שיעור בוקר 15.07.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

כתבי בעל הסולם, עמ' 790, הקדמה לתלמוד עשר הספירות,

אותיות צ"ה – ק'

קריין: הקדמה לתלמוד עשר הספירות, עמ' 790, אות צ"ה.

אות צ"ה

"ובזה תבין, למה נקראת התורה בשם "חיים", כמ"ש: "ראה, נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב, וגו'" (דברים ל', ט"ו). וכן: "ובחרת בחיים וגו'". וכן: "כי חיים הם למצאיהם" (משלי ד', כ"ב).

כי דבר זה נמשך לה מהכתוב: "כי באור פני מלך חיים" (משלי ט"ז). בהיות שהשי"ת, הוא מקור כל החיים וכל הטוב, וע"כ החיים נמשכים לאותם הענפים, הדבקים במקורם, שזה אמור, באותם, שהתייגעו ומצאו אור פניו ית' בתורה. דהיינו, שזכו לפקיחת עינים בתורה בהשגה הנפלאה. עד שזכו לגילוי הפנים, שפירושו, השגת ההשגחה האמיתית, הראויה לשמו ית' "הטוב", ושמדרך הטוב להיטיב. (כנ"ל ד"ה "והנה", עש"ה)."

אות צ"ו

והזכאים הללו, כבר אינם יכולים לפרוש את עצמם, מקיום המצוה כהלכתה, כמו אדם, שאינו יכול לפרוש את עצמו, מתענוג נפלא, שהגיע לידו. וכן בורחים מפני העבירה, כבורח מפני הדליקה, כנ"ל ד"ה "והנה", עש"ה." אבל לא לחשוב שהם עושים את זה מתוך רצון לקבל, אלא מתוך רצון להשפיע שרכשו, ולכן הם כל הזמן נמצאים במאמץ, אבל המאמץ הזה הוא לתענוג להם.

"ועליהם נאמר: "ואתם, הדבקים בה' אלקיכם, חיים כלכם היום", להיות אהבתו ית', מגיעה ומושפעת אליהם, באהבה טבעית, בצנורות הטבעיים, המוכנים לו לאדם מטבע הבריאה, כי עתה נמצא הענף דבוק בשרשו כראוי, והחיים מושפעים לו בשפע רב ממקורו בלי הפסק. ועל שם זה, נקראת התורה בשם "חיים"."

שאלה: הסברת שזה לא מטעם התענוג, שזה לא מטעם שהם נהנים מהמצב.

הם לא יכולים לפרוש את עצמם מהתענוג הגדול הזה, כי התענוג הוא כבר להיות בעל מנת להשפיע, לקשור אותם לבורא, לא לרצון לקבל שלהם אלא לרצון להשפיע נחת רוח.

תלמיד: אבל איך אפשר להבין דבר כזה, שיש כזה תענוג ולא לוקחים אותו לעצמם?

להבין אי אפשר, להשיג ואז כנראה לראות שהוא צודק.

אות צ"ז

"ולפיכך הזהירונו חז"ל במקומות הרבה, על תנאי, המחוייב בעסק התורה, שיהיה "לשמה" דוקא. דהיינו, באופן שיזכה על ידיה ל"חיים", כי תורת חיים היא. ולדבר זה, היא ניתנה לנו, כמ"ש: "ובחרת בחיים".

ולפיכך, מוכרח כל אדם, בשעת העסק בתורה, להתייגע בה, וליתן דעתו ולבו, למצוא בה את אור "פני" מלך חיים, דהיינו, השגת ההשגחה הגלויה, שנקראת "אור הפנים", כנ"ל ד"ה "ומתחילה".

