שיעור בוקר 20.08.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "מהות הדת ומטרתה"

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "מהות הדת ומטרתה", אנחנו ממשיכים מהכותרת, "התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת".

התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת

"ותדע, אשר ב' כוחות משמשים, ודוחים אותנו לעלות ולטפס, על שלבות הסולם האמור, עד שנגיע לראשו שבשמים, שהוא הנקודה התכליתית, של השואת צורתינו להיוצר ית'.

וההפרש בין ב' הכוחות הללו הוא:

שהאחד, דוחף אותנו "שלא מדעתינו". כלומר, בלי בחירתנו. וכח הזה הוא דוחף אותנו מלאחרינו. ונקרא ויז-א-טערגא [כח הדוחה לאיזה דבר מאחוריו]. והוא שגדרנו אותו, בשם "דרך יסורין" או "דרך ארץ".

וממנו הגיעה אלינו הפילוסופיא של תורת המוסר, שנקראת "אתיקה", המיוסדת על הכרה נסיונית. דהיינו, מתוך הבקורת של התבונה המעשיית. שכל עיקרה של התורה ההוא, איננו יותר, רק סיכום של הנזקים, שנולדו לעינינו, ע"י גרעיני האגואיזם. והנה, הנסיונות האלו הגיעו אלינו במקרה, דהיינו, שלא "מדעתינו" ובחירתנו. אולם המה בטוחים למטרתם, כי דמות הרע הולך ומתברר בחושינו. ובשיעור, שאנו מכירים את נזקיו, באותו שיעור אנו מסתלקים הימנו. ואז מגיעים לשלבה יותר עליונה שבהסולם".

זאת אומרת ככול שאנחנו מכירים יותר את הרע בחיים שלנו, יש לנו יותר שאלות ואנחנו יכולים להתקרב להבנה ולהרגשת הטבע, מאין ברירה, כי אנחנו סובלים, כמו למשל עכשיו שכל העולם סובל מכל מיני בעיות שמתרחשות בבת אחת ממש מולנו ועלינו, וזה מה שמפתח אותנו. לכן אין כאן ברירה, כי אם האנשים נמצאים רק בתוך תכונה אחת שהיא הרצון לקבל, היינו רצון ליהנות, אז יש רק אפשרות אחת לחנך אותם, לתת להם קצת הרגשת סבל בתוך הרצון הזה ליהנות, וזה יגרום לאנשים שהם ירצו להתפתח, זאת אומרת לדעת איך לברוח מהייסורים, וכך הם יתקדמו.

"וכח השני, דוחף אותנו "מדעתינו". דהיינו, מכח בחירתינו בעצמנו." זאת אומרת לא שהכוח מהטבע, שזה הבורא עושה בעצמו ומסדר סביבנו כל מיני ייסורים שאז אנחנו מוכרחים להתפתח, להבין למה כן או לא, ואיך לברוח מהבעיות, אלא אם אנחנו בעצמנו רוצים להתפתח. "וכח הזה מושך אותנו מלפנינו. ונקרא ויז-א-פראנטא [כח המושך לאיזה דבר מלפניו]. והוא שגדרנו אותו בשם "דרך התורה והמצות". כי ע"י עסק המצוות, והעבודה, לעשות נ"ר ליוצרינו, נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה, אותו החוש של הכרת הרע. כמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות י"ג.

ואנו מרויחים בשנים:

א. שאין אנו צריכים לחכות על נסיונות החיים, שידחוף אותנו מאחרינו. שכל שיעור הדחיפה שבהם, נמדד רק במדת המכאובים והחורבנות, הנגרמים לנו ע"י מציאות הרע בקרבנו.

אולם, בדרך העבודה להשי"ת, מתפתח בנו אותה ההכרה, בלי שום הקדם של יסורין וחורבנות. ואדרבה, מתוך הנועם והעידון, שאנו מרגישים, בעת העבדות הטהורה להשי"ת, לעשות נחת רוח אליו, מתפתח בנו יחס רלטיבי [יחסי], להכיר את שפלות הניצוצין הללו, של אהבה עצמית, בהיותם מפריעים לנו על דרכינו, לקבל את הטעם העדון הזה, של השפעה להשי"ת.

