שיעור בוקר 05.04.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

פסח – קטעים נבחרים מן המקורות

אנחנו כבר נכנסים לבירור מהי העבודה בזמן שאדם מתקדם בלימוד וביישום של חכמת הקבלה. הוא עובר כאן שלב מאוד מאוד מיוחד, מאוד לא נעים, הוא מגלה שהוא נמצא בגלות מרוחניות. גם קודם הוא חשב שהוא נמצא בגלות מרוחניות, הוא לא הרגיש שהוא נמצא ברוחניות, כי איפה כאן העולמות העליונים, איפה הנשמות ובכלל כל הכוחות? אינם.

אבל עכשיו הוא מתחיל לראות על איזו הסתרה מדובר. אם קודם הוא חשב שזה נסתר מהחושים שלו, עכשיו הוא מתחיל לזהות שזה משהו חדש, משהו אחר, שזו הסתרה מכלי הקליטה המיוחדים שלו שנקראים "נשמה". הוא לא מרגיש אותם, הוא לא מתאר אותם בו, אבל לאט לאט זה איכשהו מתגלה מתוך התפיסה המאוד מיוחדת שנקראת הסתרה. אז איך לחפור בתפיסה הזאת, איך לגלות בה בפנים, ממש כמו שעושים חפירות בעבודות עפר, זו העבודה שאנחנו צריכים לעשות. ורק כתוצאה ממנה נגיע לגילוי הבורא לנברא, שזו באמת מטרת חכמת הקבלה.

לכן נקרא שוב על "עבודת פרך", ונמשיך בכיוון שלנו. הקטעים האלה הם קטעים מאוד חשובים, בהם אנחנו נמצאים כרגע.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לחפור כמו בעבודות עפר. איפה לחפור? מה מחפשים?

לחפור בתוך הרגש והשכל, אבל קודם ברגש. ואחר כך כשנוכל לאתר את הרגשות האלה כדברים חדשים שמגיעים מהחיבור בינינו לרצון לקבל שלנו ולרצון להשפיע אם צריך להיות, מתוך זה נגלה איפה אנחנו נמצאים בהתקרבות לבורא בעבודת הפרך, מה אנחנו צריכים לעשות כדי להגיע לעבודת הבורא, לגילוי הבורא. בעצם מה שאתה שואל נמצא בפסוקים האלה.

קריין: קטע מס' 94.

עבודת פרך

"כתוב, "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך". ודרשו חז"ל, ב"פה-רך", ויש להבין מהו, "פה רך", בעבודת ה'. אלא, שהמצרים דברו עם המחשבות והרצונות שצריכים לעבוד ה', אלא שיהיו בעמ"נ לקבל", כמו שבן אדם רגיל כך בחיים שלו, לפי המבנה שלו, אין לו משהו אחר. "שזה נקרא, פה - רך, כלומר שעל הכוונה דלקבל הגוף מסכים יותר לעבוד עבודת הקודש, ולא צריכים לכוון בעמ"נ להשפיע."

מרגע זה והלאה מתחילה להיות התנגשות בין עבודה על מנת להשפיע לעבודה על מנת לקבל. אפשר לעשות כל מיני פעולות, אבל הכוונה על מנת להשפיע או על מנת לקבל היא מחלקת את הפעולות האלה בדיוק לשניים. יש עבודת קודש שהיא על מנת להשפיע, ויש עבודה שהיא לא קודש שהיא על מנת לקבל. בן אדם לא מסוגל לעשות פעולות על מנת להשפיע, לפי הטבע שלו זה לא ניתן לו, הוא לא יודע בכלל על מה מדובר. לכן אנשים שאומרים להם לעשות כל מיני פעולות וזה יקדם אותם, הם עושים אבל ממשיכים להיות בכוונה על מנת לקבל.

"נמצא, עם הדיבורים האלו, גרמו לישראל שתהיה להם עבודה קשה בזמן קבלת עול מלכות שמים, ומשום זה כל אחד מישראל היה אומר, דעבודת הקודש בעמ"נ להשפיע הוא דבר קשה מאוד." 

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)

הם נמצאים ממש במבוכה. כי כוונה על מנת להשפיע הם לא מסוגלים לעשות, אולי הם חושבים שהם מכוונים על מנת להשפיע, אבל זה סתם כי הם קבעו לעצמם שהם נמצאים בזה, אבל באמת אין בזה שום עבודה.

קריין: קטע 95, אומר הרב"ש:

"המצרים היו משפיעים להם מחשבות שיותר כדאי לעבוד בעמ"נ לקבל, בדרך הזו הם יראו שכל יום ויום הם מתקדמים במעשים טובים, מה שאין כן בעבודה דבחינת ישראל, הם בעצמם רואים שזה קשה, והראיה לזה, שלא רואים שום התקדמות בעבודה."846

זאת אומרת, הכול תלוי בכוונה. אבל ברגע שאני חושב על הכוונה, אז גם המעשה שלי נעשה לי מאוד קשה כי הוא קשור לכוונה. ואם אני חייב בזמן המעשה להחזיק את הכוונה על מנת להשפיע, אז זה כבר לא לטובת עצמי, ואני לא יכול לעבוד עם התכונות שלי, עם הרצונות שלי, עם הכוונות שלי, אין לי כלים. לכן לעבוד לטובת מישהו, לטובת הזולת או לטובת הבורא שזה אותו דבר כי זה מחוץ לי, אני לא מסוגל. מה עושים?

"נמצא, ש"פה-רך", יהיה הפירוש, שיתנו לישראל להבין, שאם ילכו בדרך שלהם, זה הוא עבודה יותר קלה, וזה נקרא "רך", היינו שיותר קל יהיה להתקדם בעבודת הקודש". לא צריכים לדאוג אם הכוונה היא על מנת לקבל או על מנת להשפיע, אם אתם קובעים שהיא תהיה על מנת להשפיע, אז היא תהיה על מנת להשפיע, והיתר יסתדר.

"ועם הטענות האלו היו המצרים ממררים את חייהם בעבודה קשה", אם אדם רואה שהוא נמצא בעל מנת לקבל, והפעולות שלו הן פעולות, כי בידיים וברגליים אין שום הבדל בפעולות שהוא עושה בכוונה על מנת לקבל או בכוונה על מנת להשפיע, אז מה קורה כאן? "יותר קל יהיה להתקדם בעבודת הקודש" אם תעשו את זה בלי לחפור בכוונה, כך אומרים המצרים. זאת אומרת, ההתקדמות היא לא בעומק הכוונה, אלא ההתקדמות היא במעשה. תעשו מעשים בצורה יותר מדויקת, בצורה יותר רחבה, ואז יהיה בסדר. כי במעשה אנחנו רואים שיש כאן הרבה דברים, אבל בכוונות, כשכל אחד מחטט בעצמו במה הוא נמצא ולשם מי ומה, שם כולם יכולים להתבלבל ולטעות.

"ועם הטענות האלו היו המצרים ממררים את חייהם" של ישראל, של מי שבכל זאת רוצה לכוון עצמו בכוונה ישר אל, והיו מעבידים אותם "בעבודה קשה, שתמיד" הם "היו מסבירים לישראל, שעבודת ישראל נקרא, עבודה קשה, וזהו לא בשבילם". כלומר תעשה מעשה והכוונה תבוא אחר כך.

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)

כאן נעשתה ההפרדה בין חכמת הקבלה לבין שיטות אחרות. בשיטות אחרות יש הבדל במנהגים, בפעולות, ואילו בחכמת הקבלה הדגש הוא רק על הכוונה.

שאלה: עלינו מוטל מעשה אחד, להתקרב, להתחבר זה לזה. במעשה הזה, מה הם בירורי הכוונה שצריכים לעשות?

אנחנו צריכים להשתדל בבירורים, התומכים ועוזרים לנו לברר, ללבן את הכוונה. זה כל עניין המעשה, אנחנו נמצאים גם בעולם הזה שהוא עולם מדומה, עולם מאוד מיוחד, כלומר, מצב מאוד מיוחד שבו מעבירים את הדמויות, התמונות שאנחנו מרגישים, כל זה כדי לעזור לנו בסופו של דבר ללבן ולבנות את הכוונה הנכונה, מהחיבור בינינו לכל המציאות ולבורא כמקור של הכול. לכן כל העבודה שלנו היא בעיקר בכוונות.

תלמיד: אז יש לנו מעשה אחד, מעשה החיבור. בתוך מעשה החיבור, איפה צריך לחפור, איזה כוונות צריך לברר?

אם אתה שואל על מעשה, צריך לברר כמה המעשה הזה תומך בהגעה לכוונה על מנת להשפיע, כמה בכל מיני פעולות, עבודות, המעשה תומך בזה. בדרך כלל כאן האדם מתחיל להרגיש כמה המעשה והכוונה שלו נמצאים ממש בעולמות שונים, במעשה הוא נמצא בעולם הגשמי, בכוונה הוא צריך להיות בעולם הרוחני, וקשה לו מאוד להיות כביכול בין שני העולמות, עד שהוא מתחיל על ידי הכוונה שלו לקדש גם את המעשה שלו ולראות אותו כמעשה רוחני, ואז נכנס לתפיסה שבאמת הוא נמצא בעולם הרוחני.

תלמיד: אז יש לנו פעולה אחת, להתחבר.

כן פעולה אחת, להתחבר.

תלמיד: ובתוכה צריכים לברר בין שתי הכוונות?

כן.

תלמיד: מה הן השתיים?

או שאנחנו לא כל כך מדברים על פעולת החיבור עצמה, מדברים אבל קצת, כמו שנהוג נגיד בדתות למיניהן גם ביהדות. העיקר לומדים פרטים שישנם במעשי מצוות, בכל מיני מנהגים וכן הלאה. חכמת הקבלה מלמדת אותנו שהעיקר הוא לברר את הכוונה, לְמה אתה נמשך, לאן מכוון.

תלמיד: אני לא מבין. הפעולה שלנו היא אחת, רק להתחבר.

כן, זו פעולה שמסייעת לבירור הכוונה.

תלמיד: אז בבירור הכוונה, מה מבררים? מהי כוונה נכונה וכוונה לא נכונה בתוך הפעולה, "להתחבר", מהי הכוונה הרצויה אותה מחפשים?

האם אני עושה את זה למען הזולת, "מאהבת הבריות לאהבת הבורא".

תלמיד: מהי הכוונה הפסולה בהתחברות שממנה אני צריך לברוח?

לברוח מכוונה שהיא לטובתי, לטובת הרצון לקבל שלי, כי עבור זה אני מוכן להתחבר.

שאלה: אם כך הסכימה היא שהכוונה מולידה פעולה, לאחר מכן לוקחים את הפעולה הזו ואורזים אותה פעם נוספת בתוך הכוונה. וכל זה יחד נקרא חיבור, אפשר להגדיר כך?

אפשר להגיד בינתיים כך. זה ודאי ישתנה וכמה פעמים, אבל בינתיים זה נכון.

שאלה: מעשית, בצורה יומיומית המאמץ הוא בביטול עצמי. הבנתי נכון?

