שיעור בוקר 12.08.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ביטול כהכנה לעיבור - קטעים נבחרים מן המקורות

ואנחנו נשתדל לעשות היום עוד צעד אחד קדימה, כרגיל יום יום. ובכל זאת לפרש עיבור בצורה יותר פנימית. אנחנו שמענו, קראנו שהעיקר זה כניסה לעיבור, היא קשה. במה היא כל כך קשה? בזה שאדם מתנתק מהעולם הזה מזה שחושב שמשהו בעולם הזה יכול לעזור לו. וכמו טיפת זרע מדביק את עצמו לעליון, לבורא, לרחם ורק בזה הוא תולה את עצמו, את העתיד שלו, את ההווה שלו, את הכול.

אין שום דבר בעולם, רק העליון. מהעליון הוא צריך לקבל את הכול, כוחות להתפתחות, שכל, הבחנות, הוראות, הכול. אז זה שאדם מנתק את עצמו מכל מיני אמצעים שקודם חשב שיכולים לעזור לו בעולם הזה ולוקח מהם רק את מה שיכול לקשור אותו לבורא וזו הקבוצה בעצם. וכך הוא מתחיל להרגיש את עצמו שרק בזה הוא תלוי, וכלום חוץ מזה לא יעזור לו, אז נקרא שהוא נכנס לעיבור.

ולכן כל החיים שלנו, כל מה שקורה איתנו, אנחנו צריכים לגלות כהזמנה לפנות לבורא וכל הזמן להיות במצב שאנחנו מבקשים ממנו, מנסים להתחבר אליו, פונים אליו. ודווקא בזה שכל האמצעים שהיו נראים לנו בעולם הזה, שאנחנו צריכים בהם להשתמש, אנחנו מתחילים לראות בהם סל הכול את הסיבות כדי לפנות לבורא. רק כל מה שעובר עליי גשמי, רוחני, לא חשוב מה, ככל שאני יכול לכוון את זה לבורא ולהפוך לתפילה, לבקשה, אז אני מתחיל להיכנס לעיבור.

זאת אומרת כל המאמצים שלנו לעיבור צריכים להיות בזה שאנחנו משתדלים את כל מה שקורה לנו בעולם הזה להפוך לאמצעים הדוחפים אותנו להיכנס לקשר עם הבורא. וכל התיקונים שלנו צריכים להיות מכוונים לבורא, שאנחנו רק אותו מבקשים לתיקון. זאת אומרת אני לא פונה לעצמי, אני לא פונה לשום דבר. אלא אני יכול לראות בכל דבר, בלימוד, בהפצה, בקבוצה, בכל התהליך שאנחנו עושים וגם מה שקורה לי בעולם, כל זה מכלול אחד של כוחות חיצוניים כדי לדחוף אותי להיות עובר בתוך העליון. זאת אומרת להתבטל אליו ורק את זה לבקש. וכל הזמן להיות בקשר עימו ובבקשה אליו.

ומבקשים רק את התיקונים. שיעזור לי בכל רגע ורגע להיות יותר ויותר מחובר אליו, דבוק אליו. אני מוכן לבטל את הראש שלי, את המוח והמחשבות והרצונות והכול, רק להיות ממש דבוק בו בלי שכל, בלי הרגש שלי, בלי שום דבר, רק להיות דבוק בו. ומה שאני מקבל ממנו זה ימלא אותי, זה ינהל אותי. זו בעצם צורת העובר. ובצורה כזאת שאנחנו פונים אליו ללא שום תנאים, רוצים רק להידבק בו, ובו לתלות את כל הסיבות למה שקורה לי ולהצדיק אותו בכל מקום, בכל פעולה, בכל רגע, אני בזה נכנס לעיבור. זו בעצם מהות הקשר בין הזרע לרחם.

אומנם אני מהטבע של המלכות, אבל כשאני מבטל את עצמי מהשורש שלי, מהרצון לקבל, ורוצה לשייך את עצמי לעליון, לרצון להשפיע, אני בזה מעלה את המלכות שלי לבינה והופך להיות כבר חלק בלתי נפרד מהבורא, מהעליון, מהבינה. כך אנחנו נכנסים לעיבור. ואם חס ושלום לא תיקרה תאונת לידה, אז אנחנו מתחילים להתפתח כבר בדבקות המתגברת יותר ויותר בקשר עם הבינה. זאת אומרת עם השפעה למעלה מדעתי, עם החיבור למעלה מהרצונות שלי לעצמאות, לניתוק וכן הלאה. וכך מתקדמים.

קריין: קטע מס' 20.

"רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להר קדשו, כי קדוש ה' אלקינו".

"רוממו". פירושו, אם האדם רוצה לדעת רוממות וגדלות ה' אלקינו, זה יכולים להשיג רק על ידי דביקות והשתוות הצורה. אם כן מהו השתוות הצורה, ואיך מגיעים להשתוות הצורה.

"והשתחוו להר קדשו". עניין השתחויה היא הכנעה, היינו שמרכין את הדעת שלו, ואומר, מה שהדעת מבין או לא מבין, אני מבטל ומכניע אותו. לאיזו בחינה אני מכניע אותו, ל"הר קדשו".

"הר" פירושו הרהורים, היינו מחשבות. "קדשו", פירוש קדוש ומופרש מהדבר, שענינו הוא, שפורש את עצמו מהרצון של קבלה. "והשתחוו", היינו להכניע את הגוף, אפילו שהוא לא מסכים, ויקבל על עצמו רק מחשבות של קדושה. וזהו, "השתחוו להר קדשו".

ומדוע צריכים להכניע את עצמו למחשבות של קדושה, היינו לפרוש את עצמו מקבלה על מנת לקבל - "כי קדוש ה' אלקינו", שהבורא הוא רק משפיע. לכן צריך להיות בהשתוות הצורה כמו הבורא. ועל ידי זה יכולים להשיג את רוממות ה'. ואחר כך יכולים להגיע לידי השגות רוממות ה' אלקינו. 

(הרב"ש. 128. "רוממו ה' אלוקינו")

שאלה: מה זה בורא? אני מנסה להרגיש משהו.

בורא זה כוח השפעה ואהבה שהפוך מהטבע שלנו. ואנחנו צריכים להבין שזה הכוח וזו התכונה שממלאה את כול המציאות חוץ מאיתנו. אומנם אנחנו פועלים בתוך הבורא אבל בניתוק ממנו כי התכונות שלנו הפוכות. בסדר?

תלמיד: כן. אני מנסה לדמיין. אבל אני פונה לבורא, אני מתפלל, אני רוצה לנגוע לפני החברים אבל כלום, חוסר, אני לא מרגיש כלום.

קודם כל, כמה שיותר תחשוב על זה וכמה שיותר תשתדל לפנות לבורא זה יעזור, וזה יקצר לך את הזמנים. ככל שתשתדל לראות בכל מה שקורה איתך וסביבך אלה פעולות הבורא ותגיב על זה, זה גם יקדם אותך. והעיקר לתאר לעצמך שאתה רוצה להיות בדבקות עימו. זאת אומרת באיזו צורת השתוות הצורה, באיזו מידת השתוות הצורה, להשפיע כמו שהוא משפיע. לפנות אליו בכל זאת, שהעיקר זה כל הזמן להיות בפנייה לבורא כמה שאפשר.
לנתק את עצמך מכל מה שיש לך בעולם הזה שבו אתה לא חייב להיות, חוץ מדברים הכרחיים. כי הכרחי לא יגונה ולא ישובח, זה לא מפריע לנו ברוחניות, מה שממש לצרכי הגוף, ובכל היתר להיות דבוק בבורא.

