חוה"מ פסח תשע"ט
שיעור בוקר 22.04.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1033, מאמר: "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה"
למרות שאנחנו כבר נמצאים כמה ימים בתוך החג, וגם לפני החג כבר טיפלנו בנושא החג, למדנו, דיברנו, דנו, כל פעם זה בא מחדש, וכך כתוב, "שיהיו בעיניך כחדשים.". כי אנחנו צריכים לעשות בירורים, ובירורים, אם אנחנו באמת מתקדמים בעבודה, כל פעם הם מורגשים מחדש.
אני קורא מאמר היום, וכל מאמר שבספר הזה קראתי אותו לפחות שלושים פעם בחיים שלי, אם לא יותר, אם לא מאה ושלושים פעם. אבל כל פעם, אם אני מרגיש שאני קורא מחדש ולא מבין, לא זוכר ולא יודע, ובבוקר אני בא ככה מעורפל ולא יודע בדיוק, ושוב אני צריך לאסוף את כל ההבחנות, כל הזיכרונות אולי, כל מה שיש לי, אז אני שמח שאני באמת נמצא בשכחה כזאת, כי "יהיו בעיניך כחדשים" זה נכון.
ומתי זה "כחדשים"? מתי שעבדת עם משהו ואחר כך אתה משתנה, והשינויים הם סיבה להתקדמות. שכחת, נותנים לך אפשרות לעבוד עם הבחנות חדשות. לא מבין משהו וקודם כאילו הבנת, אלו ההבחנות החדשות ברצון לקבל שאתה צריך היום לקרוא בדרגה אחרת, להבין בדרגה אחרת, להיכנס לעבודה בצורה חדשה. ולכן, מי שבאמת נמצא בהבנה מהי עבודה רוחנית, הוא שמח בזה שיש לו כל פעם מצב חדש. סימן שמתעוררות מחשבות חדשות, מתעוררים רצונות חדשים והוא מתקדם. זאת אומרת, סימן של התקדמות זה שאני לא מבין, שוכח, מרגיש את עצמי מעורפל, ממש מבולבל שזה עוד יותר טוב.
המקובלים מהעבר, מלפני אלפי שנים היו מתפללים, הייתה תפילה מיוחדת, איך לשכוח מה שלמדו וללמוד מחדש. אצלנו זה כביכול קורה יותר ומעצמו. עוד נגיע לזה. כי אם אדם מתקדם ולוקח בידו את ההתקדמות שלו, אז זה לא רק כדי לגלות את הבורא בקשר עימו, ביחס, ובהשתוות הצורה, אלא גם ההפך. לא רק להימשך קדימה, אלא גם כביכול להימשך אחורה, זה לא אחורה זה קדימה רק בכלים ובאורות, בירידה ובעלייה. וכדי לגרום לקצב ההתקדמות, חייבים לפעמים לדאוג גם לירידות לא רק לעליות.
לכן לענייננו, מה שיותר חשוב, שמי שמרגיש את עצמו ששוב אני בא ואני ריק, ואין לי במה להתחיל, הלב שלי לא מרגיש, אני לא שומע מילים, אין לי תגובות פנימיות עליהן, זה טוב. זה סימן שמתעורר רצון חדש והוא באמת חדש וגדול, ועכשיו אתה ממש הולך לחרוש קרקע חדשה. וכך מתקדמים.
לכן באמת עובד ה' הוא שמח במצבים חדשים, מבולבלים, שממש המוח עובד מחדש וצריך להתאושש ולהתעורר, והלב צריך להתחיל להרגיש את עצמו שהוא יותר רך וקרוב לרגשות העבודה. ולא לשכוח שכל מה שאנחנו מרגישים, אנחנו מרגישים הבחנות חדשות תמיד, ותמיד "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש.". לכן, לעורר את עצמי ולשמוח עד כמה עכשיו אני מתחיל מחדש, שזה סימן טוב.
קריין: ספר "פסח", עמ' 190, מאמר "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה".
מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה
"הזה"ק וארא (דף כ"ג ובהסולם אות ס"ה) כתוב שם וזה לשונו, "אמר רבי שמעון, מקוצר רוח פירושו, שעוד לא יצאה יובל, שהוא בינה, לתת להם מנוחה וחירות, ורוח האחרון, שהוא המלכות, עוד לא משלה בעולם, להנהיג חוקים ישרים בעולם, ועל כן היה קוצר רוח, ואיזה רוח הוא, שהוא המלכות, שהיתה קצרה ידה, מהושיע לישראל, שזה סוד מקוצר רוח", עד כאן לשונו.
ויש להבין מהו ענין "עבודה קשה", ומהו "מקוצר רוח". כלומר, מהו הקשר עבודה קשה לקוצר רוח, בעבודה. וגם יש להבין, מה שרבי שמעון מפרש קוצר רוח על מלכות, מהי השייכות לעבודה קשה.
הנה ידוע, שסדר העבודה בעבודת ה', הוא שהאדם צריך לעבוד להמציא לו כלים, שבהכלים האלו תהיה לו האפשרות לקבל את הטוב והעונג, מה שה' חשב לתת להנבראים. כידוע, שסיבת בריאת העולמות היתה מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. ובגלל זה ברא בהנבראים רצון וחשק לקבל הנאה ותענוג. ובהרצון וחשק להתענוג מודדים את טעם של התענוג. כלומר, כפי גודל השתוקקות להדבר, שהוא חושב שממנו הוא יקבל תענוג, בשיעור הזה הוא נהנה. לכן קטנות וגדלות הנאה של אדם נמדדות בשיעור ההשתוקקות להתענוג שבדבר.
ולפי זה, מאין באות ההבחנות של מקבלי תענוגים. היות שכולם נבראו ברצון לקבל לעצמם, ומי הוא העושה, שאחד יקבל תענוג קטן, ואחד תענוג גדול. כלומר, מי הוא טיפש, שירצה לקבל תענוג קטן, במקום שיכול לקבל תענוג גדול. אלא, מסיבת שהבורא "רצה להוציא לאור שלימות פעולותיו", שפירושו, שענין להטיב לנבראיו יהיה שלימות הטבה, היינו בעת שיקבל את הטוב והעונג, שלא ירגישו שם אי נעימות, היינו בחינת בושה, כמו שכתוב "מאן דאכיל לאו דיליה בהית להסתכולי באפי".
לכן נתקן ענין צמצום והסתר על כלים דקבלה, שהם כלים, שהאדם נברא בהם מצד הטבע. זאת אומרת, שיש בזה ב' ענינים:
א. שלא יכולים לקבל בהכלים האלו שום שפע דקדושה.
ב. שכל זמן שהאדם לא השיג כלים דהשפעה, האדם לא רואה את הטוב ועונג שישנם בקדושה. ואין בידו להשיג טעם של עונג, רק מה שניתן נהירו דקיק להקליפות, שיוכלו להתקיים. ומהניצוצין האלו, שנפלו לקליפות, מזה יש תענוג בכל התענוגים הגשמיים. וזה מגולה לכל, כלומר שהתענוג מגולה, היינו שכל אחד יכול לטעום מהתענוגים האלו עם הכלים דקבלה, שהם רוצים לקבל הנאה לתועלת עצמם. מה שאין כן הטוב ועונג דקדושה, ששם עיקר התענוגים, שהיה ברצונו לתת להנבראים, זה נעלם מהכלים דקבלה. שזה נקרא צמצום והסתר.
לכן, היות שעל ידי התיקון הזה, שאי אפשר לקבל את התענוגים דקדושה, אלא לפי ערך שרכש כלים דהשפעה, יצא מזה ב' דברים:
א. שהאדם צריך להאמין, שעיקר טוב ועונג, שהיה ברצון ה' לתת להנבראים, נמצא בקדושה.
ב. שצריך לעבוד עבודה, שהיא נגד הטבע, שהוא שלא יקבל שום דבר לתועלת עצמו, אלא הכל לתועלת ה'.
וזה גורם הבחן מדרגות. היינו, שאין אדם דומה לחבירו. כי בערך מה שבא מצד המשפיע, כולם שוים, כמו שאומר האר"י הקדוש, שטרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון הפשוט, ממלא כל המציאות. ולא היה ראש וסוף, אלא הכל היה אור פשוט. אלא אח"כ, היינו לאחר שנעשה התיקון, שלא יקבלו רק בכלים דהשפעה, אז נעשה ריבוי עולמות, היינו הרבה בחינות, לפי ערך הכוונה, שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע, שזה מכונה ריבוי מסכים, בזה נעשה הבחן מדרגות.
וזה כמו שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב) "כל צדיק וצדיק, נותנין לו מדור לפי כבודו".
וזהו מטעם שיש הבדל מצד הכלים של המקבל, היינו הכלים מה שהמקבל צריך לעשות, שהם נקראים "כלים דהשפעה", כלומר שיקבל בעל מנת להשפיע. מה שאין כן כלים דקבלה לתועלת עצמו, זהו כלים שבאים מצד המאציל, על אלו הכלים אין האדם צריך לעבוד, כי הבורא ברא אותו עם כלים כאלו. לכן כל העבודה של הנבראים היא להשיג כלים דהשפעה.
ובהאמור אנו יודעים, מה נקרא עבודת האדם, שהיא רק עבודה איך להשיג כלים דהשפעה. כלומר, שהאדם צריך להגיע לידי מצב, שכל מה שאינו נוגע לתועלת ה', אין מעניין אותו. אלא כל רצונו הוא, איך להגיע לידי מצב, שיוכל לעשות נחת ליוצרו. לכן בזמן שהאדם מתחיל בעבודה, הוא מתחיל בשלא לשמה, היינו לתועלת עצמו.
ואח"כ הוא מתחיל להבין, זה שהוא עוסק בשלא לשמה, זוהי רק סגולה, שע"י זה הוא יגיע לשמה, כמו שאמרו חז"ל, "שמתוך שלא לשמה באים לשמה, מטעם שהמאור שבה מחזירו למוטב". והוא מאמין בזה, שבסופו של דבר הוא יגיע לשמה.
ואח"כ האדם הולך עוד שלב אחד קדימה. ומתחיל להשתדל, ועושה מעשים שיביאו אותו לשמה. כלומר, שמתחיל להבין, שצריכים לעשות מעשים, ולכוון, שהמעשים האלו יביאו אותו לדרגת לשמה. ונותן חשבון לעצמו, עד כמה שהוא כבר זכה בעניין לשמה.
אז הוא מתחיל לראות את האמת, איך שהוא כל כך מרוחק מעבודה דלהשפיע. ורואה, כל פעם יותר, איך שהוא משוקע רק באהבה עצמית. ורואה, שכל יום הוא הולך אחורה. אז מתחילה העבודה שלו, שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, בשם עבודה קשה, מב' טעמים:
א. שהוא רואה עכשיו מהו הפירוש "בעל מנת להשפיע", שהאדם צריך להאמין בחז"ל, זה שהוא רואה עכשיו, מה זה "לשם שמים", לא היה יודע את הפירוש האמיתי.
אלא כמו שביארנו על מה שהזה"ק אומר על פסוק "או הודע לו אשר חטא". ושואל "מי הודע לו". ומשיב "הקב"ה". שיש לפרש, זה שהאדם מרגיש, איך שהוא מרוחק מהעבודה דלהשפיע, אלא שמשוקע באהבה עצמית, זהו גילוי מלמעלה. ועבודה זו נעשית עתה קשה. היינו, לאחר שמלמעלה הודיעו לו את הפירוש "לשם שמים ולא לתועלת עצמו", עתה נעשית העבודה שלו יותר קשה.
אולם האדם חושב, שהוא נעשה עכשיו יותר גרוע, מבעת שנכנס לעבוד בעל מנת להשפיע, כאילו מצד עצמו הוא נעשה עתה יותר גרוע. אז האדם צריך להאמין, שאינו כך, אלא הוא כן התקדם לאמת, בזה שהקב"ה הודיע לו את מצב האמיתי שלו. נמצא, שע"י העבודה, שהתחיל לעבוד בעבודה זו, שנראה לו עתה, שהיא עבודה קשה, זהו מטעם שהקב"ה פנה אליו, מטעם שהוא עכשיו במצב יותר מעולה, מבעת שעוד לא נכנס בעבודה דלהשפיע.
אולם טעם ה-ב' שנעשה לו עכשיו יותר קשה, הוא מטעם, שמדרך העולם הוא, שהאדם רוצה ללמוד איזה מקצוע, ונכנס להאומן שלו ללמוד את המקצוע הזה, שהוא מבין, שהמקצוע הזה מתאים בשבילו. ואם האומן רואה, שהוא לא מתקדם, אחר כמה זמן שהוא לומד אצלו, אז האומן אומר לו, המקצוע הזה לא בשבילך, כי זה קשה יותר מידי, לכן לך ותחפש מקצוע אחר, משהו יותר קל בשבילך, ומזה אתה תתפרנס.
לכן בעבודת ה', בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, וחושב, לפי סדר עבודה בכל יום ויום מתקדמים והולכים קדימה, אז האדם אומר, שכדאי להמשיך בעבודה זו דלהשפיע, כי בטח הוא ילמד את המקצוע הזה, באופן לדעת איך לעשות כל דבר רק בשביל לשם שמים.
