שיעור בוקר 20.08.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

כלי מחזיק ברכה לישראל – קטעים נבחרים מהמקורות

heb_o_rav_2019-08-20_lesson_tafkid-am-israel_n1_p2

קריין: קטעים נבחרים מן המקורות בנושא "כלי מחזיק ברכה לישראל", בקטע מספר 8 אומר הרמח"ל "מאמר החכמה".

""ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי". כלומר, לעשות ברית, על זה שאני אומר אליכם כאן. דהיינו, "והיתם לי סגולה מכל העמים". כלומר, שאתם תהיו לי הסגולה. שעל ידיכם, תעבור ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף, אל כל העמים ואומות העולם. בהיות, שכל אומות העולם, עדיין אינם מוכנים כלל לדבר הזה. וצריך אני לאומה אחת, על כל פנים, להתחיל בה עתה, שתעשה סגולה מכל העמים. ועל כן מסיים על זה: "כי לי כל הארץ". כלומר, כל עמי הארץ שייכים לי, כמותכם. וסופם להדבק בי. אלא עתה, באותה שעה, שהמה עדיין אינם מסוגלים לתפקיד הזה, הנה לעם סגולה אני צריך. ואם אתם מסכימים לזה, דהיינו להיות הסגולה מכל העמים, הרינו מצוה אתכם, אשר "ואתם תהיו לי "ממלכת כהנים", שהוא בחינת אהבת זולתו, באופיה האחרון של "ואהבת לרעך כמוך", שהיא קוטבה של כללות התורה והמצות. "וגוי קדוש", שהוא השכר, בצורתו האחרון של "ולדבקה בו ית'", הכולל כל השכר, שאך אפשר להודיע עליו."

(בעל הסולם. "הערבות", כ"ח)

אנחנו צריכים להגיע למצב "ותהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כי לי כל הארץ", וזה מגיע על ידי "ולדבקה בו". יש כאן פעולה ויש כאן מצב, להיות עם קדוש זה נקרא להיות בחיבור כזה שעוצמת החיבור ואופן החיבור יהיו כהשפעה חלוטה, שזאת תכונת הבורא, כי אז אופן החיבור בינינו זה בדיוק יהיה הבורא, הגילוי שלו לנברא. כך בצורה כזאת זה מתרחש. לא לחשוב שהוא מתרחש בצורה אחרת.

יש לך לפחות עשירייה, העשרה האלו אם הם מתקשרים ביניהם בהשפעה, זה נקרא שהבורא מתגלה ביניהם, ואז לפי זה הם נקראים "ממלכת כהנים", "גוי קדוש", על ידי מה? על ידי זה שדבקים זה לזה ומתוך זה גם דבקים בו, באותה הצורה האחידה, ההשפעה היחידה ששורה בהם. ואין בורא ללא נברא אלא רק בצורה כזאת אנחנו מגלים אותו, והעשירייה המחוברת נכון היא היא מקום הגילוי של התכונה הזאת האהבה, ההשפעה החלוטה שנקראת "בורא". לכן "ואהבת לרעך כמוך" זאת הפעולה, והבורא מתגלה ב"ואהבת את ה' א-לוהיך" כתוצאה.

שאלה: מה זה "גוי קדוש"?

גוי זה עם, סתם עם, כל עם נקרא גוי. "גוי קדוש" שזה "על מנת להשפיע", תכונת הבינה נקראת קודש.

תלמיד: גוי אם אני מבין נכון זה כאילו משהו שהוא חי מחוץ לאיזשהו מקום?

לא, גם ישראל נקרא גוי, גוי זה עם, זה לא גנאי, זה לא משהו. זה עם. אז יש אוסף אנשים שנמצאים בעל מנת להשפיע הדדית זה נקרא קודש, קדוש, כוונה על מנת להשפיע. ויש כאלו שלא, ואלה סתם העמים. זה הכול.

תלמיד: יש קשר בין גוי לבין גילוי הרע?