שאלה: כשהוא כותב שהוא קדוש כיוון שהוא מבדיל את עצמו מהחומר, האם זה כמו להתרחק מהרצון לקבל ולהיות עכשיו בכלי השפעה, איך מגדירים חומר?

חומר זה רצון לקבל ורוח זה רצון להשפיע, וכמה שאתה משתדל להיות דבוק לרוח, לרצון להשפיע, למרות שהרצון לקבל נמצא בך ולא נעלם, אתה כך בכל זאת מתנתק מהטבע שלך ומתקרב לטבע של הבורא.

שאלה: מצד אחד נתת חשיבות לקטעים האלה וזה נתן לנו הרגשה של איזה ניתוח, חישוב, ומצד שני יש הרגשה שאדם צריך לעבור מעל הניתוחים האישיים שלו, לא להשקיע כל כך הרבה אנרגיה במחשבות שלו אלא ישר להגיע לדיאלוג עם הבורא שהוא נסתר עכשיו.

כן, אדם צריך להשתדל להגיע כמה שיותר לדיאלוג, לדיבור, לקשר עם הבורא, ולכן צריך מצידו, מצד האדם כמה שיותר לפנות לבורא למרות שבינתיים יכול להיות שלא מרגיש שום תגובה, אין לו עדיין עם מי לדבר כביכול אבל הוא פונה ומדבר.

התינוק יודע שהוא פונה לאימא? אבל הוא פונה הוא צועק, הוא תופס מה שנמצא לידו. אנחנו רואים איך שהוא תופס איזה דובי, איזה צעצוע ומתרגל לזה וזה בשבילו מאוד חשוב, כך גם אנחנו צריכים להשתדל בקבוצה למצוא כאלו אופני פנייה לבורא, העיקר זה אם אנחנו יכולים לעשות את זה יחד, כשכל אחד נותן דוגמה לשני.

שאלה: מה ההבדל בין לבטל את הכוונה שלי לבין המחשבות שלי?

אני לא הייתי נכנס לזה עכשיו, זה יבלבל אנשים. פשוט מחשבה, כוונה, שזה יהיה בינתיים ככה. הנושא הוא להדביק את עצמנו לבורא בכל פנייה ובכל בקשה ולראות את עצמנו דבוקים בו, וכל מיני חשבונות, את זה לא כל כך צריכים, אלא זה עיבור, זה רק הפעולה האחת, שאני דבוק לעליון בכל מה שעובר עליי.

והדיבור שלי עם העליון רק דבר אחד, שאני פונה, מבקש, דורש, בוכה, כמו שאנחנו מרגישים אצל ילדים, הם פשוט צריכים להביע את החיסרון שבהם. וכך אנחנו כלפי הבורא, ואז בכל מיני צורות שהכול נמצא בידיים שלו הוא כבר ישפיע עלינו ויענה לנו, ולאט לאט אנחנו נתחיל לגלות את התגובה שלו.

שאלה: עיבור, ביטול ותפילה זה נראה לי משהו שיוצא מאותו מקום אבל אלה בכל זאת שלושה מצבים שונים, האם תוכל להסביר?

עיבור, ביטול עצמו ותפילה זה אותו דבר, כשאתה תחבר אותם יחד אתה תקבל בדיוק את צורת העוּבר הנכונה.

שאלה: יש הבנה שרק הבורא יכול לעזור, איך בכל זאת להידבק בו כך, כאילו לצעוק ולהגיע אליו כך שהוא ייקח וידביק אותנו אליו?

אתה תבקש את חברים שהם יעזרו לך כך לפנות לבורא ולהידבק בו שלא תוכל לצאת מהקשר הזה. הקבוצה, היא יכולה לעזור לך ולעשות לך את הקשר עם הבורא בצורה קבועה לעת עתה, ואתה תבין עכשיו עד כמה שחשובה לך הקבוצה.

תלמיד: מה בדיוק לבקש מהחברים?

שיעזרו לך להידבק בבורא, לפנות לבורא להיות כל הזמן בפנייה לבורא, בבקשה לבורא. ואז אתם תבינו בעשירייה שאתם צריכים בזה להיות יחד. ואם יחד אתם תבקשו, בטח שאתם תיפנו אליו ולא למשהו ולמישהו אחר, ובטח שהבקשה שלכם תגיע ממלכות לבינה והבורא ישמע את זה, וזה יהיה בדיוק בביטול כל אחד כלפי השני, אתם תגיעו למצב שמלכות מתנתקת מהתכונות שלה ונדבקת לבינה. ופשוט כך זה קורה לכם, אי אפשר אחרת.

זה שאתה פונה לחברים ומבקש מהם עזרה, וכך כל אחד כלפי האחרים זה בעצם מנתק אותך מהאגו הפרטי שלך, מלכות, ומדביק אותך לאגו הקבוצתי, ואמנם זה אגו בינתיים קבוצתי, אבל זה כבר בינה, זה מלכות שנמצאת בבינה. וכך אתם מתחילים לגדול, זו תחילת הגדילה הרוחנית.

שאלה: שמבקשים מהבורא ומתפללים עבור החברים כמה חשובה ההשתוקקות הזאת, כמה הציפייה בלב, או שזה לא חשוב שיש לך ממש ציפייה?

ודאי שזה חשוב. כמה שיותר ציפייה, השתוקקות, אם אתה רוצה לממש אותם, אתה נמצא בכוח חזק לבטל את עצמך כלפי הבורא מפני שאתה שומע שזו בעצם התקווה ופעולה היחידה שאתה צריך לעשות.

שאלה: הקטע הזה ביטא את זה שלא ברור איך להגדיל, לרומם את הבורא. הקטע הזה מתחיל בצורך לרומם את הבורא הכול יכול, והרב"ש מתחיל בזה שהוא אומר שאם האדם רוצה להבין את רוממות ה' זה אפשרי רק באמצעות דבקות, אבל איך עושים את זה, איך מרוממים?

הוא מסביר. זה המשפט הראשון זה משפט מהכתובים, זאת אומרת זה מתהילים שכתב אותם דוד מלך לפני אלפיים חמש מאות שנה, אפילו יותר.

אז הוא כותב "רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להר קדשו," למה? "כי קדוש ה' אלקינו"." זאת אומרת, אתם צריכים לרומם אותו, לרומם כמה שהוא גדול עד האין סוף ממש בכל ההבחנות מצד אחד, מצד שני "השתחוו" זאת אומרת תכניעו את עצמכם לפניו, למה? כי הוא קדוש, קדוש זה נקרא נבדל מהרצון לקבל, זה הפירוש "קדוש".

אז "רוממו" אחר כך הוא מסביר, "רוממו". פירושו, אם האדם רוצה לדעת רוממות וגדלות ה' אלקינו, זה יכולים להשיג רק על ידי דביקות" ודביקות משיגים רק על ידי "והשתוות הצורה. אם כן מהו השתוות הצורה, ואיך מגיעים" אליה "להשתוות הצורה." זה שאנחנו נדבקים לרחם, נדבקים לעליון, נדבקים לבורא זה תחילת השתחוות הצורה שלנו אליו.