מה שאין כן כשהוא רואה, לאחר שהשקיע כמה זמן בעבודה זו, ולא די שהוא לא מתקדם, עוד הולך אחורה, אז הגוף אומר לו, חבל על הכוחות שאתה משקיע בעבודה זו, כי זה לא בשבילך עבודה זו, כי לעבודה זו צריכים בעלי כשרונות מיוחדים, ובעלי אמיצי לב, ולכן לך לפרנסה אחרת, היינו תעבוד כמו כל הכלל, ואל תהיה יוצא מהכלל."
האדם צריך להבין שרצונות חדשים, מחשבות חדשות שמתגלים לו, והקושיות עליהם, "בשביל מה לי, למה לי, שוב אני לא מבין, שוב אני לא מרגיש, אני לא כמו האחרים", כל מיני כאלה הכבדות, הן נכללות בתוך אותם הרצונות שמתגלים. זו חבילה אחת שנקראת "כלי חדש". זאת אומרת, זה שמתגלה איזשהו רצון, חוסר הבנה, חוסר משהו, זה דבר אחד, זה מרכיב אחד וקטן. זה שמתגלים מחשבות, רצונות וכל מיני חשבונות, "למה לי? ושוב אני לא מבין ולא מרגיש, מאיפה ומה?", זה בעצם העיקר, התוספת ברצון החדש, זה בא יחד, גם רצון וגם הכבדה.
"נמצא, שזה נקרא "עבודה קשה", היות שבכל עבודה, שהוא רוצה להתאמץ וללכת בעבודה דלהשפיע, הגוף לא נותן לעבוד, בזה שעומד נגדו עם טענות צודקות. ובאמת בתוך הדעת הוא צודק מאה אחוז. נמצא, שהלשון הרע, מה שהוא שומע מהגוף שלו, זה מכביד עליו העבודה, והיא שנקראת "עבודה קשה".
אולם האדם צריך להאמין, שבאמת הוא כן מתקדם כנ"ל, אלא מה שהוא רואה, שכל פעם הוא יותר משוקע באהבה עצמית, והוא נמצא עכשיו במצב יותר גרוע, היינו שהוא נמצא במצב של שפלות, יותר ומבטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, הוא מטעם "כי אני הכבדתי את לבו".
היינו כנ"ל, שה' מגלה לו כל פעם, מהו שלא לעבוד לתועלת עצמו, אלא רק לתועלת ה'. נמצא, בזה שה' מודיע להאדם את הפירוש "שלא לעבוד לתועלת עצמו", בזה האדם רואה, איך שהוא ממש נגד הטבע. מטעם שהאדם נברא עם הרצון לקבל לתועלת עצמו. ועתה הוא רוצה לעשות דבר שהוא כנגד הטבע. לכן נקרא זה "עבודה קשה".
אולם נשאלת השאלה, מדוע ה' הודיע לו את האמת, איך שאין האדם מסוגל לעבוד נגד הטבע. וזהו מטעם, כמו שכתוב "למען שיתי אותותי אלה". כלומר, שOע"י זה שיתגלה את כל הרע שבאדם, אז ה' יכול לתת עזרה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והיות מה שנותנים מלמעלה הוא דבר שלם, לכן האדם צריך להיות לו כלי שלם, היינו חסרון שלם, הנקרא "כלי שלם", שבתוכו יכול לכנס אור שלם.
נמצא, שמה שהקב"ה מגלה להאדם את הרע, הוא בכדי לתת לו העזרה. כלומר, שאין אור בלי כלי. לכן, כשאין הרע מגולה עדיין בשלימות, אין לו כלי שלם. ויש לפרש "כלי שלם" היינו רצון שלם לעזרתו יתברך. כי כל זמן שאין הרע מגולה, אז לפעמים אדם אומר, שאם הוא יתגבר, בטח יכול להגיע לעבודה דלהשפיע, ולפעמים אומר, שגם ה' לא יכול לעזור לו. לכן בזמן שהאדם משקיע כוחות בעבודה דלהשפיע, אז הכוחות שהשקיע, לא נותנים לו לברוח מהמערכה, ומקבל כל פעם צורך יותר גדול לעזרת ה'. נמצא, שהעבודה קשה בעצמה היתה הגורמת שיצעק לה', שיעזור לו.
וזהו על דרך מה שמובא בזה"ק (בראשית ב' דף ס"ד ובהסולם אות ק"ג) וזה לשונו, "ובענין היסורים הגשמיים והרוחניים, שסבל מטרם שעשה תשובה, יש בהם ב' דרכים:
א. היא "כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד". כי הוא רואה בעיניו, אשר לולא המכאובים הנוראים ההם, שסבל מכח שהיה משוקע בטבע הקבלה לעצמו, לא היה זוכה לתשובה מעולם. ואם כן הוא מברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה. כי לולא הרעה, לא היה זוכה להטובה. ונמצא, שכל מה דעביד רחמנא, לטב עביד. כלומר, גורמים להטוב.
ב. היא בחינת "גם זו לטובה". דהיינו, לא לבד, שהרעות נעשו גורמים להטובה, אלא שהרעות עצמם נהפכו ונעשו טובות. והיינו ע"י אורות גדולים מאוד, שהבורא יתברך מאיר בכל אלו הרעות, עד שנהפכו ונעשו לטובות".
ובהאמור רואים אנו, שדוקא שכל הרע מתגלה, אז יש כלי שלם, שיכול להאיר בהם אור שלם. ומהנ"ל אנו רואים, מהי הסיבה, שה' הכביד את לבו, היינו שהלב, הנקרא רצון, היה כל פעם יותר מתנגד לעבודה דלהשפיע. והטעם הוא, שאנו צריכים לעבודה קשה, שרק ע"י היסורים דעבודה קשה, היסורים האלו, הם הגורמים שיצעקו לה' עם רצון שלם, שה' יעזור לו לצאת משליטת פרעה מלך מצרים. היינו, שדוקא ממצב השפלות, שהאדם מרגיש, שיותר רע לו מכל אנשים, זה נותן לו דחיפה, שיצעק לה' בכל לבו, שיעזור לו.
אולם במצב הזה יש הרבה עליות והרבה ירידות. זאת אומרת, לפעמים אין האדם מסוגל להאמין, שהמצב, שבו הוא נמצא, בא מה', היינו שה' פנה אליו, ושומע את תפלתו, מה שהאדם מבקש, שה' יתן לו עזרה לצאת מהגלות, שבו האדם נמצא תחת שליטת אהבה עצמית.
לכן בזמן שיש להאדם אמונה זו, הוא לא בורח מהמערכה, היינו שאומר, שהוא רואה, שחס ושלום אין ה' שומע תפלתו, ולכן אין לו למי להתפלל. אלא הוא מאמין, שה' כן שומע תפלתו, וה' נתן לו הידיעה, שהוא ידע, איך האדם נמצא בשפלות כזו, שאף פעם לא עולה על דעתו, שיהיה כל כך משוקע באהבה עצמית.
לכן כל פעם הוא מתחזק, ואינו זז מלהתפלל לה', ואומר, בטח הבורא רוצה, שיתגלה אצלו הרצון אמיתי, שיוציאו מהגלות הזאת. וממילא הוא לא זז מלתת תודה לה', על זה שגילה לו את מצבו האמיתי. וכמו כן הוא עומד ומתפלל לה', הלא הוא רואה, שה' הוא שומע תפלה, בזה שגילה לו את הרע, ובטח הוא יעזור לו גם כן להוציאו מהרע, שזה נקרא גאולה. כלומר, שהוא מאמין, שהבורא נתן לו להבין, שהוא נמצא בגלות, בטח אח"כ הוא יוציאו מהגלות.
אולם יש לפעמים ירידות, היינו שקשה לו להאמין, שה' הוא שומע תפלה. כי לפי דעתו של האדם, האדם חושב, שכבר התפלל אליו הרבה יותר מדי. ובטח, אם ה' שומע, במה שמבקשים ממנו, היה צריך לעזור לי. וכיון שעדיין לא נושעתי על שהייתי מתפלל, אזי הוא אומר, שה' חס ושלום אינו שומע בקול תפלתו. יכול להיות, שלגבי אחרים הוא כן שומע, אבל מה זה חשוב, כי העיקר הוא, מה שאני מרגיש. כלומר, או שטוב לי, או חס ושלום שרע לי.
נמצא, שהירידות האלו גורמות לו מחשבות לברוח מהמערכה. ואמר, שאין זה בשבילו. ואם הוא לא בורח, באה לו עוד הפעם עליה, ומתחיל שוב לחשוב אחרת, ומכל ההחלטות שעשה, הוא שוכח, ומתחיל לחשוב אחרת. וכך הוא נמשך הסדר של העליות וירידות, עד שמתגלה אצל האדם הצורך אמיתי להתקרבות לה', היינו, שהכלי, הנקרא רצון, הוא כבר נשלם בכל צורתו הנכונה, שזה הבורא יודע מתי שנגמרה, ואין בידי האדם לדעת זאת. אז ה' נותן את העזרה ומוציא את האדם מהגלות.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, על מה שהזה"ק מפרש על הכתוב "וידבר משה כן אל בני ישראל (היינו בשורת הגאולה) ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה", שאומר "שקוצר רוח, היינו מלכות, שהיתה קצרה ידה מהושיע לישראל", שיש לפרש כידוע, שעיקר העבודה היא בבחינת מלכות, כמו שאומר האר"י הקדוש, שגלות מצרים היתה שבחינת הדעת שבקדושה היתה בגלות, היינו שמלכות שמים, שצריכים לקבל עול מלכות שמים, מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", היינו שלא על מנת לקבל פרס, אלא שצריך להיות עבודה לתענוג גדול, בזה שהאדם זכה לשמש את המלך, מטעם חשיבות המלך, זה היה בגלות.
היינו, שלא היתה מגולה חשיבות דקדושה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא". היינו שבזמן שהאדם צריך לקבל על עצמו לעבוד לשם שמים, עבודה זו נחשבת לשפלות, כי אינו מוצא בזה טעם של חשיבות. נמצא, שבזה שהמלכות היא בעפרא, שהוא דבר בלתי חשוב, זה היה הגורם, שתהיה עבודה קשה.
וזה נקרא "קוצר רוח", היינו שהמלכות, שהיא דבר חשוב, היינו, שמי שמשמש את המלך, הנקרא בחינת "רואי פני מלך", היושבים ראשונה במלכות, אצל אנשים האלה לא נקרא זה שיושבים אצל המלך, והם מבחינת רואי פני המלך, היושבים ראשונה במלכות, שיהא נחשב זה לעבודה קשה, ושנגיד שיש להם קוצר רוח, היינו שאין להם מצב רוח מרומם.
אלא, בזמן שהמלכות היא בגלות תחת שליטת הקליפות, אז המלכות נבחנת אצלם, שהיא בחינת עפר, שהיא דבר בלתי חשוב. וזה נקרא "קוצר רוח", שאין המלכות יכולה לתת מצב רוח מרומם, כמו שצריכים להרגיש, בזמן שיושבים אצל המלך. נמצא, שקוצר רוח ועבודה קשה קשורים זה בזה. כלומר, שאם המלכות היא בעפרא, היינו בלתי חשובה, זה גורם עבודה קשה. כי בדבר, שאין בו טעם, אז כל רגע ורגע, שהאדם מתגבר ועובד, התגברות הזו היא קשה מאוד. ולא תמיד האדם מסוגל להתגבר.
וזה שאומר "ורוח האחרון, שהיא המלכות, עוד לא משלה בעולם, להנהיג חוקים ישרים". שפירושו, שהמלכות עוד לא היתה לה ממשלה, שכל אחד יראה, שכל החוקים, שישנם מצדה, הם חוקים ישרים. היינו, שיהא הכל מתישב על הלב, ושכל אחד ירגיש את המלכות, הנקראת ההשגחה, בבחינת טוב ומטיב, היות שהעולם הולך לפי הנהגתה, כמו שכתוב "ומלכותו בכל משלה". דבר זה עוד לא היה מגולה.
וזה שאומר "ועל כן היה קוצר רוח, ואיזה רוח הוא, שהוא המלכות, שהיתה קצרה ידה מהושיע לישראל". שפירושו, היות שהמלכות הזו היתה עדיין בגלות, לכן היתה קצרה ידה מלהושיע לישראל. מה שאין כן בזמן שהיא יוצאת מהגלות, אדרבה, הוא הנותנת את הרוח להאדם, שיהיה במצב רוח מרומם.
לכן, כשבא משה ובישר להם בשורת הגאולה, הם לא היו יכולים להאמין לדבר זה, היינו שיצאו מגלות מצרים, כלומר כמו שכתוב, "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם". היינו, שלא תהיה להם לאו דוקא עבודה קשה, אלא אפילו סתם עבודה, לא תהיה לכם, את זה לא היו יכולים להאמין, איך יכול להיות דבר זה.
זאת אומרת, אם היו מאמינים בדבר הזה, אז בכח האמונה היו יוצאים מהגלות. היינו, שמלכות, הנקראת רוח, היתה עולה למעלה בחשיבות, כמו שכתוב (קהלת ג') "מי יודע רוח בני האדם העולה, היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת, היא למטה, לארץ". שיש לפרש "רוח בני אדם" היינו לאחר שהוא יוצא מבחינת הבהמה שלו ונעשה בחינת אדם, כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויים אדם", אז "הרוח עולה למעלה" היינו בחינת מלכות, הנקראת "רוח" כנ"ל, עולה למעלה, בחשיבות.
