שיעור בוקר 14.12.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 236, מאמר "בענין נר חנוכה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 236, מאמר "בענין נר חנוכה".

בענין נר חנוכה

תשמ"ו - מאמר ט'
1985/86 - מאמר 9

"במסכת שבת (כ"ג, ע"ב) כתוב "אמר רבא, פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה, נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו". ופירש רש"י, נר ביתו בשבת, והוא עני ואין לו כדי לקנות שמן לשני נרות. שלום ביתו, והכי אמרינן לקמן, "ותזנח משלום נפשי". זו הדלקת הנרות בשבת, שבני ביתו מצטערין לישב בחושך, עכ"ל.

אבל נר חנוכה אינו לשלום ביתו, כי אסור להשתמש לאורו, כמו שאומרים לאחר הדלקת הנרות של חנוכה "הנרות הללו קדש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד". ויש להבין:

א. הוא נותן טעם, למה נר שבת קודם לנר חנוכה, הוא משום שלום בית. הדבר הזה דורש הסבר. וכי זו היא סיבה מספקת לבטל מצות נר חנוכה, שהוא כל כך חשוב מחמת קדושה שיש בהם. עד כדי כך, שאמרו חז"ל, שאסור להשתמש לאורן, כנ"ל שאנו אומרים "הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד". ומטעם שלום בית, שהוא ענין גשמי, מבטלים את המצוה הזאת.

ב. בכלל צריכים להבין, מהו הקשר בין נר של שבת לשלום בית, שלומדים זה מפסוק "ותזנח משלום נפשי". זו הדלקת הנרות בשבת.

ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים מקודם לבאר את ג' ענינים הנ"ל:

א. מהו שבת.

ב. מהו שלום בית.

ג. מהו חנוכה.

הנה שבת, אמרו חז"ל, שהיא מעין עולם הבא (ברכות נ"ז). וכמו שכתוב בתפלת ערבית דשבת "אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ", שענין תכלית משמע, שהוא המטרה, שבשבילה נברא השמים והארץ.

וידוע שענין מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, שפירושו, שהנבראים יקבלו טוב ועונג. וזה נקרא "תכלית הבריאה". ומה ישנו לפני התכלית, הוא זמן העבודה. ולפי הנ"ל מתעוררת השאלה, אם המטרה היא להטיב, העבודה זו למה לי.

אלא התירוץ ידוע, כי בכדי שלא תהיה בחינת נהמא דכסופא, ניתנה לנו עבודה, שהיא מכונה "תיקון הבריאה", שפירושו, שע"י התיקון הזה נוכל לקבל את הטוב והעונג. כי כבר תהיה לנו בחינת השתוות הצורה להבורא, מבחינת שהנבראים רוצים להשפיע להבורא, כמו שהבורא רוצה להשפיע להנבראים. נמצא, שבזה שעובד בעמ"נ להשפיע, כבר אין מקום לנהמא דכסופא.

ולפי זה יוצא, שענין העבודה, מה שניתן לנו, הוא נאמר על תיקון הבריאה ולא על המטרה, כי המטרה היא להנות ולא לעבוד. אלא מה שאנו צריכים לתיקון, אין הכוונה על התענוג, כי זה נותן הבורא מצד המטרה. אלא בכדי שהטוב והעונג, שנקבל, יהיה להם השלימות, וזוהי השלימות, הוא שנוכל לקבל את הטוב ולא נרגיש אי נעימות, זה ניתן לעבוד, כי העבודה היא בזה, שאנו צריכים להחליף את הכלים שלנו, שקבלנו מצד הטבע, ולהשיג כלים אחרים, הנקראים "כלים דהשפעה". ובזמן שמקבלים את הטוב והעונג בכלים דהשפעה, אין כבר מקום לאי נעימות בעת קבלת השפע.

והנה הב' בחינות שביארנו בענין מטרת הבריאה, שתגיע לשלימותה, מוסבר לנו בשני מצבים:

א. הסדר של תיקון הבריאה הוא, שאנחנו עובדים בתורה ומצות בעמ"נ להשפיע, הוא נבחן, שאנחנו משתמשים בכלים דהשפעה. זאת אומרת, היות שיש מעשים ויש כוונות, לכן במצב הזה אנו משתמשים במעשים דלהשפיע, שהוא בחינת תורה ומצות, שהמעשים האלו נבחנים, שהוא עוסק בבחינת "מהו רחום אף אתה רחום".

היינו, שהאדם רוצה להשפיע להבורא, כדוגמת שהבורא רוצה להשפיע להנבראים. לכן אם הוא עושה מעשים כדוגמת הבורא, היינו שהולך בדרכיו, לכן האדם רוצה, שה' ישלם לו שכר תמורת עבודתו להנבראים. אבל כאן יש גם עבודה דכוונה, שהיא לכוון, שהכוונה תהיה דומה להמעשה.

כי יש לפעמים, הגם שהמעשה הוא, מה שעוסק בנתינה, אבל הכוונה היא אחרת. זאת אומרת, הסיבה, מה שהוא נותן, היא בעמ"נ לקבל אח"כ תמורה. וזה נקרא בשם "שלא לשמה".

ומשום זה יש עבודה רבה, אם האדם רוצה לעשות מעשה של נתינה. והסיבה, שמחייבו לעסוק בנתינה, היא, שיש לו סיבה, שהיא גורמת לו לתת ולא לקבל. דהיינו, שהסדר העולם הוא, למי שאוהבים, מתעורר בלבו רצון לתת להאוהב. כי בזה היא מתבטאת האהבה שלו אליו.

או לאדם חשוב, גם כן מתעוררת בלב האדם, שיגלה לו את האהבה, מזה שנותן לו מתנה. וזה נקרא "פיו ולבו שוים", שפירושו, שהמעשה והכוונה הם שוים, ואין בלבו כוונה אחרת מהמעשה, שהוא נותן, משום שהסיבה היא בכוונה דלהשפיע. וזה נקרא "לשמה".

ומצב הב', שהוא מטרת הבריאה, מוסבר לנו, שאז אנו יכולים להשתמש בכלי קבלה. זאת אומרת, שאנחנו עוסקים בקבלת תענוגים. אבל הסיבה מה, שאנו רוצים לקבל תענוגים, היא לא מטעם למלאות את רצוננו, שאנו משתוקקים לתענוגים, ומשום זה אנו רוצים עכשיו לקבל תענוגים, אלא שיש כאן סיבה אחרת לגמרי, היינו ההיפך מהמעשה שלנו.

היות שאנו משתוקקים להשפיע להבורא, ובשביל עצמנו אין אנו רוצים לקבל לתוך הרצון לקבל שלנו, מטעם שדבר זה גורם לנו בחינת פירוד מהבורא. אבל מה אנו יכולים לתת להבורא, שהוא יהנה מזה. ומה מותר לומר, כביכול, שזה חסר לו. רק דבר אחד אפשר לומר, היות שברא את הבריאה, בכדי להטיב לנבראיו, לכן אנו רוצים לקבל את הטוב והעונג, מטעם שאנו רוצים למלאות את רצונו, שהוא להטיב.

