שיעור בוקר 09.05.2016 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר: "ירושת הארץ", עמ' 505

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "ירושת הארץ", עמוד 505 אות ח'.

"ח. ועתה מובן תשובת הקב"ה לשאלת אברהם אבינו בַּמָּה אֵדַע כו' כי השאלה של אברהם אבינו היתה משום שראה ברוח קדשו גודל ההפלגה של שכר הטוב העתיד להגיע לישראל בזכות ירושת הארץ שהרי כל קיום המצוות תלוי בארץ וע"כ תָּמַהּ אברהם אבינו בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה כלומר במה אדע שבני ישראל יוכלו לזכות לְשָׂכָר גדול כזה ולהפלגה גדולה כזו כי מֵאַיִן יהיו להם כלים גדולים שיהיו ראויים לקבלה נפלאה הזו,"

זאת אומרת, אדם שיש לו רצון להגיע לרוחניות, ונניח שהרצון הזה הוא רצון אמיתי, האדם הזה הוא לא סתם פרחח שיש לו איזה רצון ואחר כך הוא מגלה שזה למיסטיקה ולכל מיני דברים פסיכולוגים, אלא באמת לרוחניות, להשיג את מטרת החיים, את מהות החיים, את הכוח היחיד הפועל בכל המציאות, נניח שכן יש לו רצון חזק, אז חוץ מהרצון הזה הוא צריך עוד משהו או לא?

וודאי שכן, כי בסך הכול הוא צריך כוח לבצע, הוא צריך שיטה איך לבצע, לדעת באיזו צורה הדרגתית הוא פועל, ממה הוא נפעל וכן הלאה. זאת אומרת להגיע למצב הבלתי ידוע, צריכים לזה הרבה תומכים.

לכן אברהם שאל, מה מבטיח לאדם להגיע למטרה שהיא נסתרת, לא מובנת, נמצאת למעלה מההרגשה הנוכחית, בעולם אחר לגמרי, שעליה יכולים להיות אלף ואחת מחשבות דמיוניות כוזבות למיניהן, איך בעצם אדם מגיע לזה? לכן הוא קיבל תשובה, אל תדאג, מה שיכוון אותו זה אותו האגו, הרצון לקבל שנמצא בתוך האדם, כשהוא יתפתח בו אז הוא יחייב את האדם להתפתח נכון, אם אדם יקבל ודאי איזה סיוע מהסביבה.

"וע"ז תירץ לו השי"ת גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אׂתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וכו' שאז יהיו להם יגיעה רבה בתורה ומצוות ואז הבין שבדרך זה ישיגו בטח כלי קבלה הגדולים והתשובה מְסַפֶּקֶת לגמרי."

זאת אומרת שבתוך הרצון לקבל האגואיסטי שלנו, כבר מונחים שם כל מיני הבחנות ומדרגות הבאות שאנחנו צריכים לעבור עד שנגיע לגמר התיקון שלנו. מאיפה זה מגיע לרצון לקבל? מהשבירה. זה מה שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה שיש מצב שלם, יפה, טוב, אבל הוא קיים במלכות דאין סוף, בעולם אין סוף, לא ברור, לא מבורר, לא כלפי הנברא, עדיין אין נברא.

המצב הזה הוא דורש הכנה, ההכנה שלו נקראת ירידה במאה עשרים וחמש מדרגות עד לעולם הזה, עם שבירת הרצון לקבל והרצון להשפיע יחד, בערבוביה שביניהם, שהם מתערבבים ומכינים את עצמם לתיקון ההדדי שיהיה לקבל בעל מנת להשפיע.

ואחרי שהוכן הכול, אחרי השבירה ואחרי חטא עץ הדעת, אז מתחיל לעבוד הרצון לקבל על ידי האור, מתחיל כל פעם יותר ויותר לעלות ולעלות בדרגות שלו וכך הוא עובר כל מיני מצבים. עד מצב מיוחד שהרצון לקבל כבר מתחיל להתעורר בתוך האדם בצורה כזאת שהאדם מרגיש שהוא חייב להשתתף בהתפתחות הרצון לקבל. אחרי דרגות דומם, צומח וחי, דרגת המדבר שבמדבר שבאדם היא דורשת השתתפות פרטית של האדם, אישית.

ועל זה דווקא שאל אברהם, מרגע זה והלאה, שאדם מקבל התפעלות, חיסרון, יחס לגמר התיקון, למטרת הבריאה לחיים שלו בשביל מה ולמה, איך. כמו שכתוב על אברהם עצמו, שהוא היה יוצא ומסתכל על הכוכבים ושואל, מאיפה ולמה, ומי זה שברא וסובב את כל זה? איפה הכוח הפנימי הזה? כי אנחנו רואים שכל הטבע הוא נושם, הוא מתקדם, הוא זז, יש בו תכנית, כל החלקים שלו קשורים זה לזה וכן הלאה, אז איך זה קורה שהכול עובד, מה המנוע הפנימי, מי מפעיל אותו? מי ברא ומי מפעיל? ואז התגלה לו הכוח העליון.

