שיעור בוקר 05.05.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 461, מאמר "השלום בעולם"

קריין: "השלום בעולם", בעל הסולם, "הקשיים המעשיים בקביעת האמת". "כתבי בעל הסולם", עמ' 461.

הקשיים המעשיים בקביעת "האמת"

"כאשר אנו דנים במדות טובות, "להלכה" ודאי שאין לנו מדה יותר טובה ממדת "האמת". שהרי כל הטוב שגדרנו לעיל, בזיקה שבין היחיד והציבור הוא, כאשר הפרט נותן, וממלא בשלמות תפקידיו כלפי הכלל - וגם נוטל חלקו מהכלל בצדק וביושר - - - כל זה אינו אלא דבר "אמת" אלא החסרון הוא, כי "למעשה" אין מדה זו מתקבלת כלל על הציבור. והנה הקושי למעשה שישנו באמת האמור מוכח מתוכו, שיש כאן איזה פגם וגורם, שלא יתקבל על הציבור. וצריכים להתבונן: מהו אותו הפגם.

וכשתפשפש היטב בהאמת האמור, בכשרונו המעשי, תמצאהו בהכרח שהוא מעורפל ומסובך מאד, ואי אפשר כלל לעין האנושית לעמוד עליו.

שהרי האמת מחייבת אותנו להשוות כל היחידים שבציבור, שיקבלו חלקם לפי מדת יגיעתם, לא פחות ולא יותר, וזהו הבסיס היחידי, האמיתי, שאין להרהר אחריו, שהרי ודאי הוא, שכל הרוצה להנות מיגיעתו של חברו, מעשיו הם כנגד הדעת והאמת הברור האמור.

אבל כיצד יצוייר לנו, שנוכל לברר את האמת הזו, באופן שתתקבל על לב הציבור. למשל, אם נדון בדבר לפי העבודה הגלויה, כלומר, לפי מספר השעות, ונחייב את כל אחד ואחד לעבוד מספר שעות שווה - עדיין לא תתגלה לנו כלל מדת האמת.

ואדרבה - יש כאן שקר גלוי, משום ב' דברים: הא' הוא משום הצד הפיזי, והב', משום הצד הנפשי של העובד.

כי מצד הטבע, אין הכח לעבודה שוה אצל כל אחד ואחד, - ויש לך אחד מהחברה שהוא מתיגע בעבודתו, מפני חולשתו, בשעה עבודה אחת - הרבה יותר מחברו העובד שתי שעות, או יותר.

וכן יש לפנינו ענין פסיכולוגי. כי העצל מאד מטבעו, מתיגע ג"כ בשעה אחת - יותר מחברו בשתי שעות או יותר. ולפי השקפת מדת האמת, הברור, אין לנו לחייב חלק אחד מהחברה, להתיגע, יותר מהחלק האחר, לספוק צרכי חייהם.

ולמעשה, נמצאים הגבורים והזריזים הטבעיים שבחברה, נהנים מיגיעתם של אחרים, ומנצלים אותם בזדון לבם, בנגוד למדת האמת, כי הם מתייגעים מעט מאד, לעומת החלשים והעצלים שבחברה.

ואם נקח עוד בחשבון את החוק הטבעי של "אחרי רבים להטות", הרי, מין אמת כזו, שתקבל כבסיס את מספר שעות העבודה הגלויה, - אינה בת קיימא כלל, כי החלשים והעצלים, המה תמיד הרוב הניכר בתוך החברה, והמה לא יאפשרו למיעוט הזריזים והגבורים לנצל את כחם ויגיעתם.

הרי לך, שהבסיס האמור, שהוא יגיעה של הפרט, בתנאי של האמת הברורה, ולצידו הרוב שבחברה, - אינו מעשי כלל, כי אינו ניתן לבדיקה ולהערכה כל עיקר. נמצא שמדת האמת, אין לה שום כשרון למעשה, לסדר על פיו דרכי היחיד, ודרכי הציבור, באופן מוחלט, כלומר, שיניח את הדעת, בהחלט, ואין בה כלל אותה הספקה הגמורה המתאימה לסדרי החיים שבגמר התיקון של העולם.

ולא עוד, אלא שיש קשיים גדולים יותר מהאמור. כי אין לך אמת ברורה יותר, מדרך הטבע עצמו. והנה טבעי הוא, שכל אדם ואדם מרגיש את עצמו בעולמו של הקב"ה כמו שליט יחיד, אשר כל זולתו לא נברא, אלא להקל ולשפר את חייו, עד מבלי להרגיש חובה כלשהי, לתת מצידו איזו תמורה.