באופן, אשר החוש הדרגתי, של הכרת הרע, הולך ומתפתח בנו, מתוך העתות של עונג ושלוה רבה. דהיינו, ע"י קבלת הטוב בעתות העבודה להש"י, מתוך הרגשתינו את הנועם והעידון, שמגיע לנו אז, מפאת השתוות הצורה ליוצרה.

ב. שאנו מרויחים זמן. כי הוא פועל "לדעתנו". ויש בידינו להרבות בעסק, ולמהר בזמן, כפי חפצנו אנו."

זאת אומרת יש שתי דרכים להשגת המטרה. בכל זאת משיגים כולם, אין לברוח, אנחנו כולנו חלקים מאותו רצון לקבל שנקרא "מערכת האדם הראשון", אנחנו צריכים לחזור לאותה המערכת בצורה מתוקנת, להתחבר בינינו, אין שום אפשרות לברוח מזה, ואנחנו לא יודעים אפילו איפה אנחנו נמצאים ואיך מפעילים אותנו. אבל אנחנו יכולים לעשות את זה אם אנחנו נוסיף מעצמנו השתוקקות לאותה המטרה, זאת אומרת לחיבור. "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה", אם אנחנו נממש את זה ככול האפשר, בהדרגה, זה יגרום לזה שאנחנו נתחבר יחד במערכת אחת, ואנחנו נצטרך לבצע את זה אם רוצים או לא רוצים.

לכן מתגלה חכמת הקבלה ומסבירה לנו שכדאי לעשות זאת. כמו שבעל הסולם כותב, שלא לחכות לניסיונות החיים המרים, כמו שאנחנו עכשיו מתחילים לגלות, וזו רק התחלה, אלא שאנחנו בעצמנו נרוץ קדימה ולא בגלל שאנחנו רוצים לברוח מהייסורים, אמנם בהתחלה זה מה שמוליך אותנו, אלא שאנחנו רוצים להשפיע נחת רוח לכל הבריות ובסוף לבורא. נשתדל להבין את זה, לממש את זה, ונראה כמה שזה מקצר לנו את כל הדרך עם כל הייסורים.

שאלה: איך האנושות לא לומדת מההיסטוריה?

האנושות לא יכולה ללמוד מההיסטוריה, כי היא לא יכולה ללמוד מהרצון לקבל בלבד שסובל. רצון לקבל ככול שהוא יהיה חכם, שנראה שהוא חכם, ויש חכמים ומדענים ופסיכולוגים, אבל הם לא יכולים לעשות כלום עם בני אדם. בני אדם לא לומדים מהעבר, לא לומדים. הם יכולים שוב ושוב להיכנס למלחמות, ורואים גם מה קורה עכשיו, וזה עוד סיבוב אחד בכל העולם, כמו שבעל הסולם אומר, עד שמגיעים למלחמת עולם שלישית, ואם זה לא מספיק אז לרביעית אפילו. אבל בכל זאת כל הכוחות האלה סך הכול יחייבו אותנו להגיע לחיבור בינינו, כי אנחנו נגיע דרך ייסורים להכרת הרע בטבע שלנו, כי אין לנו ברירה, אנחנו מוכנים לכול, רק לא לשמוע יותר את מה שיש לנו בלב ובמוח. כי שני המקורות האלה מקולקלים, אני לא יכול לשמוע אותם, אני צריך לב ומוח אחרים, שהלב שלי יהיה מחובר לכל הלבבות והמוח שלי יעבוד רק איך להתחבר יחד. ורק אם המחשבות והרצונות שלנו יהיו לטובת הכלל שלנו, כולנו יחד, רק הפעולות האלו יהיו נכונות ויביאו אותנו לחיים הטובים, אחרת לא.

אנחנו נמצאים בדור האחרון, ואתם תראו עד כמה נראה במו עינינו, בעיניים שלנו, כמה שזה מתממש. ואין למי להסביר את זה, למי שלא רוצה לשמוע. אבל אנחנו חייבים בכל זאת מתוך החיבור שלנו, מתוך האהבה שלנו לכולם, כי מצווה "ואהבת לרעך כמוך", אנחנו חייבים להסביר לכל המציאות, לכל העולם, שבכל זאת זה הזמן לחיבור דווקא. ולכן חייבים כאן להתחיל לעבוד, לא מהרצון לקבל שלנו אלא מתוך הרצון להשפיע. זאת אומרת בסופו של דבר אנחנו נצטרך להעביר לכולם כוח השפעה, וכולם יקבלו את כוח ההשפעה הזה ויתחילו לממש אותו ביניהם, אחרת אנחנו מגיעים למצב שכל העולם ממש עומד להיחרב.

