שיעור צהריים 29.09.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 19,

מאמר "לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך"

המאמרים הראשונים של רב"ש הם על עניין עקרוני, על היסוד של כל חכמת הקבלה, ובכלל היסוד של כל החיים שלנו שהוא חיבור בחזרה למבנה של אדם הראשון שהיה לפני השבירה שאליו אנחנו צריכים להגיע. הוא כתב כמה מאמרים ואנחנו התחלנו לשאול, אז הוא ראה שאין עניין לענות סתם על שאלות מקריות שלא קשורות זו לזו, לכן הוא כתב את המאמר הזה "לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך" ולמדנו אותו. יש עוד כמה מאמרים כאלה שכולם הם כדי לברר את הכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה"¹, זאת אומרת שכולל את הכול.

לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך

תשמ"ד - מאמר ז'

1984 - מאמר 7

"לפי מה שמבואר בענין "ואהבת לרעך", שבכלל זה נכללו הפרטים של תרי"ב מצות, כמו שאמרו חז"ל "ואידך, פירושו הוא זיל גמור"". חוץ מהכלל הזה אין שום דבר, צריך רק להגיע לאהבת לרעך כמוך ואין יותר חוקים במציאות, הכלל ואהבת לרעך כמוך מכסה את הכול. "משמע שעל ידי קיום התרי"ב מצות נזכה מאליו להכלל של "ואהבת לרעך". ואח"כ לאהבת ה'". וזה כבר גמר תיקון. במקום לעשות כל מיני מצוות, תרי"ב מצוות וכולי, עלינו להגיע לאהבת הזולת ומאהבת הזולת לאהבת הבורא, ובזה נגמר כל העניין שלנו, אין יותר מזה שום חיוב.

"אם כן, מה נותן לנו אהבת חברים, כמו שכתוב (מאמר ה', תשמ"ה), שעל ידי זה שמתאספים כמה חברים, והיות שאין לכל אחד רק כח קטן של אהבת הזולת, היינו שיכול לקיים אהבת הזולת רק בכח. וכשבא לכלל מעשה בפועל, אז הוא זוכר, שבמחשבתו החליט לוותר על אהבה עצמית לטובת הזולת, ובפועל הוא רואה, שאינו מסוגל לוותר על שום תענוג של הרצון לקבל לטובת הזולת, ואפילו כמלוא נימא". עם זה כולם מסכימים. אנחנו הרבה פעמים מחליטים שאנחנו כן נתחבר, נתקרב לחברים, נאהב אותם, אבל בפועל כשזה מגיע אנחנו לא מסוגלים.

"אבל על ידי זה שמתאספים כמה אנשים, שהם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לאהבת הזולת, וכשיש התבטלות כל אחד להשני, אז כל אחד נכלל מכולם. ועל ידי זה מצטבר אצל כל יחיד כח גדול, לפי גודלה של החברה. ואז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת במעשה.

נמצא לפי זה, מה מוסיף לנו את הפרטים של תרי"ב מצות, שאמרנו, שהוא בכדי לקיים את הכלל, הלא הכלל מתקיים על ידי אהבת חברים. והנה במציאות אנו רואים, שגם אצל חילוניים נוהג ענין של אהבת חברים, שגם הם מתאספים חוגים שונים, בכדי שיהיה להם אהבת חברים. אם כן, מהו ההבדל בין דתיים לחילונים". מה ההבדל בין קבוצות שונות שיש בעולם ששייכות לדתות, לאמונות, לכל מיני זרמים, כל מיני חוגים, עשיריות, קבוצות למיניהן, לבין מה שאנחנו מרכיבים בינינו.

"הנה הפסוק אומר (תהילים א') "ובמושב לצים לא ישב". ויש להבין, מה הוא האיסור של "מושב לצים". אם הוא מדבר לשון הרע או דברים בטלים, אם כן האיסור לא מטעם מושב לצים. מה מוסיף לנו האיסור של "מושב לצים".

אלא משמע, אפילו כשמתאספים כמה אנשים בשביל אהבת חברים, על הכוונה שכל אחד ואחד יסייע את חבירו לשפר מצבו הגשמי, וכל אחד מצפה, שעל ידי ריבוי ישיבות יקבל כל אחד מהחברה תועלת, איך להשביח את מצבו הגשמי.

