סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 20.08.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
אין עוד מלבדו - קטעים נבחרים מהמקורות
אנחנו מכירים היטב את הנושא הזה, הוא כל הזמן מלווה אותנו. זה המאמר הראשון שקיבלתי מרב"ש. הוא היה נותן לי בחלקים את ה"שמעתי", מחברת "שמעתי". בהתחלה נתן לי את המאמר "אין עוד מלבדו" ואחר כך את כל היתר.
זה הנושא העיקרי, נושא שכולל את הכול. אי אפשר לדבר עליו, הוא בעצמו כולל הכול, אז מה יש לדבר על הכולל, כולל זה כולל. עד כמה שאדם משתדל בעצמו לסדר, לאסוף את כל הכוחות שלו, המחשבות שלו, הנטיות, הרצונות ועד כמה שהוא מחבר אותם למושג "אין עוד מלבדו", שהכול מגיע מהבורא, שהכול מכוון אליו בחזרה, בהתאם לזה הוא נכלל במושג הזה "אין עוד מלבדו", וכך מתקדמים.
אז נקרא, נלך, ניכנס לזה. נתעמק ונקווה שנוכל לספוג את המושג הזה ולבנות את עצמנו, להיבנות על ידו.
קריין: קטע ראשון מתוך "תלמוד עשר הספירות", חלק א', "הסתכלות פנימית".
"במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו, עליונים ותחתונים יחד, עד ככלות הכל בגמר התיקון. אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכל, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלימות והשכר המקווה."
(בעל הסולם. תע"ס, חלק א', הסתכלות פנימית, פרק א', ח')
זאת אומרת, שאין יותר ממחשבה אחת, מחשבת הבריאה, שהיא באמת כוללת את הכול, רק אנחנו הנבראים, עדיין לא כל כך מבינים ומרגישים את זה, אבל כן נמצאים בה, פועלים על ידה, נפעלים ממנה, כל העבודה שלנו בתוכה. המחשבה הזאת זה כל הבריאה, "מחשבת הבריאה" מה שנקרא, ואין חוץ ממנה. אנחנו פשוט נמצאים בה, טמונים בה, אין חוץ ממחשבה. זאת אומרת, "הכל במחשבה יתבררו", הכול במחשבה נעשה, אין חומר, הכול כלול בתוך המחשבה.
זה מעניין שגם המדענים המודרניים שמדברים על היקום, המטריאליסטים המוגבלים, המדענים, הם אומרים שהיקום מורגש להם כמחשבה. גם אלו שמדברים על מוח האדם, גם הם אומרים שסך הכול כל המחשבות, כל הרצונות, כל מה ששייך להפעלת האדם זה נמצא מחוץ לאדם והמוח שלנו הוא רק איזה מכשיר שתופס את המחשבה הזאת ומעביר את זה לנו.
זאת אומרת, גם המדע כביכול מתקדם במשהו לאותה העובדה שהמקובלים כבר גילו מזמן, שאין חוץ ממחשבת הבריאה שום דבר במציאות ואנחנו נמצאים בה. ואמנם אנחנו מחלקים את המציאות שלנו לכוחות ולחומר, לרגש, לשכל, לכל מיני פעולות, רגש ושכל וחומר, אבל בכל זאת זו רק מחשבה, רק מחשבת הבורא ובה אנחנו קיימים.
שאלה: במילה "מחשבה" באמת יצקת תוכן, ואפשר לראות את הכול. האם המילה "אחת" נותנת לנו משהו?
לא. כאן הוא מדבר על מחשבה אחת, שאין יותר ממחשבה אחת שבה כלול הכול. ומה שנראה לנבראים שזה מתחלק לכל מיני פעולות, רצונות, מחשבות, כוונות, מציאות מורכבת כל כך לאין סוף פרטים, זה הכול אנחנו, שבאותה מחשבה קיימים, כך מקבלים, מרגישים את אותה מחשבת הבריאה, אבל קיימים רק בה.
זאת אומרת, הבורא הפעיל כלפינו את המחשבה שלו, אנחנו צריכים ללמוד מהי, ואנחנו נמצאים בתוך המחשבה הזאת בלבד.
תלמיד: כלומר זה הבסיס לאמירה שהעולם דמיוני?
לא, אני בכלל לא רוצה להגביל את זה עד כדי כך. לא. מה שאנחנו צריכים להשיג, שזה מה שהמקובלים השיגו, זה שאין יותר ממחשבה אחת, מחשבת הבריאה. וזה שהיא מתפרשת כלפינו לפי כמה שאנחנו מוגבלים, מסוגלים לתפוס הכול בכל מיני צורות, אופנים, סך הכול אחר כך זה הולך ומתקבץ שוב לאותה מחשבת הבריאה ואנחנו כלולים ודבוקים בה.
איפה זה כתוב, ש"דבוקים בה"?
שאלה: ומה מזה שהכול זה מחשבה אחת?
זה מה שאנחנו צריכים להשיג. זאת אומרת, אנחנו צריכים להשיג את מחשבת הבורא כלפי הבריאה, ואז אנחנו נשיג כביכול אותו. אבל גם, לא אותו אלא את היחס שלו לבריאה. כמו שבעל הסולם כותב בחלק א' בתע"ס, שבמחשבה אחת נברא הכול, "היא הפועלת את הכל, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלימות והשכר המקווה." זאת אומרת, אין יותר חוץ מזה. אין יותר. ומה שאנחנו משיגים מכל מיני הצורות ההפוכות והמגוונות, זה אך ורק כדי להבין את העומק שלה והייחודיות שלה ושהיא היחידה. כמו שאנחנו מדברים על אין עוד מלבדו, שזה הנושא, שסך הכול משיגים את זה מההיפך, מריבוי הפעולות, ריבוי האופנים של הבורא כלפינו, ודווקא הפוכים, מאוד מאוד מגוונים.
דווקא מזה שאנחנו נמצאים בכל מיני סתירות, סטיות למיניהן, שאנחנו לא מסוגלים להבין ולהסכים עם כל מה שאנחנו עוברים, שהמוח שלנו, השכל שלנו לא מבין, לא יכול לקלוט את זה, לכלול את זה, דווקא זה דוחף אותנו להתפתחות כזאת, שאנחנו בסופו של דבר בלמעלה מהדעת, בחיבור שהוא דווקא מחבר את כל ההפכים, אנחנו משיגים אותו.
ואי אפשר אחרת להשיג את הבורא, אלא רק מדבר והיפוכו, ששניהם מתחברים יחד ומשלימים זה את זה ומחוברים בצורה כזאת שאי אפשר לתאר איזה חיבור יכול להיות בין שני ההפכים. וזה לא שניים, זה שניים תמיד בכל מיני אופנים, בכל מיני היבטים, שכך זה כלפי הנברא.
שאלה: אני יכול להבין מערכת של חוקים שמנהלת את המציאות, אבל מה ההבדל בין זה לבין "מחשבה"? מה זה בכלל מחשבה? אני לא מצליח באמת להבין את המושג הזה.
זה נכון. פשוט מדברים בלשון שאיכשהו תהיה מובנת לנו. זה אומר שמצד הבורא לא צריכים יותר חוץ מפעולה בכוח, שהיא נקראת "מחשבה", ושמספיק לו לראות את הנבראים בצורה הקיימת מחוצה לו, וגם כמגיעים להשלמה, להשגתו, ואז שתי הצורות האלו, שזה נקרא "סוף מעשה במחשבה תחילה", הן קיימות יחד והן מייצבות אותה הנקודה השחורה שהתהוותה והיא נקראת "בריאה".
כל היתר חוץ מהנקודה הזאת זו רק התפתחות שלה כלפי עצמה, איך שהיא משיגה את עצמה, מי היא, מה היא. ומתוך שמשיגה את עצמה אז מי הוא הבורא, מה קורה איתו, עימו, עימה, הכול מושג מתוך הנקודה השחורה הזאת. אנחנו לא יוצאים מחוצה לה, אלא רק מתוכה אנחנו משיגים את המציאות.
לכן כל המציאות, כמה שהיא נפתחת בתוך הנקודה השחורה הזאת, היא סך הכול מיועדת אך ורק כדי שהנקודה הזאת תרגיש מאיפה היא באה ומי ברא אותה, מי מנהל אותה, מי מפתח אותה. אבל כל זה כמו איזה סרט שעובר בה, בתוך הנקודה הזאת, ואנחנו כולנו, כל היקום, כל העולמות, הכול נמצא בה. והיחס הקודם של המאציל, האור שברא את הנקודה הזאת, שעיצב אותה בו, היחס של האור אליה נקרא "מחשבת הבריאה". לכן יש לנו אותה מחשבה אחת שבה נאצלה הנקודה, וממנה התפתחה כל המציאות, ולכן אנחנו קוראים לזה "מחשבת הבריאה". זה יחס הבורא לנברא.
ולכן אנחנו אומרים שבאותה המחשבה נאצל הכול, נברא הכול, ונתייצב הכול, ואין יותר מהמחשבה הזאת שכוללת הכול. והיא ודאי השכר המקווה, והיגיעה, וכל המאורעות שהבריאה עוברת, הכול בתוך אותה המחשבה. הכול כלול בה. זאת אומרת, אין שום דבר שיוצא ממחשבת הבריאה, כולל אותה הנקודה השחורה שהיא נקראת "בריאה", וכל מה שקורה עימה, עם הנקודה הזאת. הכול נכלל.
