שיעור הקבלה היומי2 feb 2021(בוקר)
שיעור בוקר 02.02.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
נושא: התכללות
התכללות – קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: שיעור בנושא - התכללות, נקרא קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע מס' 15.
עד כמה שאנחנו לומדים יותר על בניית הכלי, איך לאסוף את השברים, את החלקים השבורים מאדם הראשון, לאחד אותם לנשמה אחת ובהתאם לזה להיות יותר ויותר קרובים, אחרי חיבור יותר ויותר מתגבר לצורת הבורא, שכך מתגלה גם באיכות וגם בכמות בתוכנו, עד כמה שאנחנו מסוגלים לאחד את כל החלקים השבורים שלנו, אנחנו מבינים שזאת העבודה עצמה ואין אחרת. שהאור העליון נמצא באמת במנוחה מוחלטת וכל הבעיה היא בכלים, ורק את הכלים אנחנו צריכים. והכלים האלה לא נמצאים באף אחד, אלא רק בהתכללות בינינו, ויצירת הכלי היא בזה שאנחנו משתדלים לחבר את כל השברים בינינו בצורה שתהיה כמה שיותר קרובה לצורת הבורא.
לכן העבודה שלנו היא כולה בחיבור בינינו והתוצאה מהמעשה הזה של החיבור, עם התפילה, עם זה שהבורא עוזר ומבצע את הפעולות האלה, התוצאה מזה היא שנתחיל לראות במו עינינו עד כמה מתייצבים בזה החלקים השבורים, שזה נקרא "תחיית המתים" בינינו, עד כמה הם קמים ומתאחדים ומגיעים לגוף אחד, מתקרבים לזה ומתאספים לאיברים ולכוחות ולתכונות רוחניות. וזה הכול אך ורק מתוך התכללות בינינו שאנחנו עושים את זה. וכך אנחנו מרכיבים את דמות הבורא, תכונות הבורא, "אתם עשיתם אותי", כמו שכתוב.
ואז אנחנו יותר ויותר מבינים עד כמה אין באף אחד שום תכונה, רצון, כוונה, שאנחנו יכולים להשתמש בזה כדבר נכון, מוכן, מובן. אנחנו לא יכולים להשתמש באף רצון, מחשבה, כוונה ותכונה שיש באף אחד, כי בכל אחד ואחד מאיתנו אין שום דבר שלם, נכון, לא שבור, אלא כולנו תוצאה מהשבירה השלמה, הסופית שהבורא ברא, כך שאך ורק בחיבור והתכללות בינינו, ודיברנו אתמול על ההבדל בין חיבור להתכללות, שהתכללות זה חיבור יותר פנימי בינינו, עד כמה שרק בהתכללות הפנימית הזאת בינינו אנחנו יכולים לגלות כלים שמוכנים לתיקון.
אחרי שאנחנו משתדלים לחבר את עצמנו בכל התכונות, הרצונות, הכוונות והמחשבות בהתכללות, ורואים שלא מסוגלים להגיע לזה, אז כאן אנחנו מגלים שרק הבורא בהתחברות איתנו, בהשתתפות איתנו, שהוא יהיה כשותף שלנו, הוא יעשה את העבודה. אנחנו מביאים את הכלים, רוצים לחבר אותם שיתכללו, לא מסוגלים ואז אנחנו זקוקים בו, אז באמת זקוקים בו ולא סתם צועקים מראש, אלא כמו שכתוב "ה' יגמור בעדי". שאחרי המאמצים שלנו, שאנחנו מגלים איפה העבודה שלו ועד כמה אנחנו לא מסוגלים לעשות לבד את עבודת ההתכללות אלא רק הוא יבצע, אז אנחנו מרגישים את החיסרון שבו. ואז אנחנו פונים והוא מאחד את השברים שלנו לפי הכמות, לפי האיכות, לפי הצורה, לפי התכונות, שעד כמה שהם נראים לא נכונים, לא מוכנים, אבל הבורא פועל מגמר התיקון ולכן כך הוא מחבר אותנו, כך הוא מוביל אותנו לאיחוד על ידי התכללות ונעשָה מאיתנו כלי אחד, שבו בהתאם לזה הוא מתגלה, גם כפועל שמבצע את עבודת האיחוד, וגם מראה לנו את מהות האיחוד שזה הוא בעצמו. וכך אנחנו מתקדמים לגמר התיקון.
לכן לא להתבייש ולא להצטער שאין בנו אף תכונה נכונה ואפילו שאין בנו אף תכונה מקולקלת, כי אפילו את התכונות המקולקלות אנחנו צריכים לאסוף מההתחברות בינינו, שאנחנו מבינים שלא מסוגלים לחבר אף אחד לאף אחד, וכל שכן לכלול אף אחד באף אחד ובכולם אלא זה הכול עבודת ה'. התיקון לחבר את השברים לכלי אחד זאת עבודת הבורא.
והעבודה שלנו בזה היא להיות כמ"ן, נצרכים, דורשים, מבקשים, מתפללים שהוא יבצע את העבודה. ובמצבים האלו, בפעולות האלו שאנחנו מעמידים חיסרון נכון מצידנו ומצפים לעבודה שלו ומתפללים אליו, זו בעצם השותפות הנכונה שלנו, שיא השותפות, שאנחנו מבינים שרק הבורא יכול לאחד אותנו. ולכן כל ההתכללות שלנו שאנחנו עושים, אמנם אנחנו כבר יכולים להגיד שוודאי שלא נגיע אליו, אבל חיסרון להתכללות אנחנו משיגים על ידי זה, ועם החיסרון הזה אנחנו פונים לבורא והוא לא צריך יותר. כי החיסרון להתכללות, להיות כאחד כדי לגלות אותו ככוח האחד בינינו בהתכללות בינינו זו העבודה שלנו, התפילה שלנו והמצב הסופי.
לכן זה שכל אחד מגיע לחכמת הקבלה ואחר כך מתחיל בעשירייה ולא מגלה תכונות נכונות ולא מאתר בדיוק מקום לעבודה, זה הכול נכון, זו האמת וככה זה לכולם. אלא אנחנו צריכים רק לחפש הזדמנות להיות בהתכללות בינינו ושהבורא יבצע את ההתכללות. כי אנחנו לא כל כך מבינים מהי צורת ההתכללות, אבל כך אנחנו משתדלים לעשות את כל פעולות ההכנה, ו"ה' יגמור בעדי". ככה נקבל ממנו כלי שלם שאותו אור שצריך להתלבש בכלי הזה הוא יבצע את התיקון. כמו שכתוב, "אני ראשון ואני אחרון", הכול עושה הבורא. עלינו רק להשתדל באותו חלק שאנחנו צריכים לבצע, לגלות את החיסרון, לבקש כמו ילד קטן, לבכות, לדרוש ואת הכול מבצע הבורא, "ה' יגמור בעדי".
זה בעצם התהליך והיום נדבר קצת על זה, אבל בעצם יחסית כבר דיברנו על זה מספיק. את כל היתר צריך להשיג בצורה רגשית, עניינית, מתוך המאמצים שלנו. ונקווה מאוד שנהיה מוכנים לכנס, שיביא אותנו לצורות התכללות כאלו שבאמת נרגיש צורך בגילוי הבורא בינינו, שהוא צריך לזרום בין החיבורים בינינו בצורה כזאת שימלא אותנו, את הכלי, גם במידות התיקון וגם במידות המילוי. וכך נגלה את המאמץ שלנו ש[לו] הוא מצפה.
תלמיד: לפני השיעור גיליתי חוסר יכולת מוחלט לעשות איזה פעולות רוחניות כלשהן בחיבור. אבל באותו רגע אתה מבין שאתה צריך להשקיע יותר מאמץ, שאולי אני אצליח עכשיו להתרכז באופן מוצלח יותר. כלומר הבקשה לבורא שהוא ישלים, שהוא יסיים את העבודה כאילו נעלמת, פתאום אתה מרגיש שלא עשית מספיק מצידך.
נכון, אנחנו צריכים לעשות את כל הפעולות שנדמה לנו שאנחנו צריכים לעשות. רק אני מראש אומר שעל ידי הפעולות האלו שאנחנו מבקשים, דורשים, בעצמנו עושים, אנחנו בסך הכול צריכים לראות שבעצם כל העבודה שלנו היא לאט לאט מגיעה לייצוב כזה שמאיתנו דורשים רק בקשה.
כמו ילדים, הם גם כן משתדלים אולי לעשות משהו אבל אנחנו מבינים שבסופו של דבר אנחנו צריכים לגלות להם את הצורה הנכונה של הפעולות שלהם הקטנטנות. ואחר כך כל העבודות שלהם זה כדי לגלות שהם לא מסוגלים ולבוא אלינו ולבקש, אנחנו רוצים שהוא יבקש. כשהם מבקשים אז הם כבר בתוך הבקשה הזאת מביאים לנו חיסרון לפעולות שאנחנו צריכים לבצע. וכמה שהחיסרון מצד הילד כלפי האבא יהיה נכון, הילד בעצמו מראה לאבא ש"אני רוצה שאתה תחבר זה עם זה, ואתה תעשה זה עם זה, כי חסר לי זה וזה", אז בזה בעצם, בחיסרון הזה אנחנו פועלים.
