1. 

   שיעור בוקר 25.10.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

   הכנה לכנס "קבלה לעם" העולמי בבולגריה

   שיעור 5:  הכבדת הלב - הזמנה לעלייה

קריין: נושא השיעור שלנו היום "הכבדת הלב הזמנה לעלייה". נלמד ממקורות שונים כהכנה לכנס קבלה העולמי בבולגריה.

זה בעצם הנושא העיקרי בעבודה שלנו. כי כל פעם שאנחנו מרגישים הכבדת הלב, אנחנו צריכים יחד עם זה להיות קשורים למי שמזמין בנו את המצב הזה, לבורא, ולהבין שזו הזמנה ממנו להתקדם, להתקרב, כי רק יתרון האור יכול להיות מתוך החושך.

לכן, לא להתייחס לרגש אלא למטרה, לשם מה קיים כל מצב ומצב, זה העיקר. כאן ההבדל בין עובד ה' ללא עובדו. כי עובד ה' לא מסתכל על המצבים אלא על התוצאות שלהם. לא עובד ה' מסתכל על המצב, באיזה מצב הוא נמצא, על המילוי, לא על הכוונה אלא על המילוי, גם מלמעלה למטה וגם ממנו כלפי מעלה.

לכן, העניין הזה של הכבדת הלב זו הזמנה למילוי, הוא חשוב לנו. וכאן גם עניין החיבור שלנו לקבוצה, שאנחנו יכולים להחזיק זה את זה. בסך הכול הידיעה הזאת, הנטייה הזאת שמתקיימת בחברה היא תחזיק את כל אחד ואחד מלכתחילה להיות מכוון נכון לכול מצב שעובר עלינו. ואז נתייחס למצבים שעוברים רק בצורה עניינית, מטרתית, ולא רגשית, רגעית.

קריין: קטע מספר 4. מתוך מאמרו של רב"ש "כל התורה היא שם אחד קדוש".

"אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע."

(רב"ש - א'. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)

כל ההתגברויות מצטרפות יחד להתגברות אחת. כי כבר ההתגברות הזו נמצאת גבוהה יותר מהמכשול שהבורא שם לפנינו, ואז אנחנו עולים על המכשול הזה, על המדרגה הזאת ועולים למדרגה הבאה, למצב החדש.

אבל בינתיים אנחנו צריכים להיות מוכנים לזה שמה שמקבלים, הכבדת הלב, זו הכבדה כדי שאנחנו נתגבר עליה. כאן צריכה להיות דעת החברה, תמיכה, צריך להיות מורגש באוויר שאנחנו מצפים לחושך, לקושיות, לבעיות, שאנחנו יכולים לקבל אותם בצורה נכונה, כל אחד לחוד וכולם יחד.

כאן העניין. אם ייתנו אפילו אלף פעם לאדם להרים מאתיים קילו, הוא לא יוכל, אבל אם ייתנו לו והוא עושה את זה עם הקבוצה, הוא עושה את זה בפעם אחת. הוא לא צריך אלף פעם לנסות ולנסות כדי לראות שלא הולך לו, ואז אולי יגיע לשמוע לפתרון שהמקובלים ממליצים. אלא אם מלכתחילה, וכמה שיותר מהר הוא ניגש לפתרון הנכון, זאת אומרת הוא עושה את זה בתוך הקבוצה, אז אין לו בעיה אלא להתייחס למכשול כמו למדרגה שצריך לקפוץ אליה, וכך מתקדם.

שאלה: מה זה נקרא "להתגבר"?

"להתגבר" זה נקרא, קודם כל, לקבל את זה בצורה נכונה, מה שעכשיו אני מרגיש הכבדת הלב זה מגיע כדי שאני אעלה. "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש". מלמעלה בכלל, בכל רגע ורגע מה שאנחנו מקבלים בחיים, מגיע אלינו מהבורא בלבד, כי "אין עוד מלבדו". ואנחנו צריכים להתייחס לזה שמגיע אלינו אך ורק כדי להתקרב אליו.

תלמיד: התגברות זה משהו שמשנה את ההרגשה שלי בפנים או רק בחוץ רואים את הפעולה?

"התגברות" זה נקרא שאני לא מסתכל על ההרגשה, אני מסתכל על העניין. יכול להיות מכשול גדול מאוד ומאוד לא נעים שמכניס אותי לחרדות גדולות, לפחדים איומים ואני מרגיש ממש בכל העצמות שלי שאני לא אוכל לעמוד בזה, כמו ילד קטן, או ממש כמו שפן שנמצא שם תחת השיח ורועד מפחד. אלא יחד עם זה, אני משתדל להיות קשור לקבוצה, ומתוך הקבוצה לבורא, ולהבין שההכבדה הזאת, הפחד הזה, המכשול הזה, בא אלי כדי שאני עוד יותר אתקשר לבורא. לא בגלל הפחד, כי הפחד רק יכול לעורר אותי, אלא אני מודה עכשיו על כל המצב הזה שעוזר לי להיות קשור לקבוצה ולבורא שבתוך הקבוצה, עד שאני משאיר את הפחד הזה שלא יברח.

במידה שהרגשתי את הפחד הזה, אני צריך להרגיש את יראת השמים. אני צריך בדיוק למדוד לפי הפחד הזה, לא לעזוב אותו, לא לברוח ולא לטשטש, אלא בצורה עניינית, כמו שאתה שואל, להתייחס אליו, איך עכשיו אני צריך להעמיד לידו את היראה.

מה זו יראה? אני רוצה באותה עוצמה, כמו הפחד שהרגשתי אותו ברגע הראשון, אני צריך עכשיו להגיע למצב שתהיה לי יראה, אולי לא אוכל לעשות נחת רוח. לא בגלל הפחד, אלא מתוך זה שכך אני רוצה לכבד את הבורא.

תלמיד: "שמעתי" קל"ח, "עניין יראה ופחד שבא לפעמים לאדם".

"בזמן שבא לאדם בחינת יראה, הוא צריך לידע, ש"אין עוד מלבדו" כתוב. ואפילו מעשי כשפים.

ואם הוא רואה, שהיראה מתגבר עליו, אזי הוא צריך לומר, שאין חס ושלום מקרה, אלא נתן לו השם ית' הזדמנות משמים. והוא צריך לעיון ולמוד, לאיזה מטרה שלחו לו את היראה הזו. מסתמא, הוא בכדי שיוכל להתגבר ולומר "אין עוד מלבדו".

ואפילו אחרי כל אלה, עדיין היראה והפחד לא הלך ממנו, אזי הוא צריך לקבל מזה דוגמא, ולומר: "באותו שיעור היראה צריך להיות בעבדות השם ית'". היינו, שהיראת שמים, שהוא לזכות, צריך להיות בזה האופן של יראה, שיש לו עכשיו. היינו, שהגוף מתפעל מהיראה הזו החיצוניות, כן ממש באותה הצורה של התפעלות הגוף, צריך להיות יראת שמים."

שאלה: מההסבר שלך יוצא שהאדם לא יכול לא להסתכל על הרגש שלו, הוא צריך פשוט להגדיל את היראה.

הוא צריך להשתמש בו נכון, לא לברוח ולא למחוק. הוא צריך לשמור אותו ולראות, איך אני אגיע לכזאת יראה האם אני משפיע לבורא או לא, איך אני עונה לו בצורה נכונה.

תלמיד: הניסיון מלמד שאם לא הקדמת ברגש הזה של יראת ה', או הרגשה לכיוון הנכון, אי אפשר להתמודד עם הרגש כשהוא בא פתאום.

ברגע הראשון ודאי שלא, ואתה גם צריך, הבורא מסדר לך כך, שאתה מתפעל מהיראה הזאת, אתה ממש נכנס לחרדה. ובדיוק באותה צורת חרדה אתה צריך להיות ביראה ה', האם אני מסוגל להגיע לעשיית נחת רוח.

תלמיד: כלומר, בכול מקרה, העבודה היא ברגש לא בשכל. שכל לא עוזר לזה.

השכל עוזר, אבל העבודה היא ברגש.

שאלה: איך להפוך את האוויר בחברה פה, שברגע שמרגישים את הפחד הזה, מיד אתה יכול לבנות במקביל את היראה?

תלוי בכוונת החברה, היא צריכה להיות כל הזמן בנטייה, בחיפוש איך אנחנו מגיעים לעשות נחת רוח בין החברים ולבורא, מאהבת הבריות לאהבת ה'. אם יש לנו נטייה כזאת, והיא אפילו נמצאת בהכנה, בסטנד ביי, אז ברגע שמגיע למישהו איזה פחד חיצון, והבורא כבר ידאג שזה יגיע, אנחנו מיד הופכים אותו לפחד פנימי שנקרא "יראה".

שאלה: איך עושים את זה נכון ולא מתייחסים לזה כאיזו עזרה להתגבר על הפחד?

זה גם טוב. בא אלי פחד, ואני מאוד פוחד, רועד וזה לא נעים, הבורא שולח את זה בצורה כזאת שאני משתגע, אני לא יודע לאן לברוח, הייתי שמח להירדם או משהו, איכשהו לסגור את העיניים וממש אם אפשר להסתתר.

להסתתר אפשר רק "תחת כנפיך" מה שנקרא, כנפי השכינה. כנפי השכינה זה נקרא "העשירייה", כלי ששם שורה הבורא. רק אם אני מחובר אליהם נכון, אני מיד מוצא את הכלי הזה, נכלל בו. לא שאני נרגע, אני הופך את היראה הזאת, מזה שאני רועד עבור הגוף שלי, עבור החיים שלי האלו הגשמיים, לזה שאני נמצא עכשיו ביראה עבור החיים הרוחניים שלי שהם חיים במידה שאני משפיע לבורא דרך החברה. בזה מודדים את החיים, אחרת אין חיים רוחניים. חיים רוחניים זו מידה שאני גדל כפרצוף, עד כמה אני משפיע לעשירייה וכתוצאה לבורא.

לכן, אני שומר את הפחד הזה. ברגע הראשון בטוח שאני רוצה להתפטר ממנו, כמו שכתוב על משה שברח, רצה לברוח, אלה דברים טבעיים, בכוונה כך האדם חייב להרגיש את הפחד, כדי שהיראה תהיה לו באותה עוצמה ועוד פי תר"ך פעמים. נלמד אחר כך.

תלמיד: כן. אתה אפילו שמח ומוקיר תודה על זה.

לא ברגע הראשון.