מדברים גם, איפה כאן הניתוק, איפה מהמאציל בעצמו שלא נקרא "מאציל", שנקרא "עצמותו", התהוותה המחשבה הזאת, שהיא גם כביכול "יש מאין", שלפני הבריאה היא לא הייתה קיימת, וממנה, מהמחשבה הזאת, אנחנו כבר מדברים על הבריאה. שמצד הבורא אין יותר מאותה המחשבה.
והמחשבה הזאת, כשהיא מתהווה ממנו, אז אנחנו כנבראים יכולים להשיג אותה רק בשלבים שהמחשבה הזאת כביכול מתנתקת ממנו, ומתחילה לפעול בעצמה, ובה, בתוך המחשבה הזאת כבר ישנן מחשבות נוספות, ועליהן אנחנו מדברים כמו על ד' בחינות, פרצופים, עולמות.
זאת אומרת, מה אנחנו אחר כך לומדים שיוצא? אנחנו לומדים מה שיוצא בפועל ממה שנמצא בכוח באותה הנקודה השחורה, שהיא כוללת את מחשבת הבורא לברוא את הנקודה, והנקודה עצמה שהיא מרגישה את עצמה, כביכול, שהיא מנותקת מהבורא. בקיצור, כל התהליך שנכלל מראש באותה המחשבה.
זאת אומרת, אין לך שום דבר שיוצא ממנה אלא הכול מתפתח מאותה המחשבה. המחשבה הזאת בוא נגיד, היא שורש של שורש. שורש זה בחינת שורש, שם כבר נמצא אור האין סוף עם הנקודה השחורה, בחינת שורש מד' בחינות דאור ישר, אז אנחנו כבר מדברים גם לפני זה. אנחנו לא מסוגלים לדבר על המחשבה, מחשבת הבריאה ללא נברא, אפילו מבחינת הפוטנציאל שלו, אבל כך מדברים.
תלמיד: כשאנחנו לומדים "אין עוד מלבדו", מיהו אותו "מלבדו", הכוונה למחשבת הבריאה?
"אין עוד מלבדו" זו מחשבת הבריאה שרק היא פועלת. אבל גם כשאנחנו מדברים "אין עוד מלבדו" אנחנו מדברים גם מאותה מחשבת הבריאה, אין חוץ ממנה. כל הדברים האלו וההפוכים למיניהם, כולם כלולים בה, במחשבה.
שאלה: למה מביאים את האדם לנקודת החידלון, ואז הוא קובע שהבורא גאון, מאחר והבורא קבע בו לקבוע זאת. אז מביאים אותו לגאון וביחד מגלים את המשולש הגאון, ישראל אוריתא קודשא בריך חד הוא, תחתון, עליון, עלי עליון, משיג, אמצעי, מושג. למה זה כך?
כך.
שאלה: יש מאמר שאומר שעל ידי זה שהתלמיד משמש את רבו הוא זוכה להשיג מחשבותיו, ועל ידי זה שהוא לומד מרבו הוא שומע רק את הדיבורים של הרב.
כן, זה רוכש תורה ורוכש חכמה.
תלמיד: מהו השימוש שגורם לי למגע ולרכישה של המחשבה?
כי על ידי זה שאתה ברצון שלך רוצה לקיים את מה שרוצה העליון, אתה כמו פרצוף תחתון מעלה את עצמך לעליון כדי לתמוך בו ולעזור לו במה שהוא צריך. מה זה מ"ן? מ"ן זה לא שחסר לי, מה שחסר לי זה האגו שלי, אלא אני בודק איך אני יכול לפנות לעליון, אני קודם כל צריך לדעת מה חסר לעליון ואז בהתאם לזה אני עובד על עצמי ומעלה מ"ן. לכן, תלמיד משרת את רבו, וגם לאו דווקא את רבו גם את החבר שלו, כי במקרה כזה הוא נקרא "רבו". בצורה כזאת נכללים מכל הרוחניות של השני וכך מתעלים. זו הרחבת הכלים.
אנחנו לא יכולים בצורה אחרת להגיע. גם בזה שמייצבים את עצמנו בעשירייה, אם אני לא נכלל מהם, אם אני לא מתכופף כלפיהם, לא תהיה לי עשירייה, לא יהיה לי כלי, לא יהיה לי רב. רב זה העשירייה שאני אחד מהם. כך זה עובד.
על ידי זה שנכללים מהרצון העליון ורוצים לשמש אותו, על ידי זה אני נכלל בכלים שלו וכך אני עובד, כך הוא כל עניין עליית המדרגות. איך אנחנו אומרים שאח"פ עולה לגלגלתא ועיניים? רק בצורה כזאת, באותה מחשבת הבריאה, שעכשיו דברנו, רק יותר ויותר להתכלל בה. רק שהמדרגות האלה הן כולן מדרגות של איכות, עוד יותר ועוד יותר בצורה איכותית אנחנו נכללים בעליון. "איכותית" נקרא שאני כל פעם צריך לעדן את עצמי, לחדד את עצמי, להעלות את עצמי לניתוק מעצמי ולהתכלל בו יותר, כך אני נכלל בו ועולה אליו. זו העלייה הרוחנית.
יש בזה עליות וירידות. יש תמיד רצון לפגום בעליון, גם בצורה גשמית, גם בצורה רוחנית, תלוי על מי ומה אנחנו מדברים. לכן, האדם צריך להיות מודע לזה ולהבין שהוא נמצא לסירוגין במצבים, כן ולא, פעם הוא דבוק ופעם הוא מזלזל ואפילו רוצה להזיק. כך זה עובד. זה נורמלי, זה נכון. כל המקובלים גם כתבו על זה הרבה וגם מבינים את זה, מבינים את התלמידים. לכן כתוב, עם כל דבר צריך להסכים חוץ מצא. מזיק קצת, מזיק, גם מועיל, מועיל. הדרך היא בשתי רגליים.
לכן, "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה". ככה זה. לכן, ב"אין עוד מלבדו" אנחנו גם כל הזמן קובעים, מי זה "אין עוד מלבדו", אני או הוא? אני עם העולם או הבורא? פעם אני מוכן להתכלל בו ולהיטמע בו ללא שום הכר עצמי, ופעם אני לא מבין על מה מדובר. כולם מבינים את זה.
שאלה: נקודה מיוחדת. יש תכנית, הכול מונח ויש הנחות יסוד. האם מהמקום הזה בצורה מצומצמת אפשר להגיד שהכול, כל דבר קבוע ומוחלט מראש, ולמעשה אנחנו במסלול החיים רק פשוט מגלים את הדברים לפי ההתפתחות שלנו, אבל כל דבר מוחלט, קבוע, מוגדר מראש?
זה נכון. המקובלים לא מסתירים ממך, "והכול יגיע לשורשו" וכל גמר התיקון כבר נמצא, אנחנו רק צריכים להשיג אותו לעצמנו. ו"אין חדש תחת השמש." וכן הלאה. יש על זה אלפי אמרות, פסוקים.
אבל השאלה היא, האם אתה רוצה להביע שאתה כן רוצה בזה, שאתה מקבל את מחשבת הבריאה, ואתה רוצה לשמש אותה? על זה המאבק.
תלמיד: לגמרי. אני רק מנצל את ההזדמנות הזאת לשאול, כי אם מצליחים לקבל את האמונה שהכול מוחלט, להערכתי יותר קל.
שאלה: מה זה נקרא להשיג את אין עוד מלבדו, אתה משיג את המחשבה, מה אתה משיג?
אני משיג את מחשבת הבריאה שהיא אוניברסלית, שהיא אחת קבועה ואין חוץ ממנה שום דבר. וכולנו נכללים שם מתחילתה ועד סופה עם כל הווריאציות של הגילויים שמתגלים בנו, כביכול אנחנו נמצאים בכל מיני עולמות ובכל מיני מצבים. אבל הכול נכלל בצורה אחת סטטית, שזו הדבקות שהבורא ברא כבר בנקודה הראשונה ב"סוף מעשה במחשבה תחילה."
תלמיד: הבורא זו המחשבה?
בורא? לא. הבורא, אנחנו מדברים על כוח שברא אותנו. ודאי שזו מחשבה, אבל ברא אותנו בצורה כזאת שאנחנו נמצאים בהרגשת בר ממנו.
תלמיד: כשאנחנו בונים קשר בתוך העשירייה, אנחנו חוזרים לקשר עם מחשבת הבריאה או אנחנו חוזרים לקשר עם הבורא?
זה אותו הדבר.
תלמיד: איפה נעלמת פה תכונת ההשפעה, כל הדבר הזה, זה גם בתוך המחשבה?
אלה אמצעים שאנחנו רוכשים כדי להגיע לאיחוד, לאותה הנקודה, ששם הכול נבלע במחשבת הבריאה.
תלמיד: מה זאת אומרת "להשיג מחשבה"?
שאני חי, פועל, אך ורק לפי תוכנה אחת, ש"אין עוד מלבדו". יהיו לך כאן המון מילים. אין כאן כל כך מה להוסיף.
שאלה: למה יש ריבוי פעולות וצורות שהוא ברא?