והבורא צריך את החיסרון הזה, הוא לא יכול בלעדיו לתקן את הכלי. כי אחרת יחסר בכלי המאמץ שלנו, הכרת הרע שלנו, ואז הכלי לא יהיה שלם, פי תר"ך פעמים יותר בעוצמה, בעוצמת החיבור, אם לא ישתתפו בזה התחתונים בבקשה, בדרישה, בבכי, בכל מה שאפשר רק כדי להכיר שהכול מגיע מלמעלה חוץ מהחיסרון לתיקון שצריך להגיע מאיתנו, מלמטה, שנקרא מ"ן.
זאת העבודה, עבודה אמיתית כבר. אנחנו מדברים על זה שהבורא והנברא מתחילים להתקשר בצורה שבאמת הם תומכים זה בזה ומשלימים זה את זה, ואז נקראים שותפים.
תלמיד: בדוגמה עם הילד, הילד פונה אליך, הוא רואה אותך ואתה רואה אותו, וכאן אתה כאילו יושב בחדר ריק ובוכה.
מה שהילד רואה זה לא אומר שהוא מבין, זה לא יותר. היחסים, הפניות שלנו דרך חברים לבורא, הם בסופו של דבר מגיעים למצב שאנחנו יותר ויותר מגלים עד כמה שהדרישות שלנו הן דרישות מכוונות נכון, מסודרות, מיוצבות נכון על ידי מ"ן, מי נוקבין.
והילד שמתחיל את החיים שלו אז הוא בוכה, הוא לא יודע למי הוא בוכה, הוא לא מבין על מה הוא בוכה. ולכן שימו לב מאיפה שמתחיל התינוק, כי מה שיש לנו בגשמיות הכול תוצאות מרוחניות, אין לנו משהו שהוא מנותק בגשמיות מרוחניות, אנחנו צריכים ללמוד את זה. ותראה עד כמה שהמצב של התינוק הנולד והפעולות שלו הן דומות למה שאנחנו צריכים לבצע בפעולות שלנו.
שאלה: איך אנחנו מתגברים על הייאוש הזה בינינו? איך אנחנו יכולים לצעוק עד כדי כך, שנגיע למצב ההתכללות?
אנחנו צריכים לראות את הייאוש, שזה ייאוש מכוחותינו. שאנחנו חשבנו שאנחנו בעצמנו יכולים לגלות את הצורך לחיבור, את המקום שצריכים לבצע את החיבור, לחבר את הכלים האלה בעצמנו, ואפילו למלא אותם באור העליון. שכל העבודה שלנו היא לא בבקשה שהבורא יבצע כל פעולה ופעולה בכל צעד ושעל, אלא שאנחנו עושים את התיקונים ואז אנחנו על ידי זה משיגים את הבורא. והבורא הוא כאילו כוח פסיבי שהוא צריך להתגלות, אבל אנחנו ממש עושים את הניתוחים, חיבורים, השלמות וחיפושים, מה עם מה לחבר ובאיזו צורה, ממש עושים את פעולות התיקון, השלמה. אבל זה לא כך, אלא ההיפך.
אנחנו צריכים על כל צעד ושעל לגלות שזאת עבודת הבורא ואנחנו רק מבקשים, והעלאת מ"ן זאת בסך הכול העבודה שלנו. והתגברות היא גם כן התגברות בהעלאת מ"ן ובבקשה, שזה מעמיד אותנו נכון, כחלקים שמוכנים שהבורא יעשה מאיתנו כל מה שהוא רוצה וכל מה שהוא חושב לעשות. ואנחנו בעצמנו רק מוכנים לזה ונמצאים "כחומר ביד היוצר", ומה שיעשה כך יעשה. זאת בעצם העבודה שלנו.
בעצמנו אין לנו שום דבר, אפס התגברות, לא מסוגלים לכלום בצורה נכונה, אלא רק מסירות נפש, שהעליון יעשה ממני מה שהוא מבין, מה שהוא רוצה, מה שהוא צריך לתיקון. ואני לכל הדברים האלה כמה שאני מסוגל צריך להכין את עצמי מראש, על ידי החברים, על ידי החברה, שאנחנו בזה יותר ויותר מוכנים להיות כחומר ביד היוצר.
וזו העבודה, זאת עבודה גדולה מאוד, זאת לא עבודה פאסיבית שאנחנו כאילו לא עושים כלום ומחכים ומצפים לפעולות מלמעלה. אנחנו בזה עובדים לאתר עד כמה שאנחנו שבורים, עד כמה שאנחנו רוצים לברר את החסרונות, את המ"ן האמיתי, וזו עבודה גדולה.
זאת אומרת הייתי אומר כך, שהבורא שמבצע את הפעולה, אז חיבור בכוח האור הוא עושה, אבל יש לנו עבודה גדולה מאוד. לא לשבת בחיבוק ידיים, לא, אלא ההיפך. כאן אנחנו צריכים לבדוק ולתקן את המצב שלנו, שאנחנו מוכנים להתחבר, מוכנים להשתדל להתחבר, לראות עד כמה שאנחנו לא מסוגלים, ואז לגשת כמו ילד קטן שלא הולך לו לחבר את המשחק שלו, קוביות שלו וכן הלאה, ואז הוא בוכה, מגיע לאבא ומבקש שאבא יעשה.
אז אנחנו לא יכולים מראש להגיע לאבא ולדרוש שיעשה, זה לא יעזור לנו. אנחנו צריכים להבין שהדבק בין הקוביות, שאנחנו רוצים לבנות מזה בית נגיד, הדבק בין הקוביות הוא חיסרון משלנו, הוא הדמעות שלנו, הוא ממש ייסורים שעוברים. עם זה אנחנו באים, ורק בוכים ומבקשים שזה לא מתחבר, או שזה מתחבר אבל מיד זה מתפרק, מה קורה? מה חסר לנו? חסר לנו בבכי שלנו הכוח העליון, שאז מ"ן מצידנו ומ"ד מצידו הופך להיות לכוח כזה שמדביק את כל השברים, החלקים השבורים, מדביק אותנו בצורה הנצחית הנכונה. וכך אנחנו כל פעם בזה מגלים את הדביקות שלנו בבורא.
שאלה: כמו שאתה אומר כל העבודה שלנו היא ההכרחיות של העלאת המ"ן בעשירייה, בשביל זה תמיד צריכים לבנות את צורת הבורא בתוך העשירייה.
זה לא הכול, זה חלק קטן מהעבודה שלנו, זו רק עבודה של הכנה. ואחר כך יש לנו עבודה לכל העולם, להיות כעוזרים, כתומכים, כמעצבים את צורת החיבור, זה עיקר העבודה שלנו. מה שאנחנו עושים בינינו זה רק הכנה להיות צינור שמביא את הכוח העליון לכל אומות העולם. שם אנחנו משתתפים בצורה אחרת, כבר בהבנה, בהשגה במשהו, שכואב לנו על חוסר החיבור ביניהם, ואנחנו מתחילים לראות בהם דווקא את התוצאה מהעבודה שלנו. כי באמת במצב כזה כמו שאנחנו קיימים, בחסרונות, בהשגות במה שאנחנו, זה רק כדי לעזור להם להתחבר לאנושות אחת. זאת עוד עבודה.
תלמיד: השאלה שלי היא בדיוק על ההכנה. אנחנו משתדלים ליצור בינינו בעשירייה את צורת הבורא. דיברנו בינינו, סיכמנו שצורת הבורא היא אהבה והשפעה, אנחנו מעלים את חשיבות הבורא, עושים תרגילים ביחס למאמרי רב"ש. אנחנו כותבים תפילה משותפת, חושבים שהיא תפילה משותפת, משתדלים לראות אותה כתפילה משותפת. אבל באיזה רגע בסופו של דבר נולד מ"ן נכון בתוכנו?
זה שלא שאנחנו עובדים ועובדים ואחר כך אנחנו כאילו מולידים מ"ן. אנחנו כל הזמן מעצבים אותו מכל מיני צורות שאנחנו עוברים. וודאי שכדי שלעצב את המ"ן הנכון אנחנו עושים הרבה מאמצים, טעויות, צורות, חסרונות כאלה שהם לא החסרונות הנכונים, כמו תינוקות, שצריכים ללמוד את הדברים האלה איך שזה יוצא להם, כי ממש אותן הפעולות ואותם המעשים ועוד יש בינינו לבורא.