אז כתוב מה לעשות? "והשתחוו להר קדשו"." זאת אומרת, הוא ענק בתכונות שלו דלהשפיע ואנחנו כדי להיכנס לתכונות האלה חייבים להכניע את עצמנו, זאת אומרת לבטל, לעשות צמצום, לבטל את הרצון לקבל שלנו וכך להתחיל להידבק בו להשתוות, להשתחוות. ו"עניין השתחויה היא הכנעה, היינו שמרכין את הדעת שלו, ואומר, מה שהדעת מבין או לא מבין, אני מבטל ומכניע אותו." זאת אומרת שלא מקבלים בחשבון שום שכל ושום רגש שלנו שהם כולם עדיין נמצאים בדרגת המלכות, בדרגת הבהמה, ואנחנו רוצים לעלות לדרגת האדם הדומה לבינה, הדומה להשפעה, הדומה לבורא. אז "לאיזו בחינה אני מכניע אותו, ל"הר קדשו".

"הר" פירושו הרהורים," שכל הזמן יש לנו ספקות, מחשבות כאלו וכאלו, אנחנו לא יודעים בדיוק מה לעשות. אז הרהורים זה היינו מחשבות." שמתרוצצות אצלנו ולא נותנות לנו להגיע לדבקות בבורא. ""קדשו", פירוש קדוש ומופרש (מהדבר, שענינו הוא, שפורש את עצמו מהרצון של קבלה.)" מהרצון לקבל, זה קודש, נקרא שהפוך מהרצון לקבל. ""והשתחוו", היינו להכניע את הגוף," את הרצון לקבל "אפילו שהוא לא מסכים," לא מסכים, בסדר שלא יסכים, שלא דורשים ממנו להיות מסכים כי זה לא תלוי בנו, זה תלוי במידת האור העליון שמשפיע על הרצון לקבל שיסכים או לא. אצלנו אין דבר כזה, אנחנו יכולים רק לעשות פעולה אחת, לא לשים לב, הוא רוצה ואני לא נותן לו. אפילו שלא מסכים "ויקבל על עצמו רק מחשבות של קדושה." זאת אומרת שהכי חשוב בכל זאת להיות בהשפעה, בדבקות לעליון דרך הקבוצה. "וזהו, "השתחוו להר קדשו".

ומדוע צריכים להכניע את עצמו למחשבות של קדושה, היינו לפרוש את עצמו מקבלה על מנת לקבל - "מדוע אני צריך לעשות את זה? כי זה כל הטבע שלי? אז התשובה היא ""כי קדוש ה' אלקינו", שהבורא הוא רק משפיע." ולכן גם אני אם רוצה להבין, להרגיש, להתקרב אליו, ובסופו של דבר אני חייב להיות באותה צורה, באותן התכונות כמו הבורא, זו מטרת ההתפתחות שלי, אז אני חייב להכניע את עצמי וכך להגיע לקבלת תכונת ההשפעה מהבורא. "לכן צריך להיות בהשתוות הצורה כמו הבורא. ועל ידי זה יכולים להשיג את רוממות ה'." עד כמה שהוא גבוה וגדול "ואחר כך יכולים להגיע לידי השגות רוממות ה' אלקינו."

(הרב"ש. 128. "רוממו ה' אלוקינו")

פשוט צריכים לאט לאט לקרוא כל פסוק ופסוק ולפי זה אנחנו לאט לאט נתחיל להרגיש אותו ולממש, לשאול. זאת העבודה, כך אנחנו מתקדמים.

שאלה: האם יש הבדל בין ביטול עצמו בעשירייה, לבין הכנעת עצמו בעשירייה ואם כן במה?

יש בזה הרבה דברים, מה זה חשוב? העיקר שאתה מכניע את עצמך כלפי העשירייה כדי לקבל מהם כוח לחשוב יותר על השפעה, על חיבור. ולא חשוב במה אתה מכנה את היחס שלך לעשירייה, אם אתה מכניע או מדביק או עוד משהו, העיקר שאתה רוצה לקבל מהם כאלו כוחות ותכונות שיעזרו לך להתנתק מעצמך ולהידבק בקבוצה ודרכה בבורא. אתה צריך לתאר את הקבוצה שהיא נמצאת כבר מתוקנת כולה, ולצורה הזאת אתה רוצה להגיע.

שאלה: בפעילויות הגשמיות היומיומיות שלנו, פעולות שאנחנו עושים מחוץ לפעולות הרוחניות בעשירייה איך להידבק בבורא?

לא, מחוץ לפעולות הרוחניות אני לא צריך כל כך, שם אני פועל כדי לבצע פעולות כמו בהמה בעולם הזה, אני לא צריך לחשוב על הבורא ועל הקבוצה אלא בצורה כללית, שאני חייב לקיים את זה כדי שתהיה לי אחר כך אפשרות להיות בקבוצה ובלימוד, בהפצה וכן הלאה.

אבל ממש בכל רגע בזמן העבודה שלי, איפה שאני עובד במשרד או במפעל, אני לא צריך ממש להשקיע בכל רגע ורגע במחשבות וברצונות שלי הקשורים לעבודה שלי בחומר של העולם הזה ולצרף לזה כוונות רוחניות, לא. רק לחשוב שעכשיו אני חייב לבצע את העבודה הזאת כדי להגיע לעבודה רוחנית. בינתיים זה מספיק.

שאלה: האם חשיבות המטרה היא שקובעת את דרגת הביטול שלי?

חשיבות המטרה ודאי קובעת את דרגת הביטול, ועוד איך, בצורה ישירה. כמה שהמטרה יותר חשובה לפי זה אני יכול יותר לבטל את עצמי.

שאלה: כשמנסים לבצע פעולה להגביר בחיבור או הפצה ונראה שלא מצליחים, איך יודעים אם להתבטל לרצון העליון זה להפסיק את הפעולה או דווקא להגביר?

אפילו שאתה לא יכול להגביר אתה חייב להמשיך. אם זאת פעולה להרחבת גבול הקדושה אתה חייב להמשיך אותה אפילו שאתה לא רואה בזה תועלת, אלא בלמעלה מהדעת, כרגיל כמו שאנחנו חייבים להתייחס לקדושה.

שאלה: האם החיבור עם החברים צריך להיות זהה, או שעם כל חבר צריך להיות חיבור מסוג ספציפי?

צריך להיות חיבור לכולם, והצורה החיצונה שלו צריכה להיות בהתאם לחבר, אבל בפנימיות החיבור צריך להיות אחיד לכולם. כי לא חשוב לי עם איזה חברים מהעשירייה אני קשור, אני צריך להיות קשור עם כולם ורק הצורה החיצונה יכולה להיות שונה, אבל זה ממש לא חשוב לנו כל כך.

שאלה: מה זה הרהורים בעבודה בעשירייה? בתוך העבודה עם החברים מה הם אותם הרהורים?

זה מה שמפריע לנו, לחיבור.

תלמיד: לדוגמה מחשבות על גשמיות.

אין כאן דוגמאות. כל דבר שהוא נגד דבקות בבורא.

קריין: קטע 21.

"מוכרח האדם להחליט בעצמו שרוצה שה' יתן לו רצון להבטל אליו מכל וכל, היינו לא להשאיר תחת רשותו שום רצון אלא שכל הרצונות שבו יהיו רק לעשות כבוד שמים.

