שיעור בוקר 16.07.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 665

אגרת א'

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 665, אגרת א'.

אנחנו מתחילים לקרוא אגרות של בעל הסולם, כי יש בהן מסר מיוחד מאוד, יש מה ללמוד מהן, ונשתדל כרגיל ועוד יותר להרגיש את עצמנו כאיש אחד בלב אחד, בגוף אחד, וכך נקווה שאגרות הקודש האלו יפעלו עלינו.

אגרות

אגרת א'

שנת תר"פ (1920)

"ב"ה תשעה עשר ימים למב"י בפר"ת בירושלים ת"ו לסדר בקרבתם אל ה' וכו' וכו'.

לרעי. .. שליט"א

עתה בעת הצהרים קבלתי מכתבו רשום מיום שמיני בחדש הראשון, ודבריך עלי בתורעמותא [בתרעומת] כעני - הוא תפלה המקובלת, כאיתא בזוהר [כמו שמובא בזוהר].

כבר הוכחתי לך במכתבי הקודמים, שעד שאתה מוכיחני על שאני נמנע מלכתוב, יש לך להוכיח את רפיונך עצמך. ראה, שמיום שבעה בשבט עד יום שמונה בניסן, היינו יותר משני חודשים, לא כתבת לי כלום. ואנכי כתבתי לך במשך הזמן הזה ד' מכתבים, בכ"ב שבט, בעשרה באדר, בר"ח ניסן, ובשמונה בניסן.

ואם הקומץ הזה עדיין משביע את הארי, הוא כמו שכתוב: "כי גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם", ולמענה הנדרש בחזקה הימנו, אשיבך שהכל מאמינים בהשגחה פרטית, אבל אינם דבקים בה כלל.

הטעם הוא, כי איך אפשר ליחס מחשבה זרה ומטונפת... לבורא ית', שהוא תכלית הטוב והמטיב... אלא רק לעובדי ה' אמיתיים, נפתח להם בתחילה ידיעה בהשגחה פרטית, שהוא היה המסבב כל הסבות שקדמו לזה, מהטובות והרעות יחד, ואז המה דבוקים בהשגחה פרטית, כי כל המחובר לטהור-טהור.

וכיון שנתיחד המשגיח על השגחתו, אין ניכר כלל חילוק בין רע לטוב, וכולם אהובים וכולם ברורים, כי כולם נושאי כלי ה' מוכנים לפאר גילוי יחודו ית', וזה נודע בחוש, ובערך הזה יש להם ידיעה בסוף, שכל הפעולות והמחשבות, הן הטובות והן הרעות המה נושאי כלי ה', והוא הכין אותם ומפיו יצאו, וזה יוודע לעין כל בגמר התיקון.

אבל ביני לביני היא גלות ארוכה ומאוימה, ועיקר הצרה היא, שכאשר רואה איזה גילוי פעולה שלא כשורה, נופל ממדרגתו (ונאחז בשקר מפורסם ושוכח שהוא כגרזן ביד החוצב בו) כי חושב את עצמו לבעל הפעולה הזו, ושוכח במסבב כל הסבות שהכל ממנו, ואין שום פועל אחר בעולם זולתו.

וזהו הלימוד הגם שעמד בה בבחינת ידיעה מתחילה, מכל מקום בעת הצורך, לא ישלוט בידיעתו ליחד הכל למסבב, ביחוד, שהוא מכריע לכף זכות. וזה כל המענה על מכתבו.

מכבר אמרתי לך פנים בפנים משל אמיתי על ענין ב' הידיעות הנ"ל, שבא זה ולימד על זה. ומכל מקום מתגבר ושולט כח ההעלם בינותם. כמ"ש חז"ל בהני ב' בדיחי דהוי קדם דרבי, דהוי מבדחי לכל מאן דהוה עציב [כמו שאמרו חז"ל באלו שני בדחנים שהיו לפני רֵבִּי שהיו מבדחים לכל מי שהיה עצוב].

משל למלך שעבדו נשא חן בעיניו עד שביקש לגדלו ולנשאו על כל השרים, כי הכיר בלבו אהבה נאמנה בל - תמוט.

אבל אין זה מנימוסי המלכות לרומם אדם לרום המעלות בפעם אחת, ובלי סיבה נראית לעין. אלא שנימוסי המלכות לגלות טעמו לעין כל בחכמה עמוקה.

מה עשה? הפקיד את העבד לשומר - סף בבתי בראי [בבתים החיצונים]. ואמר לשר אחד חכם בחכמת הבדחנות שיתחפש וישים עצמו כמורד במלכות, ויצא למלחמה לכבוש הבית בשעה שאין אנשי החיל מוכנים.