תלמיד: לא, ברור שלא, אבל לשם אתה צריך להגיע.

כן ודאי, כי רק מזה יכולה להיות עלייה. וזה מה שנותנים לנו בכל מקרה ומקרה. אם הבורא רוצה להעלות את האדם, הוא מעביר אותו דרך מקרים כאלו.

שאלה: כל הזמן אני מנסה לתפוס אותך באיזה משפט שבו אתה פותח צוהר. אמרת עכשיו "עשירייה זו השכינה הקדושה".

זה חדש?

תלמיד: לא, יש גם עשירייה פה. אתה אומר כל הזמן "לפנות לעשירייה" ו"לבקש מעשירייה" זה לבקש מהשכינה הקדושה כביכול?

אם אתה מתייחס לעשירייה כמו לשכינה, אתה בסדר גמור.

תלמיד: לאחוז בזה בדבקות ובשלמות?

כן. חבר הוא חלק מהשכינה ממש, אם אתה רואה אותם בצורה כזאת.

תלמיד: מה זה רואה אותם? הכוונה אוחז בזה.

כן, רואה באווירה הפנימית, ביחס הפנימי.

תלמיד: זאת היגיעה, לנסות?

כן. ואז מתוך הקשר ביניהם, אתה מרכיב היחס שלך בסך הכול לעשירייה, כלשכינה. ותמצית של היחס שלך, זה גילוי הבורא.

תלמיד: אז כשמדברים כל הזמן על מרכז הקבוצה, זה מרכז השכינה כביכול?

ששם מתגלה הבורא.

תלמיד: עכשיו זה מתחיל להיות יותר ברור.

ברוך ה'.

קריין (עמדת מקורות): יש ברב"ש ג', "ברח דודי": "וזה כלל גדול שהאדם בעצמו נקרא נברא, זאת אומרת רק הוא לבדו. וחוץ ממנו הוא כבר בחינת שכינה הקדושה. נמצא בזמן שהוא מתפלל עבור בני דורו, זה נקרא שהוא מתפלל עבור השכינה הקדושה, שהיא בגלותא, ושהיא צריכה כל הישועות. וזה ענין נצחיות. ודוקא באופן כזה יכול להתגלות אור הרחמים."

שאלה: זה יכול להיות כל פחד. זה לא משנה איזה פחד, העיקר שיהיה פחד?

העיקר שיהיה פחד.

תלמיד: ואם אין, מה זה אומר?

אם אין, סימן שהבורא כנראה לא מטפל בך בצורה עוצמתית, או עניינית. לא שהוא מזלזל בך, אלא כנראה שאתה לא מספיק מוכן מבחינת הקשר שלך עם הסביבה. אתה לא יכול להשתמש בפחדים בצורה נכונה, ולכן הוא לא שולח לך את זה, לא מעורר בך את זה. אבל ברגע שתתקשר לחברה בצורה יותר צמודה שתוכל להשתמש בה לעניין, למטרה, תתחיל לקבל כאלו דברים.

תלמיד: אז להגביר את הקשר הלבבי עם הסביבה?

כן, הכנה בעשירייה. המימוש הוא שם. ולכן אם אתה מוכן לממש את זה בצורה כזאת, אז הבורא דוחף אותך להתקשר לסביבה. אתה מוצא שאין לך ברירה. אבל אם אתה לא מכוון לעשירייה או אין לך עשירייה, אז הוא לא יכול כל כך לעורר אותך. איפה תממש את ההתעוררות שלו? אתה מבין. ואז יוצא שאתה לבד לא יכול לעשות שום דבר.

אז הוא מביא אותך בסופו של דבר לאיזה התקשרות, לכנס נגיד שבו אתה מתחיל לראות דרך ההתקשרות. מה אנחנו רוצים להראות בכנס הזה, כנס בולגריה הקרוב? שאנחנו, אם נמצאים בחברה נכונה, בתמיכה נכונה, אנחנו יכולים לפתוח את כל הקושיות, כל הבעיות, ולהפוך אותן למדרגות ההתקדמות.

תלמיד: וכשיש זה גם אותו דבר, הפתרון הוא אותו פתרון, להתקשר יותר לסביבה גם כשיש פחד וגם כשאין פחד?

כן. אבל אם אתה אפילו בלי כאלו התעוררויות מלמעלה הולך ומתקשר לסביבה יותר ויותר, אז אתה מעורר את הבורא שהוא ישלח לך יותר. אבל תמיד הדברים שהוא שולח הם יהיו כהכבדת הלב, בעיות. ובדרך כלל בעיות הם.. אם אדם הוא חזק וצריכים לקדם אותו, אז הבעיות הם בדרך כלל דרך סכסוכים גדולים. אין מה לעשות. גם רב"ש, כמה משפטים הוא עבר עם ה"זוהר" ועם כל מיני דברים. היו בעיות.

שאלה: אתה פעם אמרת שרב"ש עזב את הארץ לאנגליה, ברגע שהיה את המשפט. אתה יכול לדבר על זה, להסביר לָמה?

כי הוא לא יכול היה בעצמו להופיע, כי זה לא מכובד. מצד אחד, מזמינים למשפט. מצד שני, לא מקובל שאדמו"ר מופיע במשפט, ועומד שם לפני שופט חילוני, זר, ששופט לא לפי חוקי התורה. אז באותם הזמנים של שנות החמישים לא הייתה לו ברירה, אלא נסע לאנגליה. היו לו שם כמה תלמידים, הוא היה גר אצלם כשלוש שנים עד שנגמר המשפט, ואז חזר. בינתיים הוא לימד שם קבוצות.

אפילו בזמני, זאת אומרת כבר שלושים שנה ומשהו אחרי זה, הייתי בבני ברק נפגש עם כמה אנשים שהיו לומדים אצלו. אלה הקבוצות שהקים אותם רב דסלר שהוא למד קצת אצל בעל הסולם, ואחר כך נסע לאנגליה ולעוד מקומות, ולימד את זה. הוא כתב את הספר "מכתב מאליהו" שזה ספר די ידוע, פופולרי בין הדתיים הליטאים. כדאי, כדאי לקרוא, אפילו ככה כדי להכיר. כי מה שיש לו שם, יש לו את זה מבעל הסולם. ולכן האנשים האלו, התלמידים שלו, הם היו מוכנים לקבל שיעורים מרב"ש.

הם אפילו אמרו לרב"ש, "אם לא היינו לומדים אצל רב דסלר, היינו חושבים שאתה מדבר שטויות". ככה להגיד בצורה ישירה, זה כבר מאוד מכובד בקבלה. בזה הם מבינים איפה הם נמצאים עכשיו, ואיפה הם היו נמצאים קודם, ושהם יכולים כך להגיד לו את זה בצורה כזאת. הוא היה מתגאה שכך אמרו לו. הוא סיפר לי על זה הרבה. אפילו הלכתי ללוויות בבני ברק, כשהתלמידים האלו נפטרו.

שאלה: אני שואל על הדוגמה של השפן. השפן מפחד, כי פתאום מגיע.

טוב מאוד, דווקא שפן זה טוב. זה שיש לך רגש, ואתה יכול יותר מהר להגיב על הדברים.

תלמיד: הוא מפחד, כי נעמד לידו האריה. הוא מפחד, כי כוח העשירייה בעיניו קטן לעומת המפחיד שעומד לידו. איך האדם ברגע שמגיע לו הפחד הזה, מלביש את העוז, את הכוח בעשירייה, שהיא שוות ערך לאותו המפחיד שעומד לידו? איך מלבישים, איך הופכים את זה לכוח בעשירייה?

תרגילים שאתה עושה בעצמך. ואני אומר לכם מתוך ניסיון שלי די עשיר, מכל מיני בעיות, מפחידים, משפטים ובכלל. תרגילים שאתה צריך לעשות. תרגילים. ובזה אתה מתאר לעצמך איך היית מוכן לזה, ואתה מזמין בזה יותר מהר שהבורא יעבור עליך את כל הבעיות וההכבדות, וכך אתה תתקדם. כן. והעיקר זה לבנות יחס לחברים, לקבוצה.

כמו שכותב רב"ש, שאדם צריך לדעת שהוא גם יודע ליפול על ידי החברים. ליפול על ידי החברים יש בזה לא חולשה, אלא נאמנות. כמו תינוק בידי האימא. שאין לי כוחות, עוברים גם כאלה מצבים, שאין לי כוחות, ואין לי במה לבטוח, אלא רק בחברה. זה דבר גבוה מאוד.

תלמיד: השיעור זה הזדמנות לעלייה. מה הפעולות אחד, שתיים, שלוש, שברגע שנכנסתי לתוך הפחד הגדול הזה, אני הופך אותו לכוח של העשירייה?

אם יש לך הכנה נכונה, אז יחד עם זה שמגיע אליך פחד וכובש אותך ברגע הראשון, במצב הבא אתה צריך לדעת בכל זאת, שאין עוד מלבדו. הוא כותב במאמר הזה, על פחד שמופיע באדם, ושיש בזה תרגיל מצד הבורא, ולא שאיזה משטרה, או שופט, או שכן, אני לא יודע שם מי, מפחיד אותך ורוצה לעלות עליך. "אפילו שחרב חדה מונחת על צווארו לא להתייאש מרחמים, כי זה באמת רחמים, והם מגיעים רק בצורת העתיד, שאתה תהפוך את זה ברחמים, במידה שאתה מתקשר לבורא. אם אתה מתקשר לבורא, אז פתאום אותה החרב אתה מרגיש שזה פרח.

תלמיד: זו בדיוק השאלה. האם אני אומר לעשירייה תחשבו עלי, מה אני עושה מול העשירייה, מה הפעולות שלי?

אתה מתפלל. עזוב את מה אתה עושה. אתה מתפלל לפחד מהבורא, ולהפוך את הפחד הזה ליראת שמיים. "יראת שמיים", שאתה מבקש מהבורא שהוא יעלה אותך למעלה מהאגו שלך, שתוכל להתגבר עליו. סך הכול אתה צריך מזה לקבל מסך. יש לפניך משהו, אם אתה עם המסך, אז אתה מסתכל על זה כמו על מכשול. אם אתה בלי מסך, אז אתה מסתכל על זה כמו על מפלצת.

שאלה: את הדוגמה על רב"ש הייתי רוצה לפתוח, אבל אני לא יודע אם עכשיו זה הזמן. יש שתי נקודות בשאלה שלי. אחת מתוך השיעור, מהו עצם הדבר של ליפול בידי החברים, של התקשרות בחברים בזמן פחד. מה זאת ההתקשרות הזאת שאני עושה עם החברים?