ובמלות פשוטות נאמר, שטבע כל אדם ואדם, לנצל חיי כל הבריות שבעולם לטובת עצמו - וכל שנותן לזולתו - אינו נותן אלא מחמת הכרח, וגם אז יש בזה משום ניצול זולתו, אלא שהדבר נעשה בערמה רבה באופן, שחברו לא ירגיש בזה, ויוותר לו מדעתו.

טעם הדבר הוא, מצד שכל ענף, טבעו קרוב לשרשו. ומתוך שנפשו של האדם נמשך מהשי"ת, שהוא אחד ויחיד, והכל שלו - הנה כמו כן האדם הנמשך ממנו, מרגיש, שכל בריות העולם צריכים להמצא תחת ממשלתו, ולשם תועלתו הפרטית. וזהו חוק ולא יעבור.

וכל ההבדל הוא רק בדרך בחירתם של האנשים. שהאחד בחר לנצל את הבריות על ידי השגת תאוות נמוכות, והשני על ידי השגת ממשלה, והשלישי על ידי השגת כבוד. ולא עוד, אלא שאילו עלה הדבר בלי טורח מרובה, היה מסכים לנצל את העולם בכל אלו יחד: גם בעושר וגם בממשלה, וגם בכבוד - - - אלא שנאלץ לבחור לפי אפשרותו ויכלתו.

וחוק הזה אפשר לכנותו "חוק היחידיות" שבלב האדם. ואין כל אדם נמלט ממנו, (אלא שכל אחד נוטל חלקו בחוק זה), הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו.

והנה, חוק היחידיות האמור, שבטבע כל אדם, לא יגונה ולא ישובח. כי הוא מציאות טבעית, ויש לו זכות קיום, כמו כל פרטי המציאות, ואין שום תקוה לבערו מן העולם, או אפילו לטשטש צורתו במקצת, כמו שאין תקוה לבער את כל מין האדם מהארץ. ולפיכך לא נשקר כלל, אם נאמר על החוק הזה, שהוא: "האמת המוחלט".

ומאחר שכן הוא בלי ספק, איך נוכל כלל לנסות אפילו להניח הדעת של היחיד, בזה שנבטיח לו להשוותו, במדה השווה יחד עם כל בני הציבור - שאין לך דבר רחוק מהטבע האנושי יותר מזה. בשעה שכל מגמת היחיד הוא להגביה למעלה, מעל כל בני הציבור כולו.

והנה בארנו היטב, שאין מציאות כלל להביא סדרים מאושרים וטובים לחיי היחיד ולחיי הציבור, על פי מדת האמת, באופן, שיניחו את הדעת של כל יחיד ויחיד, שיתן עליהן את הסכמתו המוחלטת, כמו שצריך להיות בגמר התיקון."

תלמיד: הבנתי שבעל הסולם מוביל אותנו למסקנה, שכדי שהאדם יהיה כיחיד מאושר בתוך החברה, עליו להרגיש את עצמו כמו החברה כולה. להיות בשני המצבים האלה.

לא. זה לא יוצא כך ואף פעם לא יצא ככה. לפחות איך שהבנתי אותך.

שאלה: הפתרון למה שהוא אומר זה כמו בקומוניזם. כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו.

ולמה זה לא טוב? למה זה לא מושך אנשים? למה זה לא תיקון?

תלמיד: מבחינת המערכת זה תיקון, אבל לא מבינים את זה, זה נסתר.

זאת אומרת, שגמר התיקון והקומוניזם המושלם זה בעצם אותו דבר.

תלמיד: בסידור של המערכת יש לזה כמובן עוד רבדים יותר פנימיים.

טוב. במשהו אתה צודק. כלפי הערך הגשמי, השוויון הגשמי, יכול להיות שאתה צודק.

שאלה: הוא מניח שצריכים להגיע להסכמה מוחלטת, שתניח את הדעת של כל יחיד ויחיד. כך הוא קובע שזה נקרא "גמר התיקון"?

כן. כוונתך שכל אחד יירגע?

תלמיד: כן. אבל איפה ראינו דבר כזה בטבע?

לא ראינו. לכן גמר תיקון עוד לפנינו.