תלמיד: האבסורד הזה שהאנושות לא לומדת מההיסטוריה הוא כל כך גלוי, אז למה לפחות היא לא חוקרת למה היא לא לומדת מההיסטוריה?

אין לה ממה ללמוד. היא לומדת ממה שיש לפניה. ובעבודה שלנו, בהכרה שלנו, בעולם הגשמי, מה אנחנו יכולים לעשות? כולם מסכימים שאין יותר טוב מלאהוב זה את זה, מלהתחבר זה עם זה, מלהיות טובים, אבל איך אפשר כשהטבע שלנו האגואיסטי הוא יותר חזק מכול המחשבות היפות שלנו. אין לך אדם בעולם שיגיד שהוא לא רוצה חיבור, בבקשה, רק איך? אין אפשרות לעשות זאת בכוחות שיש לנו כאן בעולמנו, במציאות שלנו. ולכן אנחנו אבודים אם לא הכוח העליון שיטפל בנו, שיקשור אותנו וימלא אותנו בכוח השפעה משלו.

תלמיד: אבל אפילו לסיכום הזה לא מגיעים, שהבעיה היא ברצון האגואיסטי ושאנחנו חייבים איזה שינוי בטבע. כל הזמן מתעסקים בכלל לא בעיקר.

אז יהיו עוד כמה מכות ועוד כמה מכות. כי עדיין לא הגענו לשכבות אמיתיות ברצון לקבל הכללי שבכלי הכללי דאדם הראשון, שאנחנו נוכל לקשור זאת יחד ולהבין את הדברים. האנושות כך מסודרת, ואנחנו רואים את זה גם על עצמנו, כמה שאנחנו מתקדמים במנות קטנות, לאט לאט, ובכל זאת מתקדמים. לא אנחנו קובעים את זה.

אנחנו צריכים להשתדל מצדנו להתקדם. ככול שאנחנו, "בני ברוך", מתקדמים לתיקונים, לפי זה אנחנו נותנים לכל העולם גם דחף להתקדם לתיקונים אחרינו, וכך אנחנו נקדם את הכול.

שאלה: איך לבטל את הדבר הזה שמבטל את הבורא?

האגו שלנו, אתה מתכוון. האגו שלנו מבטל את הבורא, זה מצד אחד. מצד שני, זה נקרא "עזר כנגדו". הוא לא מבטל את הבורא, אלא דווקא בזה שהוא כך משחק אתנו, הוא מצביע בעצם על הבורא ומראה לנו שזה בעצם הכוח היחידי שיכול להוציא אותנו מהצרות, ממני.

כי הרצון לקבל הוא הכוח העליון, הוא נאמן לבורא, הוא מכניס אותנו לכל מיני מצבים נוראיים כדי שאנחנו בסופו של דבר נשנא אותו, ונבקש מהבורא שיבטל את הרצון לקבל שלנו. זאת אומרת, הרצון לקבל דווקא מוכן למחוק את עצמו, הוא ממש עזר נאמן, הוא מלאך, כך הוא נקרא "מלאך". ותראו איזו עבודה הוא עושה.

שאלה: בתחילת הפסקה שקראנו הוא כותב שהכוח הדוחף מאחור נקרא גם "דרך ייסורים" או "דרך ארץ". ואני חשבתי שיש הבדל ביניהם. מה ההבדל בין דרך ייסורים, דרך ארץ ודרך תורה? יש גם את הביטוי "דרך ארץ קדמה לתורה".

כן. דרך ייסורים זה אדם שלא הולך כרגע בדרך תורה. דרך תורה זה שהוא הולך ומבין שהוא הולך בדרך תורה. ודרך ארץ זה ככה באמצע, כמו שהוא כותב, לא זה ולא זה. אנחנו נצטרך להיכנס לזה יותר.

הדת איננה לתועלת הבריות, אלא לתועלת העובד

"רבים טועים, ומשווים את תורתינו הקדושה, לתורת המוסר. אולם זהו הגיע להם, משום שלא טעמו טעם הדת מימיהם! וקורא אני עליהם את המקרא: "טעמו וראו כי טוב ה'".