רגשית אני מרגיש שאני קשור איתם. אם אני מרגיש שאני קשור איתם רגשית, אז צריכה להיות אצלי כזאת דרגת ביטחון, כמו שאני קשור לבורא. ממש כך. זה לא שאני מתקשר פיזית. אני מרגיש שאם הבורא נתן לי את העשירייה, אם אני מתקשר אליהם, אני קשור לבורא. אין לי שום סיבה לפחד, אני יכול להפוך את הפחד הזה ליראה.

שאלה: פתחת היום על רב"ש, על הדוגמה הזאת, שהוא יצא מהארץ בזמן המשפט. הדוגמה שקיבלתי על רב"ש, מעבר למקובלים האחרים, שהוא היה שומר חוק, ופה דווקא יש כבוד, מעל הרבנות.

לא כבוד, מה פתאום, הוא פשוט שמר על עצמו להיראות כאדמו"ר, להיראות כאדם שנקרא רב. הוא קיבל סמיכה מהרב זוננפלד, אתה מבין מי זה זוננפלד,. עד כמה שהוא היה מכובד בעיני כל העולם החרדי. מכובד במידה שלא היתה כזו, אני חושב שהוא היה הכי מכובד במאה העשרים, הוא היה הרב של כל קהילות האשכנזיות החרדיות בארץ ישראל, כך לפחות הבנתי מהרב"ש, שהוא היה פשוט בראש. ובנוסף הוא היה אצל הרב קוק, שהוא מהצד השני, מצד המזרחי, תנועות המזרח, אלה עם הכיפות הסרוגות וכן הלאה. תראה איך בעל הסולם כיוון אותו לקבל סמיכה גם מכאן וגם מכאן, והוא קרא לעצמו אדמו"ר אחרי שבעל הסולם נפטר.

ואז מגיע משפט על ה"זוהר", למי שייך "זוהר", לו או לאח הקטן שלו, למשה אשלג. לא לבן שלו משה, אלא לבן הקטן של בעל הסולם. והיה ביניהם סכסוך למשך כל החיים, הם לא דברו, לא נפגשו, לא היה כלום. אפילו כשהאח שלו נפטר, הוא לא הלך לניחום אבלים, אלא שלח אותי. אני באתי לשם, ישבתי, הם דווקא כיבדו אותי, הראו לי כל מיני דברים של בעל הסולם שהיו אצלו, את הסכין של שבת שהיה כתוב עליה מדינת ישראל, ועוד כל מיני דברים, וזהו, לא היה שום קשר.

אבל על ה"זוהר" הוא נלחם. ולא הוא, אלא הם מסרו את זה לבית משפט. ללכת לבית משפט לאיש חרדי באותם הזמנים זה היה משהו משפיל מאוד. הוא לא היה יכול להרשות זאת לעצמו, כי זה כאילו מוריד את השם של אבא, והוא הבן הבכור של בעל הסולם, נמצא במשפט עם האח שלו, סכסוך במשפחה וכן הלאה, בשביל מה שכל הדברים האלה יתגלו? הוא לא רצה לתת לזה יד ולכן נסע לאנגליה, וחי שם שלוש שנים עד שנגמר המשפט, וכשנגמר, והוא זכה, הוא חזר.

תלמיד: זה נושא מאוד עדין, אבל התרשמתי עד עכשיו שאנחנו הולכים לפי החוק, לפי מה שהחוק אומר.

לפי החוק אתה יכול לעשות ככה, אין בעיה. אם אתה יכול מפני החוק לצאת למדינת הים ולהיות שם, ולא לבוא למשפט, אז אתה לא בא למשפט, נסעת. מה יש? לא ברחת, אתה נסעת, זה לא נגד החוק. אם היית מקבל הזמנה לבית משפט, ואסרו עליך לצאת מהארץ, ואתה הולך ליפו, לוקח סירה ובורח דרך הים, זה גם עולה 20,000 דולר, זה לא פשוט. אבל זה אפשרי, כל דבר אפשר. אבל הוא עשה את זה בצורה כזו כי הוא לא יכל להרשות לעצמו לעשות אחרת. הוא לא יכל. הוא הבן הבכור, הוא למד אצל אבא, האח הקטן עוד לא הספיק, והיו לו תלמידים.

יכול להיות שלא לבן הבכור? אתה הרי יודע את החוקים, לבן הבכור מגיע הכול, לא רבע, לא חצי, הכול. ודרך אגב שתדעו, יכול להיות יכול להיות שלא יקבלו כלום. ככה זה לפי דין תורה.

ולכן אני לא רואה בזה בעיה מצידו, הוא פשוט לא רצה לעשות רעש, לא רצה ללכלך את בעל הסולם שידעו שהילדים שלו מסוכסכים על ספר הזוהר.

תלמיד: רק למקובל מותר להיות בסכסוך משפחתי או לכולנו?

סכסוך משפחתי יש לכל אחד, יש לכולם, מה הבעיה? אני שמעתי בבני ברק כאלה דברים, אז מה? זה טבעי, זה אנושי.

תלמיד: אנחנו לומדים להיות בחיבור, באהבה, באחווה. ופה עד היום האחרון, אפילו בלוויה וכולי.

עד גמר התיקון יש לך כל מיני בעיות וחשבונות. כן, הוא לא הלך לא ללוויה, ולא לניחום אבלים, לכלום.

שאלו אותו מה קורה? הוא אומר, אני ידעתי שהוא הולך להתפטר מהחיים. כי שמו לאח שלו טרנזיסטור, מכשיר ללב, הוא לא עבד נכון, והמכשיר הזה גמר אותו עוד יותר מהר.

תלמיד: מה ההבדל בין מקובל שעומד באיזשהו סכסוך לבין אדם רגיל, במצב הפנימי שלו?

ודאי שהמקובל עושה חשבון אחר, אבל נראה לאלו שלא מקובלים שהוא עושה חשבון אגואיסטי, גשמי. ובכלל אלו שנמצאים בעולם הזה בלבד, לא יכולים להרגיש מה שמרגיש מקובל ובאיזה לחצים, באיזה מצבים הוא נמצא. כי כל הפוסל במומו פוסל, הם שופטים אותו לפי מה שהם מבינים, כמו הדוגמה שאתה אומר עכשיו על רב"ש.

זה לא חשוב, יבוא אליהו, יהיה ברור, והכול יסתדר. ואז תראו שאת הכול הבורא עושה ולא אנחנו. איך אומר הבורא? אני אעשה, ואני, ואני, כאילו לוקח הכול על עצמו.

קריין: קטע חמישי מתוך "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "ליל הכלה".

"חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי," זאת אומרת, במידה שאנחנו מרגישים שזה רע, ומגיע אלינו, זה בטוח מגיע מהבורא כי אין עוד מלבדו, ויחד עם זה נסתר מאיתנו שזה מגיע מהבורא ואין בורא. ישנה הסתרה. "כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון." ככה קורה ברגע הראשון וזה באמת מפליא עד כמה זה נעתק מכול מקובל ומקובל, כמו תלמידי רבי שמעון, הם היו ממש לקראת גמר התיקון. ומה היה? רצו להרוג זה את זה. איך זה יתכן? "וזה העונש היותר גדול שבעולם. הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש." אבל אין ברירה, הבורא מעביר אותנו דרך אותם מצבים שנקראים "עונש". חייבים להיכנס לחושך, ועוד חושך, לניתוק מהבורא. "כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה'," במיוחד אם הוא מכין את עצמו מראש, בקשר עם החברה, שתהיה תמיכה, כי ברגע שמפילים אותו לבור הם מיד מוציאים אותו. "אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'."

(זוהר לעם. הקדמת ספר הזוהר, "ליל הכלה", 138)

העיקר להעביר את זה כמה שיותר בצורה רגשית, ככה להתכלל, אפילו לא להתכלל. אלא כמו שאני לוקח עוגה וטובל בוויסקי. לספוג, זה מאוד חשוב, כי זה נשאר, התפעלות הזאת נשארת, ועוזרת.

שאלה: איזה תרגילים אתה ממליץ לעשות כדי לזרז את המצבים של טיפול הבורא? לדמיין במצבים גרועים? להיזכר במצבי סכנה?

אך ורק קבוצה שעומדת על ידך עם חבל, כדי מיד לזרוק אותו אלייך ולהוציא. וכך לכול אחד ואחד, והלוואי שהבורא ייתן לקבוצה לעבוד ללא הפסקה על כל חבר וחבר כל הזמן. בזה אנחנו מודדים את קצב ההתקדמות.

תלמיד: מה התרגיל?

התרגיל הוא שהם יכינו את עצמם בחיבור וברגישות לכול אחד ואחד, במה אנחנו יכולים לעזור. אבל במה אנחנו יכולים לעזור? בואו נעלה עכשיו, עוד לפני, "אני מעורר את השחר" זאת אומרת, בואו נעלה את גדלות וחשיבות הבורא בקבוצה, את החיבור של הקבוצה, אמנם שבכל זאת נזכה למצבים כאלה, שהוא מפיל אותנו, מוריד, אין ברירה. "כל אשר אהב ה' יוכיח"¹.

שאלה: כתוב כאן שהעונש הכי גדול שיכול לקבל מקובל זה להרגיש רע בהרגשת ה'.

להרגיש רע בהשגחת ה' זה לא העונש הכי גדול, העונש הכי גדול זה ניתוק. אין יותר גדול. ניתוק זה פשוט, אין לך קשר, לא טוב ולא רע, ואתה לא יודע מתי זה יגמר.

תלמיד: אתה ממש מרגיש חרדת נטישה?

אתה אפילו נמצא בניתוק כזה שאתה לא מרגיש שזה ניתוק, אלא נפלת לבהמיות כמו כל העולם. זה העונש הכי גדול.

אם כבר יש לך ייסורים ואתה לא מרוצה מהבורא, לא מבין, זה כבר מקום עבודה. זה כמו שני אהובים שנמצאים בכאסח, זה קשר, זה בסדר. יש קשר ביניהם, והם יסתדרו. אבל אם הם מתנתקים ואין ביניהם מגע, זו כבר בעיה. לפסיכולוגים אפילו יש חשבונות, כמה פעמים בחודש צריכות להיות כל מיני צורות של סכסוך כדי שהמשפחה תתקיים בצורה בריאה ותמשיך. יש להם אפילו חשבונות על מידות וכמות הסכסוכים. זה חייב להיות, כמו יום ולילה. זה לא יכול להיות אחרת.