ולאחר כל הישיבות, כל אחד עושה חשבונות, עד כמה הוא קיבל מהחברה עבור אהבה עצמית, מה הרצון לקבל הרויח מזה. הלא הוא נותן יגיעה וזמן לטובת החברה. ומה הרויח מזה. ובטח היה יכול יותר להצליח, אם היה עוסק בתועלת עצמי. לכל הפחות את חלק, מה שהוא היה מתייגע בעצמי. "ואני נכנסתי להחברה, מטעם שחשבתי, שעל ידי החברה אני אוכל להרויח יותר, מכפי שאני יכול להרויח לבדי. ועכשיו אני רואה, שלא הרווחתי כלום".

ועל זה הוא מתחרט, ואומר "מוטב היה לי במקום שנתתי הזמן שלי להחברה, יותר טוב היה, אם הייתי משתמש לכל הפחות עם הכח הקטן שלי. מה שאין כן עכשיו, שנתתי הזמן להחברה, בכדי שאני אשיג יותר רכוש על ידי סיוע מהחברה, ולבסוף התברר לי, שלא די שלא הרווחתי כלום מהחברה, אלא עוד הפסדתי, מה שהייתי יכול להרויח עם כוחות עצמי".

וכשיש מי שרוצה לדבר, שצריכים לעסוק באהבת חברים לצורך השפעה, היינו שכולם יעבדו לטובת הזולת, כולם מתלוצצים וצוחקים מזה. ונראה בעיניהם כמין ליצנות. וזו היא ישיבת חילוניים. ועל זה אמרו "וחסד לאומים חטאת, כי כל טובו דעובדים לגרמייהו דעובדין [כי כל מה שהם עובדים לטובת עצמם עובדים]". וחברה כזו מרחקת את האדם מהקדושה. ומשליכים את האדם לעולם הליצנות. וזה הוא האיסור של "מושב לצים".

ועל חברות כאלו אמרו חז"ל "פזר לרשעים, טוב להם וטוב לעולם". היינו, שיותר טוב שאינם מתקיימים. אבל בצדיקים להיפך "כנס לצדיקים, טוב להם וטוב לעולם".

ומהו פירושו "צדיקים", היינו שרוצים לקיים את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", שכל כוונתו הוא לצאת מאהבה עצמית ולקבל על עצמו טבע אחר, שהוא אהבת הזולת. אבל הגם שזוהי מצוה שצריכים לקיים, והאדם יכול להכריח את עצמו בעל כורחך, אבל אהבה, זהו דבר המסור ללב, אבל הלב מצד הטבע לא מסכים לזה, אם כן, מה האדם יכול לעשות, בכדי שיגע להלב דבר אהבת הזולת.

על זה ניתן לנו לקיים את התרי"ב מצות, שבסגולתן יכול לבוא לידי הרגשה בלב. אבל כיון שזהו נגד הטבע, אז הרגשה כזו היא חלק קטן, שתהיה לה היכולת לקיים אהבת חברים בפועל, אף על פי שיש לו צורך לזה. לכן צריכים עכשיו לראות עצות, שיוכל לקיים בפועל.

והנה העצה לזה, שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל שלו "ואהבת לרעך". והוא על ידי אהבת חברים. אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכח כלל, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת.

ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'. אבל זה בתנאי שכל אחד מתבטל להשני. מה שאין כן כשהוא נפרד מחבירו, אין הוא יכול לקבל מחבירו את חלקו, מה שהוא צריך לקבל. אלא, שכל אחד צריך לומר, שהוא אפס נגד חבירו.

וזה דומה, כשכותבים מספרים, כשכותבים מתחילה 1 ואח"כ אפס, זהו פי עשר, 10. וכשכותבים מתחילה שני אפסים, אז הוא פי מאה, 100. היינו, שחבירו הוא מספר אחד, והאפס אחריו, הוא נחשב שמקבל מחבירו פי עשר. ואם הוא אומר, שהוא שני אפסים נגד חבירו, הוא מקבל מחבירו פי מאה.

מה שאין כן להיפך, שהוא אומר, שחבירו הוא אפס והוא אחד, אז הוא פחות מחבירו פי עשרה, 0.1. ואם הוא יכול לומר, שהוא אחד, ויש לו שני חברים, שהם שני אפסים נגדו. אז נבחן חלק ממאה נגדם, היינו שהוא 0.01. נמצא, לפי כמה אפסים שיש לו מהחברים, כך קומתו מתקטנת.

ומכל מקום, אפילו לאחר שיש לו הכח הזה, שיכול לקיים אהבת הזולת בפועל, ותועלת עצמו הוא מרגיש לדבר רע בשבילו, מכל מקום אל תאמין בעצמך, וצריך להיות לו יראה, אולי באמצע עבודה יפול לתוך אהבה עצמית. דהיינו, אם יתנו לו תענוג יותר גדול, מכפי שהוא רגיל לקבל, הגם שעל תענוגים קטנים, הוא כבר יכול לעשות בעמ"נ להשפיע, ומוכן לוותר עליהם, אבל מתענוגים גדולים הוא חי בפחד.