בצורה כללית אפשר להגיד שזו בעצם כל העבודה שלנו, כי כולנו מהרצון לקבל, וככול שנוכל לכוון את הרצון לקבל שלנו לעל מנת להשפיע כך הרצון לקבל שבנו יתפתח יותר, כלומר, יתגלה יותר, ואנחנו נהפוך אותו לכוונה בעל מנת להשפיע. הרצון לקבל בעצמו יכול רק לגדול, להיפתח בנו, בכל אחד ובכולנו יחד. אבל אנחנו צריכים לכוון אותו על ידי הכוונה בעל מנת להשפיע. אם הרצון לקבל סתם נפתח, הוא נפתח רק בדרגה חי הגשמית, דומם, צומח וחי. אם אנחנו רוצים לפתוח אותו בדרגת האדם, בדרגת המדבר, אז אנחנו צריכים קודם להגיע לכוונה על מנת להשפיע ואז במידת הכוונה בעל מנת להשפיע, יתחיל להתפתח בכל אחד ואחד רצון לקבל לפי כוונתו בעל מנת להשפיע.

תלמיד: יוצא שכל עוד לא עשיתי מאמצים לביטול, אני בכלל לא יכול להבין מה קורה עם הכוונה שלי.

כן, אנחנו צריכים כאן להשתדל לעבוד על הכוונה ויחד עם זאת להשתדל לעבוד על החיבור, כי גם החיבור יגלה לנו אפשרויות לכוונות.

תלמיד: האם אפשר לומר שכתוצאה מהפעולות האלה המכונות אהבה בינינו, האהבה עצמה היא לאו דווקא פעולה אלא התרשמות, התפעלות מהפעולות האלה?

נכון.

שאלה: מה מאפשר להתגבר על הפחד מעבודה קשה?

אני לא חושב שיש כאן פחד, אנחנו פשוט לא מבינים מה לעשות, איפה, אנחנו נמצאים במבוכה כמו שכתוב שהרגישו במצרים, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה". העבודה קשה אבל היא קשה מפני שאין לנו כלים ביד. אנחנו לא מרגישים את המושכות בהם עלינו לנהל את הסוס, לא מסוגלים להתקדם. יש כביכול איזו מציאות בינינו, קשרים, אני רואה את הפרצופים של האנשים, של החברים, לימוד וכל מיני דברים שסידרנו לעצמנו, אבל יש איזו מציאות נסתרת, אנחנו לא מרגישים האם אנחנו מחוברים או לא, לא מבינים באיזו רשת כוחות אנחנו נמצאים, מה משפיע עלינו, מה לא, חלק מהמציאות נעלם מאיתנו ואנחנו לא מסוגלים להשלים אותו, לכן אנחנו נמצאים ממש בחוסר תפיסה. לאט לאט. לא סתם רציתי לחזור על זה, צריך להתקדם לכך בכמה גיחות.

שאלה: למה יותר חשוב לעבוד על הכוונה מאשר על הפעולה?

בפעולה עצמה אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אתה יכול לארגן לעצמך סביבה שתחייב אותך לפעולה אפילו אם קודם לא חשבת שאתה רוצה ומסוגל לעשות אותה. כל העבודה הרוחנית שלנו היא על הכוונה, זה בעצם נקרא "אדם", אדם הדומה לבורא הוא רצון לקבל שיש לו כוונה להשפיע לזולת כמו שלבורא יש רק כוונה להשפיע לזולת. אתה יכול להגיד, "אבל הבורא שלם, אין לו שום בעיה להשפיע". על זה אומרים מקובלים, נכון שהבורא הוא שלם ואין לו שום כוונה על מנת להשפיע, אבל לא בשל כך הוא משפיע, זה הטבע שלו. אנחנו יכולים, רוצים, חייבים ומחויבים מלמעלה על ידי ההשגחה העליונה להגיע לאותו מצב כמו הבורא, שנהיה רק משפיעים.

הטבע שלנו אומנם הפוך, אנחנו נבראים, מקבלים, אז בואו נלמד איך להיות דומים לבורא וכך ניקָרא אדם. הפעולה נמדדת רק לפי הכוונה ולא לפי המעשה. לפי המעשה אני יכול לתת לשני, נניח שודדים מאיימים עליי בסכין ברחוב ואומרים, "תן לנו את מה שיש לך בכיס" ואני נותן, האם זה נקרא שנתתי? לא. אבל לפי הפעולה, המעשה, נתתי. לפי הכוונה ודאי שלא, המעשה שלנו נמדד לפי הכוונה. וכאן השאלה, איך נוכל לשנות את הכוונה? חכמת הקבלה מלמדת אותנו איך לשנות את הכוונה בכל המעשים שלנו. ואז נגיע להבנה שלא חשוב איזו פעולה אני עושה, נותן או מקבל, אין יותר, או לתת או לקבל, אני חייב להיות כל הזמן בנתינה. כלומר, תמיד לעשות פעולה לטובת הזולת. על זה מדובר.

שאלה: איך להפוך את התגלות פרעה לכוח כדי להשתמש בה כדי להשפיע לחברים בלי לפחד מהמצב שמתגלה?

זו כל חכמת הקבלה, איך אנחנו משתמשים באגו שלנו, ברצון לקבל שלנו שכל הזמן גדל, כדי להפוך אותו לעל מנת להשפיע. זה מה שאתה אומר רק במילים אחרות. נלמד את זה, אנחנו לומדים את זה. השאלה היא בדיוק על מה שמלמדת חכמת הקבלה.

שאלה: בפעולות שאנחנו עושים במשך היום אני מנסה לנתח אם זו כוונה לקבל או להשפיע, אבל זה מבלבל אותי, אני לא בטוח שאני עושה עם כוונה נכונה. זה גורם לי לעזוב את הניתוח הזה. מה לעשות במקרה כזה כדי לא לנטוש את הניתוח?

לכן אנחנו נמצאים בהתקדמות הדרגתית, איטית, כשלכל אחד יש מקום לצאת אפילו לכמה ימים מכל התהליך הלימודי והשינויים שאנחנו עוברים ושוב לחזור. כי זה המקום שאנחנו צריכים להתחיל להרגיש מה זו השפעה, על מנת להשפיע, מהי בדיוק חלוקת האדם לחלק שבו הוא מזהה את עצמו שמזדהה עם פרעה, עם המצרים, עם הרצון לקבל, עם הכוונה על מנת לקבל, ולחלק שהוא יכול להתקלף ממנו, להתנתק ממנו ולהיות בעל מנת להשפיע. זה נקרא "גוי מקרב גוי", שעם אחד שנקרא "ישר אל" יוצא מהעם הכללי שמרגיש שהוא נמצא במצרים. אז הוא מרגיש את עצמו במצרים, לא נורא, הוא יכול לעבוד לפי פקודות פרעה בצורה ישירה כמו שהוא מבין לפי השכל שלו, לפי הרגש שלו שכך צריך לעשות, שזה יהיה לטובתו.

כאן אנחנו מתחילים לחלק את עצמנו ולהיות בפיצול פנימי, מה זה נקרא "לשמה" ו"לא לשמה", על מנת לקבל ועל מנת להשפיע, להיות שייכים למצרים או להיות שייכים ליהודים. יהודי הוא מי שמתייחד עם הכוח העליון, עם כוח ההשפעה. כך אנחנו מתחילים להרגיש שיש איזה מין פיצול.

לאט לאט נעשה את זה, זאת הנקודה הרגישה ביותר. הסברתי לכם אתמול שזאת נקודה שממנה נוצר כל הפילוג בין האמונות והדתות למיניהן לבין חכמת הקבלה. כל האמונות והדתות שיש באנושות כולן הן בעל מנת לקבל, ולכן הן לא דורשות את הכוונות בעל מנת להשפיע, ולא עומדות על זה וממש לוחצות על האדם. חכמת הקבלה מדברת רק על זה, לא חשובים לה המעשים אלא חשובות לה הכוונות, ובכל יתר השיטות העיקר הוא המעשים. אבל כאן העיקר היא נקודת ההפרדה בין עבודה רוחנית בכוונה לבין עבודה גשמית בפעולה.

שאלה: אנחנו צריכים לתקן את הכוונה שלנו על מנת לעשות טוב לחברים, טוב לזולת. איך אני מודד את עצמי בכל רגע ורגע שאני עושה טוב לחברים? הכוונה שלי הרי נסתרת, אף אחד לא מגלה את הכוונה שלי, אבל איך אני יודע שבאמת אני עושה טוב לחברים?

תשאל כל פעם את עצמך, זאת התשובה.

שאלה: בדרך כלל לחברים בעשירייה יש כוונה להשפיע. מה ההבדל בין הכוונה להשפיע בעבודה הקשה הזאת לבין כוונת ההשפעה הרגילה?

כוונת ההשפעה הרגילה היא שאתה משפיע כדי לקבל. בהרבה מקרים בחיים שלנו אנחנו נותנים ומקבלים, אבל גם בזה שאנחנו נותנים יש לנו בטוח רווח, אנחנו יודעים שנקבל תמורת זה ולכן אנחנו נותנים, אחרת לא נוכל לתת. זה כמו ילד קטן שגדל, ככל שהוא גדל יותר, כך הוא יותר מוכן לתת מפני שהשכל שלו בונה כאלו מערכות שעל ידי פעולות ההשפעה הוא בעצם מקבל.

לכן אל תסתכל על הפעולה עצמה, על פעולת הנתינה, אלא תסתכל על הכוונה ואתה תראה שכולנו מקבלים, ואם אין לנו הצדקה לקבלה, אם אין לנו ביטחון שאנחנו מקבלים, אז אנחנו לא מסוגלים לתת אלא מאין ברירה, ובזה אנחנו מתחלקים. באים אלי עם אקדח ואומרים לי "תן לי את מה שיש לך בכיס", אז אני נותן, אבל אני נותן את זה תמורת החיים. זאת אומרת אנחנו לא יכולים לתת בלי תמורה, בעבודה, בבית, ברחוב, בכל דבר, אם אני מוותר, או יותר נכון אם אני נותן למישהו משהו, זה מפני שברור לי שאיכשהו אני מקבל מזה תועלת.

לכן כל העבודות שלנו זה עם זה, זה נקרא "לכו ותתפרנסו זה מזה", כלומר אנחנו בזה הולכים לקבל מהזולת ולא לתת אף פעם לזולת. בכך כל ההבדלים בין האנשים, יש אדם מפותח יותר, מפותח פחות, אדם אדיב, אינטליגנטי, עדין או גס, אבל כולם עושים חשבון של כדאיות, כולם אגואיסטים, ולכן כך אנחנו מתקדמים. כשמגיעים לחכמת הקבלה כאן זה כבר אחרת לגמרי, כאן זו בעיה, ולכן רואים כמה נכנסים לחכמת הקבלה - יחידים.

שאלה: איזו מטרה העשירייה צריכה לשים לעצמה כדי שלא ניכנס למעגל ההיגיון בפעולות שלנו?

אם אנחנו משתדלים לברר בעשירייה את מה שאנחנו לומדים בשיעור בוקר, זה מספיק חומר למשך היום כדי שנמשיך באותו קו. וכך משיעור לשיעור נוכל להתקדם, לפתח את עצמנו, זה נקרא להתקדם, לפתח את הקשרים בינינו, וכך נגיע למצב שרשת הקשר בינינו תבנה לפי השיעורים בהדרגה, וכך נוכל לבנות את המערכת שנקראת "העולם העליון", שהוא בעצמו לא קיים אלא אנחנו בונים אותו בקשרים שבינינו.

