי"ע דקדושה, כנ"ל באות י"א, היא קיימת לנצחיות, כי צורה זו של רצון להשפיע, הוא בהשואת הצורה לחי החיים, ואינה כלל ח"ו בת חילוף. ותשלום הענין, הוא להלן, מאות ל"ב ואילך."

שאלה: אפשר להגיד שהבורא ברא את השלב השני, כדי שאנחנו נפתח את הרצון לפנות אליו, להיות כמוהו?

כן, אבל לפנות לבורא זו לא מטרת הבריאה. מטרת הבריאה זה להגיע לדבקות בבורא, שאנחנו נעלה לאותה רמה כמו הבורא. והפניה לבורא זה אמצעי כדי להגיע לאותה דרגה כמוהו. הבורא רוצה שאנחנו נהיה כמוהו ממש ואת זה משיגים רק על ידי הפניה אליו, אבל הפניה זאת לא המטרה אלא אמצעי.

שאלה: נראה שעיקר ההסתרה היא, שכל הסבל הוא מהרצון לקבל, יש איזו דרך לזרז את ההכרה הזאת במצב הב', חוץ ממאמץ בחיבור?

לא. עד כמה שאנחנו מזהים שהפירוד בינינו זו הבעיה, הצרה, המצב הגרוע והלא רצוי, במידה הזאת אנחנו פונים לבורא, והוא מעלה אותנו לדבקות. סך הכול הפעולות הן מאוד פשוטות וענייניות. מרגישים את הרע, צריכים לזהות מהי הסיבה לרע, ולבקש מהבורא שיבטל את הסיבה ויביא אותנו למצב הטוב, שהוא מתבהר אצלנו כדבקות בו, בבורא, בכוח ההשפעה.

אות כ"א

"ואל יסור לבך, אחר דעת הפלוסופים, האומרים, שעצם מהותה של הנפש, היא חומר שכלי, והויתה באה, רק מכח המושכלות שמשכלת, שמהן מתגדלת, והן כל הויתה. וענין השארת הנפש, אחר פטירת הגוף, תלוי לגמרי בשיעור שכליות ומושכלות, שקבלה. עד, שבהעדר לה המושכלות, אין כלל על מה שתחול השארת הנפש.

אין זה דעת תורה. גם אינו מקובל כלל על הלב. וכל חי, שניסה פעם לקנות שכל, יודע ומרגיש, שהשכל הוא קנין, ואינו עצם הקונה.

אלא כמבואר, שכל חומר של הבריאה המחודשת, הן חומר של העצמים הרוחניים, והן חומר העצמים הגשמיים, אינו לא פחות ולא יותר, מבחינת רצון לקבל.

ואע"פ שאמרנו, שהנפש היא כולה, רצון להשפיע, הוא רק מכח תיקונים, של לבוש אור חוזר, המקובל לה מעולמות העליונים, שמשם באה אלינו. שענין לבוש הזה, מבואר היטב, בפתיחה לחכמת הקבלה, באות יד, טו, טז, יט. אמנם, עצם מהותה של הנפש, היא ג"כ רצון לקבל. ע"ש ותבין זה.

וכל ההבחן, הניתן לנו להבחין, בין עצם לעצם, אינו נבחן משום זה, רק ברצונו בלבד. כי הרצון, שבכל מהות, מוליד לו צרכים. והצרכים, מולידים לו מחשבות והשכלות, בשיעור כזה, כדי להשיג את הצרכים ההם, אשר הרצון לקבל מחייב אותם.

וכשם, שרצונות בני אדם, שונים איש מרעהו, כן צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם, שונים זה מזה.

למשל, אותם שהרצון לקבל שבהם, מוגבל בתאוות בהמיות בלבד, הרי צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם, רק בכדי למלאות הרצון הזה, בכל מלואו הבהמי. ואע"פ שמשתמשים בשכל ודעת כאדם, מ"מ "דיו לעבד להיות כרבו". והוא כשכל בהמי, להיות השכל, משועבד ומשמש לרצון הבהמי." זה מה שאנחנו רואים אצל רוב בני האדם, חוץ מאלו שמתחילים כבר להשתוקק לרוחניות. ואותם, שהרצון לקבל שלהם, מתגבר בעיקר בתאוות אנושיות, כגון כבוד ושליטה על אחרים, שאינם מצוים במין הבהמה, הרי כל עיקר צרכיהם ומחשבותיהם והשכלותיהם, רק בכדי למלאות להם, הרצון ההוא, בכל מלואו האפשרי.