מה שאין כן בחינת הרוח אצל הבהמה, היינו בזמן שהאדם נמצא במצב של בהמיות, אז אצלו הרוח יורדת למטה בחשיבות. לכן, שעם ישראל היו צריכים לגלות את הרע שלהם, כנ"ל, בכדי שיהיה להם חסרון שלם, שאז יכולה לבוא עזרה שלימה, לכן עוד לא שמעו בני ישראל."
אנחנו צריכים להודות לחלק מהקבוצה שלנו שעכשיו מצטרף לעבודת קילוף.
מה שהתחלנו לדבר, שזה שאנחנו נמצאים מעורפלים בתחילת העבודה זה דווקא לטובתנו. שוב הכבדת הלב, שוב אני קם ואני לא זוכר כלום, אין לי מצב רוח, אני לא מבין כלום, הלב לא גמיש ולא מגיב, כול זה סימן של מדרגה חדשה. שכל פעם "ויהיו בעיניך כחדשים", "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש.", תמיד מתגלה בכל אחד ואחד דבר חדש.
וזה שאדם רואה שבאמת הוא חדש, היינו, שוב בהמה, שוב לא מבין, שוב לא מרגיש, שוב נמאס לו וכולי, הוא צריך רק להודות על זה שמתגלים בו מצבים חדשים. זאת אומרת, אם יתקן את זה, שוב יתקדם, וכך "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול.". זה שיהיה ברור. ולא רק ברור, אלא שזה נקבע בתוך העצמות, בתוך הזיכרון, שאדם קם ועד כמה שהוא יותר אטום, כך המדרגה שעומדת לפניו היא יותר גדולה ויכול לכבוש אותה.
שאלה: הכותרת היא "מהו, קוצר רוח בעבודה קשה", ואז רב"ש אומר "נמצא, שבזה שהמלכות היא בעפרא, שהוא דבר בלתי חשוב, זה היה הגורם, שתהיה עבודה קשה. וזה נקרא "קוצר רוח"". מה זה "מלכות שבעפרא"?
מלכות שמים היא בעפר. אצלי היא בעפר. חשיבותה כעפר. יש משהו פחות מעפר? אין. אף אחד לא מעריך אותו. אז מלכות שמים, מי זה הבורא? לא יודע. נסתר? נסתר. לא אכפת לי, לא מסתכל על זה בכלל. הוא שולט, מי הוא? מה שולט? אין לי שום עניין בזה. אני ככה עם ערפל בראש וגם בלב. אני אפילו לא חושב על זה שיש איזו מלכות שמים ושהיא נמצאת בעפר. אפילו לא חושב על זה. כל שכן, אם תשאל אותי, ואני אתחיל לחשוב, "מלכות שמים, באיזו דרגה היא אצלי?", איזו דרגה? כלום, זה עפר. כמו שאני לא חושב על עפר, כך אני לא חושב על זה.
תלמיד: אז למה זו עבודה קשה? מה הבעיה?
עבודה קשה עכשיו היא להרים אותה.
תלמיד: מה זה להרים אותה?
מה זה להרים אותה? להקים אותה מהעפר. מעפר דל צריך להקים אותה. ואת חשיבותה להעלות, שהבורא שהוא הכוח היחידי, ש"אין עוד מלבדו", נמצא בבריאה, ברא את הבריאה וברא אותי, שאני אגיע להכרתו, לדרגתו, להבנתו, להרגשתו, ואני לא מתייחס לזה, בכלל לא אכפת לי כלום. זאת אומרת, תראה איזה יצור הוא ברא. למה? כדי שאני "כיתרון אור מתוך חושך", ארגיש עכשיו יותר ויותר על ידי עבודה, התכללות בקבוצה וכן הלאה, עד כמה הוא החשוב מתייחס אלי מדרגה אין סופית חשובה לעומתי. וכן הלאה.
אז אני מתחיל לעבוד במלכות שמים, להעלות אותה, שמלכות הופכת להיות לכתר. מלכות דאור ישר היא הופכת להיות לכתר דאור חוזר. שאני מעלה את עצמי, שאני מתייחס אליו, שאני כמוהו, כמוהו ממש. ועוד יותר מזה, שביחס שלי אליו, עד כמה שזה יהיה במשהו לפחות שווה לאיך שהוא מתייחס אלי, אני בזה מלביש ביחס שלי אליו משהו קצת מאיך שהוא מתייחס אלי. זה נקרא שאור חוזר שלי הופך להיות לכלי לאור ישר שלו. ואז אנחנו, אור ישר בתוך אור חוזר, מתאחדים יחד, והבורא מתלבש בנברא. ואני מגיע למצב שאני מכיר, מרגיש אותו וכך מתעלה. כתוב ש"יהיו בעיניך כחדשים.", כל יום "יהיו בעיניך כחדשים.", וכך יום יום. "ופרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול.", זה שהמדרגות מצטרפות ומביאות אותי בסופו של דבר להשגות, להרגשות ולתיקון, לגמר התיקון.
תלמיד: רב"ש משתמש הרבה במושג הזה קוצר רוח, הוא חוזר על זה כל הזמן.
בטח. כמה פעמים ביום אתה כך אומר לעצמך, "נמאס לי, לא רוצה, בשביל מה? למה?", כמו ילד קטן שאומר, "לא רוצה. לא.", זה נקרא "קוצר רוח". בילד זה לא קוצר רוח, זה הטבע, זה האגו שלנו כך הוא מגיב. אצלך זה כבר לא צריך להיות בצורה כזאת, אלא מאוזן עם השכל, הרגש, ההבנה, ההרגשה, הניסיון. אז איפה כל זה? "לא רוצה. אוי, שוב, נמאס לי". אתה קם בבוקר מעורפל, שום דבר לא רוצה, בכל זאת צריך, לא, כן, "נמאס לי". זה נקרא "קוצר רוח".
אין לך התמדה נכונה. נכונה. התמדה יש, אבל לא נכונה. צריכים לבדוק למה, ולהגיד, "לא, זה דווקא המצב הנכון, שאני קם ללא שום יחס לחכמת הקבלה, לבורא ולכלום. בהמה, יופי. מזה מתחילים. העיקר שמה? שאני קמתי. ועכשיו אני צריך לייצב את החיסרון שלי. וחיסרון אין לי, אבל אני קמתי". זאת אומרת הבורא מעורר את הבהמה, שמתוך הבהמה יתעורר ניצוץ, וסביב הניצוץ הזה תתהווה דמות האדם הדומה לבורא. וכך כל יום ויום.
תלמיד: זה לא קל. הוא גם אומר, "היושבים ראשונה במלכות, שיהא נחשב זה לעבודה קשה, ושנגיד שיש להם קוצר רוח, היינו שאין להם מצב רוח מרומם." כל פעם הוא אומר שזה קשה.
אף אחד לא אומר שזה קל או קשה, אין לך ברירה. לך החוצה, תסתובב כמו אחרים, האם יהיו לך חיים יותר קלים? לא יהיו קלים יותר. ההיפך, הם לא יודעים מה לעשות, הם נמצאים בייאוש. אתה פותח עיתון, אתה פותח מחשב, טלוויזיה, אתה רואה מה קורה בכל העולם, איפה קל? הבורא עוזר לנו מכל הכיוונים, שאנחנו כבר נתקדם למטרה. תראה מה שהוא עושה עם העולם, עם כל באי עולם, כולם מסכנים.
תלמיד: אז איך אני יכול לעבוד בתקופה הזאת בצורה יותר קלה?
אתה יכול לעבוד, כי הוא נותן לך תנאים מצוינים. הוא אומר לך, אצלי העבודה הכי טובה. אתה נמצא בחברה, יש לך ספרים, יש לך אמצעים איך להתקדם. אתה יכול להרגיש שאתה יותר מכולם, שאתה בכל זאת מתקדם.
מה זה, דברים כל כך יפים? אני לא רואה. אני רואה שכל האחרים מסכנים, הם לא מבינים כלום מעצמם ומהחיים שלהם ומהמטרה שלהם. הולכים כולם למות, זה ברור שמתדרדרים למוות כולם, מיום שנולד עד היום שהולך. מה זה החיים האלה? ואתה לפחות יודע שיש משהו אחר, ושאתה הולך ומוסיף, וכל יום "ויהיו בעיניך כחדשים", מה שעשית אתמול זה כבר נכנס לתיקון. ומה שהיום? היום יותר גרוע, נכון, כלים יותר גרועים, כל יום יותר גרועים, כי עומק הירידה זה כעומק העלייה, כגובה העלייה. לכן צריכים לשמוח.
ובמיוחד שאני לא רואה שהבורא זורק אנשים מהדרך, לא זורק, נותן להם בכל זאת להתקדם ולשמוע ולהתכלל בחברה. אתם צריכים לראות את הדבר כמו שזה.
שאלה: שמעתי לפני כמה דקות שאמרת, שכל העבודה של הנבראים היא להשיג כלים של השפעה. מה זה אומר בדיוק כלים של השפעה?
חיסרון להשפיע, חיסרון להידמות לבורא, זו כל העבודה שלנו. לפי החיסרון שלנו להיות כמוהו, אנחנו מגיעים להשתוות הצורה עימו, לדבקות בו, להכיר אותו, לגלות אותו. וגם לגלות אותו לא כמו שעכשיו בינתיים, אלא כדי לגרום לו בזה נחת רוח. הבורא רוצה שהנבראים יכירו אותו, יכירו את גדלותו.
כאן אנחנו צריכים לתקן קצת את הנטייה שלנו, האם אני רוצה להכיר את גדלות הבורא או אני רוצה להכיר את הבורא, וכן הלאה. בדרך עוד נתקן את כל הדקויות האלו. אבל מטרת הבריאה היא לגלות את הבורא, להכיר אותו, להידבק בו לפי השתוות התכונות. אין יותר בסך הכול.
שאלה: ממה שכן מצליחים לקלוט קצת, יש הרגשה של אוצר בלום בתוך המאמר הזה. המון נקודות, שבכול פסקה אפשר לשבת לסדנה.
נכון.
תלמיד: אז מה אנחנו עושים עם דבר כזה ?לעזוב עכשיו ולהמשיך הלאה?
מה, פסקה, פסקה לחזור שוב?
תלמיד: אני לא יודע.
אין לי שום בעיה. אם תחליטו, שיהיה ככה. אם תחליטו שעל כל פסקה תשב העשירייה ותדון, גם לא חשוב לי. "הלקוח צודק", אני הולך לפי החיסרון של התלמידים, איך אני יכול ללכת אחרת? כתוב "חנך את הנער על פי דרכו", אם הוא מראה לי את הדרך שכך אני צריך להתייחס אליו, אני שומע.
שאלה: המאמר מראה בצורה יפה איך מגיעים לחיסרון שלם והצורך לזה, אחרת אי אפשר בכלל להגיע לבקשה נכונה. איך אפשר לזרז את התהליך, בניית החיסרון השלם?
חיסרון שלם, לזה בעצם אנחנו צריכים להגיע, נכון. שום דבר חוץ מחיסרון לא צריכים. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, אנחנו נמצאים בים של אור אין סוף, של גמר התיקון, אין בזה שום בעיה, זה נקרא "אני ה-ו-י-ה לא שניתי", נמצאים בכלי שלם, באור שלם, הכול תלוי בחיסרון מצידנו, עד כמה מאותו הכלי והאור אנחנו רוצים לכלול, להרגיש, להבין ולחיות בו.
הכול תלוי בעבודה שלנו בעשירייה, איך אנחנו מתאימים את עצמנו לאותו הכלי ולאותו האור. זה רק בעשירייה, אין לך שום אפשרות אחרת. אם אתה לא יוצא מעצמך ומשתוקק מעצמך להגיע למשהו, הכיוון לא נכון, הכיוון הוא בטוח לעצמי.
מהו כל עניין החיבור, הוא בדיוק מכוון אותך מיד בצורה נכונה למטרה, לבניית הכלי של אדם הראשון, ובו מה שאתה מגלה, מגלה את האור. אחרת לא, אחרת אתה לגמרי סוטה מהדרך. לכן המימוש בתוך העשירייה הוא הכי קצר, ענייני, במקום. ובטוח שאתה לא טועה ומתקדם לפי מה שאתה לומד מהחברים שנמצאים מולך, ואז יש לך תמיד אפשרות להשתפר ולהתקדם, להתקדם בצורה כמותית ואיכותית יחד.
ובעיקר מה שאתם צריכים ביניכם זה לפתח ולטפח את גדלות הבורא. גדלות הבורא זה גם כולל את גדלות תכנית הבריאה, גדלות המטרה, כל מה ששייך לבורא, לעבודה שלו, קודם כל את זה, מה שמצידו בא כלפינו. ואחר כך גם מה שמצידנו צריך להיות כתגובה.
אבל הכול בעשירייה. אם זה לא דרך העשירייה, אני לא מפרמט נכון את היחס שלי, כי הבורא נמצא בסך הכול כאור שמתגלה בתוך עשרה. אחרת זה מכוון אלי ולא לבורא.
תלמיד: איך אנחנו דואגים אחד לשני שבכל אחד תהיה גדלות הבורא?