לפי מידת הקשרים שנבצע בינינו, ישפיע על זה האור העליון המופשט, ואז הוא ייכנס לתוך הקשרים האלה, ואז הוא יבנה בכל אחד ובינינו יחד מערכת קשר שהיא כבר נקראת "העולם העליון". ואז באותה מערכת הקשר בינינו נתחיל לגלות פרצופים, עולמות, הכול, אבל הכול במידה שאנחנו רוצים להתקשר בעל מנת להשפיע דרך הסדר שלנו בקבוצות.

תלמיד: כשאני מגיע לשיעור בוקר אני כביכול בורח מהחיים הגשמיים ואני מקבל מזה הקלה, כלומר זה גם הרצון לקבל, וכך אני אף פעם לא מגיע לנתינה. אני לא מצליח להבין איך אני אוכל להגיע למצב שאני נותן עזרה ותמיכה לחברים שלי כי אני כל הזמן רק מקבל.

זה שאתה מקבל מהקבוצה ומהבורא זה בטוח, אבל מה אתה נותן? אתה עושה איזו פעולת נתינה או לא?

תלמיד: אני מנסה לעשות את מה שאומרים לי לעשות, אני עושה קצת הפצה, אני משתתף בישיבות של העשירייה שלנו, אני מגיע כל בוקר לשיעור בוקר. זה מה שאני עושה, זה מה שהבנתי שאני צריך לעשות.

בסדר. תשמע מה שאנחנו מדברים ותנסה לממש את זה. כך זה יהיה.

שאלה: אמרת קודם שאם מכוונים אקדח לאדם והוא נותן את הארנק, הוא לא באמת נותן. הוא לא נותן, בגלל שהוא לא נהנה, מי שלקח לו את הארנק נהנה.

האם שכמגיעים אלי ולוקחים לי את הארנק אני צריך להנות מזה? הרי החיים הם כאלה שבאים אליך ולוקחים, ואתה משלם.

מה שאתה אומר זה לגמרי לא נכון. אין לי מה לענות על מה שאתה אומר, זה לא נכון. כשלוקחים ממני, אני מרגיש שלוקחים. וכאן השאלה, אם אני נותן כי על ידי זה אני נשאר בחיים, וזה יותר יקר עבורי, אז אני נותן. זה כמו במסחר, בחנות, אני נותן למוכר והמוכר נותן לי. אותו דבר ברחוב, כשבא שודד ואומר לך "אני אקח ממך את החיים, אם אתה רוצה לשלם תמורת החיים האלו על ידי מה שיש לך בכיס, תוציא ארנק ותביא לי", זה כרגיל כמו במסחר, אתה קונה בזה את החיים.

שאלה: האגו שלנו כל הזמן מחביא את הרצון לקבל. האם נוכל מתישהו להגיע לכוונה הנקייה לתת בלי להפסיד את המודעות שאני קיים וחי עכשיו?

אתה מבולבל ועל ידי המאור המחזיר למוטב יהיה לך יותר ברור איפה אתה נמצא, ולמה צריך להגיע. בינתיים נמשיך.

שאלה: בחיפוש הזה אחר הכוונה הנכונה, להיות בחיבור עם החברים, לפעמים אנחנו באיזה ריקנות עצומה, לא מקבלים, לא נותנים, האדם אפילו לא יודע איפה הוא נמצא. איך לעבור את השלב הזה?

אנחנו צריכים לברר את הדברים האלה כל הזמן. עבודת הבירור, עבודת התיקון ועבודת המילוי, אלו העבודות שאנחנו צריכים לעשות מכאן ועד גמר התיקון. אנחנו צריכים ללמוד מתוך החיים, מהפרקטיקה שלנו, איך אנחנו עושים זאת. בירורים, חיבורים, תיקונים, מילויים, את העבודות האלה אנחנו צריכים לעשות.

שאלה: מתי ואיך שומעים את המצרים שמדברים ב"מתק שפתיים"?

האגו שלנו מדבר איתנו וזה נקרא המצרים שמדברים איתנו. האגו הכללי שלנו זה הפרעה.

שאלה: בסופו של דבר אנחנו מוותרים על אור הבורא ומעבירים אותו לחברים במקום לקבל אותו לעצמנו. לפני שהגעתי לחכמת הקבלה לא היה לי תענוג מהאור הזה, אז ממה אני חושש כרגע שאני לא אקבל? לא היה לי אותו בעבר, אז גם לא יהיה לי אותו בהמשך.

זה לא נכון. כשאני מעביר אור של הבורא לחברים, אני מקבל את האור הזה, אני אוגר אותו בתוכי, הוא נמצא ולא נעלם. כל אור ואור שאני מחלק, כשאני מתחבר לחברים ועוזר להם להתמלא, לקבל את האור, בזה בעצם אנחנו ממלאים את הבורא, זה מאגר של הנשמה הכללית שלנו. איפה היא נמצאת? היא נמצאת בבורא. על ידי כל הרצונות המתוקנים שלנו בעל מנת להשפיע, אנחנו בעצם בונים את הבורא, "אתם עשיתם אותי". לכן זה לא שאנחנו מעבירים את האור ואין לנו כלום. אנחנו מעבירים את הרצונות מלקבל לעל מנת להשפיע, ואז האור נשמר וקיים לעולם ועד.

שאלה: יוצא שאם אני מנסה לבנות את הכוונה אז אני מדבר עם פרעה, איך למצוא את נקודת המשה?

אנחנו נגלה את זה בדרך. אני עדיין לא רואה שזה חסר לנו, אתה שואל מטעם הלימוד ולא מטעם הנחיצות.

שאלה: בדתות יש הרבה פעולות שהעמך קוראים להן "מצוות" והמקובלים קוראים להן "מנהגים". מה הופך פעולה כמו להגיע לשיעור בוקר ממנהג למצווה?

אנחנו מגיעים לשיעור בוקר למעשה החיבור, ולכן זה נקרא "מצווה" לפי חכמת הקבלה. זו המצווה הכי גדולה כי אנחנו מחברים את עצמנו בתקווה לחבר כך את כל החלקים השבורים מנשמת אדם הראשון.

שאלה: איך אני יכול לשלוט כל הזמן בכוונה שלי?

זו בעיה. צריכים לעשות תרגילים, איך אנחנו חיים בתוך הכוונה ולא בתוך הרצון. להתעלות מעל הרצון בכוונה. להתעלות בכוונה נכונה למעלה מהרצון, זה נקרא שאני צריך להימצא כל הזמן בתוך החברים, בתוך הבורא, בתוך הקבוצה, ובצורה כזאת אני אהיה קשור נכון למקור. אני צריך כל הזמן לסדר את עצמי להיות בנטייה למרכז העשירייה ולבורא, וכל הזמן להשתדל ככל האפשר להיות שם, להיכנס ולהידבק לשם, להשפיע ולגרום לחיבור וכן הלאה.

שאלה: אנחנו שומעים ממך שכל העבודה היא להידמות לבורא בכוונה, איך אפשר לעבוד עם הכוונה, איך לבחון אותה אם זה חלק נסתר אפילו בשבילי?

אני כל הזמן צריך להשתדל לבדוק את עצמי, שהפעולות שלי יהיו בעל מנת להשפיע. כשאני נמצא בעשירייה אני יכול לעשות את זה? כשאני נמצא בכל מיני פעולות חיבור בינינו אני יכול לעשות את זה? אז יש פעולה, לכן העולם שלנו קיים, התגלה בצורה כזאת גשמית והכל לא נשאר ברוחניות, אלא בירידה מלמעלה למטה הוא הגיע למצב כזה שאנחנו מתארים כמצב גשמי, כלומר שקיים.

גם הוא לא קיים, הוא נקרא "העולם המדומה", אבל הוא קיים בחושים שלנו מפני שדווקא כשאנחנו מסדרים את החושים האלה בצורה נכונה, מתוך זה אנחנו יכולים לעלות לחושים יותר פנימיים, רוחניים, ולכן זאת העבודה שלנו. יוצא שהעבודה בעשירייה שאנחנו מתקרבים זה אל זה, בצורה הזאת אנחנו מגיעים לתיקונים רוחניים.

שאלה: מה התועלת, או מה התכלית של החפירה העצמית הזאת בבירור איפה נמצאת הכוונה שלי? למה לא עדיף לי להיות במה קורה איתם? אני רואה שמכל הבירורים האלה, איפה אני, איפה הכוונה, לא יוצא מזה משהו, תמיד האגו מסובב.

זה לא נכון. מפני שאם אני מדבר על החברים, אז איך אני צריך לדבר איתם, הם נמצאים בקליטה שלי, הם נמצאים בתפיסה שלי, אז איך אני מתייחס אליהם, איך אני מסדר אותם, איך אני מדבר איתם, מה הם? זה הכול נמצא בתוכי, היחס שלי אליהם קובע איך אני מסדר את עצמי, את הכלי שלי. שאני אסדר את הכלי שלי בדיוק כפי שאני רואה אותם, אדבק אליהם.

לא שאני משנה אותם, אני משנה את עצמי כדי להיות דבוק בהם, ואז בצורה כזאת אני רואה שהעולם שלי משתנה, התפיסה שלי משתנה, אני כולי משתנה. בעצם זה משתנה בהתאם לאותן הצורות שהבורא מתאר לי, מגיש לי, ולפי זה אני מתאים את עצמי לאותן הצורות שהבורא מביא לפניי, שזו הקבוצה. כשאני מגיע לדבקות בקבוצה אני מפרמט את עצמי, אבל אני חייב כל הזמן לחשוב עליי, שאני עושה את התיקונים האלה. אני לא דורש שהקבוצה תשתנה אני מצפה שאני אשתנה, כך שהקבוצה הזאת תיראה לי כעשר ספירות שלמות.

תלמיד: אנחנו לומדים שבמקום שהאדם חושב - שם הוא נמצא, למה לא עדיף לי להשתדל לחזור כל הזמן למחשבה עליהם במקום עליי?

אבל מי חוזר אליהם? אני תופס אותם בכלים שלי, אז איך אני יכול לסדר את עצמי נכון כדי לתפוס אותם בצורה נכונה? אי אפשר שיהיה אחד, הצורה שאני מרגיש היא כלולה משניים, אני וזולת. איך אנחנו מגיעים למצב שאני והזולת הופכים להיות ממש כאחד, שאני תופס אותם ללא שום הפרעה?

תלמיד: אז מתי אנחנו צריכים, או האם בכלל אנחנו צריכים לנסות לעבוד בצורה של אנחנו? כי כשאנחנו נניח בונים תפילה אנחנו בונים אותה כעשירייה, אין אני וזולת יש אנחנו.

נכון, כי אנחנו רוצים להתחבר לבורא, ולכן כלפיו אנחנו כולנו צריכים לסדר את עצמנו כאחד.

תלמיד: אז האנחנו הזה גם צריך להיות, המחשבה צריכה להפוך להיות אנחנו, לא אני ולא הם, אלא אנחנו?

כן, וודאי. בזמן התפילה זאת חובה, אחרת זה לא יתקבל, לא יהיה קשר בינינו לבורא.