וכל אדם מוכשר לזה, כמ"ש: "ומשחרי ימצאונני". וכמ"ש: "יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן". וכלום חסר לו לאדם בדבר זה, רק היגיעה בלבדה. וז"ש: "כל העוסק בתורה "לשמה", תורתו נעשית לו "סם חיים" (תענית ז' ע"א). דהיינו, רק שיתן דעתו ולבו לזכות ל"חיים", שזהו פירושו של "לשמה", כמבואר."

זה לא מהעבודה הפרקטית שלנו, אלו מדרגות גבוהות. אז שומעים שזה דבר קיים, צריכים לדעת איכשהו.

אות צ"ח

"עתה תראה, שמה שהקשו המפרשים, על מצות האהבה, לומר, שהמצוה הזאת איננה בידינו, משום שאין האהבה באה בדרך כפיה ושעבוד - שאין זו קושיא כלל, כי הוא לגמרי בידינו. שהרי, אפשר לכל אדם, להתייגע בתורה, עד שימצא השגת השגחתו ית' הגלויה, כמ"ש ז"ל: "יגעתי ומצאתי, תאמן". וכשזוכה להשגחה הגלויה, כבר האהבה נמשכת לו מאליה, בצנורות הטבעיים, כמ"ש לעיל.

ומי שאינו מאמין, שאפשר לו לזכות לזה, על ידי יגיעתו, יהיה זה מטעם שיהיה, נמצא בהכרח, שאינו מאמין ח"ו בדברי חז"ל, אלא מדמה לעצמו, שהיגיעה אינה מספקת לכל אדם, שהיא בניגוד למ"ש: "יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן:. וכמו כן, בניגוד לדברי הכתוב, שאומר "ומשחרי ימצאונני". דהיינו, "ומשחרי" דייקא, יהיה מי שיהיה, כקטן כגדול. אמנם, ליגיעה הוא צריך ודאי".

זאת אומרת, בלתי אפשרי להשיג מהבורא תיקונים, דבקות, חיבור וכן הלאה, אלא רק על ידי היגיעה. והיגיעה חייבת להיות כבירור הכלים וקבלת המילויים, הכול רק בכוח היגיעה. ויגיעה היא כמו שאנחנו עכשיו לומדים, שהיא כולה רק בעשיריות, רק בחיבור בינינו, כי בזה אנחנו מייצבים יותר ויותר את הכלי דאדם הראשון השבור.

שאלה: מה זה אומר שהאהבה לא מגיעה בכפייה?

אתה לא יכול לכופף את האדם לאהבה, אתה יכול רק לתת לו תנאים, שבתוך התנאים כשהוא רואה עד כמה שאתה מסייע, עובד בשבילו, נותן לו, מתוך זה אתה יכול לעורר בו אהבה. וגם זה בזהירות רבה, כי יכול להיות שהאהבה שלו תתהפך לשנאה.

תלמיד: הבורא מתנהג איתנו בזהירות?

זה בדיוק מה שאנחנו אחר כך מגלים, שהבורא הוא מאוד מאוד זהיר איתנו ולכן הוא לא פותח את עצמו ולא נותן לנו כול מה שנותן בגלוי. זה הכול כדי שאנחנו נוכל להישאר בבחירה חופשית ובתפר דק בין אהבה לשנאה, בין הודיה לתביעה.

תלמיד: איך לגלות את הזהירות?

רק על ידי סבלנות. שאתה מקיים כל מה שאתה רואה שהמקובלים ממליצים ובסבלנות.

שאלה: מתי אנחנו נמצאים בדבקות הכי גדולה עם הבורא, בזמן תפילות, בזמן סדנה, בזמן שיעור?

זאת שאלה לא פשוטה. אם אני פונה לבורא בשאלה אז אני דבוק בו בשאלה שלי. הוא העליון, אני התחתון ואני דבוק בו נגיד כמו תינוק לאימא. אם אנחנו דבוקים כשניים שכבר נותנים זה לזה, אוהבים זה את זה, אז אני כבר לא צריך אותו כביכול כדי לקבל ממנו, אלא אנחנו נמצאים בצורה הדדית זה לזה. אם אני נמצא בהודיה, אני כבר מודה בזה שאני קיבלתי ממנו. זאת אומרת יש הרבה מאוד מצבים.