דואגים, כי אם אני לא דואג לכל אחד מהעשירייה, אני לא דואג לעצמי, כי בסך הכול אני תלוי בהם. מה מזה שאני בעצמי משתוקק, כולם צריכים להשתוקק. וסך כל סכום היגיעות שלנו לגלות את הבורא כתוצאה משותפת שלנו, זה מה שאנחנו צריכים. אחרת מה יהיה לי מזה שאני בעצמי משתוקק? ספירה אחת מתוך עשר ספירות, אין דבר כזה. זו תמיד פעולה אגואיסטית שלא יוצאת ממסגרת האגו, העולם הזה. אני חייב לדאוג דווקא עבורם, להתפלל עבורם, לחבר אותם, להיות להם כאבא. לתת להם דוגמה כאפס, לתת להם דוגמה כאחד, כמו שכותב רב"ש. הדאגה שלי לכלי, כלי זה העשירייה.
תלמיד: זה מובן, אבל איך בדיוק אני דואג שכול חבר בעשירייה יחשוב על גדלות הבורא?
דוגמה. גם על זה הוא כותב, לתת להם דוגמה, לעזור להם, לעשות משהו. אני חושב שלכולם יש טלפונים, כולם יכולים להיות מחוברים במשך היום. תקבעו זמנים שתקראו שוב את מאמרי רב"ש, חמש, עשר דקות מקסימום, כמה זמן שצריך כדי לקרוא מאמר, ותחזרו עליהם במשך היום, מאמר או שני מאמרים ביום. וכך כל הזמן ב"לופ", שוב ושוב חוזרים על אותם המאמרים.
למה שוב ושוב? כי בכול פעם הכלים מתחדשים, אם מתקדמים אז הכלים חדשים, כמו שעכשיו לומדים, אז אתה חייב לחדש גם את המאמרים האלה. דווקא זה סימן טוב שאתה שוכח, אתה לא בדיוק, לא יודע. לכן כתוב, "ויהיו בעיניך כחדשים", סימן שבכלי חדש אתה עכשיו מקבל את הידיעה כחדשה.
שאלה: ב"לא לשמה" האדם כבר מכוון לבורא?
ב"לא לשמה" האדם מכוון לבורא, רק לא בעינֵי טוב מהנברא ולא בעינֵי טוב מהבורא. זה עדיין מצב כזה שהוא בכל זאת חושב על עצמו, אבל מכוון לבורא.
תלמיד: למה זה מוגדר "לתועלת עצמו?"
הוא עדיין נמצא ברצון לקבל ולא יכול עדיין למעלה מהרצון לקבל הזה לקבוע כוונה לא על מנת לקבל, אלא על מנת להשפיע, לא מסוגל.
תלמיד: אז איפה פה למען הבורא ב"לא לשמה"?
הפעולות שהוא עושה בקבוצה, בהפצה, בכל מיני דברים, אלה פעולות שהוא מבין, הוא מאמין באמונת חכמים שכך הם אומרים שאנחנו צריכים לעשות כדי להגיע לתיקונים, והוא עושה. אבל לתיקון שזה יקרה בפועל, הוא לא מגיע, יש לו עדיין עוד כמות של יגיעה שחייב לתת, עוד לא מילא את הסאה.
תלמיד: אז מה מטרת התקופה של "לא לשמה"?
למלא את עצמו במאמצים. אמנם גם את הכוונה הוא צריך כל פעם לבדוק, האם כך ולא כך, ולא להתייאש שזה לא כך. הוא צריך להיות מודע ומסכים עם זה שעדיין השכר שלו יהיה אם יגלה, אם יבין, אם ירגיש, אם אני, אני. ומתי זה יהיה "לשמה"? כשבפעם הראשונה אדאג במקום לעצמי לעשירייה. לפי הכלים אנחנו בודקים. אם כך אני מעביר את החשיבות, את המטרה ותשומת הלב מ"האני" ל"אנחנו", לעשירייה, סימן שהגעתי לכלי דשפעה, ובתוך הכלי הזה אני כבר מגלה את אור ההשפעה. בעשירייה זה בחוש, אנחנו יכולים לראות.
תלמיד: רב"ש כותב פה שהשלב הבא במעבר מ"לא לשמה" ל"לשמה", זה כשהוא מתחיל לעשות מעשים שלוקחים אותו ל"לשמה". מה הם המעשים האלה?
"כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך-עשה"1. זה מביא אותך למצב שאתה מחובר לעשירייה ואתה דואג להם יותר ממה שאתה דואג לעצמך.
תלמיד: במה אתה דואג להם יותר מאשר לעצמך?
כמו אבא. אתה דואג שיקרה להם, יקרה לבורא שבתוכם ולא לי. כל הדאגה שלי היא שזה יקרה להם, לי כלום, שום דבר אני לא רוצה בחזרה. "אבל אני אתן לך גם". לא, אני לא רוצה לעצמי, אני רוצה דווקא רק להם ולבורא.
תלמיד: זה נכון להסתכל על זה כך שאתה מתחיל ללכת בדרך לטובת ההתפתחות שלהם?
רק לשם זה אני קיים, שיהיה להם טוב. העשירייה היא בעצם תמצית כל המציאות שהבורא ברא, לכן אני רוצה שיהיה להם טוב. עכשיו השאלה, למה אני רוצה שיהיה להם טוב? כי הבורא ברא והוא נהנה מהם, ממני הוא לא נהנה, מאחד הוא לא נהנה, הוא נהנה מעשירייה, מהמציאות שברא. עשירייה היא בעצם הדגמה של כל המציאות, והבורא רוצה להנות לנבראים לכן אני תומך ברצון שלו, בתכנית שלו ומשתדל לסייע לזה.
תלמיד: למה זה לא נקרא לקבל?
כי אני חושב עליהם וכלפיהם יש לי יצר רע, רצון שדוחה אותם. אם הייתי מרגיש אותם כעצמי, לא הייתי יכול לעשות שום עבודה.
תלמיד: אז אתה אבא אבל אתה דוחה אותם.
אני לא אבא, אני לא מרגיש שהם הילדים שלי.
תלמיד: אבל אתה רוצה להיות אבא.
כן, אני רוצה לדאוג להם כמו אבא. כל פעם אני מגלה שאני עוד רחוק ורחוק מזה, ויש לי לקרב אותם עוד יותר ועוד יותר על ידי לבורא.
תלמיד: ומה אתה עושה עם מה שאתה מגלה?
מתפלל עבורם, דואג עבורם, איך אני מקדם אותם, איך אני מספר להם, איך אני מעורר אותם. כמו לילדים.
שאלה: רב"ש משווה את האוּמן שמלמד את האדם לגוף של האדם. למה? בדרך כלל אומרים "חנוך לנער על פי דרכו". ופה רב"ש מסביר שכאשר בן אדם רואה שזו עבודה קשה ללמוד, הגוף אומר לו, "תעזוב, צא החוצה". למה הוא משווה ביניהם?
באמת קושיה.
תלמיד: אם אנחנו קוראים את הפסקה בטור 2 בעמ' 192, אז רב"ש מסביר את שני הדברים.
אז מה הוא מסביר, אתה לא מבין?
תלמיד: בוודאי שאני מבין, אבל למה הוא משווה את האומן לגוף האדם?
לא חשבתי על זה. איפה?
קריין: בעמ' 192 טור ב', "אולם טעם ה-ב'".
"אולם טעם ה-ב' שנעשה לו עכשיו יותר קשה, הוא מטעם, שמדרך העולם הוא, שהאדם רוצה ללמוד איזה מקצוע, ונכנס להאומן שלו ללמוד את המקצוע הזה, שהוא מבין, שהמקצוע הזה מתאים בשבילו. ואם האומן רואה, שהוא לא מתקדם, אחר כמה זמן שהוא לומד אצלו, אז האומן אומר לו, המקצוע הזה לא בשבילך, כי זה קשה יותר מידי, לכן לך ותחפש מקצוע אחר, משהו יותר קל בשבילך, ומזה אתה תתפרנס."
אז מה השאלה?
תלמיד: ואחר כך הוא כותב שזה דומה לגוף האדם. אם תמשיך לקרוא, "לכן בעבודת ה', בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, וחושב, לפי סדר עבודה בכל יום ויום מתקדמים והולכים קדימה, אז האדם אומר, שכדאי להמשיך בעבודה זו דלהשפיע, כי בטח ילמד את המקצוע הזה, באופן לדעת איך לעשות כל דבר רק בשביל לשם שמים".
תלמיד: למה הוא משווה את זה לגוף האדם? האומן רוצה שהילד ילמד ויתקדם אפילו שזה קשה לו, ואילו הגוף אומר לאדם, "עזוב זה לא בשבילך לימוד התורה". אני אומר שזו השוואה שלא מסתדרת לי.
נכון שזה לא מסתדר. אם אני הולך ללמוד אצל מישהו אז הוא רואה שאני לא מצליח והוא אומר לי לעשות משהו אחר. ומה אתה רוצה מהגוף שלנו, הוא לא אומר אותו דבר?
תלמיד: אומר אותו דבר. אבל נניח שאני חונך נער, אז אני לא אומר לו לך תעשה משהו אחר, אני מתעקש שהוא ילמד את המקצוע, אחרת איך?
מי מתעקש?
תלמיד: המורה, האומן.
מי זה המורה בגוף שלך?
תלמיד: המורה שלי הוא הבורא, מי עוד יכול להיות מורה?
אני רואה שזה נעשה יותר מידי מסובך. הגוף שלך אומר לך "לך, אתה לא בשביל זה" הוא אומר לך "חבר, אתה כבר זקן. אתה בפנסיה נכון? נכון. לך הביתה תראה טלוויזיה ותהנה קצת מהמנוחה. מספיק עבדת במשך כל החיים, כל השנים, מה יש לך". מה אתה אומר לגוף שאומר לך ככה? אתה רוצה לתת לו בשיניים, ואתה אומר "לא אני לא מסכים לזה, יש לי עוד כמה שנים אני רוצה להתקדם למטרת החיים, אל תשלח אותי".
תלמיד: נכון. אז זה העניין.
מה העניין? הגוף אומר נכון, הוא אומר לך נגד העבודה, שאתה תתגבר עליו ותלך כן למטרת העבודה.
תלמיד: אני מסכים למה שאתה אומר, אני רק אומר שזה ניראה לי שכאילו גם אם הגוף אומר לי אני לא מסכים לזה.
נכון, זה מה שהוא אומר, הוא נותן לך קושיות כדי שאתה תתגבר עליהן. כשאני קם בבוקר אני רוצה לקום? כשאני בא לכאן אני רוצה לשבת, אני רוצה להקשיב? שום דבר אני לא רוצה. וכל פעם אני צריך עוד קצת ועוד קצת ללחוץ על עצמי.
אנחנו צריכים להתגבר על כל הגוף, על כל השאלות שלו, על כל ההפרעות שלו, כי זה ממש נותן לנו אפשרות להתקדם. אתה לא יכול להתקדם אם אתה לא מתגבר. התגברות היא על כל המכשולים. ומאיפה המכשולים? מהגוף שלנו, זה פרעה, זה האגו שלי.
שאלה: איך אפשר להגיע לחיסרון מתוך שלמות?
להתכלל עם חיסרון זר שזה הקבוצה. לראות שהחיסרון שלי הוא חיסרון אישי, אינדיבידואלי, אגואיסטי, ואני צריך לרכוש חיסרון אחר, רוחני. רוחני שלא נמצא בי, רוחני זה בקבוצה, הכללי, הכולל, השפעה, זה החיסרון שאני צריך. אין לי לזה שום נטייה, אני לא רוצה את זה, בשביל מה לי את זה, נכון, אבל אני צריך דווקא לטפל בזה אחרת אני נשאר במישור העולם הזה. אם אני לא רוכש חיסרון קולקטיבי, חיסרון מהכלי המחובר, מהכלי שהולך להיתקן, לשחזר את עצמו, אז אני לא בכיוון הנכון.
תלמיד: האם אנחנו מספיק מחוברים בקבוצה או בעשיריות כדי להיות מספיק קלים לעלות?
אתה שואל אותי על מצב של אנחנו, אני לא יודע. אל תשאל אותי, תשאל את עצמך, תברר עם החברים. אני לא שמאי להגיד לך באיזו צורה אתם נמצאים.
תלמיד: למה אדם שמגלה שהבורא הוא טוב ומיטיב הוא גם מגלה שעוד יותר טוב שאני מגלה שהוא טוב ומיטיב?
האדם שנמשך לרוחניות הוא נמשך לכלי הנכון ולא לאורות, הוא נמשך לתיקון הכלי, לחיבור הכלי, זו בעצם הנטייה הנכונה שלו. ולכן הוא רוצה לראות את הכלי המחובר, כולם מחוברים, כולם נכללים זה בזה, כולם מרגישים את עצמם בהדדיות, זו בעצם הצורה הנכונה של הכלי, את זה אני רוצה לראות. ואני מבין מטעם תפיסת המציאות שהכול תלוי בי, בתיקון שלי, "כל הפוסל במומו פוסל'. אם אני מתקדם יותר, אני רואה את כולם עוד יותר ועוד יותר מחוברים, מתוקנים, מלאים אורות, הכול נמצא כשכינתא, כמלכות דאין סוף, שכולה מחוברת ומלאה באור אין סוף, בבורא שממלא אותה. זה נקרא "זיווג קודשא בריך הוא ושכינתא" ואני כך גרמתי לזה בתיקון שלי.
תלמיד: איך השתוקקות הופכת בושה לכבוד?
אני לא מבין בספקולציות האלה, ההשתוקקות הופכת בושה לכבוד.