ועכשיו הוא כבר שואל, איך יכול להיות שיגיעו אותם בני אדם שמתגלה בהם רצון לתיקון, לדבקות, להשגה כמו שאצלו, כי אצלו זו דרגה מאוד מיוחדת, זכה, שנקראת "זכות אבות", זכות, אבל איך בני אדם בכלל, שהם שקועים ברצון לקבל שלהם, נניח כל הבבל הזה, איך הם יגיעו לגמר התיקון אם זו מטרת הבריאה, שהוא רואה שכך זה צריך להיות.

זה אך ורק על ידי זה שהרצון לקבל שלהם, שאחרי השבירה יש בו את כל ההכנות, האור משפיע עליו והוא לאט לאט על ידי האור שמשפיע עליו תופח, פותח את עצמו, ואז מתגלות כל מיני צורות שליליות שבו, מיומות כאלו, בתוך הרצון לקבל. ואז עד כמה שמתגלה יותר ויותר, "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", אז אדם מתוך זה שמבצע את הפעולות האלו בהכרח, מתוך זה הוא מכיר עד כמה שהוא הפוך מהבורא, מהאור שמעורר את הפעולות האלו, ואז דווקא על ידי הרצון לקבל הגרוע שמתגלה כל פעם הוא יכול להתנזר ממנו ולהדבק בבורא.

כמו שאנחנו לומדים שעולה מעל הרצון לקבל שמראה לו כל מיני צורות אגואיסטיות, ועולה כאילו לקומה שניה ומתחיל לקשור את עצמו לבורא. למה? כי מרגיש סבל בתוך הרצון לקבל, זה נקרא שהפרעה בעצמו מקרב את בני ישראל לאבינו שבשמיים.

שאלה: ואז איפה העצמאות שלו בנקודה הזאת? מה נחשב פה עצמאות?

העצמאות שלו היא רק בזה שהוא קונה מגע עם הבורא, אחר כך דבקות עם הבורא, ואחרי איזה מצב מסוים שרוכש את החלק שלו בקדושה שדומה לבורא, זה נקרא "מידת העצמאות" שלו.

עכשיו בינתיים ברצון לקבל אין לו שום עצמאות. כשאנחנו עכשיו נמצאים ברצון לקבל, אנחנו במאה אחוז מנוהלים על ידי הכוח העליון כי אין לך עוד כוח נוסף, רצון להשפיע. אז רק רצון לקבל, אתה מנוהל על ידי האור שפועל עליו מרחוק ומעורר רשימות, זה אתה. אלא מפני שזה נעשה בהסתרה אז נראה לך שאתה חופשי.

אין לך שום דבר חופשי. בכל החיים שלך לא עשית כלום חופשי. ותגיד לי, מה זה נקרא חופשי בכלל? אם אתה איזה יצור ביולוגי נניח, איפה ברקמות שלך, איפה ברגש ובשכל שלך אתה חופשי? זה רק דמיון שאתה חופשי. זה כמו ילד קטן שעוזבים אותו בחדר והוא חושב שעכשיו אימא לא רואה, עכשיו אני ככה אתפרץ. זה מחוסר ראיה שלמה במציאות, זה דמיון לעצמאות ולחופשיות. אבל אין, לאף אחד.

לכן אנחנו צריכים לפי זה לראות את העולם ולהתחיל לקבוע באמת צורה נכונה למה שאנחנו רואים. כי "כולם כבהמות נדמו", היינו שכולם מנוהלים. גם אנחנו, אבל אנחנו עכשיו לומדים איך לא להיות מנוהל. מה זאת אומרת איך לא להיות מנוהל? איך להכיר את המנהל שמנהל אותנו, ולהכיר אותו אנחנו יכולים אך ורק לפי מידת ההסכמה שלנו במה שהוא עושה.

והוא ממשיך לעשות מה שהוא צריך, האור העליון פועל במנוחה מוחלטת. והרשימות מתעוררות ובאות מוכנות להתקשר זו עם זו כדי שוב לשקם את המבנה של הנשמה, של אדם הראשון, זה הכול. ולכן אין פה מה לעשות, הסכמה בלבד. ומידת ההסכמה היא לפי מה שאתה עושה צמצום על הרצון שלך, ואחר כך אתה עושה הסכמה על כלים קלים, זה נקרא עביות שורש וא', כלים גלגלתא עיניים, כלים דהשפעה, ואחר כך אפילו הסכמה על הכלים דקבלה, כלים ב', ג', ד' דעביות.

תלמיד: אז להיות עצמאי זה להסכים שאני לא עצמאי?

את העצמאות שלך אתה בונה לפי מידת ההסכמה שלך עם הבורא. אתה לא מבטל ש"אין עוד מלבדו", בזה שיש עכשיו שניים, אתה ובורא. אין דבר כזה. העצמאות שלך היא שאתה נמצא, בונה את עצמך על פני האגו שלך, על פני הרצון לקבל, שאתה קיים משניים. הפרעה לא נעלם, הרצון לקבל הוא נשאר, ואתה "על כל פשעים תכסה אהבה" בונה. ובזה יש לך עצמאות, משתי הצורות האלו שאתה מורכב.