אין דבר כזה. זה לא שהוא ברא כל כך, הוא לא ברא כלום חוץ מ"יש מאין", זה נקרא "פעולת הבריאה", בר ממנו. כל היתר יוצא אך ורק כדי שאנחנו נוכל לקלוט את כל העומק של מחשבת הבריאה.
תלמיד: איך זה עוזר לנו שיש כל כך הרבה פריטים כדי שנתפוס אותו?
כי הנברא לא יכול להיות בהשגת הבורא, בדרגת הבורא, אלא אם כן הוא נכלל מכל אלו ההבחנות המנוגדות.
תלמיד: האדם, שהוא שיא הבריאה, הוא צריך לכלול את כל הצורות האלה?
"האדם" נקרא מערכת שכוללת את כל תכונות הבריאה, אלו ואלו, המנוגדות.
תלמיד: במה ההשגה, השגה בזה שהאדם נכלל מהכול?
ההשגה באה מהתכללות של שני דברים הפוכים.
תלמיד: במה אנחנו מתכללים כדי להשיג את המחשבה, מה זה להתכלל?
מהרצון לקבל ומהכוונה על מנת להשפיע. כשאנחנו נכללים משניהם אז באמצע ביניהם, בחיבור הנכון ביניהם באה לנו השגה.
שאלה: לא ברור, אם זאת מחשבה אחת ואנחנו צריכים להשיג אותה, מה זה אומר שיש עשירייה, שיש עשר הבחנות, איך זה מסתדר? יוצא שהמקסימום שאנחנו יכולים להשיג זה עשר הבחנות של "פסיצ'קה" אחת.
עשר הבחנות אלו נוצרו על ידי הפער שבין הרצון לקבל לבין הרצון להשפיע. כי אי אפשר לסדר ביניהן חיבור, אלא על ידי עשר ההבחנות שביניהן. מהנקודה העליונה שזו מחשבת הבורא, השפעה, ועד המחשבה התחתונה שאנחנו קוראים לזה "רצון", רצון לקבל או מחשבה לקבל של הנברא, שתי המחשבות המנוגדות האלו, או הרצונות המנוגדים אפשר להגיד, רצון לקבל ורצון להשפיע, כדי ליישב את עצמם, שניהם לא יכולים להיות מחוברים אלא על ידי שמונה המדרגות שנמצאות ביניהם.
תלמיד: אז אנחנו משיגים את אין עוד מלבדו בפער של שמונה ההבחנות האלה?
אנחנו משיגים, כן ודאי. ממלכות משיגים את הכתר, במילים אחרות. כי אנחנו צריכים לכלול בתוכנו את כל ההבחנות הללו, זה קורה אצלנו אם אנחנו מתחילים לעבוד בתוך העשירייה.
תלמיד: וכל הבחנה היא גם אין עוד מלבדו, או שרק השילוב ביניהן הוא אין עוד מלבדו?
זה כבר עניין של ההתחלקות, עשר לעוד עשר לעוד עשר וכולי. עוד נדבר על זה.
קריין: מתוך "הקדמה לספר הזוהר", אות י"ג.
"באמת, תכף בהמחשבה לברוא את הנשמות, היתה מחשבתו ית', גומרת הכל. כי אינו צריך לכלי מעשה כמונו. ותיכף יצאו ונתהוו, כל הנשמות וכל העולמות, העתידים להבראות, מלאים בכל הטוב והעונג והרוך, שחשב בעדן. עם כל תכלית שלמותן הסופית, שהנשמות עתידות לקבל, בגמר התיקון. דהיינו, אחר שהרצון לקבל, שבנשמות, כבר קבל כל תיקונו בשלימות, ונתהפך, להיות השפעה טהורה, בהשואת הצורה הגמורה, אל המאציל ית'.
והוא מטעם, כי בנצחיותו ית', העבר והעתיד וההוה, משמשים כאחד. והעתיד, משמש לו כהוה. ואין ענין מחוסר זמן, נוהג בו ית'. (זהר משפטים אות נ"א. ז"ח ברא' אות רמג). ומטעם זה, לא היה כלל, ענין הרצון לקבל המקולקל, בצורה דפרודא [של פירוד], בא"ס ב"ה. אלא להיפך, שאותה השואת הצורה, העתידה להגלות בגמר התיקון, הופיעה תיכף בנצחיותו ית'.
ועל סוד הזה אמרו חז"ל (בפרקי דר"א): "קודם שנברא העולם, היה הוא ושמו אחד, כי הצורה דפרודא, שברצון לקבל, לא נתגלתה כלל במציאות הנשמות, שיצאו במחשבת הבריאה, אלא הן היו דבוקות בו, בהשואת הצורה, בסוד "הוא ושמו אחד"."
שאלה: בדרך שלנו אנחנו מאוד מחשיבים את מה שנקרא "כוח המחשבה", אומרים בואו נחשוב על החברים, גם כתוב "הכול במחשבה יתברר", מה הקשר בין המחשבות שלנו, למחשבת הבריאה?
רק מחשבות. הפעולות שאנחנו עושים מפני שאנחנו נמצאים כרגע בדמיון כזה שאנחנו נמצאים בעולם המעשה, הן גם מחשבות, רק נראה לנו שהן פעולות, אבל הן מחשבות. כי אדם לא יכול לבצע משהו, אם הוא לא מחליט ברצון לקבל שלו שהוא רוצה את זה, זה יכול להיות אפילו שמחייבים אותו לעשות, אבל אם הוא עושה, זה כבר אומר שהוא החליט והוא חושב על זה, זה ביטוי של המחשבה. אז אנחנו נמצאים במצב כזה שאנחנו יכולים להפעיל את עצמנו, את המחשבות שלנו, על ידי כל מיני מצבים שבעצם לא "הכול במחשבה יתבררו",1 אלא זה מתברר במצבים שלפני המחשבה.
כמו בדומה לבורא, שכביכול היה בו מצב, אם אפשר כך להגיד, לפני שהוא חשב עלינו. הבורא לפני שהוא חשב עלינו, איך לברוא, איך לסדר את הבריאה, יש מאין הוא צריך, אז כביכול מה הוא אומר? "אני צריך יש מאין שהם יהיו מנותקים ממני ואז הם ירגישו שהם בעצמם, ואז הם יתחילו לעבוד בצורה כזאת וכזאת". מה זה "סוף מעשה במחשבה תחילה",?2 לכן אני צריך לרדת למצב שהם יהיו מנותקים ממני, שהם יהיו לגמרי קשורים וכלולים באיזו מציאות שהיא לא מחשבה, אלא חומר שקודם למחשבה וזה החומר שלנו, שגם זה מחשבה אבל כזאת שלא נקראת אצלנו מחשבה. ושהם יתעסקו בזה, בכל מיני דומם, צומח, חי ומדבר שבעולם הזה, ומתוך זה הם יגיעו מלמטה למעלה, כמו שאני מגיע אליהם מלמעלה למטה.
כמו שהבורא עוד לפני שהוא "בורא", בו-וראה, מנותק מאיתנו, כעצמותו, גם אנחנו נמצאים כאן במצב שאנחנו מנותקים ממנו, נמצאים כאילו בעצמות שלנו. עוד נראה את זה. שיהיה לכם להשוואה.
תלמיד: אדם יכול לחשוב על משהו שהוא לא רוצה?
ודאי, ברגע שהוא רוצה.
תלמיד: כשאני מתאמץ לחשוב על חיבור, זה אומר שאני רוצה חיבור?
ודאי.
תלמיד: ובמחשבות האלה שאני מצרף, אני מייצר משהו במציאות?
רק במחשבה, ודאי.
תלמיד: אתה יכול לנסות לתאר מה קורה כשאנחנו ביחד חושבים על החיבור?
אנחנו נמצאים בעולם שנקרא עולם המעשה. בעצם זאת מחשבה ללא מחשבה, כוונה ללא כוונה, כך אנחנו עדיין פועלים. כאילו, עוד אין לנו חשיבות בכוח המחשבה. לכן אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בעולם המעשה. ואז אנחנו עושים כל מיני פעולות, גם עבירות, גם מצוות, כאלו וכאלו למיניהן, כל בני האדם. והכול כדי בסופו של דבר להבין שהפעולות ההן, לא מועילות לנו, אנחנו חייבים לעלות לדרגה יותר גבוהה, ואם לא אנחנו מחליטים על זה, אז המציאות שלנו בפעולות, מביאה אותנו להכרחיות להתעלות. אנחנו רואים על ידי הטכניקה ועל ידי כל מיני מאמצים שלנו, שאנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר בכוח הפעולה עצמה, אלא בסופו של דבר כוח המחשבה זה הכוח הכי חזק והוא הפועל והקובע, כל הפעולות שלנו הן רק להפעיל את המחשבה. וכל ההבדל בין העולמות, המדרגות, זה עד כמה כוח המחשבה יותר מרוכז, יותר כולל הבחנות מנוגדות ומכוון להידמות לבורא, שאצלו זה הכול במחשבה.
קריין: קטע מספר שתיים. מתוך זוהר לעם, פרשת לך לך.
"כל מה שיש בעולם מהקב"ה. שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה את כל המעשים כולם שבעולם. שהוא ידע מראש מה שיהיה בסוף. כמ"ש, מגיד מראשית אחרית. והוא צופה ועושה מעשים מראשית, כדי לחזור עליהם ולעשותם בשלמות לאחר זמן."
(זוהר לעם, לך לך, 116).