איזה מצב הכי טוב אי אפשר להגיד. כל מצב ומצב הוא כדי לברר ולתקן את הרצון לקבל המסוים. ובסך הכול מה שאנחנו משיגים, אנחנו משיגים מצבים כ"חשכה כאורה יאיר", ואז מתחברים כל הקצוות יחד. ולהגיד מה כן טוב ומה לא טוב, מה יותר ומה פחות, אי אפשר. לכן כל המצב הסופי שלנו הוא נקרא עיגולי או כדורי, שאין עדיפות לשום דבר על שום דבר ולכן מגיעים לצורה השלמה.

תלמיד: אז אנחנו צריכים להיות בהרגשה שאנחנו כל הזמן דבוקים אליו, לא משנה איזו פעולה אנחנו עושים, אנחנו תמיד דבוקים.

נכון מאוד. יפה אמרת, אני מסכים איתך במאה אחוז, כדאי לרשום את זה. ממש. בכל מצב, בכל דבר מה שלא יהיה אנחנו דבוקים בו. אלא אנחנו צריכים בכל מצב ומצב שנמצאים לגלות את הדבקות הזאת. יש מצב שאני עכשיו הכי גרוע, אני ממש נגעל מעצמי, תגלה שאתה דבוק.

תלמיד: זה אותו דבר כמו שהבורא, הוא רוצה שאנחנו נהיה כל הזמן כמוהו.

אלא מה?

תלמיד: אז זו ההרגשה שלנו משך כל היום.

נכון.

שאלה: נאמר שאנחנו צריכים תמיד להרגיש שמחה בעבודה. מצד שני אנחנו אומרים ש"טוב לי מותי מחיי" אם אנחנו לא יכולים להצליח. איך אפשר לשלב בין שני התנאים האלה?

למה לא? אתה מזדהה עם הרצון לקבל שלך? לא. אתה כבר יכול להזדהות עם הרצון להשפיע שלך? לא. אתה נמצא כמין מומחה שמברר מהצד את המצבים שלך, ואתה כביכול, כשאתה נגיד עושה צמצום, מתנתק מהרצון לקבל שלך, ואתה אז רוצה להיות שדכן, לשדך בין רצון לקבל לרצון להשפיע, בין הבורא לאגו שהבורא ברא. אתה רוצה לקשור אותם יחד, לעשות ביניהם שלום, השלמה. אז אתה רואה שאין טוב ואין רע, אלא בעבודה שלך רק כמה אתה יכול לשלב אותם יחד. זה הכול.

שאלה: מה זה "חיים", זה דמיון, זה חלום? מה זו המהות הזו?

חיים זה שיטת קיום החלבון, לפי הגדרה מרקסיסטית. זה בצחוק. כי אז הם לא ידעו שחוץ מחלבון יש בעולם שלנו עוד כמה יסודות שאפשר להרכיב מהם את החיים.

מה זה חיים? מתוך עצמנו, החיים הם רצון לקבל שדומה לבורא. הרגשת הדומה לבורא היא נקראת "חיים".

תלמיד: מתי אני יכול להרגיש שאני דומה לבורא, אני או העשירייה?

מתי שתרצה. אין בעיה, אין שום הגבלה, מתי שתרצה.

תלמיד: זה זמין לי בכל רגע ממש?

זה עומד לפניך מוכן, רק אתה צריך לרצות.

שאלה: האם באהבה לבורא יש אגואיזם?

אם לא אגואיזם, לא הייתי מגיע לאהבה לבורא, כי אני יכול לאהוב את הבורא רק במידה שאני מתעלה מעל האגו שלי. אין לי מידת אהבה עצמה למישהו, אלא כמה שאני אוכל לסגור את האגו שלי ולהתעלות למעלה ממנו לזולת, מידת ההתעלות שלי לזולת למעלה מהאגו שלי היא נקראת "אהבה".