והן אמת, ששניהם, האתיקה [מוסר] והדת, לדבר אחד מתכוונים, שהוא, לרומם את האדם מזוהמת האהבה עצמית הצרה, ולהביאו על מרומי הפסגה של אהבת זולתו.

אולם עם כל זה, רחוקים אחד מחבירו, כרחוק מחשבת הבורא ית' מן מחשבת הבריות. כי הדת נמשכת ממחשבותיו של הבורא ית'. ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם, ומנסיונות החיים שלהם. ועל כן, ניכר ובולט ההבדל שביניהם, הן בכל הנקודות שבבחינות השמושיות, והן בהמטרה הסופית:

א. כי הכרת הרע והטוב, המתפתח בנו ע"י תורת האתיקה, בעת השימוש, יש לה יחס רלטיבי להצלחת החברה, כנודע.

ב. מה שאין כן הדת, אשר דבר הכרת טוב ורע, המתפתח בנו מתוך שמושה, יש לה יחס רלטיבי אל השי"ת לבדו. דהיינו, מן שינוי הצורה מהיוצר ית', עד להשואת הצורה אליו ית', שנקרא דביקות. כמו שנתבאר לעיניך במאמר "מתן תורה", אות ט', יוד, י"א, עיין שם היטב.

וכן רחוקים המה זה מזה, בתכלית המרחק, בענין המטרה:

א. כי המטרה של תורת האתיקה, הוא לאושרם של החברה, מבחינת בקורת התבונה המעשיות, הלקוחה מנסיונות החיים, אשר סוף סוף, אין המטרה מבטחת להעוסק בה, שום התעלות של מה למעלה ממסגרת הטבע. ואשר על כן, המטרה הזאת, עדיין לא יצאה מכלל הבקורת, כנודע. כי מי יוכל להוכיח ליחיד, את מדת הטוב בעדו, בצורה סופית, כזו, שיהיה מוכרח בשבילה, למעט דמותו, באיזה שיעור של משהו, בשביל אושר החברה?

ב. מה שאין כן, המטרה הדתית, מבטחת את האושר אל האדם עצמו, העוסק בה. כי כבר הוכחנו לדעת, אשר, בביאת האדם אל אהבת זולתו, אז הוא נמצא ישר בבחינת הדביקות, שהוא השואת הצורה ליוצרה ית'. אשר עמה יחד, עובר האדם מתוך עולמו הצר, המלא מכאובים ואבני נגף, אל עולם נצחי רחב, של השפעה להשי"ת והשפעה לבריות.

גם תמצא, הבדל ניכר ובולט למדי, בבחינת התמיכה:

א. כי עסק על פי שיטת תורת האתיקה, הנהו נתמך על יסוד של מציאת חן בעיני הבריות. ודומה דבר זה, כדוגמת שכירות, המשתלמת לבסוף. ובהתרגל האדם לעבודה כזו, הנה לא יוכל להתעלות, גם במדרגות המוסר, כי כבר רגיל הוא בעבודה כזו, המשתלמת היטב מהסביבה, המשלמים בעד מעשיו הטובים.

ב. מה שאין כן, בהעסק של תורה ומצות, לעשות נחת רוח ליוצרו, בלי שום קבלת פרס, הרי הולך ומטפס על דרגות המוסר, ממש כפי שיעור העסק. שהריהו נעדר מכל תשלום על דרכו, ופרוטה ופרוטה מצטרף לו לחשבון הגדול, עד שקונה טבע שני, שהוא ההשפעה לזולתו, בלי שום התעוררות של קבלה עצמית, זולת להכרח קיומו בלבד. ונמצא, באמת שנשתחרר מכל מאסרי הבריאה.

כי בשעה, שהאדם ממאס כל קבלה עצמית, ונפשו קצה, בכל מותרות מתענוגי גופניים הקטנטנים וכבוד וכו', נמצא שמטייל לחפשי בעולמו של הקב"ה, ומובטח, שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם. שהרי כל הנזקים, מורגשים ובאים לאדם, רק מבחינת הקבלה עצמית, המוטבע בו. והבן זה היטב.