השר עשה כמצוות המלך, ובתחבולות ובחכמה גדולה שם עצמו נלחם על בית המלך. והעבד שומר הסף שם נפשו בכפו, ומילט את המלך, ולחם נגד השר בגבורה נפלאה ומסירות נפש עצומה, עד שנגלה לעין כל אהבת לבו למלך.

אז פשט השר לבושו, ונעשה שחוק גדול (כי נלחם בעוז רוח ובגבורה רבה ועתה נוכח אשר דמיון ולא ממשות היה כאן). וביותר צחקו כאשר סיפר השר עמקות הדמיונות מאכזריותו ומרוב הפחד שדימה לעיניו. וכל פרט ופרט במלחמה נוראה זו היתה לסבב שחוק ושמחה גדולה.

אבל עם כל זה - עבד הוא! ואינו מלומד. ואיך אפשר לנשאו על כל השרים ועבדי המלך?

חשב המלך בלבו, ואמר לאותו השר שהוא מחוייב להתחפש בלבושי גזלן ורוצח, ויעשה עמו מלחמה כבושה. כי יודע המלך אשר במלחמה השניה יגלה לו חכמה נפלאה, עד שיהיה ראוי לעמוד בראש כל השרים.

על כן מינה את העבד לממונה על אוצר המלכות. ואותו השר התחפש הפעם בלבוש אכזרי ורוצח. ובא לבוז את גנזי המלך.

הממונה האומלל נלחם עמו בכל עוז ובמסירות נפש, עד שנתמלאה הסאה. אז פשט השר לבושו, ונעשה שמחה גדולה ושחוק עצום בהיכלא דמלכא [בהיכל המלך], עוד יותר מקודם. כי מעשי תחבולות השר עד פרטיהם מעוררים צחוק רב, מחמת שעתה היה צריך השר להתחכם יותר מלפנים, כי עתה ידוע המנהג בעליל שאין שום אכזר במדינת המלך, וכל מיני האכזרים אך בדחנים המה, עד שאותו השר בתחבולות עמוקות סיגל לו כח התהפכות לבגדי רשע.

אבל ביני לביני, יורש העבד "חכמה" - מידיעה שבסוף. "ואהבה" - מידיעה שבתחילה. ואז הוקם לנצחיות.

והאמת שמראה נפלא הוא כל המלחמות, שבאותו הגלות, והכל יודעים בטוב פנימיותם שהכל מין בדחנות ושמחה המביאים רק טוב. ומכל מקום אין שום תחבולה, להקל על עצמו כובד המלחמה והאיום.

הנה הארכתי לך בזה פנים בפנים, ועתה יש לך ידיעה במשל הזה בקצהו האחד, ובעז"ה תבינו גם בקצהו השני.

ועיקר הדבר שאתה רוצה לשמוע דברי עליו, לא אוכל לענות לך כלום, וגם על זה המשלתי לך משל פב"פ, כי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע [מלכות הארץ כמו מלכות השמים]", אשר ממשות ההנהגה מסורה לשרים, מכל מקום הכל נעשה על פי עצת המלך וחתימתו, והמלך עצמו אינו עושה יותר, זולת שחותם על התוכנית, שערכו השרים, ואם מוצא איזה פגם בתוכנית אינו מתקנו, אלא מושיב שר אחר במקומו, והראשון מתפטר ממשרתו.

כמו כן האדם, עולם קטן, ומתנהג ע"פ אותיותיו שנטבעו בו, להיות מלכים שלטים על ע' אומות שבו, וז"ס שבספר יצירה, "המליך אות פלוני", וכל אות היא כמו שר בשעתו, שעושה הערכות, ומלכו של עולם חותמם, ובהיות שהאות טועה באיזה תוכנית, מיד מתפטר ממשמרתו, וממליך אות אחר תחתיו.

וז"ס "דור דור ושופטיו", אשר בגמר התיקון, ימלוך אותו האות שנקרא משיח, וישלים ויקשר כל הדורות לעטרת תפארת ביד ה', ולפ"ז תבין איך אפשר לי להתערב בעסקי מדינה שלך, שכבר. ... ... .. מלכים ושופטים, שכל אחד מחויב לגלות כל מה שהוטל עליו לגלות, אשר מעברות היחוד. ... ... .. אינו רוצה לתקנם, אני אתקנם בתמיהא, אלא בסוד הגלגול יתברר הכל.

ומטעם זה אני משתוקק לשמוע כל מיני החלטותיך בפרטיות בחינותיהם, כי בכל פרט ופרט, טמון בו חכמה עמוקה ואם הייתי שומע ממך איזה סדרים קבועים הייתי יכול למלאותם ולשמח לבך.