זאת אומרת שיש לך נקודה עצמאית מהבורא, דווקא בגלל שהוא ברא את יצר הרע, הפוך ממנו, ואתה עומד מתוך הנקודה הזאת, לא מבטל אותה, ואתה מתוך זה מסכים עמו, במידה שאתה דומה לו.

שאלה: מה ההבדל בין הסכמה לבין להשפיע לו נחת רוח? כי הסכמה זה רק צמצום.

חלק מההסכמה זה נקרא להשפיע לו נחת רוח כמו שהוא משפיע לך. אתה לא עושה שום דבר יותר ממה שהוא עושה לך.

שאלה: אתה אומר שכל הזמן הרשימות רצות, איך אני מצליח להשיג עצמאות אם כל פעם הרשימות משתנות לי?

דווקא על פני הרשימות המשתנות אתה מתקדם, אתה גדל. "אין רגע דומה לחברתה" וכך אתה גדל. כל פעם אתה מקבל רצון חדש, הרגשה חדשה, עולם חדש, אדם חדש, כל פעם אתה כך גדל. אם הרשימות היו נשארות כל הזמן, הכול היה דממה.

תלמיד: אז מה נסתר ממני? איך אני מגיע לעצמאות הזאת שאתה מדבר עליה?

על פני זה שהרשימות בך כל הזמן משתנות אתה דווקא מגיע למצב שאתה נעשה עצמאי, אתה בונה כל פעם עצמאות יותר ויותר מתקדמת.

תלמיד: איך עושים את זה?

אנחנו לומדים את זה ומממשים את זה בקבוצה. תבוא אלינו ללמוד ונעשה יחד. תתחיל.

תלמיד: כשאתה מדבר על עצמאות, אני צריך להיות עצמאי ממה?

עצמאות זה שאתה עכשיו לא עצמאי, עכשיו אתה קובע הכול לפי הרצון לקבל שלך. שאלה יפה דווקא.

במה אני עכשיו לא עצמאי? בזה שפועל בי כוח אחד, כוח שמאל, יצר הרע, "בראתי יצר הרע", והוא פועל בי כל הזמן ואני מתוכו רק מסתכל על העולם וקובע הכול. אני אפילו לא יודע שזה רע או לא, אלא כוח אחד, האגו שלי, הרצון שלי הוא קובע. ומה אני רוצה להחליט כלפי הרצון שלי? רק דבר אחד, אני רוצה להרגיש טוב. ואין לי שום אפשרות להתעלות מזה ולהגיד, אני רוצה להרגיש רע נניח, לא יכול.

אחרי שאדם לומד ולומד, נכלל בקבוצה, פועל כך בתוך מה שחכמת הקבלה ומקובלים מייעצים, הוא מתחיל לקבל מספיק השפעת המאור המחזיר למוטב הנסתר, ופתאום הוא מתחיל להרגיש את עצמו שקיים בעולם שבו יש אותו בורא, אותו כוח עליון. והוא נותן לו השפעה, משפיע עליו, בזה שמשפיל אותו, ועל ידי זה אדם מחפש איך אני יוצא מזה, ומתחיל להיות קשור ותלוי בבורא. רק בצורה כזאת.

אבל אל תפחד, את זה עוברים. אל תדאג. בטח שיהיו כל מיני בעיות, לכל אחד, אבל תעבור. אחרת אתה לא אתה לא יוצא, אלא רק מהפּרעה, מהמצרים, רק מהצרות. ואז אתה מתחיל לקשור את עצמך על פני הרצון לקבל שלך שמרגיש צרות, אתה רוצה לצאת ממנו בצורה טבעית. זה נקרא שהפּרעה בעצמו מקדם את בני ישראל לאבינו שבשמים. הפּרעה עצמו בעצם מגרש אותם מהמצרים. אם היה נשאר פרעה טוב, לא פרעה רע שבא במקומו, אם אחרי שבע שנות שובע לא היו באות שבע שנות רעב, הם היו חושבים לצאת מהמצרים?

לכן אדם שבא ולומד את חכמת הקבלה, אחרי זמן מה הוא מתחיל להרגיש, לא נעים לו, לא טעים לו, משהו, לא זה ולא זה, והולך. ישנם כאלה שנשארים וסובלים, ומגיעים למשהו. וישנם כאלה שעוזבים. זאת אומרת, חוזרים עוד פחות מהמצרים, לא יכולים לסבול את הרע שבמצרים. אבל הגיבורים אשר מידת סבלנותם עמדה להם, הם מתגברים על כל שומרי המלך, שמטפסים על הר המלך, ומגיעים לפסגה. ככה זה. והשומרים בדרך, כמו שבעל הסולם אומר, ככל שאתה מטפס יותר, השומרים עוד יותר חזקים.

תלמיד: יש מושג שנקרא עצמאות מהבורא?

ודאי. היצר הרע שלך עוזר לך להיות עצמאי מהבורא. כי במידה שאתה רוכש את היצר הטוב, אתה בונה מעצמך על ידי הכוח הטוב את דמות הבורא ככוח. ממה? מהרצון לקבל. אתה מפסל את הרצון לקבל כך, שבפנים הוא נשאר רע, ובחוץ הציפוי שלו הוא טוב. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". בפנים פשעים, ובחוץ אהבה. ומשני אלה אתה מורכב כעצמאי, אדם, הדומה לבורא. אף אחד לא יוכל להגיד שאתה בובה.