תלמיד: תודה על זמן האיכות שנתת לי.
יופי.
שאלה: איך לתלות בבורא את המאמץ הפרטי שהשכר יהיה בחברים ולא בי? איך מלכתחילה לכוון שהבורא יעשה את זה ולא אני?
זה לא מובן לי. כשאני רוצה שהשכר יתגלה בקבוצה אז אני תולה את התוצאה בבורא ולא בי. ודאי שזה תלוי בי ובמ"ן שלי אבל הביצוע בבורא ורק בו.
שאלה: אני מאוד מבולבל היום, כשקראנו את המאמר הבנתי למה אני צריך להגיע למצב שבו אני צריך להתפלל לבורא כדי שיקרב אותי אליו, אם שמעתי כל הזמן שכל מה שאני צריך לעשות זה להתפלל על החברים, אז מה הגישה הנכונה? איך עלי לנהוג?
קודם דיברנו גם על זה למה אתה מבולבל, שזו תחילת דרגה חדשה וכל יום צריך להתחיל מבלבול גדול מאוד שלא יהיה לך מאתמול שום דבר. אם אתמול עשית עבודה בקבוצה, אם אתמול קראת, חשבת על הרוחניות, היום אתה קם יש לך ממש בלבול בראש, משהו בלב לא מובן, אתה נמצא ממש מרוסק, לא מכאן ולא לשם וקשה לך לחבר את המחשבות והרצונות למשהו, זה סימן שאתה מתחיל יום בצורה נכונה.
עכשיו רק השאלה, איך עושים הלאה, אז כמו שאומר רב"ש, אתה מגיע קודם כל למקום הלימוד, מוזג לעצמך כוס קפה, מתיישב ומתחיל לפתוח עיניים ולפתוח קצת את הראש, השכל, אחר כך רגש, רגש זה קשה, קודם את הראש, מתחיל ככה לסובב אותם וכך להתקדם. והעיקר לקדם את הדברים האלה לחיבור, המחשבה הראשונה המתוקנת היא צריכה להיות שאני צריך להעמיד את הכלי הנכון, לכיוון הנכון.
איך זה נכון? הכלי הנכון זה כלי דאדם הראשון שיהיה לפחות בעיני איך שהוא מתואר שהוא קיים ושאני צריך להיות שם. איך? אהה יש לפני עשירייה, לפני, אלה לא הגופים שלהם אבל בכל זאת, וכך להתקדם. אין שום בעיה, רק צריכים לא לשכוח את הציור הנכון, בזה אתם תחסכו 99% מהזמן שלכם. ממש.
כל הבעיה היא שישבתי בשיעור בוקר וחשבתי איך אני משיג, איך אני מרגיש, איך אני מבין את המאמר וכן הלאה, הזמן עבר כמעט סתם ללא תועלת. אם חשבתי בשיעור בוקר על העשירייה, איך שבה אני משתדל להרגיש את כל מה שאני שומע במאמר, שם כל העניין, אז אני באמת התקדמתי.
יש עניין להתקדם בצורה אישית אינדיבידואלית ויש עניין להתקדם בקבוצה, אלה שתי עבודות שונות. אפשר להתקדם גם לבד אבל זה לא לזמננו, לא לדור האחרון ולא לא לתיקון ממשי, אלא רק היא עבודת ההכנה. כי אין לפניך כלים, אותם הכלים שאתה צריך איתם לעבוד. עם מי תעשה חיבורים? למי תשפיע? דרך מה תשפיע לבורא? מה תראה לו? כמו לאבא או כמו לאימא שעשית משהו, שבנית משהו שמימשת, שהחזרת את הכלי למצב הנכון. ששחזרת. אין איפה, רק בעשירייה, אחר כך אתה מרגיש שזה הכלי השבור שבך ואתה עובד עימו.
שאלה: ההתגברות הזאת במצב של בלבול שעליו דיברת, האם זה המאמץ לבנות אור חוזר שגם עליו דיברת? ואם כן, איך עושים את זה בעשירייה מתוך מצב שבור, איך לבנות אור חוזר כלפי הבורא?
בעשירייה מספיק שאני נותן דוגמה. אנחנו בעשירייה בונים את הכלי, לא עובדים עם האורות, אז קודם כל אני בונה בעשירייה כלי, מה חשוב לנו, חשוב לנו החיסרון, החיסרון הוא צריך להיות הכלי שלנו. אני מסתכל עליהם ואני דואג עליהם ואני סופג מהם את כל הרצונות, ההשתוקקות שבהם, וכמה שאני כך משתוקק וסופג מהם חסרונות, ואני רואה כל הזמן כלי יותר שבור ויותר לא טוב, כמו שמדברים תלמידי רבי שמעון שקודם היו מקללים זה את זה, היום הם רוצים להרוג זה את זה, אז יש לי יותר ויותר עבודה בלחבר ביניהם על ידי אהבה, על ידי טיפול שלי בהם יותר ויותר.
אם אני אשווה את זה לאתמול בלי הבנת התהליך, אז אני אברח. איך זה יכול להיות שאתמול הייתי יכול לסדר אותם שהייתי מגיע והיום אני מסתכל על כולם, כולם זבל, בהמות, חיות, אף אחד לא מסתכל על השני, נמצא כל אחד בכאסח כלפי השני, ברוגז, איזו קבוצה, איזה אנשים, איך אפשר לעבוד איתם, מה אני אעשה איתם?
קודם כל חצי מהם ישנים, תסתכלו על כולם, חצי ישנים, חצי השני חושבים איך הם יעברו את היום, עוד משהו, בקיצור נשארו משלוש מאות, ארבע מאות איש, לא יודע. מה הוא אומר על "הגעתי ואין איש"? אין אפילו אחד, עם מי אפשר לדבר?
מה אני אומר? זה המצב שהבורא רוצה שאני אראה. ואז אני על פני המצב הזה צריך לשחזר את הכלי, להביא אותו להתפעלות, לדבקות, לחיבור עד כדי שבתוך הכלי הזה אחד, יחיד ומיוחד, מתגלה הבורא אחד, יחיד ומיוחד, בהשפעה מצד הכלי אליו והשפעתו לכלי. והעבודה שלי. ואז אני רואה כל אחד ואחד ששומע את זה, הוא מתחיל להרגיש שהוא יושב על קוצים, כי יש לו מה לעשות, נתנו לו עבודה עכשיו, לעבוד, ואם לא יעשה את זה הוא כאילו דוחה את כל העניין הרוחני.
שאלה: לא ברור מה העבודה שצריך לעשות עליהם, איזו עבודה אני צריך לעשות עם העשירייה?
לא חשוב מה, אני צריך לעשות עבודה שהם יהיו בעיניי מחוברים כאחד. מה שאני רואה, אני רואה את התכונות שלי בהעתקה אליהם, מה שאני בפנים שבור, אני רואה שהם שבורים, הם ישנים, זה אני ישן, הם לא מתחברים, אלה התכונות שלי, הם לא מחוברים. אני רואה את ההדגמה שלי, אני צריך להביא אותם לתיקון, עשירייה, כל העשיריות, כל העולם, אני צריך להביא אותו לתיקון, להיות כאחד. כל מה שאני רואה, אני רואה דרך מוחא וליבא שלי.
תלמיד: על העשירייה אני צריך לעבוד או על עצמי?
אני צריך לעבוד על העשירייה ועליי, כדי שהעשירייה תראה בעיניי כגוף אחד ולב אחד.
תלמיד: אני לא מבין בדיוק מה העבודה.
העבודה שלי להתייחס אליהם כך שהם יהיו כאחד.
תלמיד: איך עושים את זה?
תתייחס אליהם כך כל הזמן בפועל, ואז אתה תרגיש עד כמה שאתה לא נמצא בזה.
תלמיד: להתייחס אליהם שהם כאחד?
כן, כאחד, שהם כולם מתוקנים ומה שאני שומע מהם שהם מקללים זה את זה ולא רוצים להתחבר ואדישים, זה "כל הפוסל במומו פוסל", כך אני שומע, כך אני רואה. הם מדברים כל אחד על השני דברים יפים וטובים, הם אוהבים זה את זה, ואני שומע במקום זה שהם מקללים זה את זה, שהם רוצים להרוג זה את זה, ושהם לא רוצים להתחבר אלא להתרחק זה מזה. למה אני רואה את זה ככה? כי זה אני רואה ככה, והם כולם השכינה הקדושה והבורא נמצא בהם, וזה מה שאני רואה.
תלמיד: אז להתייחס אליהם שהם כולם מחוברים ביניהם באהבה?
גמר תיקון, העשירייה נמצאת בגמר התיקון ואני צריך לעשות כל מיני תרגילים כדי להתחבר איתם ולהעריך אותם נכון. אז אני בזה גם מכופף את עצמי, גם מרגיש למעלה מהם, למטה מהם, כל מה שרק אפשר בטיפול בהם, כי על ידי טיפול בהם אני מטפל בעצמי. ואני צריך לא לשכוח את זה, שזה טיפול שלי, העשירייה הזאת היא ההדגמה של הכלי הפנימי שלי שהוא נראה מחוצה לי.
תלמיד: ואיך אני צריך לראות את היחס שלהם אליי?
כמו שאתה רואה וכמו שזה צריך להיות אם אתה תהיה מתוקן.
תלמיד: גם וגם?
כן, ודאי, והפער בין זה לזה הוא בשבילך ההבחנה לאן אתה צריך לנוע.
תלמיד: זו העבודה שלי עם הפער?
כן, להשוות, כמו שאתה בדמויות, בכוֶונת אתה משלים, אתה מצליב את הדמויות עד שיהיו אחד, זה נקרא שאני מגיע לדבקות.
שאלה: אמרנו שעדיף להיות בקבוצה שכל הזמן דוחפת אותך, מנערת אותך, לא נותנת לך מנוח, ואילו עכשיו שמעתי שלא משנה איזו קבוצה יש לך, כלומר אני יכול לצייר לעצמי את הכול. האם צריך לעניין אותי איך החברים מתייחסים אליי?
אני נמצא בקבוצה, אני צריך לראות את הקבוצה כמו שאני רואה בתכונות שלי, דרך המכשירים שלי, דרך החושים שלי, שאני מקבל אותם והם מציירים לי איזו מין צורה. יחד עם זה, לפי מה שאני מבין ויודע ולומד, אני צריך לצייר אותם כמו שהם צריכים להיות, לא שזה עובר דרך החושים שלי, במוחא וליבא שלי ובצורה מקולקלת אני מקבל אותם, אלא איך שהייתי מקבל אותם, אם הייתי אני מתוקן.
זאת אומרת, פעם אחת אני רואה את עצמי כאילו מתוקן ואותם מקולקלים, ופעם אחת אני רואה את עצמי מקולקל ואותם מתוקנים. ואז אני רוצה ששני הדברים האלה ישתלבו יחד. במה? כמו בכל תרגיל במתמטיקה, אנחנו מקבעים נתון אחד ואת השני אנחנו פותרים. אז מה אני עושה כאן? אני אומר "כל הפוסל במומו פוסל"2, הם נמצאים בגמר התיקון, אני רוצה להגיע לגמר התיקון, אז אני צריך לנוע למצב שהם ייראו בעייני כשלמים, מתוקנים, כלי שלם והבורא בתוכם.
ואז יש לי שתי דמויות ואני רוצה לקרב אחת לשנייה. שאת צורת הקבוצה המקולקלת, אני חייב, אבל בצורה רצינית, לא סתם להגיד הכול בסדר, להביא לצורה המתוקנת. איך אני עושה את זה?
אני רוצה לראות אותם כל פעם בצורה נכונה. נכונה הכוונה היא כמו שהם מחוצה לי, בגמר התיקון. וכל פעם, כל רגע, אני אצטרך לחדש את הצורה הזאת כי כל פעם תהיה לי עבודה חדשה. אני שוב רואה שם משהו מקולקל, שוב רואה משהו מקולקל, ושוב ושוב אני חוזר לזה. כך אני מתקן את עצמי. אני בכוח מביא את עצמי למצב המתוקן על ידי זה שאני רוצה לתאר אותם בצורה המתוקנת.
שאלה: מה זה שהם באמת מתוקנים?
כי הם מתוקנים. כתוב "כל הפוסל במומו פוסל". זאת אומרת אם אני רואה משהו פסול, ואני לא מסתכל על כל העולם, זה כבר כלים אחרים, עוד יבוא המצב שאני אצטרך לתקן גם את זה. אבל קבוצה שניתנת לי, מה הבורא אומר? מביא אותי למצב, לגורל הטוב ואומר "קח לך", תעבוד בזה. זה חייב להיות המקום שלך, המצב שלך, הה-ו-י-ה שלך, העשירייה שלך. זה הכלי שלך המינימאלי בשלב ההתחלתי, שבו אתה תתחיל להתקשר אליי, כי אני נמצא בתוך הכלי הזה. עכשיו תסדר את עצמך כך שהעשירייה הזאת תיראה בעיניך מותאמת לגילוי הבורא. תתאר לעצמך שהם כאלו. אם כל הפוסל במומו פוסל, אני צריך לתקן עכשיו את המום שלי. מהו המום שלי? איך אני מתייחס אליהם, איך אני רואה אותם.
תלמיד: בעצם כל הכוונה בכל הבקשות הן לתקן רק את הראייה שלי?