אי אפשר להגיד שמ"ן זה משהו מוכן וסופי במאה אחוז נכון שמגיע מאיתנו לבורא. אלא זו עבודה הדדית בינינו לבינו. כמו שאנחנו עם התינוקות, אנחנו מלמדים אותם איך לבכות אפילו, איך לבקש, איך להראות לנו, איך שהוא יבין מה הוא רוצה, ושאנחנו נבין ממנו מה הוא רוצה מאיתנו וכן הלאה. זו עבודה הדדית מהרגע הראשון שאנחנו מקבלים את העבודה הזאת, ועד שאנחנו מגיעים לגמר התיקון, ששם כבר החיבור בינינו הוא ברור, שלם, ואנחנו מחזיקים בו מתחילתו ועד סופו.
שאלה: בהתחלה אמרת לנו שהתכללות היא צורה עמוקה יותר, פנימית יותר של חיבור. איך אנחנו יכולים להבין או להרגיש את מה שאתה מתכוון כשאתה אומר שזו צורה עמוקה יותר, פנימית יותר של חיבור בינינו. מה זה אומר מבחינת הבקשה שלנו. אנחנו מבקשים חיבור? אנחנו מבקשים התכללות? איפה הצורה העמוקה, התחושה העמוקה הזאת אם תוכל להסביר בבקשה?
אני לא יודע איך להסביר את זה במילים שלנו. נגיד לְמה זה דומה, כשאני רוצה שהרצון שלך יתגלה בי ואני אעבוד לפי הרצון שלך, ואני מצדי אבין, שלממש את הרצון שלי אני יכול רק בזה שאתה תיקח את הרצון שלי ממני ותבצע אותו. וכך יהיה חיבור נכון בינינו וכך יהיה חיבור בין כולם לכולם. ומה שיהיה לי בצורה סופית זה תכונות, רצונות, כוונות, כוחות, חסרונות, מכל הכלי השבור דאדם הראשון, ואני ארגיש אותו, ואני אוכל לבצע מתוך התכללות של כל הנשמות הפרטיות האלה בי, העלאת חיסרון דרך העשירייה שלי לבורא, וכך כל אחד ואחד.
אני עוד לא כל כך מוצא כאן מילים, אבל תחשבו על זה. אף אחד לא מתקן את עצמו אלא מתקן את האחרים. מה אני עושה? אני פונה לבורא עבור אחרים. ובצורה כזאת כלפי הבורא, כשאני עושה את הפעולות האלה, על מנת להשפיע נחת רוח לו ועל מנת להשפיע תיקון לזולת, אני באמצע כצינור. אני לא רואה בי שום דבר חוץ מלפנות לבורא נניח בחצי העליון של הפרצוף שלי, של הבקשה שלי, בזה שאני נכלל מאחרים בחצי התחתון מהפרצוף שלי, ובאמצע בין זה לזה יש לי חתך. ושם בחתך יש לי שליש אמצעי דתפארת, זה מקום מיוחד שזה אני. שטח שלא שייך לא לבורא ולא לנבראים אלא אני. ואני את השטח הזה, שליש אמצעי דתפארת, מקדיש רק לזה שאני מקשר ביניהם. ואז בזה בדיוק אני רואה את עצמי, ואין בי שום דבר חוץ מלחבר את הבורא לנבראים. וכך כל אחד ואחד. אנחנו נדבר על זה, גם בתע"ס בעל הסולם מסביר את זה.
שאלה: אם הבורא עושה את כל הפעולות מהתחלה ועד הסוף, איפה המעורבות שלי מתחילה?
הייתי אומר כך, שהמעורבות שלנו מתחילה מאפס. כמו שאנחנו עם התינוקות, שאנחנו מולידים אותם, מזה שאין תינוק, יש טיפה מאימא וטיפה מאבא, שהטיפות האלה מתחברות ומתחילות להתפתח, כך גם אצלנו. אין דבר כזה שמשהו יוצא מעצמו, אלא אנחנו בכל זאת מפעילים ומפעילים את הבריאה, למרות שאנחנו לא מודעים לזה. אני משחק בכל מיני שטויות, אני עובד בכל מיני עבודות בחיים שלנו, האנשים, כולנו כך "כבהמות נדמו", אבל בזה אנחנו בכל זאת כבר מתחילים להיות שותפים במשהו לבורא לשם העתיד.
ולכן העבודה שלנו, כמו שכתוב וגם רב"ש אמר "כולם עובדי ה'". אלא כל העניין הוא האם הם עושים את זה בהכרה שלהם או ללא הכרה. אבל אין שום פעולה, אין שום תנועה באיזה חלקיק מהבריאה שיש בו איזה רגע של קיום שלא לצורך התיקון, אלא אנחנו מדברים על השתתפות ללא הבנה או בהכרה, בהצטרפות והתחברות יותר ויותר אקטיבית והכרתית וכן הלאה, אבל בעצם הכול תיקונים. על זה ישנם גם פה ושם כל מיני אמרות, קטעים.
שאלה: התכללות זה כשהבורא נותן הזדמנות לגעת בביצוע המצווה "ואהבת לרעך כמוך"?
כן.
שאלה: לשליש אמצעי דתפארת יש איזה קשר לקו האמצעי בין ימין לשמאל?
אנחנו עוד נלמד את זה.
שאלה: לעיתים רחוקות ולזמן קצר יש הברקות כאלה בין מה שאנחנו מרגישים עכשיו, לבין מה שאנחנו רוצים לקבל, מגיעה מעין תחושה איומה של תהום, כאילו משחקים איתנו באיזו בדיחה רעה. על מה המצב הזה מצביע ומה הפעולה הנכונה?
ודאי שאדם ההולך לתקן את ההשתתפות שלו בבריאה, רואה את עצמו כנמצא באמצע, לא ממנו מתחילים את הבריאה וכנראה שלא בו זה יסתיים וכך עם כל אחד ואחד. כי אנחנו מדברים על צורת הבריאה כעיגול, אין ראשון ואין אחרון, אלא זו פעולת הבורא, כך אנחנו קוראים לראשון ואחרון. ואין בבריאה הזאת מישהו שהוא יותר או פחות, מלבד בזמן התיקונים, אז יש כאלה עשיריות, ראשי עשיריות, קבוצה שנקראת ישר אל, צינור לכל האנושות, אבל כול זה רק בתהליך התיקון. הכול נגמר בצורה כדורית, שלמה, כך שכל אחד לגמרי לגמרי שווה לכולם, וכל ההבדלים הם רק בסדר התיקונים כתוצאה מהשבירה.
ברגע שאנחנו מתקנים את הכלים השבורים יותר ויותר, מההתכללות דווקא, אנחנו הרי לומדים על ההתכללות, הם הופכים להיות יותר ויותר שלמים ואין בהם הבדלים גדולים. ורק הבורא, הוא השולט על כל הבריאה, אני הראשון ואני האחרון, וכולם כולם נעשים כאחד, כל אחד כלול מכולם. ולכן הצורה הזאת העתידה, צריכה לקבוע לנו גם את היחס העכשווי הנכון לנו ולכולנו, ואנחנו צריכים בהחלט כך לראות את המציאות, שאין גדול ואין קטן בשום צורה, בשום תכונה, וזה הקטן כגדול יהיה. ותמיד זה לא נראה לנו כך עכשיו, ובגמר התיקון יהיה כול זה איחוד, נעלמים לגמרי כל ההבדלים.
אבל יחד עם זה אני חייב להגיד, שכל אחד יתבייש מחופתו של חברו, מה זאת אומרת? שישנם דברים שעוד נשארים כביכול ממה שכל אחד עשה, והוא רואה שהחברים עשו פי כמה וכמה יותר, והוא לעומתם, כמעט לא עשה כלום. אבל זה לא לצד הבושה, אלא מצד הערכה של כולם, בעיניו של כל אחד ואחד. וזה ייתן לנו עוד יותר התפעלות של כל אחד מהאחרים, עד כמה הוא אפס, כמו שרב"ש כותב על העשירייה, ועד כמה בהתאם לזה הוא קשור אליהם מצד אחד, כאותה טיפת הזרע והם כולם כרחם, ומצד שני, הוא מוסיף להם את צורת הדבקות האחרונה. השלמות מתגלה בהכול. מה שאני רוצה להגיד הוא, שכל החסרונות שלנו לא נעלמים, אנחנו צריכים אותם, כי הם מביאים לנו את עוצמת הכלי וגם הערכה לכוח העליון על מה שהוא עשה, איך המציא את הדברים האלה, איך תיקן אותם, איך העביר אותנו דרך השבירות והחיבורים.
תלמיד: השאלה היא, מה הפעולה הנכונה במצב הזה? כי כשהמצב הזה מגיע, אני פשוט לא רואה אפס, אלא אפס פחדן כזה ואני לא יודע מה לעשות.
בדרך אנחנו עוברים כל מיני מצבים של בושה, של פחד, וההיפך פתאום גאווה משום מה, ואנחנו צריכים לעבור אותם, לכן מאף מצב לא כדאי סתם לברוח. חס ושלום על אף המצב, לא כדאי להצטער שהוא מגיע, שיותר טוב נניח שהוא לא היה, אין דבר כזה, שום דבר. אין דבר, לא גשמי ולא רוחני, שאנחנו יכולים להגיד עליו שהוא מיותר, זה ממש כאילו אתה אומר לבורא שהוא לא ברא את כול הבריאה בצורה השלמה. כול מה שצריך להתגלות, יתגלה, אנחנו צריכים רק לבצע בכל רגע ורגע את מידת ההשתתפות שלנו, היינו את הערבות שלנו, כמה שיותר בצורה נאמנה.