ודע שקשה לי מאד לשמוע לשונך, מפני שאין לך קביעות בשמות וברמיזותיהם, וע"כ, אפתח לך פתח בערכי הכינויים, אשר ע"פ משפט הכינויים אשר יורוך תמדוד לי בהם משפט חכמתך, ובדרך זה אוכל לירד לסוף דבריך.

הנני לערוך הכינויים, כפי שקלטתי מכל מכתביך, שיהיו נקבעים בקביעות בינינו, לדעת כל מה שתכתוב בלי עיון כלל, כמו סימנים על קנקנים של יין.

ונתחיל משורשא דכל שורשין, עד סיפא דסיפא [ונתחיל משורש כל השורשים עד סופו של הסוף], ומסומנים בכללותם חמש דרגות: יחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש, שכל אלו מקובצים יחד בגוף המתקן, והנה יחידה, חיה, נשמה, המה למעלה מהזמן, והגם שאפילו בלב נברא ימצאום, אבל בבחינת מקיפים מרחוק, ולא יבואו בגוף שנמצא בזמן תיקונו, כי גם במקור הנעלם, מובחן שורש: ראש, תוך, סוף, שהראש הוא שורש ליחידה, והוא א"ס, כי שם, אפילו במקומו לא נתגלה אורו ית', והכל בטל כאור בפני אבוקה.

אחר כך, שורש התוך, והוא שורש לחיה, וה"ס אור אין סוף, דהיינו גילוי אורו בשלימות, ובסוד הזמן מושג האור הזה, רק בבחינת החיות שבו, וד"ל. ולכן נקרא שורש לחיה.

ואחר כך שורש הסוף, והוא שורש לנשמות, והוא כמו בתחילה ממש, סוד אין סוף. וכאן נפרס פרוכתא עלאה [פרוכת עליונה], ומתחיל הזמן בסוד "שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב [ששת אלפים שנה קיים העולם ואחד חרב]", שנקרא: רוח ונפש, ושורשם דבוק בנשמה, אבל מתפשטים גם כן למטה, בסוד תורה, זה רוח חיים. ומצוה, זו הנפש, אשר הנפש זו הקביעות, בחינת נפישה, והוא כח המחבק ומחזק את הגוף במצב קבוע, בכח נוקבות שנטבע בנפש הזו.

והרוח זה הנופח רוחי חיים ואור תורה בדיוקנא דנוקבא. ועוד בשורשא מבואר הסוד "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", דהיינו, הרוח עולה לנשמה, ומקבל ממנה חיים, באור פני מלך, ומביא חיים אלו לנפש, ובשעה זו נקראת, נפש חיה.

וכן הסדר בכל הזווגים בז' נוקבין דרישא [בשבע נוקבין של הראש], ובב' דלתתא שבנפש [ובשניים שלמטה שבנפש], וז"ס "אלקים מושיב יחידים ביתה", דהיינו, בהתגלות כח נוקבות, שע"י "כל כבודה בת מלך פנימה".

והנה עיקר התיקונים והעבודה הוא לגלות כחות דנשמה, שנקרא בזהר: "עלמא עילאה [עולם עליון]", וגם זה שייך לבחינת מקור הנעלם, בסוד שורש הסוף כנ"ל. וכל זווג הוא התגלות אור אחד במציאות עלמא עילאה [עולם עליון], שז"ס "אשר בנינו כנטעים מגדלים בנעוריהם", דהיינו, בסוד העיבור בעלמא עילאה [עולם עליון], וע"י זווג. ... ... .. לתתאין [לתחתונים]. .. כך עלה במחשבה, שסיפא דרישא [שסוף הראש] המקור הנעלם, ישלים על כל המאורות. ... .. המשך מספר אוצר ידיעות. עצם השכל הוא נפש אדם, וכל האדם, כי בה נגדר כולו, והיוצא ממנה היא לבושיה ומשמשיה, מהם ענפים לה, מהם כזרים נחשבו לה.

והנה הכח הזה, הגם שבנפשו הוא, מכל מקום לא יראה אותו, ונעלם מעין כל חי. ואל תתמה על זה, כי העין הוא בחינה שלטת, החשובה מכל החושים, ומכל מקום לא יראו את עצמם לעולם, אלא מרגישים מציאותם בהחלט, באופן שהראיה לא הייתה מוסיפה להם ידיעה כלל, ולכן לא נברא דבר לבטלה, כי הם להם ההרגש, ואין צורך להוסיף על חוש ההרגש.