כן ודאי, אם זה סתם אנשים שמחוברים ביניהם על ידי רצון לקבל אז הם נקראים גוי, אז הרע מתגלה ביניהם והרע שמתגלה דוחף אותם לתיקון.

תלמיד: כתוב "וגוי קדוש שהוא השכר", למה גוי קדוש הוא השכר?

מה אתה רוצה, אתה רוצה שתהיה לך מערכת קדושה, היינו כולה על מנת להשפיע שהיא בנויה מרצונות לקבל והם ישיגו כוונות ההדדיות בעל מנת להשפיע, זה נקרא קדוש, קודש זה על מנת להשפיע, דרגת הבינה ששורה על המלכות.

תלמיד: זאת אומרת, דווקא מגילוי הרע יש את ההזדקקות לבורא וזה השכר שמתגלה שהוא הפוך מהבורא?

כן, אפילו הרע שמתגלה זה כבר שכר.

תלמיד: וזה מה שאנחנו בעשירייה צריכים לתת אחד לשני, את הסביבה הזו, שהשכר הוא בעניין הזה שאנחנו מגלים. בעצם ההתקדמות שלנו הוא גילוי הרע?

נכון, תמיכה הדדית בהשגת הטוב, בהשגת ההשפעה.

תלמיד: מה מבטיח שהחיבור בעשירייה לא יהיה אגואיסטי, כמו כל קבוצת קומנדו שמתחברת?

אם קבוצה מגיעה לשיעור בוקר ונמצאת ומשתדלת להתכלל במשהו כמה שאפשר בשיעור, אז בטוח שהיא משתפרת.

תלמיד: למה?

כי היא מקבלת כל פעם מנת המאור המחזיר למוטב. תלוי בכמה שהם משתדלים להתחבר ביניהם בכל זאת, מגלים את הטוב, מגלים את הרע בזה לסירוגין, ואז בהתאם לזה המאור משפיע עליהם ומקדם אותם. ואין רע בלי טוב וטוב בלי רע, זה כמו אופניים שחייבים להסתובב. אז הם בסך הכול צריכים כל פעם יותר ויותר לחזק את עצמם והשינויים הללו לא יפריעו להם אלא דווקא יקדמו.

תלמיד: אני שואל כי בכל מקום שנותנים לאיזו קבוצה, אומרים לה "אתם עשירייה, אתם קבוצה, נותנים לכם מספר", מתחילה להתפתח איזו גאוות יחידה כזאת, גאווה של הקבוצה.

זה טוב, זה טוב שתתפתח גאווה "ויגבה ליבו בדרכי ה'", אם זה מחזיק אותנו יחד כן, למה לא?

תלמיד: ואז באופן טבעי יש גם תחרות, "זאת עשירייה יותר טובה".

לשם מה? לשם מה התחרות, לשם מה הגאווה, מה אתה משיג על ידי זה? נניח שעל ידי זה אתה רוצה להידמות לבורא. אתה על ידי הגאווה יותר ויותר לוחץ עליך ועל אחרים וכולם ככה בצורה הדדית כדי להיות יותר מחוברים לבנות תבנית שהיא דומה לעל מנת להשפיע של הבורא. אז למה שלא תהיה גאווה? למה שאנחנו לא נשתמש באיזה יוצרות שהחדיר לנו? אם הוא החדיר בנו דברים כאלה למה לא? אין דבר כזה שמשהו נברא סתם.

תלמיד: אז זה מה שאני שואל, איך עשירייה יכולה לדעת שהגאווה שמתפתחת בה היא גאווה שמביאה אותה באמת לגילוי הבורא?

זה צריכים בירור, זה צריכים דיון, זה משהו אחר, אבל אל תגיד סתם גאווה, כתוב "ויגבה ליבו בדרכי ה'". גנב, גם תלוי מה הוא גונב וממי הוא גונב, כל דבר. הורג, מי שרוצח, תלוי מה הוא רוצח, וכן הלאה. אין רע בעולם, אם אתה מתקן את השימוש למטרה, לדבקות, אז אין רע. תביא לי מה שאתה רוצה, אונס, כן, אני אונס את האגו שלי, את הרצון לקבל שלי, אדרבה, יש כאלו הבחנות ברצון לקבל שאתה חייב לאנוס אותן, שאין איתם דיון.