"ט. היוצא מדברינו שצריכים הכנה רבה לירושת הארץ משום שכל סגולת התורה והמצוות תלויים בה שעל ידיה זוכים לכל השפע והטוב שחשב השי"ת על כל נשמות ישראל בטרם שבראם אשר מטעם זה נתפלא אברהם אבינו כי לא הבין מֵאַיִן יקחו כלי קבלה כל כך גדולים לזכות לקדושת הארץ עד שהשי"ת אמר לו שהיגיעה בתורה ומצוות בגלות מצרים יכין אותם בכלים הגדולים הללו ויהיו ראויים להארץ הקדושה כמבואר."

הרצון לקבל יתגדל בצורה, עד כמה שאדם מוכן להיכנס לסדר עבודה נכון, מגיע לשיעורים, נכלל בקבוצה, מבצע פעולות הפצה, סעודות, כנסים, כל הדברים האלה, כל מה שאנחנו עושים, משתדל להיות בזה. ואז כתוצאה מזה היצר הרע שלו גדל, הוא מרגיש את עצמו יותר גרוע, יותר עצלן, יותר עייף, בקיצור מתייבש בדרך. דרך ממש מִדבר. וזה הכול גלות מצרים, עבודת פרך, לבנים. וכך הוא מתקדם.

העיקר זה, חוץ מצא. זה העניין. צריכים כל יום להשתדל לחדש את הכוח הזה ש"אני נשאר. אני חייב, אני ממשיך, אין ברירה, אין שום דבר בחיים חוץ מזה", וכן הלאה. ואז ממשיך. רק לא ליפול שוב לחיים הרגילים. זו ממש בהמיות, ונגמר, הולך להירקב.

שאלה: האם אפשר לומר שצמצום א' היא נקודת הפתיחה של העצמאות?

לא. זה הכול הכנות. צמצום א', מסך, זיווג דהכאה הראשון, התפתחות הה-ו-י-ה הזאת פנימה, מה שיש לנו בד' בחינות דאור ישר לפרצופים, לעולמות. אחר כך שבירה בעולם הנקודים, הכנה החיצונה בעולמות, בניית האדם הראשון, שבירה שלו כנשמה, הכנה לנשמה. כל זה עד שזה מתגלגל עד הנקודה הסופית התחתונה. ומכאן כבר מתחילה להיות עבודה. וגם לא עבודה, אלא מכאן כבר מתחילה להיות הצטברות של הרצונות השבורים יחד, עד שמגיע דומם, צומח, חי, ודרגת המדבר.

ובדרגת המדבר גם כשאדם מתפתח, הוא לא יודע איך שהוא מתפתח עד דרגת דומם, צומח, חי שבדרגת המדבר. כשהוא מגיע לד' שבד', אז מתחיל להרגיש את השאלה "מה הטעם בחיי", ומכאן והלאה יש לו כבר גישה לאמצעים, איך להיות אדם. זאת אומרת, קבוצה, ספרים, וכן הלאה, הוא מתחיל לחפש. אם הוא מקבל את זה בצורה נכונה, הוא ממשיך. אם מקבל בזלזול, אז זורקים אותו, ואז הוא הופך להיות לקליפה, ומסייע לתיקונים, אבל מצד הרע.

שאלה: מאיפה האדם משיג כוח התגברות בדרך, מי נותן לאדם את הכוח ההתגברות להשגה?

המאור המחזיר למוטב דרך הקבוצה. ובזה יש תקופות, יש תקופה שמטפלים בו יותר, כמו בתינוק, אחר כך פחות ופחות. ואז יש כאלו מצבים שהוא כבר רואה שעוזבים אותו, הוא לא יודע, כבר לא כל כך נעים, לא מעניין, לא כל כך מושך, אין תמיכה, וכן הלאה. כמו שבחיים שלנו, כשההורים עוזבים את הילד והוא הופך להיות כבר יותר ויותר עצמאי, מה לעשות? והוא לא מסכים עם זה, זה לא יעזור, הוא חייב לחשוב על החיים.

לכן אנחנו צריכים לתת תמיכה מצד הסביבה שלנו, שכל אחד ואחד ירגיש שיש כאן תמיכה, שיש כאן הורים, שיש כאן תומכים, יש כאן כוחות, וטיפול. כי אחרת אדם לא יוכל להחזיק.

"י. וקשה על זה הָתֵינָח העוסקים בתורה אבל העוסקים בְּמִילֵיּ דְּעָלְמָא [בהבלי העולם] שאינם מוכנים כלל לעסוק בתורה במה יזכו המה לכלים הללו?"

אנחנו לומדים שעל ידי שעוסקים בתורה, במאור המחזיר למוטב, וכן הלאה. אבל מה זו תורה, בסך הכול? המאור המחזיר למוטב. מה אנחנו צריכים כדי שהאור הזה המחזיר למוטב ישפיע עלינו? צריכים להשתדל בהתחברות בינינו, אין יותר מה לעשות, רק את זה.