כמו"כ הכח הנפשי, שהוא עצמו של אדם, לא ניתן לו שום הבחנה בחושים, כי די לו על כל פנים, להרגש מציאותו, ושום ב"א לא יסתפק במציאות עצמו, שיהיה צריך לעדות חושיו, (והטעם שאין הרגש בלי תנועה, ר"ל שלפעמים יפסק ההרגש, ובעצמותו לא שייך תנועה, א"כ דומה יותר לידיעה מוחלטת). וטעות גדולה לדמות צורת עצם השכל, לצורת השכלה הנאחזת במיעוטה לעיני הדמיון, כי זה שקר מוחלט, היות והשכלה זו, היא כמו אור יוצא ופועל, ובהמשך פעולתו נבחן ג"כ הרגש אורו, עד שמסיים פעולתו ונאבד אורו.

מזה תשכיל, שההשכלה הנרגשת בעת פעולתה, היא רק ענף קטן וחלוש ממנה, (הרגש עצמותי הוא בחינת ידיעה, כי כח ההרגש הוא ג"כ חוש, בבחינת יוצא פועל, והרגש עצמותי אינו צריך לו) ואין לו שום דמיון לעצמותה, לא בכמות ולא באיכות, כמו האבן המוכה ומגלה ניצוצי אור, שהתחדשו מהתפעלות כח המחבק הכללי שבאבן, והגם שבצורת כח המחבק שבו אין מין אור כלל. כמו"כ עצם השכל, הוא כח הכללי שבאדם, ונגלה ענפים משונים הימנו, כמו בגבורה וכח, בחום ובאורה, לפי חוקי המעשה הנפעל על ידו.

והגם שאנו מכנים אותה, בשם "נפש השכלית", או "עצם השכל", הוא מפני, שהשכל הוא ג"כ ענף ממנה, והוא החשוב שבעולם, כי "לפי שכלו יהלל איש", וכיוון שאין לך נותן מה שאין בו, על כן אנו מגדירין אותה, בשם שכל. כלומר, עכ"פ לא פחות משכל הנרגש, כי היא ענפה וחלק ממנה. והוא מולך על יתר ענפיה, ובולע אותם, כנר בפני אבוקה. והשכל לא מתחבר בשום פעולה, אבל כל מיני פעולות מתחברים ונקבעים בשכל, ומובחן שכל המציאות המה עבדיו, הן במשמעת והן להשביחו, כי כולם נאבדים והולכים, והשכל בכלל, הולך ומתפתח. ע"כ כל עסקינו, רק בדרכי השכל ובמשאפותיו, ותו לא מידי [ויותר לא צריך].

יהודה ליב"

מישהו רוצה להגיד משהו על המכתב?

שאלה: יש טעם מיוחד באגרת הזאת שבה שבעל הסולם מדבר על אופני ההשגחה בתחילת האיגרת, איך הבורא פועל על האדם, מחליף את השרים, מחליף את האותיות, מפטר אותן, הוא מדבר על ייחודו. אני זוכר שבתחילת הלימוד היית מדבר על אופני ההשגחה, איך הבורא פועל על האדם, ופתאום אני מרגיש שמשהו קצת נעלם, שחסר לדבר על הבורא, איך הוא פועל על האדם, איך הוא מוביל אותו. זה נעלם מהדיבור.

כמה שנים עברו מאז?

תלמיד: הרבה.

אני חושב שזה כבר צריך להיות בבני האדם שלומדים, לכן אני לא חוזר לאותו הסגנון.

תלמיד: אבל האיגרת הזאת מעוררת את כל המקום הזה של הבורא.

כן, נכון.

שאלה: בעל הסולם מתאר פה בסיפור שהמלך בעצם לא עושה כלום, הוא רק חותם על התוכנית. אנחנו אומרים שמאחורי כל חבר עומד הבורא ואנחנו צריכים להגיד לעצמנו שעל כל פעולה שהחבר עושה הבורא חתם וזו פעולה של הבורא. אני לא יכול לראות אחרת, לפי מה שבעל הסולם אומר פה.

כן.

תלמיד: איך אני מגיע לאמונה הזאת בכל רגע ורגע שהבורא באמת חותם על כל פעולה הזאת, שזו באמת פעולה של הבורא?

ש"אין עוד מלבדו"?

תלמיד: נכון מאוד.

על זה צריכים לחשוב ולצרף את פעולת הבורא לכל מה שנעשה, והצירוף הזה הוא התיקון שלנו.

תלמיד: זאת אומרת, אני צריך לראות בכל רגע ורגע "סוף מעשה במחשבה תחילה"?

כן, שיהיה כך.

שאלה: מה זה להיות דבוק בהשגחה פרטית?

להרגיש שמפעם לפעם אתה עובר ממצב למצב לפי ההשגחה שנפתחת לפניך, וכך אתה עובר עליה. שכל רגע ורגע אתה מרגיש שתכנית החיים שלך מתגלה לפי תכנית ההשגחה.