תלמיד: כשיש מעשה אז נורא ברור שיש כוונה שצריך לברר אותה. נניח בפסח בעבר זה היה נורא בולט עם כל עבודות ההכנה שלנו, וכשתמיד היית מדבר איך על כל גרגר קפה היית צריך להלביש כוונה. אבל כשאין מעשים, כשאנחנו רוב היום נמצאים בצורה וירטואלית, נפגשים אולי שלוש, ארבע, חמש פעמים, אבל מעבר לזה כשכל היום אני רק במחשבה, מה זה אומר שאני בונה כוונה, על איזה מעשה?

המעשה הוא שאתם מדברים על החיבור, שאנחנו עכשיו רוצים להתחבר, אנחנו צריכים לתאר לעצמנו שאנחנו יותר מחוברים, בשביל מה מחוברים? באיזו צורה מחוברים? מה רוצים להשיג על ידי החיבור? מה לגלות כתוצאה מהחיבור בינינו? זו העבודה שלנו. שכל מה שעשינו קודם במעשה, הכנות לסעודות ועוד פעולות כאלה יחד, אז זאת הייתה תקופה כזאת שהעבודה הזאת כנראה במעשה פיזי היא הייתה חשובה, כדי שאנחנו נחבר את עצמנו, כדי שאנחנו נגלה את המרכז שלנו וכן הלאה. עכשיו אנחנו נמצאים במצב מתקדם יותר שזה לא כל כך חשוב לנו, שבאמת רוב החברים שלנו נמצאים מחוץ למסגרת הגשמית שלנו בפתח תקווה, הבית הזה, ולכן אנחנו לא עושים כאן שום דבר.

למה אנחנו לא עושים? איך אני יכול לעשות פעולות כאן בפנים בתוך המרכז שלנו כאשר 90 אחוז מהחברים והחברות שלנו נמצאים מחוץ למקום הזה? אז אנחנו משתדלים לעשות פעולות בצורה יותר פנימית, רוחנית. שברצונות שלנו אנחנו צריכים להיות מחוברים, ובכוונות שלנו איך אנחנו מכוונים באיחוד שלנו ולבורא. איפה הוא נמצא, הוא נמצא בבניין, הוא נמצא באיזה מקום על פני כדור הארץ? וודאי שכל הדברים האלה הם ווירטואליים, וכך אנחנו נתחבר.

ולכן הפעם זה ייצא ממש חיבור ווירטואלי עוד יותר חזק ממה שהיה פעם החיבור הגשמי, ואנחנו נשתדל להרגיש בו, לאתר בו את הדבקות הרוחנית שבינינו לבורא. וזאת באמת תהיה יציאת מצרים, מתוך זה שאנחנו יוצאים מהתיאור שלנו הגשמי להרגשה הרוחנית.

תלמיד: זה ברור לגבי מעשה החיבור שאנחנו עכשיו נמצאים בו בצורה וירטואלית. אבל כשהאדם לא נמצא במעשה חיבור הוא נמצא בשגרת יומו, מה זה אומר שהוא עכשיו מברר או מלביש כוונה?

כתוב איפה שלב האדם - שם הוא נמצא, אז אני לא מבין מה שאתה אומר. אימא שהתינוק שלה נמצא בבית והיא דואגת לו אז הלב שלה נמצא בו, בתוך התינוק, ולא איפה שהיא נמצאת, נגיד בעבודה שלה.

תלמיד: אני פשוט חשבתי שכוונה זה רק משהו שמתלבש על מעשה, כל עוד אנחנו בעולם הזה. כי במחשבה אני יכול להיות איתם, אבל חשבתי שזה נקרא כבר תפילה.

לא, אל תחלק את זה עד כדי כך, מספיקה לנו הכוונה הזאת שאין עליה מעשה. אנחנו מגיעים לעולם שכולו יהיה כוונות, עולם יותר ויותר ווירטואלי. נתחבר בענן, כמו שאומרים היום.

שאלה: כשפירשת את הקטע זה מאוד נגע בנו, איך המצרים אומרים אין לכם סיכוי, כבר נסיתם הרבה פעמים, עדיף שנעשה את הפעולה וזהו. כשאנחנו נפגשים בשיעור, בזום, אנחנו מנסים לסדר את הכוונה לפניי, אנחנו קוראים קטע, אנחנו עושים סבב ומדברים, אז מעבר לזה פשוט מדובר על לנסות לחדש את הכוונה ככול האפשר יותר?

כן. ככול האפשר יותר להבין שכל החיבור שלנו הוא ווירטואלי, הוא לא פיזי. שכל החיבור שלנו הוא בעל מנת להשפיע זה לזה, ככול שכל אחד ואחד יכול להוציא מעצמו משהו לטובת הזולת. ובתובנות האלה, בנטיות הללו זה לזה, אנחנו מחברים בינינו את העיגול שלנו, וזה נקרא תחילת הנשמה.

תלמיד: אז המסקנה שאיתה אנחנו רוצים לצאת מהשיעור הזה היא להילחם ככול היותר על כמות ואיכות.

כן, בסופו של דבר כן. אנחנו נמצאים ממש במצבים מאוד מאוד חשובים וקריטיים, זאת תחילת בניית הנשמה הכללית. ולכן כל מה שמדובר עליו אחר כך יהיה מבוסס על הנקודה הזאת שאנחנו עכשיו בונים, זה נקרא "זכר ליציאת מצרים".

שאלה: היום החברים שאלו פעמיים איך לעבוד עם הכוונה ואני ממש הופתעתי מהתשובה שלך. אמרת - כל הזמן להיות בתוך החברים, להתמוסס בחברים, להתכלל עם החברים. איך זה אפשרי? נראה כאילו זו עבודה בלב.

זה בדיוק הלב שלך. כשאתה מתחבר עם החברים ויש לכם רצון משותף זה בדיוק נקרא "לב".

תלמיד: אני מנסה להבין מהי העבודה עם הכוונה, זאת העבודה בלב, להתמוסס בחברים?

כן. אתם תסתובבו סביב הנקודה הזאת שנים, עד שתשמעו בסופו של דבר שאין ברירה אלא צריכים להתחבר בלבבות שלנו. את כל הלבבות, כל לב ולב צריכים אנחנו לחבר ביחד. לב זה מושג פנימי - כל הנטיות שלנו, התשוקות שלי, הרצונות שלי, הכוונות שלי, את הכול אני רוצה לחבר יחד - ולהגיש את זה לבורא. זו בעצם העבודה שלנו. זה צריך להיות אצלי בראש ובלב כנטייה קבועה, כולם יחד ולבורא עד שנרגיש שהוא מקבל את זה ומתלבש בזה ומתגלה.

תלמיד: אז לבדוק את הכוונה זה לבדוק האם נכללתי בכלים של החברים ומרגיש את הנקודות שבלב שלהם, מה זה לבדוק את הכוונה?

ודאי. בדיוק כמו שאתה אומר. אני צריך בצורה כזאת לבדוק את ההתקשרות שלי לחברים.

שאלה: מתי אני מסוגל לבחון את הכוונה שלי כדי לדעת אם זה בעל מנת להשפיע?

עוד לא עכשיו. אני יודע שזה כנראה לא על מנת להשפיע, כי אם זה היה על מנת להשפיע הייתי מגלה בזה משהו רוחני. ולכן אין כאן בדיקה אחרת, אלא כשאני מגלה במשהו את היחס שלי, הקשר שלי עם הבורא - נקרא שאני מתחבר לעשירייה ובניתי כלי. והכלי שלי איכשהו מכוון לבורא ומגיע באיזו צורה עימו בהשתוות, אפילו נפש, משהו קטן. הכול לפי התוצאות.

תלמיד: לפני כן ענית שסדר העבודה הוא בירור ואז פעולה. אז איפה הבירור של הכוונה לפני הפעולה?

אנחנו כל הזמן נמצאים בבירור "מה אני רוצה בחיים שלי". אנחנו רוצים או לא רוצים, אנחנו כל הזמן מבררים "מה אני רוצה". אולי אני לא מבין את השאלה שלך.

תלמיד: האם קודם אני מתחבר או קודם אני מברר מה המצב של הכוונה שלי?

זה הולך יחד לסירוגין, גם זה וגם זה. אני מתחבר ומברר, מברר ומתחבר. אני הייתי אומר שאין בזה הפסקות, זה כל הזמן עובד בתוכי אפילו שאני לא מודע לזה.

שאלה: אמרת עכשיו שבירור הכוונה משנה את התפיסה שלי, אז שוב הכול רק בשבילי. אם הנבירה שלי היא בתוך הכוונה שלי, איך היא עוזרת לחברים?

זה צריך להיות כאחד. מה שאני עושה בתיקון שלי, אני לא עושה בזה תיקון פרטי אלא אני עושה תיקון בעשירייה. התיקון שלי זה באיזו מידה אני נכלל בהם וכמה אנחנו ביחד בונים את הכלי לגילוי הבורא, ולכן כאן פרט וכלל מתחברים יחד. אני בעצמי לא יכול להשיג כלום ולכן אני רוצה להיות קשור אליהם. כשאני עובד על הקשר איתם אני מזמין את המאור המחזיר למוטב, הוא פועל עלינו והוא מחבר אותנו ואז אני מגיע למצב שההשגה והצלחה שלי תלויה בהצלחה שלהם וההיפך. אנחנו הופכים להיות לאחד ואין הבדל ביניהם וביני, אלא אנחנו כולנו עובדים כנשמה אחת וכך מתקדמים.

תלמיד: כלומר בירור הכוונה עוזרת לי לבנות קשר עם החברים?

ודאי. זה כל העבודה שלנו.

שאלה: הדוגמה שנתת שמגיע שודד ואני חייב לתת לו, כי אין לי ברירה. יש הרגשה שכל החיים הבורא בעצם שודד אותי, לוקח לי הכול, גם את החיים הוא לוקח לי. האם יש מצב שהבורא יפסיק לשדוד אותי, אולי אני אשדוד אותו קצת?

תנסה, אחר כך תספר לנו.

תלמיד: איך מגיעים למצב כזה? כי הוא שולט על הכול, הוא לוקח לי הכול.

תתפלל, תבקש.

שאלה: שמעתי ביטוי ממך שאנחנו עוד נסתובב סביב הנקודה הזאת הרבה זמן כול עוד לא נגיע לנחיצות בחיבור. אז בעצם כל הגלות במצרים זה תהליך של בירור הכוונה שלנו?

כן. רק כדי לברר את הכוונה שלנו. אין יותר מכוונות.

שאלה: אמרת לחבר את הלב שלנו לחברים עד שנרגיש שמתגלה הבורא. בסדר, יש לי כוונה אז מה העבודה עצמה, מה אני צריך לעשות? אני מתחיל לחשוב על כוונה ואז פתאום יש רוחניות, משיגים את הכול, איפה העבודה עצמה, איפה הביטול, איפה הרבה דברים מסביב?

הכול בתוך הכוונה.

תלמיד: מה זאת אומרת?

תנסה ותראה שהכול בתוך הכוונה.

תלמיד: כוונה עצמה בלי עבודה מול החבר?

כוונה זאת העבודה.

תלמיד: מה אני צריך לעשות, מה העבודה הפיזית?

תעשה כול מה שהקבוצה דורשת.

תלמיד: להתבטל מולה?

מה שהיא דורשת, מאיפה אני יודע? כן.