לכן אנחנו מגלים גם בעולם שלנו היום שבירה, ריחוק, שנאה, וכן הלאה. לכן בני ישראל שנופלים מחיבור בחורבן בית המקדש, נופלים מאהבה, מחיבור, לפירוד, לשנאה, לשבירה. זה כל העניין של שבירת הכלים, שהיו מחוברים ונשברו. אין לנו יותר פעולות חוץ מפעולת החיבור. לכן "ואהבת לרעך כמוך" כלל גדול בתורה. הערבות, תנאי לתיקון הכלים, וכן הלאה.

לכן מה זה נקרא לעסוק בתורה? זה מה שבעל הסולם אומר כאן. לעסוק בתורה זה לעסוק בחיבור בין בני אדם על ידי המאור המחזיר למוטב, שנקרא תורה. לעשות פעולות שאנחנו יכולים, מסוגלים לעשות אותן, מצד אחד. ומצד שני, שאנחנו נמשוך על ידי זה המאור המחזיר למוטב.

"יא. אמנם התירוץ הוא" הוא שאל, מה עושים אלו שלא עוסקים בתורה. "כי ע"כ אמרו במדרש הנ"ל שאין ישראל נגאלים עד שיהיו כולם באגודה אחת." זה התנאי לגילוי, לגאולה, לעלייה הרוחנית, לתיקון עצמו ולתיקון העולם, "עד שיהיו כולם כאגודה אחת". זה התנאי לגאולה. זה בעצם מה שצריכים לעשות. כל המצוות הן תיקוני הרצון לקבל שבתוך האדם. יש לנו תרי"ג רצונות אגואיסטיים שאנחנו צריכים לתקן אותם בעל מנת להשפיע. זה נקרא קיום תרי"ג מצוות. כמו שבעל הסולם מסביר לנו את זה במאמר "תרי"ג עטין ופקודין" שב"הקדמת ספר הזוהר". "כי הכלל ישראל המה גוף אחד ממש." שהיו כך גם לפני שבירת הכלי, לפני שבירת אדם הראשון, נשמה אחת שהתפרקה להרבה חלקים פרטיים שלה. אז בעצם הם גוף אחד. "שכל אבר ואבר" כל רצון ורצון, "יש לו תפקיד המיוחד לאותו האבר." שהוא צריך להיות קשור לכל יתר הרצונות, כדי לספק להם כוח החיוּת, וגם להיות ניזון מהם. כך כל אחד ואחד מאיתנו. "למשל הראש מחשב שכל ודעת. והידים עובדות ומספיקות מזונות להראש. והראש פטור מלעבוד בעצמו, ואין לו צורך לזה כי הידים מספיקים לו. והידים אין להם צורך לחשוב שֵׂכֶל איך לעבוד, כי הראש מספיק בעדו לגמרי."

עם ישראל הוא נקרא "לי ראש", "ישראל", "לי ראש". זאת אומרת, החלק שלנו בכל הבריאה, בכל המבנה של אדם הראשון, זה בעצם עוד קצת, ועוד קצת, ועוד קצת לפתח את שיטת התיקון ולהגיש אותה לעולם. וכך בכל שלב ושלב של התפתחות האנושות.

"יב. אם ישראל יעשו לאגודה אחת, כמו גוף אחד, אשר בעלי עבודה שהם הידים של הגוף יספיקו להראש, אז היגיעה והצער של בעלי תורה ועבודה ישלימו בעד העובדים... ומובן היטב המדרש [אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם] באגודה אחת וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל. .. יהלך." שמתגלה במצב הזה שנקרא ציון, יציאה מהרצון האגואיסטי שלנו, מתגלה שם הגואל, הכוח העליון, הבורא בתוך הנברא, ומגיעים לדבקות השלמה.

שאלה: זה מורגש שהבורא דווקא בימים האלה ממש בארץ שלנו, בעם שלנו פועל בשיא הכוח נגד העצמאות הזאת?

בדיוק כמו שהוא הבטיח לאברהם, הוא מקיים את שלו. הוא אומר, אל תדאג, אני אפעיל כאלו כוחות, וכאלו מצבים, שיהיה להם רע. "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם"¹. זה מה שאתה מרגיש בדיוק. למה זה רע? הוא מקיים את הבטחתו. אברהם, זאת אומרת הנקודה הזאת בנו שמבינה שרק בצורה כזאת אנחנו יכולים להתקדם למטרת הבריאה, הנקודה הזאת שמחה ומסכימה עם זה.

אתה לא מסכים?

תלמיד: מה צריך לעשות?

אתה צריך להביא את עצמך לדרגה שאתה מבין למה הבורא שם לנו בכל צעד ושעל מכשולים.

תלמיד: מי זה "לנו"?

לנו, לכל אחד שרוצה להתקדם לדבקות בו. על ידי זה ש"אין ישראל נגאלים אלא כשהופכים להיות לאגודה אחת". אז צריכים להשתדל להיות באגודה אחת, ובאגודה הזאת כשאתה רוצה לעשות אותה כאחד, אתה תתחיל לגלות בעיות עד אין סוף. אבל הבעיות שאתה תגלה בחיבור עם החברים, הן בעיות שעל ידן אתה תעלה כי אלה בעיות בדרך "אחישנה". מה שאין כן, אם אתה לא הולך לחיבור ואז אתה מקבל כל מיני בעיות מכל מיני צורות אחרות, הן בעיות בדרך "בעתו" והן באריכות זמן נוראית.