ועתה נוכל לפרש את השאלה "מהי חנוכה". כפי שהסברנו את מצב הא', הוא עבודה דתיקון הבריאה, שהוא בכדי להשיג את הכלים דהשפעה, שעמהם יכולים להגיע אח"כ למטרת הבריאה. זה יכולים לכנות בשם "רוחניות", כי לא רוצה לעשות שום מעשה עבור עצמו. אלא הכל לשם ה', כמו שאמרו חז"ל "עולה, היינו קורבן עולה, הוא כולה לה', הכל רוחני".

הנה הנס של חנוכה היה על ענין רוחניות, כמו שאנו אומרים (בברכה "ועל הנסים") "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם".

ולפי שהסברנו יוצא, "רוחניות" נקראת שמשתמשים בכלים דהשפעה. וענין שליטת היונים מתבטאת שלא נתנו לעשות שום דבר, השייך לכלים דהשפעה, משום ששם היתה גם שליטה על מעשה התורה ומצות. וזה היה בחיצוניות. ומכל שכן בפנימיות המחשבה, היו שולטים על המחשבה, שלא תהיה להם יכולת לכוון משהו לשם שמים, אלא רצו שעם ישראל יהיו משוקעים באהבה עצמית, שע"י זה יהיו נפרדים מה'. וכל מחשבותיהם של הס"א אינו אלא להרחיק אותם מה'. וההתרחקות ופרוד באים רק ע"י שינוי צורה, כידוע שהוא אהבה עצמית.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, על מה ששאלו חז"ל (שבת כ"א ע"ב) מאי חנוכה. ופירש, שהתשובה היא חנו-כה, שהכוונה היא ש"חנו-כה". זאת אומרת, כ"ה בכסלו לא היתה גמר המלחמה, אלא היתה רק חניה בלבד. כדמיון שהצבא רוצה לעשות התקפה חדשה וחזקה, אז נותנים להצבא לנוח, בכדי שיתאספו כוחות חדשים, ויוכלו להמשיך את המלחמה. ואמר, שיש טפשים, היות שקבלו פקודה לא ללכת קדימה לארץ השונא, אלא לנוח, אז הם חושבים, שכבר גמרו את המלחמה, שאין עוד מה לנצח את השונא.

נמצא לפי הנ"ל, שענין החנוכה אינו עוד שלימות המטרה, אלא זוהי רק בחינת תיקון הבריאה, שבזה נתקנו הכלים דהשפעה, שפירושו הוא, מעשים של השפעה. ומשום זה אסור להשתמש לאורו של חנוכה, כי שימוש הוא מעשה של קבלה, והנס היה רק על מעשים דהשפעה, שיוכלו לעשות אותם, ולכוון בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא "לשמה".

וזה היה נס, שיצאו משליטה של היונים, והיו יכולים ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת. מה שאין כן קליפת היונים היו שולטים על ישראל, שלא לעשות שום מעשה, אם הוא לא יודע בשביל מה, ובשביל איזו תועלת יביאו הפעולה הזו. ובפרט לכוון הכל בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

ולפי מה שהסברנו, יוצא, שנר חנוכה, הגם שהוא מרמז על נס רוחני, שהוא, שעם ישראל יצאו לחרות משליטתם של היונים, אבל זה היה רק חצי דבר. היינו, שרק כלים דהשפעה נתקנו ע"י נס דחנוכה. וזה נקרא בחינת "תיקון הבריאה", אבל עוד לא מטרת הבריאה.

מה שאין כן שבת, שהיא "מעין עולם הבא", שהיא בחינת "תכלית שמים וארץ", כנ"ל, שהיא נקראת "מטרת הבריאה". שפירושו של תכלית הוא סוף המטרה. זאת אומרת, מה שיתגלה בגמר התיקון מאיר מעין זה בשבת.

לכן בשבת הוא הזמן של קבלת התענוג, היינו שמשתמשים עם כלים דקבלה, ורק צריכים לכוון בעמ"נ להשפיע. שזה נקרא, שכל באי העולם צריכים להגיע לידי דרגה זו, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נידח", אלא כולם יבואו לשלימות המטרה, היינו לקבל. אבל שיהיה בעמ"נ להשפיע.

ועתה נבאר את מה ששאלנו, מהו הקשר שבת עם שלום בית. ידוע, ש"בית" נקראת מלכות, שהיא המקבלת את השפע עליון בכלים דקבלה בעמ"נ להשפיע. אולם יש הרבה שמות למלכות. והשם "בית" מראה על שלימות, כמו שכתוב בהסולם (נח, דף פ"ח, אות רמ"ט) "וצריך שתדע, שבשעה שהאדם הוא בכל השלימות, נבחן ליושב בית, שמילת בית רומזת על הנוקבא דז"א המאירה במוחין דג"ר, בסוד הכתוב, בחכמה יבנה בית. ולפיכך אותם המקבלים ממנה נבחנים ליושבי בית. אמנם בעת שהאדם צריך לתיקונים, כי אינו בשלימות, הרי הוא צריך לשמירה, שלא יתאחזו בו החיצונים להחטיאו. ועל כן הוא מוכרח לצאת מן הבית, כי אסור לו לקבל מוחין הגבוהים הללו, מפחד שלא ינקו ממנו החיצונים. ומחוייב לצאת לדרך ה', דהיינו לקבל תיקונים, הצריכים אליו. ומותר לו בעת הזה לקבל מוחין מבחינת הזווג ז"א ולאה, כי להיותם בחינת אור החסדים המכוסים מחכמה, אין מהם שום יניקה לחיצונים. ומוחין הללו מכונים אכסניא, כי הם מיועדים בשביל עוברי דרכים. ולפיכך, אף על פי שנח צדיק תמים היה, מכל מקום הוא מדמה אותה לאורח עובר דרך".

הרי אנו רואים, שיש להבחין בסדר העבודה ב' הבחנות:

א. מצב, שנקרא "בית".

ב. מצב, שנקרא "אורח עובר".

היות שבזמן שהאדם אינו עוד בשלימות, והוא צריך לצאת להיות במצב של עוברי דרך, שהיא דרך ה', בכדי לקבל תיקונים, שע"י הוא יבוא להשלימות, לכן נקראים אלו אנשים בשם, עוברי דרכים, שעדיין הם באמצע הדרך ועוד לא הגיעו להמטרה, שהם צריכים להגיע.

והגם שהם צדיקים, כדוגמת נח, שהיה צדיק תמים, מכל מקום הוא עדיין בעל חסרון, משום שהוא תיקן רק כלים דהשפעה, המכונים "כלים רוחניים". וזהו כנ"ל, שזה מכונה בשם "תיקון הבריאה", כי היכולת שלו היא, שהוא כבר יכול להשפיע בעמ"נ להשפיע. שזה נקרא "בחינת לשמה".