שאלה: מה זה אומר להציב את עצמו כאלמנט המקשר בין הבורא לבין הנבראים, בונה את היחסים ביניהם, איך זה קורה?
זה אחד מהמצבים שדורשים מכל אחד ואחד מאיתנו להיות בו. אבל ברגע שאני מאתר רצון כזה שיש בי להיות המקשר בין הבורא לנבראים, הביצוע שלו הוא בעשירייה שלי ואז אני חייב לבצע אותו. ולכן אם אני מתאמץ לבנות עשירייה והפצה מצד העשירייה כלפי כל באי עולם, כל האנושות, אם אני משתדל כך להיות, אז זה בעצם הביצוע הנכון של כל התיקון שלי. אני רוצה להתקשר לבורא, בשביל זה אני צריך להיות קשור לעשירייה. העשירייה כדי לממש את עצמה, צריכה להיות קשורה לכל יתר העשיריות, ופחות או יותר עם כל העשיריות אנחנו יוצאים להפצה חיצונה לאנושות, זאת אומרת לפי החיסרון שלהם, זה נקרא הפצה חיצונה, עד כמה שאפשר לגלות להם את תוכנית הבריאה, את המצב, לקחת בחשבון, שאנחנו לא נכנסים כאן להתנגשות עם כל מיני שיטות, דתות, אמונות שיש בהם, אלא יותר לדבר על החיבור ופחות על חכמת הקבלה וככה להתקדם, זה נקרא לשרת את הבורא.
תלמיד: עם כל מה שמתרחש היום בעולם, האם זה לא אומר שהעולם מוכן פחות או יותר לזה עכשיו?
העולם מתקדם לזה ומתייאש מכל מה שקורה, הוא נמצא במצב מאוד מיוחד מזה שהוא מתייאש ממה שהיה לו במשך כל ההיסטוריה. הסיכום הזה לאט לאט מתחיל להתגלות באנושות, וחוץ מייאוש ממה שהיה, יש ייאוש גם ממה שיכול להיות, כי אנחנו רואים שאנחנו שוב ושוב נכנסים לאותם המצבים הדומים למה שעברנו, אבל כבר ראינו שמזה אין לנו שום תועלת לא באמריקה ולא ברוסיה ולא במזרח התיכון וגם לא באירופה בכל דבר ודבר. אני מאוד מקווה שהפתרונות לא יביאו לידי מלחמות ובעיות גדולות והתפרצויות, אלא יותר "הכל במחשבה יתבררו" ובזה יש לנו חלק גדול, הייתי אומר הראשי בתיקון הזה, שהאנושות תתחיל להכיר את המצב שלה דרך הבירור, ובירור זה "הכל במחשבה יתבררו" ואנחנו צריכים להוסיף ולהראות לכולם את כל התמונה הכללית הזאת, שהיא תעזור להם לקלוט.
וצריך לא להתייאש, ולהבין שכל אחד ואחד, כל אדם, יכול להיות ממש כחכם גדול, כבעל השגה גדולה, לא חשוב שהיום הוא כביכול לגמרי רחוק מזה, אנחנו לא מבינים את הריחוק והקירוב, ועד כמה הוא יכול לפעול, יש לנו כאלה דוגמאות כמו של רבי עקיבא, שבכלל הגיע מרחוק, לא מהיהודים ולא מהחכמים, פשוט התגלה בו רצון לזה ואז הוא הגיע למצב שהיה הכי חכם בכל הדורות וכל התורה שלנו היא ממנו, רבי שמעון היה תלמיד שלו, ולכן זה מה שאנחנו צריכים לפרסם. אני חושב שאנחנו מתקדמים לזה ויום יום מדברים על זה ומלמעלה מכוונים אותנו. וגם לפי השאלות והמחשבות שלכם, אני רואה שכן, יותר ויותר מתאים לנו להתקדם לתיקון הכללי.
שאלה: מה זה תיקון, תיקון זה של איזו טעות, אז לא יכולה להיות טעות מצד הבורא, נכון?
תיקון זה תיקון השבירה, שעל ידי השבירה שנעשתה מלמעלה, התגלה ומתגלה יותר ויותר הפער בינינו. והפער בינינו מתגלה בצורה כמותית ואיכותית בין כל הכלים השבורים. בצורה כמותית, הוא מתגלה בקשר בינינו, שאנחנו יותר ויותר מרגישים רחוקים זה מזה עד כדי כך שפעם חיינו בחמולות, משפחות גדולות, היינו קשורים לעמים אפילו, היום, כל אחד ואחד לא כל כך מרגיש שהוא שייך דווקא לאיזה עם, אנשים הולכים ועוברים למקומות זרים, שונים, לא אכפת להם מדינה, מקום, עוזבים את ההורים, עוזבים את המדינות, מתרחקים מכל התרבויות הקודמות, יש מעין יוניסקס מה שנקרא, איזו תרבות, חינוך שהם אותו דבר לכולם, זה מה שאנחנו רואים שקורה מצד אחד. מצד שני אנחנו גם מבינים, שאנחנו יותר ויותר דומים זה לזה, כל האנושות, וכך זה נותן לנו יותר ויותר אפשרות להיות יותר קרובים, יותר להבין זה את זה.
שאלה: שאלתי מה זה תיקון, אז אמרת זה שבירה. אז מה היא מחשבת השבירה, בשביל מה זה היה צריך להיעשות, אם הייתה שלמות למה היה צריך לשבור אותה?
מה אנחנו מרוויחים על ידי השבירה? על ידי השבירה מתגלה הפער בין הבורא לנברא. הבורא עשה כלי קטן שבכלי הזה אנחנו דומים לו, מחוברים באיזו צורה, מתקיימים בחיבור בינינו הדדי פנימי, נשמה אחת קטנה שלמה שנקראת "אדם הראשון". אבל לא מתגלה מצד הנשמה שהיא דומה לבורא או שונה מהבורא, אלא הבורא ברא אותה וכך היא קיימת עם אותם הכוחות שהוא ברא ובזה הוא נקרא אדם כביכול השלם. אבל לא על פני זה שהוא מבין את השלמות שלו, מרגיש את השלמות שלו, כלום. המבנה הזה הוא "חלק א-לוה ממעל". וכדי לתת לו מעמד פרטי, עצמאי, אז צריכים להרחיק אותו לגמרי מהבורא.
כמו שאנחנו מדברים על האדם שנעשה עצמאי בעולם שלנו, אז הוא עוזב את אביו ואימו ויוצא ובונה חיים לעצמו. רוכש מקצוע, בונה בית, מתחתן, מביא ילדים, בונה את העולם ובזה הוא דומה לאביו ואימו. במקרה שלנו, דומים לבורא. כשאנחנו מחברים את כוח ההשפעה וכוח הקבלה בנו, לפי הדרישה, לפי רצון, לפי צורך, לפי מה שאנחנו מבינים שבשני הכוחות האלה, בהתמזגות נכונה בין כוח החכמה וכוח הבינה אנחנו יכולים לבנות את המציאות. ואז אנחנו מגלים את המציאות השבורה שהבורא עשה את זה לפנינו, כהכנה ומזה מתחיל העולם. בריאת העולם מתחילה מהשבירה, שאז יש מקום לנברא שיקום ויעשה את העבודה ועל ידי העבודה הזאת ירגיש שיש לו שותף, הבורא, ושהוא יחד עם הבורא בונה את העולם.
שאלה: אתמול אמרת שאנחנו מתכללים בבורא. יוצא שאנחנו פונים לבורא לפני שאנחנו מגיעים לעשירייה.
אנחנו תמיד קשורים לבורא. השאלה מתי אנחנו פונים אליו? אם בצורה לא הכרתית, אז זה כמו תינוק שקשור לאימא בחבל הטבור ואחר כך בצעקות שלו, בפניות שלו קשור אליה או שהוא כבר מבין שהוא צריך לדרוש ממנה, אפילו שמכיר שקוראים לה אימא ואז הוא צועק "אימא, אימא" וככה פונה. זאת אומרת הכול תלוי בקשר שלנו עם הבורא. או שהקשר הזה נעשה מצד הטבע, מצד הכוח העליון, מצד הבורא, אז בזה אין לנו שום עניין. זאת אומרת אנחנו כאן לא מחדשים את הקשר הזה הוא קיים בכל זאת כי הוא מקור החיים. או שאנחנו בעצמנו רוצים לבצע קשר מצדנו שזה נקרא על ידי העלאת מ"ן, שאנחנו רוצים לבקש מאימא, מבּינה, טיפול מיוחד בנו. אנחנו רוצים לגדול דומים לעליון, לקבל מאימא את תכונות ההשפעה כי בינה זה השפעה.