וכשהחליט בלבו על ביטול שלם, אז הוא מבקש לה' שיעזור לו שיוציא זה מכח אל הפועל - בבחינת כח. זאת אומרת הגם שבבחינת כח המחשבה והרצון הוא רואה שאין הגוף מסכים לזה שיהיה מבטל כל רצונותיו לה' ולא לטובת עצמו, אז הוא צריך להתפלל לה' שיעזור לו שירצה להבטל אליו עם כל הרצונות ולא להשאיר לעצמו שום בחינת רצון. וזה נקרא תפילה שלמה, היות שרצונו שה' יתן לו רצון שלם בלי שום פשרות לעצמו והוא מבקש שה' יעזור לו שיהיה תמיד עם צדקתו."

(הרב"ש. אגרת ס"ה)

זה מאוד חשוב, אנחנו צריכים בכל זאת להגיע למצב שאנחנו תלויים בבורא במאה אחוז ודורשים מהבורא במאה אחוז את הכוחות, המצבים שמקדמים אותנו אליו. בעצם זה הכול. וכל פעם הקבוצה חייבת להזכיר זה לזה, רצוי על ידי פסוקים כאלה, שאנחנו צריכים להיות יותר ויותר מכוונים יחד לבורא, בבקשה לחבר אותנו ולכוון אותנו לדבקות בו, שנכנס כעוּבר, כטיפת זרע בתוך הרחם. שנקודה אחת הכלולה מעשרה מה שנקרא, עולה ממלכות ונכללת בבינה.

שאלה: כשהוא קיבל על עצמו ביטול מוחלט, מה זה?

אם אני מחליט שאני הולך על ביטול עצמי ברצינות, אז אני צריך לראות את עצמי שאני מנתק את עצמי מעצמי, מקלף כביכול את עצמי, את האני שלי, ומדביק את עצמי לקבוצה בכל כוחותיי, בכל לב ונפש. אני משתדל להיות בזה כל הזמן, ואני מצרף לזה את כל כוחות הסביבה, זאת אומרת העשירייה, את כל הפעולות שלי, כול מה שאני יכול להשיג שיעזור לי להיות יחד עם העשירייה דבוקים בהשפעה הדדית ולבורא. זה כבר עיבור. וכל היתר מה שאני חייב, אני עוסק בעבודה גשמית, בטיפול במשפחה, במה שצריך, משתדל להיות גם בזה וגם בזה.

אני מזכיר לכם שגם בעל הסולם וגם הרב"ש הם עבדו בעבודות שלהם כדי להרוויח כסף, וחוץ מזה היו לומדים ומלמדים חכמת הקבלה. הם לא התביישו מזה ולא ברחו מזה. הרב"ש סיפר לי איך שהוא עבד בסלילת כבישים, זו העבודה הכי שחורה, או כטפסן ברזל בבנייה, בבניינים, ועוד כל מיני כאלה עבודות, עבד כסנדלר כמה שנים. כי אז לא היו עבודות כמו שעכשיו שיש לך לכל החיים אותה עבודה, אלא איפה שהיה אפשר היה עובד, וכך הוא היה עובד. ובעל הסולם גם כן, אומנם הוא היה דיין עוד בוורשה ולכן כשהגיע לישראל אז נכנס גם להיות מורה. זאת אומרת, כל אחד עבד בעבודות רגילות והם לא חיו מזה שמשלמים להם אנשים זרים, אלא ממה שהם מרוויחים בידיים שלהם. העבודה הרוחנית היא לא דורשת הרבה זמן, היא דורשת תשומת לב, את הלב של האדם.

תלמיד: כשאנחנו אומרים השתדל, עשה מאמצים, זה ברור. מה זה נקרא החליט, מה ההבדל בין החליט לבין ניסה?

זה שהוא מחליט זה מפני שמכוונים אותו מלמעלה, ואחר כך הוא צריך להוסיף לזה כוחות והתמדה שזה נקרא שנותן יגיעה.

שאלה: לפעמים בעשירייה חלקנו רוצים לברר את קטעי הקריאה כדי להבין את חכמת המילה, האם זה לא נקרא לבטל את עצמו במאה אחוז?

אנחנו צריכים להשתדל כמה שיותר להיות עם כל הלבבות של החברים ולהדביק את עצמנו למורה ולבעל הסולם ולבורא. שבסך הכול כל המכלול הזה של הרצונות יהיה לפנינו ואנחנו נרגיש בזה את מקום הדבקות שלנו בעליון, שזה נקרא תחילת העיבור.

שאלה: מהי דרגת ביטול ואיך ובמה מודדים את מידתה?

עד כמה שאפשר. מכל וכל.

שאלה: איך להתגבר על המחשבות שמראים לנו שאנחנו לא מסוגלים ולא ראויים להגיע לדרגת ביטול?

זה טוב. אם אתה מרגיש תגובה כזאת בצורה ברורה, אז אומרים לך שאתה צריך עוד להוסיף יגיעה. זה כמו שאתה עומד מול המוכר בחנות ואתה נותן לו כסף, הוא מסתכל על הכסף ואומר, "לא, זה לא מספיק, אתה צריך להוסיף", זה מה שאנחנו צריכים להבין בזה. כי אין כוחות ממש שמתנגדים לנו, יש כוחות שהם מכוונים אותנו יותר מדויק למטרה גם בכמות וגם באיכות. באיכות זה קצת יותר לשנות את הכיוון, ובכמות זה להגביר את המאמצים להתקדם. אבל אין דוחים, לא מורידים בקודש אלא תמיד מעלים בקודש.

קריין: קטע 22.

"האדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת. כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו.

התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו ענין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'.

אם כן אדרבה, כאן המקום שהוא יכול לומר, שכל המעשה שהוא עושה, אין כאן שום נגיעה עצמית. כי השכל מחייב, שהחברים צריכים לאהוב אותו, והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות."

(הרב"ש. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

המשפט האחרון הזה "בשבילי לא כדאי לחיות" זה משפט המפתח לכל מדרגה רוחנית. כי בסופו של דבר האדם רוצה להיכנס לעיבור, כל פעם עיבור, "סוד העיבור לידה", ועד הלידה הרוחנית, כל תשעת החודשים, תשעה ירחי לידה הוא נמצא במצב שהוא אומר "בשבילי לא כדאי לחיות". אני רוצה בכל כולי להיות דבוק לעליון, לרחם, להדביק מלכות לבינה, שהכוונות על מנת להשפיע ישלטו על כל הרצונות לקבל. כוונות על מנת להשפיע הן כוונות של בינה, רצונות לקבל זה רצונות של מלכות, אז בינה חייבת בסופו של דבר לשלוט על המלכות, וכך אנחנו מעלים את עצמנו לבינה, לרחם, לעליון.

לכן המשפט הזה "והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות.", בסופו של דבר, כל בירור של האדם הוא חייב לגמור בזה, במשפט כזה. שאין לו תשובות ואין לו שום החלטות אחרות, אלא ביטול כלפי העליון, בשבילי אני לא חי, אני חי רק בשביל העליון, אני מתבטל לעליון, העליון רוצה שאני אגדל בו, אני גדל, אני עושה הכול, מה שהעליון רוצה שיעשה עלי. מה שאני יכול לעשות זה רק להגיע בעצם למשפט הזה, ש"בשבילי לא כדאי לחיות".