ובזה מובן, מהו בא לרמז נר חנו-כה כנ"ל, הוא רק חניה לבד ולא גמר עבודה. ומשום זה נר חנוכה אסור להשתמש לאורה, משום שהנס היה על כלים רוחניים, כנ"ל. ובכלים דהשפעה לא שייך שישתמש לקבל הנאה מהאור. ולכן הוא "לראותם בלבד".

מה שאין כן נר שבת, ששבת היא בחינת "תכלית שמים וארץ", שהוא "מעין עולם הבא", שזהו נקרא "מטרת הבריאה", שהיא להטיב לנבראיו, שהם יקבלו טוב ועונג. לכן אור זה מקובל בכלים דקבלה, המכונים "מקבל בעמ"נ להשפיע". זאת אומרת, שהם משמשים בכלים דקבלה.

וזה נקרא בחינת "בית", בסוד "בחכמה יבנה בית". שמלכות, שהיא שורש הנשמות, הנקראת "כנסת ישראל", המקבלת שפע בשביל הנשמות. ובזמן שהתחתונים ראויים לקבל את אור החכמה, נקרא זה "מוחין דשבת", היינו מוחין דחכמה. ומוחין דחכמה הוא האור של מטרת הבריאה. היוצא מזה, שנר חנוכה ונר שבת הם מרמזים על שתי בחינות, שאינן דומות זו לזו.

ועתה נבאר מה ששאלנו, מהו ענין שלום בית לשבת, שבשביל זה אמרו חז"ל "הוא קודם לנר חנוכה". הנה ספירת היסוד נקראת "שלום בית", משום שהיא המשפיעה למלכות, היות שמלכות היא השורש של הנשמות. וכשמלכות היא בבחינת נקודה, שפירושו, שאינה מאירה רק בבחינת נקודה קטנה, אין אז להנשמות את השפע, הצריך להם. וזה נקרא "שכינתא בגלותא". ואז קליפות גוברות ורוצות לשלוט על הדברים שבקדושה, ויש עבודה גדולה להתחתונים, ומזה נעשתה המחלוקת בין הקדושה להטומאה.

וכשבא היסוד דגדלות, שהוא המשפיע השפע עליון להמלכות, היינו שמשפיע לה את האור החכמה, נעשה אז "שלום בית". כמו שכתוב "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים עמו". ולכן נקרא יסוד "שלום", משום שהוא עושה "שלום בית", שאז נתבטלו הכוחות דקליפה, כמו שכתוב "כד עיל שבתא איהי, ואתפרשת מס"א, וכלהון מתעטרין בנשמתין חדתין" ("כגוונא", בערבית של שבת).

נמצא, ש"בית" שהיא מלכות, כשמקבלת השפע דשבת, נעשה שלום, שאז כל הדינין מתעברין ממנה. לכן נר שבת, הוא מרמז על השפע של גמר התקון. מה שאין כן נר חנוכה, מראה על האור שמשיגים באמצע עבודה, שהוא בכדי שנוכל להמשיך ולגמור את העבודה. ולכן נר שבת נקרא "שלום בית", על שם השפע, המגיע מיסוד למלכות."

שאלה: מה זה בדיוק האמצע של העבודה, שחונים שם?

זה בדיוק חנוכה, חניה באמצע.

תלמיד: אבל מה זה מאפיין? התחלנו מלקבל על מנת לקבל, מסיימים בלקבל על מנת להשפיע, אז איפה אנחנו נמצאים באמצע?

אנחנו יצאנו מעל מנת לקבל ועוד לא הגענו לעל מנת להשפיע.

תלמיד: כשבן אדם מזהה בעצמו את הרצון לקבל אז הוא מתבייש ובסופו דבר כשמקבל על מנת להשפיע, הוא עושה את זה בלי בושה או שהבושה עדיין קיימת?

איך אפשר בעל מנת להשפיע לעסוק בבושה? זה כשרוצים לצאת מהבושה, לצאת מעל מנת לקבל.

תלמיד: אז אפשר להשתמש בזה כאינדיקציה אם אני מקבל אבל לא מרגיש בושה, זה כיוון נכון, אפשר לעבוד עם זה?

כן.

שאלה: הוא מתאר שיש שני מצבים, "בית" ו"עובר אורח", ל"בית" מגיעים בסוף, כן?

בתוך המצב הזה של עובר אורח, שם אדם אמור להיות בדרך, להתקדם ולהתקדם. מתי יש חניה?

כשהוא גומר עם הכלי דהשפעה.

תלמיד: אז זה קורה רק פעם אחת בדרך שיש עצירה כזאת?

כן, באמצע.

שאלה: בתיקון הבריאה, בחלק הראשון של המאמר, הוא אומר שאדם צריך להגיע למצב שהכוונה תהיה כמו המעשה, שיהיה להשפיע על מנת להשפיע. ואז הוא נותן דוגמה, הוא אומר למי אפשר להתכוון – או למי שאוהבים, או לאדם חשוב.

כן.

תלמיד: מה ההבדל בין זה לזה כשרוצים להשיג כוונה?

כשרוצים להשיג כוונה על מנת להשפיע אז למי שאוהבים עושים את זה מאהבה, ולמי שמכבדים עושים את זה מטעם אחר, מגדלותו של אותו אדם.

תלמיד: אבל גם זה וגם זה הם מסיבה אגואיסטית, אם זה עוד לא מתוקן.

כי זה באמצע. כן.

תלמיד: אז איך עושים שהכוונה תהיה כמו המעשה?

שהכוונה תהיה כמו המעשה, זה רק בגמר התיקון.

תלמיד: הוא מדבר פה על תיקון הבריאה, עוד לא על מטרת הבריאה.

אבל בתיקון הבריאה אנחנו עוד לא יכולים לעשות מעשה ככוונה.

תלמיד: לא, פה הוא מדבר על שני שלבים, עוד לא על לקבל על מנת להשפיע אלא רק להשפיע על מנת להשפיע. הוא אומר, הכוונה הולכת אחרי המעשים, אז אנחנו עושים מקסימום מעשים, משתדלים לעשות כל דבר בהשפעה לחברים.

כן. נכון.

תלמיד: עכשיו צריך לרכוש כוונה, זאת אומרת שבאמת תהיה כוונה לא לעצמו אלא לשמה.

כן.

תלמיד: אז פה מה ההבדל בין שזה בא מאהבה או מגדלות החבר? האם יש פה אילו שלבים,

מה הבדל בין גדלות החבר לאהבה לחבר? אהבה זה למעלה מכל התנאים ולכן זה הדבר הכי גבוה. צריכים להגיע לאהבה.

תלמיד: ואיך עושים שהאהבה הזאת תהיה בלי שום רווח, שתהיה לשמה?

אם אני מתחבר לחבר כך שאני רוצה למסור לו כל מה שאני מסוגל, זה נקרא שאני אוהב אותו במעשה. אם אני מבקש מהבורא שייתן לי כוח להתחבר לחבר ולהשפיע לו את כול מה שאני מסוגל לקבל מהבורא שאני מוסר לחבר, זה נקרא שאני אוהב אותו בכל הנפש.