והנה נתבאר היטב, אשר מטרת הדת, עומדת כולה רק לצורך האדם העובד ועוסק בה. ולא כלל לשמש הבריות ולהועילם. הגם שכל מעשהו, סובבים לתועלת הבריות, ומשוער בהמעשים הללו, אולם אין זה אלא בחינת מעבר, אל המטרה הנשגבה, שהוא השואת ליוצרה.

ועם זה מובן גם כן, אשר מטרת הדת נגבית בעולם הזה, בחיים חיותו. כמ"ש לעיל, ועיין היטב במאמר "מתן תורה", אות ו', בדבר המטרה של הכלל ושל הפרט.

אולם, ענין שכר עולם הבא - זהו ענין אחר, ואבארו במאמר מיוחד, בע"ה".

שאלה: מתי אנחנו מרגישים שצריך לעבור מטובת החברה לטובת הבורא? איך אפשר לעורר את זה בעשירייה?

אנחנו צריכים לדבר, לחשוב, לשכנע את עצמנו שזה אותו דבר, טובת האדם, טובת העשירייה, טובת העולם וטובת הבורא. כי הכול מערכת אחת ובסופו של דבר זה שאנחנו מחלקים את זה לשניים, לשלושה ולארבעה חלקים, לא חשוב לכמה, הכול מתוך חוסר התפיסה הנכונה שלנו.

אבל אם היינו רואים את כל המציאות, אז היינו רואים שאי אפשר לחלק את זה לחלקים, אלא הכול מערכת אחת, רק זה שייך לרצון וזה לתיקון, ממלא אותו וכן הלאה, אבל הכול בערבוביה אחת עד שאין לחלק ביניהם.

יכולים לחלק רק לפי המקור הראשון שלהם שהרצון בא כתוצאה מהאור הראשון והרצון השני, זה הכול. אבל אין יותר. בעבודה שלנו כמה שאנחנו יכולים לייצב את המטרה שלנו שהיא כולה עגולה וכוללת את הכול, אז אנחנו פחות נטעה, כי כך זה במקור למעלה וכך עד שיהיה אצלנו אותו מצב למטה.

שאלה: אמרת כמה פעמים שזה ייקח הרבה כוח מאיתנו, אז מה יהיה התפקיד של הנטייה הדתית הזאת, הנטייה לדת?

נטייה לדת, בעל הסולם מתכוון כאן לקבלה ולא לדתות כמו שאנחנו רואים בעולם שלנו. הוא משתמש במילה דת בדרך כלל כמו חכמת הקבלה. זה מה שהוא מתכוון.

שאלה: אם תועלת החברה ותועלת הבורא זה אותו דבר, אז מה ההבדל בין מוסר לדת?

מוסר אומר לך שאתה צריך להתנהג בעולם הזה בצורה יפה וטובה וכך יהיה לך טוב. זה פועל באיזה שטח קטן לאיזה גובה קטן של הרצון לקבל, אבל אם הרצון לקבל כל הזמן גדל, אז המוסר שלך לא מכסה את הרצון לקבל שגדל. ואז יוצא שזה כמו שהיו נגיד לפני חמישים שנה, לפני מאה שנה כאלה אסכולות של מוסר שהן היו מחזיקות את בני האדם בצורה יחסית טובה זה כלפי זה. היו משפחות שלא היו נהרסות כמו שהיום, התנהגות בין ההורים וילדים לא כמו שהיום, וכן הלאה.

אנחנו נמצאים במצב שהרצון לקבל שלנו כל הזמן גדל והוא מקלקל אל היחסים הטובים שהיו קודם, ואנחנו לא יכולים להחזיק בהם יותר. זאת אומרת, אותו מוסר שקיבלנו על עצמנו ושאנחנו כאילו רוצים להתנהג על ידו, הוא לא מספיק, הוא לא נותן לנו כוח.

אתה רואה מה קורה בעולם, מיום ליום העולם נעשה יותר גרוע, כל אחד מזלזל בכולם ומגיעים למצבים שפעם לא היו כאלו. זה מפני שהמוסר יכול לתת לנו חוקים וכוח להתנהגות נכונה רק בשכבה קטנה של הרצון לקבל. אבל כשהרצון לקבל גדל יותר, לא לדרגת דומם וצומח, אלא יותר מזה, לדרגת חי ולדרגת מדבר, המוסר מפסיק לעבוד.