שאלה: הקטע שקראנו כרגע זה קטע שנשמע בוא נגיד כמו חוק, זו עובדה, אתה תהיה קרוב לבורא, אם לא, עונש.

זה זוהר, ממאמר "ליל הכלה".

תלמיד: ועכשיו אמרת תיקחו את זה רגשית. איך עושים את זה? איך זה עובד ביחד? אני מבין שיש פה היגיון, איפה הרגש?

תנסה עם הגברת שלך במשפחה להמחיש את זה.

תלמיד: תן לי קצה חוט מאיפה להתחיל כדי להרגיש קטע כזה.

אתה לא מרוצה מהבורא? תבוא לאשתך ותגיד לה, "היום את מרגיזה אותי". מספיק משפט אחד.

תלמיד: זה אני עושה כל יום.

מה אתה עושה לי ככה? תעשה ככה עם הבורא לפחות.

שאלה: מבחינה רגשית לא להסכים, כן להסכים? דיברת על הטבילה של העוגה עם הוויסקי, זה ברמה כזאת שכרגע אני אגיד, אני לא מסכים עם הקטע, איך אני בודק את זה? איך אני יכול לגעת במקום שיפעיל לי את הנקודה הזאת של הרגש, כאילו סיכה שתיגע בי, משהו?

זו בעיה של העשירייה שלך, שהם לא מראים לך עד כמה אתה נמצא במצב לא בריא. זה לא טוב. באיזה קשרים אתם נמצאים אם אתה לא מרגיש שאתה צריך לדאוג להם, שהם לא דואגים לך, שמשתנה מיום ליום? זה הרגל, אין יותר גרוע מהרגל. בחיים הגשמיים שלנו מילא, גם שם הרגל הורס את הכול, אבל בחיים רוחניים אסור.

תלמיד: אתה קשרת את הקטע הזה לעשירייה שלי. מבחינה רגשית, לא מבחינה הגיונית, איך זה עכשיו קשור?

אני צריך להיות כל הזמן בהרגשה שאני תלוי בהם. ועד כמה שהם דואגים לי זו מידת החיים הרוחניים שלי, כי אני מקבל את זה מהם. ירצו, יזרקו לי חבל. לא ירצו, אני אפילו לא ארגיש שאני נמצא בבור.

תלמיד: אם אני מבין אותך נכון, אתה בעצם אומר לי שאני לא מרגיש כרגע כלום בגלל הקשרים שלי עם העשירייה?

מחוסר קשרים הנכונים.

תלמיד: מחוסר קשרים. אם הקשרים שלי בעשירייה יתחזקו, אז פתאום הדבר הזה יראה לי אחרת, ישמע לי אחרת.

אתה כל הזמן תרגיש שינויים אפילו בזה, יותר קרוב, יותר רחוק. ובמידה הזאת אתה תרגיש שאתה נמצא קרוב או רחוק עם הבורא. ואז תתחיל להרגיש שכול העולם, כל הדברים שקורים בעולם בהתאם לזה משתנים, מאותו שורש איך שזה מגיע. ואז ודאי שהפחדים לא ייעלמו, רק אתה תשתמש בהם בצורה נכונה. אתה מעביר את הפחדים האלה מפחד ליראה, מפחד מהחיים האלו ליראת ה'. זו המצווה הראשונה בזוהר, שם למדנו פקודות אורייתא. אז פקודה קדמה היא יראה.

תלמיד: כמו שעכשיו נתת את הדוגמה עם העוגה, אתה לא אומר לי בוא תרגיש בעצמך משהו, אלא בוא תרגיש מתוך העשירייה לתוך הקטע.

אני רוצה להרגיש את הקשר שלי עם העשירייה כמו אותה עוגה שטובלים אותה בוויסקי. אני רוצה שהם יכנסו לתוך כל הרצונות והמחשבות שלי, לתוך כל הנימים שלי, שאני ארגיש שהם ככה נמצאים בי, שאני ספגתי אותם. כי דווקא בכמה שהם יכנסו בי, באותן הכניסות שלהם בי אני ארגיש את הבורא. לי אין כלים להרגיש את הבורא, אני כולי רצון לקבל. אבל כשאני נותן להם להיכנס בי, אז באלו הכניסות שלהם בי אלו רצונות להשפיע שאני מקבל, ובהם אני אגלה את הבורא. זה נקרא "מאהבת הבורא לאהבת ה'", זה ממש בצורה פיסית קורה. פיסית אני אומר לך. אתה צריך להרגיש את זה בפנים.

תלמיד: אז כשאתה מפנה אותנו להרגיש קטע, בעצם מה שעכשיו הסברת, מפה אני מתחיל להרגיש את הקטע שאנחנו קוראים.

אז אתה מתחיל להרגיש את הכלי שלך שזה הנשמה שלך, הכניסה שלהם ברצון לקבל שלך זו התגלות הנשמה, ובתוכה אתה מתחיל להרגיש את הבורא. זה צריך להיות מאוד רגשי. ממש כך.

לכן הפחד הוא הרגש הכי קרוב לזה, כך הוא עובד מצד האגו. כי אנחנו מרגישים בזה כניסת השליטה הזרה שנכנסת בנו. אז אני רוצה לפתוח את עצמי ולהגיד, הקבוצה זה הבורא ואני רוצה לקבל את השליטה הזאת דווקא. כי אם אני משנה את היחס שלי אליהם, זה הופך להיות לכלי של נשמה.

שאלה: בדיוק באותו מקום, איך אני נלחם בלשון הרע שמגיעה לעשירייה מבפנים ומבחוץ?

אלו אותם ההפרעות שהבורא שולח. מה יש?

תלמיד: בדיוק. אבל איך אני סותם את האוזניים?

אתה לא צריך לסתום, כי אז אתה לא תתקדם. אם זו עבודה זרה, ממש זרה, אז אתה סותם את האוזניים, סוגר את העיניים. זה משהו אחר. אבל אם זו לא עבודה זרה אלא זה בא כדי לחזק אותך, שאתה תלך עוד קדימה ועוד קדימה, עוד יותר תוכל לאחוז בהם, אז למה היא זרה? זה עזר כנגדו.

תלמיד: כי זה מחליש את כוח העשירייה.

אז מה? מחליש. אתה צריך להתנתק, להתקלף מהדבקות הקודמת בעשירייה ולהגיע לדבקות הבאה. זה כמו שפרצוף מזדכך ומפתח אחר כך פרצוף הבא.

אני לא חשבתי שיהיה לנו כזה המשך סוער בנושא הזה.

שאלה: אם הבורא או הקבוצה, יארגנו לי מצב שבו אני מרגיש שאני פשוט מנותק מהבורא, מהדרך, מהכול, אני אבוד, דווקא במצב הזה אני ביטלתי את האגו שלי שתמיד הפריע לי. מה הקשר בין הביטול להכבדת הלב?

אני לא יודע בדיוק מה אתה אומר, יכול להיות שזה המצב, אבל אם אתה מבטל את האגו, זאת אומרת אתה עושה את זה כדי להרגיש יותר טוב, פחות הפרעות. מתוך זה שביטלת את האגו, עשית את זה, עכשיו תתחיל לפתוח אותו בחזרה, מה עבר עלי, ממי קיבלתי, איך אני מפתח את הנושא, איך אני פותח אותו, איך אני מתחיל ממנו והלאה להתקדם לקראת המטרה.

הרי כל המצבים שלנו, מה שלא יהיה, הם נפעלים מגמר התיקון, "סוף מעשה במחשבה תחילה", ככה זה מגיע לנו. ולכן אני צריך להבין מה במצב שאני נמצא עכשיו מגיע לי מגמר התיקון, איך אני מתקדם לקראת זה. אז ההתקדמות היא בזה שאני מוצא קבוצה ובורא. זה פשוט צריך להיות תמיד כאיזה פתרון קבוע בכל מצב ומצב - קבוצה, בורא.

ואז בכל מצב ומצב יהיה לך יחד עם זה כל מיני הרמוניקות, פעולות בהתאם לזה קטנות, איך אתה מייצב את המצב, היחס שלך עם הקבוצה ועם הבורא. זה הכול. אין, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", זה מה שאנחנו צריכים, אדם קבוצה בורא. כל כך פשוט.

שאלה: האם עלי לשמור על העשירייה מהפחדים שלי או שזה יפגע בדבקות בעשירייה?

זאת אומרת, האם אתה צריך לספר לעשירייה איזה סוג פחדים עוברים עליך וכך זה עוזר לך אולי להפטר מהם, או זה עוזר לך לא להפטר, או זה עוזר לך להתקדם, זאת אומרת להשתמש בהם בצורה מועילה. או שלא כדאי לספר להם. מצד השני, יכול להיות על ידי זה אתה מגיע להכביד את ליבם וגם יהיה להם קשה. או ההיפך, שהם יידעו במה אתה נמצא וגם יראו וישמרו גם את עצמם מזה, וכולי. יש בזה כאילו הרבה חשבונות, מה לעשות.

האמת, שבדרך כלל אנחנו עוברים את זה בשתיקה. יש לך עוד תשעה חברים וכל אחד עובר כל רגע ורגע כל מיני מצבים. ואם אנחנו נתחיל כך לבלבל את המוח אחד לשני, אמנם שהדברים האלה נכונים ומגיעים מהמערכת שמתקנת אותנו ואנחנו מבינים שזה דוחף אותנו לחיבור, אבל בכל זאת אנחנו צריכים להשתדל לעבור את הדברים האלה בפנים.

בחוץ אני צריך להראות רק את ההתרוממות, התעוררות הלב. זאת אומרת לשתף את החברים עם המצבים הפרטיים שלי כאילו "הרעים", השליליים, אני צריך להיזהר. אלא ההיפך, את המצבים הטובים יכול להיות שאפשר להביע. אבל בדרך כלל, לפי מה שאני גם ראיתי אצל רב"ש ותלמידי בעל הסולם שהספקתי לראות אותם, הם לא היו מדברים על זה. הם היו מבינים זה את זה מבפנים.