תלמיד: זה שאני מבקש מהבורא את זה?

כן. אז מה אתה שואל?

תלמיד: ואיפה גדלות החבר פה?

גדלות החבר זה שאני רוצה לאהוב אותו עד כדי כך, שאני נותן לו כול מה שאני מסוגל לקבל מהבורא.

תלמיד: בגלל שהוא גדול.

כן, בעיניי.

שאלה: איך אתה שומר שהקבלה לא תהיה על מנת לקבל?

איך אני משתמש בכלים דקבלה?

תלמיד: אני לא יודע אם זה בכלים דקבלה, אבל כתוב שאני צריך לקבל מטעם זה שהוא רוצה להטיב לי, לא כי אני רוצה לקבל. איך אני שומר שברגע שאני מקבל אני לא נהנה מהטעם של הקבלה, אלא מזה שזה הפך לי להשפעה?

על ידי זיווג דהכאה ואור חוזר, שאני מלכתחילה לא הולך לקבל אם זה יהיה על מנת לקבל.

תלמיד: איך אני עושה את העצירה הזאת? הרגע של הקבלה הוא כבר בתוך הטעם, איך אני עוצר?

אתה מדבר על אמצע הדרך?

תלמיד: כן, איך אני עוצר בשביל לברר את הדבר הזה ושלא אכנס לקבלה, אלא לראות שאני מקבל כי הוא רוצה להטיב לי ולא כי אני רוצה ליהנות?

זה שאתה לא רוצה ליהנות זה לא נקרא שאתה עוצר.

תלמיד: אז מהי בדיוק העצירה?

העצירה היא שאני רוצה לעשות עכשיו חניה כדי לגרום נחת רוח לבורא.

תלמיד: את זה אני עושה על ידי זה שאני מקבל כי הוא רוצה לתת לי.

כן.

תלמיד: בשנייה הזאת שאני מקבל, באותו רגע זה נבלע לי. כל מה שעשיתי שנייה קודם הכול נעלם לי.

למה?

תלמיד: זו בדיוק השאלה שלי, איך אני שומר על זה? איך אני לא נותן לכל הטעמים להשתלט לי על כל הכוונות והרצונות, אלא אני שומר על מיקוד?

אתה מקבל מהבורא כי הוא רוצה לתת, אבל במה שאתה מקבל אתה לא משתמש כדי שיהיו לך כלים דקבלה מתוקנים, אלא כדי שיהיו לך כלים דהשפעה.

תלמיד: האם יש משהו שאיתו אני יכול להבדיל ולדעת שזה כלי השפעה וזה כלי קבלה?

בטח. איך להבדיל ביניהם? לפי המעשה, או שהם כלים דקבלה או כלים דהשפעה.

תלמיד: איפה אני מבדיל את המעשה?

בכוונה, מה אתה רוצה לעשות.

שאלה: הוא כותב, "הרי הוא צריך לשמירה, שלא יתאחזו בו החיצונים להחטיאו". איך שומרים שהחיצונים לא ישפיעו, לא יפריעו, לא יוציאו אותך מהכוונה?

הייתי אומר כך, אנחנו צריכים להתחבר בינינו ולשמור יחד על העיגול שלנו, שלא ייכנסו שום מחשבות זרות לתוך הקשר בינינו.

תלמיד: ומה בין לבין? הרי אדם לא נמצא כל הזמן בקשר ישיר עם העשירייה, אומנם השאיפה היא באמת להיות כל הזמן, גם במחשבה, בקשר עם העשירייה. מה עושה אדם שהוא חייב להיות מעורב עם דברים שבהכרחיות, כמו עבודה?

אדרבה, זה עוזר לו. זה שהוא נמצא בעולם הגשמי, בעבודה, בחברה, בקשר שונה ומשתנה עם חברים, קרובים, רחוקים, זה רק עוזר לו.

תלמיד: איך אני משתמש בעולם החיצוני דווקא כדי להיכנס עוד יותר לעשירייה?

על פני אותם רגשות, אותם מצבים שאתה עובר עם העולם הסובב, אתה משתדל להיות קשור לעשירייה יותר ויותר. זה מכניס אותך ליותר קשר.

תלמיד: זאת אומרת זה מגדיל את הבקשה שלי להיכנס פנימה.

כן.

תלמיד: כלומר אני לא צריך להתאמץ לברוח, לבטל, לסתום אוזניים, עיניים.

זה כדאי כדי לזרז את הזמנים, אבל הם באים גם בעצמם.

שאלה: כאשר אנחנו מדליקים נרות שבת למען שלום בית, האם אין בפעולה הזאת עניין של לחם ביזיון, בושה?

אני לא חושב. איזה קשר יש בין זה לזה?

תלמיד: האם קבלת דברים חיוניים, הכרחיות, זה נקרא הדלקת נרות שבת?

לא.

שאלה: מלבד הרצון להעניק נחת לבורא, האם יש עוד רצונות נוספים שנוכל לרצות לקבל לטובת הבורא?

לבורא שייך רק לקבל תענוג ממנו על מנת להשפיע אליו. כל היתר לא שייך לבורא.

שאלה: מה בדיוק אנחנו מחנים בחנוכה? למה זה נקרא חניה?

"חניה" זה נקרא שאתה מפסיק להשתמש בנרות, באור, אלא רק למאור.

תלמיד: מה זאת אומרת להפסיק להשתמש בנרות?

מה קורה לפני חנוכה?

תלמיד: לפני חנוכה אנחנו עסוקים בתיקון הבריאה, זה השלב שבו אנחנו נמצאים.

כן. ובחנוכה?

תלמיד: אנחנו עושים חניה, אנחנו עומדים ומגיעים לשלב שנקרא "להשפיע על מנת להשפיע", והוא גם קורא לזה "לשמה".

כן. אז מה אתה שואל על זה?

תלמיד: מה זו הפעולה הזאת של חניה, למה זה נקרא חניה? למה לא אומרים לעבור מהליכה לריצה?

בין להשפיע על מנת להשפיע ללקבל על מנת להשפיע אתה עושה חניה. החצי השני של חנוכה הוא כבר לקראת פורים.

תלמיד: את זה אני מבין. אני אקח את זה מכיוון אחר. אנחנו תמיד אומרים שאנחנו צריכים לעשות צמצום, מסך, אור חוזר, ואז בסוף עושים זיווג דהכאה. ואם עושים את כל הפעולות האלה, אז עושים פעולה שהיא לקבל על מנת להשפיע.

כן.

תלמיד: מה זה להשפיע על מנת להשפיע בפעולות האלה? האם אני עושה רק צמצום, ואז זה נקרא להשפיע על מנת להשפיע?

להשפיע על מנת להשפיע זה רק תיקון כלים.

תלמיד: מה זה אומר מבחינת הפעולות האלה, האם אני צריך לעשות רק צמצום, או רק צמצום ומסך?

צמצום, מסך, אור חוזר, ולהשתמש בכוח השפעה, ברצון להשפיע.