וזה נקרא "יראה". וזה השער לקבל את אור האמונה, הנקרא "השראת השכינה", כמו שכתוב בהסולם "לפי ערך היראה, כן הוא משיג את בחינת האמונה".

לכן צריכים לזכור, שענין "ואהבת לרעך כמוך", צריכים לקיים אותו מטעם מצוה, שה' צוה לעסוק באהבת חברים. ורבי עקיבא הוא רק מפרש, מה שה' צוה את המצוה הזו, שהיה בכוונתו לעשות ממצוה זו כלל, שעל ידי זה יוכלו לקיים כל המצות, מטעם ציווי ה', ולא מטעם תועלת עצמו.

היינו, לא שהמצות יביא לנו להרחיב את הרצון לקבל שבנו. זאת אומרת, שעל ידי קיום המצות אז האדם יקבל תמורת זה הרבה שכר. אלא להיפך, שעל ידי קיום המצות נגיע להשכר, שאנו נוכל לבטל את אהבה עצמית שלנו, ולהגיע לאהבת הזולת. ולאח"כ לאהבת ה'.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל על פסוק "ושמתם, הוא לשון "סם". זכה, הוא סם החיים. לא זכה, הוא סם המות". היינו כנ"ל "לא זכה", הוא עוסק בתורה ומצות, בכדי שאהבה עצמית יתרבה, והגוף ירכוש קנינים תמורת עבודתו. "זכה", אז מתבטלת את אהבה עצמית שלו. היינו, שמכוון, שיקבל שכר, שהוא, שיהיה לו הכח לאהבת הזולת, שעל ידי זה הוא יגיע לאהבת הבורא, שכל חשקו יהיה רק להשפיע נחת רוח להבורא."

שאלה: כתוב פה שצריך להיות ביראה כשנותנים לאדם תענוגים יותר גדולים, על איזה תענוגים מדובר?

על כל התענוגים שהם אגואיסטיים.

תלמידה: כלומר תענוגים גשמיים של העולם הגשמי.

כן, ודאי.

שאלה: ביטול הוא לא הנמכת האגו, אלא שחרור של פוטנציאל האהבה שאני צריכה לגלות כלפי החברות. מה זה לגלות את פוטנציאל האהבה, לממש אותו?

זה כאשר אני יכול להתחבר לחברים ולראות בזה צעד קדימה אחד ויחידי שממנו והלאה אני מתקשר לבורא. אני צריך להגיע למצב שאני רואה בחיבור עם החברים הכנה שממנה והלאה אני אחר כך מתחבר לבורא. וכל מה שיקרה בחיבור עם החברים - ילך יותר טוב, פחות טוב, כל מיני הפרעות, כל מיני דברים - אני צריך לעבור אותם כי מהם אני לומד איך להתחבר לבורא.

שאלה: יש 612 כללים שבאמצעותם אפשר ללמוד על אהבה, האם הכללים הם על ידי בניית עשר ספירות בעשירייה?

כן.

תלמידה: הבנייה הזאת של אותם הכללים, האם היא כתוצאה מהתנגדות של כל חברה וכיסוי הדדי של הרצון לקבל? ואם מישהו לא מסוגלת לכסות את הרצון שלה, האם האחרות יתקנו אותה?

כן.

שאלה: יש לנו דוגמא שאני שם את האפס לפני החבר ולאחר מכן שני אפסים, איך לעשות זאת פרקטית?

אני מעריך את החבר יותר ממה שאני מעריך את עצמי - הוא חכם יותר, מתקדם יותר, מבין יותר, מרגיש יותר, נותן יותר כוחות כדי להתחבר לכולם וכן הלאה. אם אני משייך לחבר שלי דברים כאלה יותר ממה שאני משייך לעצמי, אז על ידי זה אני הולך קדימה ומרוויח בכך שאני שם אפסים לפניי.

תלמיד: איך זה קורה בצורה פרקטית? האם אני חושב בצורה מאולצת על חבר מהעשירייה שלי שהוא כל כך טוב, שהוא עושה דברים טובים ועוד, כך אני צריך לחשוב עליו?

כן, כך על כולם. לא על אחד אלא על כולם בעשירייה.

תלמיד: מה זה אומר ששמתי אפס אחד ואחרי זה הוספתי אפס?

בצורה כזאת אתה מתקשר לכולם ובונה את העשירייה שלך, כשאתה פחות מכולם.