תלמיד: אם אנחנו יוצרים את הקשר עם הבורא, אז בהתחלה יש לנו מחשבה למצוא את הבורא, מה יש פה עוד?
אנחנו צריכים לסדר את הקשר בינינו לעשירייה ורק מתוך הקשר שלנו, בינינו, במידה הזאת אנחנו יכולים להיות מקושרים לבורא. בינתיים כשאין כל כך קשר בינינו, צורך אפילו לקשר בינינו, אז אנחנו פונים אליו, אבל זה הכול על חשבון העליון. וכשאנחנו נגיע לחיבור שלנו בעשירייה, אז בזה תהיה לנו אפשרות ממש להעלות מ"ן כי זו תוצאה מהחיבור וחוסר חיבור בינינו ואז אנחנו מעלים את זה אליו. זה כבר מ"ן אמיתי ומזה מתחילים תיקונים אמיתיים. עדיין אנחנו בדרך לזה.
תלמיד: הרגשת הייחודיות נשארת או נעלמת?
זה לא אכפת לי, אני לא רוצה לדבר על זה ולא צריך להיות לך חשוב, אתה תעשה מה שמוטל עליך ואל תדאג שאתה תישאר בצורה אישית או לא תישאר, אלו כבר לא שאלות של מקובלים.
שאלה: בתפילה שלפני התפילה אני מבקש עבור החבר שיפתח את ליבו ומתוך ליבו יעלה תפילה. איך לבקש על התפילה הכללית שאנחנו מנסים ליצור בעשירייה?
למה אתה לא מתפלל עבור הלב שלך, שהלב שלך ייפתח ואתה תרגיש את לב החבר? על זה אתה צריך לבקש ופתאום אתה תגלה, כשהלב שלך ייפתח, אתה תגלה שכולם כבר נמצאים בזה ומחכים לך עד שאתה תפתח להם את הלב.
שאלה: שאלה טכנית לגבי הפרצוף. אמרת שבחלק התחתון של הפרצוף זו הקבוצה, אני באמצע והבורא למעלה ואני צריך להעביר את הבורא לתוך העשירייה. מצד שני אנחנו בונים את הבורא בינינו, אז מה זה אומר שהבורא הוא למעלה אם תחושת העשירייה נמצאת למטה. או שלמעלה זו העשירייה המאוחדת ולמטה המפורקת.
כל הצורות שלך, השרטוטים שתעשה, יש להם איזה היבט פרטי ונכון במשהו ולכולם יש מקום בלתאר אותם כך. תמשיך ותראה עד כמה שזה מסתדר. בשכל שלנו, רק תדע, שבשרטוטים אתה לא יכול לגלות את התיקונים, אתה צריך להעביר את השרטוטים לרגשות ושם אתה עושה את התיקון. ולהישאר בשרטוט זו טעות גדולה מאוד שהרבה אנשים רוצים להישאר בזה כי זה נוח וטוב. כשאתה מצייר על הנייר אתה לא מצייר על הלוח של הלב, כמו שכתוב "רשום על לוח ליבך", לכן אם אתה רושם על הנייר זו בעיה גדולה.
לכן אני הפסקתי להשתמש בשרטוטים. מי שרוצה בכל זאת מידי פעם לראות את השרטוטים צריך להיכנס לארכיון שלנו, יש שם אלפי, אני אומר בלי הגזמה, אלפי שרטוטים, בכל מיני צורות, אתם יכולים לראות את זה שם. אבל בעצם ההתקדמות שלנו היום היא התקדמות עניינית רגשית שאנחנו עובדים ברצונות ולא על הנייר. לצייר רצון על הנייר זה מצד אחד מאוד נוח וטוב וויזואלית זה מאוד קל. כשאני רושם מעלה מטה בשרטוט, זה למעלה וזה למטה, אתה רואה שזה למעלה וזה למטה, אבל לך תתאר את זה בהרגשה הפנימית בנשמה שזה למעלה וזה למטה, זה כבר משהו אחר. ואנחנו צריכים לתאר את זה בצורה רגשית.
לכן קונקרטית לרשום משהו קטן, אחר כך כדי לעבוד בלב, השרטוט הוא בסדר, אבל צריכים אחר כך להעביר את זה ללב, אחרת זה יישאר בצורה חיצונה ואתם לא תתקדמו. זו הבעיה של כל האנשים שיש להם שכל ורוצים בתוך השכל ללמוד את התע"ס, ללמוד את חכמת הקבלה. כך הם חושבים שהם מבינים, אבל התיקון הוא לא בהבנה, התיקון הוא בלסדר נכון את הקשרים בין הרצונות, התכונות.
שאלה: שליש אמצעי דתפארת שדיברת עליו, אמרת שזה אנחנו, שזה לא קשור לנבראים. אבל האם אנחנו לא מתחילים מהנבראים? האם זו לא המטרה שאנחנו רוצים להשיג? או שאנחנו כבר שם, אנחנו השליש האמצעי דתפארת?
אחר כך אנחנו נבין איפה זה שם ולא ואיפה אנחנו. השאלה הזאת היא שאלה תיאורטית. אנחנו נמצאים בקשר בינינו בקבוצה כדי לחבר לשם כל מה שלומדים.
שאלה: מה נכון לעשות בעבודה כדי לשמור על חיבור בינינו?
אחרי שקראנו על זה מאות פסוקים, מאמרים, קטעים, אתה שואל מה נכון לעשות בעבודה? נכון לעשות בעבודה, זה להתקרב לבורא דרך החברים. זה הכול.
שאלה: מה חסר לנו בעשיריות כדי להביא את שיטת החיבור שאנחנו לומדים לצורה הרגשית?
חסר לנו רגש, היינו רצונות שישתתפו בזה. פחות שכל, יותר רגש. שהכול יתברר במחשבה, במחשבה שמפעילה את הרצונות וכך אנחנו נתקדם. צריכים להמשיך, פשוט להמשיך, יותר ויותר. מה שאנחנו עוברים בשיעור כל יום, במשך היום לחזור על השיעור הזה, לשמוע אותו עוד פעמיים אפילו, ואז זה ייכנס לא לתוך המוח בלבד, אלא גם לתוך הרגש, לתוך הלב, יתיישב על הלב.
תלמיד: יש משהו שאנחנו יכולים לעשות מתוך העשירייה? אם אנחנו נשמע את השיעור עוד פעם, זה מה שיפתח את הלב?
כן, בטח. זה בטוח. כמו שכתוב אין דומה מי שעובר על החומר מאה פעמים למי שעובר עליו מאה ואחד1.
שאלה: בהמשך לזה בדיוק, איך עשירייה צריכה להגיב נכון כעשירייה למצב שאין רגש, שיש איזו תוספת עביות לכל העשירייה, איך היא פועלת נכון?
בחיבור ביניהם, אפילו חיבור פורמאלי, חיבור דרך השכל, עד שיבוא הרגש. כך עשירייה צריכה לפעול.
תלמיד: דווקא בצורה הפורמאלית יש כל מה שצריך, כולם נמצאים, מדברים על השיעור אבל מורגש שאין כבר מילים, יש איזו כבדות, אין חיוכים.
זה נקרא "התייבש מקורם", זאת אומרת שהלימוד יבש, לא מכניסים לתוך המילים רגשות.
תלמיד: זו הבעיה. איך מגיבים נכון כעשירייה? אנחנו רואים שהתגובה הפרטית לא עובדת, כי צריכה להיות תגובה כללית, זה גם מורגש, אבל לא יודעים איך להגיע למצב.
אין עשירייה. אין עשירייה, אף אחד לא דורש מעצמו להרגיש שחסרה לו עשירייה. זאת אומרת הוא עדיין לומד בצורה שכלתנית על תיקון העולם אבל לא מרגיש, בצורה רגשית שחסר לו בפנים משהו לתקן.
תלמיד: אז איך מוצאים נכון את החיסרון המשותף הזה? איך מגיבים? השאלה בעינה עומדת.
מתחילים סוף סוף להתייחס נכון למה שכותב רב"ש. לעבור על המאמרים שלו ולהשתדל מכל מאמר ומאמר להוציא משהו, ככה שהלב ירגיש שהוא קיבל משהו. כתוב "רשום על לוח ליבך", וכך להתקדם. אני לא אגלה לך שום מילה חדשה שלא שמעת קודם, וצריכים לא רק לשים על הלב, אלא לדאוג שזה יכנס לתוך הלב.
עד שאתה לא מגלה שכל החברים שלך יותר חשובים להתקדמות מעצמך, זה לא יקרה. הם עומדים בינך לבין הבורא ואתה לא יכול לקפוץ מעליהם כדי להגיע לבורא. אתה חייב להתחבר איתם, כמה שאפשר שאתה והם תהיו כאחד, ואז תראה שהבורא מולך. זה נקרא שאתה לוקח את החבר כחבר, כמחבר.