תלמיד: מהם האותות בעבודת האדם?

אלו אותם המקרים, הכוחות, שאדם מגלה שבאים אליו ומושכים אותו ממצב למצב.

שאלה: אחרי המשל של העבד כתוב "הנה הארכתי לך בזה פנים בפנים, ועתה יש לך ידיעה במשל הזה בקצהו האחד, ובעז"ה תבינו גם בקצהו השני.". מהו הקצה השני של משל העבד שמרומז כאן?

מצד אחד הבורא מתגלה לפי התוכנית ומצד אחר כנעלם, והאדם צריך להשלים.

שאלה: למה האיגרת הזו מובילה את האדם לראות את עצמו בתוך הזולת?

כך היא בנויה.

תלמיד: למה מסתירים מהאדם את זהותו האמיתית?

כדי שיגלה.

שאלה: מה ההפרש בין הכלי לאור? איזו השכלה הכלי משיג על האור?

על ידי הפעולות של הכלי מתגלה האור, שהוא משפיע על הכלי, שנמצא בתוך הכלי, לאן הוא מכוון אותו וכן הלאה.

תלמיד: השכל שלנו מקבל השכלה על הכלים או על האור?

דרך הכלים אנחנו יכולים לדבר על האור.

תלמיד: כשמנסים להפריד בין אור לכלי מגלים שאי אפשר. אתה לא יכול להבחין מה אתה לומד, האם אתה לומד את הכלים, את תכונות הכלי, או שאם אלו תכונות הכלי אז אלו בעצם תכונות האור. האם אפשר להפריד ביניהם?

אבל מתוך הכלים אנחנו מגלים את האורות. אין אור, אנחנו לא משיגים, לא מרגישים את האור, אלא את כל מיני צורות הכלי והשינויים שבו אנחנו מגלים כאור.

תלמיד: האם על כל מה שהכלי מרגיש הוא יכול להגיד שזו תכונת האור?

כן, בסופו של דבר ודאי שכן.

תלמיד: המטרה היא שאנחנו נשיג רגש דביקות יותר ויותר נעלה שהוא למעלה מהכלים והאורות?

לא למעלה, זה הקשר בין הכלים והאורות.

תלמיד: אבל המפגש בין אור לכלי צריך להוליד לא רק השכלה שכלית אלא גם השכלה רגשית, עניין דבקות.

כן. זה בדיוק מה שעושה האור בתוך הכלי.

שאלה: בעל הסולם כותב "הגם שעמד בה בבחינת ידיעה מתחילה, מכל מקום בעת הצורך, לא ישלוט בידיעתו ליחד הכל למסבב, ביחוד, שהוא מכריע לכף זכות.", איך לשלוט בידיעה בהווה ולא בעבר?

להשתדל להרגיש את הנותן ומתוך התעמקות בפעולותיו להשתדל לזהות לאן הוא מושך אותך.

תלמיד: אפשר להרגיש את נוכחות הבורא ברגע הזה, איך שאתה ממש נפעל, נברא?

את הבורא אנחנו לא מגלים אלא מתוך זה שאנחנו עוקבים אחרי פעולותיו עלינו וכך מגלים אותו.

תלמיד: והשאיפה היא להרגיש איך עכשיו הוא מפעיל אותי?

גם כן.

תלמיד: בעל הסולם כותב פה "שהאות טועה באיזה תוכנית, מיד מתפטר ממשמרתו, וממליך אות אחר תחתיו." אם המלך כמו שהוא כותב פה קבע את התכונה של האות ואת הפגם העתידי שלה, למה הוא מחליף אותה באות אחרת? למה יש פגם באות אם כך הוא תכנן את זה?

המלך מתייחס לנבראים כך שהם צריכים לגלות אותו, ולכן הוא סובב אותם עד שיהיו מוכשרים לגלות כוונתו, לא את הפעולה עצמה אלא את הכוונה שלה.

תלמיד: מה הכוונה שלו בעצם?

מחשבת הבריאה. זאת אומרת הבורא רוצה לעשות כך וכך מפני ש.. וכן הלאה. מה הוא רוצה מזה.

תלמיד: איך האדם מזהה את הכוונה של הבורא?

לאט לאט עד שהבורא נפתח לו יותר ויותר. בעולמנו אפילו את הכוונות של החבר אנחנו לא יכולים לגלות, וברוחניות כן.

תלמיד: אם זה דבר שהוא נסתר ונעלם, איך אתה מזהה את הכוונה, אפילו של החבר?

כל העבודה שלנו היא להגיע מנסתר לגלוי.

תלמיד: מה פותח לך את זה, מה מגלה לך את זה מתוך ההסתר?

כוח האמונה. שאני מתקרב ומוסר לעליון את עצמי.