שימו לב כשאתם מבררים במשך היום את הקטעים האלה, לא לשכוח את הדברים היקרים האלו, המפתחות לכניסה לרוחניות. ש"בשבילי לא כדאי לחיות" זאת החלטה שצריכה להיות בסוף של כל בירור שלנו. מה אני, מי אני, איך אני, לא כדאי בשבילי, אני לא חי בשבילי, אני חי כדי להידבק לעליון. עד כמה? עד שאין לב ועד שאין מוח, ואני לא מבין, זה לא חשוב לי, אם אני נמצא בביטול השלם, אז אני אהיה עובר. כל התכונות וכל המדרגות הרוחניות הן למעלה מזה, הנשמה שלנו היא למעלה מזה, זה נקרא להיכנס לעולם שכולו משפיע.

שאלה: הדבר הכי חשוב בהתקדמות זו העשירייה, הביטול והחיבור. אבל איך אנחנו יכולים לדעת שאנחנו מתקדמים לעבר ההר ושאנחנו לא הולכים לכיוון ההפוך?

אם אתה נמצא בעשירייה שנמצאת עם כל העשיריות בתהליך הרוחני, ורוחני נקרא שרוצים לבטל את כל העל מנת לקבל שלהם ולהגיע לעל מנת להשפיע, מכוח קבלה לכוח השפעה, ואתה נמצא בין כאלו אנשים שגם רוצים, כמה שמסוגלים, אבל הם אומרים שהם כן רוצים להגיע לזה, ואתה נמצא בארגון גדול שיש כיוון ויסוד וספרים, הכול כדי להתקדם, אז אתה כבר צריך להגיד שהכול תלוי בך. שיש לך מקום איפה להתבטל, יש לך כוחות ועזרה מכל הכיוונים שיעזרו לך להתבטל, ואז אתה מגיע לביטול.

סך הכול מה אתה מבטל? אתה מבטל את האגו שלך, אתה לא מבטל את עצמך. כשאנחנו אומרים "בשבילי לא כדאי לחיות", "אני רוצה למות", אנחנו מתכוונים לאגו שלנו ולא לעצמנו, אלא לאגו שבנו שאותו אנחנו רוצים להמית, כי הוא מגביל אותנו בעולם המצומצם, השחור, הקטן, ומזה אנחנו רוצים להתעלות. לכן צריכים גם לתת לזה הבחנות נכונות.

כתוב "הרוצה לחיות ימית את עצמו"¹, שאנחנו כן הולכים להמית את הרצון לקבל שלנו, שהוא מפריע לנו, עד שאנחנו עוברים לרצון להשפיע, רוכשים רצון להשפיע של הבינה, מתעלים ממלכות לבינה, ואחר כך מבינה אנחנו שוב חוזרים למלכות ומתחילים לעורר את המלכות כדי להוסיף רצון לקבל לכוח הבינה ואז אנחנו עוברים ללקבל על מנת להשפיע. יכולים לטפל, לעבוד עם הרצון לקבל של מלכות אבל כבר בכוונה שרכשנו מהבינה. כשאנחנו עכשיו נכללים מבינה אנחנו נכללים ברצון להשפיע של הבינה וזה נקרא "להשפיע על מנת להשפיע", שמבטלים ומבטלים את הרצון לקבל שלנו מכל וכל כמה שאפשר. אבל כשביטלנו אותו לגמרי, זה נקרא שמלכות עלתה לבינה, עכשיו אנחנו בחזרה מעוררים את כוחות המלכות, הרצון לקבל, ומתחילים לעבוד איתם בלקבל על מנת להשפיע. יש לנו כוח השפעה של בינה ענק, גדול, ואת כוחות המלכות אנחנו מצרפים אליו, עוד קצת ועוד קצת, ועל ידי זה אנחנו מגיעים למדרגות.

החלק הראשון של העלייה שלנו, זה נקרא "להשפיע על מנת להשפיע", כניסה ממלכות לבינה, והחלק השני של העלייה שלנו זה נקרא "לקבל על מנת להשפיע", שאנחנו מצרפים מלכות לבינה, וכך עובדים בלקבל על מנת להשפיע עד שמגיעים לכתר. זאת אומרת ממלכות ומבינה לכתר, כך אנחנו עולים.

שאלה: בקטע 22 רב"ש כותב שאפשר להצדיק את חברו בזמן שהשכל שלו מראה לו את פרצופו האמיתי של חברו, כלומר שהוא שונא אותו, כלומר אני מסתכל על החבר בתכונות המקולקלות שלי ואני זה ששונא אותו אבל לי נראה שהוא שונא אותי, אם אני מבין נכון?

אין שום הבדל אם זה כך או כך, העיקר הוא שאני צריך לבטל את האגו שלי שמצייר לי או שאני לא בסדר, או שהחבר לא בסדר, או שהבורא לא בסדר שמסדר בינינו כאלה יחסים. העיקר שיש לי אפשרות, הזדמנות לבטל את האני שלי, לבקש מהבורא שיעזור לי, וכך להגיע לביטול, לעובר. ואז "איש את-רעהו, יעזרו"², בעיקר בזה שכל אחד מראה לחברו עד כמה הוא מעורר בחברו כל מיני הבחנות לא נעימות, גרועות. ככה זה.

קריין: קטע 23.

"אחרי שמשיג המדרגה הנקראת שלא לשמה, אזי הוא זוכה לידי תופעות אחרות, שבא לידי מצב יותר עליון. היינו שאין לו אז שום חשבון לעצמו, אלא כל החשבונות והמחשבות שלו הם האמת.

כלומר שכל כוונתו היא אך להתבטל את עצמו לידי מציאות האמיתית, שמרגיש, שעליו רק לשמש את המלך, מחמת שמרגיש את רוממותו וגדלותו וחשיבותו של המלך.

אז הוא שוכח, היינו שאין לו שום צורך לדאוג עבור עצמו, שבחינתו עצמו מתבטל כנר בפני אבוקה, מפני מציאות ה' שהוא מרגיש. נמצא אז בבחינת לשמה, היינו נחת רוח לה', וכל דאגותיו ומאויו במה שיוכל להנות לה'. ומציאותו עצמו, היינו הרצון לקבל, אינה עולה שם כלל. ואז הוא בבחינת משפיע על מנת להשפיע."

(הרב"ש. 223. "הכניסה לעבודה")

שאלה: מה זה נקרא להבדיל את האגו מהאני שלי אם אני זה האגו? אם כן מה זה האני, האם אפשר להגיד שאני זה נקודת הצופה שבי?

האדם מורכב משני חלקים, רצון לקבל ונקודה שבלב, זה שני כוחות מנוגדים שקיימים בנו. הם קיימים בעצם בכל אדם ואדם, זו תוצאה משבירת הכלי דאדם הראשון, שאין לך ייצור שנקרא "אדם" בעולם הזה שאין בו גם ניצוץ מכוח ההשפעה, לכל אחד יש, אבל השאלה עד כמה הוא מאיר, עד כמה הוא מתעורר. אז יש לנו לא רק רצון לקבל אלא גם ניצוץ מהרצון להשפיע, ואנחנו צריכים להבין שעלינו לעורר אותו, זו כל העבודה שלנו, כמה שיותר לעורר את הרצון להשפיע שבנו דרך הבורא, דרך הקבוצה ועל ידי זה שאנחנו מעוררים אותו אנחנו מתקדמים.

שאלה: באיזו מידה אדם יכול להיות מאוחד עם השלימות בעצמה אם הוא מרגיש בלב שלם את כל החברים ומתפלל על כל החברים?