ודאי שזה הכול כלפי הנבראים שקודם ואחר כך, עושה ויעשה, והכול חוזר ומתגלגל, זה הכול כלפינו. כלפי הבורא אין שום שינוי, לא בזמן ולא בעוד כל ההבחנות שאנחנו רק נרצה לשייך לו, אין. פשוט הכול רק מחשבה אחת. לכן אנחנו רק כלפיו יכולים להגיד שהיה איזה מצב שאנחנו לא יכולים להגיד בכלל מה המצב, שהיה קיים לפני שחשב על הבריאה ומצב שכבר חושב על הבריאה. זה הכול, אין חוץ משני המצבים האלה שום דבר.
על מצב שהיה לפני הבריאה אנחנו לא יכולים להגיד כלום חוץ מלכנות את זה כעצמותו, שזה הוא בעצמו. ומי, ומה, והצורות והתכונות, שום דבר, אלא איזה שורש קדום ואחר כך רק מחשבת הבריאה שיצאה כביכול מעצמותו והיא כלולה כבר משניים מהנברא ומהבורא. אז ודאי שאותו שורש הוא אין עוד מלבדו והוא קיים ומקיים את הכול ואנחנו נמצאים בו. לכן השאלה שלנו היא רק אחת, מתי נגיע להזדהות שלמה, מלאה עם השורש שלנו, רק אם אנחנו מתפתחים לכיוון זה אנחנו הולכים נכון.
האם יש בזה מצדנו איזו השתתפות או שהכול גם כלול במחשבת הבריאה ואז אין לנו כלום, וכאן אומרים לנו מקובלים שהשיגו את כול המדרגות שלא, אל תחשבו שהכול נכלל במחשבת הבריאה ואז אין לכם מה לעשות, אלא אתם חייבים להשקיע את עצמכם ולהגיע לשורש ולהיות כלולים בו. ואז אתם מבינים בהדרגה וגם תבינו בסוף את כל המציאות הנכונה, זאת אומרת עד כמה מחשבת הבריאה פועלת עבורכם.
שאלה: האמת שאם הייתה חלוקת עבודה לעליון ולתחתונים אז היה קצת יותר קל. מה מגיע מלמעלה, חלוקת עבודה.
יש חלוקה מאוד ברורה.
תלמיד: ומהי?
מלמטה רק הכנעה, הכנעה כוללת בתוכה עוד הרבה תת פעולות אבל בעצם זו הכנעה, כי אם מלמעלה מגיע הכול מאין עוד מלבדו, אז מה מצדך? רק להשיג את אין עוד מלבדו, בהשגת אין עוד מלבדו להשיג גם שבהשגה הזאת גם אין עוד מלבדו, ועוד אין עוד מלבדו באין עוד מלבדו וככה זה עד שאתה פשוט מדלל את עצמך לאפס.
תלמיד: כי עושה רושם שהכול מגיע ממנו.
כן מצוין.
תלמיד: אז במה לאחוז?
בזה שאין עוד מלבדו. זה נקרא "הכנעה שלמה" אני רוצה שכל עצמותיי תאמרנה, שכולי כולי אתנהג לפי המחשבה שלו, אבל אני בזה מגלה עד כמה אני הפוך ועד כמה אני קם ובועט בו ועד כמה אני לא מסכים ולא רוצה ושונא אותו וכן הלאה וכן הלאה. ואז יוצא שההתכללות שלי במחשבת הבריאה תלויה בכמה אני מכניע את העביות שלי שאותה כך הבורא ברא, שאני אדבק בכל האור שלו שיהפוך אצלי לבשר, לרצון לקבל, ושעם כל הרצון לקבל הזה אני בחזרה אדבק בו, יוצא כאילו הוא בא מהאור שלו אליי ואני בא מהחושך שלי, שהוא גם כמו האור, אליו, ואז אנחנו באמת כשותפים, כנפגשים אחרת לא היה לי עם מה לגשת אליו.
תלמיד: לכאורה בגלל ההופכיות שיש בינינו, ההכנעה הזו מועדת לכישלון כי אתה אף פעם לא תסכים למשהו ההפוך ממך. אז מה עושים עם ההתנגדות הזו?
למה לא ביקשת?
תלמיד: גם את ההכנעה עצמה צריך לבקש?
הכול.
שאלה: אנחנו עכשיו מנסים לבנות את החיסרון הזה, איך מגיעים להחלטה משותפת, למחשבה משותפת, שעוזרת לממש את החיסרון. איך מגיעים לזה?
איך עשירייה מגיעה למחשבה אחת, להחלטה אחת, לרצון אחד?
תלמיד: בדיוק, למחשבה שעוזרת לממש את החיסרון הזה.
פשוט מאוד, בזה שכל אחד מכניע את עצמו כלפי העיקרון המשותף שהוא מרכז הקבוצה שזה הבורא. פשוט מאוד, אין כאן שום בעיה. אם אני מתייחס לחברים כמו להופעת הבורא כלפיי אז אני מכניע את עצמי ואין לי בזה שום בעיה, שום התנגדות, אני פשוט צריך רק לקבל את זה וזה תלוי גם בהם, אני צריך לקבל שהם זו הצגת הבורא כלפיי, אז טוב מאוד שאני בצורה כזאת יכול להכניע את עצמי כלפיו ובזה אני מרגיש את עצמי דווקא באנחת רווחה כזאת, עד כמה זה הופך להיות קל, אני כבר רואה שיש לפניי משהו ברור, שאני לא מבולבל, שאני יכול לעשות פעולה והפעולה הזאת פשוטה ונמצאת בהשגת כוחות ידיי שלי ממש, אז מה יכול להיות יותר טוב.
אם לא עשירייה הייתי מסתובב בעננים ובעולמות ולא יודע איפה ומה ואני לא יודע בתוכי איך למצוא משהו, אבל ישנה הדגמה שאני מתבטל כלפי הבורא בזה שאני מתבטל כלפי תשעה חברים, מה אכפת לי מהם, לא חשוב לי מי הם ומה הם, אני לא עושה שום בדיקה, זה נקרא שהבורא מביא לי אותם, שם ידי על הגורל הטוב, גמרנו.
תלמיד: זה העניין של ההסתרות, אם אתה מתבטל ההסתרה פשוט נעלמת וזהו.
לא אכפת לי נעלמת או לא, פעולה רוחנית בשבילי סך הכול מתבטאת בצורה כזאת.
שאלה: מחשבת העשירייה דומה למחשבת הבריאה?
זה עוד צריכים להשיג, אבל ודאי שכן. במידה שאני נכלל בעשירייה ואני מגיע לחיבור שלה הנכון אז אני מגיע להרגשת הכתר וזה כבר מחשבת הבריאה בהתאם לדרגה שלנו.
תלמיד: מחשבת העשירייה תלויה בכל חלקי העשירייה?
לא. בעשירייה יכולים להיות רבי יוסי בן קיסמא ותלמידיו, כל אחד לפי מידת הביטול שלו. אם הוא מבטל את עצמו הרבה כלפיהם שהם גדולים אז מקבל מהם הרבה, לפי מידת הביטול שלו, לא לפי שלהם, אלא לפי מידת הביטול שלו. זאת אומרת אני לא עושה חשבון עם העשירייה עצמה, מי הם, כאלה מבריקים או טיפשונים, מתחילים, אני לא עושה חשבון עם זה. אני עושה חשבון כמה אני יכול לבטל את עצמי כלפיהם, ואז אולי כדאי לי להיות עם המתחילים. אבל גם על זה לא עושים חשבון, כי הבורא משנה את היוצרות, אני כלפיהם והם כלפי. העיקר שיש לי עשירייה ויש לי במה לבטל את עצמי ואז אני בזה מכין את הכלי להשגת מחשבת הבריאה.
תלמיד: אבל הכיוון הוא אותו כיוון.
אותו כיוון כל הזמן, איש את רעהו יעזורו. הם צריכים לעזור לי, אני מבקש מהם. אני משלם להם בכל מה שרק אפשר, זאת העבודה.
שאלה: חוץ מאין עוד מלבדו יש את האני המתבטל. מתי שניהם מתמזגים לאחד?
אין "אין עוד מלבדו" אם מישהו לא התבטל. אם אני לא מתבטל, אז מי אומר שאין עוד מלבדו.
תלמיד: אז תמיד יהיה אין עוד מלבדו ואני.
כן.
תלמיד: אז מתי זה מתמזג לאחד?
כאשר אתה לגמרי מבטל את עצמך, אז בביטול שלך לגמרי אתה קובע שאין עוד מלבדו. כי בזה אתה מנקה את הכלי שלך שהאין עוד מלבדו ממלא אותך ואתה קובע שאין עוד מלבדו בתוך הכלי שלך. העביות לא מזדככת, אלא האור העליון ממלא את הכלי לפי הדבקות בין הרצון לקבל ובין האור. ולכן זה לא מפריע שאתה קיים, ודווקא בזה שאתה קיים בכל קומתך אתה קובע "אין עוד מלבדו" כי זה מה שממלא אותך. יש לך רצון לקבל גדול בפנים עם כל ההבחנות האכזריות ביותר ועל פניהם צמצום ומסך והאור העליון שממלא אותך בחסדים. ואחר כך כשאתה מוכן לממש אותו בעל מנת להשפיע, זאת אומרת באור החכמה, אז אתה קובע "אין עוד מלבדו".