תלמיד: כלומר את אותן תכונות חיוביות אני צריך לתאר בחברים.

כן. ואתה מרגיש ממש עד כמה אתה מקבל מזה כוחות. ככל שאתה מקטין את עצמך כלפי חברים, כך אתה מקבל יותר ויותר כוחות להתקרב אליהם, להשפיע לה, ואז דרכם לבורא.

תלמיד: האגו שלי לא רוצה לראות את זה, הוא תמיד מראה אותי בצורה יותר יפה. האם אני צריך בכוח להחליף את התמונה הזאת, שאני באמת אראה את זה בחברים?

כן, כך תתאר לעצמך.

שאלה: יוצא שהשכל פה משרת את הרצון. אני מקבלת רצון, משרתת אותו, ואז המערכת הזאת מתחילה לעבוד בזה שאני משרתת את הרצון של החברים.

כן.

שאלה: הדרישה של הנקודה העשרונית, האם אני מזיז את הנקודה כלפי כל חבר או כלפי מרכז העשירייה?

אני צריך לעשות את זה כלפי כל חבר, אחרת אני אשקר לעצמי.

שאלה: מה אדם יכול לעשות בכדי "שייגע להלב דבר אהבת הזולת"?

לחשוב ולראות באחרים איך הם עושים, ולקנא בהם שהם מצליחים וכך להתקדם.

שאלה: מה לענות לרצון לקבל בזמן שהוא מתעורר ומרגיש איזה פספוס או החמצה אחרי שנים ואומר לעצמו "בשביל מה בזבזתי את כל הכוחות שלי?", מה לענות לו ברגעים האלה?

רק להמשיך עוד ועוד. אין יותר מה להגיד, כאן זו עבודה פרקטית.

שאלה: רב"ש במאמר מחלק בין המושגים זולת וחבר. מה זה אומר אהבת הזולת ואהבת החבר? מהי הסיבה ומהי התוצאה?

בדרך כלל חבר הוא מי שנמצא איתי בעשירייה, ו"רעך", כל מיני קרובים, אלו סתם בני אדם שלא נמצאים בעשירייה. אבל יכול להיות שמדובר גם כך וגם כך, צריך לראות לפי כל הטקסט.

שאלה: אם הכול נגמר באהבת הבריות ואהבת הבורא, אז מה נותנים לנו המצבים הנמוכים מהם?

כדי להבדיל בזה אנחנו צריכים לראות דברים הפוכים.

שאלה: אלה שמסתתרים מאחורי החברים, אנחנו יודעים מהדוגמא של רבי יוסי בן קסמא שהוא היה מבטל את עצמו גם כלפי התלמידים הכי מתחילים. אז מה הם הכוחות האלה שמסתתרים שם בפנים?

איזה כוחות מסתתרים שם בפנים?

תלמידה: אמרת שאם אנחנו עושים את עצמנו אפס, אנחנו יכולים לקבל כוחות מהחברים.

נכון.

תלמידה: רבי יוסי בן קסמא ביטל את עצמו גם כלפי אנשים מתחילים, מה הם הכוחות שיש מאחורי החבר?

אחרי כל חבר עומד הבורא, ואם אני מבטל את עצמי, אז אני מקבל מהבורא את כל מה שהוא יכול לתת לי.

שאלה: אמרת שדרך החיבור עם החברות אנחנו מכינות את עצמנו לקשר עם הבורא. האם ההכנה הזאת אומרת שאנחנו מתגברות על הדחייה הפנימית?

חוץ מזה, זה לא רק עניין שאנחנו מתגברים על הדחייה, אנחנו מתחילים ממש לפתח כלים של קשר רוחני בינינו, שהבורא מאיר לפי המאמצים שלנו, ואז אנחנו מתקשרים בינינו בקשרי אהבה. אהבה היא קשרי חיבור למערכת הרוחנית. הרוחניות היא נקראת אהבה.

שאלה: האם הקשר עם הבורא בכלי הקבלה שלנו הוא תמיד משהו מורגש כמר, או עד שהכלים יהיו מתוקנים?

בדיוק, בתחילה זה נראה כמר ואחר כך כמתוק.

שאלה: ביחס גשמי לאהבה, אז אתה יכול להגיד שאתה אוהב מישהו וגם מישהו אחר, ואתה אוהב אותו יותר ואת ההוא פחות.

כן.

תלמיד: האם ביחס רוחני יש גם לאהוב יותר ופחות את החברים?

כן. אבל זה כבר לא לפי המדידות שלנו, אלא עד כמה הם משתווים במערכת אחת והם יכולים לעשות נחת רוח לבורא יחד.