אבל ממש אהבה זה הבורא, זה השפעה נקייה, ללא סיבה, ללא כלום, אין. אצלי זה רק ההיפך מהאגו שלי. לכן בראתי יצר הרע, זה קודם כל, שיהיה ממה להתחיל את הנברא.

שאלה: התפילה שלי היא עבור החיבור של העשירייה, את הרצון אני מקבל מהבורא, אבל אני קורא לזה התפילה שלי, שזאת סתירה בעצם. עבור החיבור של העשירייה לבקש, והרי כל אחד שונה.

אתה צודק, אנחנו מקבלים את התפילות שלנו מלמעלה. אצלי, מצידי יכולה להיות רק תפילה אחת, "תביא, תן, תמלא ותלך". את הבקשה, התפילה האמיתית אנחנו ודאי שמקבלים מלמעלה.

אות צ"ט

"ומהמתבאר תבין ג"כ, מ"ש חז"ל: "כל העוסק בתורה שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המות" (תענית ז' ע"א). גם על מ"ש על הכתוב: "אכן אתה, אל מסתתר", שהקב"ה מסתיר את עצמו בתורה.

שהקשינו לעיל, ד"ה "והנה": שהדעת נותנת, שהשי"ת מוסתר דוקא במלי דעלמא, ובהבלי העוה"ז, שהמה מחוץ לתורה. ולא בתורה עצמה, שרק שם מקום הגילוי בלבד?

ועוד הקשינו": הסתר זה, שהקב"ה מסתיר עצמו, כדי שיחפשוהו וימצאו אותו, כמ"ש בזוהר, כל זה למה לי?

שאלה: השאלה היא על היגיעה בתפילה. כי ביגיעה במעשים, בהפצה, יש לנו אנשים גדולים, חברים גדולים. איך אנחנו נעשה יגיעה בתפילה שהיא תהיה יגיעה מכוונת לאותו מקום? כי כל אחד בפני עצמו גדול, אבל איך אנחנו נעשה את היגיעה לאותו כיוון, ביחד?

איך לחבר את כל השאלות שלכם, את כל הציפיות, את כל הבקשות שלכם לבקשה, לציפייה, לפנייה אחת לבורא? את זה אתם צריכים לברר ביניכם, להיות כאיש אחד בלב אחד. תדברו ביניכם יותר ויותר, מה הם החסרונות, מה הן הבעיות, מה הן הבקשות, מה אתם רוצים מהבורא בדיוק, כדי שתהיו יותר קרובים לזה. מותר על זה לדבר, מותר. כי בסך הכול השאלה שלכם, הבירור שלכם אחד, אתם צריכים להיות יחד בלב אחד, לבורא אחד. אין כאן דברים אישיים, זה דבר אישי של עשירייה ולא שלך ולא של חבר אחר.

שאלה: נתת לנו תרגיל, לפני כשבוע, שכל אחד ירשום את כל התפילות שלו במשך היום. ויש לנו רשימה של תפילות. האם יש צורך לייצר כל יום מהתפילה של כולם תפילה אחת, או לעשות משהו יותר עמוק עם זה?

אני חושב שכן צריך להיות, אבל האם יש לכם זמן כל יום? כי אנחנו עכשיו עוסקים במאמרי החברה של רב"ש, אז אני לא יכול להגיד לכם לעסוק גם בזה וגם בזה וגם בזה. פשוט מחוסר זמן.

שאלה: שלא ייהפך לאיזה הרגל, כותבים וזהו. או שכן צריך שיהיה הרגל, שכל יום כותבים את התפילה?

זה שאדם כותב כל יום תפילה, שהוא יכול בכל זאת במשפט אחד או שניים לסכם מה הוא באמת רוצה, ולא שזה יהיה ככה כמו אתמול, זה טוב. זה טוב.