שאלה: אנחנו בעשירייה ממשיכים לקרוא את מאמרי רב"ש, ויש המון נקודות לעבודה רוחנית במה שאנחנו קוראים. אנחנו עושים את זה בצורה פרטית בעשירייה, ולא ככלי שלם שעוסק במאמרים, בכל הנקודות האלה יחד. וזו לא תמיד אותה עבודה שאנחנו מדברים עליה במהלך שיעור הבוקר, יש ניואנסים אחרים בכל מאמר שהרב"ש מביא. כמה להימשך וליישם את מה שאנחנו מספיקים לקרוא במאמרים האלה במהלך היום, לעומת מה שאנחנו עוברים בשיעור?
אני לא יכול להגיד כמה כן וכמה לא. אבל להשתדל בסך הכול להתקרב לחברים ודרכם לבורא, או להגיד ההיפך, להתקרב לבורא דרך החברים. את זה אני צריך למדוד, זו בעיקר צריכה להיות הנטייה שלי כל הזמן. וכמה שאני מממש את הפסוקים, או כמה נקודות אני עובר, את זה קשה לספור.
שאלה: הרבה פעמים המקובלים כותבים על סבל השכינה, צער השכינה. מה אותו צער?
צער השכינה זה עד כמה שהכלי העולמי של כולנו, של כל הנבראים, כולל אותם שכבר השיגו את הבורא ולא נמצאים בצורה פיזית איתנו, אלא נמצאים איתנו באותה הנשמה. כל המקובלים הגדולים, כל הדורות של האנשים שסבלו, מכל העמים, מכל הדרגות, מכל המצבים, כל הסבל הגדול שהאנושות עברה ועוברת גם עכשיו. שכל הדברים האלה מאוד מאוד חשובים לי, ואני חושב על זה, אני מצטער עבורם, ומרגיש את עצמי אחראי עבורם. ובאמת ככה זה, אומנם זה לא נראה לי, כי מי אני, מה אני, שקובע את המצב שלהם? אבל כך זה מצד הייחודיות של הכלי, האינטגראליות של הכלי. ככה זה קורה, שכל אחד ראוי להיות כמשה רבנו, זאת אומרת, המקשר את כולם לבורא, וצריך להשתוקק לזה. כך אנחנו מגיעים ליחס נכון לכלי העולמי הכללי ובזה מבצעים את הפעולה שלנו. כך שכל אחד מחבר את כולם לבורא, ובזה כל אחד מבטא את עצמו, מממש את עצמו נכון, ומגיע לתיקון.
שאלה: כל הזמן אנחנו מדברים על חשיבות המטרה, על חשיבות הדבקות, על חשיבות ההתכללות בחבר. באותו זמן אנחנו צריכים להבין ולהחזיק בתוכנו את זה שיש בי את אותם חלקיקי אגואיזם שלי וכשאני דורש את חיבור העשירייה אני צריך להחזיק את קו שמאל, נוצרת איזושהי הרגשה של ניתוק מסוים, שאני לא נכלל באופן מלא ואולי אפילו נולדת תחושה של אדישות. עד כמה זה בכלל מתאים למה שאנחנו עושים?
אנחנו עוברים כל מיני רגשות של חיבור וניתוק, הזדהות, וההיפך התרחקות, הבנה וחוסר הבנה וכן הלאה. דבר והיפוכו. לכן צריך לא להישאר באף מצב, העיקר כל הזמן להשתוקק עוד יותר ועוד יותר להתקדם ולא להיות במצב הנוכחי, אני רוצה להישאר. יש כאלה שהם "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את עצמו" לא רוצה להתקדם מהמצב הרע, ויש כאלה שנמצאים במצב הטוב, כביכול נהנים ממנו. אבל בכל רגע שאני מרגיש את המצב, ואני לא רוצה ללכת ממנו הלאה, הוא כבר הופך לקליפה. לכן אנחנו צריכים להיזהר, וכמה שיותר מהר להחליף את המצבים שלנו למצבים יותר מתקדמים, היינו יותר מחוברים בינינו לבורא, כל פעם, זה נקרא העלאת מ"ן בלתי פוסקת.
שאלה: למדנו וגם כל הזמן אמרנו שאני חייב לתקן את עצמי בלבד, רק בזה אני צריך לעסוק. בתחילת השיעור אמרת, לפחות אני שמעתי, שזה בלתי אפשרי, שאני לא יכול לתקן את עצמי אלא אני יכול לתקן רק את האחרים. שאני כולל את הרצון שלהם בי ואני ממעלה אותו בצורה של מ"ן. יוצא שיש כאן סתירה מובנית, מצד אחד אני מרגיש שזה נכון. אבל מצד שני זה נראה כסתירה.
אין בזה שום התנגדות והתנגשות, אלא מפני שאתה זה כל הבריאה. אין כאן בכל הבריאה חוץ ממך אף אחד וכולם חלקים ממך. לכן כל אחד נקרא אדם, יחד עם זה שגם כל המבנה נקרא אדם. אלא אנחנו לא מבינים את זה, לא מרגישים את זה. עוד מעט הצורה האינטגרלית הזאת תתחיל להיות יותר קרובה אלינו ואז לא תהיה לנו בעיה. אבל בזה שאני מתקן את האחרים, אני מתקן את עצמי. ומה הבדל ביני לאחרים? אותו אגו שמפריד בינינו כדי לתת לי אפשרות למחוק אותו, לעבור מעליו ולהיות קשור עם אחרים כאילו שאנחנו נמצאים בגוף אחד. אבל אין הבדל בינינו. לא, אל תיתפס לאיזה משפט ושהוא יעצור אותך מלהתקדם עד שאתה לא פותר אותו, זה לא עובד בצורה מדעית כמו בעולם הזה.
תלמיד: אז אם הבנתי נכון את מה שאמרת בתחילת השיעור, אם יש בי רצון, מופיע בי רצון, אני לא יכול לממש אותו, אז אני צריך לעשות כך שהרצון שלי יתגלה בחברים, רק אז אני יכול לעלות מ"ן שהוא בעצם הרצון של החברים כלפיי הבורא. זה נכון?
אין לך רצון נכון אלא אם אתה מגיע לרצון לעלות את החברים ולתקן אותם, ואז בצורה כזאת כשאתה תומך בהם, ועוזר להם להיתקן, אתה מתקן את עצמך דווקא. והתיקון הזה נקרא לתקן על מנת להשפיע. כשיש לך חברים, ואתה כביכול מתקן אותם, אתה מתקן את עצמך וזה עוזר לך. החברים עוזרים לך לראות שאתה מתקן אותם ולא את עצמך, וכך אתה מוגן להתעסק עם האגו שלך.
תלמיד: איך לעשות ככה שהרצון שלי לתיקון שלי יתגלה בחברים שלי?
אל תדאג שהרצון שלך דווקא יתגלה בחברים, אלא תדאג שהרצון שלך יתכלל מכל החברים. כי אין לך רצון משלך, אלא מה שהחברים רוצים, זה יהיה הרצון שלך. המילה "שלך" לא טובה, אני צריך להיות תוצאה מהחברה.
שאלה: כשאנחנו חולקים בעשירייה את מה שאנחנו מרגישים, אני מפחד לפגוע בחברים אם הם לא ישיגו את אותה רמה של רגש או הרגשה.
זה נכון, אבל אתה תתקדם. פשוט עם מה שאתה עכשיו, תתקדם ותראה את השינויים הנכונים שקורים לך.
שאלה: מה זה אומר להרגיש או לדרוש דרך החברים? איך אני דורש דרך החברים?
כשאתה דורש דרך החברים, זה שאתה מקבל מהם את החסרונות שלהם, נכלל מהחסרונות שלהם, ואתה פונה לבורא שיתקן, שימלא את החסרונות שלהם. ככה אנחנו עושים, זה נקרא העלאת מ"ן.
שאלה: מה לעשות אם מצד אחד יש צורך, דרישה, לפתוח את הלב, ומצד שני יש פחד שלא יבינו אותך, ואולי יצחקו עליך.
רגע, למי אתה פותח את הלב? למי אתה פותח את הלב שאתה מפחד שיצחקו ממך? אתה לא צריך לפתוח את הלב לכל העולם, אתה צריך לפתוח את הלב רק לבורא. לקבל מהחברים את החסרונות שלהם, להתכלל איתם, לתת להם הרגשת ביטחון כמה שאפשר, אבל בעצם את הלב אתה פותח רק לבורא. לאט לאט אתם מתקרבים, נכללים, ואז אתם מתחילים להרגיש שיש לכם לב משותף.
בינתיים השאלות שלכם הן כאלו כתוצאה מבלבול, זה עדיין לא מבורר, ובעיקר לא מבורר רגשית.
שאלה: מה הם החסרונות של החברים שאני מגיע איתם לבורא? האם זה שאין להם כוח להשפיע אז אני מבקש מהבורא שייתן לחברים כוח להשפיע, האם זה החיסרון היחיד?