תלמיד: למה בעל הסולם מוכיח את התלמיד על זה שלא כתב לו חודשיים בעוד שבל הסולם כתב לו ארבע מכתבים? מה החשבון של המקובל מול התלמיד?

אנחנו לא יודעים, אלה חשבונות שהם למעלה משכלנו. כך המקובל רואה.

שאלה: במשל של העבד והמלך על מה בעצם המלחמה, מה מהות המלחמה?

מלחמה היא של העבד עם אותן ההפרעות שיש לפניו שמנתקות אותו מהמלך.

תלמיד: ומה הוא רוצה במלחמה שלו?

הוא רוצה במלחמה שלו להרוס את כול ההפרעות ולהגיע לגילוי המלך.

תלמיד: מה זה אומר להרוס?

לבטל אותן. יש כאלה שמבטל אותן, יש כאלה שמעליהן הוא מתקשר למלך, יש הרבה דרגות בזה איך שמשתמש בהפרעות. יכול להיות שמבטל אותן, הורס אותן, הורג אותן ושובר אותן ומקיים בצורה הפוכה וכן הלאה. תלוי באיזו דרגה הוא נמצא במלחמה.

תלמיד: למה הגילוי שהכול עושה לו המלך מעורר שמחה?

כי יש לו קשר עם המלך, אומנם לא דרך הרגשה נעימה אבל בכל זאת זה בא מהמלך. זה כמו שאדם בעולמנו מקבל איזשהו מכתב ואף על פי שנושא המכתב הוא לא כל כך נעים, אבל מפני שקיבל אותו מהחבר האהוב אז הוא שמח. יש כאן שני דברים. וצריך לתקן רק את הלא נעים.

שאלה: מה זה מלכות הארץ כמו מלכות השמיים?

מלכות הארץ זה מה שבני אדם מחליטים, ומלכות השמיים זה מה שהבורא מחליט.

תלמיד: אחרי כן הוא נותן את המשל ומדבר הרבה על השכל, ונראה שהוא מקביל את זה למלך, שהשכל הוא סוג של מלך. נכון להסתכל ככה?

לא בטוח.

תלמיד: אז מה הוא מנסה להגיד בעצם בחלק השני, הוא אומר שהנפש זה בעצם השכל ושדרך שם הכול מתגלה?

כן. ככה זה מתגלה לאדם.

תלמיד: איך אפשר להקביל את הפעולות שקורות שמתראות לאדם בשכל לפעולות הגיוניות?

זה לאט לאט נפתח לאדם, זה לא בא מתוך השכל, זה מתוך ההשקעה.

תלמיד: אז למה הוא נותן משקל כל כך גדול לשכל? כביכול שדרך השכל מתגלה כל הקשר עם העליון.

כי כך אדם תופס. כל מה שאנחנו תופסים ממדרגה יותר עליונה זה אצלנו מתגלה בשכל.

תלמיד: ומהשכל איך זה יורד?

אנחנו עוד נלמד את זה.

שאלה: מי זה השרים האלו שבונים תוכנית ואז הבורא בודק אותם כאילו ואם יש פגם אז הוא מחליף את השר? מה זה התהליך הזה?

כוחות הטבע.

תלמיד: זה האדם שכך מגלה בתוך עצמו? יש פה התערבות של האדם או שזה לא שייך לעבודה פנימית?

לא, כך זה מסודר.

שאלה: לגבי המלחמה שהעבד עושה, כתוב פה "והעבד שומר הסף שם נפשו בכפו ומילט את המלך ולחם נגד השר בגבורה נפלאה ומסירות נפש עצומה עד שנגלה לעין כל אהבת ליבו למלך". ובעוד מקום רב"ש כותב שהמלחמה היא למען כבוד שמו יתברך. נשמע שהמלחמה היא לא על הקשר עם הבורא אלא על הצדקת הבורא או רוממות הבורא, לאו דווקא בעיניו. מה זה אומר למען כבוד שמו יתברך? מה זה באמת המלחמה הנכונה?

לעלות את הבורא למעלה מכל אותם המצבים שאדם מחויב לעבור לקראת גילוי הבורא, עד שהוא מגלה אותו.

תלמיד: פה כביכול הוא צריך להוכיח את האהבה שלו לבורא. הבורא שם את האדם במצבים שבהם הוא יכול באמת להוכיח או להראות, לגלות לחוץ את הדבקות או הרצון שלו להיות דבוק בבורא. זה כאילו הוא כבר דבוק בבורא רק עכשיו צריך להראות את זה החוצה.

כן.

תלמיד: האם הכוונה פה בעבודה היא העניין, להישאר דבוק בבורא מעל כל המצבים, זאת המלחמה או שהיא מעבר לזה?