לכן בואו נגלה רק בעיות בחיבור בינינו, מה עוד חסר לנו כדי להיות אגודה אחת. זה הכול. אם רק בזה אנחנו נהיה, נחפש צרות, בעיות, מה מפריע לנו עוד, וגם לא מה מפריע לנו עוד, אלא כדי לגלות בעיות אתה חייב להתחבר, אתה חייב לא לחפש רע, אתה חייב לחפש חיבור, ואז במקום שאתה רוצה לראות חיבור אתה תגלה מה עוד מפריע. ואז על ידי ההפרעות האלה שאתה מגיע, שזה לא יכול להתחבר ובגלל זה ובגלל זה, אתה פונה לבורא. ואז למה אתה מגיע? שההפרעות האלה מיתקנות? לא, מתגלות במקומן הפרעות יותר גדולות. אבל בינתיים אתה משיג קשר עימו, וזה העיקר, דבקות אתה משיג.

לכן כל פעם אנחנו צריכים לשדרג את עצמנו לדרישות יותר ויותר גבוהות. בהתחלה, שאני לא רוצה לסבול רע. אחר כך לא חשוב לי הרע אלא רק להרגיש נקודת הדבקות בך, גם בזה מרגישים איזה אגו. אחר כך אני יותר מנותק מהאגו על פני הרגשת הרע, וכבר יש שתי קומות. אחר כך אני לא מתחשב בשום הרגשת הרע, אלא רק בנקודת הדבקות. וכך מתקדם.

אבל שוב, הכול מתבצע כמו שבעל הסולם אומר, רק בתוך "אגודה אחת". צריכים להבין שזה התנאי, לחזור לפרצוף אדם הראשון. ברוחניות זה מה שנמצא, מערכת שלמה. וכל אחד ואחד שמשתדל מעצמו לעשות איזו קפיצה, זו טיפשות מה שהוא משתדל לעשות, זה ההיפך מהמאמץ הנכון. הכיוון הנכון למאמץ זה רק לחיבור.

שאלה: מה עומד אחרי זה שהבורא מגדיל כל הזמן את הרצון לקבל, מה הוא רוצה?

הוא רוצה שאתה תחזור לפרצוף אדם הראשון שלם. הוא רוצה לראות אותך שווה לו, דומה לו, נמצא עימו בחיבוק פנים בפנים. זה נקרא "זיווג פנים בפנים", שצריך להיות בין מלכות לזעיר אנפין, בקומה שווה.

תלמיד: אבל למה זה דורש להגדיל את הרצון לקבל?

אחרת איזה פרצוף של נשמה יהיה לך? מה זה נקרא "כלי של נשמה"? איך אתה תבטא את כל הרצונות להשפיע אם לא על פני רצון לקבל?

יש לך תרי"ג רצונות מקולקלים שהם כולם אהבה שלי, אהבה עצמית. אני אוהב את עצמי, אני מלטף את עצמי, אני מנשק את עצמי, אני מחבק את עצמי, אני ממלא את עצמי, אני, אני ואני. עכשיו, תהפוך אותם. אותם הרצונות שבהם עכשיו אתה מטפל בך, תהפוך אותם כלפי האחרים. ואתה? איפה ה"אני" הזה? לא קיים. מה זאת אומרת לא קיים? קיים, אבל באיזו מידה? במידה לקיים את כל העולם. וכשאתה כך מתייחס לזה, אז אתה מתחיל להיות דומה לבורא. אז כל תרי"ג הרצונות האלו לאט לאט מקל לכבד אתה משייך אותם להשפעה.

איך יכול להיות שבפחות רצונות אתה גם תהיה דומה לו? אתה תהיה דומה נניח בעשרים מדרגות מ-125. זו לא דבקות שלמה, זה לא גמר התיקון. וכל יתר הרצונות שיישארו בעל מנת לקבל? איך?

תלמיד: כי עכשיו תיארת שצריך להיות באגודה אחת, להתעלות לדבקות בבורא. כך כביכול מתנתקים מהרצון לקבל.

לא מתנתקים. אתה לא מתנתק. אם אתה מגיע לדבקות בבורא, נראה לך שלרגע הזה שאתה דבוק בו, אתה מתנתק מהרצון לקבל, להרגשה הרעה הזאת שיש לך בו. זה בינתיים.

אחר כך אתה תוכל להיות עם זה בשני קווים בבת אחת, בקו האמצעי. זה בדרך.

שאלה: לפי מה שהמקובלים כותבים יוצא שעם ישראל חייב לכבוש את הארץ.

את הרצון.

תלמיד: כן.

ודאי.

תלמיד: מה זה נקרא "לכבוש" ברוחניות? כי יש לזה התנגדות בעם ישראל ובכלל בעולם.

אנחנו לא כובשים שום דבר, אנחנו נותנים לבורא לשלוט ולמלא את הרצון שלנו. ארץ נקרא "רצון". האור העליון שממלא את הרצון שלנו ונותן לרצון הזה צביון החדש, כוונת ההשפעה, הרצון נשאר רצון, כוונה להשפיע, אז בצורה כזאת הרצון הופך להיות מארץ העמים שם למיניהם, ל"ארץ ישראל", "ישר א-ל". זה הכול.