ואותם שהרצון לקבל שלהם מתגבר בעיקר לקבל מושכלות, הרי כל עיקר צרכיהם ומחשבותיהם והשכלותיהם, למלאות להם הרצון הזה, בכל מלואו."

כך מחלק בעל הסולם את המין האנושי לכמה סוגים, אלה שמשתוקקים לרוחניות ואלה שמשתוקקים למילויים בהמיים. או לתאוות אנושיות למיניהן, או למושכלות. אבל בסופו של דבר כך החלוקה שנמצאת מלכתחילה בכל אחד מבני האדם, כשאנחנו נולדים ומגיעים למצב שרוצים לממש את הרצון לקבל שבנו.

זה דחף פנימי של כל נברא, למה הוא משתוקק כאדם שחי בעולם הזה, במה הוא משתוקק למלא את עצמו, חוץ מהקיום. ואז אנחנו רואים שיש או תאוות גשמיות, או תאוות רוחניות. התאוות הגשמיות הן, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, והתאוות הרוחניות זה, "דע את ה' א-לוהיך".

זה העיקר, אבל בוודאי שבמשך האבולוציה, במשך ההתפתחות שלנו מדור לדור, אנחנו מגלים עד כמה שהאנושות משתנה.

שאלה: למה התכוון בעל הסולם שאמר, שהדעת היא קביעה או קיבעון, שהדעת היא חומר שכלי?

כ"א.

"ואל יסור לבך, אחר דעת הפלוסופים, האומרים, שעצם מהותה של הנפש, היא חומר שכלי, והויתה באה, רק מכח המושכלות שמשכלת, שמהן מתגדלת, והן כל הויתה." זאת אומרת, שזה לא שייך לשכל. גם בחכמת הקבלה אנחנו מדברים על הרצון שלנו ואפילו לא רצון בלבד, אלא כוונה שעל פני הרצון, אותה אנחנו צריכים לתקן, אותה אנחנו צריכים לסדר ולחבר בינינו את הכוונות האלו. את הרצונות אנחנו לא יכולים לחבר, כי כל אחד הוא מחלק אחר של מערכת האדם הראשון הכללית ולא מסוגל להיות מחובר לאחרים. רק על ידי הכוונות אנחנו יכולים להיות שותפים, אנחנו יכולים להיות קבוצה ועם הכוונות האלו אנחנו פועלים, כל אחד מתוך הרצון שלו.

אז לא לחשוב שהרצון לקבל שלנו זה הנפש. הנפש שאנחנו משיגים זה הרצון להשפיע, והכוונה היא בעצם הפועלת. "וענין השארת הנפש, אחר פטירת הגוף, תלוי לגמרי בשיעור שכליות ומושכלות, שקבלה. עד, שבהעדר לה המושכלות, אין כלל על מה שתחול השארת הנפש". זאת אומרת, אנחנו צריכים להבין ולהכיר את כל פעולות ההשפעה כי דווקא בפעולות האלה שאנחנו מרכיבים אותם למעלה מהרצון לקבל, בהם אנחנו מגיעים לרוחניות, להידמות לבורא.

שאלה: למרות שאמרנו שכל הנשמה היא הרצון להשפיע וזה יקרה רק בכוח התיקון, אבל באופן זה מהות הנשמה עצמה היא הרצון לקבל, איך לאזן את זה יחד?

הרצון לקבל שיש בנו צריך להיות מתוקן בכוונה בעל מנת להשפיע ובה אנחנו יכולים לשמוע ולהבין את הדברים בצורה רוחנית, בצורה אחרת ממה שיש לנו מלכתחילה. הרצון לקבל בעצמו הוא חומר הבריאה ואין בו דבר אלא הכול תלוי בכוונה בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע.