ואז מתחיל להיות בלגן. אתה רואה מה שקורה במשך 100, 150 השנה האחרונות בעולם, גם במשפחות, הורים, ילדים, אני לא מדבר כבר כלפי המדינות, כלפי כל מיני דברים, אף אחד לא מתבייש מהשני.

ולכן אין לנו ברירה, אלא זה מתקלקל כך שאנחנו חייבים לפתוח לכולם את חכמת הקבלה כי דווקא בה יש כוח. זה נקרא "טובים השניים מן האחד", שתהיה גם חכמת המוסר אבל שתהיה גם חכמת הקבלה ואחת שתשפיע בתוך השנייה וכך הן יחזיקו את בני האדם ויביאו אותם לתיקון.

לא שאנחנו לא צריכים את שיטת המוסר, לחנך ולדבר וכן הלאה, צריכים, אבל חייב להיות בתוכה, בתוך השיטה הזאת גם כוח עליון רוחני, ואז היא תעבוד. אחרת בזמננו היא לא יכולה להשפיע על בני האדם.

תלמיד: רציתי לשאול מזווית אחרת. אולי אנחנו יכולים להשתמש ברצון לקבל שלהם נגד הרצון לקבל שלהם. אני מתכוון לזה שאנחנו יכולים להציע להם כבוד, "אם תעשה מעשים טובים עבור החברה, אנחנו נכבד אותך".

זה קיים, אז מה? מי רוצה את זה? פעם זה היה כך, שעבור איזו מדליה אנשים היו מסוגלים לעבוד הרבה ולהתגאות אחר כך. היום כולם צוחקים מזה. תנסה ותראה.

זה לא עובד, יש חוקי הטבע. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אבל כדאי לנו יותר ללמוד את מה שבטבע, החוקים שלו ואז אנחנו נראה מה הפסיק לעבוד, למה הפסיק לעבוד ומה יכול עוד לעבוד, ואחר כך אנחנו נראה שגם הקשר בין מוסר וקבלה לא יעבוד אלא רק חכמת הקבלה. כולם צריכים להגיע להיכרות בבורא, "וכולם יידעו אותי למקטנם ועד גדלם", "וביתי", זאת אומרת המערכת הזאת של אדם הראשון, תיקרא "בית לכל העמים". לכולם, עד האדם האחרון.

לכן אנחנו צריכים לאט לאט, בהדרגה, אבל לגלות את האמת. אחרת אנשים, רק על חשבון ייסורים גדולים יתקדמו לזה. חבל.

שאלה: אנחנו לא לומדים מההיסטוריה, אנחנו לא פועלים נכון למען העתיד, בהווה אנחנו גם לא נמצאים, אנחנו לא מתנהגים כמו שצריך, איפה אנחנו, מה קורה איתנו?

אנחנו נמצאים בפתח של הדור האחרון, וצריכים להשתמש בחכמת הקבלה כדי דרכה לפחות להתקשר עם הבורא וממנו לקבל כוחות לתיקון הטבע שלנו והטבע של אלו שנמצאים תחתינו, שאין להם עדיין מבפנים נטייה לבורא ונטייה לתיקון. אנחנו נספק להם את זה כמה שאפשר וכך כולנו נתקדם. אחרת העולם שלנו עומד ליפול.

תלמיד: גם העניין של ללמוד מהעבר או לעשות את דברים נכון עכשיו בשביל העתיד, איפה אנחנו שמים את עצמינו כלפי הזמן, איך אנחנו עובדים נכון עם העבר, העתיד ובהווה?

אנחנו עובדים רק עם העתיד, לא הווה ולא עבר. אנחנו מסתכלים לעתיד, שכולם צריכים להגיע לחיבור ולשם זה אנחנו פועלים.

שאלה: מה התוספת של השוואת הצורה ליוצרו, כמו שבעל הסולם כותב שחכמת הקבלה מוסיפה על המוסר?

כי זה העיקר, שכוח ההשפעה זה מה שאנחנו רוצים לרכוש, על ידו אנחנו צריכים להיות קשורים זה אל זה וכך להתקדם.

תלמיד: איזו תוספת במחשבה, מעשה, במה?

זו תוספת בנשמה.

(סוף השיעור)