תלמיד: אבל כולם לאותה מטרה, כל החברים הם לאותו כיוון, אז למה שיהיה אחד יותר מהשני?

בכל זאת יש יותר ויש פחות. וגם מבררים כמה הם קרובים זה לזה. יכול להיות שהם נמצאים ביניהם בזוגות, זאת אומרת שיש בהם קרבה מהלידה אחד לאחר. זה לא שהם אחים אלא כך המבנה הרוחני.

תלמיד: האם הפגם הוא לא בי שאני רואה שהיחס שלי של אהבה לחבר אחד הוא יותר מהשני?

לא. יש ויש. בכל זאת, בכל היחסים שבינינו אנחנו אומנם מגיעים לאהבה זה לזה, אבל בכל זאת יש הבדלים באהבה ונראה לי שגם בגמר התיקון יש הבדלים. כי זה מבנה של אדם הראשון בכל זאת, יש ספירות, יש התכללות הספירות ולכן זה נמשך.

שאלה: איך אני בכלל אמורה לפתח איזה יחס לבורא ולאהוב את הזולת כי זו המצווה של הבורא, שזה מושג כל כך ערטילאי. מול החברות זה כל כך ברור לי, אני אוהבת, אני מתגברת, אני לא אוהבת, אבל פה מאוד קשה. איך אני מכניסה את הבורא למשוואה הזאת?

אם את רוצה להתגבר על הדחייה כלפי החברות, אז את צריכה ללמוד איך להתפלל לבורא ולבקש ממנו כוחות החיבור.

שאלה: הדחייה אצל כל חבר היא שונה היא קובעת את הכוח. איך אני יכול להשתמש בכוח הזה להתחבר, בשביל מה זה ניתן לי? האם זה מגדיל את מידת הבקשה שלי לבורא? מה אני צריך לחזק כדי להתקרב? למה ניתנת לי הדחייה, איך לעבוד איתה?

אם תתגבר על הדחייה, אז תרכוש כוח גדול ותעשה עבודה גדולה לחיבור, ובזה תוכל לגלות את הבורא ביתר כוח וגם תתקרב אליו יותר.

תלמיד: בהתגברות הזאת, מאיזה צד אני צריך להשתמש בזה?

גם וגם.

שאלה: ענית האם קיימים פערים באהבה הרוחניות, מה זה שווים בעבודה? אני לא זוכר שדיברנו על זה.

אנחנו לא יכולים לבדוק שווים בעבודה או לא.

תלמיד: אין צורך?

לא שאין צורך, אי אפשר.

תלמיד: אז למה יש מקומות שהוא מזכיר שהם צריכים להיות שווים.

זה לפי מה שנראה להם, אבל לא שבאמת זה יכול להיות. אין אף אחד שווה לאחר.

תלמיד: גם ברוחניות המושג הזה לא קיים.

גם ברוחניות, ודאי. כך כתוב.

שאלה: הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה זה שאני בדיוק אוהב באנשים. ואז הבנתי שאני אוהב את התכונות שאני רואה בהם, את החיבור איתם. אבל לאחרונה התגלה שאותן התכונות שאני אוהב הן בעצם איזו הקרנה של תכונות הבורא. בעצם אין דבר כזה אהבת הנבראים בצורה בלתי תלויה, כי גם אם אנחנו חושבים שאוהבים רק את הנבראים, רק את החברים, אנחנו אוהבים בעצם איזו הקרנה של הבורא שאנחנו רואים בהם. אפשר לומר כך?

בדיוק. נכון.

שאלה: מדובר על שלוש מדרגות במאמר, מאהבה לחברים אנחנו מגיעים לאהבה לזולת ורק אחרי זה לאהבה לבורא. המעבר הזה בין המדרגה הראשונה לשנייה, אנחנו עושים את זה בזכות ביטול. מאהבה לזולת לאהבה לבורא, איך קורה המעבר הזה?

זה אותו דבר. לא צריכים להוסיף שם הרבה. רק הבורא הוא הכלל, הוא הכולל, ואם אני מגיע לחיבור עם העשירייה ובאהבה שלי לעשירייה, אז אני מגלה שאני נמצא באהבה עם הבורא.

שאלה: איך אני יכולה לקבוע אם אני שמחה מתענוג לעצמי או שזה למען הבורא?

את צריכה לבדוק, מה הבעיה? זה ברור כלפי מי אני מרגיש רגשי אהבה.