בסופו של דבר היחס לקבוצה חייב להיות כמו לבורא, ואפילו יותר מזה, כי הקבוצה היא אמצעי להגיע לבורא. ולכן בעצם כאמצעי היא יותר חשובה מכל דבר אחר. ממש כך.

וכאן הבעיה, שאנחנו בקלות יכולים לזלזל בקבוצה, "אלה חברים, זו קבוצה, לזה אנחנו רגילים מהעולם הזה". אנחנו לא יכולים כל כך לשייך לקבוצה הבחנות רוחניות, חשיבות רוחנית, זו הבעיה שלנו. אבל אם אנחנו מתייחסים לפנימיות הקבוצה, ששם בפנימיות הקבוצה נמצא הבורא, אנחנו כבר מתחילים לכוון את עצמנו נכון אליו, שהקבוצה היא כמו כוונת שדרכה אני מכוון לבורא ובצורה כזאת בלבד אני יכול להיות מכוון אליו.

שאלה: בהתחלה אנחנו חושבים שאנחנו בחרנו את הדרך הרוחנית, עם זאת זה הבורא שבהסתרה הביא אותנו ככה מלמטה. האם עלינו לעשות את המאמץ הזה להגיע לביטול? ואם כך, אנחנו מגיעים לנקודה שאנחנו לא יכולים להתקדם, אנחנו מנסים ולא מצליחים להתקדם, ואז אנחנו מתאחדים כעשירייה ומעלים תפילה ומבקשים שהבורא יעשה את זה עבורנו. האם בצורה כזאת עלינו להעיר את הבורא מלמטה שהוא יעשה עבורנו?

ודאי שזה נכון. יופי שאמרת ככה. העיקר בשבילנו זה לשכנע את הבורא שיעזור לנו, שימשיך לטפל בנו. חלק מהקיום שלנו אנחנו עוברים כמו בעולם שלנו, שיש הורים, "הורים" זה נקרא חכמה ובינה, שהכוח העליון מנהל אותם, ואז הם מתחילים לצייר את הרצון שלנו, ואחר כך אנחנו מתחילים לגדול. אבל הגדילה הרוחנית היא כולה דורשת את ההשתתפות שלנו במשהו, שאני מבטל את עצמי, שאני מסכים, שאני מבקש, שאני צריך לטעום ולהגיד "זה טוב לי, רע לי". כמו ילד קטן, כמה היה טוב כשהיה גדל בתוך האימא, אימא אוכלת הוא מקבל, לא שואלים אותו שום דבר, וככה זה קורה. אבל כשגדל, אנחנו רואים שהוא חייב יותר ויותר להיות עצמאי. ואז ההורים, אפילו שלא מעוניינים לפעמים, הם חייבים לתת לו יותר ויותר חופש, עצמאות, שיטפל בעצמו.

כך אנחנו. אנחנו צריכים לקחת מהבורא יותר ויותר פעולות כדי לטפל ברוחניות שלנו בעצמנו, וזה מה שקורה לנו. מה אומרים מקובלים? איך אתם יכולים לעשות טיפול בעצמכם עד שאתם מגיעים להידמות לבורא. זה התהליך שאנחנו עוברים, עד שאנחנו ניקרא "אדם", הדומה לבורא.

שאלה: כתוב שהוא ממית. הוא מביא אותנו לזה, עד למצב הזה של הצעקה הזאת?

ודאי שהבורא עושה. הכול עושה בורא.

תלמיד: איך לברך על התהליך הזה, לנשק את המקל גם בזמן המוות הזה?

תפסיק לבכות, אלא תהיה גבר. תעלה למעלה מזה ותתחיל להודות. "תודה שנתת לי מכה", ועוד פעם "תודה שנתת לי מכה". הוא נותן לך מכות ואתה אומר "אני מודה לך. אני אוהב אותך על כל מכה ומכה שקבלתי". תנסה.

שאלה: בעשירייה שלנו נפטר חבר והוא תמיד שאף רק לאחדות העשירייה. וברגע אחד הבורא נתן לנו להצדיק את המצב, אנחנו לא מדברים על החשבון, אבל מה ההקרבה הזאת מחייבת אותנו?

אנחנו לא צריכים להצטער, למדתי את זה מרב"ש. לא צריכים להצטער על שום דבר. אלא כאן הבדיקה שלנו היא עד כמה אנחנו מאמינים שהכול נעשה מלמעלה ובצורת החסד. הוא לקח את החבר מכם כדי שאתם תתקדמו בלעדיו. וכל אחד ואחד חייב לקבל חלק ממה שהחבר הזה היה נותן לקבוצה ולהשלים לקבוצה. לא להצטער על זה שהבורא לקח, ומה קורה, וחבל, הוא חסר לנו. הוא לא חסר לכם, אף אחד לא חסר. אלא ההפך, זה שלקח מאתנו חבר, זרז אותו לתיקון, ואנחנו צריכים להמשיך ולהשלים את המקום שלו. זה העניין של הערבות בקבוצה.

שאלה: איך אנחנו צריכים לפרש את הגופניות שלנו הפרטית וגם של החברים בעשירייה בהתאם לביטול בעשירייה?

כל אחד מה שהוא מרגיש שהוא חייב כדי לקיים את עצמו, כי אין ברירה זו הבהמה שלו שדורשת טיפול, אז צריכים לתת לה. לפעמים יותר חולה, יותר בריא, כך וכך, כל אחד גם נמצא בתכונות בהמיות שונות, ואנחנו צריכים בהתאם לזה להתייחס לזה. אבל לא שיש לנו בזה לשים לב על משהו. כל אחד משתדל לקיים את הבהמה שלו כדי שהיא תתפקד נכון ותיתן לו יכולת לגדל את הנשמה, לטפח את הנשמה.

שאלה: כשאדם מגיע למצב הזה שהוא אומר ש"בשבילי לא כדאי לי לחיות", מצד אחד זה מרגיש כמו משהו מאוד מפחיד, מצד שני, גם מאוד משמח, הקלה גדולה כזאת. מה זו השמחה במצב הזה, מה משמח שם?

אתה צריך לבדוק ולהגיד. אולי עכשיו לא תדאג לעצמך ולכן אתה שמח. אבל תחשוב למה אתה מגיע אחרי שאתה אומר "בשבילי לא כדאי לי לחיות". ובשביל מה כן אתה מתחיל לחיות עכשיו?

תלמיד: עשירייה.

עשירייה. נגיד. תתחיל שם להשקיע את עצמך דרך העשירייה בבורא, העשירייה בעצמה היא גם לא מטרה, היא רק אמצעי, ותגלה עד כמה אתה שמח.

שאלה: מאיפה אדם ייקח כוח לנשק את המקל שמכה אותו?

מהתפילה. אין כאן שום תירוץ אחר.

שאלה: האם כל פעולה לחיבור שמתחילה בפנייה לבורא היא השפעה? ואם אין פניה לבורא לפני אז זו פעולה אגואיסטית?

אנחנו נמצאים במצבים שהם עוד לפני העיבור ולכן אנחנו לא יכולים להבדיל בין הנפל ולהתקדמות בעובר, לכן תבררו בינתיים. כל פעולה ופעולה שהיא מכוונת על מנת להשפיע לקבוצה ודרכה לבורא ודאי שהיא קדושה.

תלמיד: ותנאי להידמות לבורא זה שאנחנו צריכים ליהנות מהשפעה, נכון?

ליהנות מהשפעה, יכול להיות כן ויכול להיות לא. אבל להשתדל להגיע לזה בכל הכוחות, זה כן.