תלמיד: ומה ההבדל בין הפעולה הזאת להשתמש בכוח להשפיע לבין לעשות זיווג דהכאה, זה לא אותו דבר?

לא. זיווג דהכאה זה כבר כנגד הרצון לקבל, ובחנוכה אנחנו עדיין לא עובדים נגד הרצון, עוד אין לנו כלים כאלה, עוד אין לנו כוחות כאלה. אנחנו רק עושים פעולות השפעה.

קריין: נקרא שוב את המאמר.

בענין נר חנוכה

תשמ"ו - מאמר ט'
1985/86 - מאמר 9

"במסכת שבת (כ"ג, ע"ב) כתוב "אמר רבא, פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה, נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו". ופירש רש"י, נר ביתו בשבת, והוא עני ואין לו כדי לקנות שמן לשני נרות. שלום ביתו, והכי אמרינן לקמן, "ותזנח משלום נפשי". זו הדלקת הנרות בשבת, שבני ביתו מצטערין לישב בחושך, עכ"ל.

אבל נר חנוכה אינו לשלום ביתו, כי אסור להשתמש לאורו, כמו שאומרים לאחר הדלקת הנרות של חנוכה "הנרות הללו קדש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד". ויש להבין:

א. הוא נותן טעם, למה נר שבת קודם לנר חנוכה, הוא משום שלום בית. הדבר הזה דורש הסבר. וכי זו היא סיבה מספקת לבטל מצות נר חנוכה, שהוא כל כך חשוב מחמת קדושה שיש בהם. עד כדי כך, שאמרו חז"ל, שאסור להשתמש לאורן, כנ"ל שאנו אומרים "הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד". ומטעם שלום בית, שהוא ענין גשמי, מבטלים את המצוה הזאת.

ב. בכלל צריכים להבין, מהו הקשר בין נר של שבת לשלום בית, שלומדים זה מפסוק "ותזנח משלום נפשי". זו הדלקת הנרות בשבת.

ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים מקודם לבאר את ג' ענינים הנ"ל:

א. מהו שבת.

ב. מהו שלום בית.

ג. מהו חנוכה.

הנה שבת, אמרו חז"ל, שהיא מעין עולם הבא (ברכות נ"ז). וכמו שכתוב בתפלת ערבית דשבת "אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ", שענין תכלית משמע, שהוא המטרה, שבשבילה נברא השמים והארץ.

וידוע שענין מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, שפירושו, שהנבראים יקבלו טוב ועונג. וזה נקרא "תכלית הבריאה". ומה ישנו לפני התכלית, הוא זמן העבודה. ולפי הנ"ל מתעוררת השאלה, אם המטרה היא להטיב, העבודה זו למה לי.

אלא התירוץ ידוע, כי בכדי שלא תהיה בחינת נהמא דכסופא, ניתנה לנו עבודה, שהיא מכונה "תיקון הבריאה", שפירושו, שע"י התיקון הזה נוכל לקבל את הטוב והעונג. כי כבר תהיה לנו בחינת השתוות הצורה להבורא, מבחינת שהנבראים רוצים להשפיע להבורא, כמו שהבורא רוצה להשפיע להנבראים. נמצא, שבזה שעובד בעמ"נ להשפיע, כבר אין מקום לנהמא דכסופא.

ולפי זה יוצא, שענין העבודה, מה שניתן לנו, הוא נאמר על תיקון הבריאה ולא על המטרה, כי המטרה היא להנות ולא לעבוד. אלא מה שאנו צריכים לתיקון, אין הכוונה על התענוג, כי זה נותן הבורא מצד המטרה. אלא בכדי שהטוב והעונג, שנקבל, יהיה להם השלימות, וזוהי השלימות, הוא שנוכל לקבל את הטוב ולא נרגיש אי נעימות, זה ניתן לעבוד, כי העבודה היא בזה, שאנו צריכים להחליף את הכלים שלנו, שקבלנו מצד הטבע, ולהשיג כלים אחרים, הנקראים "כלים דהשפעה". ובזמן שמקבלים את הטוב והעונג בכלים דהשפעה, אין כבר מקום לאי נעימות בעת קבלת השפע.

והנה הב' בחינות שביארנו בענין מטרת הבריאה, שתגיע לשלימותה, מוסבר לנו בשני מצבים:

א. הסדר של תיקון הבריאה הוא, שאנחנו עובדים בתורה ומצות בעמ"נ להשפיע, הוא נבחן, שאנחנו משתמשים בכלים דהשפעה. זאת אומרת, היות שיש מעשים ויש כוונות, לכן במצב הזה אנו משתמשים במעשים דלהשפיע, שהוא בחינת תורה ומצות, שהמעשים האלו נבחנים, שהוא עוסק בבחינת "מהו רחום אף אתה רחום".

היינו, שהאדם רוצה להשפיע להבורא, כדוגמת שהבורא רוצה להשפיע להנבראים. לכן אם הוא עושה מעשים כדוגמת הבורא, היינו שהולך בדרכיו, לכן האדם רוצה, שה' ישלם לו שכר תמורת עבודתו להנבראים. אבל כאן יש גם עבודה דכוונה, שהיא לכוון, שהכוונה תהיה דומה להמעשה.

כי יש לפעמים, הגם שהמעשה הוא, מה שעוסק בנתינה, אבל הכוונה היא אחרת. זאת אומרת, הסיבה, מה שהוא נותן, היא בעמ"נ לקבל אח"כ תמורה. וזה נקרא בשם "שלא לשמה".

ומשום זה יש עבודה רבה, אם האדם רוצה לעשות מעשה של נתינה. והסיבה, שמחייבו לעסוק בנתינה, היא, שיש לו סיבה, שהיא גורמת לו לתת ולא לקבל. דהיינו, שהסדר העולם הוא, למי שאוהבים, מתעורר בלבו רצון לתת להאוהב. כי בזה היא מתבטאת האהבה שלו אליו.

או לאדם חשוב, גם כן מתעוררת בלב האדם, שיגלה לו את האהבה, מזה שנותן לו מתנה. וזה נקרא "פיו ולבו שוים", שפירושו, שהמעשה והכוונה הם שוים, ואין בלבו כוונה אחרת מהמעשה, שהוא נותן, משום שהסיבה היא בכוונה דלהשפיע. וזה נקרא "לשמה".

ומצב הב', שהוא מטרת הבריאה, מוסבר לנו, שאז אנו יכולים להשתמש בכלי קבלה. זאת אומרת, שאנחנו עוסקים בקבלת תענוגים. אבל הסיבה מה, שאנו רוצים לקבל תענוגים, היא לא מטעם למלאות את רצוננו, שאנו משתוקקים לתענוגים, ומשום זה אנו רוצים עכשיו לקבל תענוגים, אלא שיש כאן סיבה אחרת לגמרי, היינו ההיפך מהמעשה שלנו.