תלמיד: גם בגשמיות, גם ההיסטוריה של עם ישראל היא כולה דרך מלחמות.

וגם רוחניות היא מלחמה, היא רק נקראת "מלחמת ה'".

תלמיד: המלחמות האלה מביאות בסופו של דבר לכיבוש רוחני, איך זה עובד?

אנחנו רואים גם לפי התורה. מה זאת אומרת? נכנסים לארץ ישראל, זו ארץ שבעת העמים ומגרשים אותם מכאן, לא משאירים אף אחד ואז מתיישבים. ואז באים אומות העולם ואומרים, "ליסטים אתם, לקחתם את חלקת האדמה הזאת", כמו שרש"י מפרש, וכן הלאה.

לא. אלא אנחנו לא נלחמים. מה כתוב הלאה בתורה? שהבורא ברא את העולם ולקח את הארץ הזאת מאומות העולם ונתן לנו. זאת אומרת זו מלחמה שלא אנחנו עושים, האור העליון מבצע את זה בנו, ואנחנו רק פותחים את עצמנו לפעולת המאור המחזיר למוטב.

ואת כל הטענות מה שיש בעולם, אני לא רוצה לשמוע, מה הם מבינים? מסתכלים לפי העיניים שלהם ושכל אין. לא, אני לא רוצה בכלל להיות במצב כזה שאני מתייחס אליהם. זה לא מוסיף שום דבר. זו תמונה לא נכונה, אז מה זה עוזר לי? אני בזה לא עושה שום תיקונים שאני צריך להיות שקוע בהסתכלות שלהם, בפרדיגמה שלהם.

תלמיד: עדיין ההסברה שלנו צריכה להיות איך אנחנו מעבירים את המלחמות החיצוניות האלה כביכול, למלחמה פנימית של האדם.

אני לא הולך להסביר את כל הדברים האלה לאדם שהוא לא מסוגל לתפוס. אני רק הולך להסביר לו על התרופה כנגד המכה שיש לו. אני לא יוצא בהסברה שלי מעל גדר המכה. כשהוא נמצא בהרגשת הרע, אז אני מסביר לו איך להגיע לטוב.

על יעוד עם ישראל, על מלחמות ישראל ועל השיטה הזאת, איך אתה יכול להתחיל להסביר את זה לאדם? אתה אפילו שואל אותי על זה.

תלמיד: אנחנו רוצים להגיע למצב שהמלחמות האלה עוברות למלחמה על חיבור בינינו. את זה אנחנו אומרים גם כלפינו ובכלל כלפי עם ישראל.

כן.

תלמיד: אז איזה הסבר אני יכול לתת לכל אדם, שהמלחמה האמיתית היא מלחמה על החיבור בינינו כאן, בעם ישראל.

אני לא מדבר על מלחמה. אני לימדתי אתכם כבר חודשים אם לא שנים, שאנחנו מדברים רק על הטוב ולא על הרע. אני לא קורא להם למלחמה, אני קורא להם לחיבור, לאהבה ולכל טוב. וגם בעל הסולם אומר, שעשרים ושלוש וחצי שעות צריך להיות רק בטוב. ואם כן, אז חצי שעה אולי לגלות את הרע. הגישה היא לא נכונה ביסודה.

שאלה: האם אפשר להגיד שהשתתפות בפעילויות שלנו, בכנסים ובדברים נוספים, זה סוג של מאבק של אדם לצאת לעצמאות?

כן. הכנסים שלנו הם כקרש קפיצה לעצמאות. אבל עצמאות זה לא שמישהו נמצא בארץ ישראל הגשמית והוא צריך עצמאות, אלא הכוונה היא לעצמאות מעצמנו, מהטבע שלנו, להתעלות מעל הרצון לקבל.

תלמיד: אנחנו לומדים בעצם שכל הדברים שאנחנו לומדים פה הם בתוך האדם. אז כשאדם משתתף בפעילויות כאלה הוא בעצם מוציא את עצמו לארץ ישראל הפנימית שבו?

כן. ודאי.

צריכים להזדרז, יש לי תכניות גדולות ואני רוצה לפתוח אותן יותר ויותר. אבל זה יהיה אך ורק בהתאם לאיך שנעבור את השלב הזה.

שאלה: האם אתה חושב שנוכל להגיע בכנס לאיזו קרבה לעצמאות?

ללא ספק. אנחנו באים לשם כדי לחבר את כל החברים שבאים לשם, גם הצעירים. מגיעים כ-150חברים חדשים, אולי אפילו יותר.

תלמיד: כאלה שלא היו אף פעם בכנס.