אני יושב ולומד עם הלל גבשטיין או עם מנחם, שמנחם היה בשלוש שנים עוד יותר מבוגר מרב"ש, ורב"ש ככה עובר לידינו שם משהו לוקח מהמקום שלו איפה שהיה שם מתפלל וחוזר לחדר השיעורים, והם אומרים, איך יכול להיות שהוא כל הזמן נמצא גם במצבים כאלה בדבקות, גם אני לא זוכר איזה מצבים אלה היו. משהו כזה, שהוא כל הזמן רק מכוון והם היו בעצמם מתפעלים. הם הרגישו את זה עליו. אני רואה זקן הולך מפינה לפינה, לוקח איזה ספר או משהו מהארון וחוזר לחדר הלימוד, זאת אומרת, הם מרגישים מבפנים. אנחנו עוד מעט נגיע לזה.

שאלה: איך אפשר לעזור לחבר שעובר כל מיני קשיים בחיים הגשמיים, מאבד את העבודה, בעיות במשפחה, מתייאש מהדרך למרות שהוא השקיע הרבה מאמצים. מה הוא יכול לעשות, ומה יכולה העשירייה לעשות עבורו?

רצוי שזה יהיה גוף בתוך הקבוצה שמטפל גם בבעיות משפחה, וגוף אחר מטפל גם בבעיות עבודה. ועוד גוף יכול להיות שמטפל בבעיות בריאות. שיהיו לנו כאלה אנשים שהם כבר יקבלו לזה איזה מומחיות, ואנחנו מסכימים שהם מטפלים בזה. דווקא בדרך כלל רב"ש היה שולח אותי לטפל בבעיות במשפחה, אני לגמרי לא רציתי. זה ביכולת שלו בהכול, יכול להיות שהיה שולח עוד מישהו, שאני אפילו לא יודע את זה.

והיו כאלה שהיו אחראים על בעיות בריאות, היו פונים אליהם, הם היו יודעים איך להשיג תור מהר לרופא, עוד משהו כזה. אז לזה צריכים להיות מערכות כאלה קטנות, שניים, שלושה אנשים אם זו קבוצה גדולה, שהם מטפלים בזה, בכל בעיה ובעיה ספציפית.

שאלה: הרבה מהתלמידים שלך הגיעו אליך כיוון שאתה רב גדול, הם רוצים לקבל איזשהו ביטחון בחיים הגשמיים. אתה אומר שכל הזמן יהיו לנו פחדים בדרך. איך אנשים חילוניים רגילים צריכים להתייחס לדברים האלה?

אני בזה עושה בֵרור, סלקציה, למי שלפי הזמן שלנו מותר לו להיכנס לחכמת הקבלה והוא יכול להועיל להתפתחות הנשמה הכללית של האנושות, הוא בכל זאת יבוא. הוא לא יפחד משום דבר, הוא לא ישמע את זה. זה לא יהיה בשבילו מכשול. כי המטרה להשיג קשר, גילוי הבורא, לדעת את סוד החיים, להרגיש את החיים, פנימיות החיים, לפתוח את הגבולות של העולם הזה, זה חייב להיות בשבילו חשוב מכל. אני זוכר שכך זה היה לי, לכן אני מחזיק כל החיים.

אם אין כזה, אז שילכו. שיפחיד אותם ויתרחקו. אדם שבא לכאן הוא צריך להבין שאו זה או החיים לא שווים כלום, "טוב לי מותי מחיי". וכל יום הוא הולך ומחזק את הכלל הזה.

שאלה: נתת דוגמה לגבי הבור והחבל. כאשר החבר נופל לבור, מה זה החבל הזה בדוגמה? איך העשירייה יכולה לעשות איזו פעולה שתיקרא חבל עבור אותו חבר?

היא מתחברת כדי להציל את החבר, דווקא בשבילו היא עושה חיבור מסוים מיוחד ולא כרגיל כמו שיש לה, ואת החיבור הזה ביניהם, בין תשעה חברים, היא משלשלת אליו, לתוך הבור, יחס מיוחד אליו. הם רוצים שהוא יתקשר ורק יחזיק את החבל, לא צריך שום דבר, הם מוציאים אותו בעצמם.

זאת אומרת החיבור ביניהם הוא מספיק להיווצרות קשר כזה שנקרא חבל ולעלייתו למעלה, מייאוש, מחוסר אונים שהבורא מסדר לו, וגם מסדר להם עזרה וכך הם כבר מתחברים למצב שהוא כמצטרף אליהם ואז יכול הבורא להתגלות ביניהם, יש כבר כלי שלם.

שאלה: אז זאת פעולה יותר פנימית או זה משהו יותר גשמי נאמר, חומרי?

גשמי, חומרי, אני לא יודע, יכול להיות גם במשהו, אבל בעיקר זה ההתחברות הפנימית שלהם שכך הם פועלים כלפיו כדי ודאי לעשות נחת רוח לבורא. גם מצידו, גם מצידם, שהם מחברים אז הכוונה שלהם להשתמש בחבר כדי להשפיע נחת רוח לבורא, והוא גם מבקש מהם כדי לעשות נחת רוח לבורא. זאת אומרת כולם מכוונים לפעולת השפעה.

שאלה: היום הזכרת שיוצא שכל מ"ן שאנחנו מעלים הוא מכוון לעשירייה. אז אפשר להגיד שלהתפלל לא צריך למישהו שם אלא לעשירייה?

לא, לא כך. אנחנו מדברים על הירידה, נפילה שקיבל איזה חבר מעשירייה בצורה מכוונת מהבורא, כדי שכל העשירייה, התשעה יתחברו כדי לעזור לו להתחבר אליהם. זו פעולה מיוחדת, מסוימת. זה דבר אחד. דבר שני, כשהם עובדים על יתר החיבור שלהם. זאת אומרת הם מחפשים אז מה עוד חסר להם כדי להיות מחוברים ביתר עוז, ביתר כוח.

וכאן זו הבעיה, מוצאים את זה או לא. יכול להיות שהבורא מסדר להם כזה דבר, שהם לא מוצאים שום סיבה שכדאי להם להיות יותר מחוברים, איך. אנחנו רוצים להיות יותר קרובים לבורא, יותר להשפיע לו, יותר להרגיש אותו, לא חשוב מה, והבורא לא נותן, זה משחק כזה. אז מה הם עושים? על ידי מה הם מעוררים אותו?

האמת זה מצב מאוד קשה, זה כשלא מקבלים תשובה, תגובה, כאילו הבורא מזלזל בהם, נרדם, ישן שומר ישראל. יש כאלה מצבים אבל אצלנו אין בזה כל כך בעיה, אני אגיד לכם פתרון פשוט, אומנם שעוד נתקל בזה, אצלנו אין בזה בעיה כי יש לנו הרבה עשיריות. יש לנו קבוצה גדולה שכוללת בתוכה עשרות קבוצות. אם אנחנו נתחיל לדאוג מקבוצה לקבוצה, מעשירייה לעשירייה, אנחנו פשוט נמצאים במצב שרק לקראת גמר התיקון יש לך את הכיוון יש לך הווייז הזה, הוא מכוון אותך, אין בעיה. ממש, אין בעיה.

כי יש הרבה קבוצות, הכול מגוון, אנחנו לא ניתקל, אף רגע לא ניתקל בבעיה שלא יודעים מה לעשות. תמיד יהיו לך פה ושם אפשרויות לעזור, להתכלל וכך להתקדם.

שאלה: איך אפשר להתגבר, מאיפה הכוח להתגבר על הכבדת הלב?

בתוך קבוצה, אין בעיה. אם אני וכל החברים שלי רוצים להתחבר, להתקבץ יותר ויותר סביב המרכז שלנו, המרכז שלנו, זאת אומרת סביב הרגשה משותפת, אנחנו כאני אחד, אז אין לנו שום בעיה. בפעולה הזאת אנחנו מצידנו מרפאים את הכול.

שאלה: כשיש מצבים שבהם אני באופן אישי צריך לדבר עם הבורא, שמתי לב שאין לי חשק לעשות את זה. פשוט בא לך להתכלל בעשירייה, ולבנות איזה יחס כאילו שלא אני בקשר עם הבורא אלא העשירייה בקשר עם הבורא. האם זה נכון?

תמשיך ואחר כך זה יתברר. אלה דברים שאני לא רוצה לקבוע במקומך.

שאלה: התהליך הזה של הדבקות והתיקון, זה קורה כאשר ביקשתי את הקצה הזה של החבל, כאשר אני נזקק לו? האם אני צריך לצפות לאיזו תוצאה מהעשירייה, או שפשוט מספיק שאני נזקק לחבל הזה ואז כבר כל המערכת מתחילה לפעול?

האם אני צריך לגלות להם את החיסרון לעזרה שלהם או לא? למה לא, אם זה עוזר לכולנו יחד להתקדם למטרה? אני בזה עושה טובה לכולם. הבורא עשה לי את זה, נתן לי את הכבדת הלב, כל מיני בעיות. אני נמצא במצב שאני לא יכול להוציא את עצמי משם, אני נמצא במצב שאני לא מסוגל בעצמי להתחבר לעשירייה, אני אטום, נמצא בכאלה מצבים. למה שאני לא אגלה להם שאני זקוק לעזרה? זה נקרא העלאת מ"ן גם ממני כלפי העשירייה. אני בזה מעורר אותם, על ידי זה כולנו נתקדם.

אנחנו עובדים על הרצון לקבל המשותף שלנו ולמטרה המשותפת, ובמי שהבורא מעורר את החיסרון, אז הוא צריך להביא את זה לקופה המשותפת. לכן אין כאן שום חשבון, מי מרגיש כך ומי מרגיש אחרת, אלא רק המטרה הכללית שלנו צריכה לקבוע את כל היחסים בינינו. ולכן אין כאן חשבון אישי, רק המטרה כללית.

קריין: קטע שישי מתוך מאמרו של רב"ש, "לשמה ולשלא לשמה".

"הירידה שקבל האדם, הוא לטובתו, שמן השמים נותנים לו טיפול מיוחד, שהורידו ממצבו, שהיה חושב, שיש לו קצת שלימות. וזה ניכר, מזה שהוא מסכים להשאר כך במצב הנוכחי כל ימי חייו. מה שאין כן עתה, כשהוא רואה, שהוא מרוחק מרוחניות, אז הוא מתחיל לחשוב "מה באמת רוצים ממני, ומה עלי מוטל לעשות, ולאיזה מטרה אני צריך להגיע". ורואה את עצמו, שאין בידו שום כח לעבודה. ומוציא עצמו במצב של "בין שמים וארץ". ורק האדם יכול להתחזק, שרק הקב"ה יכול לעזור, מה שאין כן הוא מצד עצמו, אבד. ועל זה נאמר "וקוי ה' יחליפו כח", היינו אלה אנשים המקווים לה'". פירוש, שהם רואים, שאין אחר בעולם, שיכול לעזור להם יחליפו כח חדש בכל עת. נמצא, שהירידה זו היא דוקא עליה. היינו, שעל ידי ירידה זו, שמה שהם מרגישים, זה נותן להם לעלות בדרגה, היות ש"אין אור בלי כלי"."