לכן יש רצון לקבל קטן עם כוונה על מנת לקבל בדרגות דומם, צומח וחי שבהן אנחנו לא מתחשבים כי הבריות האלה לא מיועדות לתיקון. אלא הרצון לקבל שיש עליו כבר רצון לקבל גדול בדרגה ד', בדרגת האדם, שיכול להידמות לבורא, הוא צריך לתקן את עצמו בכוונה מעל מנת לקבל לכוונה לעל מנת להשפיע. כך הוא חייב לעשות ואז הוא יגיע למטרת הבריאה שלו.

שאלה: מה ההבדל בין הרצון לקבל במצב א' והרצון לקבל במצב הב' והרצון לקבל במצב הג'?

אני רואה שאנחנו צריכים לקרוא שוב את אות כ"א.

אות כ"א

"ואל יסור לבך, אחר דעת הפלוסופים, האומרים, שעצם מהותה של הנפש, היא חומר שכלי, והויתה באה, רק מכח המושכלות שמשכלת, שמהן מתגדלת, והן כל הויתה. וענין השארת הנפש, אחר פטירת הגוף, תלוי לגמרי בשיעור שכליות ומושכלות, שקבלה", שקנתה. ככל שאנחנו לומדים יותר אנחנו כביכול מעלים את הנפש שלנו, אבל זה לגמרי לא נכון כי זה תלוי במנת המשכל שאיתה נולד האדם. וזו גם לא אמת כי לא מדובר על מהותו של האדם שהוא יכול להיות חכם מאוד ורע מאוד. "עד, שבהעדר לה המושכלות, אין כלל על מה שתחול השארת הנפש", כך חושבת הפילוסופיה. "אין זה דעת תורה. גם אינו מקובל כלל על הלב. וכל חי, שניסה פעם לקנות שכל, יודע ומרגיש, שהשכל הוא קנין, ואינו עצם הקונה.

אלא כמבואר, שכל חומר של הבריאה המחודשת, הן חומר של העצמים הרוחניים, והן חומר העצמים הגשמיים, אינו לא פחות ולא יותר, מבחינת רצון לקבל", רצון ולא שכל.

"ואע"פ שאמרנו, שהנפש היא כולה, רצון להשפיע, הוא רק מכח תיקונים, של לבוש אור חוזר, המקובל לה מעולמות העליונים, שמשם באה אלינו", לא שלנפש הזו יש מהות בפני עצמה אלא עד כמה אנחנו קונים תיקונים על עצמנו ועל הרצון לקבל, אז הרצון לקבל שהוא מתקן את עצמו בדומה לרצון להשפיע של הבורא, כך הוא מגיע למהות הנפש.

"אמנם, עצם מהותה של הנפש, היא ג"כ רצון לקבל". בכל הבריאה אין חומר חוץ מהרצון לקבל. "וכל ההבחן, הניתן לנו להבחין, בין עצם לעצם, אינו נבחן משום זה, רק ברצונו בלבד. כי הרצון, שבכל מהות, מוליד לו צרכים. והצרכים, מולידים לו מחשבות והשכלות, בשיעור כזה, כדי להשיג את הצרכים ההם, אשר הרצון לקבל מחייב אותם", כל הדברים האלה יוצאים כתוצאה מהרצון, "וכשם, שרצונות בני אדם, שונים איש מרעהו, כן צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם, שונים זה מזה.

למשל, אותם שהרצון לקבל שבהם, מוגבל בתאוות בהמיות בלבד, הרי צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם, רק בכדי למלאות הרצון הזה, בכל מלואו הבהמי", אל מה שהוא נמשך, אם הוא נמשך רק למלאות את התאוות של הגוף אז הוא נקרא דרגת בהמה, כמו שבבהמה כל המחשבות, הרצונות והמושכלות וכל מה שהיא רוכשת זה איך שהיא יכולה לטפל בעצמה ולמלא את עצמה. "ואע"פ שמשתמשים בשכל ודעת כאדם, מ"מ "דיו לעבד להיות כרבו"." הוא מכוון את המוח, הלב וכל התכונות שלו רק כדי למלאות את הצרכים הגופניים שלו.