לא. להיות דבוק בבורא בכל המצבים שהבורא מעורר.

תלמיד: גם אם זה נשאר בפנים, כלומר את הדבקות של האדם הוא לא צריך לגלות החוצה לפי מה שאני מבין. יש פה הבדל, האם לשמור את הדבקות בפנים או שאתה חייב להוכיח לכל הכלים שלך שאתה אוהב את הבורא? כי יש עניין שזה פנימי ויש עניין שאתה צריך באמת שזה יתפשט.

כן.

שאלה: אם יש יחס בין בורא לנברא למה זה חשוב שאחרים יראו את היחס הזה? אם אני רוצה להעניק לו משהו למה אני צריך שאחרים יראו?

זה הכלי שיש לגילוי והכלי חייב להיות שלם.

תלמיד: אז אם מדברים על כלי, אז מהי ההבחנה או הכלי אחרי שהוא הוכיח ונלחם? יש פה איזשהו כלי חדש שמתגלה, אחרי שהוא נלחם שלא היה לפני כן?

זה רצון מיוחד שעכשיו מתגלה בו בצורה שהוא יכול כך לגלות את הבורא בכל כוחו.

שאלה: הוא כותב לתלמיד, הוא אומר לו, "כי בכל פרט ופרט, טמון בו חכמה עמוקה ואם הייתי שומע ממך איזה סדרים קבועים הייתי יכול למלאותם ולשמח לבך.". מה זו החכמה העמוקה שנמצאת בכל פרט ופרט?

האור הפנימי שמתגלה בפעולות של התלמיד או פעולות של האדם, שהולך ומגלה את הבורא.

תלמיד: והוא נותן לו כאן עצה, ש"אם הייתי שומע ממך איזה סדרים קבועים", כמו ממש עצה לעבודה. מה זה אומר על העבודה שלנו, איך אנחנו צריכים לבנות את אותם סדרים קבועים?

כמו שכל אחד מבין מהאיגרת, כך אנחנו צריכים לבנות את עצמנו, ובלהתקשר זה עם זה, עוד להכפיל את ההתרשמויות ולהגיע לפנימיות שלהן.

תלמיד: מה זה אומר סדרים? מה זה אומר אותם בצורה כזו מסודרת כדי שנבין דברים, נרגיש את זה?

אנחנו פועלים בתוך מערכת הטבע שאותה המערכת אנחנו מגלים.

תלמיד: איך אנחנו מגלים עם השכל, אנחנו בהתבוננות, ממה מגלים?

לא, מגלים אותה על ידי הרגש שמתגלה לנו המערכת ואותה אנחנו מבינים דרך הרגש, אבל בצורה שזה מביא לנו תמונה שכלית.

תלמיד: עצם זה שאנחנו מחפשים איך החוקים פועלים, זה כבר יגלה לנו? כי הרבה פעמים אתה מנסה לגלות את החוקים והכללים ואתה לא מגלה, וזה נכון שהגילוי בא בצורה לפעמים עקיפה, בכלל לא קשור?

כן.

תלמיד: ולמה זה ככה?

זה למעלה מהידיעה שלנו.

שאלה: מהן האותיות באדם ואיך האדם בעזרת האותיות יכול לכוון את עצמו לבורא?

אותיות הן כלים. על ידי סידור הכלים שלנו, אנחנו יכולים להגיע בסדר מסוים, לאור, למקור.

שאלה: אמרת שעלינו להשתדל להרגיש את הנותן בכל המעשים שלו ולהתבונן לאיזה כיוון הוא מוביל אותנו. איך ?

זו בחירת האדם. לא כל כך חשוב מה הבורא עושה איתי, כי את זה אני בודק באגו שלי, אני חשוב שאת זה הבורא עושה איתי ואני רוצה להיות דבוק בו. לכן גם בפעולות נעימות וגם בלא כל כך נעימות, אני צריך להשתדל להיות דבוק בו ומתוך זה אני מגיע להבנה. כלומר לא שאני מבין ואז אני דבוק בו, אלא אני דבוק בו ומתוך כך אני מתחיל להשיג את החכמה הפנימית.

תלמיד: מה זה אומר שאני מגיע לדבקות עימו מעל כל המצבים שעוברים עליי?

זה כך. הקשר, בדביקות בבורא, באיחוד עמו, נעשה מצב, הרגשה הכי עליונה שמגיעה לאדם.

שאלה: כתוב שהעבד רוכש "חכמה מידיעה שבסוף ואהבה מידיעה שבתחילה ואז הוא קם לנצחיות." איך להבין את הקטע הזה?