שאלה: ההנחה מנקודת מבטנו עכשיו במציאות, שמאחר וגם בעבר לא ראינו מצב כזה, וגם קדימה המערכת תמיד נמצאת בסוג של איזון כוחות כאלו, שהחלשים גוברים, החזקים גוברים ויש מלחמה תמידית ביניהם ואלה החיים. אז למה צריך להגיע למצב שיניח את דעתו והסכמתו המוחלטת של כל יחיד ויחיד?

כי גמר התיקון לא יכול להיות בלי הסכמה של כל אחד עם כל האנושות.

תלמיד: ברור שיש מצב כזה. אבל איך כרגע מתוך נקודת מבטנו, אנחנו יכולים חוץ מלתאר את זה כאיזשהו מצב אוטופי, שלא ראינו אותו קיים באף מערכת בטבע. אז למה שזה יקרה באנושות, דווקא במערכת הכי מורכבת, שהמצב הטבעי שלה זה מלחמות תמידיות ומערכת איזונים כזאת, שאחד אוכל את השני לנצח?

זה בסדר, אם לא הייתה מערכת יותר מורכבת ומחייבת את האדם לעלות בדרגות היחס אחד לשני, אז אתה צודק, והיינו אוכלים זה את זה כל הזמן בלי הפסקה.

תלמיד: איפה אנחנו רואים איזושהי עדות, סימן לכך שהמערכת צריכה להגיע אי פעם לאיזשהו איזון? לשאוף לאיזון כן, אבל להגיע לאיזון? תמיד יש חוסר איזון ששואף לאיזון, אבל הוא לא מגיע באמת לאיזון קבוע.

למה?

תלמיד: לא יודע למה, זאת עובדה.

אבל למה לא הגיע? כי יש לו רצון לקבל על מנת לקבל. אבל אם הוא מייצב אותו, ויוצר כנגדו כוח אחר על מנת להשפיע, וכשאין לו ברירה הוא מתחיל מזה, ואחר כך יותר ויותר על ידי זה שהוא תומך בזה בעצמו, ומבקש מהבורא עזרה ומקבל - אז למה שזה לא יתקיים?

תלמיד: אם אנחנו מכניסים עכשיו משתנים למערכת, שיש בורא ושהוא שלם ושאנחנו צריכים להגיע להידמות לו, אז הכול ברור.

אבל אין לך ברירה, רק ככה זה יעבוד.

שאלה: כן, אבל פה בעל הסולם כותב בצורה אנושית, חברתית, הוא מראה לנו שגם האנושות תמיד מנסה להגיע לתשובות לשאלות שהוא נותן עליהן פה פתרון ולא מגיעות. אז השאלה, אם אפשר ממצבנו, בלי הידיעות שחכמת הקבלה נותנת לנו, להגיע בכלל לאיזושהי השערה שככה זה צריך להיות?

כן. אנחנו יכולים להגיע להחלטה שכך זה צריך להיות, אם יהיה.

שאלה: למה? איך?

כי אחרת לעולם אין שום סיכוי להתקיים, ואין לו תחילה ואין לו סוף ואין בטבע שום כוח הגיוני.

תלמיד: כמו שאנחנו רואים.

אז אתה צודק, אנחנו רואים ש"אל תראה לטיפש עבודה באמצע מלאכתו", כך אנחנו.

שאלה: אפשר להוכיח את התמונה הזאת של גמר התיקון מנקודת מבטנו? או שצריך להגיד, "כך חכמת הקבלה מסתכלת על המציאות הזאת, זו התפיסה שלה, תאמינו או לא אבל לשם אנחנו הולכים, ואם לא תאמינו אז תגלו בעוד כך וכך זמן?"

מה זה אז תגלו? היו אנשים שגילו את זה והם סיפרו לנו את זה מתוך הגילוי, והם הגיעו לגילוי הזה כשהם היו בצורות הפוכות מהגילוי. ולכן ככה הם מספרים לנו ומביאים כל מיני הסברים רציונאליים.

תשאל עוד פעם את השאלה.

שאלה: האם ניתן במצב של אדם רציונלי, אגואיסט רגיל בלי ידיעות של חכמת הקבלה, לאמץ את ההסתכלות הזאת, שהמציאות צריכה להגיע להסכמה מוחלטת של כל יחיד ויחיד, שאין לזה ביסוס עד כה, שצריכים להגיע למצב כזה?