"והוא כשכל בהמי, להיות השכל, משועבד ומשמש לרצון הבהמי. ואותם, שהרצון לקבל שלהם, מתגבר בעיקר בתאוות אנושיות, כגון כבוד ושליטה על אחרים, שאינם מצוים במין הבהמה," לכן הם יכולים אפילו לסכן את עצמם ואת החיים שלהם ולעבוד ממש סביב השעון בכל מה שיהיה, זה לא חשוב. העיקר שהם רוצים לממש את הרצון, והרצון שלהם הוא להתגבר על האנשים האחרים.

"הרי כל עיקר צרכיהם ומחשבותיהם והשכלותיהם, רק בכדי למלאות להם, הרצון ההוא, בכל מלואו האפשרי. ואותם שהרצון לקבל שלהם מתגבר בעיקר לקבל מושכלות, הרי כל עיקר צרכיהם ומחשבותיהם והשכלותיהם, למלאות להם הרצון הזה, בכל מלואו", זה מה שיש בכל בני האדם ובכל המין האנושי.

שאלה: אמרת שאנחנו לא יכולים לחבר בין הרצונות שלנו רק עם הכוונות שלנו, אבל עכשיו שהכוונות שלנו להיות יחד, האם ניתן לבדוק מחדש אם אנחנו מתחברים עם הכוונה להשפיע?

אני עוד לא יכול לעשות זאת כי אני לא יכול להבדיל בכוונות על מנת להשפיע שבי במדויק. אני חושב שיש בי אבל אני עדיין לא מרגיש את הזולת ולכן אני צריך שיהיה לפני אובייקט, חבר שאני רוצה להשפיע לו. כדי להשפיע לו אני צריך להרגיש את הרצונות שלו שאותם אני רוצה למלאות. כשאני מתחבר עם החבר כך, אז אני יכול לגלות גם בי את הרצונות שלי שבהם אני הולך להתחבר לחבר ולמלאות את הרצונות שלו.

יש לנו מערכת, אני וחבר, שנינו מחוברים ואני ממלא אותו, ובמידה שאני ממלא את החבר אז אני כלפיו דומה לבורא. לכן אני אקרא "אדם", הדומה לבורא, בזה שאני ממלא מישהו כמו שהבורא ממלא אותנו וכך אני מגלה כמה שאני קשור לבורא, כי אני צריך לקבל ממנו את הרצון ואת המילוי עצמו כדי להעביר אותו לחבר, ויוצא שזה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'", לאהבת הבורא. אם אני מגיע לאהבת החבר, אז אני חייב להתקשר אחרי זה לבורא ולקבל ממנו כוח, רצון ומילוי כדי שאוכל להעביר לחבר כי אין לי מעצמי את הרצון והמילוי האלה.

לכן אני צריך לראות את התנאי "מאהבת הבריות לאהבת הבורא", שלא יכול להיות אצלי קשר מהותי באמת עם הבורא אלא רק בתנאי שאני קודם מחובר עם החבר ושאני רוצה, יכול ומסוגל להעביר לו משהו מעצמי, מילוי. כך זה במערכת הכללית, כולנו צריכים להיות מחוברים, ואז אני זקוק לבורא שיעזור לי למצוא את הקשר עם החבר ולהעביר אליו את המילוי. כל אחד פועל כלפי כולם וכך אנחנו חוזרים למערכת אדם הראשון המתוקנת.

שאלה: יש רצונות גשמיים, והרצון לקבל זו המהות של הטבע שלנו. יש רצונות גשמיים לחבר ויש רצונות גשמיים לי, כדי להפוך אותם לרצונות רוחניים, לנשמה כמו שבעל הסולם כותב אז אני צריך לקחת דווקא את הרצונות של החברים שלי ולא את הרצונות שלי?

כן, זוהי התכללות ואנחנו לומדים זאת גם בפתיחה לחכמת הקבלה. אנחנו צריכים להתחבר לרצונות של הזולת ואז כוללים אותם בתוכנו ומתחילים לעבוד כדי למלא אותם.

שאלה: אם אפשר לדייק, הרצונות האישיים שלי הם כמו שכותבים מקובלים, רק במידת ההכרח כדי שאני אוכל להתקיים?

זה משהו אחר, זה שאתה חייב לטפל בגוף שלך, בבהמה שלך זה לא שייך לרוחניות. אתה צריך להשקיע בה כדי שהבהמה הזאת תהיה בריאה, קיימת ואז תוכל מעל זה לטפל גם בקשר עם החברים. זה לא שייך, זה תנאי הכרחי שבו אנחנו קיימים בעולם הזה.