תלמיד: אני אתן דוגמה קונקרטית, לדוגמה, מדי פעם מצטרפים חברים חדשים והם צריכים להצטרף לעשירייה מסוימת, ואז העשירייה מרגישה כל כך מלוכדת שהיא לא מצליחה לקלוט נניח חבר חדש לתוכה.

לָמה? דווקא בצורה שהיא מלוכדת היא צריכה לקלוט.

תלמיד: אז זה בדיוק מה שאני שואל, יש כזאת תופעה.

לָמה? יש להם עכשיו עבודה משותפת בין כולם כלפי אחד חדש שמגיע, אני חושב שזה צריך ללכד אותם עוד יותר.

תלמיד: ואם הם מרגישים את עצמם כל כך נבדלים, כל כך מיוחדים, שלא מסוגלים לקלוט את החבר החדש, מה זה מעיד עליהם?

שהחיבור ביניהם אגואיסטי. הם צריכים להיות מוכנים לקלוט את כל העולם בתוכם, לא רק אחד, זאת אומרת, הם לא פתוחים בכלל להשפעה. אני מבין את הדבר הזה, אבל אסור להם להיסגר, יש עבודה שהיא נמצאת פנימה, יש עבודה שנמצאת החוצה, כן.

תלמיד: אז מה התיקון לתופעה הזאת?

אם הם חייבים לקבל אדם חדש, אז הם צריכים להבין שזאת העבודה הרוחנית שלהם. אני לא רואה שזה יכול להפריע להם בהתקדמות, ההיפך, ואם ההיפך, אז אין שאלה.

תלמיד: עכשיו, נניח תופעה נוספת, יש יחס שונה לחברים מעשיריות אחרות. זה אמור להיות ככה, נכון?

טבעי, אמור להיות כך, ודאי, ודאי.

תלמיד: אז איך אני יודע שהיחס שלי הוא לא על בסיס אגואיסטי, זאת אומרת, שאני מתפתח נכון בעשירייה?

אפילו על בסיס אגואיסטי, שיהיה כך, העיקר שיהיה איזה חיבור בתוך העשירייה שלך שאתה תחזיק, שאתה תעריך אותם, שאתה תרגיש שהם שלך ואתה שלהם. צריכה להיות הרגשת משפחה, כן. אין מה לעשות, התיקונים האחרים יבואו אחר כך, מעבר לעשירייה, כאילו שזה נשפך מגבולות הסיר, אבל בינתיים לא. קודם לדאוג לעשירייה, אין לי יותר חוץ מזה, זה התא שלי, שבו אני חי, אחר כך אני יכול לדאוג לעשיריות אחרות, לכל העולם, זה נקרא "אם אין קמח אין תורה".

שאלה: רק להמשיך את הבירור, יש איזה עשירייה ומצטרפים נניח עוד שניים, שלושה או ארבעה לתוך העשירייה הזו. האם יש איזה סף מסוים כדי שתהיה איזו השתוות צורה או משהו, או פשוט מקבלים את זה כמו שזה ומתחילים לעבוד מחדש עם מה שיש?

אתה אומר מצטרפים שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה, תשעה, לעשירייה, זה כבר [יותר מידי], שלושה יכול להיות. זה תלוי איזו עשירייה, אז צריכים לבדוק שכל האלו לא מקלקלים את העשירייה. קודם כל מקבלים בתנאי שאותו אדם או שלושה, או חמישה, לא חשוב, באים להתבטל. אנחנו מבינים שכל זה בערבון מוגבל, הם אומרים מה שאומרים, איך זה יוצא למחרת זה לא כל כך, ומחרתיים הוא רוצה כבר לקבוע משהו משלו, מה שהוא מבין, ועוד ועוד.