כן,ודאי שזה לא סתם מהרחוב, זה ברור. אנחנו מקווים מאוד שנוכל לארגן שם אווירה שהיא באמת תכלול את כל האנשים האלה לכלי אחד. הבעיה באמריקה, שהאנשים מאוד שונים זה מזה. הרוסים לא עד כדי כך, יש להם איזו רוח כללית אחת, גם מתוך זה שטיפלו בהם על ידי יד חזקה בעשרות השנים האחרונות, אבל יש גישה אחת, אווירה אחת, תפיסה אחת, תרבות אחת. מה שאין כן האמריקאים, הם מאוד שונים, מגוונים, לא מחוברים יחד. לא פעלו עליהם ביד קשה אחת מלמעלה, בכוח שליטה אחד. לכן הרבה יותר קשה לחבר ביניהם מאשר בין הרוסים. נשתדל. אני מבין את הקושי ומרגיש אותו מאוד, אבל נעשה את כל המאמצים.

העיקר תלוי בקבוצות הקבועות שלנו, בגרעין הקבוע שלהם. לדוגמה ניו יורק, זו קבוצה גדולה פי חמש מזאת שיושבת כאן, אבל לפחות את האנשים שבאים ומשתתפים כמעט יום יום, שהם ירגישו. לדוגמה טורונטו, שאנחנו נרגיש קודם כל בהם רצון חזק לחיבור, למרכז של כל קבוצה וקבוצה, ושהמרכזים האלה שבכל קבוצה וקבוצה רוצים להתחבר יחד. ואז הם יהיו כגוש פנימי, וסביב זה גם יתר משתתפי הכנס וכל היתר שבעולם יוכלו להתחבר.

הבעיה היא גדולה אם זה לא יקרה כך. הם צריכים כבר עכשיו להתחיל לדבר על זה, ולהתחיל לעשות על זה מין תרגילים איך הם ממש מעבירים את הרוח שלהם לחיבור לכל יתר משתתפי הכנס. אני בעצמי לא מסוגל לעשות את זה. זה לא תפקידי, ובכלל אני לא מסוגל. אם ירצו, ודאי שאני אשתתף.

תלמיד: זאת אומרת שאתה רואה ממש שתי שכבות בכנס?

בטוח, אם לא יותר. יש קודם כל שכבה של המרכזים של כל הקבוצות. אחר כך הקבוצות בצורה יותר רחבה שמתאספות מידי פעם בשבתות או מתי שהם מתאספים, בישיבת חברים וכן הלאה. אחר כך הקהל מסביב, הקמפוסים למיניהם וכל הדברים האלה, ישר א-ל. ואחר כך אלו שבכלל מגיעים בפעם הראשונה, אני לא יודע באיזו צורה. האם הם למדו מה זה נקרא להתחבר, ושדווקא בחיבור מגלים את העולם הרוחני.

תלמיד: אנשים שלא היו אף פעם עברו איזו סדרה חינוכית, הם יודעים שיש דבר כזה, למדו ממאמרי רב"ש אבל לא הרגישו בפועל את החיבור.

בקיצור, על זה צריכים לשים דגש, וגם המארגנים של תוכן הכנס, של השיעורים והכול, הם צריכים לשים לב יותר לזה שהוא יהיה מכוון לחיבור. פחות לשכל, יותר לרגש, אבל מתאים לאמריקאים. אם זה רגש, לרוסים זה מתאים במאה אחוז. לאמריקאים זה יכול להיות בסגנון קצת שונה. נראה, אני בכל זאת נמצא באיזו מין זהירות כלפי כל זה. צריכים עוד לעבוד, אבל יש עוד זמן.

שאלה: דיברת על חיבור של גרעיני צפון אמריקה לקראת הכנס, אבל שבוע לפני הכנס אנחנו מרגישים כאילו זה הכנס של כולנו. בפתח תקווה, בישראל, בעולם, יש הרבה מאוד קבוצות, ומגיעות אליי שאלות, וגם אני שואל את עצמי, איך נכון שאנחנו נתכונן לכנס הזה, כי זה כנס עולמי. זה לא כנס של צפון אמריקה.

נכון, אבל שם זה המרכז. זה כמו מרכז הפיצוץ שממנו באים הגלים ותגובת שרשרת, משם היא באה מה שלא תגיד. אפילו אם במוסקבה יתכנסו כולם, באמריקה יהיו שש מאות איש ובמוסקבה יהיו אלף שש מאות איש, זה לא חשוב, המרכז יהיה שם. לכן אנחנו צריכים לדאוג שקודם כל שם יהיה מרכז הכוח המתפרץ. וכל יתר הקבוצות שבעולם כמה שאפשר, הכנס יוצא בשישי שבת ראשון, אז לפחות בששי שבת בישראל, ובמקומות אחרים יכול להיות ראשון או שבת ראשון נניח, שאתם מתכנסים ועושים את הכנס כאן עם הסעודות, עם כל הדברים, גברים נשים ולילדים, הכול. יש בניין שמספיק לכולם. תעשו את זה, ודאי. וגם כל הקבוצות בארץ, או שהן באות לפתח תקוה ועושות כאן אתכם, אבל צריכים לדעת מראש כי נפעיל מטבח בהתאם לזה, או שנעשה כל קבוצה לחוד משהו.

אבל אני מבקש וממליץ מאד להיות כאגודה אחת, כמו שהוא אומר, "אין ישראל נגאלים עד שיהיו כולם באגודה אחת ובא לציון גואל", ואז הבורא מתלבש בהם.

(סוף השיעור)

---

1. "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם", (בראשית ט"ו, י"ג)↩