תלמיד: כתוב בטקסט "דיו לעבד להיות כרבו" מה הכוונה ברבו?

כי העבד האמיתי רוצה לעשות הכול כמו רבו, זאת אומרת מה שבעל הבית רוצה שהוא יעשה ולכן הוא מבטל את עצמו לגמרי לרצון העליון, זה בעצם העניין.

שאלה: כשאני רוצה לקבל הנאה מתוך הכוונה להשפיע, זה אנוכי?

כן.

שאלה: מה העצה לחבר שעושה את הפעולות בחיצוניות, עובד עם החברים אבל אין לו הרגשה פנימית, מה עושים איך מעבירים את זה?

להמשיך ולהתפלל.

שאלה: כתוב "אלא כמבואר, שכל חומר של הבריאה המחודשת, הן חומר של העצמים הרוחניים, והן חומר העצמים הגשמיים, אינו לא פחות ולא יותר, מבחינת רצון לקבל." מה הכוונה, בחומר העצמים הגשמיים?

שהכוונות שלהם הן בעל מנת לקבל - דרגות דומם, צומח חי, והחומר של העצמים הרוחניים יכול להגיע - לעל מנת להשפיע.

תלמיד: כלומר רק בכוונות, לא למשל, אני רואה עכשיו מכונית או בית, גם אם אני רוצה את זה?

לא, מה זה שייך? הרצון על מנת לקבל או על מנת להשפיע שלך הוא הקובע אם אתה נמצא בעולם הגשמי או בעולם הרוחני, מה זה שייך למכונית או בית?

שאלה: אתה אמרת שאני ממלא את החבר שלי, מה זו הפעולה הזאת?

זה שאנחנו מתחברים בחזרה יחד להיות כלי אדם הראשון המתוקן, בזה אנחנו נצטרך כל אחד להעביר לאחרים מה שהם צריכים, גם אור שמתקן וגם אור שממלא, וככה זה בכל הכלי הכללי. לכן בזה כל אחד מגיע למצב שהוא כמו בורא כלפי האחרים, מחבר את כולם וממלא את כולם, ולכולם יש אותם התיקונים, כך מגיעים לגמר התיקון הכללי.

שאלה: מה זה בצורה מעשית עבורנו לתקן את הכוונה להשפיע ולא את הרצון לקבל, איך מבדילים ביניהם?

אתה לא מבדיל בין כוונה לרצון? תנסה כל הזמן לבדוק את עצמך איך אתה עובד, איך אתה מתייחס לאחרים בכוונה או ברצון ואתה תראה, הרצון זה רצון וכוונה היא כוונה.

תלמיד: אפשר לקבל דוגמה מעשית למשל לפי מה שרב"ש נותן לנו עצות לעבודה בעשירייה, איך אני מבדיל בין כוונה לרצון?

קודם כל יש לי כוונה לתמוך בחברים, להתחבר איתם, להתכלל בהם, ולפי זה אני בוחר באילו רצונות ומה בדיוק אני יכול לעשות כדי לממש את הכוונה הזאת. הכוונה קודמת, היא העיקר, וככל שאני יכול לשייך אליה רצון, אני משייך.

תלמיד: מה זה אומר להוסיף רצון לכוונה הזו שאני רוצה להתכלל בחברים?

שקודם כל אני נמשך לחיבור עם החברים כדי לתמוך בהם, ואז אני בודק במה אני יכול לבצע את זה בפועל. כמו בחיים שלנו, קודם כל יש לנו מחשבה ואחר כך מעשה, כך גם כאן, כוונה ואחר כך מעשה.

תלמיד: ולמה הנטייה הזאת להתכלל בהם לא נקראת רצון אלא כוונה?

כי אתה לא מממש את זה בפועל. כוונה זה בלי מימוש, זה רוח, זה דבר שאין לו שום חיוּת.

שאלה: כתוב "וכל חי, שניסה פעם לקנות שכל, יודע ומרגיש, שהשכל הוא קנין, ואינו עצם הקונה." אנחנו לומדים שכדי לתקן את הלב אנחנו צריכים שכל נכון, איך לפתח שכל כזה שהוא משרת את עצם הקונה?