החיסרון שלנו הוא להתחבר בינינו כדי להתחבר לבורא ולתת לו אפשרות דרכנו להשפיע לכל האנושות, לכל הכלי דאדם הראשון. זאת העבודה שלנו. ואז בזה יהיה לבורא העבודה והתענוג. בזה אנחנו מגיעים לעבודת ה', ויהיה לה' העבודה.
שאלה: בתחילת השיעור שמעתי ממך שאמרת שאין מצב מיותר, אין מצב שלוקח אותנו אחורה, שמדרדר אותנו, כל המצבים מושלמים לתיקון. אם יש מצב שאני מרגיש שהוא לוקח אותי אחורה, איך אני מוכר לעצמי את זה ברגש, לא בשכל, שהוא דווקא מקדם אותי והוא מושלם לתיקון?
אתה תרגיש את זה. זה עניין של הרגשה. אי אפשר את זה להעביר במילים כי המילים שלנו לא מסוגלות להעביר את כל המצבים.
קריין: קטע 15 בתוך המסמך של "התכללות" בנושא התכללות בעשירייה, קטע מס' 15 אומר הרב"ש,
"אמרו חז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה". היינו, בזמן שכל החברים מסתכלים על החברה, שהם נמצאים ברמה גבוהה, הן מצד המחשבה, והן מצד המעשים, אז מצד הטבע הוא, שכל אחד ואחד מוכרח לעלות מדרגתו לדרגה יותר גבוהה, ממה שיש לו מצד תכונת גופו.
זאת אומרת, אפילו מצד הלידה אין הוא משתוקק לתאוות גדולות, ואין לו המשכה גדולה לתאוות כבוד, מכל מקום מצד הקנאה הוא יכול לרכוש כוחות נוספים, מה שאין לו מצד הטבע, שעמהם הוא נולד. אלא מידת הקנאה שיש בו, הכח הזה הוליד בו כוחות חדשים, הנמצאים אצל החברה. ועל ידם הוא קיבל אותו תכונות חדשות, היינו כוחות שאינם נמצאים אצלו מצד ההורים שהולידו אותו. נמצא עכשיו, שיש לו תכונות חדשות, מה שהחברה הולידה בו."
(הרב"ש. מאמר 21 "ענין למעלה מהדעת" 1986)
קריין: קטע 16.
"כל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות.
וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה."
(הרב"ש. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)
כמו שדיברנו בתחילת השיעור שאין מה להצטער שאין לי תכונות, כוחות, שכל כמו שניראה לי שצריך להיות, מה שצריך אני אקבל מהחברה, מזה שאני משתדל להיות בחיבור איתם אז אני אקבל את כל אותן התכונות וההבחנות. כל זה מה שיש לי יכול להיות שלא מתאים להתחבר עם אחרים לנשמה אחת וכל מה שאני צריך כדי להתחבר לכולם ולהיות נשמה אחת אני אקבל.
לכן אף אחד לא צריך להצטער שאין לי איזה תכונות ולשני ישנן ולי עוד לא ואולי בכלל אין ולמה אני מתאים ולא מתאים, אני צריך להתקרב לחברה לפי מה שרב"ש כותב לנו, להתכלל בעשירייה ואז אני במאמצים האלה להיות כלול איתם אקבל מהם שכל ורגש ותכונות חדשות רוחניות הכול כדי להיות חלק אינטגראלי מהכלי של אדם הראשון. אין מה להצטער ככה זה קורה.
לכן אף אחד לא יכול להגיד שאין לי מספיק שכל, אין לי מספיק רגש, אני לא זריז, אני לא חכם, אין. אתה תקבל כל מה שאתה צריך להיות. זה לא בחיים שלנו זה נובע מתוך השורש שלך בנשמה הכללית.
שאלה: לגבי הקנאה בעולם שלנו, כמו שלמדנו לפני יומיים בשיעור, הבנתי שאתה אמרת שאנחנו מתחברים אנחנו לא רוכשים את התכונות של החברים שנראו לנו גדולים אלא פשוט נדבקים אליהם. ועכשיו גם נאמר שאנחנו מקבלים כוחות, תכונות של החברים, מה הכוונה הקנאה הזאת?
עד כמה שאתה רוצה להיות מחובר לחברים שלך בעשירייה ולהשלים אותם בכל מיני פעולות חיבור, בהתאם לזה אתה תקבל לא מהם אלא מלמעלה מהאור העליון שבא לפי המאמצים שלכם להתחבר, אז אור עליון בא אליך ובונה בך כל אותן התכונות שאתה צריך כדי להגיע לתיקון הנשמה.
אז אל תדאג, אם אתה עושה מאמצים נכונים להיות מחובר עם החברים כדי להיות בעשירייה כאחד כמו שרב"ש כותב, אתה בזה תקבל כל מה שחסר ואל תרוץ אחרי שום דבר פרטי חוץ מהחיבור הכללי בעשירייה.
שאלה: מה שורש של הקנאה?
יצר הרע, שאני מסתכל על השני אז ניראה לי שלשני יש משהו שאין לי, זו קנאה.
תלמיד: אבל מתי בכלל בפעם הראשונה מתחילה להתפתח?
קנאה מתחילה להתפתח ברגע שאני נמצא בחברה, בקבוצה, באיזה קשר עם בני אדם ואני מתחיל להרגיש שהם מצליחים יותר ממני באיזה דבר שחשוב לי.
תלמיד: ואם לדבר על המערכת בכלל מלמעלה למטה בארבע בחינות דאור ישר, מתי זה מתחיל להתפתח בפעם הראשונה?
זה רק אחרי שבירת הכלים.
שאלה: על ידי מה ברגע זה ניתן להכניס עידוד והתעוררות חדשים?
לזה תמיד יש מקום.
אני רק רוצה להוסיף עוד דבר אחד. לאף אחד מאיתנו אין מה שהוא צריך כדי להגיע לדבקות בחברה ולדבקות בבורא, לאף אחד אין, כי כל הדברים האלה הם עפו בשבירת הכלי דאדם הראשון ורק על ידי שאנחנו מתאמצים להגיע לחיבור אז אנחנו מתחילים דרך המאמץ שלנו לקבל את התכונות, הרגשות, ההבחנות האלו מלמעלה מהאור העליון.
לכן המאמצים צריכים להיות בקשר בינינו, בהתכללות בינינו בקבוצה ועל פני המאמצים האלה להתכלל בקבוצה, נקבל מלמעלה מה שחסר לכל אחד ואחד.
קריין: קטע 17 מתוך ליקוטי הלכות.
"אי אפשר לקיים התורה והמצוות, כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות. ועל כן, כל מי שרוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות, שהעיקר ע"י התגברות הרצון, צריך להיכלל בכלליות ישראל באחדות גדול. נמצא שדווקא ע"י הערבות, שזהו בחינת שכולם נחשבין כאחד, ע"י זה דווקא עיקר קיום התורה. כי עיקר האהבה ואחדות, הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שינוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שעל ידי זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."
(ליקוטי הלכות. חשן משפט, הלכות עָרֵב)
שאלה: הגאווה חוסמת את הלב מלהרגיש קנאה, איך אנחנו יכולים לעזור זה לזה להתגבר על הגאווה הפרטית בעשירייה?
הגאווה לא מפריעה אלא מכוונת אותנו נכון, צריך להשתמש בכל התכונות כדי להגיע לחיבור הנכון, והגאווה היא אחת מהתכונות שגם עוזרת לנו. אתה תמשיך עם כל התכונות, אל תמחק שום דבר, אין דבר מיותר באף אחד, וכך אתה תגיע בסך הכול בהזדווגות הנכונה, בהתחברות הנכונה בין כל התכונות, לחיבור הנכון.
שאלה: איך אתה מסביר, מפרש, את המושג "אחד" מבחינת הקשר, העבודה שלנו, משהו שקרוב אלינו, שרלוונטי אלינו?
אתם צריכים לדבר על זה ולהבין את זה, "אחד" זה כמו שאנחנו שרים בפסח "אחד אלוקים בשמים ובארץ".
תלמיד: כשאנחנו מגיעים לרצון אחד בעשירייה, לאן אנחנו מקדמים את זה, מה זה?
בלי זה אין עשירייה, אנחנו קוראים עשירייה על שם העתיד, במידה שאנחנו מתחברים. מה זה מתחברים? שאנחנו מאחדים את הכוונות שלנו מתוך עשרה רצונות, אבל כוונה אחת לכל עשרה רצונות, אז אנחנו בזה נעשים כאחד, בתוך זה אנחנו מגלים עוד, ועוד רצונות, ועם עוד, ועוד כוונות, ואנחנו עובדים על הכוונות, על הרצונות אנחנו לא עובדים, אנחנו רוצים להשתמש בפועל בכל אותם הרצונות שהם כולם מכוונים למטרה אחת.
זאת אומרת כוונות מגיעות לכוונה אחת. רצונות הם שונים, אנחנו לא יכולים לשלוט על הרצונות, העבודה שלנו היא רק על הכוונות, עד שאנחנו מחברים את כל הכוונות, זאת אומרת שהשימוש בכל רצון ורצון יהיה לאותה המטרה, וכך אנחנו מגיעים לסיכום הנכון, למימוש הנכון.