תלמידה: אבל אני צריכה להשתמש ברגעים האלה לא כדי ליהנות אלא כדי לזכור שהבורא הוא זה שנותן תענוג, כדי שאני אוכל להרגיש את הגדלות שלו ולהודות לו, וזו כבר יראה שהיא כלי לקבלת האור. או שהשמחה האמיתית שלי הכנה, אהבה לבורא, היא הכלי לאור האמונה.

נכון.

קריין: שוב. "לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך".

לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך

תשמ"ד - מאמר ז'
1984 - מאמר 7

""לפי מה שמבואר בענין "ואהבת לרעך", שבכלל זה נכללו הפרטים של תרי"ב מצות, כמו שאמרו חז"ל "ואידך, פירושו הוא זיל גמור". משמע שעל ידי קיום התרי"ב מצות נזכה מאליו להכלל של "ואהבת לרעך". ואח"כ לאהבת ה'.

אם כן, מה נותן לנו אהבת חברים, כמו שכתוב (מאמר ה', תשמ"ה), שעל ידי זה שמתאספים כמה חברים, והיות שאין לכל אחד רק כח קטן של אהבת הזולת, היינו שיכול לקיים אהבת הזולת רק בכח. וכשבא לכלל מעשה בפועל, אז הוא זוכר, שבמחשבתו החליט לוותר על אהבה עצמית לטובת הזולת, ובפועל הוא רואה, שאינו מסוגל לוותר על שום תענוג של הרצון לקבל לטובת הזולת, ואפילו כמלוא נימא.

אבל על ידי זה שמתאספים כמה אנשים, שהם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לאהבת הזולת, וכשיש התבטלות כל אחד להשני, אז כל אחד נכלל מכולם. ועל ידי זה מצטבר אצל כל יחיד כח גדול, לפי גודלה של החברה. ואז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת במעשה.

נמצא לפי זה, מה מוסיף לנו את הפרטים של תרי"ב מצות, שאמרנו, שהוא בכדי לקיים את הכלל, הלא הכלל מתקיים על ידי אהבת חברים. והנה במציאות אנו רואים, שגם אצל חילוניים נוהג ענין של אהבת חברים, שגם הם מתאספים חוגים שונים, בכדי שיהיה להם אהבת חברים. אם כן, מהו ההבדל בין דתיים לחילונים.

הנה הפסוק אומר (תהילים א') "ובמושב לצים לא ישב". ויש להבין, מה הוא האיסור של "מושב לצים". אם הוא מדבר לשון הרע או דברים בטלים, אם כן האיסור לא מטעם מושב לצים. מה מוסיף לנו האיסור של "מושב לצים".

אלא משמע, אפילו כשמתאספים כמה אנשים בשביל אהבת חברים, על הכוונה שכל אחד ואחד יסייע את חבירו לשפר מצבו הגשמי, וכל אחד מצפה, שעל ידי ריבוי ישיבות יקבל כל אחד מהחברה תועלת, איך להשביח את מצבו הגשמי.

ולאחר כל הישיבות, כל אחד עושה חשבונות, עד כמה הוא קיבל מהחברה עבור אהבה עצמית, מה הרצון לקבל הרויח מזה. הלא הוא נותן יגיעה וזמן לטובת החברה. ומה הרויח מזה. ובטח היה יכול יותר להצליח, אם היה עוסק בתועלת עצמי. לכל הפחות את חלק, מה שהוא היה מתייגע בעצמי. "ואני נכנסתי להחברה, מטעם שחשבתי, שעל ידי החברה אני אוכל להרויח יותר, מכפי שאני יכול להרויח לבדי. ועכשיו אני רואה, שלא הרווחתי כלום".

ועל זה הוא מתחרט, ואומר "מוטב היה לי במקום שנתתי הזמן שלי להחברה, יותר טוב היה, אם הייתי משתמש לכל הפחות עם הכח הקטן שלי. מה שאין כן עכשיו, שנתתי הזמן להחברה, בכדי שאני אשיג יותר רכוש על ידי סיוע מהחברה, ולבסוף התברר לי, שלא די שלא הרווחתי כלום מהחברה, אלא עוד הפסדתי, מה שהייתי יכול להרויח עם כוחות עצמי".

וכשיש מי שרוצה לדבר, שצריכים לעסוק באהבת חברים לצורך השפעה, היינו שכולם יעבדו לטובת הזולת, כולם מתלוצצים וצוחקים מזה. ונראה בעיניהם כמין ליצנות. וזו היא ישיבת חילוניים. ועל זה אמרו "וחסד לאומים חטאת, כי כל טובו דעובדים לגרמייהו דעובדין"". הוא נותן לנו כאן הגדרה מאוד מאוד מדויקת, מה זה נקרא "דתי" ומה זה נקרא "חילוני". "דתי" הוא מי שעובד לאהבת הזולת. "חילוני" הוא מי שעובד לאהבה עצמית. אין יותר הגדרות. "וחברה כזו מרחקת את האדם מהקדושה. ומשליכים את האדם לעולם הליצנות. וזה הוא האיסור של "מושב לצים".