שאלה: זה שאני מרגיש כל חבר וחבר במרכז העשירייה בלי שום הבדל ביניהם, האם זה נקרא חיים?

לא. צריכים בכל זאת לראות עד כמה כולם שונים ויחד עם זה כמה כולם מוכנים להתחבר ולהשתוקק לבורא אחד.

שאלה: אם אנחנו בדבקות עם הבורא, מענגים אותו באהבה, מה חסר לנו בעשירייה בשביל להיות מודעים לכך שאנחנו בדרגה הזאת?

להרגיש שהבורא נמצא ביניכם. במה זה מתבטא? עד כמה אתם קשורים זה לזה, עד כמה אוהבים זה את זה, עד כמה בנטייה זה לזה. עד כמה לא שוכחים זה את זה. זה נקרא שהבורא מתחיל כבר להתגלות בינינו.

שאלה: מה זה אומר ללמוד תורה "לא לשמה"?

ללמוד תורה לא לשמה זה נקרא ללמוד אותה לצורך עצמי, לאגו שלי. נגיד שאני עדיין נמצא במצב שאני רוצה הכול להשיג לטובתי, לטובתי, זה נקרא "לא לשמה". בצורה מאוד פשוטה, כללית, גסה. כי באמת לא לשמה זה גם רוחניות ויש עוד מה לדבר, אבל נגיד ככה. אם אני לעצמי, כשאני לומד כבר את חכמת הקבלה, זה "לא לשמה". אם אני נמצא כבר בצורה מתוקנת במשהו, זאת אומרת יש לי צמצום ואחרי הצמצום עוד איזו תוספת להשפעה, זה נקרא "לשמה".

שאלה: כיצד "תפילה קודם תפילה" קשורה לתפילה העיקרית, איך הן קשורות אחת לשנייה בכוחן?

בעצם תפילה לפני תפילה היא חשובה יותר, כי היא מארגנת לנו את הכלי. מתוך הכלי הזה אנחנו כבר פונים לבורא עם התפילה העיקרית. אבל תפילה לפני תפילה מסדרת את הכלי, מסדרת כלי של פנייה, ולכן בלעדיה אני לא אפנה נכון למקור הנכון עם השאלה הנכונה. לכן תפילה לפני תפילה זה דבר חשוב מאוד. לכן אנחנו לפני השיעור גם מתארגנים, עושים חימום, כמו ספורטאים לפני ההתעסקות שלהם באיזה ספורט, בתחרות, אנחנו מתחממים, מחממים את הלב שלנו, את הקשר בינינו וכן הלאה, וככה מתקרבים לתפילה.

שאלה: לגבי התפילה. האם זה בסדר שאנחנו מרגישים את התפילה בתוכנו, כשאנחנו מרגישים את החיסרון של החברים, או שבהכרח צריך לבטא אותה במילים?

לפעמים לא יכולים לבטא במילים מה שאנחנו מרגישים בלב וגם זה טוב. אבל בכל זאת זה שאתה יכול לקבץ את זה לכמה מילים, למשפט, זה סימן של הצלחה, של בירור סופי.

אות ק'

"ומהמתבאר תבין היטב, שהסתר זה, שהקב"ה מסתיר את עצמו, כדי שיבקשוהו, פירושו, דבר הסתר הפנים, שנוהג עם בריותיו, בב' הבחינות: הסתר אחד, והסתר בתוך הסתר, כנ"ל ד"ה "אמנם". ומשמיענו הזוהר, שאל יעלה על הדעת, שהשי"ת רוצה להשאר ח"ו, בבחינת השגחה של הסתר פנים מבריותיו, אלא בדומה לאדם, שמסתיר את עצמו, בכונה, כדי שחברו יחפש אחריו וימצאהו - כן השי"ת, בשעה, שנוהג עם בריותיו בהסתר פנים, זה רק משום, שרוצה, שהבריות יבקשו את גילוי פניו, וימצאו אותו.