היות שאנו משתוקקים להשפיע להבורא, ובשביל עצמנו אין אנו רוצים לקבל לתוך הרצון לקבל שלנו, מטעם שדבר זה גורם לנו בחינת פירוד מהבורא. אבל מה אנו יכולים לתת להבורא, שהוא יהנה מזה. ומה מותר לומר, כביכול, שזה חסר לו. רק דבר אחד אפשר לומר, היות שברא את הבריאה, בכדי להטיב לנבראיו, לכן אנו רוצים לקבל את הטוב והעונג, מטעם שאנו רוצים למלאות את רצונו, שהוא להטיב.

ועתה נוכל לפרש את השאלה "מהי חנוכה". כפי שהסברנו את מצב הא', הוא עבודה דתיקון הבריאה, שהוא בכדי להשיג את הכלים דהשפעה, שעמהם יכולים להגיע אח"כ למטרת הבריאה. זה יכולים לכנות בשם "רוחניות", כי לא רוצה לעשות שום מעשה עבור עצמו. אלא הכל לשם ה', כמו שאמרו חז"ל "עולה, היינו קורבן עולה, הוא כולה לה', הכל רוחני".

הנה הנס של חנוכה היה על ענין רוחניות, כמו שאנו אומרים (בברכה "ועל הנסים") "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם".

ולפי שהסברנו יוצא, "רוחניות" נקראת שמשתמשים בכלים דהשפעה. וענין שליטת היונים מתבטאת שלא נתנו לעשות שום דבר, השייך לכלים דהשפעה, משום ששם היתה גם שליטה על מעשה התורה ומצות. וזה היה בחיצוניות. ומכל שכן בפנימיות המחשבה, היו שולטים על המחשבה, שלא תהיה להם יכולת לכוון משהו לשם שמים, אלא רצו שעם ישראל יהיו משוקעים באהבה עצמית, שע"י זה יהיו נפרדים מה'. וכל מחשבותיהם של הס"א אינו אלא להרחיק אותם מה'. וההתרחקות ופרוד באים רק ע"י שינוי צורה, כידוע שהוא אהבה עצמית.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, על מה ששאלו חז"ל (שבת כ"א ע"ב) מאי חנוכה. ופירש, שהתשובה היא חנו-כה, שהכוונה היא ש"חנו-כה". זאת אומרת, כ"ה בכסלו לא היתה גמר המלחמה, אלא היתה רק חניה בלבד. כדמיון שהצבא רוצה לעשות התקפה חדשה וחזקה, אז נותנים להצבא לנוח, בכדי שיתאספו כוחות חדשים, ויוכלו להמשיך את המלחמה. ואמר, שיש טפשים, היות שקבלו פקודה לא ללכת קדימה לארץ השונא, אלא לנוח, אז הם חושבים, שכבר גמרו את המלחמה, שאין עוד מה לנצח את השונא.

נמצא לפי הנ"ל, שענין החנוכה אינו עוד שלימות המטרה, אלא זוהי רק בחינת תיקון הבריאה, שבזה נתקנו הכלים דהשפעה, שפירושו הוא, מעשים של השפעה. ומשום זה אסור להשתמש לאורו של חנוכה, כי שימוש הוא מעשה של קבלה, והנס היה רק על מעשים דהשפעה, שיוכלו לעשות אותם, ולכוון בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא "לשמה".

וזה היה נס, שיצאו משליטה של היונים, והיו יכולים ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת. מה שאין כן קליפת היונים היו שולטים על ישראל, שלא לעשות שום מעשה, אם הוא לא יודע בשביל מה, ובשביל איזו תועלת יביאו הפעולה הזו. ובפרט לכוון הכל בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

ולפי מה שהסברנו, יוצא, שנר חנוכה, הגם שהוא מרמז על נס רוחני, שהוא, שעם ישראל יצאו לחרות משליטתם של היונים, אבל זה היה רק חצי דבר. היינו, שרק כלים דהשפעה נתקנו ע"י נס דחנוכה. וזה נקרא בחינת "תיקון הבריאה", אבל עוד לא מטרת הבריאה.

מה שאין כן שבת, שהיא "מעין עולם הבא", שהיא בחינת "תכלית שמים וארץ", כנ"ל, שהיא נקראת "מטרת הבריאה". שפירושו של תכלית הוא סוף המטרה. זאת אומרת, מה שיתגלה בגמר התיקון מאיר מעין זה בשבת.

לכן בשבת הוא הזמן של קבלת התענוג, היינו שמשתמשים עם כלים דקבלה, ורק צריכים לכוון בעמ"נ להשפיע. שזה נקרא, שכל באי העולם צריכים להגיע לידי דרגה זו, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נידח", אלא כולם יבואו לשלימות המטרה, היינו לקבל. אבל שיהיה בעמ"נ להשפיע.

ועתה נבאר את מה ששאלנו, מהו הקשר שבת עם שלום בית. ידוע, ש"בית" נקראת מלכות, שהיא המקבלת את השפע עליון בכלים דקבלה בעמ"נ להשפיע. אולם יש הרבה שמות למלכות. והשם "בית" מראה על שלימות, כמו שכתוב בהסולם (נח, דף פ"ח, אות רמ"ט) "וצריך שתדע, שבשעה שהאדם הוא בכל השלימות, נבחן ליושב בית, שמילת בית רומזת על הנוקבא דז"א המאירה במוחין דג"ר, בסוד הכתוב, בחכמה יבנה בית. ולפיכך אותם המקבלים ממנה נבחנים ליושבי בית. אמנם בעת שהאדם צריך לתיקונים, כי אינו בשלימות, הרי הוא צריך לשמירה, שלא יתאחזו בו החיצונים להחטיאו. ועל כן הוא מוכרח לצאת מן הבית, כי אסור לו לקבל מוחין הגבוהים הללו, מפחד שלא ינקו ממנו החיצונים. ומחוייב לצאת לדרך ה', דהיינו לקבל תיקונים, הצריכים אליו. ומותר לו בעת הזה לקבל מוחין מבחינת הזווג ז"א ולאה, כי להיותם בחינת אור החסדים המכוסים מחכמה, אין מהם שום יניקה לחיצונים. ומוחין הללו מכונים אכסניא, כי הם מיועדים בשביל עוברי דרכים. ולפיכך, אף על פי שנח צדיק תמים היה, מכל מקום הוא מדמה אותה לאורח עובר דרך".

הרי אנו רואים, שיש להבחין בסדר העבודה ב' הבחנות:

א. מצב, שנקרא "בית".

ב. מצב, שנקרא "אורח עובר".

היות שבזמן שהאדם אינו עוד בשלימות, והוא צריך לצאת להיות במצב של עוברי דרך, שהיא דרך ה', בכדי לקבל תיקונים, שע"י הוא יבוא להשלימות, לכן נקראים אלו אנשים בשם, עוברי דרכים, שעדיין הם באמצע הדרך ועוד לא הגיעו להמטרה, שהם צריכים להגיע.

והגם שהם צדיקים, כדוגמת נח, שהיה צדיק תמים, מכל מקום הוא עדיין בעל חסרון, משום שהוא תיקן רק כלים דהשפעה, המכונים "כלים רוחניים". וזהו כנ"ל, שזה מכונה בשם "תיקון הבריאה", כי היכולת שלו היא, שהוא כבר יכול להשפיע בעמ"נ להשפיע. שזה נקרא "בחינת לשמה".