כשאתה אומר "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד" אז אתה אומר "שמע ישראל", זאת אומרת שהכלי כולו מכוון בכל התיקונים להידמות לאור העליון.
תלמיד: ואני העבה שקובע בסוף "אין עוד מלבדו", הוא לא מתבטל מתישהו?
הוא מתבטל אבל הוא לא מבוטל. כול הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. הרי זה הכול קורה עם הצמצום, מסך ואור חוזר, וכמה שהפרצוף יותר גדול, הוא יותר גדול בעביות שלו ובצמצום שלו ובמסך שלו, ואז באור חוזר שלו ומידת אכזריות שנמצאת בו ובוערת. ומידת ההשפעה שלו גם בוערת, שני כוחות מנוגדים, מאוד מאוד עסיסיים כאלו.
תלמיד: אז תמיד יש דבר נבדל שקובע "אין עוד מלבדו".
ודאי. הנברא צריך תמיד להיות כלול משני חלקים מנוגדים, אחרת זה לא יהיה נברא.
תלמיד: יש חזרה ללפני המצב שהיה בורא ונברא?
לא. מעלים בקודש ולא מורידים בקודש, תמיד רק לקראת גמר התיקון. אפילו שנראה לנו שאנחנו הולכים הפוך, אין אף פעם שום זעזוע בחזרה. זה כמו בשעון אנקר תיק תיק תיק יש עצירה לחזור אלא תמיד קדימה.
"בא ולמד, חכמה האמיתית, סיבת כל ההסתבכות הזאת, כי בהבורא עצמו ית', לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל. והטעם פשוט, כי כל המחשבות שנופלים במוחו של אדם, הם המה עצם פעולת הבורא, רצה לומר, לא כמו שמורגש באדם, שהוא ממשיכם מאיזה מקום, או שנולדים אצלו מניה וביה, זה שקר, ראש לכל השקרים. אלא כל מחשבה דקה מן הדקה, הבורא ית' שולחה למוחו של אדם, והוא כח התנועה של אדם, של בהמה וכל החי. דהיינו, ברצות הבורא להניע את החי, פועל בו בשליחת מחשבה אחת, ואותה המחשבה מנענעת אותו, כפי מדתה, כמו ששולח מטר על פני האדמה, והאדמה אינה מסוגלת להרגיש מי ששולח אליה את המטר, כן האדם, אינו מסוגל להרגיש בשום אופן, מי ששלח לו את המחשבה, כי לא ירגיש בה, בטרם שבאה לרשות מח הדמיון שלו, וכיון שנמצאת ברשותו, נראית אליו כמו חלק מעצם שלו, ובזה תבין שלית מחשבה תפיסא ביה, הטעם פשוט, מפני שהבורא לא יעלה ברצונו, לשלוח אלינו מחשבה כזאת, שתהיה מוכנת להשגתו. אבל ערך בשבילנו סדר מחשבות, אשר מתוך כל אותו הסדר, מחויב סוף כל סוף, להשיגהו בשיעור אמיתי שזה סוד, "לבלתי ידח ממנו נדח".
(בעל הסולם. "סוד שמותיו ית'")
שאלה: לפי הקטע הזה, אני בעצם מכונה שהבורא כל הזמן מפעיל אותה, שולח לה מחשבות, לפי זה אני עושה פעולות אחר כך, כנראה.
כן.
תלמיד: מה הטעם בזה שמכונה כמוני תתבטל כלפי זה שמפעיל אותה?
אבל זה רק חצי מהעניין, שהבורא מפעיל אותך. ככה כל אדם בעולם שלנו יכול להגיד. "מה אתם רוצים ממני, כך אני נבראתי. כך קיבלתי מההורים שלי, מהבורא, מהטבע, מגן הילדים, מהמורה בבית ספר, מה אתם רוצים ממני? עכשיו נגיד אני גנבתי משהו ממישהו, ככה זה, זאת התוצאה, מה אתם רוצים, יש לי משהו משלי? ודאי לא." ומה אתה אומר על זה?
תלמיד: אני מנסה לברר מה אני מוסיף, איכותית כשאני מתבטל כלפי זה שמפעיל אותי?
יש לך עכשיו, אחרי שאתה משיג שאתה כולך נפעל, לבדוק, כולך ב 100%, אז למה נתנו לך הרגשה כזאת שאתה נפעל ואין לך כלום והגורל שלך הוא כך וכך. כנראה שיש משהו לעשות עם זה. אז מה אני אעשה עם החיים שלי?
תלמיד: זאת אומרת הפעולה הזאת, לבטל, תגלה לי לא רק כמה אני נפעל אלא גם בדיוק את המקום שבו אני כן יכול אולי להשפיע על המערכת הזאת.
זאת אומרת אני מתעורר לדעת מה מקור החיים שלי, של המחשבות. המחשבות זה אחר כך, זה לא מיד. המחשבות שלי, הרצונות שלי, מי אני, מה אני, את זה אני צריך לדעת ואני לא יודע. אבל בלי זה החיים שלי הם כאלה זרוקים. אני לא יודע אם יש לי משהו בחיים האלו או שאין לי כלום.
תלמיד: הביטול נותן לי פרספקטיבה של הבורא על המציאות או שהוא מאפשר לי לשנות את המציאות?
תלוי מה אתה חושב מה זה מציאות. המציאות זה בתוכי. אם אני משנה את היחס שלי למה שפועל בי, אז אני משנה את המציאות. "הכול במחשבה יתבררו"3 לא רק מצד הבורא אלא גם מצד הנברא. אם אני מברר את המחשבה שלי, אז העולם משתנה. בינתיים אצלנו זה משתנה קצת יותר, קצת פחות, מקבל צבע אחר, אבל בעצם זה יכול להשתנות לדרגות ושינויים מאוד מהותיים.
שאלה: משחקים משחק שבו הוא הבמאי, השחקן, התסריטאי, הוא נושא את התלבושות, הוא עושה את הכול. אותי זה מעצבן, מה עושים עם זה?
מעצבן. אבל אתה נראה רגוע.
תלמיד: בפנים, מעצבן אותי שאנחנו כולנו סטטיסטים, ניצבים כאלה באיזה תיאטרון שזה הוא ואנחנו בובות כאלה.
לא. אם היית סטטיסט, אז לא היית מרגיש שאתה סטטיסט.
תלמיד: אבל אתה אומר שגם את זה הוא עושה. גם עכשיו כשאני מתעצבן, גם את זה הוא עושה. כאילו אין נקודת יציאה מהדבר הזה. יש אחד פה ושם, משה, אברהם שמצליחים איכשהו לצאת קצת מהמערכת.
לא, למה הם מצליחים? אם לא, אז לא. מה פתאום.
תלמיד: מי מצליח לצאת מהמערכת, קצת לעשות נס, לקצר זמנים, מי?
מי שרוצה. מי שרוצה לא לצאת מהמערכת, מי שרוצה להיות שייך למערכת כמו שהיא, מי שרוצה להתכלל במערכת. הנטייה היא אחרת, לא שאני מתעלה מעליה, שאני נכלל בה. ואז בהתכללות שלי בה, אני מתחיל להשיג אותה. אני צריך לכלול את עצמי בכל המערכת עד בלי די, שאני לא אהיה קיים. האני שבי לא יהיה קיים אלא שאני ארגיש אותם. כמו שאני נכנס למים, אני רוצה להרגיש רק מים, אבל אני מרגיש? כן. אבל לא מרגיש את עצמי אלא מרגיש את המים. אבל מי מרגיש את המים? אני. אבל מה אני מרגיש? את המים. אז פחות תתעצבן לפחות.
שאלה: לפי הטקסט שאנחנו קראנו קודם, אפשר להגיד שהמחשבה שמגיעה באיחור לאדם זה חלק מההסתרה שהבורא עושה, כדי לתת לו אפשרות להפעיל את ה"אם אין אני לי מי לי"?
ודאי. תתאר לעצמך, אם אנחנו לא היינו מקבלים איזה התעוררות, אז היינו ממשיכים כמו כל בני אדם "כולם כבהמות נדמו" וזהו. זאת אומרת, זה ההצלה הגדולה שהבורא נותן. האדם, אתה רואה, הוא יושב וכל הזמן מתרגז. יפה, מזה מתחילים. זאת אומרת, הוא לא מסכים עם מה שמתגלה לו. ככה בורא מנענע אותנו, במקום להגיד תודה, הוא מקלל אותו.
שאלה: אני אשמח אם תסביר את המשפט האחרון, "שהבורא לא יעלה ברצונו, לשלוח אלינו מחשבה כזאת, שתהיה מוכנת להשגתו. אבל ערך בשבילנו סדר מחשבות, אשר מתוך כל אותו הסדר, מחויב סוף כל סוף, להשיגהו בשיעור אמיתי שזה סוד, "לבלתי ידח ממנו נדח"."
שהוא רוצה שאנחנו בעצמנו נתפור את המערכת בתוכנו, בתוך רצונות, וכוונות, ושכלולים שביניהם, והתקשרויות שביניהם, כדי שהמערכת הזאת שאנחנו בונים אותה, היא תהיה מסוגלת לתאר לנו מי זה הבורא. אותו אני לא משיג, אני בונה דמות שלו בי, מכל מיני ההתקשרויות שלי עימו. זאת אומרת הוא משפיע אלי אני לא יודע בדיוק, אבל אני כל הזמן מתאים את עצמי להשפעות שלו, מתוך זה אני בונה כזאת בועה, ואז יש לי דמות שלו.