לתקן את היחס שלי לעשירייה. לא לתקן אותם אלא לתקן את היחס שלי אליהם. אבל בלתקן יחס שלי אליהם אני צריך לדאוג להם כאילו שהם צריכים את זה. להיות יותר מהם, להיות פחות מהם, יותר ככה, יותר כך. זהו, כאילו שהם צריכים. ואני, את מה שאני רואה שחסר להם, אני צריך לתקן. אבל בעצם אני מתקן את עצמי. אז יש לי שדה עבודה, זה נקרא "שדה אשר ברכו השם"3 שזה שדה יעקב. והתכונות שלי לא רוצות את זה, זה נקרא "אב והבנים שלו", ולכן יוצאים לגלות כדי לדעת שחוסר קשר ביננו, שהאגו שורה ביננו, ביני לבין החברים ונראה לי שזה שורה גם ביניהם, זו הבעיה. ככה זה.
סך הכול הצורה היא מאוד פשוטה, זה הכול סביב העשירייה, בתוך העשירייה. ברגע שמתחילים לגלות שלא רוצים להתחבר, זו תחילת הגלות. שמוכנים להתחבר בכל מצב שיהיה, לא חשוב, אפילו לקפוץ לים סוף, זה כבר לקראת הגאולה. וכך אנחנו מחברים את הכלי דאדם הראשון וזה העבודה הכי שנואה, הדחייה הכי גדולה שיכולה להיות. אין יותר.
שאלה: לא הבנתי מה זה התיאור הזה של גמר התיקון. שאני מסתכל עליהם, מה זה נקרא שהם בגמר תיקון?
אתה מכונאי, אתה מסתכל על המכונה, אתה רואה כאן סדקים, כל מיני חורים, כל מיני דברים בתוך המערכת, בתוך החומר, ברזלים, כל מיני כאלה. אחר כך אתה מגלה שזה המשקפיים שלך שהן שבורות. ייחסת את זה לקבוצה, עכשיו אתה מייחס את זה לעצמך. זה סך הכול.
תלמיד: אז אתה לא רואה בהם פגמים?
למשל החבר שלנו, אתה רואה איך שהוא כל הזמן מקלל את הבורא, מקלל את הבריאה, מקלל את העולם, מקלל את האנשים, את כולם. כולם לא בסדר, כולם לא בצדק וכן הלאה. פשוט המשקפיים שלו הם כאלה שהוא לא רואה, כי הראייה שלו שבורה, הוא חושב שהעולם שבור. אנחנו מדברים כלפי האדם ולכן כך אנחנו אומרים. שזה העולם שבור. אבל סך הכול אנחנו אומרים "אני ה-ו-י-ה לא שניתי", ה-ו-י-ה בלבד עם האור העליון האין סופי. כל היתר, מה שאנחנו מגלים ומה שאנחנו בכלל מזהים, זה הכול כלפי האדם המשיג. איך שהאדם משיג.
אז לכן אין לך על שום דבר בעולם להגיד איזה דבר רע. אם אתה רוצה לתקן את האבחנות האלה אתה חייב לזהות אותן בתוך תוכך, ואז אתה תגלה שהכול זה עולם אין סוף, כלי מתוקן, ואף פעם בכלל [כלום] לא היה שבור, רק כלפי הנברא. וכן הלאה.
תלמיד: במה זה מתאפיין הדבר הזה שמה שמחוצה לי זה בגמר תיקון?
שאתה צריך לתקן את עצמך. אם הכול חוץ ממני מתוקן ואני רואה שזה מקולקל, אז זה מראה לי על הקלקול שלי. אז אני יודע עכשיו שאני לא אהיה בסדר עד שאני לא אראה את העולם הזה כולו כשכינה הקדושה מלאה באור אין סוף.
תלמיד: מה זה נקרא שתיקנתי מה שאני רואה מחוצה לי?
שאני נמצא באהבה אליהם, אין לי אף ביקורת להעביר עליהם, אין דבר כזה. במקום היחס השלילי בא היחס החיובי.
תלמיד: אבל אם יש ביקורת אז מה אתה עושה?
אז צריך לתקן את עצמי שלא תהיה ביקורת.
תלמיד: ואיך אתה עושה את זה?
זו תורה שלמה אבל מה הסיסמה לזה? "על כל פשעים תכסה אהבה"4.
תלמיד: ברור. אז במה אתה עובד על חיבור אם מחוצה לך אין בעיות?
גם לזהות שהכול שבור, גם לזהות איך אני מתקן את עצמי ואיך אני מקבל כוח התיקון. על כל הדברים האלה אני פונה לבורא מא' עד ת'. בכל דבר. אני לא משתדל לעשות שום דבר לבד, ואפילו עם הקבוצה, ולדרוש מהם או ממישהו, אני כל הזמן קודם כל מתייחס לבורא. "תעזור לי, תן לי", כמו ילד קטן, ככה בצורה שאני הנודניק הכי גדול שיכול להיות. כל הזמן להתקשר לבורא. "תראה לי, תעזור לי, איך זה, למה כן, למה לא", ככה כל הזמן רק תפנה אליו. כי חוץ ממנו, היינו המאור המחזיר למוטב, אתה לא תוכל לעשות שום דבר נכון. בא המאור המחזיר למוטב, לוקח לך את הידיים והרגליים, את הפה והעיניים, והאוזניים, הכול פותח לך, את כל החושים, לוקח את כל האיברים שלך ומסדר אותם נכון לעבודה. ועושה את הפעולות האלה. הבורא מתלבש בך ועושה את העבודה.
מה אתה צריך להרגיש? חוסר הבורא, "אין אלוקים בקרבי". אתה מבין את זה? תנסה. "אין אלוקים בקרבי". ומה אני רוצה? אני רוצה שהוא יתלבש בי ויפעיל אותי כמו יד בתוך בובה. וזה הכול מושג רק על ידי התפילה.
שאלה: יוצא שהכי טוב בתפילה, בעבודה אם אנחנו נמצאים על דרך האמת, כמה שיותר להתעלם מהמציאות של השקר ולהחזיק במציאות שכולם נמצאים במצב המתוקן והשלם, זה עובד יותר טוב?
לא. זאת אומרת שאתה רואה את האמת, קודם כל. איך אני רואה אותם? אתה לא יכול לצבוע אותם הכול בוורוד ואז אין לך מה לעשות. אתה צריך להיות בשני מצבים. מצב אחד, שכינתא בגלותא, בעפרא. ומצב השני, שכינה בתפארתה.
תלמיד: כל פעם שרואים את המצב המקולקל, לטחון אותו באבחנות ואחרי זה לעבור למצב המתוקן?
כן. ולהשתדל להתקרב למצב המתוקן בפועל. זה נקרא שאתה מבצע תיקונים שעל ידם אתה רואה את העולם המקולקל והמתוקן, המתקרבים זה לזה, עד שמצטלבים.
תלמיד: מה זה התיקונים שצריך לעבוד עליהם?
אהבה.
תלמיד: אבל אני לא יכול לאהוב אם אני רואה מצב מקולקל.
אז אתה מתקן את עצמך עד שאתה מתייחס אליהם באהבה. אני יודע שיש נניח למיכאל ילד קטן. ואני בעיניים שלי רואה בו כל מיני חסרונות. הוא פזיז, הוא לא שומע. כשאני שומע איך הוא מדבר על הילד שלו, הכול יפה, חמוד, "על כל פשעים תכסה אהבה".
תלמיד: פעם שמעתי אותך אומר שתשדלו להיות כנים וישרים עם הבורא בתפילות.
כן. כי אם אתה לא תהיה כנה, אז לא יהיה לך מה לבקש. אתה צריך לגלות את החסרונות. רצוי ומצוי. אני רואה את החברים שלי כאלו, כאלו, כאלו, כל אחד מקולקל, מקולקל כך וכך, וכך, מצד אחד. מצד שני, אני יודע שאני צריך לראות אותם כולם מתוקנים, שכינה הקדושה, זאת אומרת כל החלקים מחוברים זה עם זה בצורה אידיאלית. אז אני רואה איך אני רואה אותם ואיך אני צריך לראות אותם. והפער בין זה לזה קובע עד כמה אני מקולקל. אני. אני לא רואה אותם, אני רואה את ההעתקה שלי.
תלמיד: אז התפילה, המ"ן הכי טוב להעלות, אם להיות כנה עם הבורא, להגיד לבורא, "אני מאמין לך, מאמין למקובלים, לכל מה שהם כתבו, אני רואה בעיניים שלי, "עיניים להם ולא יראו", אני רואה את הקלקול".
כן.
תלמיד: אז התפילה הכי טובה זה שיטפל בי, שאני אתמוסס בתוך המצב המתוקן הזה מאשר לבוא ולהגיד, "תחבר אותם ותעשה איתם משהו" כי הם מתוקנים כבר.
לפעמים כך אומרים, לפעמים כך אומרים. העיקר שאני מבקש ממנו תיקון, לראות אותם בצורה מתוקנת, זה נקרא לראות אותי, איתם יחד, מחובר בצורה שלמה.
תלמיד: אז הכי חשוב זה לעבוד בשני הערוצים, זאת אומרת לראות את הקלקול ולראות את כולם גדולי הדור?
כן, רצוי ומצוי. והפער ביניהם כל הזמן שיהיה לי כתפילה.
שאלה: הבורא מתקן את המשקפיים, הוא נותן משקפיים חדשות.
נניח.
תלמיד: התמונה שאדם רואה, הוא יראה כאילו שהטבע לא משתנה.
האדם יראה את עצמו מתקדם לשלמות, איזה רגע, ואחר כך רואה את הכול בצורה עוד יותר גרועה, בלתי מושלמת. הרגישות שלו לקלקולים עולה. הוא מעביר את עצמו לרגישות יותר גדולה.
ואז מה שהוא ראה, נניח בלי משקפיים, כולם בסדר פחות או יותר. עכשיו אני עם משקפיים, אוו, אני רואה כמה שהם לא בסדר. למחרת אני רואה את זה עוד יותר גרוע, אני צריך משקפיים עוד יותר טובות. וכך כל פעם.
תלמיד: כאילו משקפיים כאלה שאתה רואה גם חיבור וטוב וגם יותר פיזור ויותר פירוד, חוסר תיקון?
כן.
שאלה: אז אין מציאות אובייקטיבית?
אובייקטיבית? יהיה בגמר התיקון כשאני אראה את האמת. לפני זה אף פעם אני לא רואה את האמת אלא הכול מדומה. מדומה מתוקן, מדומה מקולקל, הכול מדומה. מדומה זאת אומרת כלפיי. לא שזה לא אמת או כן אמת, אלא כלפיי, תלוי בכלים שלי, בתיקונים שלי. גמר תיקון שהכלים שלי כולם מתוקנים ואני רואה את האמת. שככה זה גם מחוצה לי, גם בתוכי. לפני זה, מחוצה לי ובתוכי, תמיד נמצא בזה שכך מסדרים אותי כדי שאני אראה כך וכך בכל מיני אופנים, הפער בין רצוי ומצוי.
תלמיד: ההשקפה שלי זה הדבר היחידי שמשתנה. האם זה משנה משהו באירועים, במציאות עצמה שאני תופס?
אם אתה רוצה לראות משהו שלא משתנה, לא משתנה הבורא שמביא לך את השינויים הללו. הוא לא משתנה, כל היתר משתנה. לכן אם תפנה אליו כל פעם לפחות אתה תהייה באיזה עוגן קשור לנקודת יסוד.
תלמיד: איך הדבר הזה עוזר לעשירייה שאני רואה אותם מתוקנים, איך אני עוזר להם?
העשירייה קיימת בך. אתה צריך לראות אותם שקיימים בך, הדמויות האלו, ואתה צריך בכיול שלך הפנימי לראות אותם מחוברים.
שאלה: אני שואל על הילד של מיכאל. אהבה הופכת את הילד לילד של מיכאל. מה הופך את הילד של מיכאל לגבר בעיני מיכאל?
אני לא דיברתי על גבר, אני דיברתי על יחס האדם למשהו שהוא אוהב ואיך האהבה מקלקלת את הראייה. רק על אופן כזה.
תלמיד: כתוב "מה שאין כן כשהוא רואה, לאחר שהשקיע כמה זמן בעבודה זו, ולא די שהוא לא מתקדם, עוד הולך אחורה, אז הגוף אומר לו, חבל על הכוחות שאתה משקיע בעבודה זו. כי זה לא בשבילך עבודה זו, כי לעבודה זו צריכים בעלי כשרונות מיוחדים, ובעלי אמיצי לב, ולכן לך לפרנסה אחרת". לא רק שהבורא מקשה עלי עם כל הסיפורים שאנחנו שומעים היום. אנשים מתייאשים. הוא עוד אומר לי, תשמע אתה בכלל לא מתאים לזה.
איפה אתה ראית אנשים מתייאשים? זה בגלל שאתה מיואש.
תלמיד: איזה עזרה אני יכול לקבל?
אני כל הזמן אמרתי לך, לך מפה.
תלמיד: אבל לאיפה אני אלך? לאן אני אלך? לא רוצים אותי באף מקום דרך אגב.
אני מתאר לעצמי.
תלמיד: אתה קרש ההצלה שלי, אתה המציל שלי. אבל מצד שני, אני שומע דברים כאלה, וזו ממש מכה בראש.
זו לא מכה, בצורה כזאת מעלים לאדם את הרגישות לקלקול שהוא יתקן את עצמו בדרגות יותר ויותר גבוהות. כתוב שהבורא מדקדק עם כל צדיק כחוט השערה. אז מה אתה רוצה?