שאלה: קודם אמרת שאנחנו צריכים לחבר את הלבבות שלנו, הנטיות, התשוקות ולהגיש אותם לבורא. לא ממש מובן, הלבבות שלנו הם אגואיסטים, הנטיות גם התשוקות, מה אומרת כל אותה הפעולה, מה זה לחבר הנטיות, התשוקות והלבבות ולהגיש אותם לבורא?

אנחנו מדברים כבר הרבה זמן על כך שאנחנו צריכים כולנו להתחבר לעשירייה, לקבוצה קטנה, וכל מה שאנחנו עושים בקבוצה מטרתנו היא להידבק בבורא. שהבורא ישרה בנו, שיתגלה בנו ויעשה מאיתנו מה שהוא צריך, כלי לגילוי שלו. הכלי לגילוי שלו צריך להיות בהשפעה כמוהו. במידה שאנחנו נוכל להשפיע זה לזה ולבורא, במידה זו לפי השתוות הצורה הבורא ישפיע עלינו ואנחנו נגלה אותו. זו סך הכול העבודה שלנו. אבל אסור לנו להתרחק מהצורה הזאת, אנחנו שוכחים שכך זה צריך להיות. בואו נימשך לזה ונראה מה עוד אנחנו חייבים לעשות כדי שזה יתממש ש"אני לדודי ודודי לי" העשירייה כולה לבורא ואז נרגיש את הבורא בתוך העשירייה.

שאלה: בדיוק השאלה על הכלי הזה שבו יתגלה הבורא. בביטול עצמי, במערכת הקשרים המתוקנים, האם אפשר להשוות את הערבות ואת השכינה וגם את האהבה שנמצאת בו ואת השוכן?

כל זה צריך להתחבר בפעולה אחת, בכלי אחד. כל זה מתגלה בחיבור.

תלמיד: זו הכול תוצאה שאנחנו מתבטלים האחד בפני האחר?

ודאי.

תלמיד: האם סדר הדברים הוא נכון, שקודם כל החיסרון, ואחרי זה המאמץ בביטול עצמי, והתוצאה היא אותה ההרגשה של האהבה?

כן.

שאלה: איך אנחנו יכולים לבדוק את הכוונה שלנו? אם תוכל ממש לדייק.

אני לא יכול לדייק בזה. אנחנו צריכים כל הזמן רק להשתדל לחיות בכוונה ולא בפעולה עצמה. הפעולות שלנו ברוחניות לא יכולות להיות יותר מהכוונות. אם אני רוצה לתת לאחר, ברוחניות זה נקרא שאני נותן. אם אני לא רוצה לתת לאחר, ככל שאני אתן לו פיזית זה לא נקרא שאני נותן. ולכן יש לנו בלבול גדול וחוסר הבנה בין הגשמיות לרוחניות. ברוחניות הכול הולך לפי הכוונה ובגשמיות לפי המעשה. אז איך אנחנו מעלים את עצמנו לרמה כזאת שאנחנו מעריכים את הכוונה כמעשה? זה מה שחשוב.

שאלה: האם הכוונה הנכונה היא להקשיב לשיעור רק למען הקבוצה?

זה גם למען הקבוצה, למען הבורא, למען החיבור, אבל למען הכלי הכללי.

שאלה: איך נשמע אותך דרך האיחוד של כוונות החברים?

קודם תנסו להתחבר ולייצר ביניכם אוזן אחת, כלי אחד, רצון אחד, לב אחד וכך אתם תשמעו יחד.

שאלה: האם צריך בעצם להתחיל את השיעור כאשר אנו מגיעים לאותה הכוונה?

כן. זה רצוי.

שאלה: מה בעצם צריך להבנות בנו כדי שנוכל לתפוס את המציאות הרוחנית? מה זה החוש הזה? איך הוא נבנה?

לב אחד.

שאלה: מדוע אנחנו מקבלים הוראה כזו ללכת להתפרנס זה מזה ולא ללכת להשפיע זה לזה?

ברוחניות זה נקרא "להתפרנס". ככל שאני אוכל להשפיע לזולת זו הפרנסה שלי. היא נמצאת בכולם, בכלי הכללי, ככל שאני אוכל להשפיע להם, לתת להם. בהם אני אוגר את כל הרוחניות שלי, בכלי הכללי.

שאלה: מהו החלק שבי שיכול להתקלף ולהיות בעל מנת להשפיע? אני לא מרגישה אותו.

צריכים להשתדל להרגיש. עד כמה שאני בונה עם החברות שלי קשר, בתוך הקשר הזה שם קיימת התוצאה מהמעשים מההשתדלות שלנו הרוחנית.

שאלה: אם קשה לי לעשות פעולות גשמיות של התקרבות כלפי החברה, במקום זה אני נדבקת לכוונות ומבקשת שם תיקון, האם זו בריחה?

זו לא בריחה אבל בכל זאת עדיין אין תוצאה. אני צריך להרגיש שהחברים שלי מאוד מתקרבים אליי עוד ועוד ולא חשוב איך הם מתנהגים, ולא חשוב כמה הם עדיין לא לפי הרצון הנכון והכוונה הנכונה וצורה חיצונית נכונה. אני בכל זאת רוצה לחבר אותם יחד עוד ועוד לליבי, להכניס את כולם ללב שלי. זה מה שאני צריך להשתדל לעשות יום יום עוד ועוד עד שאני מרגיש ממש שרק בצורה כזאת אני שבע. ממש טוב לי, מילאתי את עצמי. במה? שחיברתי אליי את כל החברים ואני דואג להם.

שאלה: האם בעצם חייבות להיות פעולות גשמיות?

פעולות גשמיות אנחנו צריכים כדי לבנות את הכלי הכללי.

שאלה: האם הכוונה והפעולה ביחד בונים שלם אחד כדי להגיע לבורא?

כן. דרך אגב אני רוצה להגיד לכם שאני מאוד מרוצה מכן הנשים. כבר יש ביניכן איזו הבנה פנימית יותר גדולה מאשר יש בין הגברים. זה לפי הטבע של האישה זה קורה. באמת יפה לראות את זה שהנשים יותר קרובות לחיבור מהגברים למרות שלא נראה לנו כך. כאילו הגברים יותר מצליחים בחיצוניות החיבור והנשים יותר מוצלחות בפנימיות החיבור.

שאלה: מה היה קורה בעצם לכוונה ללא מעשה בעולם הגשמי? למשל, אם רופא רוצה לעזור ולא מנתח.

בעולם שלנו זה לא עובד כי אנחנו נמצאים בעולם של פעולות, והרוחניות היא עולם של כוונות אבל אין לנו חלק ברוחניות ולכן אנחנו על ידי כל מיני פעולות גשמיות רוצים להשפיע על העולם הרוחני, על הכוונות. וזה אפשרי, כך אנחנו בנויים. לכן לפני שאנחנו שרוצים לעשות איזו פעולה צריכים להשתדל לבצע אותה בגשמיות ואחר כך ברוחניות. חייבת להיות גם איזו מין התחברות גשמית בינינו ומתוך זה כבר נעלה לרוחניות.

שאלה: קודם דיברת שאנחנו מתחברים לענן. מה זה הענן הזה?

"ענן" הכוונה היא לנשמה שלנו הכללית. כך זה נקרא טכנית.

שאלה: מהי הפעולה שגורמת לחיבור בקבוצה?

אני לא יכול להגיד לכם. יש הרבה פעולות שהן גורמות לפעילות בקבוצה, לחיבור של הקבוצה, להתעלות הקבוצה. העיקר ביניהן שאנחנו נמצאים כמו עכשיו בצורה רחוקה זה מזה ובכל זאת מחוברים בינינו ורוצים שהחיבור הזה הוא יחבק אותנו יחד ויכניס אותנו לכלי אחד. אני מאד שמח לראות אתכם כאן מכל הפינות של כדור הארץ.

שאלה: מה צריך להיות יותר חשוב עבורי, שאני ארגיש את הכוונה בתוכי או שהחברים שלי ירגישו את הכוונה שלי?

זה משהו אחר. אפילו לא צריך להיות אותו דבר. אני צריך לאסוף בתוך הכוונה הזאת גם את החברים וגם את הבורא והכל יחד ככלי והאור וזה חייב להיות בי. סך הכול יחד. יותר מזה אני לא צריך. החברים שלי ככלי והבורא כמילוי של הכלי הזה וכך אני צריך לתאר את המציאות. אין מציאות חוץ מזה.

קריין: 96, אומר הרב"ש.

"כולם מפרשים שעבודת פרך היא "פריכה", היינו שברון הגוף. והסיבה, שהיתה עבודה קשה, עד שמכנים עבודה זו "עבודה ששוברת את הגוף והמותניים". והוא מטעם שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. וזה גורם להם עבודה קשה. 

אמנם מדוע שמעו להדעות של המצרים. הוא משום שדיברו אל ישראל ב"פה-רך", היינו שהמחשבות של המצרים, שבאו לישראל ב"פה רך", היינו שכל מה שהם אומרים להם לעשות, אינו להרחיק אותם מעבדות ה' חלילה, אלא אדרבה, הם רוצים להדריך אותם ללכת בדרכי ה', בדרך צלחה, ושאל יבזבזו זמן בחינם, ללא תועלת, היינו שלא יראו התקדמות בעבודת הקודש. וכיון ששמעו, שמדברים אליהם ב"פה-רך", היה קשה להתגבר על המחשבות האלו." 

(הרב"ש. מאמר 13 "בא אל פרעה - ב'" 1986)

זה קטע שלא מספיק לקרוא אותו כקטע. את המאמרים האלה "בוא אל פרעה א'" ו"בוא אל פרעה ב'" כדאי לנו ללמוד אותם גם לחוד.

קריין: 97, אומר הרב"ש.

"יש להבין את ענין "בפרך", מהו על דרך העבודה בעבודת הקודש. ויש להבחין ב' בחינות:

א. המעשה, שנקרא חלק הנגלה, מה שנגלה להאדם, שלא שייך לומר, שהוא טועה או מרמה עצמו, כי מה שגלוי לעינים, לא שייך לומר, שיש טעות בדבר. כי מעשה המצות ולימוד התורה הוא רואה, וגם אחרים יכולים לראות, אם הוא עושה מעשים של תו"מ או לא.

ב. הכוונה. וזה נקרא חלק הנסתר, כי ענין הכוונה שבהמעשה שהאדם עושה, אין אחרים יכולים לראות מה כוונתו במעשים האלה. וגם הוא בעצמו גם כן לא יכול לראות את הכוונה של העשיה, כי בכוונות יש מקום לטעות עצמו ולרמות את עצמו. כי רק בדברים שנגלו לעין, שנקרא חלק הנגלה, שם כולם יכולים לראות האמת. מה שאין כן מה שתלוי בכוונת הלב ובמחשבה של המוח אין אדם יכול לסמוך על עצמו. נמצא, שנסתר ממנו ומאחרים."

(הרב"ש. מאמר 13 "בא אל פרעה - ב'" 1986)

שאלה: האם יש קשר בין הרגשה לכוונה?

הרגשה אפשר ליחס לכל אחד וכוונה גם יש לכל אחד, וכמה שנסובב את האדם, הכוונות שלו הן תמיד על מנת לקבל ונראה לו שהוא כל הזמן נמצא בכוונה נכונה, זאת אומרת, לטובת עצמו.