שאלה: מה שקראנו בקטע שמאהבת החברים אנחנו מגיעים לאהבת הבורא, האם יש בזה שלבים באותה דרך מאהבת החברים לאהבת הבורא או שזה קורה בבת אחת?

לא. יש בזה הרבה מצבים כאלו שמתרחקים ומתקרבים, מתרחקים ומתקרבים. לפעמים בא לי יותר לשנוא חברים ולאהוב את הבורא, לפעמים אני רואה שאלו תלויים באלו, אבל מה יותר חשוב ומה פחות חשוב חברים או בורא, וכולי. כך אני בעצם מתקדם. אין קורלציה מדויקת בין זה לזה בינתיים, אחר כך היא תבוא.

תלמיד: כשאתה נניח מבקש עבור החברים אתה פונה לבורא, באיזשהו רגע אתה מבין שאתה כאילו מאבד את החברים משדה הראיה שלך. איך בכל זאת להיות מכוון לחברים?

זה כבר יהיה לך ברור אם תשיג את העיבור. כי המקום שאתה נדבק בבורא זה הקבוצה. הרחם שלך הוא הקבוצה. והבורא זה מה שמחיה את הקבוצה ודרך הקבוצה אותך. אנחנו צריכים בכוח, ממש בכוח להכניס את זה למודעות.

שאלה: האם ביטול הרצון זה במחשבה של הקבוצה?

לא. ביטול הרצון כלפי הקבוצה זה כלפי הבורא. אני בזה מרגיש איך אני יכול להתעלות לדרגת אמונה, לדרגת השפעה.

שאלה: הוא כותב בקטע 23. "היינו שאין לו אז שום חשבון לעצמו, אלא כל החשבונות והמחשבות שלו הם האמת". מה זה אומר שההבחנות הן אמיתיות?

כי הוא מבטל את עצמו ודבוק לעליון. ולכן זה אמת.

קריין: קטע 24.

"לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד שמשיגים בחינה זו. כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו. ואדם הזה יכול להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו. אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה. כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו."

(הרב"ש. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)

כאן הוא מחזק לנו את הנקודה שאנחנו צריכים להתפלל, ורק על ידי התפילה אנחנו משיגים כוח השפעה מלמעלה שמגיע אלינו. ואנחנו יכולים להתעלות למעלה מהרצונות שלנו, להעלות את בינה למעלה מהמלכות, וכך להתקדם כל פעם יותר ויותר. ובטח מיד המלכות גדלה בנו, ואנחנו שוב צריכים לעלות לדרגת בינה. וכך כל פעם צריכים יותר ויותר לעלות.

שאלה: מה זה מצב של שמחה בעבודה רוחנית?

שמחה בעבודה רוחנית, כתוב "אין שמחה כהתרת הספקות". אם היה לי איזה ספק קודם ואני פניתי דרך קבוצה לבורא וקיבלתי ממנו עזרה וכך העליתי את עצמי למעלה מהאגו שלי, מהרצון לקבל שלי, אז מזה יש לי שמחה. מזה שהבורא שלח לי קושייה, זאת אומרת, תוספת רצון לקבל, מזה שנתן לי שכל ורגש, כוחות להתפלל אליו, לבקש דרך העשירייה אליו, מזה שהשפיע לתוך העשירייה אלי כוח בחזרה, כוח להשפיע, ואני משתמש עכשיו בכוח להשפיע הזה כדי עוד יותר לעלות את עצמי בהשפעה לבורא. יש כאן הרבה בירורים, וסך הכול זה מביא לי שמחה.

לכן נקרא "אין שמחה כהתרת הספקות". היה לי קודם ספק מה לעשות, איך לעשות, באיזה צורה, למי לפנות, מה לבקש, עכשיו זה נפתר ואני יכול להמשיך.

שאלה: לגבי המכות שמקבלים מהבורא וסובלים מהם. אמרת שאנחנו צריכים להודות עליהם, ואנחנו צריכים להתפלל על זה. האם התפילה צריכה להיות שההודיה תהיה אמיתית ולא שקרית?

זה יחסי. כמו אימא שמבינה את התינוק, לא חשוב אם הוא בוכה ומבקש, כמה הבכי שלו אמיתי או לא אמיתי, על מה בדיוק הוא מבקש, העיקר שאנחנו נעשה מה שמוטל עלינו. והמקובלים לא אומרים שאתם צריכים להיזהר לבקש דבר אמיתי, לא, אלא כל הזמן תבקש. זאת אומרת, אנחנו צריכים דווקא להידמות לתינוק הגשמי, שהוא דורש מכל מקום. אז צריכים אנחנו כל הזמן להשתדל להיות דרך הקבוצה דבוקים בבורא בבקשה, בהודיה, במה שרק אפשר.

שאלה: אנחנו אומרים שצריך לבקש מהבורא דרך הקבוצה. סיפרת פעם שהרב"ש אמר לך, "ביקשת?" האם הוא התכוון דרך הקבוצה?

אני לא רוצה לדבר על הדברים עם הרב"ש שזה לא יבלבל אתכם. אחר כך תקבלו את כל ההסברים אחרי שיהיה לכם בסיס להבין את ההסברים האלה בצורה הנכונה.

שאלה: שמעתי שאמרת, שאנחנו צריכים למלא את המקום של החבר שהבורא לקח. איך ממלאים את המקום הזה, בתפילה?

רק במחשבה. תחשבו על זה, אני רואה שזה מאוד מדאיג אתכם, במחשבה תנסו. מפני שזה מפריע לכם עדיין, אתם לא שלמים עם מה שהבורא עשה. אז צריכים להשתדל להצדיק את הבורא בכל מצב ומצב, ולא להיכנס לכל מיני חשבונות רגשיים מידיי ששייכים לעולם הזה.

אנחנו לא יודעים מה קורה בחשבון העליון, אבל ודאי שאין שום קשר בין החיים שלנו האלה לבין החיים הרוחניים. כמו שבעל הסולם אומר "לא אכפת לי איפה יקברו ואיך יקברו את שק העצמות שלי", לא חשוב, אין לזה שום קשר לנשמה. כמו שהדת חושבת, אנחנו לא קשורים לזה. אנחנו קשורים רק לרצון, שלפעמים הרצון הזה מתלבש בגוף הבשרי כדי שאנחנו נעשה איזה פעולות שנמצאות בתוך הבשר, ואחר כך אנחנו צריכים לצאת מזה ולהמשיך בתיקונים למעלה מזה. ולכן לא צריכים לעשות כאן חשבונות, רק להבין שלפי האמת, אין שום קשר בין חיים נצחיים, זאת אומרת רוחניים, לבין הגוף שלנו, הבשר והעצמות, אין שום קשר. זה שייך לדת ולא לחכמת הקבלה.

שאלה: מה זה חיבור אחיד לכולם בעשירייה? איך לתאר שאני קשור לכולם בצורה אחידה בעשירייה?

אתה קשור לעשירייה בצורה שאתה קודם כל מבטל את עצמך מכל וכל כלפי כל החברים. ואחרי זה בכמה שאתה יכול, אתה גם כן באותה צורה פנימית משתדל לעזור להם בתפילה שלך עבורם שהם יעלו בדרגה הרוחנית. במידה שאתה גורם להם עלייה, אז גם אתה עולה יחד איתם, כי אתה הגורם.