לכן אנחנו צריכים להיות יותר ערים. מצד אחד זה יכול לקדם אותנו מאוד, וכדאי לנו לעבוד על זה ולקלוט מהם איזה דברים, אבל בתנאי שאנחנו מעבדים אותם נכון לחיזוק העשירייה, אבל מצד השני אנחנו צריכים לראות האם זה באמת לא פוגע, לזה צריכה להיות איזה מין ועדה, בוא נגיד, מעל כל העשיריות, שאנחנו מתייעצים איתם כל הזמן, זה בסדר, לא בסדר כך או כך, וזה חייב להיות חי.

שאלה: בהמשך לחברים, החברה שלנו גדלה כל הזמן, אנשים מצטרפים ורוצים עשיריות, והעשיריות היום מורכבות משלושה עשר, ארבעה עשר חבר'ה בעשירייה, ולהתחיל לקלוט זה אומר שעשירייה תצמח ותגיע אפילו לששה עשר, שבעה עשר חברים בעשירייה.

לא כדאי.

שאלה: אז מה כדאי לעשות?

למה שלא יהיה עשר. אתה רוצה להגיד כך, אם יש חמישה עשר אז לפחות חמישה יהיו בשיעור, לזה אתה מתכוון?

שאלה: לא, אני רק שואל האם כדאי שיהיו ששה עשר, שבעה עשר חברים, או אולי לערבב מחדש ולייצר מבנה חדש של עשיריות? כי זאת הדילמה פה, הדילמה היא כמותית.

אני לא יודע, אבל לא הייתי נותן לעשיריות לגדול עד כדי כך, זה לא טוב. אפילו עשרה אני לא יכול לתפוס בשדה הראיה שלי הפנימי, לא יכול. ששה, שבעה, ככה, יותר מזה מישהו נעלם, מישהו נשכח. עשר זה גבול מאוד מאוד רחב, יותר מעשר לא. לפי מה שאני מרגיש אני לא יכול לעבוד עם יותר מעשרה, וגם כן בגלל שכך כתוב.

אני בעצמי הייתי מקטין את זה לששה, שבעה, אני אומר לך שכך זה בינתיים מורגש אצלי. אבל ששה, שבעה בטוח שאני יכול להחזיק ולדאוג להם ולהידבק בהם ולהרגיש אותם שעומדים בליבי מה שנקרא. לשמונה, תשעה, עשרה אין לי מקום בליבי, אין, מה אני אעשה, נקווה שכן יהיה. כדאי שאתם תבדקו את זה, כמה חברים אתם יכולים באמת להחזיק בפנים שהם ממש איתי כל הזמן.

שאלה: כדי להבין את השלב הבא, אם אנחנו לדוגמה ארבעה עשר בעשירייה, אתה חושב שנכון להתפצל לשתי קבוצות קטנות וכך יהיה יעיל יותר, בהנחה שכולם מגיעים לשיעור?

אני לא אומר באיזה צורה לעשות את זה, רצוי שזה יהיה עשר, תעשו עודפים מכל מיני קבוצות, תחברו אותם ביניהם, איך שהם מוכנים להתחבר ויהיו לך עוד כמה עשיריות.

תלמיד: בדרך כלל זה בנוי מחברים שמגיעים לשיעור בוקר ומצטרפים.

אני לא יודע על המצטרפים האלה, מצטרפים זה נקרא שבאים אלי לשיעור ערב?

תלמיד: שלא מגיעים יום יום לשיעור בוקר.

אתם מחזיקים ארבעה עשר או חמשה עשר כדי שיהיה לכם פחות או יותר עשירייה.

תלמיד: זה לא כך, העשיריות ברובן הן של עשרה אנשים שמגיעים כל יום לשיעור בוקר ואליהם צרפנו עוד חברים שהמסגרת הלימודית שלהם היא לא שבעה ימים בשבוע, היא מסגרת שונה, יכול להיות שלושה ימים, יומיים אבל ברגע שהם באים יש להם עשירייה לשבת איתה בשיעור. עשירייה היא הרבה יותר משיעור בוקר זה גם אורח חיים במהלך היום. וגם בזה מתי שהם רוצים יש להם מקום לבוא ולהיות חלק, כי ראינו שאם אנחנו לא נותנים סביבה תומכת לאדם אז זה עניין של זמן עד שהוא מוצא את עצמו במקום אחר.