מתוך הפעולות שעוברות על האדם, הוא קושר אותן זו עם זו, אחת עם חברתה, תחילה וסוף כל פעולה עם פעולה שלפניה ואחריה, ואז הוא רואה, לפי זה הוא משיג תכונה פנימית, את היחס הפנימי של הבורא שמעביר אותו כך דרך כל המצבים ומתוך זה הוא לומד את הבורא.

תלמיד: בהמשך כותב לנו בעל הסולם "והאמת שמראה נפלא הוא כל המלחמות, שבאותו הגלות," וכתוב ש"מכל מקום אין שום תחבולה, להקל על עצמו כובד המלחמה והאיום." הוא מציג לתלמיד שלמרות הכול, תמיד עומד לפניך אתגר להגיע להחלטה, לעשות את הבחירה.

תמשיך.

תלמיד: יוצא שכל השיטה מתייחסת לאתגר של האדם להיפטר מכל מיני דעות קדומות ביחס להבנת הבורא?

כן.

תלמיד: מה יכול לעזור לנו להיפטר או להילחם נגד רחמים עצמיים כבעיה הגדולה ביותר שלנו בעבודה?

רק הקשר בינינו והעזרה ההדדית שבה מתגלה כוח הבורא.

שאלה: אמרת שצריך לקשור את המעשה בהתחלה למעשה שבסוף, איך אנחנו יכולים לקשור את המעשה שבסוף, אם אנחנו עדיין פרי לא בשל?

אז אין מה לקשור.

תלמיד: או את המצב הנוכחי לקשור למה שקדם לו?

תלמדו.

שאלה: מה זה אומר ביטול מוחלט כלפי הכוח העליון שמנהל אותנו בהסכמה שלנו?

זה אומר לבטל את עצמי עד כדי כך שאני מקבל את פעולת הבורא על עצמי והקבוצה, בצורה השלמה והמלאה שלהם.

שאלה: הוא אומר לתלמיד שאם אות אחת טועה, עושה פגם, אז הבורא מחליף אותה. איך יכול להיות שכוח טבע טועה, עושה פגם?

כדי ללמד אותנו.

תלמידה: אין שלמות בכל פעולות הבורא?

זו דווקא השלמות, שהוא יכול לסובב אותנו איך שהוא רוצה.

שאלה: כתוב "אלא רק לעובדי ה' אמיתיים, נפתח להם בתחילה ידיעה בהשגחה פרטית" איך אנחנו יכולים להיות עובדי ה' אמיתיים?

על ידי התקרבות הדרגתית אנחנו מגלים את שמות הבורא, עד שמגיעים לשם האמתי.

שאלה: האם במשל העבד, בעל הסולם מלמד אותנו איך הבורא עובד איתנו בג' קווים?

יכול להיות.

תלמיד: מתחילים מקטנות והוא מוציא אותנו למלחמה בקו שמאל, כשבסוף גילוי החכמה בקו האמצעי?

כן.

שאלה: בהתחלה נפתחה אהבה והחכמה בסוף. מה זאת אומרת שבהתחלת הפעולה נפתחת אהבה?

אבל מתי הוא משיג אותה?

תלמיד: הוא משיג חכמה בסוף.

כשהוא מגיע לסוף, אז הוא מגלה שמלכתחילה הבורא מתייחס אליו באהבה חלוטה.

תלמיד: מה זאת אומרת שהאהבה נפתחה מהתחלה?

היא נפתחה מן ההתחלה, אבל הוא, האדם, לא מרגיש את זה.

שאלה: בפסקה הבאה כתוב "כי העין הוא בחינה שלטת... ואין צורך להוסיף על חוש ההרגש." ובהמשך  הכח הנפשי, שהוא עצמו של אדם, לא ניתן לו שום הבחנה בחושים," ולמטה "הכוח הכללי שבאדם, הוא עצם השכל", ובעמוד הבא כתוב ש"השכל לא מתחבר בשום פעולה בכל מיני פעולות מתחברים ונקבצים ולמרות זאת כל הפעולות למעשה נקבעים בשכל". מה ההגדרות האלה אומרות לגבינו, מה אנחנו משיגים, מה אנחנו מחפשים, שכל זה עצם האדם? הראייה לא חשובה? ההרגש זה חשוב?

תלמיד: מה זה אומר לגבינו, שהשכל הוא עצם האדם? הראייה, ההרגשה לא חשובים?

אנחנו משיגים את הבורא כטוב ומיטיב על כולם ובכל המצבים, מהגרועים ביותר עד הטובים ביותר והכול נובע מתוך אהבה חלוטה של הבורא.

תלמיד: איך אני מחבר את כל הכישורים האלה שכביכול מנותקים אחד מחברו?

זה שהם כולם מתקשרים בהבנה אחת, השגה אחת, קשר אחד, דבקות.

(סוף השיעור)