ועל חברות כאלו אמרו חז"ל "פזר לרשעים, טוב להם וטוב לעולם". היינו, שיותר טוב שאינם מתקיימים. אבל בצדיקים להיפך "כנס לצדיקים, טוב להם וטוב לעולם".

ומהו פירושו "צדיקים", היינו שרוצים לקיים את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", שכל כוונתו הוא לצאת מאהבה עצמית ולקבל על עצמו טבע אחר, שהוא אהבת הזולת. אבל הגם שזוהי מצוה שצריכים לקיים, והאדם יכול להכריח את עצמו בעל כורחך, אבל אהבה, זהו דבר המסור ללב, אבל הלב מצד הטבע לא מסכים לזה, אם כן, מה האדם יכול לעשות, בכדי שיגע להלב דבר אהבת הזולת.

על זה ניתן לנו לקיים את התרי"ב מצות, שבסגולתן יכול לבוא לידי הרגשה בלב. אבל כיון שזהו נגד הטבע, אז הרגשה כזו היא חלק קטן, שתהיה לה היכולת לקיים אהבת חברים בפועל, אף על פי שיש לו צורך לזה. לכן צריכים עכשיו לראות עצות, שיוכל לקיים בפועל.

והנה העצה לזה, שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל שלו "ואהבת לרעך". והוא על ידי אהבת חברים. אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכח כלל, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת.

ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'. אבל זה בתנאי שכל אחד מתבטל להשני. מה שאין כן כשהוא נפרד מחבירו, אין הוא יכול לקבל מחבירו את חלקו, מה שהוא צריך לקבל. אלא, שכל אחד צריך לומר, שהוא אפס נגד חבירו.

וזה דומה, כשכותבים מספרים, כשכותבים מתחילה 1 ואח"כ אפס, זהו פי עשר, 10. וכשכותבים מתחילה שני אפסים, אז הוא פי מאה, 100. היינו, שחבירו הוא מספר אחד, והאפס אחריו, הוא נחשב שמקבל מחבירו פי עשר. ואם הוא אומר, שהוא שני אפסים נגד חבירו, הוא מקבל מחבירו פי מאה.

מה שאין כן להיפך, שהוא אומר, שחבירו הוא אפס והוא אחד, אז הוא פחות מחבירו פי עשרה, 0.1. ואם הוא יכול לומר, שהוא אחד, ויש לו שני חברים, שהם שני אפסים נגדו. אז נבחן חלק ממאה נגדם, היינו שהוא 0.01. נמצא, לפי כמה אפסים שיש לו מהחברים, כך קומתו מתקטנת.

ומכל מקום, אפילו לאחר שיש לו הכח הזה, שיכול לקיים אהבת הזולת בפועל, ותועלת עצמו הוא מרגיש לדבר רע בשבילו, מכל מקום אל תאמין בעצמך, וצריך להיות לו יראה, אולי באמצע עבודה יפול לתוך אהבה עצמית. דהיינו, אם יתנו לו תענוג יותר גדול, מכפי שהוא רגיל לקבל, הגם שעל תענוגים קטנים, הוא כבר יכול לעשות בעמ"נ להשפיע, ומוכן לוותר עליהם, אבל מתענוגים גדולים הוא חי בפחד.

וזה נקרא "יראה". וזה השער לקבל את אור האמונה, הנקרא "השראת השכינה", כמו שכתוב בהסולם "לפי ערך היראה, כן הוא משיג את בחינת האמונה".

לכן צריכים לזכור, שענין "ואהבת לרעך כמוך", צריכים לקיים אותו מטעם מצוה, שה' צוה לעסוק באהבת חברים. ורבי עקיבא הוא רק מפרש, מה שה' צוה את המצוה הזו, שהיה בכוונתו לעשות ממצוה זו כלל, שעל ידי זה יוכלו לקיים כל המצות, מטעם ציווי ה', ולא מטעם תועלת עצמו.