השכל מתפתח רק בהתאם להתמסרות שלנו לקבוצה ובתוך הקבוצה, בתוך החיבור בינינו אנחנו מקבלים את השכל. על זה כתוב "לא החכם למד", אם אדם רוצה להשיג רוחניות, שכל רוחני ללא חיבור, הוא לא יוכל לעשות את זה, העיקר - רק דרך החיבור.

שאלה: "וענין השארת הנפש, אחר פטירת הגוף, תלוי לגמרי בשיעור שכליות ומושכלות, שקבלה." מהי אותה נפש שנשארת אחרי פטירת הגוף?

על זה עוד מוקדם לדבר. אנחנו צריכים להגיע לחיבור בינינו ולא לפטירת הגוף. פטירת הגוף מגיעה כשהאדם כבר לא מסוגל לעשות יותר עבודה ברוחניות, אז אין לו כבר מה לעשות בעולם הזה.

שאלה: מהי מהות ההפרדה בין השכל לבין הרצון, הרי לכאורה שניהם שייכים לרצון לקבל?

שייכים שניהם לרצון לקבל, אבל יש רצון שזה העצם ויש שכל שעל ידי השכל אנחנו יכולים לשנות את טיב הרצון, איך להשתמש ברצון.

תלמיד: האם זה מאפשר לנו להסתכל מהצד על הרצון?

כן ודאי.

שאלה: אם אנחנו כבר במצב ג' ומבוטח לנו להגיע אליו בצורה מודעת, למה אנחנו צריכים סבל נורא כזה ואיך אפשר להימנע מהסבל הזה באחישנה?

את הסבל אנחנו מרגישים במידה שאנחנו לא משתווים עם זרימת התיקון. אם אני נמצא בזרימת התיקון, אני כבר לא מרגיש את הסבל, אלא ההיפך, אני מרגיש שאני נמשך למטרה ומשם אני כבר מתחיל לקבל גם מאור המחזיר למוטב, גם את האור שמאיר לי מקדימה.

שאלה: למה צריך את הסבל מלכתחילה?

כי בלי סבל אנחנו לא נדע איך להתקדם, כל העבודה שלנו בסבל. גם כשאני עכשיו יושב, אני סובל, אני סובל מזה שאני מוגבל, שאני לא רוצה, לא יכול וכן הלאה, כל המציאות שלנו היא סבל, כי על ידי הסבל אנחנו מכוונים את עצמנו נכון עוד ועוד לתיקון, עד שאני נמצא במאה אחוז באותו כיוון של התיקון, אז אני מפסיק להרגיש את הסבל. סבל זה כמו מצפן, הוא מסובב אותי כדי שאני אהיה בדיוק מכוון למטרה.

שאלה: בקשר למה שדיברת על להרגיש את החברים, כל מה שיש לי כרגע בשכל זה הפעולות של החברים שאני רואה, אז איך אני יודע מה החברים רוצים אם הם לא מראים לי פעולות?

אתה צריך להצדיק אותם ולתאר לעצמך עד כמה הם כולם נמצאים בלב בוער ברצון להתחבר ביניהם ואתה "כל הפוסל, במומו פוסל" כי אתה לא רואה עד כמה שהם כולם בוערים ודרוכים לזה.

שאלה: למה הפנייה לבורא חשובה בהתפתחות שלנו, מהי בונה בנו?

התשובה של הבורא עושה בנו הכול, מעלה אותנו למדרגה יותר עליונה, פותחת לנו את האופקים, מביאה לנו כוחות לממש את המדרגה שמתגלה. התשובה של הבורא כוללת הכול.

שאלה:, למה הפנייה לבורא חשובה בהתפתחות שלנו?

הפנייה לבורא חשובה בהתפתחות שלנו כי זה אותו החומר שאני מגיע איתו לתיקון, זה הרצון שאותו אני רוצה לתקן.

שאלה: כתוב באות כ' "ואע"פ, שעוד לא הגענו בפועל למצב הג', ועדיין אנו מחוסרי זמן, מכל מקום, אין זה פוגם במשהו". מה הכוונה "מחוסרי זמן"?

שאנחנו מודאגים מכך שעדיין לא נמצאים בתיקון.

(סוף השיעור)