זה כמו עם כל אחד, כל אחד. מאיפה אני מכיר אותך? לאט לאט אתה משפיע אלי, אני מתרשם ממך בכל מיני מצבים שלי ושלך ושל הסביבה, ואז מזה נבנה דמות שלך בי. אותו דבר עם הבורא, זה נקרא "ממעשיך היכרנוך".
תלמיד: כל ההתרשמויות האלה באות ממנו. הוא אומר, "לא יעלה ברצונו, לשלוח אלינו מחשבה כזאת, שתהיה מוכנת להשגתו." אבל גם את כל ההתרשמויות הקטנות האלה הוא שלח.
כן, אבל אתה צריך לעבוד עליהם, אתה צריך לבנות את התבנית הזאת שאתה קורא לזה "בורא", בוא וראה. אין דבר כזה. אין בורא ללא נברא. מה שמתגלה בך זה לא קיים, אתה מבין. אתה ממש מצייר אותו, "ויהיה שם ה' עליך", זו תבנית שלו עליך.
שאלה: איך אנחנו מגבירים את זמני ההתעוררות?
רק על ידי עבודה שלנו בינינו. כאילו, האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. במידה שאתה מכין את הכלי שלך בעשירייה להיות יותר ויותר צמוד אליהם, מורכב מהם, שאתה רוצה להצמיד את כולם יחד אפילו שאתה לא יודע איך, כמו ילד קטן. אבל אם אתה נמצא בנטייה הזאת, כי הנטייה הזאת היא גם באה מהבורא, אבל בכל זאת יש לך בזה השתתפות משלך. אז אתה יותר ויותר משתדל לתת לו מקום, רק בזה. רק זאת העבודה.
תלמיד: רציתי רק להגיד רב, תודה רבה על איפה שאנחנו עכשיו. אנחנו מתקדמים ממש יותר ויותר, וזו הזדמנות גדולה להגיד תודה, תודה לבורא, תודה לכל החברים.
יפה.
קריין: קטע רביעי. אומר בעל הסולם,
"הכל מאמינים בהשגחה פרטית, אבל אינם דבקים בה כלל. הטעם הוא, כי איך אפשר ליחס מחשבה זרה ומטונפת לבורא ית', שהוא תכלית הטוב והמטיב, אלא רק לעובדי ה' אמיתיים, נפתח להם בתחילה ידיעה בהשגחה פרטית, שהוא היה המסבב כל הסבות שקדמו לזה, מהטובות והרעות יחד, ואז המה דבוקים בהשגחה פרטית, כי כל המחובר לטהור-טהור. וכיון שנתייחד המשגיח על השגחתו, אין ניכר כלל חילוק בין רע לטוב, וכולם אהובים וכולם ברורים, כי כולם נושאי כלי ה' מוכנים לפאר גילוי יחודו ית', וזה נודע בחוש, ובערך הזה יש להם ידיעה בסוף, שכל הפעולות והמחשבות, הן הטובות והן הרעות המה נושאי כלי ה', והוא הכין אותם ומפיו יצאו, וזה יוודע לעין כל בגמר התיקון. אבל ביני לביני היא גלות ארוכה ומאוימה, ועיקר הצרה היא, שכאשר רואה איזה גילוי פעולה שלא כשורה, נופל ממדרגתו (ונאחז בשקר מפורסם ושוכח שהוא כגרזן ביד החוצב בו) כי חושב את עצמו לבעל הפעולה הזו, ושוכח במסבב כל הסבות שהכל ממנו, ואין שום פועל אחר בעולם זולתו. וזהו הלימוד הגם שעמד בה בבחינת ידיעה מתחילה, מכל מקום בעת הצורך, לא ישלוט בידיעתו לייחד הכל למסבב, ביחוד, שהוא מכריע לכף זכות." (בעל הסולם. אגרת א')
קודם כל, תראו איזה מורה שלח לנו בורא, איך הוא כותב. התופעה היא ידועה שאנחנו נופלים ואנחנו קמים, ואז יש הבדל גדול מאוד, יותר ויותר גדול מהירידה לעלייה, ומעלייה לירידה. צריכים להיות מוכנים לזה. לפעמים התקופות האלה הן ממושכות ואי אפשר, כמעט ואי אפשר לשלוט עליהן, רק אם החברה מתחילה בכוח להשפיע על האדם, אז יכולה לקצר את הזמנים ולהעביר אותו ממצב למצב.
אפילו שיהיה בעל ניסיון. אני ראיתי גם על הרב"ש, עד כמה שהיה נמצא בכל מיני מצבים קשים. אני כבר הייתי רגיל אליו, בתנועות, בכל מיני, הייתי כבר מרגיש אותו מבפנים עד כמה שפועל עליו. אני זה כבר ברור מי אני? אבל גם הוא היה מושפע מהם לפעמים בצורה מאוד קשה. לפי איך שאנחנו לומדים, המצבים הללו הם מגיעים עד גמר התיקון, ואין בהם שום שינוי במעשה עצמו, כן? עליות, ירידות יותר ויותר גדולות, ואי אפשר למשוך מהמצב הקודם למצב הבא. אלא אנחנו כבר יודעים על עצמנו גם כן, שמה שמגיע, מגיע.
תלמיד: הוא קרה לזה עכשיו "שקר מפורסם", בציטוט הקודם הוא קרא לזה, "שקר שהוא ראש לכל השקרים", המחשבה שאני כאילו פועל או המחשבות באות ממני. איך השקר הזה עובד בדיוק, מה המטרה שלו?
המטרה שלו, שאתה צריך לראות עד כמה שאתה חושב שזה אתה פועל, שזה אתה אשם, שאתה עשית והשגת, וכל פעם אתה צריך להגיע למצב שדבקות שלך בבורא היא מבטלת את כל האני שלך בהשתתפות, גם ברע וגם בטוב. גם במטה וגם בנחש, כפי שלמדנו אתמול שאין הבדל, זה הכול בא מהבורא. לכן הבורא אומר למשה, תראה מה שבידך, כן? שהוא משחק עם האדם בצורה כזאת. ואתה צריך להיות בעליות וירידות האלו, אפילו שאתה מגלה למטה ולמעלה את חשיבות הדביקות בבורא, ואתה חושב שזה תלוי בך, יחד עם זה אתה צריך להיות דבוק בזה שזה תלוי בבורא בלבד.
אז למה אני עושה את זה, אם זה תלוי בבורא בלבד? דווקא זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". אני רוצה להראות את ההזדהות שלי, למרות שעבודה שלי לא עושה כלום.
איפה כתוב שעבודה שלי לא עושה כלום? במאה אחוז לא, ואפילו הבורא לא ידע על זה. אבל לי יש אפשרות להביע את עצמי בצורה כזאת, אני עושה את זה מכל הלב, בכל המרץ.
תלמיד: ולמה דווקא בפעולה הזאת כמו שהוא כותב שם עכשיו, אני מטה את הכף לכף זכות, או את העולם לכף זכות?
כי אתה בזה מצדיק את עצמך. מה זה העולם? העולם זה הרצון שהבורא ברא. מה הוא צריך אותו, הוא זקוק לרצון הזה שיוסיף לו משהו? ודאי שלא. אלא נותן לאדם, לנברא מקום להדמות לו, לבורא, במקום שברור לנברא שהוא לא עושה כלום, אבל רוצה אני להדמות.
תלמיד: מה זה לעת הצורך, שהוא מזכיר פה?
אני לא יודע בדיוק, למה שהוא מזכיר.
תלמיד: כתוב שם.
כתוב זה לא אומר לי כלום, אני צריך לראות. מה שאתה אומר זה אחד, ומה שהוא כותב זה שני. איפה זה?
תלמיד: סוף הקטע הרביעי, משפט אחרון.
"ושוכח במסבב כל הסבות שהכל ממנו, ואין שום פועל אחר בעולם זולתו. וזהו הלימוד הגם שעמד בה בבחינת ידיעה מתחילה, מכל מקום בעת הצורך, לא ישלוט בידיעתו" בעת הצורך, זאת אומרת שהבורא סיבב לו כך שהוא לא זוכר כלום, ולא זוכר במסובב וסיבות, ביחוד שהוא מכריע לכף זכות. מתי הוא מכריע לכף זכות? מתי שהוא מנותק מהבורא. מנותק שזה הבורא עושה, ואז כאילו שהוא עושה. אלא לעת הצורך, מה זה נקרא? שהבורא מביא לו חוץ מזה הרגשה והבנה שמה שלא יעשה לא יעזור כלום, שאתה לא פועל, ואז הוא בכל זאת מתוך זה שרוצה להידמות לבורא, הוא עושה. לעת הצורך, זה שבאמת אין בזה שום צורך. תאר לעצמך. כי אם מרגיש שהוא מצטרף לבורא, שהוא עושה לו משהו בחזרה, אז זה שותף.
העבודה העיקרית היא בזמן שאדם מרגיש שלא יצא כלום מהעבודה שלו, אף אחד לא זקוק לזה, ואף אחד לא מחכה לזה לא החברים, ולא קבוצה, ולא לבורא, ולא כלום. רק הוא לומד שהבורא עושה כאלו פעולות, ואז הוא רוצה להידמות לו. איך? כמה שמסוגל. למה? כדי להידמות לו. מישהו יודע? אף אחד לא יודע. זו באמת ההכנעה האמתית.