תלמיד: אבל למה הוא אומר פה "היינו תעבוד כמו כל הכלל, ואל תהיה יוצא מהכלל", מה הוא רוצה להגיד לי, אל תעשה את העבודה הזאת?
כן. תלך, מה אתה רוצה? אני אומר לך את זה בגלוי כבר כל כך הרבה שנים. למה? כי או שאתה הולך או שאתה מתקדם, אחד מהשניים. הבורא כדי לעורר אותנו, וודאי לא מעוניין שאנחנו נעזוב, אבל הוא מעוניין להגדיל את הכלים שלנו, לחדד אותם, להעלות את הרגישות וכך שנתקדם. לכן הוא אומר "אולי תלך". לא, אני לא הולך. "למה לא הולך?" זה חשוב לי. יופי, אז אתה כבר אומר שזה חשוב. "אולי תנוח קצת, תישן, אל תבוא, אתה בא פעמיים בשבוע? זה יותר מידי, מספיק פעם אחת" וכן הלאה. הוא מעורר אותך בצורה כזאת, זה הפוך, זה נקרא "עזר כנגדו".
תלמיד: אני צריך ללכת נגד?
לא להסכים עם הבורא. לכן כתוב "חוץ מצא". מה הוא אומר לך? תצא, תעזוב. אבל "חוץ מצא". זאת אומרת לכל הדברים שהבורא אומר לך, "אתה יכול להקל על עצמך, אתה כבר זקן", לזה אתה מתנגד. כאן אתה צריך לעשות הפוך, זה נקרא "נצחוני בניי".
תלמיד: מה זה "אמיצי לב"? מה זאת אומרת שאני צריך להיות אמיץ כדי לעשות את העבודה הזאת?
אתה לא יודע מה זה בעברית אמיץ לב?
תלמיד: מה זה אמיץ לב, לְמה הכוונה?
"אמיץ לב" נקרא אדם שמתגבר בחשיבות המטרה על כל המכשולים שכרגע נמצאים לפניו, אז הוא נקרא אמיץ לב. במה שיכול לאמץ את הלב, מה שיכול לעשות באומץ הלב, זה נקרא אמיץ לב. במה זה כרוך? בחשיבות המטרה שאני יכול לתאר לעצמי. איך אני יכול? הבורא עשה לי דבר מאוד מיוחד, הוא בנה סביבי דמות של עולם, דמות של קבוצה, שאני יכול לשחק עם הדמויות האלה, החיצוניות, כאילו שזה קיים, ובצורה כזאת אני מעלה את עצמי לדבקות בבורא.
אני עושה את הקבוצה, אני בונה אותם, אני מעלה אותם, אני משחק איתם. זה הכלי, זה כמו משהו חיצון שאני יכול לטפס בו ולהפוך אותו לכלי עזר, שעוזר לי, שעומד ביני לבין הבורא, שדווקא על ידי זה שעומד בינינו אני יכול על ידי המערכת האמצעית הזאת להתאים את עצמי לבורא. זו הקבוצה, או האנושות כולה. נצטרך לעבוד עם כל האנושות כך, זה הכלי הכללי. ויש דמיון בין כל אחד ואחד אחרי השבירה, פעם עוד נדבר על זה, שכל חלק וחלק השבור כביכול, מהכלי השבור כביכול, הוא מרגיש את עצמו כאילו הוא קיים והאחרים הם רק המתאם בינו לבין הבורא. על ידי זה שיש דבר כזה אנחנו מגיעים לפי תר"ך פעמים יותר בדבקות.
תלמיד: לא הבנתי את המשפט האחרון שלך.
לא חשוב. תחשוב. אתה יכול לשמוע אחר כך ולחשוב.
שאלה: דיברת על האמת, איך אני יכול להכיר בכך שזאת אמת ולא איזה תובנות אחרות שאני מצייר לעצמי ומתבלבל בהן? איך להבחין בכך שהאמת היא אכן האמת ולא להתבלבל?
רק אם אני משתוקק לאני קבוצה בורא שנמצאים יחד. אני אפילו לא מתאר לעצמי איך זה יכול להיות ומה צריך להיות יחד, אבל אני בכל זאת איכשהו משתדל ומשתדל לאסוף את הפאזל הזה יחד. את זה אנחנו צריכים כל הזמן לראות לפנינו כמטרה. גם במעשה הרחוק וקטן וגם במעשה הכללי הגדול, זה נקרא "ישראל, אורייתא, קודשא ברוך הוא, חד הוא".
שאלה: אמרת שאני צריך לראות את החברים, את העשירייה כמתוקנת יותר, כמאוחדת יותר, האם תוכל אולי לתאר בצורה מפורטת יותר את התמונה הזאת, מה בעצם אני רואה? שהם משתוקקים יותר למטרה, הם מגיעים יותר לשיעורים, הם מתחברים יותר לשיחות זום, מה אני רואה, מה אני צריך לראות?
אני צריך לראות אותם באור של אהבה. כשאני מרכיב את המשקפיים אני אוהב אותם. כשאני מוריד את המשקפיים, אני שונא אותם. אני צריך להבדיל בין זה לזה, בין המצב המתוקן לבין המצב המקולקל, במה שאני יכול לזהות, ולקרב את שתי ההבחנות האלו זו לזו, נגיד ככה. ובזה אני מתקן את עצמי בצורה מעשית, כי "כל הפוסל, במומו פוסל".
כל הבעיה שלנו שאנחנו לא מאמינים בזה שיש לפנינו תיקון ממש בצורה של קבוצה, בני אדם, שכך הם צריכים לעבוד. אין כאן שום דבר חוץ מאני, קבוצה שלי ובורא ככוח המתקן שאליו אני בורח. אני רואה איזה קלקולים בי, בתוך קבוצה, אני בורח לבורא שיתקן את הראייה שלי, את היחס שלי, וזה הכול. אין לנו יותר שום דבר לעשות חוץ מלזהות את הקלקולים, אני כלפי החברה, עד שלגמרי לגמרי, על כל הרגישויות, על כל דרגות הדיוק של החיבור שלנו, 125 דרגות, אהיה מחובר איתם.
מה זה מחובר? בכל דרגה יש לנו ג' שלבים. הדרגה הראשונה היא עיבור, שאני מבטל את עצמי לגמרי כלפי העשירייה, זה "עיבור". אחר כך אני דואג איך אני אקבל מהם כוחות, דרכם, אבל כל הכוחות האלה הם כדי לשייך את עצמי אליהם בצורה שאני טפל להם, זה "יניקה", כמו תינוק כלפי אימו. ואחר כך איך אני אהיה בגדלות, ב"מוחין", שאני מקבל מהבורא כבר את כל הכוחות, לא מהם כעובר ולא מהם כקטן, אלא מהבורא כגדול, שאני עוד מקבל מהם את החסרונות, מעלה אותם לבורא ומרכיב אותם עם החסרונות שלי.
גמרתי את המדרגה, המדרגה הבאה היא שוב ביטול, עיבור, שוב יניקה, שוב מוחין. כך כל פעם ופעם עד שאנחנו מגיעים ל-125 מדרגות בעבודה אקטיבית, בלסדר את הכלי לגילוי הבורא בצורה השלמה. והכול "זכר ליציאת מצרים".
שאלה: אם אני מגיע למצב השלמות, איך להתקדם מהמצב הזה הלאה? לפעמים זה משתנה לעיתים תכופות, לפעמים זה בכלל לא משתנה, אז אני מתחבר לחברים, מרגיש מחובר לבורא וכולי, אבל איך להתקדם מהמצב הזה?
אם אדם מרגיש שהוא נמצא בשלמות, זה קורה בדרך כלל בתחילת הדרך, שהוא חושב שהוא כבר נמצא בגמר התיקון, בעולם אין סוף, בכל מיני הזיות כאלה. אבל אחר כך כשהוא נכנס בדרך כלל זו לא שלמות, אלא יותר נכון להגיד אדישות. כי שלמות אפשר לבדוק ולראות איפה אני בשלמות. שלמות זה נקרא שאני נכלל עם הקבוצה, ואני מגלה שזו ה-ו-י-ה ובה נמצא הבורא ואני נמצא עימו לפי הכלים ולפי האורות בדבקות. אין לי את זה, אין.
אבל איך להוציא את עצמי מהאדישות, את זה אנחנו לומדים. הקבוצה צריכה גם לדאוג לעורר את עצמה כלפי האחרים, כל חבר וחבר, עד כמה שניתן לגרות אותו על ידי קנאה.
שאלה: כשאני רואה שחבר ישן חזק בזמן השיעור, אני צריך לראות שהוא כביכול ערני, והוא שומע בהשתוקקות כל מה שאתה אומר ודואג לכל החברים בעשירייה?
זאת בעיה, אנחנו עושים מה שהאהבה שלך לבורא ולחבר מחייבת אותך. אתה צריך לחשוב. כתוב במאמר "הערבות" שאני צריך להביא לו כיסא וכרית. תחשוב מצד האהבה, מה היית עושה כשאתה אוהב אותו, איך היית דואג. ואז אתה תראה, "מצד אחד חבל לי להעיר אותו, הוא עייף ויש עוד לפניו יום קשה". תצטער על זה, זה טוב. כך אתה לוקח ממנו את ההבחנות הללו. ויחד עם זה, "אבל הוא לא יתקדם לרוחניות, אז בשביל מה הוא חי? היום שלו עובר סתם אם הוא לא יקבל עכשיו מנה מהמורה, מהספר". ואז אתה תהיה בכל מיני פעולות שאתה לא תדע מה לעשות. תפנה אל הבורא, תבקש, תשאל אותו. אנחנו שוכחים שיש לנו למי לפנות וכל מה שהוא מעורר בנו, זה אך ורק כדי שאנחנו נפנה אליו בחזרה.
שאלה: על המצב שבו אנחנו רוצים משהו ויכולים לעשות משהו לימדו אותנו מילדות, "אתם צריכים ללמוד, אתם יכולים לרכוש כל מיני הרגלים", זה דבר טבעי. אבל המצב שבו אתה צריך להכיר בכל הפגמים שלך ולהגיע למצב של תפילה, לצעקה, זה דבר מאוד קשה. איך לצאת מהסיפוק העצמי הזה, מההרגשה שמה שיש בי הוא מספיק?
זה תלוי בסביבה. הסביבה צריכה להיות ערמומית, הסביבה צריכה להיות מקצוענית, היא צריכה לדעת איך להשפיע על כל אחד ואחד כדי להוציא מהאדם את מקסימום היעילות בהתקדמות למטרה. איך להשפיע על כולם ועל כל אחד לחוד כך שאנחנו מעוררים אותו ומדליקים אותו בצורה יפה, טובה ומכוונת בצורה חדה ביותר לתיקון. החברה צריכה לחשוב על זה יחד, מה עושים. וגם כל אחד יחשוב. זו העבודה שלנו, העבודה שלנו היא לעורר יותר את החברים מאשר לעורר את עצמי, בכמה שאני מעורר אותם, אני מעלה את הרגישות שלי לדברים האלה.
שאלה: לגבי אמת ואשליה. נניח שיש בעשירייה שני חברים, ואני רואה שהם לא מתייחסים בצורה יפה זה לזה. מה אני יכול לעשות?
אני יכול לגשת לאחד ולדבר יפה על השני, וללכת לשני ולדבר יפה על הראשון.
תלמיד אז לעשות כך או להתפלל, או גם להתפלל וגם לעשות את זה?
[להתפלל] אחרי שאתה עושה את זה, אחרת התפילה לא עוזרת. התפילה עוזרת בתנאי שאתה עשית את שלך ואתה ראית שלא הצלחת. אבל אם אתה הצלחת, אם אתה יכול להצליח במקום ובמעשה, אתה חייב לבצע את זה קודם. אני הייתי ממליץ לקרוא שוב את המאמר הזה.
קריין: עמוד 190 בספר פסח, מאמר "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה".
מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה
הזה"ק וארא (דף כ"ג ובהסולם אות ס"ה) כתוב שם וזה לשונו, "אמר רבי שמעון, מקוצר רוח פירושו, שעוד לא יצאה יובל, שהוא בינה, לתת להם מנוחה וחירות, ורוח האחרון, שהוא המלכות, עוד לא משלה בעולם, להנהיג חוקים ישרים בעולם, ועל כן היה קוצר רוח, ואיזה רוח הוא, שהוא המלכות, שהיתה קצרה ידה, מהושיע לישראל, שזה סוד מקוצר רוח", עד כאן לשונו.
ויש להבין מהו ענין "עבודה קשה", ומהו "מקוצר רוח". כלומר, מהו הקשר עבודה קשה לקוצר רוח, בעבודה. וגם יש להבין, מה שרבי שמעון מפרש קוצר רוח על מלכות, מהי השייכות לעבודה קשה.
הנה ידוע, שסדר העבודה בעבודת ה', הוא שהאדם צריך לעבוד להמציא לו כלים, שבהכלים האלו תהיה לו האפשרות לקבל את הטוב והעונג, מה שה' חשב לתת להנבראים. כידוע, שסיבת בריאת העולמות היתה מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. ובגלל זה ברא בהנבראים רצון וחשק לקבל הנאה ותענוג. ובהרצון וחשק להתענוג מודדים את טעם של התענוג. כלומר, כפי גודל השתוקקות להדבר, שהוא חושב שממנו הוא יקבל תענוג, בשיעור הזה הוא נהנה. לכן קטנות וגדלות הנאה של אדם נמדדות בשיעור ההשתוקקות להתענוג שבדבר.