היינו, לא שהמצות יביא לנו להרחיב את הרצון לקבל שבנו. זאת אומרת, שעל ידי קיום המצות אז האדם יקבל תמורת זה הרבה שכר. אלא להיפך, שעל ידי קיום המצות נגיע להשכר, שאנו נוכל לבטל את אהבה עצמית שלנו, ולהגיע לאהבת הזולת. ולאח"כ לאהבת ה'.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל על פסוק "ושמתם, הוא לשון "סם". זכה, הוא סם החיים. לא זכה, הוא סם המות". היינו כנ"ל "לא זכה", הוא עוסק בתורה ומצות, בכדי שאהבה עצמית יתרבה, והגוף ירכוש קנינים תמורת עבודתו. "זכה", אז מתבטלת את אהבה עצמית שלו. היינו, שמכוון, שיקבל שכר, שהוא, שיהיה לו הכח לאהבת הזולת, שעל ידי זה הוא יגיע לאהבת הבורא, שכל חשקו יהיה רק להשפיע נחת רוח להבורא.

תלמידה: הוא אומר כאן שכל התאספות שהיא למען להיטיב את מצבו הגשמי של האדם, זה אומר שמשליכים את האדם לעולם הליצנות.

כן.

שאלה: האם זה אומר שכל העולם הזה אלה חבורות של ליצנים?

בטח.

תלמידה: כן?

כן. למה את מפחדת לדבר כך?

תלמידה: לא, אני בכלל לא מפחדת, אני רק רוצה לחדד.

כן, כל העולם הוא קרקס.

תלמידה: זאת אומרת שרק מי שעוסק באהבת חברים לצורך השפעה, רק להתאספות יש תועלת, מטרה?

נכון.

תלמידה: איך להימנע מהתאספויות שהן מבזבזות לנו את זמן, הן משליכות אותנו לעולם הליצנות, איך להימנע מזה?

להתעסק באהבת חברות. אין יותר. את קראת, את יכולה לקרוא עוד אלף פעם.

תלמידה: האם נוכל לגרום לעולם להתאסף לא לצורך ליצנות?

אם נתחיל באמת ברצינות לבנות קבוצה, גברים, נשים, קבוצות שהן פחות או יותר מכוונות למטרת הבריאה, ודאי שהעולם ישתנה, דווקא מזה הוא ישתנה. הבורא דרכנו ישפיע לכל העולם את האור שלו והעולם ישתנה.

שאלה: האם יש צורת ביטול מזיקה ולא נכונה או שכל צורת ביטול היא טובה ונכונה?

אם זה על מנת לקבל, אז היא לרעה. אם זה על מנת להשפיע, אז היא טובה.

שאלה: איך אנחנו יכולים להגיע לכך שנרגיש שהביטול עצמו הוא השכר?

אדם שעושה בפועל את הביטול עצמו, אז הוא מתחיל להרגיש, אולי לא מיד, אבל אחרי כמה פעמים הוא מתחיל להרגיש כמה זה פועל לעלייתו הרוחנית.

שאלה: האם הכלל העיקרי שבתורה זה "ואהבת לרעך כמוך", האם זה אומר שכל 612 המצוות הן רק צורת ביטוי אהבה?

כל יתר 612 המצוות אלה תיקונים של הרצון לקבל.

שאלה: למה דווקא 612 ולא 620, ומה הן אותן 8 המצוות שלא מוזכרות?

לא ניכנס לזה, זה אותו דבר, 613, 612, 620, אל תשימי לב. את כל הרצונות לקבל שלנו אנחנו צריכים לתקן שהם יהיו מכוונים כולם בעל מנת להשפיע, לאהבת הזולת.

שאלה: למה פיזור רשעים זה טוב בשבילם? אולי זה מצב שלא טוב עבורם?

אם הם יהיו יחד, אז הרצון לקבל שלהם יגדל ללא תיקון ולכן זה רע. מה שאין כן הצדיקים שרוצים לתקן את הרצון לקבל שלהם בעל מנת להשפיע, אז ככל שהם מתחברים, הם עוזרים זה אל זה. לכן חיבור הצדיקים הוא טוב להם וטוב לעולם.

תלמיד: כלומר הרשעים צריכים קודם כל לשאוף להיות צדיקים.

כן.

שאלה: רב"ש כותב שהאהבה נתונה ללב, אז למה הוא כותב שהלב לא מסכים?

הלב לא מסכים כי הלב נמצא באהבה עצמית ולכן הוא לא מסכים.

כל טוב לכם, תהיו בריאים וניכנס ליום הדין בצורה טובה, והבורא ינקה אותנו מכל הדינים ויחבר אותנו כך שרק טוב יהיה לנו. מה זה טוב? התקרבות בינינו ולבורא. חיבוק לכולם.

(סוף השיעור)

---

1. ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה (ירושלמי, סדר נשים, נדרים, פרק ט’)↩