ובזה מובן, מהו בא לרמז נר חנו-כה כנ"ל, הוא רק חניה לבד ולא גמר עבודה. ומשום זה נר חנוכה אסור להשתמש לאורה, משום שהנס היה על כלים רוחניים, כנ"ל. ובכלים דהשפעה לא שייך שישתמש לקבל הנאה מהאור. ולכן הוא "לראותם בלבד".

מה שאין כן נר שבת, ששבת היא בחינת "תכלית שמים וארץ", שהוא "מעין עולם הבא", שזהו נקרא "מטרת הבריאה", שהיא להטיב לנבראיו, שהם יקבלו טוב ועונג. לכן אור זה מקובל בכלים דקבלה, המכונים "מקבל בעמ"נ להשפיע". זאת אומרת, שהם משמשים בכלים דקבלה.

וזה נקרא בחינת "בית", בסוד "בחכמה יבנה בית". שמלכות, שהיא שורש הנשמות, הנקראת "כנסת ישראל", המקבלת שפע בשביל הנשמות. ובזמן שהתחתונים ראויים לקבל את אור החכמה, נקרא זה "מוחין דשבת", היינו מוחין דחכמה. ומוחין דחכמה הוא האור של מטרת הבריאה. היוצא מזה, שנר חנוכה ונר שבת הם מרמזים על שתי בחינות, שאינן דומות זו לזו.

ועתה נבאר מה ששאלנו, מהו ענין שלום בית לשבת, שבשביל זה אמרו חז"ל "הוא קודם לנר חנוכה". הנה ספירת היסוד נקראת "שלום בית", משום שהיא המשפיעה למלכות, היות שמלכות היא השורש של הנשמות. וכשמלכות היא בבחינת נקודה, שפירושו, שאינה מאירה רק בבחינת נקודה קטנה, אין אז להנשמות את השפע, הצריך להם. וזה נקרא "שכינתא בגלותא". ואז קליפות גוברות ורוצות לשלוט על הדברים שבקדושה, ויש עבודה גדולה להתחתונים, ומזה נעשתה המחלוקת בין הקדושה להטומאה.

וכשבא היסוד דגדלות, שהוא המשפיע השפע עליון להמלכות, היינו שמשפיע לה את האור החכמה, נעשה אז "שלום בית". כמו שכתוב "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים עמו". ולכן נקרא יסוד "שלום", משום שהוא עושה "שלום בית", שאז נתבטלו הכוחות דקליפה, כמו שכתוב "כד עיל שבתא איהי, ואתפרשת מס"א, וכלהון מתעטרין בנשמתין חדתין" ("כגוונא", בערבית של שבת).

נמצא, ש"בית" שהיא מלכות, כשמקבלת השפע דשבת, נעשה שלום, שאז כל הדינין מתעברין ממנה. לכן נר שבת, הוא מרמז על השפע של גמר התקון. מה שאין כן נר חנוכה, מראה על האור שמשיגים באמצע עבודה, שהוא בכדי שנוכל להמשיך ולגמור את העבודה. ולכן נר שבת נקרא "שלום בית", על שם השפע, המגיע מיסוד למלכות."

שאלה: הוא כותב על שליטת היוונים. יש שתי הבחנות, א', הוא אומר על המעשה תורה ומצוות שלא נתנו לעסוק בכלים דהשפעה. ב', על המחשבות לכוון לשם שמיים. לאחד הוא קורא חיצוניות ולאחר פנימיות. מה ההבדל ביניהם?

במעשה פיזי או במעשה פנימי.

תלמיד: האם הוא מתכוון במעשה הפיזי לתורה ומצוות?

גם כן.

תלמיד: האם תורה ומצוות זה מעשה פיזי?

כמו שכתוב בתורה, חוץ מכוונות יש עוד מעשים.

תלמיד: אנחנו בדרך כלל לא מדברים ככה.

אנחנו לא מדברים, אבל בעצם זה נכון.

שאלה: חנוכה זה מצב, לא קשור לזמן. בחנוכה, בגלל שחונים יש חשש שאנחנו נחשוב שכביכול נגמרה המלחמה. איך באמת מתגברים על המצב הזה שלא לחשוב שהמלחמה נגמרה?

אנחנו צריכים להבין שלא עבדנו עם כל הכלים בעל מנת להשפיע, אלא רק מגיעים להשפיע על מנת להשפיע. ולקבל על מנת להשפיע - עוד לא. אז לפחות חצי, אם אפשר כך להגיד, או רוב המלחמה עדיין לפנינו.

תלמיד: האם במצב שאני כביכול לא מקבל לעצמי, אני רק משפיע על מנת להשפיע והכוונה שאני מקבל היא כלי חדש?

כן.

תלמיד: האם החשש האמיתי שאני עכשיו לא מקבל לעצמי, אני רק משפיע, זה כביכול שנגמרה המלחמה?

החשש הגדול, שאני אבין בזה שאני עובד רק עם כלים דהשפעה, על מנת להשפיע, שזה כבר הסוף.

תלמיד: אז מה הנס? בטווח שבין חנוכה לפורים כביכול, שזה גם מצב ברצון לקבל על מנת להשפיע, איך אני עובר את התקופה הזאת, איך אני צריך להתנהג, איך אני צריך להתנהל עם הקשר שלי עם החברים בתקופה הזאת?

איך אני צריך להתנהג, עם מי, עם הרצון שלי, עם חברים, עם מי?

תלמיד: עם הרצון שלי ובאמת להתנהג נכון בקשר שלי עם החברים. שאני לא אחשוב - זהו, אני עשיתי את שלי, אני עכשיו יושב על הספה ומחכה לקבל את מה שצריך לקבל.

אנחנו ממשיכים להילחם, וזה שיש הפסקה באמצע המלחמה זה רק כדי שאנחנו נעבור לכלים אחרים יותר כבדים דווקא, לכלים דקבלה, ונעבוד בהם בעל מנת להשפיע, זה כבר שייך לפורים.

שאלה: מה ההבדל בין לאהוב את החבר, לבין לאהוב את זה שהחבר מקרב אותי לבורא?

לאהוב את החבר זה פשוט לאהוב את החבר. יש הרבה כאלה שנמצאים באיזו התקשרות אפילו באהבה זה עם זה. אבל לאהוב את החבר מפני שדרכו אני מתקשר לבורא, זה משהו אחר. זה קשור למטרת הבריאה, זה קשור לכל המעשה הגדול שאני רוצה לבצע.

שאלה: כתוב שבכלים דהשפעה לא שייך לקבל הנאה, אלא לראות את הנרות בלבד. אבל באור חסדים יש תענוג, אז מה לעשות עם התענוג המורגש?

באור החסדים יש תענוג, אבל אנחנו לא יכולים לקבל אותו. לא יכולים. ולכן אין כאן שאלה.