תלמיד: אז כל המאמצים שאנחנו משתוקקים לכוון את עצמנו בתוך העשירייה, וגם כלפי הכנס, כלפי כולם, זה היינו הך, זה אותו דבר?
כן.
שאלה: איך להשתמש בהרגשת העלייה בעשירייה? זה מאוד מורגש לפני הכנס.
על זה אתם צריכים לדבר ביניכם, איך אתם יכולים להשתמש באותה התעוררות שאתם מגלים שנמצאת בכם.
קודם כל אני שמח לשמוע שיש לכם התעוררות, ואיך תשתמשו בכל מיני כאלה רגעים, מצבים, זה טוב אם אתם תמצאו על זה תשובות אתם יכולים גם לדבר על זה עם עשיריות אחרות.
קריין: קטע 18 אומר הרמ"ק.
"ישראל ערבים זה לזה מפני שממש יש בכל אחד חלק אחד מחבירו, וכשחוטא האחד פוגם את עצמו ופוגם חלק אשר לחבירו בו. נמצא מצד החלק ההוא חבירו ערב עליו. אם כן הם שְׁאֵר זה עם זה. ולכך ראוי לאדם להיותו חפץ בטובתו של חבירו, ועינו טובה על טובת חבירו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא הוא ממש. ומטעם זה נצטוינו "ואהבת לרעך כמוך". וראוי שירצה בכשרות חבירו ולא ידבר בגנותו כלל, כדרך שאין הקדוש ברוך הוא רוצה בגנותינו, ולא בצערינו. אף הוא לא ירצה בגנות חבירו ולא בצערו ולא בקלקולו. וירע לו ממנו כאילו הוא ממש היה שרוי באותו צער ח"ו או באותה טובה."
(הרמ"ק. הנהגות צדיקים, שלוש עשרה מדות)
שאלה: הוא כותב שכולם נכללים ברצון אחד ועל ידי זה נכללים ברצון העליון, איך זה קורה?
עד כמה שאנחנו מתאחדים בינינו, ויש לנו רצון אחד, כוונה אחת דרך כל החברים להגיע להשפעה לבורא, בהתאם לזה אנחנו מממשים את התיקון, מה יש עוד לעשות? יש לנו אדם שהרגיש את עצמו בודד מתוך השבירה, יש לנו עשירייה שגם בה יש איזה רושם מהשבירה, ויש לנו בורא. אז האדם, העשירייה, הבורא, אנחנו צריכים לאחד את זה, סך הכול, לא לברוח מהצורה הזאת, מהמצב הזה, אחרת אנחנו מאבדים את הכיוון בכלל.
שאלה: אני מרגיש את הרצונות, את הכוונות של החברים, הם מראים לי אותם, אנחנו מחברים את זה יחד, אבל איך נכללים ברצון של העליון?
יכול להיות שהעליון עוד לא התגלה לכם אז אתם צריכים להבין שהעליון זה סך הכול תוצאה מהחיבור ביניכם, אתם לא יכולים לראות את הבורא אלא "בוא וראה", בורא, אם אתם לא מגיעים עדיין למצב "בוא" אז אין לכם "ראה" ראייה, לכן לפחות איכשהו לתאר את זה בינתיים לעצמכם.
תלמיד: איך הכי טוב לתאר לעצמנו את זה, איך מחברים את הרצונות האלה, מה קורה בהם?
אתם רוצים להשיג שורש אחד לכולכם ולכן בחיבור ביניכם, כמה שתתחברו, אתם תתחילו להשיג אותו, כן.
תלמיד: זה מעניין, מה זה אומר שורש אחד לכולם?
שורש שממנו יוצאת כל הבריאה, זה ברור, לכן כל הבריאה צריכה בהתחברות בין כל החלקים שלה, שהם שבורים במיוחד בכוונה, להשיג את הבורא כמקור, כמטרה, כי הוא הראשון והוא האחרון.
תלמיד: בכל רצון של חבר שלי יש שורש לבורא, זה נכון? אני צריך להתחבר איתו? לא עם החבר אלא עם השורש?
תנסה להידבק בחבר עם הנטיות שלו לרוחניות ובהן אתה תגיע לבורא. אין לי יותר מה להגיד. זה סתם מילים, שכולם ישמעו יתבלבלו בהן, אני לא אוהב צורות כאלה של דיבורים, תבררו לבד. תבקשו, תבכו, תתפללו, תעשו מה שאתם רוצים, אבל לא שאני אוכל להסביר את זה בצורה יותר מדויקת, זה יהיה רק מקום לבלבול.
קריין: כן, 19. "פרי עץ חיים".
"צריך לומר בלשון רבים, חטאנו וכו', ולא חטאתי. והטעם, כי כל ישראל הם גוף אחד, וכל אחד מישראל הוא אבר אחד פרטי, כי זהו הערבות, שאדם ערב בעד חבירו אם יחטא, לכן אעפ"י שאין בו אותו עוון, עכ"ז ראוי הוא להתוודות עליו, כי כשעשוהו חבירו, הרי כאילו הוא עשהו בעצמו, לכן נאמר בלשון רבים. אפילו אם האדם מתוודה בביתו ביחיד, לומר כי מה שחטא, נחשב כאילו עשינו אני והוא חטאנו אותו ביחד, מצד ערבות הנשמות."
("פרי עץ חיים". שער הסליחות, פרק ח')
זאת אומרת אנחנו בסך הכל צריכים להגיע למצב שאין לנו שום דרישה לאף אחד, מכל שכן לאומות העולם, שהם יבואו להתחברות, להתכללות, לערבות.
הדרישות האלו יש דווקא כלפינו, כלפי אלו שיש להם רצון לבורא, שנקראים "ישר-אל" ולכל הקהל הרחב אין לנו, לא יכולה להיות שום דרישה, אלא אנחנו צריכים רק לעורר בהם איזו נטייה אלינו שניקח חסרונות, רצונות מהם, מה שנקרא מ"ן, ונעלה אותם יחד איתנו, עם התפילות שלנו לבורא.
ודרך העבודה שלנו, דרך ההתקשרות דרכנו לבורא הם יקבלו גם התכללות, ומזה יתגלה בהם גם בורא, דווקא "בתוך עמי אנוכי יושבת", כי הבורא מתגלה דווקא בכלים האלו שהם כלים דקבלה, כלים מאוד מאוד כבדים, גדולים. עכשיו הם לא נראים לנו כאלה, כי עוד לא הגיע הזמן שלהם לגלות את עצמם, אבל באמת בהם דווקא העובי הגדול, וגדלות הבורא שם מתגלה בחיבור של גלגלתא עיניים ואח"פ הכללי.
שאלה: ענית קודם לאחד החברים שהבעיה שתופסים את הלימוד בצורה יבשה, שאין רגש. איך מכניסים רגש ללימוד? איך עושים את זה? איך נותנים למילים להיכנס ללב?
אני מבין מה שקורה, ובעצמי עברתי את כל השלבים האלה, ושנים למדתי תע"ס, ופתיחה, והייתי גם מלמד את זה. אבל אין אפשרות היום לעשות זאת כי אנחנו נמצאים בחוסר הזמן. ולכן אנחנו צריכים לפעול יותר, לרכך את הלבבות ולחבר את הלבבות בכוחות שלנו, ואין לנו זמן. אתם רואים, לא הולך לנו להתעמק בתע"ס ובכל הסכמות האלה היבשות, כי אנחנו לא משיגים בכל זאת שום דבר משם, אפילו מושג אחד רוחני ששם כתוב אנחנו לא מסוגלים לאתר נכון.
לכן קודם כל צריכים להשיג את הכלי, ואחר כך כדי לקדם את הכלי, אנחנו נצטרך ללמוד גם הבחנות דרך "תלמוד עשר הספירות", וכך נתקדם. נעשה כמה שאפשר.
שאלה: דיברת על להוציא ממאמרי רב"ש לפחות משהו אחד שיחרט על הלב. איך אדם ואיך עשירייה מתכוננים לקראת המאמר במהלך היום, כדי שייחרט על לבבם?
אתם צריכים, מי ששומע את המאמר, להיות בחיסרון, שאני מקווה לשמוע מהמאמר משהו מאוד חשוב לתיקון הנשמה. לא יכול להיות שאני לא שומע מהמאמר איזה מסר שהרב"ש כותב דווקא לי, בצורה אישית, וחשוב לי עכשיו דווקא את זה לשמוע.
שאלה: מה ההבדל בין ערבות להתכללות?
אתם צריכים לפנות לשיעור של אתמול, על ערבות, חיבור, התכללות, שם אנחנו דיברנו על זה. בכוונה לא רוצה להסביר את זה, תשמעו שיעור של אתמול.
(סוף השיעור)
-
"אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד" (מסכת חגיגה ט' ב')↩