שאלה: היה כתוב שם, מי שנדבק בטהור, טהור. זאת אומרת שאפשר לשנות את המחשבה שלו?
כן, ודאי. גם בפעולה עצמה אתה כבר משנה את הכול. כי אתה רוצה לעשות פעולה שהיא ללא שום תועלת, אז זה כבר נקרא "טהרה".
תלמיד: זה גם קשור לזה שכל הזמן מדברים על הסביבה?
כן, הסביבה היא הגורם לזה.
שאלה: סדר המחשבות שהבורא סידר לאדם כדי שהוא יוכל לגלות אותו, איך אפשר לסדר אותו מהאדם לבורא?
אני לא יכול להגיד לך. כל פעם לא אני מסדר, לא האדם מסדר. האדם צריך רק לגלות את המחשבות האלה וכל הזמן לרכוב עליהן ליתר וליתר ביטול.
תלמיד: איזה מחשבות?
לא חשוב איזה מחשבות. אני משתמש בכל המחשבות האלו שהן רצות בתוכי כדי לבטל את עצמי.
שאלה: לגבי הדוגמה שהאדם לא רוצה שהבורא ידע עליו. ברצון שלי יש לי שתי אופציות, אחת שידעו עלי ואחת שלא ידעו עלי.
כן.
תלמיד: והרצון עושה חישוב ואומר אוקיי, בכל פעולה יש מניע, יש מוטיבציה, יש כוח, יש דלק, אז מבחינתי שלא ידעו עלי נותן לי יותר מוטיבציה מאשר שכן ידעו עלי.
לא יודע, מה אתה שואל על זה?
תלמיד: אני שואל מה החידוש בזה שאתה אומר, אני רוצה שהבורא אפילו לא ידע עלי? אז אני רוצה שהבורא לא ידע עלי, כי זה נותן לי יותר חומר דלק מאשר שאם הבורא היה יודע עלי, מה החידוש פה?
אני לא מבין את זה ולא מזדהה עם זה. אדם לא יכול לעבוד בלי חומר דלק.
תלמיד: אז מה בעצם החידוש?
מה שאתה שואל זה לא מציאותי.
תלמיד: אז יש חומר דלק בזה שהבורא לא ידע עלי שום דבר.
בזה אתה משקר לעצמך. איזו תועלת יש לך?
תלמיד: זה בדיוק מה שאני שואל.
אין לך תועלת. כי אתה לא שואל נכון. אתה אומר, "אני לא רוצה שום דבר לעצמי, כלום, כלום, כלום". אז אני אומר שזה לא נכון, זה שקר. אתה באמת רוצה, רק אתה לא מודע לזה. אחרת אפילו לא היית יכול לחשוב על זה, לתאר את המצב.
קריין: קטע חמישי מתוך "זוהר לעם". הקדמת ספר הזוהר, "ליל הכלה".
"כיוון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם רע בעדנו. כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם. הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'."
(זוהר לעם. הקסה"ז, "ליל הכלה", 138)
סדנה
מה זה נקרא להיפרד או להיפרד מאמונת ה'? מה זה נקרא לא להיפרד מאמונת ה'?
*
קריין: אנחנו קוראים שוב את הקטע החמישי.
"כיוון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם רע בעדנו. כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם. הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'."
(זוהר לעם. הקסה"ז, "ליל הכלה", 138)
מה זה נקרא שהמתאמץ שלא להיפרד מאמונת ה' אף על פי שטועם רע בהשגחה? אני מרגיש רע בחיים שלי ואני בכל זאת משייך את זה לבורא שהוא טוב ומיטיב, איך אני עושה את זה?
תלמיד: זה לא רק העניין של לשייך כי זו דווקא בריחה מאוד קלה, אז אני אומר "זה הבורא", אלא העניין הוא העבודה בעשירייה.
אני מרגיש רע, איך אני יכול להגיד שזה בא מהבורא?
תלמיד: יש פה הזדמנות ליותר עבודה בחיבור בינינו בעשירייה כדי לגלות את ההשגחה שלו. בתוך המאמץ הזה, בתוך היגיעה, כשיש הזדמנות לעבוד אז אני יכול באמת להגיד שזה מגיע ממנו כטוב.
אבל אני מרגיש רע או טוב?
תלמיד: אני מרגיש שיש לי עבודה, זה לא משנה בכלל רע או טוב. הרע דוחף אותי לעבוד יותר בעשירייה, זה פתח לעבודה.
אתה אומר משהו. בסדר.
שאלה: הוא אומר פה "כיוון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו,".
כן. בעל מנת להשפיע.
תלמיד: כלי הקבלה נבראו בעל מנת להשפיע?
לא, אנחנו כך משתמשים בהם. "כיוון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו," לקבל "אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה," העליונה "שהם רע בעדנו. כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה'," זאת אומרת ברגע שאני מקבל איזו הרגשה רעה, באותה מידה כתוב "שהנברא ישיגו" ישיג את הבורא "כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור" שמרגיש את הרע "שורה עליו כפירה על השגחת ה'," שזה לא בא ממנו אלא מכל דבר אחר. "ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם." שהבורא נעלם מהאדם "הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר." אם מתאמץ ולא עוזב שזה מגיע מהבורא "ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש," במה? "כי נפרד מאמונת ה'."
תלמיד: "כיוון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו", כלי הקבלה נבראו למה, לקבל או להשפיע?
לקבל.
תלמיד: אז למה אנחנו משתמשים בהם ההיפך?
לא, אנחנו משתמשים בהם בלקבל על מנת להשפיע.
תלמיד: ואז אנחנו מרגישים רע?
ואז אנחנו מרגישים טוב ורע בהתאם לאיך שזה מתגלה. אלא מה כל העניין?
אנחנו לומדים שהבורא ברא רצון לקבל, אנחנו צריכים להשתמש ברצון לקבל כאילו שזה רצון להשפיע. לא יכולים לעשות מהרצון לקבל רצון להשפיע, אלא יכולים לשנות כוונת השימוש שלו. שאם אני מקבל בכוונה להשפיע למישהו שאוהב אותי, שרוצה לתת לי, ואני אך ורק בשביל זה מקבל, נקרא שאני משפיע לו. כי אני עשיתי צמצום, אני לא נהנה בעצמי מזה שאני מקבל ממנו, אלא אני מקבל כדי להשפיע לו. ואז, אחרי שברור לי שאני משתמש ברצון לקבל שלי כדי להשפיע לו, מותר לי ואני חייב אפילו גם ליהנות מזה, כי אחרת לא אשפיע. זה נקרא שיש כאן צמצום ומסך ואור חוזר, שלושת המרכיבים האלו של השפעה. ואז מה קורה? אם אני מתאמץ כך לעשות, יש לי חיבור עם הבורא ואני מקבל את הגילוי שלו כנעים, ואם לא אז כחושך.
מה אתה אומר?
תלמיד: משהו פה עושה לי קצר במחשבה. אם אני משתמש בכלי הקבלה על מנת להשפיע, אני מרגיש טוב, לכאורה, אז למה הוא אומר שאני מרגיש רע?
למה אתה מרגיש טוב כשאתה עושה בעל מנת להשפיע? הכלים דקבלה לא מיועדים לעבוד על מנת להשפיע.
תלמיד: כן, אבל מתוך השתוות הצורה יש הרגשה של אהבה, של הרמוניה וכולי, לא?
אני חשבתי שיש הרגשת שנאה ודחייה, ומעל זה יש הרגשת אהבה והרמוניה.
שאלה: יש איזו שיטת עבודה עם הרגשת הרע? איך עובדים עם כאב, איך עובדים עם מחשבות מפחידות, איך מגיעים על ידם לשורש?
אם אני מתנתק מהאני, מכל מה שיהיה לי מזה. תמיד שואלים "מה יהיה לי?" אז אם השאלה הזאת מה יהיה לי כבר לא מדאיגה אותי, אני יכול להיות בהשפעה. כי אז אני עובד כבר על חשבון המאציל, בעל הבית, בורא, חברים. אז מה אתה שואל? זה יכול לקרות רק אחרי צמצום.
תלמיד: כי עם המחשבה הזאת גם הרע והטוב נעלמים? כי לא אכפת לי מה קורה איתי.
לא, כבר טוב ורע מקבלים צביון אחר. מה זה טוב? להשפיע. מה זה רע? לקבל.
תלמיד: כשאני בדרך לשם כמו שקראנו עכשיו, כשאני מרגיש רע אני בהכרח מרשיע, אז איך נכון לעבוד? גם עם הרגשה רעה, גם עם מחשבות לא טובות, יש גם כל מיני מחשבות שהן נעימות, לא קשורות לדרך, מפחידות, היום אני אצא ליום שלי ויהיו לי כאלה, איך אני עובד איתן?
רק דרך דבקות בקבוצה אתה מגיע למצב שאתה מקבל מהם הערכה של ההשפעה. רק דרך זה, אין לך מאיפה. אתה צריך להידבק אליהם, להתרשם מזה שיש בהם הערכה גדולה להשפעה, ואז יהיה לך כוח להשפיע. ואז אתה תוכל כבר לעבור לשיטה אחרת, להערכות אחרות, מה זה טוב ומה זה רע.