שאלה: מה בא קודם בעבודה הרוחנית, שבת או חנוכה?

שבת זה הסוף, שבת זה גמר תיקון. וחנוכה היא באמצע, עוד לפני פורים.

שאלה: בחנוכה, אנחנו עוצרים ומתארגנים מחדש, מתוך זה אנחנו הולכים לכיוון הגבורה כי אנחנו צריכים את המהלכים של המשך המלחמה.

נגיד.

תלמיד: איך אנחנו עושים בעשירייה אותו התהליך? אנחנו יודעים שאנחנו בתהליך ואנחנו צריכים להתארגן מחדש, פותחים את הלב לאפשרות. איך אנחנו בונים את התשתית החדשה הזאת?

את התשתית החדשה אנחנו בונים על פני כלים דקבלה, שיהיו בעל מנת להשפיע.

תלמיד: ומה הדינים שאנחנו צריכים להעמיד בעצמנו, כי זה המשך של התהליך של המלחמה?

שאנחנו נמשכים לאותה המטרה רק בשלב הבא, בשלב ב'.

שאלה: איך להגן מהחיצוניים?

על ידי חיבור עם הפנימיים.

שאלה: הוא מתאר כאן מצב של בית כמה פעמים, הוא כותב על לצאת מהבית, להפוך לעוברי אורח. מה זה מצב של בית?

בית הוא אותו מקום שבו אנחנו מתאספים בינינו יחד, ומרכיבים יחד את כל מה שאנחנו יכולים לאסוף.

תלמיד: למה צריכים לצאת מהבית ולהפוך לעוברי אורח?

כי זו רק מחצית מהדרך. חנוכה היא עדיין רק חצי מהדרך, ואנחנו לא יכולים לרמות את עצמנו שכביכול הגענו לסוף הדרך.

שאלה: כתוב שנוח היה צדיק אבל הוא לא הגיע לשלמות ולכן הוא עובר דרך. מהו המצב של נוח?

אומנם הוא היה צדיק, אבל הוא לא הגיע למעשה של צדיק גמור.

שאלה: מה אנחנו לומדים ממצב שבת שנמצא בין המצבים של חנוכה?

שאנחנו מקבלים תוספת כוחות כדי להיכנס לחצי השני של המלחמה עם האגו שלנו.

תלמיד: האם השבת מכינה אותנו למעבר בחנייה בין כלים להשפיע על מנת להשפיע לקבלה על מנת להשפיע?

כן.

תלמיד: איך אנחנו יכולים ללמוד לעשות נכון את המעבר הזה בעשירייה?

אנחנו לא צריכים לעשות פה שום מהפכות, אנחנו לא צריכים לעשות כאן שום מעבר חד, אלא מה שאנחנו עושים, אנחנו ממשיכים בלהשפיע בעל מנת להשפיע, וזה מביא אותנו מחנוכה לפורים.

שאלה: לקבל על מנת להשפיע, האם אפשר לומר שזה לקבל על מנת להיטיב, לעשות טוב לאחרים, לתת לאחרים, לעשירייה?

לא, זה הרבה יותר. לקבל על מנת להשפיע זו עבודה מאוד גדולה והיא לא נגמרת בתוך עשירייה, היא נגמרת בבורא.

שאלה: מה הכוונה לא להשתמש באורם של הנרות אלא לראותם בלבד בעשירייה?

אני לא משתמש באור העליון כדי לראות אלא רק כדי לתקן בינתיים את המצב בהשפעה.

שאלה: נאמר שמצב השלמות כלול משני חלקים, עובר דרכים ושלום בית. מתי זה הופך למצב אחד, מצב של שלום, שלום בית?

כשאתה מתחבר עם כל העולם ורוצה להשפיע לכולם.

תלמיד: האם מצב של שלום הוא גם כלי?

כן.

שאלה: מה זאת אומרת לתקן את הכלים דהשפעה ושרק ניתן לראותם?

בכלים דהשפעה אתה לא יכול לקבל בעל מנת להשפיע, לכן אפשר רק לראותם, ליהנות מהאור אבל לא מקבלת האור.

שאלה: מה הקשר בין הרצון לקבל שלי לבין מה שאני מרגיש נגד החבר?

הרצון לקבל שלי הוא האויב שלי שאני צריך להתמודד עמו.

תלמיד: איך זה קשור להתנגדות שיש בתוכי כלפי החבר?

הרצון לקבל שלי מעמיד אותי נגד החבר, ואני צריך להשתדל לסובב את הרצון לקבל שלי כך שאני אהיה יחד עם החבר. כל הזמן לסובב את הרצון לקבל מנגד לבעד.

שאלה: האם אנחנו צריכות לשמור את התנאי של בושה בקשר בינינו בעשירייה?

זה תלוי באיזה מצבים אתן נמצאות ביניכן.

שאלה: אם להשפיע על מנת להשפיע זו גם דרגה גדולה, אז איך אדם יכול להסכים ולרצות למצוא רצון וכוח להמשיך לדרגה הבאה שהיא יותר גבוהה?

כלומר לקבל על מנת להשפיע. בדרך אנחנו רואים כמה אנחנו יכולים לקבל, כמה אנחנו יכולים להשפיע, איפה הגבול ביניהם, וכך אנחנו באים. מאוד חשוב כאן שעל ידי הקשר עם החברים אנחנו כן יכולים עוד ועוד לעלות.

תלמידה: איך בן אדם יכול לראות את הגבול שעכשיו אמרת?

דרך חברים. הוא צריך להתחבר עם החברים, ובסוג הקשר איתם הוא יראה איפה הוא נמצא, לאן פניו.

שאלה: כתוב במאמר על קורבן עולה, מה זה אומר?

יש כמה קורבנות, זה סוג של קורבן. זה לא כל כך חשוב עכשיו, אנחנו לא לומדים על קורבנות.

שאלה: האם תוכל לתת דוגמה למעשים שאני יכול לעשות שהם מעשים של השפעה על מנת להשפיע בתוך העשירייה? מה צריך בפועל לעשות כדי להגיע לדרגה הזו?

בלהשפיע על מנת להשפיע אנחנו צריכים להיות בקשר שלם עם החברים כדי לעזור להם בהתקדמות שלהם.

תלמיד: האם תוכל לתת תרגיל קונקרטי?

כל תרגיל. תעזרו זה לזה ואתם תראו איך זה עובד.

שאלה: במאמר כתוב שיש עניים שלא יכולים לקנות נרות גם לשבת וגם לחנוכה. עני הוא מי שאין לו קשר עם הבורא. מי הם העניים שנמצאים בדרך הרוחנית, בעבודה הרוחנית, ובכל זאת הם לא יכולים להגיע לאור החנוכה ולהדליק את אור החנוכה?

מכיוון שהם עוד לא הרוויחו אותו לכן הם נקראים עניים.

שאלה: העבודה בתוך הבית היא עבודה מאוד מסובכת, האם כדי לעשות אותה צריך ללמוד לאהוב?

כמובן.

(סוף השיעור)