אם אפילו הוא רוצה להתעלות מעל עצמו ולהיות בכוונות לטובת הבורא - וזה חייב להיות דרך הנבראים, לטובת הזולת - כמו שכתוב, "מאהבת הבריות לאהבת ה'". אז כאן כבר עולה השאלה, איך הוא מבין את זה? איך הוא מרגיש את זה? איך הוא מאתר את זה? וזו בעיה, האם באמת הוא יודע את זה לבצע, למיין נכון או לא?

תלמיד: הכוונה עומדת בפני עצמה?

"כוונה" זה נקרא "כוונת הלב". למה שהרצון לקבל של האדם מכוון. יש רצון, והרצון הוא לקבל, ואיך האדם מנווט אותו? מה הוא רוצה ממה שהוא מבצע? זה נקרא "כוונה".

אז ישנם אנשים שבהם הכוונה והמעשה זה אותו הדבר, כמו אנשים רגילים, או ילדים קטנים, או חיות, דומם, צומח וחי. שם אי אפשר לנתק את המעשה מהכוונה, ובטוח שהמעשה הוא לטובתם בצורה כמה שיותר קצרה.

אצל ילדים קטנים אנחנו לא מזהים שום דבר, כי הם לא מורכבים. הוא רוצה לעצמו וזהו, ואז הוא בא אליך ורוצה לקחת ממך - ולוקח. או שהוא כבר יותר גדול, אז הוא ייקח כך שכאילו אתה לא רואה. או כשהוא עוד יותר מתוחכם וגדול, אז הוא גונב. ואם הוא עוד יותר מותחכם, אז הוא יעשה אתך פעולות שאתה אפילו נותן לו מה שהוא רוצה מרצונך.

אבל כל הזמן הכוונות הן על מנת לקבל. ואין שום הבדל באיזה תחכום הוא ממלא את הכוונה שלו. מה שלא כך אם אנחנו מגיעים לרוחניות, ברוחניות חייבים להחליף את הכוונה כדי שתהיה בעל מנת להשפיע.

וכאן כבר אנחנו רואים שזה בלתי אפשרי. אולי עוד לא בדקנו את זה, עוד לא ניסינו להתגבר על הכוונה, אבל להפוך אותה לעל מנת להשפיע זו בעצם המטרה שלנו, התוצאה מעבודה נכונה.

תלמיד: הכוונה לקבל לעצמי, היא תמיד תבוא עם הרגשה שאני רוצה שיהיה לי טוב?

ודאי שהכוונה לעצמי זה שיהיה לי טוב. וכדי שיהיה טוב לרצון לקבל שלי בצורה ישירה, אני צריך להגיע למצב, שעל ידי האור העליון אני משנה את עצמי כך, שיהיה לי טוב אם אני עובד למען הזולת.

תלמיד: אז לא ברור איך ההרגשה משתנה, אם ברירת המחדל שלי כשאני מקבל לעצמי וטוב לי. מה משתנה עכשיו בהרגשה שטוב לי, אם אני משפיע, או כשאני לא מקבל לעצמי?

אם אני לא משנה את המערכת, אז ודאי שאני לא יכול לעשות שום פעולה שהיא תהיה נתינה ואני אקבל מזה מילוי. אני צריך לשנות את המערכת שלי כך, שככל שאני נותן לזולת אני ממלא את עצמי. וזה לא שקר, כי הזולת הופך להיות קרוב לי ועוד יותר ממה שאני לעצמי.

בכלי קבלה שלנו אי אפשר להבין, אי אפשר להרגיש, וטוב שאתה שואל. סימן שכאן יש לך נקודה שאתה מרגיש שאתה חייב להבין אותה, לרכוש אותה, אבל עדיין לא צרפת אותה אליך. יפה. תצליח.

שאלה: כתוב משהו מוזר, שלא רק האחרים לא יכולים לראות את הכוונה של האדם, אלא אפילו הוא בעצמו לא יכול לראות את הכוונה של עצמו. אז איך לעבוד?

להידבק אליהם וזהו. רק כשאתה דבוק לחברה וכולם הולכים למטרה, אז אתה יכול להיות בטוח שאתה מתקדם לכיוון הנכון והכוונה שלך תתממש.

שאלה: אנחנו הרבה פעמים אומרים שאנחנו עוזרים זה לזה בקבוצה על ידי דוגמה. לא ברור איך אפשר להראות דוגמה זה לזה אם הכוונה נסתרת.

את הכוונה אנחנו אף פעם לא יכולים לגלות כי אפשר להראות את זה. יכול להיות שאתה עושה פעולות והפעולות שלך הן כולן יפות ונכונות, אבל הכוונות שלך הן הפוכות. אתה מסתכל על מה שעושים הפוליטיקאים, והפעולות שלהם יפות ונכונות, וכאילו הן למען הציבור, אבל אנחנו מבינים שזה לא למען הציבור, זה למען עצמם והם פשוט עובדים עלינו. זה כבר מקובל כך בחברה ואנחנו כבר לא שמים לב לזה. אז ודאי שרק על ידי המאור המחזיר למוטב נגיע למצב שנקרא "פיו ולבו שווים" - כשגם הרצון וגם הכוונה יהיו לכיוון השפעה.

שאלה: איך אפשר לברר ולבדוק את הכוונה שלנו? הרי זה משהו שאנחנו לא מכירים, לא יודעים מראש. אז מהי כוונה נכונה?

אנחנו מתקדמים בזה שכל פעם אנחנו רוצים להתקרב זה לזה, וכל פעם רוצים לחבר את הכוונות, הרצונות, התשוקות שלנו יחד, ובזה מבררים עד כמה אנחנו שונים ולא מסוגלים להיות יחד - זאת אומרת, הכוונות שלנו הן כל אחד לעצמו. כי אם היו לנו אותן הכוונות, אז אפילו שהפעולות היו שונות, היינו פועלים יחד, כמו פועלים בהרכבת מכונה, שכל אחד עושה את החלק שלו, אבל הסך הכול הוא יחד.

אנחנו עובדים כדי להרגיש כמה אנחנו שונים ולבקש מהבורא שיחבר אותנו. העבודה שלנו היא כמה שיותר להתחבר בכוחותינו ובסופו של דבר מגלים שאנחנו לא מסוגלים. וזה מה שאנחנו עוד מעט נלמד כתוצאה מעבודת מצרים - "וייאנחו בני ישראל מהעבודה". הם צעקו לפרעה, צעקו לבורא, והצעקה שלהם לבורא היא שהצליחה והבורא אז מוציא אותם ממצרים.

הם לא יוצאים כתוצאה מההבנה שלהם, בכוח שלהם, בהרגשה שלהם, מזה שהם מוצאים את המצפן ועל ידי המצפן יודעים איך לגשת, איך ללכת במרחב הרוחני, לאיזה כיוון - אלא רק בגלל הצעקה. ואז הבורא הולך לפניהם – או בלילה כעמוד האש, או ביום כענן. וכך הם מתקדמים.

עוד נלמד את זה.

קריין: מלאכת אנשים לנשים, ציטוט מספר 98 אומר הרב"ש.

""מלאכת נשים לאנשים" פירושו, שאלו אנשים, אין להם כח התגברות, אלא "תשש כוחם כנקבה", היינו שהיו חלשים בקיום תו"מ, שלא היה להם כח לשמור ולקיים את המצות אפילו בבחינת הנגלה, הנקראת בחינת מעשה לבד. וכל עבודת ההתגברות היתה רק בבחינת המעשה ולא בבחינת הכוונה. באו אליהם המצרים, ונתנו להם להבין, אין אנו רוצים להפריע לכם בעבודת הקודש, אלא אדרבה, אנו רוצים שתהיו עובדי ה' אמיתיים. היינו, אנו רואים, שאתם רוצים לעבוד עבודת הקודש. לכן אנו מייעצים לכם, שעיקר עבודה היא לא המעשה, אלא עיקר היא הכוונה."

(הרב"ש. מאמר 13 "בא אל פרעה - ב'" 1986)

יש כאן בעיה, איזה בלבול בין מעשה וכוונה, ויש לנו גם הפרעה בדרך.

זה אומר שאנחנו חייבים להיות גם בפעולות שמקרבות אותנו זה לזה בעשיריות, ובין העשיריות לכלי הכללי של הקבוצה הגדולה שלנו בני ברוך. לחבר את הכוונות שלנו והמעשים כמה שיותר, שכל אחד ירגיש שיש סביבו מסה גדולה מאוד של אנשים, ובזה אנחנו כבר מתחילים לצבור כוחות של ההמון, של המסה, כי רק בצורה כזאת האנשים, הקבוצה הגדולה הזאת יוצאת ממצרים.

נכנסים למצרים לעבודה הרוחנית שבעים איש, כלומר המידה הקטנה המינימלית שיכולה להיות, אבל כשגדלים ברצונות, בניסיון, בכל מיני פעולות של חיבור, חוסר הצלחה, וכן הלאה, ואז הם כבר עם גדול שיוצא ממצרים.

ולכן אנחנו צריכים כאן להתחיל לראות את עצמנו תומכים זה בזה ומרגישים גם את כל העשיריות יחד. ולא שאני עוזב את העשירייה שלי ונדבק בצורה אחרת, אלא אנחנו יותר ויותר נתמכים גם על ידי הסביבה. אני נמצא בעשיריה שלי, אבל סביבי יש עוד מאה עשיריות, וזו לא בעיה, כי באמת זה ככה. וככל שנרגיש את עצמנו בכלי גדול, במסה גדולה, יהיה לנו יותר קל, יותר טוב לצאת מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. וזה לא חשוב שיש בינינו מתחילים, קטנים, גדולים, תינוקות, זקנים, כולם, כולם, יוצאים.

שאלה: בקטע נראה שהמצרים מנסים למכור למי שנמצא בעבודה שהעיקר הוא הכוונה, ודווקא במקום שבו הוא לא מסוגל לעבוד בכוונה אלא רק במעשים. נראה שהמצרים מפריעים לאדם בהתגברות שלו, בניסיון שלו להתגבר לאו דווקא על הכוונה, אלא לא משנה אם הוא מנסה להתגבר בין אם בכוונה ובין אם במעשה. האם נכון שהמצרים פשוט מפריעים בפעולת ההתגברות?

המצרים מפריעים בפעולת ההתגברות, המצרים מפריעים לחיבור, ובזה הם גם דוחפים אותנו לחיבור ולהתגברות. הבעיה היא שאנחנו לא רואים באף מקום שיש חיבור בעשיריות. הדתות לקחו את הכול מהתורה בצורה חיצונית, אבל המושג "עשירייה", "מניין", לא תראה שהוא קיים במשך הזמן והחיים ורוצים להתחבר ובזה דווקא לגלות את הבורא, וההתגברות של העשירייה היא בכך שיש סביבה עוד עשיריות, זה לא נמצא.

זה נמצא רק אצל מקובלים, בעשירייה של רבי שמעון, בעשירייה של האר"י, של הרמח"ל, בעשיריות של הרב"ש, ויותר מזה אין. אין חלוקה לעשיריות ואין עבודה בעשיריות באף מקום, באף דת, וזו בעיה מפני שדווקא החיבור והעבודה בתוך העשירייה היא העבודה העיקרית.