ולפי זה, מאין באות ההבחנות של מקבלי תענוגים. היות שכולם נבראו ברצון לקבל לעצמם, ומי הוא העושה, שאחד יקבל תענוג קטן, ואחד תענוג גדול. כלומר, מי הוא טיפש, שירצה לקבל תענוג קטן, במקום שיכול לקבל תענוג גדול. אלא, מסיבת שהבורא "רצה להוציא לאור שלימות פעולותיו", שפירושו, שענין להטיב לנבראיו יהיה שלימות הטבה, היינו בעת שיקבל את הטוב והעונג, שלא ירגישו שם אי נעימות, היינו בחינת בושה, כמו שכתוב "מאן דאכיל לאו דיליה בהית להסתכולי באפי".
לכן נתקן ענין צמצום והסתר על כלים דקבלה, שהם כלים, שהאדם נברא בהם מצד הטבע. זאת אומרת, שיש בזה ב' ענינים:
א. שלא יכולים לקבל בהכלים האלו שום שפע דקדושה.
ב. שכל זמן שהאדם לא השיג כלים דהשפעה, האדם לא רואה את הטוב ועונג שישנם בקדושה. ואין בידו להשיג טעם של עונג, רק מה שניתן נהירו דקיק להקליפות, שיוכלו להתקיים. ומהניצוצין האלו, שנפלו לקליפות, מזה יש תענוג בכל התענוגים הגשמיים. וזה מגולה לכל, כלומר שהתענוג מגולה, היינו שכל אחד יכול לטעום מהתענוגים האלו עם הכלים דקבלה, שהם רוצים לקבל הנאה לתועלת עצמם. מה שאין כן הטוב ועונג דקדושה, ששם עיקר התענוגים, שהיה ברצונו לתת להנבראים, זה נעלם מהכלים דקבלה. שזה נקרא צמצום והסתר.
לכן, היות שעל ידי התיקון הזה, שאי אפשר לקבל את התענוגים דקדושה, אלא לפי ערך שרכש כלים דהשפעה, יצא מזה ב' דברים:
א. שהאדם צריך להאמין, שעיקר טוב ועונג, שהיה ברצון ה' לתת להנבראים, נמצא בקדושה.
ב. שצריך לעבוד עבודה, שהיא נגד הטבע, שהוא שלא יקבל שום דבר לתועלת עצמו, אלא הכל לתועלת ה'.
וזה גורם הבחן מדרגות. היינו, שאין אדם דומה לחבירו. כי בערך מה שבא מצד המשפיע, כולם שוים, כמו שאומר האר"י הקדוש, שטרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון הפשוט, ממלא כל המציאות. ולא היה ראש וסוף, אלא הכל היה אור פשוט. אלא אח"כ, היינו לאחר שנעשה התיקון, שלא יקבלו רק בכלים דהשפעה, אז נעשה ריבוי עולמות, היינו הרבה בחינות, לפי ערך הכוונה, שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע, שזה מכונה ריבוי מסכים, בזה נעשה הבחן מדרגות.
וזה כמו שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב) "כל צדיק וצדיק, נותנין לו מדור לפי כבודו".
וזהו מטעם שיש הבדל מצד הכלים של המקבל, היינו הכלים מה שהמקבל צריך לעשות, שהם נקראים "כלים דהשפעה", כלומר שיקבל בעל מנת להשפיע. מה שאין כן כלים דקבלה לתועלת עצמו, זהו כלים שבאים מצד המאציל, על אלו הכלים אין האדם צריך לעבוד, כי הבורא ברא אותו עם כלים כאלו. לכן כל העבודה של הנבראים היא להשיג כלים דהשפעה.
ובהאמור אנו יודעים, מה נקרא עבודת האדם, שהיא רק עבודה איך להשיג כלים דהשפעה. כלומר, שהאדם צריך להגיע לידי מצב, שכל מה שאינו נוגע לתועלת ה', אין מעניין אותו. אלא כל רצונו הוא, איך להגיע לידי מצב, שיוכל לעשות נחת ליוצרו. לכן בזמן שהאדם מתחיל בעבודה, הוא מתחיל בשלא לשמה, היינו לתועלת עצמו.
ואח"כ הוא מתחיל להבין, זה שהוא עוסק בשלא לשמה, זוהי רק סגולה, שע"י זה הוא יגיע לשמה, כמו שאמרו חז"ל, "שמתוך שלא לשמה באים לשמה, מטעם שהמאור שבה מחזירו למוטב". והוא מאמין בזה, שבסופו של דבר הוא יגיע לשמה.
ואח"כ האדם הולך עוד שלב אחד קדימה. ומתחיל להשתדל, ועושה מעשים שיביאו אותו לשמה. כלומר, שמתחיל להבין, שצריכים לעשות מעשים, ולכוון, שהמעשים האלו יביאו אותו לדרגת לשמה. ונותן חשבון לעצמו, עד כמה שהוא כבר זכה בעניין לשמה.
אז הוא מתחיל לראות את האמת, איך שהוא כל כך מרוחק מעבודה דלהשפיע. ורואה, כל פעם יותר, איך שהוא משוקע רק באהבה עצמית. ורואה, שכל יום הוא הולך אחורה. אז מתחילה העבודה שלו, שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, בשם עבודה קשה, מב' טעמים:
א. שהוא רואה עכשיו מהו הפירוש "בעל מנת להשפיע", שהאדם צריך להאמין בחז"ל, זה שהוא רואה עכשיו, מה זה "לשם שמים", לא היה יודע את הפירוש האמיתי.
אלא כמו שביארנו על מה שהזה"ק אומר על פסוק "או הודע לו אשר חטא". ושואל "מי הודע לו". ומשיב "הקב"ה". שיש לפרש, זה שהאדם מרגיש, איך שהוא מרוחק מהעבודה דלהשפיע, אלא שמשוקע באהבה עצמית, זהו גילוי מלמעלה. ועבודה זו נעשית עתה קשה. היינו, לאחר שמלמעלה הודיעו לו את הפירוש "לשם שמים ולא לתועלת עצמו", עתה נעשית העבודה שלו יותר קשה.
אולם האדם חושב, שהוא נעשה עכשיו יותר גרוע, מבעת שנכנס לעבוד בעל מנת להשפיע, כאילו מצד עצמו הוא נעשה עתה יותר גרוע. אז האדם צריך להאמין, שאינו כך, אלא הוא כן התקדם לאמת, בזה שהקב"ה הודיע לו את מצב האמיתי שלו. נמצא, שע"י העבודה, שהתחיל לעבוד בעבודה זו, שנראה לו עתה, שהיא עבודה קשה, זהו מטעם שהקב"ה פנה אליו, מטעם שהוא עכשיו במצב יותר מעולה, מבעת שעוד לא נכנס בעבודה דלהשפיע.
אולם טעם ה-ב' שנעשה לו עכשיו יותר קשה, הוא מטעם, שמדרך העולם הוא, שהאדם רוצה ללמוד איזה מקצוע, ונכנס להאומן שלו ללמוד את המקצוע הזה, שהוא מבין, שהמקצוע הזה מתאים בשבילו. ואם האומן רואה, שהוא לא מתקדם, אחר כמה זמן שהוא לומד אצלו, אז האומן אומר לו, המקצוע הזה לא בשבילך, כי זה קשה יותר מידי, לכן לך ותחפש מקצוע אחר, משהו יותר קל בשבילך, ומזה אתה תתפרנס.
לכן בעבודת ה', בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, וחושב, לפי סדר עבודה בכל יום ויום מתקדמים והולכים קדימה, אז האדם אומר, שכדאי להמשיך בעבודה זו דלהשפיע, כי בטח הוא ילמד את המקצוע הזה, באופן לדעת איך לעשות כל דבר רק בשביל לשם שמים.
מה שאין כן כשהוא רואה, לאחר שהשקיע כמה זמן בעבודה זו, ולא די שהוא לא מתקדם, עוד הולך אחורה, אז הגוף אומר לו, חבל על הכוחות שאתה משקיע בעבודה זו, כי זה לא בשבילך עבודה זו, כי לעבודה זו צריכים בעלי כשרונות מיוחדים, ובעלי אמיצי לב, ולכן לך לפרנסה אחרת, היינו תעבוד כמו כל הכלל, ואל תהיה יוצא מהכלל."
להשתדל לזרום עם הטקסט, כל הזמן להיות צמוד לטקסט.
"נמצא, שזה נקרא "עבודה קשה", היות שבכל עבודה, שהוא רוצה להתאמץ וללכת בעבודה דלהשפיע, הגוף לא נותן לעבוד, בזה שעומד נגדו עם טענות צודקות. ובאמת בתוך הדעת הוא צודק מאה אחוז. נמצא, שהלשון הרע, מה שהוא שומע מהגוף שלו, זה מכביד עליו העבודה, והיא שנקראת "עבודה קשה".
אולם האדם צריך להאמין, שבאמת הוא כן מתקדם כנ"ל, אלא מה שהוא רואה, שכל פעם הוא יותר משוקע באהבה עצמית, והוא נמצא עכשיו במצב יותר גרוע, היינו שהוא נמצא במצב של שפלות, יותר ומבטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, הוא מטעם "כי אני הכבדתי את לבו".
היינו כנ"ל, שה' מגלה לו כל פעם, מהו שלא לעבוד לתועלת עצמו, אלא רק לתועלת ה'. נמצא, בזה שה' מודיע להאדם את הפירוש "שלא לעבוד לתועלת עצמו", בזה האדם רואה, איך שהוא ממש נגד הטבע. מטעם שהאדם נברא עם הרצון לקבל לתועלת עצמו. ועתה הוא רוצה לעשות דבר שהוא כנגד הטבע. לכן נקרא זה "עבודה קשה".
אולם נשאלת השאלה, מדוע ה' הודיע לו את האמת, איך שאין האדם מסוגל לעבוד נגד הטבע. וזהו מטעם, כמו שכתוב "למען שיתי אותותי אלה". כלומר, שע"י זה שיתגלה את כל הרע שבאדם, אז ה' יכול לתת עזרה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והיות מה שנותנים מלמעלה הוא דבר שלם, לכן האדם צריך להיות לו כלי שלם, היינו חסרון שלם, הנקרא "כלי שלם", שבתוכו יכול לכנס אור שלם.
נמצא, שמה שהקב"ה מגלה להאדם את הרע, הוא בכדי לתת לו העזרה. כלומר, שאין אור בלי כלי. לכן, כשאין הרע מגולה עדיין בשלימות, אין לו כלי שלם. ויש לפרש "כלי שלם" היינו רצון שלם לעזרתו יתברך. כי כל זמן שאין הרע מגולה, אז לפעמים אדם אומר, שאם הוא יתגבר, בטח יכול להגיע לעבודה דלהשפיע, ולפעמים אומר, שגם ה' לא יכול לעזור לו. לכן בזמן שהאדם משקיע כוחות בעבודה דלהשפיע, אז הכוחות שהשקיע, לא נותנים לו לברוח מהמערכה, ומקבל כל פעם צורך יותר גדול לעזרת ה'. נמצא, שהעבודה קשה בעצמה היתה הגורמת שיצעק לה', שיעזור לו.
וזהו על דרך מה שמובא בזה"ק (בראשית ב' דף ס"ד ובהסולם אות ק"ג) וזה לשונו, "ובענין היסורים הגשמיים והרוחניים, שסבל מטרם שעשה תשובה, יש בהם ב' דרכים:
א. היא "כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד". כי הוא רואה בעיניו, אשר לולא המכאובים הנוראים ההם, שסבל מכח שהיה משוקע בטבע הקבלה לעצמו, לא היה זוכה לתשובה מעולם. ואם כן הוא מברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה. כי לולא הרעה, לא היה זוכה להטובה. ונמצא, שכל מה דעביד רחמנא, לטב עביד. כלומר, גורמים להטוב.
ב. היא בחינת "גם זו לטובה". דהיינו, לא לבד, שהרעות נעשו גורמים להטובה, אלא שהרעות עצמם נהפכו ונעשו טובות. והיינו ע"י אורות גדולים מאוד, שהבורא יתברך מאיר בכל אלו הרעות, עד שנהפכו ונעשו לטובות".
ובהאמור רואים אנו, שדוקא שכל הרע מתגלה, אז יש כלי שלם, שיכול להאיר בהם אור שלם. ומהנ"ל אנו רואים, מהי הסיבה, שה' הכביד את לבו, היינו שהלב, הנקרא רצון, היה כל פעם יותר מתנגד לעבודה דלהשפיע. והטעם הוא, שאנו צריכים לעבודה קשה, שרק ע"י היסורים דעבודה קשה, היסורים האלו, הם הגורמים שיצעקו לה' עם רצון שלם, שה' יעזור לו לצאת משליטת פרעה מלך מצרים."
ברור לנו שבלי ייסורים, עד שאנחנו נצטרך לבקש לצאת מהאגו שלנו, מהרצון לקבל, מפרעה, לא תהיה לנו שום ישועה. אז עלינו להרגיש ייסורים, עלינו לבקש מהבורא שיוציא אותנו מהייסורים כדי שנוכל לעשות פעולות השפעה.
(סוף השיעור)