(רב"ש - א'. מאמר 29 "לשמה ושלא לשמה" 1986)

שאלה: רב״ש אומר שהירידה שהאדם קיבל היא לטובתו, למה?

לטובתו.

תלמיד: מה זה נותן לו?

נותנים לו חושך כדי שירגיש איפה שהוא נמצא. מגלים לו עוד קצת מהרצון לקבל השבור שלו שקודם לא היה נגלה, אז עכשיו מגלים לו. ואם הוא מתקן אותו בדבקות לקבוצה, אז הוא מתקדם למטרה. ועוד מגלים [לו] חושך, היינו את מידת הניתוק שלו מהקבוצה שקודם לא הרגיש, והוא מתקן אותו בלהתחבר לקבוצה, ועוד. וככה צעד אחר צעד מתקדם למטרה, לדבקות הסופית, הנצחית בבורא.

תלמיד: מה נותנות לי הירידות האלה בעצם?

זאת לא ירידה, זה גילוי.

תלמיד: זה פחד?

את זה אתה מרגיש כירידה ופחד, אבל בעצם מהות הפעולה היא לגלות לך את הכלי השבור שלך בהדרגה. בהדרגה, חלקים, שורש, א', ב', ג', ד', של שורש, דשורש. שורש, א', ב', ג', ד' של א' דשורש דשורש. שורש, א', ב', ג', ד', ב' של שורש דשורש. וככה 125 מדרגות.

תלמיד: בכל מערכת יחסים שיש לך, עם הקבוצה, האישה, זאת חובה להרגיש בינינו ירידות ופחד?

במה שמעבירים את האדם אל תעשה על זה ביקורת, אלא תנסה להמשיך לקראת המטרה. והכיוון שלך לקראת המטרה, הוא ייתן לך תשובה איך להתנהג.

תלמיד: אבל זה קשה. כשהאישה אומרת לי שהיא התיקון שלי, למה? למה החברה צריכה להיות התיקון שלי?

זאת אומרת, שאתה התחתנת איתה כדי שהיא תתקן אותך.

תלמיד: ככה היא אומרת. חשבתי שהיא צריכה להיות טובה, לא עושה את המוות. מה זאת אישה טובה, או חברה טובה.

למדת בישיבה?

תלמיד: הרבה שנים.

שם נהוג להגיד שמי שמתחתן דומה לקונה פרה וטלית. זה לא צחוק, זאת אומרת שאלה החיים הבהמיים שלנו, קודם כל זה לא לגנאי, אין בזה שום דבר. זאת קנייה, אתה שילמת משהו כשהתחתנת? לפחות טבעת ששווה יותר מפרוטה, זה קניין. אתה למדת את החוקים האלה או לא? אז קנית קודם כל אישה, אלה חוקים, אין בזה שום דבר לבזות מישהו.

אז אתה קנית אישה כדי לבנות את הבית, זהו, גמרנו עם זה. אתה לא צריך לזלזל בה, אבל להתייחס אליה בצורה עניינית. אז אל תביא לנו את זה כדוגמה. אנחנו לא עושים עם אישה עבודה רוחנית, אנחנו רוצים קודם כל לסדר שם דברים, שיהיה מסודר הכול. אתה צריך לדאוג לבית, לילדים, לכל דבר, זהו.

תלמיד: בקבוצה, בעשירייה שלך אתה יכול להגיע למערכת יחסים כמו עם האישה?

אל תזכיר לנו אישה. איפה ראית בישיבות ובלימודים שמדברים על דברים כאלה?

תלמיד: אבל אנחנו יודעים שזאת עבודה קשה מאוד, לעשות עבודה עם אשתך.

אז אתה תעשה את העבודה אבל אל תבוא אלינו. אצלנו לא תמצא לזה פתרון, אנחנו לא מדברים על זה.

תלמיד: ובעשירייה איך אתה יכול להגיע לפתרון?

בעשירייה? את זה אנחנו לומדים.

תלמיד: איך אתה יכול להגיע לפתרון? לפעמים באמת מעליבים אותך, באמת פוגעים בך, אז מה אתה צריך לעשות בדיוק?

זה בכוונה, כדי שאתה דווקא למעלה מזה תגיע לאהבה אליהם.

תלמיד: מה לבקש, שיעזרו לי לצאת מזה?

לא. גם לעזור, אבל לא לצאת, למה לצאת?

תלמיד: אז מה לעשות?

אתה רוצה למחוק את החסרונות?

תלמיד: לא, אבל אני לא רוצה להיות בסכסוך כל הזמן.

כן, יופי. שהסכסוכים יישארו, ואתה על פני זה מכסה אותם באהבה. אתה לוקח כאילו שמיכת אהבה, ובאהבה מכסה את החסרונות. ככה לכסות אותם יפה.

תלמיד: מה זה בדיוק? מה זה לכסות?

שהשנאה הזאת תתקיים הלאה, ועל פניה תהיה שמיכה של אהבה. ולשמור על שניהם. אם לא תהיה עביות לפי מה תהיה זכות, עוצמת המסך, דחייה, אור חוזר, זיווג דהכאה? זיווג דהכאה, זאת אומרת שחייבת להיות הכאה. "לא, אני רוצה למחוק את זה", אז אתה תישאר כמו בעביות דשורש.

שאלה: אמרת קודם שאם קבוצה אחת תעזור לאחרת, עשירייה אחת לאחרת, אנחנו כמו בוייז בדרך לגמר תיקון, במסלול לגמר תיקון.

אני אומר, שלא יחסרו לנו בכלי העולמי שלנו בעיות, שאם אנחנו נתחיל לסגור בינינו אז נגיע לגמר התיקון. זה נקרא הדור האחרון, שכבר מוכן, הכול מוכן. רק לבצע את החיבור.

תלמיד: מה זאת עזרה מקבוצה אחת לאחרת, במה זה בא לידי ביטוי?

סכסוכים, חוסר התקרבות, ירידות, נפילות, כמו בין בני אדם בקבוצה, רק בצורה יותר עוצמתית. ואם קבוצה אחת פתאום מרגישה, אין לנו חשק, אין לנו כלום, לא רוצים, לא למטה לא למעלה ולא שום דבר, אז קבוצות אחרות יכולות להשפיע עליהם.

תלמיד: אני לא מבין בין איזה קבוצות אתה מדבר, כמו מה? פתח תקווה, מוסקבה?

כאן יושבות שלושים ושתיים עשיריות? כן. זהו. הן לא יכולות לעבוד יחד? רק שאתם לא משתמשים בדבר כזה שכל קבוצה הופכת להיות ליחידה. אז יש כאן כאילו שלושים ושתיים יחידות, שזאת כזאת עוצמה שאתם יכולים כל הזמן, כל הזמן.. אם אתם תתחילו להתחבר ביניכם, אז אתם תרגישו שאתם נמצאים כמו על אותה הרפסודה, וכל הזמן, כל הזמן אתם צריכים להגיע למצב שאתם מאזנים אותה, שהיא נרגעת. למה נרגעת? כי אתם עשיתם את הקשר ביניכם כמו בפלס, כך שאתם נמצאים בקשר היפה, הנכון ביניכם, ואז הבורא יכול שם להתיישב על מי מנוחות.

תלמיד: עכשיו אין כל כך קשר ביננו, בין העשיריות.

אין עדין. זה עוד קדימה. אבל יש כבר תשתית, הבורא כבר סידר אותה.

שאלה: בדיוק בנושא הזה. אנחנו בעשירייה ראינו לפני כמה ימים, שהחיבור שלנו עם אירופה כהכנה לכנס, הוא ככה ככה. אז החלטנו לקחת פעולה, וחבר הציע שפשוט נתקשר. יש את הזום של חמש כל יום אחר הצהריים זמן ישראל, וכאילו מקבלים רשימה של שלוש קבוצות שאיתם אנחנו אמורים להתחבר. ויצא שכך אנחנו כל יום מתחברים, ומי שנכנס, נכנס.

החלטנו ביומיים האחרונים לא לוותר על זה, וכל חבר מתקשר פיזית לחבר אחר שהוא מכיר מהקבוצה, ועושים שיחה של כמה דקות כהכנה, וכדי להעלות את חשיבות מפגש זום הזה כהכנה לכנס. והתוצאות מדברות בעד עצמן. שלשום היה לנו עשרים וחמישה אנשים שהתחברו מכל העולם, לזום האחד שלנו. אתמול היה לנו עשרים ותשעה אנשים, והיום בעזרת ה' נכפיל את המספר. בזה אני רוצה לעורר קצת קנאה. אני יודע שיש עשיריות שעובדות מאוד חזק עם עניין הזום בחמש. זו הזדמנות מאוד מאוד טובה להיות בכנס יום יומי בזמן היום, אחרי השיעור, וזה דבר מאוד מאוד חשוב.

הייתה לי גם שיחה עם חבר מאיטליה, שהוא הודה שיש לו איזה בעיה, והוא לא ידע אם לפנות לעשירייה עם הבעיה. הפניתי אותו כמובן לשיעור הבוקר שבו דיברנו על הכבדת הלב, היום דיברנו על זה עוד יותר. אז זה ממש קשר אנושי שאסור לפספס אותו.

אמנם יש לנו ווטצאפ, יש לנו זום, אבל להתקשר אחד לשני זה לא פחות חשוב. אני קיבלתי מהשיחה הזו המון כוחות.

בזה בטח. זה התיקון שלנו.

שאלה: איך יכולים להתחבר עם החברים שלא משתתפים בסדנאות, ולא משתתפים במשימות של היום? האם אנחנו צרכים ללכת למעלה מההבדלים, ולחשוב שזה הבורא שעומד מאחוריהם?

לא, אנחנו לא צריכים כך לחשוב, ולכן לא לפנות אליהם. אלא אנחנו צריכים להגיד כך, כן, ודאי שהבורא נמצא אחרי כל אדם ואדם, ולמה הוא לא מעורר את האדם לפנות אלינו? כי הוא נתן לנו אחריות שאנחנו נפנה אליהם, ונעורר את כולם את כל באי העולם, ולכן אנחנו צריכים להתקשר אליהם. ועוד פעם, ועוד פעם, ולא חשוב שהם לא כל כך מגלים לזה שמחה שאנחנו מתקשרים אליהם. זה כמו עם הילדים. אז אנחנו צריכים יותר ויותר להתקשר אליהם, ואז הם ירגישו שאנחנו מחכים, מצפים להם. אז תתקשרו.