תלמיד: זאת תמיד השיטה, מה שאתה אומר עכשיו.
כן.
תלמיד: נגיד היום אני אחשוב מחשבות, ויכול להיות שאני אגיד שאת זה הבורא שלח לי. מה הקשר לעשירייה, מה הקשר בין זה שהם בהשפעה לבין המחשבות שבאות לי, איך אני עובד עם כל זה?
אני לא מבין אותך. אני עכשיו רוצה להיות בהשפעה, אז אני צריך להיות דבוק בקבוצה. תגיד לי מה הבעיה? לקבל מהקבוצה הערכה של גדלות ההשפעה, ואז אני משתדל [להיות] דבוק אליהם, ובזה אני מתאר לעצמי שאני דבוק בבורא שנמצא בתוכם. פשוט מאוד, לעניין.
תלמיד: את זה אני מבין ועם זה אין שום בעיה. הבעיה היא שרוב הזמן אני לא בזה, אני רוצה להיות יותר זמן בזה, ורוב הזמן כל מיני מחשבות אחרות משוטטות לי בראש. מה ישתנה היום בעקבות השיעור הזה שלמדתי על המחשבות ומאיפה שהן באות, כדי שאני אוכל להיות יותר זמן במחשבות שתיארת?
אז אתה שואל שאלה אחרת, איך אני יוצא מהשיעור, במה השיעור יכול לחזק אותי לעומת אתמול? כי גם אתמול עשיתי את אותה עבודה ולא הצלחתי כאילו, כביכול, לא הצלחתי. אבל עשיתי הרבה חשבונות, וראיתי שאני לא מצליח, והחשבונות האלה משאירים לי איזה רשימו, איך היום אני עובד עם הרשימו של אתמול ועם השיעור של היום, כן?
תלמיד: כן.
ומה הוא לימד אותך השיעור של היום?
תלמיד: הוא לימד אותי שכל המחשבות וכל מה שקורה בי מגיע משורש עליון. וגם שמעתי שיש איזה סדר מסוים שאני יכול לעבוד איתן בשביל להשיג אותו. אני רוצה לברר איך?
הוא אומר לך דבר פשוט, אם אתה משפיע ואתה מרגיש בזה טעם רע סימן שאתה בדרך הטובה. ואתה צריך רק לקבל כל פעם מהקבוצה חיזוק להיות בהשפעה ובמקום להרגיש רע להרגיש טוב, שהקבוצה תשנה לך את ההערכה של ההשפעה. זאת כל העבודה. אני לא יכול להשפיע, אין לי כוח, אין לי כלום, אני קצת נכלל מהם ויש לי כוח להשפיע, הם נותנים לי את ההערכה הזאת, הם מעוררים אותי. אם אני מתנתק מהם אין לי שום כוח להשפיע, אין לי מחשבה לחשוב על זה, אני פתאום מתחיל להרגיש שוב שמה יש לי מזה, מה אכפת לי מהרוחניות, העיקר זה לנוח, גשמיות וכן הלאה.
שאלה: מה זה במצבנו להשפיע? כלומר בדרגה שלי אני לא באמת נמצא בהשפעה, אני רק יכול לחשוב על זה אולי.
להשפיע זה לדאוג לחברים שיהיו כאחד, זה הכול. כל הזמן לחשוב רק על זה, לא על עצמי. זאת קליפה אם אני חושב על עצמי, [לחשוב] רק על החברים שהם יהיו כאחד. ומי אני? ואני זה שמתפלל שהם יהיו כאחד.
שאלה: אנחנו אומרים לפעמים, שכשאדם חושב על הקשר שלו עם הבורא הוא יכול להתבלבל, ודרך יותר נאמנה ובטוחה היא שהוא מחפש את הבורא בין החברים, במרכז הקבוצה. בקשר שלו שם הוא לא יכול להתבלבל. איך אנחנו מתרגמים את המחשבה המשותפת שבאה מהבורא לעשירייה, את אין עוד מלבדו לעשירייה? איפה אני מוצא את תכונת ההשפעה של העשירייה ומתקשר אליה, איך אני מתרגם את זה כדי לא להתבלבל וללכת למקומות לא נכונים?
אני לא מבין אותך. אני מגיע לעשירייה, אני משתדל כל הזמן להיות בחשיבות העשירייה כי זה המקום, הכוח, העוגן, בקיצור החבל שהם יכולים לתת לי. שאין לי שום אפשרות לצאת מהמצב שלי אלא רק על ידי הכוח הזה. הבורא מסדר את העשירייה ועושה את העשירייה כמתאם בינו לביני, זאת אותה המערכת שעומדת ביני לבינו. ולכן אני לא יכול לצאת ממנה, אני חייב כל הזמן לחדש אותה. ולכן אין לי דבר יותר חשוב, יותר גדול, אני מתנתק מעשירייה אז אני מתנתק מהבורא. כך נבראה המציאות, עשרה, עשר ולא תשע ולא אחד עשרה, "אני ה-ו-י-ה לא שניתי", אני חייב להיות קשור לעשרה, לעשירייה.
להביא לכם אלפי פסוקים ואת כל תלמוד עשר הספירות? אין לנו גם דרך יותר קצרה, אלא יש יחידי סגולה שהם מגיעים מזיכוך נשמתם, כמו שהוא כותב על האבות, זה שהנשמות האלה עמדו להם ושרתו להם, כדי שהם יגיעו לדרגות כאלה גבוהות. זה לא עלינו, אנחנו אנשים פשוטים, רגילים, מהשורה, שנתנו לנו את הניצוץ הזה ישר א-ל, ואנחנו צריכים לממש את הניצוץ הזה. ונתנו לנו שיטה על ידי מה לממש. וודאי שהשיטה הזאת כל הזמן מתעדכנת יותר ויותר. זאת אומרת, בכל מצב ומצב היא יותר ויותר נעשית בשדרוג יותר קשה, כי אנחנו צריכים כל פעם לחדש את עצמנו בעביות יותר גדולה, זה הכול.
לכן אין לנו שום אפשרות לברוח. לברוח כן, אם אתה רוצה, בבקשה, אחר כך בהזדמנות יחזירו אותך בחזרה על ידי מכות. יש רק אמצעי אחד, להתכלל בעשירייה עד שהיא מוציאה אותך ממים זדונים או מבית הסוהר, לא חשוב איך שתתאר לעצמך.
שאלה: אני חושב שהחברים שואלים על הפרקטיקה, לפחות כך אני מרגיש. רוב היום אני לא חושב על העשירייה, אני חי באיזה סרט שהוא נראה לי החיים שלי. ואז כשנגיד מגיע בסרט איזה פריים לא נעים, מה אני צריך להגיד, עצור, אני רוצה רגע לעצור את הסרט, להיזכר שיש משהו שנקרא עשירייה?
אתה יכול כך לעשות?
תלמיד: אז אני שואל, אני מנסה להבין מה אני עושה?
אין כאן מה לעשות, איך אתה יכול להיזכר? אתה כל היום לא זוכר, אחר כך מגיע משהו לא נעים ואז אתה נזכר.
תלמיד: אני נזכר בנקודות מסוימות לפעמים.
יופי, אז תגיד תודה רבה לבורא ששלח לך איזה מעשה, מקרה לא נעים, שעל ידי זה אתה מתחיל לשאול בשביל מה אני סובל, למה לי החיים האלו, ואז אתה נזכר בכל התהליך.
תלמיד: בדרך כלל אני לא מודה לו, אולי אפילו מבקש שילך לטפל במישהו אחר קצת.
זאת אומרת, אתה רוצה להישאר בבהמיות שהוא הכניס אותך לכמה שעות, אתה רוצה להישאר בזה לעולם ועד, בסדר.
תלמיד: לא, אני שואל איך אפשר באמת לממש את זה יותר, איך אפשר לחשוב על העשירייה יותר?
איש את רעהו יעזורו. תבקש מהם, תביא להם מתנות שהם יחשבו עליך, אין [אפשרות] אחרת.
תלמיד: זאת אומרת, הסיבה שאני נגיד או מישהו לא חושב מספיק על כל העניין הזה, זה בגלל שהחברים לא חשבו עליו?
כן, כל המנגנון הזה עובד כמו קבוצה שלמה, מורכבת, אינטגראלית. אולי יש לך הפצה לחו"ל, אולי יש לך הפצה בפנים, יש לך קבוצה שאתה מלמד, אולי יש לך טוויטר, או עוד משהו, שאתה מראיין הרבה אנשים ואז מתוך זה מגיעה לך תמיכה מהם, אני לא יודע, אבל אחרת מה פתאום שהם יתעוררו. אתה צריך לבנות את המערכת. במידה שאתה משקיע, אז זה אחר כך חוזר אליך, כי זאת מערכת אינטגראלית. אם לא השקעת, כלום לא תקבל. אתה מפיץ? אני לא יודע מה אתה עושה, אולי אתה יכול להרגיע את עצמך, אבל לפי המעשה תבדוק, האם זה באמת ככה. אם אתה אומר שבכל זאת זה לא כל כך עוזר, סימן שאתה לא כל כך דואג לשלמות המערכת לפי הדרגה שלך, זאת הבדיקה.
(סוף השיעור)