תנסה, ואז תבנה שוב קומוניזם. זאת כל הבעיה, שאז אתה בונה את החברה שכביכול מסוגלת להגיע ללא כוח עליון, ללא עזרת הבורא להשתוות, לחיבור, לאהבה וכן הלאה. וזה לא יכול לקרות, כי כל הטבע הוא טבע אגואיסט, וכמו שבעל הסולם כותב, אפילו שתפעיל את כל העונשים אתה לא תוכל בזה לתקן את בני האדם.

תלמיד: זאת אומרת על דרך השלילה, אפשר להראות שאין דרך אחרת, אין פתרון אחר?

אין, אם לא הבורא, אין פתרון. ולכן הקומוניסטים הם דווקא קברו את עצמם. רק אם אתה פונה לבורא, מוצא איתו קשר, כמו שחכמת הקבלה מלמדת אותך, אז על ידי הכוח העליון אתה כן מגיע לפתרון.

שאלה: כתוב על ישראל שהם מזרזים את הזמנים. הבורא הכין את הדבר שנקרא "ישראל", את העשירייה, במה היגיעה בעשירייה גורמת ליגיעה יותר גדולה ומזרזת את הזמנים ביחס לשאר המערכת?

היגיעה בקבוצה, בעשירייה, מביאה אותך למצב שאתה רואה שאם אתה לא משיג את האיחוד אתה אבוד ואז מחוסר ברירה אתה מתחיל להתפלל לאיחוד העשירייה.

דרך איחוד העשירייה אתה מתחיל לקבל את הכוח העליון מהמערכת העליונה של אדם הראשון, ברור לך אז שיש כוח בעולם שיכול לסדר את הכול, כי הוא מחבר את כולם למערכת אחת, למנגנון אחד, ואז אתה פונה אליו, לכוח ההוא.

תלמיד: זה אומר שהייחודיות של ישראל היא שהוא מגיע לצעקה, לחוסר יכולת מכוחותיו עצמו הכי מהר מכולם, ויש לו את הדבר שנקרא "תפילה" שהוא צריך לגלות?

כן, ולכן מצד שני, זה העם, זו הקבוצה הכי לא מוצלחת, שנמצאת כל הזמן בבעיות וצרות שמביאות אותה מהר לתיקון.

שאלה: אם אין אפשרות להשיג את התנאים שצריך כדי להגיע לגמר תיקון אלא דרך הבורא, ואין לנו השגה לא רגשית ולא שכלית בבורא, אז איך אנחנו יכולים לעשות את זה?

כתוב לך איך, כתוב שאתה מנסה לבנות את הדברים האלה עם החברים ורואה שלא מסוגל ומתחיל להתפלל.

תלמיד: אבל למי אני מתפלל, איך אני יכול להתפלל למשהו שאין לי בו השגה שכלית או רגשית?

תנסה.

שאלה: אם אנחנו צריכים את התערבות הבורא, איך נוכל להשתחרר ולא ליפול שוב למלחמות הדת כפי שהאנושות ידעה לאורך ההיסטוריה?

באנושות היו מלחמות דת בכלל בלי שום דת, זה רק נקרא כך. אלא מי יותר צודק בפעולות החיצוניות, אלה או אלה.

תלמיד: כן אבל איך נשתחרר מזה, איך לא נחזור שוב לאותו משחק?

אנחנו לא חוזרים לאותו משחק, אנחנו גם לא היינו בו, הוא היה בין דתות חיצוניות.

תלמיד: אבל שם האנושות משחקת, ואנחנו רוצים עכשיו להביא אותם למשחק אחר, איך נעשה את זה?

לא, אנחנו לא רוצים להביא שום דבר, אנחנו רוצים להביא את החיבור בין בני אדם כחיבור האמתי.

תלמיד: אבל רק הבורא יכול לעשות את זה.

בסדר, אז נפנה אליו.

שאלה: לפי מה שקראנו מהי מידת האמת?

כמה מידת השפעה יש לנו זו כלפי זו, זה נקרא מידת האמת, כי הבורא נפרש בינינו ואם אנחנו משפיעים אחד לאחר אנחנו משפיעים אליו.

תלמידה: איך מודדים אותה?

במידת התקרבות הלבבות בינינו.

תלמידה: איך מודדים אותה בעשירייה?

אותו הדבר, עד כמה העשירייה מגובשת יותר.

(סוף השיעור)