קריין: קטע שביעי מתוך מאמרו של רב"ש "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה".

"האדם צריך לומר, זה שהוא נמצא בשפל המצב, אין זה מטעם, שעתה הוא נעשה יותר גרוע. אלא עתה, היות שהוא רוצה לתקן עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אז מלמעלה מגלים לו את מצבו האמיתי, מה שנמצא בתוך גופו. שעד עתה הם היו נעלמים, ולא היו נראין לחוץ. ועתה הבורא גילה אותם. ועל זה האדם אומר, שזהו חסד, מה שהבורא גילה לו את הרע שבו, בכדי שידע את האמת, ויהיה בידו לבקש מה' תפלה אמיתית. נמצא, שמצד אחד האדם רואה עתה, שהוא מרוחק מה'. ומצד השני, האדם צריך לומר, שה' קרוב אצלו, וה' מטפל עמו, ומראה לו את החסרונות. לכן הוא צריך לומר, שהם חסדים."

(רב"ש - ב'. מאמר 1 "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה" 1991)

קריין: שוב.

"האדם צריך לומר, זה שהוא נמצא בשפל המצב, אין זה מטעם, שעתה הוא נעשה יותר גרוע. אלא עתה, היות שהוא רוצה לתקן עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אז מלמעלה מגלים לו את מצבו האמיתי, מה שנמצא בתוך גופו. שעד עתה הם היו נעלמים, ולא היו נראין לחוץ. ועתה הבורא גילה אותם."

זאת אומרת, כל הכלים השבורים שהיו טמונים בפנים עוד מהשבירה הכללית של אדם הראשון, הם הכול נמצאים בנו. ואז מתגלים בהתאם לעשיריה, למצבים חיצוניים פנימיים של כל אחד עם העשיריה, עם הכלי הכללי כולו. זה חשבון לא שלנו, אבל זה הכול מתגלה מכבר, שזה נמצא. לכן אין דבר שמתגלה לנו בעולם הזה כתמונת העולם, ופתאום זה נופל על אדם. ואז "למה אני נכנסתי לזה, ולמה זה מגיע לי, ולמה זה מגיע לי". זה מגיע לך מתוך שבירת הכלי משכבר, מחטא עץ הדעת. ולכן משם זה כבר נכתב, ושם זה כבר חתום, ואין חדש תחת השמש. ואתה היית צריך לגלות את זה, ועכשיו זה מתגלה. אז תקבל את זה בבקשה, ותמשיך בצורה עניינית מכאן והלאה לקראת התיקונים.

זה אמת, כי אין מקרה. ככה אנחנו צריכים רק לקבל יותר ויותר, להתכלל מזה יותר, ואז אנחנו נדע אם כך בצורה עניינית, איך להתייחס לזה. קודם כל לקבל כל דבר שמגיע לי, שזה כבר רשום. אין מה לעשות. זו הנשמה שלי שנמצאת בי דורשת כזה תיקון. זה התיקון של הנשמה.

"ועל זה האדם אומר, שזהו חסד, מה שהבורא גילה לו את הרע שבו, בכדי שידע את האמת, ויהיה בידו לבקש מה' תפלה אמיתית. נמצא, שמצד אחד האדם רואה עתה, שהוא מרוחק מה'. ומצד השני, האדם צריך לומר, שה' קרוב אצלו, וה' מטפל עמו, ומראה לו את החסרונות. לכן הוא צריך לומר, שהם חסדים. "

(רב"ש - ב'. מאמר 1 "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה" 1991)

רק עדיין לא מגולים. כי הוא לא מגלה על אור חסדים אור חכמה, גילוי, אבל זה כבר חסד.

שאלה: אם אדם מרגיש את ההרגשה שהכול בא מאין עוד מלבדו, ובלאו הכי הוא היה קיים. האם הוא לא נכנס לסוג של אדישות, ואומר, מילא אם זה קורה מהבורא, אז מה אכפת לי?

תראה, הוא צריך גם בזה לראות הכבדת הלב. כי אם אני לוקח את מטרת הבריאה כדבר חשוב, ואת מטרת החיים ומטרת התיקון כמצב ההכרחי שנמצא לפני, שאני צריך להגיע לזה שאני צריך לתקן את העולם, אז איך אני אגיד שלא אכפת לי?

תלמיד: האדם לא מרגיש ככה, כשאני אומר לא אכפת לי.

אם הוא לא מרגיש, אז שילך לפנסיה.

תלמיד: אבל הוא רוצה ללכת לפנסיה, רק אין לו את האפשרות.

מה זאת אומרת, הבורא לא נותן לו לא משחרר אותו.

תלמיד: ודאי שלא משחרר אותו, עוד ההפך, הוא עוד עושה לו כל מיני.

יופי. אז אם כן, אז שישתמש בזה בצורה נכונה.

תלמיד: אבל איך הוא יודע? נגיד קורה מצב ואני אומר, בסדר זה לא אני, זה הכול רשום, בלאו הכי כך הכול צריך להיות. מאיפה אני יודע שאני צריך לתקן משהו?

אתה שואל על עצמך או על האחרים?

תלמיד: על הכלל, גם על עצמי וגם על האחרים?

מה זה על הכלל, על הכלל אין מה לדבר. הכלל נמצא בחיים שלו.

תלמיד: טוב, אז נשאל על העשיריה שלי, שזה בתוך העשיריה?

אז תסביר להם שכל מה שאתם מקבלים בצורה פרטית, אישית או כללית, הכול זה לא במקרה. וכל זה כדי שאתם על פני זה תתחברו, ותגלו את הבורא שהוא רוצה להתגלות בכם, לכן מביא לכם כל מיני מצבים. אפילו מצבים של ייאוש, או עוד יותר גרוע, מצבים שאין בהם לא ייאוש, ולא כלום. מתים.

תלמיד: אם כן הדבר גלוי לי. אז איך אני אומר, כשזה בא מהבורא.

תתחילו לספר אחד לשני, שאין עוד מלבדו.

תלמיד: כי זה סוג של פרדוקס?

רגע, אני לא מבין. אתה רוצה שהבורא יתגלה לפני שיש לך כלים? זה לא יקרה.

תלמיד: העשיריה שלי, היא כלי.

כן. אז אם אין לך את הכלי הזה עדיין, אז מה?

תלמיד: למה אין לי, יש לי עשיריה.

אין לך עשיריה, זה לא נקרא "עשיריה". "עשיריה" נקרא, שאתם מגלים לפחות לעביות דבחינת שורש. שכולם מתחברים על פניה, ואז בעביות הזאת אם אתם מתחברים, זה נקרא ש"אתם רוכשים מסך ואור חוזר", ואז הבורא יכול להתלבש בו. להתגלות. האור יכול להתגלות, לפי השתוות הצורה.

תלמיד: ומתי מרגישים?

מתי שאתם תתגברו כל אחד על האגו שלו, ותתחילו להתחבר לכיוון אחד. שאתם רוצים לבטל את האגו שלכם, ולגלות קשר ביניכם שהוא יהיה מתאים לגילוי הבורא. במידה המינימאלית, עביות דשורש.

תלמיד: זה דבר שצריך לסכם בינינו, כי אנחנו מדברים בעשיריה על מה שהרב אומר.

לפי איך שהרב"ש כותב.

שאלה: כשיש גילוי הרע באיזו צורה, מה זה אומר שאנחנו בעשיריה מתקנים את זה? בן אדם צריך להביא את הרע הזה, וכולם מתפללים על זה?

רע זה רע נגד החיבור בינינו, אין יותר רע, אין יותר רע. היינו יחד, נעשתה שבירה, ואז אנחנו נמצאים רחוקים זה מזה. אנחנו צריכים להתגבר על השבירה, ולסגור את הפערים בינינו, להיות כאילו אנחנו שוב אחד. ואז באלו הפערים שאנחנו סגרנו, בהם אנחנו נגלה בורא. קודם לא היו פערים, היה כלי שלם, עכשיו יש סדקים, ואנחנו מעל הסדקים האלה מתחברים, ואז דווקא בתוך הסדקים האלו, אנחנו מגלים בורא. זו כול העבודה.

שאלה: במה תלוי גילוי המצב האמיתי, שאדם מגלה שהוא רחוק מהבורא, ואיך הוא לא מטשטש את זה?

במידה שאני רחוק מהחברים, במידה הזאת אני רחוק מהבורא. אין לי שום אפשרות אחרת לבדוק ולמדוד. שום אפשרות.

תלמיד: אבל איך אני מגלה שאני רחוק מהחברים, אם אני לא מרגיש את זה?

כאן זו בעיה. עד כמה שאתה בכל רגע ורגע מרגיש את עצמך שאתה נמצא בתוך העשיריה, ובכל התנועות, השאלות, הפתרונות, הבעיות, מה שלא יהיה, אתה מרגיש שאתה נמצא איתם יחד.

וכשאני מתיישב ליד השולחן לאכול את ארוחת הבוקר שלי, נגיד סלט, ולחם, שזו הארוחה הרגילה שלי, אני חושב שאני נמצא יחד איתם. למה? כי במקרה שאני אגלה שאני איתם, אני אוכל לגלות שאני בזה נמצא גם עם הבורא. ואז אני אוכל באמת לברך על הארוחה.

אני צריך להשתדל להיות איתם ללא הפסקה. בכל הזמן בחיים שלי, שהם יהיו אצלי כמו שיש לך מסך [מאחורי הראש] ואני רוצה בו לראות את העולם הבא. זו עשיריה.

אז להשתדל כל הזמן להיות קשור אליהם, ממש כל הזמן. עד כדי כך שתעשה בכל מקום שאתה עובד, שיהיה לך עוד מסך. לי יש בטלפון עוד מסך קטן שאני רואה בו אתכם, חוץ מהמסכים הגדולים. אז שיהיה לכם מסך כזה שלא עולה הרבה כסף, ממש כלום ושכל הזמן לפחות להזכיר לעצמך שאתה קשור איתם, כי זה הקשר לעולם העליון, זה הקשר לבורא, זו הכניסה לעולם העליון.