תלמיד: ממה שאנחנו קוראים מתברר שהמצרים מביאים בלבול לאדם מכל הכיוונים, ונראה שהתועלת היא בכך שבסופו של דבר הוא צריך את הבורא, כמו שנאמר "בא אל פרעה", שפרעה הוא קירב את ישראל אל הבורא. נראה שכל העבודה היא פשוט לצאת מזה שאנחנו יכולים להגיע בכוחות שלנו לאיזו תוצאה, אלא למצוא דרך איך להגיע ולהשתמש בכוחות של הבורא. האם זה מה שהמצרים עושים לנו?

אתה צודק, המצרים ופרעה הם כולם בסופו של דבר מכוונים אותנו לבורא, זו עבודת פרעה. מי קירב את בני ישראל לאבינו שבשמים? פרעה, על כך יש לנו מאמרים שלמים.

שאלה: מה לענות למצרים? כי הם צודקים, הם אומרים שהעיקר הוא הכוונה, אז מה לא בסדר?

אין לענות למצרים אלא פשוט ללכת לפי הכלל ש"בתוך עמי אנוכי יושבת", ורק בחיבור של העם אתה מוצא את הדרך הנכונה. לבד אתה לא יכול לצאת מעל מנת לקבל, אלא רק מתוך זה שאתה מתחבר עם אחרים, שאתה משפיע להם, שההשפעה שלך תהיה מכוונת לבורא כדי לעשות לו כלי להתגלות, בזה אתה יכול לעשות לו נחת רוח וזאת העבודה.

תלמיד: אם אני רוצה לעשות איזושהי פעולת חיבור בעשירייה, אז באים המצרים ואומרים לי "אבל זה הכול בעל מנת לקבל, והעיקר הוא הכוונה, אז אין שום טעם ותועלת בפעולה שלך". מה לעשות במצב כזה?

אני אתקן את מהות החיבור שלי בעשירייה על ידי הכוונה, שהיא תשתפר מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. כי על ידי החיבור שלנו, שאנחנו מבקשים את המאור המחזיר למוטב, אז הוא מגיע אלינו ולאט לאט משפר את היחסים בינינו בעשירייה ואנחנו משתנים, מתקרבים בינינו, כל אחד ואחד סביב הציר הפרטי שלו לפעולה הכללית.

כמו המטרונומים שמתחילים לזוז יחד, כי יש כוח אחד כללי ביקום שאי אפשר להבין מאיפה הוא מגיע ולמה אבל כך קורה. כל אחד משפיע על האחר וכולם מגיעים לתנועה אחת. למה לתנועה אחת? כי מלכתחילה יש כוח כללי למעלה מהם שמסדר אותם יחד, וכל אחד מהם רק צריך להיות בתנועה, ולא חשוב באיזו תנועה, ובסופו של דבר כולם יתכללו יחד.

תלמיד: בקטע 98 הם אומרים שאין לך מה לעשות תנועות אלא רק כוונות, ובזה הם כאילו מחלישים אותי. אני מפסיק לעשות מעשים כי אני רוצה לעשות כוונות, ואז בזה הם כאילו מבטלים לי את העבודה. איך לא להתבלבל?

הם לא מבטלים לך את העבודה בחיבור. כל העבודה היא בחיבור בינינו. אם תיקח את כל המצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, כולן לחיבור כי אין יותר מזה, כך גם כל החגים וכל הפעולות. ומה שאנחנו צריכים לעשות זה רק לנקות את עצמנו ולהתחבר בכוונה נקיה ככל האפשר זה עם זה.

שאלה: כתוב שהכוונה נסתרת מהאדם. האם נכון להסתכל על המעשים של החברים ולפי זה לברר איך להתקרב לכוונה הנכונה?

לא. לפי המעשים יכול להיות שאתה צריך להצדיק אותם למרות מה שאתה רואה, ולאו דווקא תראה את המעשים שלהם בצורה נכונה. אתה צריך לברר אם אתה רואה אותם בצורה לא נכונה, או אם הם בעצמם רשעים, או שאתה מסתכל עליהם בעין של רשע.

תלמיד: אם הכוונה שלי נכונה, האם אני אראה את הפעולות שלהם נכונות או שזה לא מדד?

אם הכוונה שלך נכונה אז זה מדד. אבל איך אתה יודע שהכוונה שלך נכונה? אם אתה רואה חברים שנמצאים בפעולות נכונות, לקראת החיבור, בתמיכה, אז כנראה שלפי זה גם אתה מתוקן כי "כל הפוסל במומו פוסל".

תלמיד: אם אני רואה את המעשים של החברים שלי בצורה נכונה אז זה המדד לכוונה שלי.

יכול להיות, או יכול להיות שאתה פשוט לא בודק, אבל לעת עתה יתכן שאתה צודק.

שאלה: מה לעשות אם המצרים מפריעים לתיקון ואנחנו עוברים שלב של חוסר בירור, לא ברור. איך לעבור את הספקות האלה?

כל הספקות נפטרים במעשה. במעשה החיבור נפטרים כל הספקות, כי בשכל אתה לא יכול לברר שום דבר, רק על ידי המעשים.

שאלה: אם הכוונה שלי נסתרת ממני, איך אני יכול להגיע לבקשה נכונה?

אתה צריך לעבוד עם מה שניתן לך ולא עם מה שנסתר ממך. אז תבקש שהמעשים שלך, שהכוונות שלך יהיו יותר ברורים ומכוונים לחיבור, וכך בטוח אתה מתקרב לבורא.

תלמיד: זאת אומרת תוך כדי העבודה יותר ויותר יתגלה לי שהכוונה שלי לא נכונה?

ודאי, כי כל פעם זו צורת ההתקדמות. אפילו בעולם שלנו זה כך.

שאלה: אמרת שאנחנו נגיע למצב שנוכל לקבל בעל מנת להשפיע, שתמיד תהיה לנו קבלה עם הכוונה בעל מנת להשפיע. מה זה אומר, והאם אתה יכול לתת דוגמה לקבלה עם הכוונה בעל מנת להשפיע?

איך אני יכול לתת דוגמה לכוונה. עכשיו אני נותן לך דוגמה. קיבלת? זו הייתה כוונה בעל מנת להשפיע. עכשיו אני נותן לך דוגמה לכוונה על מנת לקבל. קיבלת? מה עוד חסר לך?

תלמיד: אז התוצאה היא לא במעשה, אלא איך אני מכוון את הכוונה, את הפעולה שלי, זה כל התיקון? לא מה אני עושה, אלא מה הכוונה שלי, איפה הלב שלי, איך הוא כלפי האחרים. האם זה נכון?

נכון, בדרך כלל במצבים שלנו המעשה מעיד על הכוונה. אבל אתה מבין שלא תמיד זה כך. נניח אתה מעניש את הילד שלך, הילד שלך מבין שאבא שלו רע כי הוא נותן לו עונש, אולי אפילו מכות, והכוונה שלך הייתה דווקא לתקן אותו, לטובתו של הילד. אבל הילד לא מבין את זה. "חוסך שבטו שונא בנו". אנחנו לא מבינים, העולם שלנו הוא לא עולם של כוונות, אלא עולם של מעשים.

שאלה: האם לכל עשירייה יש מצרים משלה?

כן.

תלמיד: אם לכל אדם יש מצרים בתוכו, ובשביל לעלות להתחבר בעשירייה הוא צריך לעלות מעל המצרים שלו. העשירייה גם צריכה לעלות מעל המצרים שלה בשביל להתחבר?

את זה אנחנו נראה בדרך. אם זה צריך להיות, אז ככה זה יהיה.

תלמיד: אז אני צריך למלא את הרצון של העשירייה שלי, ואיזה רצון העשירייה צריכה למלא כעשירייה אחת, כיחידה אחת?

לחיבור. שיהיה לנו בורא אחד ואנחנו נהיה ככלי אחד.

שאלה: יש שתי כניסות למצרים, אברהם נכנס למצרים, ובני ישראל נכנסו למצרים, ושניהם יצאו. מהי העבודה שלנו בקבוצה כדי שאנחנו נעשה את זה בצורה מוצלחת?

אנחנו מדברים על עם ישראל במצרים ולא על הירידה של אברהם למצרים. זה משהו אחר. על זה נדבר אחר כך. זה לא שייך לנו עכשיו.

שאלה: הוא אומר פה שהמצרים מייעצים להם שהעיקר הוא הכוונה. זה לא אמור להיות הפוך, שהמצרים מייעצים להם שהעיקר הוא המעשה. מה פתאום המצרים מדברים על הכוונה?

כי נגד המעשה אין עניין. זה לא המצרים שמדברים על המעשה, תעשה או אסור לעשות. אלא כל הוויכוח של המצרים, כל ההפרעה של המצרים, היא דווקא איפה שישראל צריכים לעבוד בכוונה.

קריין: קטע מס' 99, אומר הרב"ש:

"היו מחליפים מלאכת אנשים לנשים". כי "מלאכת אנשים" נקרא, שהוא כבר גבר, שהוא כבר יכול להתגבר על הרע שלו, ולעסוק בתו"מ בבחינת המעשה. ומשום זה, מה הוא צריך לעשות, בזמן שכבר נקרא איש, שפירושו איש מלחמה, שיש בידו להילחם עם הרע שלו בבחינת המעשה. לכן הגיע הזמן שצריך להתחיל עבודתו בבחינת ב', כנ"ל, היינו בבחינת הנסתר, שהיא הכוונה. זאת אומרת, להשתדל מכאן ולהבא, לכוון כל מעשיו שיהיו בעמ"נ להשפיע נחת רוח להקב"ה ולא לתועלת עצמו.

ומה עשו המצרים, בזמן שראו, שהוא איש, המסוגל לצאת משליטתם ולהכנס לקדושה. אז החליפו את עבודתם ונתנו להם "עבודת נשים", שפירושו, שכל עבודתם יהיו בעבודת נשים, שהמצריים נתנו להם להבין, וכי מי צריך כוונות אלא, עיקר הם המעשים."

(הרב"ש. מאמר 13 "בא אל פרעה - ב'" 1986)

כאן אנחנו רואים את סוף המאמץ של המצרים על האדם, הם באים ובסופו של דבר אומרים לו תעשה מעשים, אל תחשוב על הכוונות, חוץ מזה אתה לא צריך כלום, והכול יהיה בסדר,. לפי זה בודקים את האנשים, עד כמה הם מקיימים משהו בצורה פיזית, וכך זה בכל הדתות והאמונות. הכוונות הן דבר נסתר, איך אפשר לדבר על הכוונות? ולכן לא דורשים מהאדם כוונות כי אי אפשר לבדוק אותו. אלא רק את המעשים, כי העיקר זה המעשים.

זו בעצם הייתה המחלוקת הגדולה בין אלו שעסקו בחכמת הקבלה עוד מזמני רשב"י, רבי שמעון בזמני ה"זוהר", ועד היום הזה. אבל עוד לפני זה, בזמני אברהם, כשירדו למצרים, וממצרים שוב עלו לארץ ישראל ביציאת מצרים, גם שם הייתה להם מחלוקת גדולה. כל המלחמות האלו שמסופר עליהן במדבר, כשהם עלו לארץ ישראל דרך המדבר, כל הזמן הם היו ביניהם במלחמות. במשך אלף שנה, בערך מהמאה ה 13 לפני הספירה, עד כמה מאות שנה אחרי הספירה. במשך כ 1,500 שנה הם נמצאו ממש במאבקים ובבירורים לאורך תקופה היסטורית ארוכה מאוד, שכולה הייתה מאוד מאוד קשה, ובסופו של דבר הכול התפרק.