ברור.

תלמיד: לכן אנחנו היום בעשיריות של שלושה עשר, ארבעה עשר.

אז אין לי להגיד, זה מבנה נכון. לפי מה שאני מבין, זה מבנה נכון.

מה לעשות? בסופו של דבר אתם עובדים בעשירייה, ואלו שמצטרפים, מצטרפים. איכשהו זה כך, כמו ילדים שיושבים על הברכיים של הגדולים.

תלמיד: אולי אפשר להגיד עוד דבר, מהתהליך הזה דווקא ראינו לא מעט מקרים, שחברים שהיו בעשירייה שלא הייתה שם בכלל מסגרת לימודית, ודווקא ברגע שצירפנו אותם לעשיריות שכן מגיעות כל יום ויש בה חיים לאורך היום, אז הם התחילו להשתתף בצורה קבועה ונמצאים ממש כמו חברים, אחד לאחד.

אז כנראה שזו הדרך, אין חכם כבעל ניסיון. אני לא יכול להתערב בזה. פשוט מאוד, לפי ההסבר שלכם זו הדרך היפה.

שאלה: אבל יש עוד מקרים. בעשירייה שלנו יש ארבעה עשר אנשים וכולם מגיעים כל בוקר ובמסגרת שלמה. ואתה דיברת שנראה לך שזה יותר מידי, לא מצטרפים תלמדים אלא כולם משתתפים כל הזמן.

אבל כל הזמן.

תלמיד: כל הזמן, כל שיעור יש מאה אחוז.

בסדר, אז יש לכם כבר עשירייה, כבר טוב.

תלמיד: אבל יש ארבעה עשר אנשים בעשירייה.

זאת אומרת, כל יום מגיעים ארבעה עשר איש?

תלמיד: כן, חוץ מחופשים. עכשיו חבר אחד נסע להודו ועוד חבר נמצא בחופש, ויש חברים בתפקידים.

שוב אני אומר, אצל רב"ש גם היה כך. משש בקבוצה שלי, עד שש עשרה בקבוצה אחרת, אז אני לא יכול להגיד. תראו בעצמכם עד כמה זה נוח וטוב.

אני רואה שאתם מתוך ניסיון מבינים שיש כאן מקום לשינוי או לא. אני כל הזמן מספר ומספר לכם כדי שתלמדו מכל זה ותחליטו. אתם יודעים, זאת המטרה וכך משיגים וכן הלאה. העיקר שבחיבור בינינו מתגלה הבורא.

זאת תבנית שבה הוא מתגלה, מאהבת הבריות, מה שנקרא, לאהבת השם, זה העיקר. אם אנחנו מבינים את זה, אם זה עומד מול עינינו ואי אפשר לברוח מזה, אז אתה יודע האם אתה הולך על זה או לא הולך על זה, וגמרנו. אתה לא משלה את עצמך.

"והנה צריך שתדע שאע"פ שישראל מצד עצמם, כבר הם נבחרים ומקודשים ומעוטרים בעטרותיו ית', הנה עד שהעולם כולו, בכל חלקיו, אינו נתקן, גם ישראל אינם מגיעים לתכלית מעלתם." (הרמח"ל. מאמר החכמה, תפילת ראש השנה) תיקון ישראל כראש תלוי אך ורק בעבודה נכונה עם הגוף. לכן אנחנו צריכים לצאת לעם ולהשתדל לנענע אותו ולחמם אותו לחיבור, לאיחוד.

אני מאוד מקווה שאתם בימים האלו בהם אני לא נמצא, תצליחו לעבוד לאיחוד העם. תשתדלו.

יש כמה אנשים כאן שיעזרו לכם להתארגן לזה, ואני מאוד מאוד ממליץ להתכלל בזה, כי דווקא במאמץ לאיחוד העם אנחנו יכולים להצליח להיות כראש. אני חושב שאתם מבינים על מה אני מדבר.

(סוף השיעור)