ולא רק לעולם העליון, זה מגע לפתרון הנכון של כל הבעיות בחיים. כי אם אתה לא קשור אליהם, אתה לא פותר שום דבר בצורה נכונה. וזה חוזר וחוזר אליך בכל מיני צורות אחרות. אם אתה קשור לעשיריה, כול הבעיות בחיים שלך, תראה עד כמה הן נעשות יותר קונקרטיות, מקובצות, ברורות ואתה רואה מאיפה זה נובע, כי לאט לאט הבורא שם מתגלה. בואו נשתדל לא להתנגד לזה.

שאלה: אנחנו כאן בזיכרון עשיריה ממפתח תקווה, ביחד עם הרבה חברים מקבוצת זיכרון ומהסביבה. ונמצאים פה חברים שיכול להיות שפעם ראשונה רואים אחד את השני ולא החלפנו מילה אף פעם. מה מהות ההתקשרות בינינו, מה צריך להיות המאמץ הפנימי שנהיה מרוכזים בו, להתקשרות נכונה בינינו עכשיו?

אם אתם באים לשם, אז אתם צריכים להיות כעשיריה אחת. להרגיש שאתם ממש כעשיריה אחת. אם הבורא עכשיו היה מתגלה, והוא היה מתגלה בכולכם, איך הייתם מרגישים? הוא היה מכסה אתכם ואתם הייתם מרגישים שאתם כולכם בתוך מצב אחד, כי הוא היה מכסה אתכם בהשפעה שלו. תנסו לתאר לעצמכם שאתם נמצאים במצב אחד, בהתפעלות אחת, בשליטה אחת. זה קורה כשהבורא מתלבש בקבוצה.

תנסו לתאר את זה כמו שזה, כמו שאתם עכשיו. זה נקרא שאתם מתפעלים, ואפילו שזה לא קורה, אתם מתפללים להרגיש את הבורא, להזמין את הבורא, שבאמת יתלבש בכם. תנסו. זה תרגיל מאוד מאוד מועיל. העיקר להרגיש שהוא כבר נמצא בנו ומתלבש [בנו], ואנחנו סופגים אותו, נכללים ממנו, ממש כמו אותה עוגה בוויסקי. ואז הוא שולט על כולם, על המוח, על הלב, על כל מה שיכול להיות. הבורא אחד.

יפה מאוד לראות אתכם יחד ככה.

קריין: אומר הרב"ש, במאמרו "עניין אמת ואמונה".

"ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו." לא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. "אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו"." כך האדם אומר על עצמו. "אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשגיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע. אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים. והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות."

(רב"ש - א'. מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985)

שאלה: הטקסט מדבר על זה, שלא לקחת את מה שאתה מרגיש בחשבון.

אבל להרגיש. אתה לא מבטל את ההרגשה [ואתה] מוחק. כי זה הבורא מסדר לך את הכול, כולל ההרגשה השלילית.

תלמיד: אבל אנחנו תמיד אומרים, שאנחנו לא באמת מרגישים את הבורא.

תלוי באיזה מצב, בינתיים לא. אנחנו נמצאים בזמן ההכנה, מה שנקרא.

תלמיד: אז איך אנחנו מרגישים את הבורא? איזה פעולות עלינו לבצע כדי להרגיש, כדי להתעלות מעל עצמי?

על זה כתוב שהאור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, אלא הכול תלוי בכלים. אם יהיה לנו כלי, אז אנחנו נרגיש את האור העליון. זאת אומרת נרגיש את הבורא. זה הכול. כדי להכין את הכלי אנחנו נמצאים בקבוצה, יותר נכון בעשירייה, והעשירייה צריכה להתחבר. להיות כמו שאור אחד, גם שהעשירייה תהיה כאחד. זה נקרא "חד מקבל חד".

ואז, לפי עוצמת החיבור, שזה תלוי עד כמה שיהיה בינינו פירוד ועליו אנחנו בכל זאת נתחבר, לפי עוצמת החיבור כך נרגיש את האור העליון. נרנח"י, דנרנח"י, דנרנח"י, וכך כל המדרגות.

תלמיד: משמע שהחיבור בעשירייה שווה לבורא?

החיבור בעשירייה זה הכלי שבו אנחנו מגלים את הבורא. וללא עשירייה אין בורא, כי אז האור העליון מופשט. אלא מה שמתלבש בתוך העשירייה זה נקרא "בוא וראה", בורא.

תלמיד: מה אדם עושה כאשר הוא מרגיש שנאה מהחברה. תמיד יש כמה חברים שאתה מרגיש שהם שונאים אותך. מה צריכה להיות הגישה שלי כלפי החברים?

זה הבורא עושה, מה הבעיה? אז תחשוב איך אתה מתייחס לכל העניין.

תלמיד: מה עלי לעשות?

לפנות לבורא. תתחיל לבקש, תתחיל לברר, אבל רק עימו.

תלמיד: ומה בנוגע לבניית הקשר עם החבר?

אתה תבנה קשר. זה הבורא שעושה לך דווקא ניתוק, דחייה. אז תתחיל לבנות את הקשר, אבל קח אותו כשותף, את הבורא. החבר כאן לא, רק הבורא מסדר את הכול. אחר כך אתה רואה שאין חברים ואין כלום, פשוט רצון אחד, ואתה הוא האדם הראשון.

שאלה: איך להיות למעלה מההרגשה?

למעלה מההרגשה זה נקרא להיות בהרגשה, ולמרות זאת לעשות מה שצריך.

תלמיד: לא הבנתי. מה זה אומר לעשות מה שצריך?

שאני לא רוצה, אני מפחד, אני שונא, דוחים אותי וכן הלאה, אבל אני מבין שאני צריך להתקשר אליו כדי להגיע לתיקון.

ליד המרפאה שלי הייתה חנות של שעונים, של כל מיני דברים כאלה, ושם היה מוכר אחד. היו מגיעים אליו, צועקים, בוכים, מזלזלים בו, ואני הייתי אוהב לראות אותו כל הזמן כאילו מחדש, כל משפט כאילו לאדם חדש היה בונה. הוא היה אומר "בבקשה תסתכל על זה". והקונה אומר "מה פתאום, אני לא רוצה ולא כלום", והוא אומר, "טוב, אז אני מראה לך משהו אחר, בבקשה, תבדוק את זה". והקונה יכול לצעוק עליו בצורה אישית כאילו, והוא "אז יש לי להציע משהו אחר". אני הסתכלתי על זה, מה מניע את האדם כך להתנהג, כאלו עצבים. אבל קיבלתי דוגמה טובה. לא שזה פעל עלי, זה מעלי. אבל באמת, זה לא טוב.

אם אנחנו בצורה מטרתית יכולים כך כל פעם להתייחס לכל מה שמתגלה בגלל שזה בא מהבורא ולצורך התיקון, ואתה עושה צמצום על כל הרצונות שלך ואתה יכול לא בצורה אישית, נבזית, בהמית, אלא עניינית, רציונלית, עליונה כך להתייחס לזה, בכבוד, כי זה הבורא מעורר את כל המצבים, זה טוב. אני לא תמיד מצליח, מה לעשות.

תלמיד: איך אתה מחזיק בבורא למרות מה שאתה מרגיש?

אני משתדל. אני אומר לך שלא ב-100% ודאי, אבל משתדל. אני יודע את כל התורה הזאת, אבל יחד עם זה מלמדים אותי כל הזמן עד כמה אני חלש.

תלמיד: מה זה נקרא להחזיק בבורא?

זה משחק של הבורא, אי אפשר להסביר אפילו. אתה יודע שזה משחק מהבורא והוא עושה את זה, ויחד עם זה בצורה כפולה ומשולשת ועוד, הוא מעביר לך בערוצים אחרים בכל זאת משהו שמבלבל, ואתה לא מסוגל וכן למסוגל ומוצא הצדקה לכל התנהגות אחרת וכן הלאה. זה ניסיון.

העניין הוא, למה אתה רוצה להיות חזק? לא בזה שאתה מחזיק שאני אהיה צדיק או צודק. כי אם אני רוצה לעשות נחת רוח לבורא, אז בוא נחפש אפשרויות במה אני כן יכול להיות.

תלמיד: מקודם דיברנו שאם אדם מרגיש רע הוא מתנתק מהבורא, וכאן כאילו למרות מה שאני מרגיש אני עדיין מחזיק אותו.

ודאי שאם אתה יורד מהכיוון, זה מפני שאתה איבדת קשר עימו. שלא הוא עומד לפניך אלא האגו שלך, או בצורת איום או בצורת תענוג או בצורת משהו.

שאלה: במכתב אחר בעל הסולם כותב, לא אכפת לי מה אני מרגיש בעבודה אם הבורא רוצה שאני ארגיש כך.

כן. אבל יחד עם זה אתה צריך להרגיש כך, ולהשוות את זה עם מה שאתה עושה בגלל שזה מהבורא.

תלמיד: זה מה שרציתי לשאול. איך כשאתה נמצא בהרגשה אתה עושה שלא אכפת לך?

אתה חייב לבנות דו קומתיות. שני מפלסים חייבים להיות. זה אני מרגיש בדעת וזה למעלה מהדעת, זה באגו וזה בהשפעה. ותמיד זה כך, אין לך שום אחיזה בעולם העליון אם היא לא נמדדת מהעולם התחתון. "אין צדיק בארץ", צדיק, "אשר עשה טוב ולא יחטא". לפני זה חייב להיות חטא ואז הוא מעלה לדרגת הצדיק. ושוב חטא עוד יותר גדול, ושוב צדיק עוד יותר גדול. וכך באמפליטודה כל פעם המתגברת.

תלמיד: זאת אומרת, מעומק ההרגשה של העולם הזה, שאדם מרגיש שהוא לא קשור ולא מצליח.

אלו הפרעות קלות. אבל כן, נגיד שלעת עתה זה נכון.

תלמיד: אבל מהי הקומה השנייה הזאת שאתה צריך להיות קשור מעל הקומה הראשונה?

דבקות דרך עשירייה בבורא. שאתה צמא לזה שהם יתחברו בך מהמאמצים שלך, והבורא יתגלה בהם מזה ששמח שאתה עשית בשבילו את זה, גרמת לו נחת רוח.

תלמיד: זאת אומרת לא משנה מה קורה עם האדם, הכלי הזה, העשירייה כל הזמן צריכה להיות מכוונת לשם, להחזיק אותו וזה שתי קומות.

כן.

(סוף השיעור)

---

1. " כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה." משלי ג', פסוק יב'.↩