כלומר, משום שאין שום דרך ומבוא לבריות, שיוכלו לזכות באור פני מלך חיים, אם לא היה נוהג עמהם מתחילה בהסתר פנים. באופן, שכל ההסתר, הוא רק הכנה בעלמא, אל גילוי הפנים, כמבואר לעיל, ד"ה "והנה"."

אבל זו הכנה מאוד חשובה. כי כל מה שמתגלה בגילוי הפנים זה מה שנמצא בהסתר הפנים. ולכן אם לא הייתה הסתרה לא היה מה לגלות. נגיד בתוך השולחן יש לי מגירה ויש משהו במגירה ואתה לא יודע. ואז אני מגלה לך ונותן. ממש בתנאי שזה היה שם קודם. זאת אומרת לא יכול להיות שיש איזה מין תיקונים, מצבים שמתגלים ולא היו קודם בהסתר. זו חובה שיקרה. בלי זה לא יכול להיות גילוי. לכן זה נקרא גילוי, שהוא בא מתוך ההסתר.

שאלה: מהי ההשגחה בזמן הלימוד?

בזמן שאדם לומד נכון עם הקבוצה אז ישנה עזרה מלמעלה, מהבורא.

שאלה: במהלך השיעור של שלוש שעות אפשר לעבור הרבה מאוד מצבים, עליות, ירידות, צריך להיות מרוכז. כשאנחנו קוראים כתבי מקור, במיוחד תע"ס, אנחנו מרגישים שאנחנו ממש מרוכזים, מפוקסים, מה יש בחומר הזה שעושה לנו את זה?

אני חושב שזה לא בחומר. אני חושב שזה בחברים שלך שלומדים איתך יחד. אם היית לומד לבד לא היית כל כך מפוקס, מרוכז. הכול תלוי בזה שסביבך ישנה מסה גדולה מאוד של אנשים שרוצים להבין, להרגיש, להשיג, וזה מה שמשפיע במיוחד. לימוד יחד זה רוחני, לימוד לבד זה אקדמאי, גשמי.

שאלה: שאלה על תפילה. כשאני כל יום רושם תפילה, בין אם על הנייר, בין אם אני בדיון עם החברים, האם עליי להוציא את התפילה שיש לי בלב, נגיד על זה שיש חבר חולה או שלא נמצא בשיעור, שזה מה שבפועל מדאיג אותי, או מה שנמצא אצלי בשכל, מה שפעם שמעתי או קראתי?

אני לא יודע ממה אתה יותר דואג, מה אתה בוחר כתפילה שלך. אבל כדאי שאתה אחר כך תפרסם אותה לחברים. מה יש? אנחנו צריכים לחבר את כל התפילות האלה יחד.

תלמיד: לפני חצי שנה שמענו בשיעור ממך על כך שהתפילה "שמע ישראל" עוזרת לבנות כלים חדשים. מאז בכל פגישה אנחנו מנסים להיכנס לתפילה הזאת ביחד. האם כדאי להוסיף לזה תפילה לפני תפילה.

אם אתם אומרים "שמע ישראל" באמת כבר כהרגל, זה טוב. כדאי. אבל זו לא חובה. גם רב"ש וגם בעל הסולם כותבים, שאותן המילים שאנחנו מוצאים בזמן השיעור יחד עם החברים וכלפי הבורא זו בעצם התפילה האמיתית. כי הם יוצאים ממש מהלב ומתוך כולם יחד. והתפילה אפילו "שמע ישראל", שהיא ממש העיקר, שם "שמע ישראל, ה' א-לוהינו, ה' אחד". יש לנו כוח עליון אחד ואנחנו אליו רוצים להגיע ולהיות דבוקים. "ואהבת את ה' א-לוהיך", אהבה זה נקרא דבקות. הדרגה העליונה של החיבור זו אהבה. בעצם כולנו מתפללים כך.