בעצם בהיסטוריה, אנחנו הקבוצה שממשיכה את הדרך הזאת, ואנחנו רוצים להקים תנועה גדולה שתממש את התהליך הזה עד סופו.

שאלה: למה אנחנו לא יכולים לראות את הכוונה אם למעשה אנחנו מתחברים בכוונה, ורק בכוונה אנחנו יכולים לגלות את הבורא, הרי גם את הבורא אנחנו לא רואים?

אנחנו לא יכולים לראות בעיניים שלנו כוונות כי הן כבר שייכות לעולם הרוחני, הן כוונות על מנת להשפיע ולא כוונות על מנת לקבל. כוונות על מנת לקבל קשורות לפעולות, כוונות על מנת להשפיע יכולות להיות לגמרי לא קשורות והפוכות מהפעולות, ולכן אנחנו לא יכולים לראות אותן, בחמשת החושים שלנו אנחנו לא יכולים לזהות אותן.

כשההורים מענישים את הילד והילד אומר להם "אבא רע" נניח, אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שמה שהילד אומר לא נכון, אלא יכול להיות שהאבא טוב והוא שומר על הילד שלא יעשה איזו טעות בחייו. ואת זה אי אפשר לראות, רק אנחנו כבעלי ניסיון מבינים שזה צריך להיות כך, כך זה בחיים. לכן אנחנו לא יכולים לראות את הכוונות אלא רק מתוך ניסיון החיים שלנו. ובחיים הרוחניים שאין לנו בהם ניסיון, אין לנו כלום, אנחנו לא יכולים לקבוע שום דבר, לכן העבודה שלנו נקראת "אמונה למעלה מהדעת".

שאלה: כדי לשייך את עצמך לכוונה נראה מאוד אקטואלי הסדר החדש שאנחנו קיבלנו בתחילת השבוע, להיפגש לזמן קצר ולעיתים יותר תכופות, אבל יוצא שקשה לשנות את הלו"ז שלנו. איך להתחזק בתנועה הזאת?

אני לא יודע, על זה אתם צריכים לדבר ביניכם, אני לא רוצה לקבוע מה שאתם עושים למעשה, אבל אם תחליטו שזה יותר טוב, או שזה יותר גרוע, אפשר שוב לנסות כך או כך. אבל בכל זאת נראה לי שמהמצב הנוכחי אתם צריכים להתקדם ולראות בפועל איך זה יתבטא בנו.

שאלה: על ידי אילו פעולות אנחנו בונים את הכוונה? איך אנחנו רוכשים את הכוונה, איך היא נרכשת?

הכוונות מגיעות אלינו מהרצונות שלנו, או שאנחנו דורשים מלמעלה שיבואו אלינו כוונות רוחניות. כוונות בעל מנת לקבל מתעוררות מאתנו, כוונות בעל מנת להשפיע אנחנו משתדלים לקבל מלמעלה, זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת".

תלמיד: על הכוונה בעל מנת להשפיע צריך להתפלל ולבקש, זה לא מגיע מתוך פעולות בעשירייה, פעולות בידיים וברגליים?

לא.

שאלה: בקטע 99 המצרים אומרים העיקר הוא המעשה, ובקטע 98 המצרים אומרים העיקר הוא הכוונה, לאיזה קטע להתייחס?

לשניהם, באמצע. אני לא צוחק, צריכים עוד בירור. אני חושב שנצטרך לקרוא את המאמרים "בוא אל פרעה – א'" ו"בוא אל פרעה – ב'".

שאלה: רב"ש אומר "לכן הגיע הזמן שצריך להתחיל עבודתו בבחינת ב', כנ"ל, היינו בבחינת הנסתר, שהיא הכוונה." אנחנו מדברים מתחילת השיעור שזו עבודת פרך, מה הכוונה בעבודת פרך שאנחנו רואים פה?

פרך, זה מה שנקרא פרך, "פה-רך".

תלמיד: אבל מצד שני אנחנו לומדים שהעבודה הרוחנית היא עבודה קלה, אז מה פה הפרך?

קלה?

תלמיד: כן.

רוצים להגיד שהיא רק בכוונה. אתה לא צריך לעשות איזה פעולות גדולות, אתה לא צריך לבנות פירמידות, אתה לא צריך לבנות שום ארמונות, מחיצות, כל מיני דברים, כלום, הכול זה רק ברצון. למיין את הרצונות ולסדר אותם, לכן זו עבודה קלה.

תלמיד: אז בעצם הכול במחשבה יתברר לפי מה שאתה אומר?

כן, אבל זה הדבר הכי קשה. כי אתה צריך לבטל את עצמך והבורא מברר והבורא בונה ומסדר. אתה צריך רק לבטל ולבטל את עצמך יותר ויותר, אז מה קשה?

תלמיד: זה יפה.

זה כמו בפרסומת "תן לאצבעות ללכת במקומך".

שאלה: בעל הסולם כותב שבמחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזאת, אז למה חשוב לחדש את הכוונה, אם הייתה לי כוונה מההתחלה, מאז שהגעתי לדרך הזאת?

אתה צריך להשיג את המחשבה הזאת, זו מחשבת הבריאה שהיא מתחילת הבריאה ועד סופה וסובבת הכול, כדי להתכלל באותה המחשבה, באותה הבריאה, כדי לקלוט אותה ולראות אותה מההתחלה ועד הסוף ומהסוף להתחלה ממש בצורה עגולה. זה מה שאנחנו רוצים כי זה ייתן לנו את ההזדמנות לצאת מהתסבוכת שלנו, מהעולם שלנו, מהנבזות ומהטיפשות שלנו. וזו מחשבה אחת - "השפעה". השפעה היא הפעולה שיוצאת מתכונת האהבה, לזה אנחנו צריכים להגיע.

שאלה: איך המצרים רואים שאנחנו רוצים לעבוד עבודת קודש?

המצרים הם אותו חלק בנו שקיים כדי להביא אותנו למטרה. כדי להביא אותנו למטרה אנחנו צריכים להיות גם בפלוס וגם במינוס, כל הזמן כך לנווט את עצמנו, כמו שאתה מחזיק את ההגה בשתי ידיים ואתה צריך כל הזמן לסובב אותו ימינה או שמאלה. כך הם המצרים, הם לא כוח מיותר בבריאה. יצר הרע חייב להיות בבריאה כי הוא משענת, הוא יסוד ליצר הטוב, כי בלעדיו אי אפשר לגלות את הבורא כטוב.

תלמיד: אז מה צריך לעשות כדי שהמצרים יעזרו לנו בדרך?

אתה צריך להשתדל בכוחות שלך לחזק את כל הרצונות והמחשבות שלך יחד, וזה יהיה כבר גמר התיקון. ואז גם היצר הרע יעבוד כיצר הטוב.

שאלה: מדוע אנחנו הנשים נחשבות לחלשות, וזו עבודת נשים? האם הגברים, שזאת מלאכת אנשים, לא יכולים להיות חלשים?

העבודה הרוחנית היא כזאת שאנחנו כל הזמן עוברים בין מצבים של גברים ונשים, נשים וגברים. נאמר לאברהם, שהוא הנקודה הראשונה שממנה מתחילים את הדרך הרוחנית שלנו, "שמע מה שאומרת לך שרה". מה שאומרת שרה, זוגתו, הוא חייב לקיים. אז איך יכול להיות שהנשים יותר חלשות? יש רק חלוקה, למה שאישה עושה בכל אחד ואחד מאיתנו ומה שגבר עושה.

אנחנו צריכים להגיע לחיבור שבו אין הבדל בין נשים וגברים, שכל הכוחות האלה מתאחדים ואנחנו פועלים בצורה אחת. בסופו של דבר זה מה שצריך להתגלות בחיבור בינינו. זה לא חיבור פיזי, זה חיבור רוחני, בנטייה שלנו.

שאלה: מה אנחנו צריכות להגיד לגברים בדור הזה? מה לצפות מהגברים?

להגיד לגברים שאתן מצפות לראות אותם חזקים, מכוונים לדרך ומחזיקים את הקו, ושאתן מוכנות ללכת אחרי הגברים ולתמוך בהם בכול. גבר זקוק מאוד לחיזוק. גבר מתייחס לכל אישה, גם לאשתו, כאל אימא שלו, כי זה אצלו כבר בטבע.

שאלה: איך החליפו המצרים את עבודת הגברים בעבודת הנשים?

אנחנו עובדים אחר כך יחד, גם בעביות וגם במסך ואור חוזר בכול עובדים יחד והכול נשקל יחד, וכך אנחנו מתקדמים. הבורא מתגלה בחיבור הנכון בין שניהם.

שאלה: האם גבר העבודה שלו היא בהתגברות, והעבודה של נשים היא עבודה שקשורה לכוונות?

לא נחלק, לא ניכנס לזה, לאט לאט זה יתבהר לנו. זה כמו שבבית ספר, לומדים בפרוסות פרוסות, בהתחלה פלוס ומינוס ואחר כפל וכן הלאה, ולאט לאט מתקדמים לדברים יותר מורכבים. לכן לא נקפוץ לזה, זה יבלבל אותנו. חוץ מזה אתם מיד רוצים לקשור את זה לגברים ונשים שבעולם שלנו וזה לא כל כך נכון.

בגמר התיקון אנחנו נגלה שכולם בעבודה רוחנית, שכולם בעבודה שווה, כל אחד שווה לכולם ואין הבדל בין גברים לנשים. רוחניות היא לא לפי צורה מגדרית, אלא היא לפי סוג הפעולה, פעם אתה עושה פעולה כגבר, פעם אתה עושה פעולה כאישה, מבחינה רוחנית, ופעם אתה עושה חיבור בין שניהם. זה נע ונד ללא שום קשר לביולוגיה שלנו, לכן לא נתבלבל בזה. אל תחברו קבלה להבחנות ביולוגיות גשמיות, אנחנו צריכים להתקדם כמו שאנחנו.

תלמיד: בתוך האדם, האם אנחנו יכולים להגיד שהפעולה היא הצד הגברי והכוונה היא הצד הנשי?

אנחנו מדברים כך שאישה היא קו שמאל וגבר הוא קו ימין, שגבר הוא פעולת ההשפעה ואישה היא פעולת הקבלה, כוח קבלה וכוח השפעה. אבל אני לא חושב שכדאי לנו לדבר על זה כי יש לנו נטייה לקשור את זה עם העולם שלנו וזה לא טוב, זה יבלבל אותנו ולא ייתן לנו שום דבר. נתקדם בחומר שלנו והוא יביא אותנו לחיבור הנכון.

צריכים לקבוע זמן שבו נקרא את המאמר "בא אל פרעה", מאמר ראשון ושני. המאמרים האלה מאוד ארוכים אבל בכל זאת כדאי לקרוא אותם.

שאלה: מה סיכום השיעור?

סיכום השיעור הוא שאנחנו צריכים להמשיך מפסוק 100 בחומר ולבנים, ולא להיפרד מ"בא אל פרעה" א' וב'.

(סוף השיעור)