תלמיד: ואיך לתאר את המושג הזה שכלפיו אני מתבטל? מה זה כל החברים שכלפיהם אני מתבטל?

שאתה רוצה שהם יגדלו ויכנסו לרוחניות לפניך, זה נקרא שכלפיהם אתה מתבטל.

תלמיד: ולתאר את המושג הזה שאני רוצה שהוא יכנס לרוחניות לפניי, זה כיחידים, זה קשור לגופים שלפניי?

איזה גופים, על מה אתה מדבר בכלל? אנחנו כל כך דיברנו עכשיו שאין שום קשר לגופים ואתה שוב מעורר את זה.

תלמיד: אני רוצה להבין את התיאור הפנימי של העשירייה שכלפיו אני מתבטל.

רצונות שמחוברים במערכת אדם הראשון.

תלמיד: אני משייך את הרצונות האלו לחברים שלי בעשירייה, לאנשים, הגופים שנמצאים איתי בעשירייה, או שהם מנותקים מקשר אליהם?

אבל אמרתי לך שאין קשר, שרוחניות זה ברצונות ולא בבשר.

תלמיד: אז לתאר את זה מנותק לגמרי? כאיזו מערכת מופשטת מהגופים.

זה נקרא "העולם המדומה", אחר כך אתה לא תראה את זה בכלל.

תלמיד: ואיך בצורה פרקטית אפשר לעבוד כלפי ציור כזה שהוא מופשט?

תחשוב רק על הפנימיות זה הכול. ועל הגשמיות תחשוב שבינתיים אתה יכול להשפיע עליהם גם כן בצורה גשמית. לבטא את היחסים שלך אליהם, בעזרה, אהבה, גם כן בצורה גשמית.

שאלה: אני מרוצה מאוד מהעשירייה שלי אני חושב שזאת עשירייה מאוד חזקה, החברים עובדים קשה, אין לי תלונות. אבל הגענו לאכזבה שעוד לא הגענו למצב של ייאוש, וקשה לנו לבנות תפילה שתכלול בתוכה את הבורא, איך אנחנו מתקדמים הלאה?

צריכים לעשות את זה בכוח. שבכוח אני צריך לתאר לעצמי שאנחנו קשורים למערכת, שאם אנחנו באמת נגלה את נקודות הקשר בינינו במערכת, אז בנקודות הקשר האלו אנחנו אחר כך נראה את צורת הבורא. מה זה "צורת הבורא"? תכונות, קשרים ששייכים לכוח ההשפעה העליון, אין לנו בררה רק בצורה כזאת אנחנו מגיעים לאתר אותו.

תלמיד: כשאתה אומר בכוח אתה מתכוון בצורה מלאכותית?

אני לא יודע מה זאת אומרת מלאכותית?

תלמיד: שאנחנו באמת לא מתכוונים לזה או מרגישים את זה, אנחנו עדיין כאילו מזייפים, משחקים בזה.

משחקים עד שמתחילים להרגיש, עד שהרגל נעשה טבע שני. כמו בכל דבר שאנחנו עוסקים, בהתחלה כשאנחנו עוסקים אנחנו לא יודעים מה לעשות ואחר כך אנחנו מתחילים להרגיש שיש כאן תגובה מהמערכת שאיתה אנחנו עובדים, זאת יכולה להיות מערכת שכלית, רגשית, מכנית, חשמלית, לא חשוב. זה נקרא "הרגל נעשה טבע שני", ההרגל מביא לך הכרה במערכת שאתה איתה קשור.

תלמיד: אני מרגיש שיש הרבה עשיריות שנתקלות באותו עניין לכן אני מעלה את זה. יש תסכול מזה שהגענו לקיר ואנחנו לא מצליחים לבנות תפילה עכשיו. האם יש איזה תרגיל שנוכל לעשות כדי להתחיל את הפעולה המלאכותית הזאת בכוח, אתה יכול להמליץ על משהו?

אני ממליץ לכם יום יום בשיעור בוקר מה אתם צריכים לעשות, וכך יום יום שתתקדמו. אני לא יודע עד כמה במשך היום אתם חוזרים על שיעור הבוקר ועל התרגיל שאני ממליץ, אבל תעשו את זה.

תלמיד: אנחנו עוברים על השיעור, אנחנו מדברים על זה, יש לנו שיחות נהדרות בינינו ואנחנו מתקדמים, אנחנו מייצרים תנועה קדימה. אבל שוב יש תסכול כי אנחנו לא באמת מתפללים לשום דבר עכשיו, אנחנו לא עושים את זה ואנחנו רוצים להרגיש לא טוב כלפי זה.

זה נעשה מלמעלה בכוונה, הבורא לא נותן לכם מה שאתם רוצים כדי שאתם תגלו באמת רצון חזק, חיסרון אמיתי, תתפללו, תצעקו ותבקשו עד שיהיה איזה מין משבר. אתם צריכים לעבור כאן את הגבול, לקפוץ מעל המחסום ואז לעבור לחצי השני, לבינה ממלכות.

וכאן צריכה להיות הגברה של הכוח הפוטנציאלי בכל אחד ואחד, שאתם קופצים למעלה מהדעת ולא לעבוד בתוך הדעת כל הזמן. שלפעמים אנחנו נזרקים למטה אבל צריכים בכל זאת לעלות למעלה, כמו שאתמול היה כתוב שבשבילי לא כדאי לחיות וכל מיני דברים כאלה. זאת אומרת, להביא בתוכנו כאלו הבחנות שאנחנו מוכנים להיות בתכונת ההשפעה שזה למעלה מגבול המוות.

תלמיד: האם אפשר לבקש עבור המשבר הזה, להתפלל לבקש אותו?

על כל דבר ששייך להתקדמות הרוחנית אתה יכול לבקש, לדרוש, לבכות והבורא חייב לענות לך.

שאלה: שמענו שהדרך הנכונה לפנות לבורא זה תעשה בי כל מה שצריך לעשות כדי שנגיע לדבקות. מצד שני אנחנו כל הזמן מבקשים דברים מסוימים מהבורא עבור העשירייה, איך ליישב בין שני הדברים האלה?

אנחנו לא מבקשים מהבורא שום דבר חוץ מלהיות בכוח השפעה כלפי החברים, ובכוח השפעה כלפיו. מה עוד אני צריך? שום דבר חוץ מזה.

תלמיד: אבל אנחנו מבקשים מהבורא לשייך כל דבר לאין עוד מלבדו, להתעלות מעל המצבים שהוא שולח לנו ולתת כוחות לחברים, אנחנו כל הזמן דורשים דברים.

להיות בכוח השפעה בסופו של דבר, אם תחבר את כל הבקשות הללו זאת בקשה להיות בכוח השפעה.

תלמיד: הבקשות הספציפיות האלה הן נכונות, או שזאת כבר טעות כי בזה אנחנו מנסים להכתיב לבורא מה צריך לעשות?

גם את זה צריך, כי בכל זאת אם אדם יודע שרק בבקשה הזאת הוא יכול לפנות מעומק הלב אז שיעשה את זה, זה יביא אותו לבקשה הבאה שהיא יותר קרובה לרוחניות.

(סוף השיעור)

---

1. "אמר להן מה יעביד איניש ויחיה אמרו ליה ימית עצמו" (תלמוד בבלי, מסכת תמיד, דף ל"ב, א')↩

2. "איש את-רעהו, יעזרו" (ישעיהו, מ"א, ו')↩