שאלה: אם לאדם יש דחייה מהחברים והוא מרשיע אותם איך הוא יכול להתפלל עבורם?

זה מצוין. האגו שלו מראה לו איפה ממש הוא שולט באדם והאדם לא מסוגל ממש להתחבר לחברים והוא נמצא במצבים נוראים. אני יודע את זה כי גם אני עברתי את זה, ואלה סימנים טובים. זה סימן שהיצר הרע הוא גדול מאוד וכנגד זה גם היצר הטוב פעם יהיה גדול מאוד, נשמה גדולה.

לכן את הדברים האלה חייבים לעבור וצריכים לעזור זה לזה, כדי לעזור לאדם ולהבין אותו ולראות את כל הקושי שלו. הקבוצה חייבת לקחת את זה על עצמה ולחלק את הקושי, זאת אומרת זה נטל כללי. יש בקבוצה נניח אדם שהוא אגואיסט גדול ולא מבין מה שדורשים ממנו, להתחבר לאחרים ולאהוב אותם ולהתחשב בהם, הוא לא מסוגל, אנחנו צריכים להבין שלא סתם הביאו לנו אדם כזה גרוע ברצון לקבל שלו, שהוא כל כך כבד לקבוצה, אלא כדי שאנחנו ניקח את הרצון לקבל הגדול הזה ונשתדל לעבוד עליו יחד. ולא שאנחנו מזלזלים בזה ולא רוצים, דוחים אותו.

תלמיד: וכשאדם עצמו כך מרגיש, שמרשיע, מה הוא יכול לעשות כדי להתגבר לתפילה?

הוא לא יכול. אם היה יכול זה לא היה רצון לקבל גדול. הוא לא יכול. הוא ממש רואה עד כמה הוא שונא את כולם ולא יכול לעשות עם כלום. לא שהוא שונא כל כך, אלא דוחה יותר נכון. ויכול להיות, שהם לא מבינים, איך יכול להיות שהוא מתנהג כך. הוא דוחה אותם? איך יכול להיות שהוא דוחה? אבל הוא לא יכול אחרת, זה הרצון לקבל שלו כך מסודר.

ואז באמת כולם צריכים להבין שיש לנו כאן נכס גדול, כי "זה הקטן גדול יהיה", ולכן צריכים לשמור על אדם כזה, לא לתת לו לברוח. גם לא לתת לו להזיק יותר מידי, אבל כל פעם שאנחנו יכולים צריך לעבוד על הרצון לקבל שלו ואז אנחנו יכולים לזכות למדרגות גדולות, כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". ואם הקבוצה בורחת מזה, זורקת אדם כזה, או נותנת לו לברוח, היא מפסידה.

תלמיד: יש עצה איך לעורר קנאה לתפילה? זה פנימי, זו הרי עבודה פנימית.

מה זה שייך לתפילה, איך מעוררים קנאה?

תלמיד: איך מעוררים קנאה להתפלל, אני יכול לעשות דבר כזה?

אני לא מבין מה שאתה אומר.

תלמיד: אנחנו בדרך כלל יכולים לעורר קנאה על התפעלות, על חשיבות המטרה, על גדלות וכן הלאה, אבל במקום שהאדם מרגיש שרע והוא מרשיע את הבורא והוא מתפלל והוא נמצא במקומות פנימיים, אתה לא יכול לעורר קנאה במקום כזה. איך אתה מעביר לחברים את ההתגברות שלך על ידי תפילה?

דוגמה. בצורה כזאת עדינה, שהם יקנאו. לא יותר מזה.

תלמיד: את זה בדיוק אני שואל, איך? כי זה פנימי, איזו דוגמה?

בכל מיני כאלה הופעות חיצוניות, רמזים כאלו.

(סוף השיעור)