שיעור הקבלה היומי30 יולי 2010
עקב
30 יולי 2010
שיעור ערב 30.07.10 – הרב הד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
זוהר לעם - פרשת השבוע
פרשת עֶקֵב
heb_o_rav_zohar-la-am-ekev_2010-07-30_lesson_bb_parashat-ashavua-ekev
גלעד: שלום לכולם. כמדי יום שישי, אנחנו בפרשת השבוע, פרשת עֶקֵב. זו פרשה מאוד מעניינת, שמתחילה בתיאור הברכות שתבואנה על עם ישראל במידה והם ישמעו את החוקים ואת המשפטים, ובמידה והם יעשו וישמרו אותם. ואז מובטחת להם תבואה בשפע, צאן ומקנה רב, ועם ישראל יהיה מבורך מכל העמים.
כמו כן, כבר בתחילת הפרשה מוזכר העניין שהבורא הוא זה שהוציא את עם ישראל ממצרים, ושאסור להם לשכוח את זה. ואם הם יזכרו את זה, אז הם יקבלו את הליווי שלו גם בהמשך.
השאלה היא מה עומד מאחורי הפרשה הזאת, מה זה "ברכה", מה הן "ברכות"?
אנחנו מלכתחילה נמצאים בעולם שאותו אנחנו מכירים כמו שהוא. אנחנו לא כל כך מכירים אותו, אנחנו גם לא כל כך מכירים את עצמנו, ולא כל כך יודעים מהי התכלית. האם אנחנו מתנהגים נכון או לא, לפי איזו תוכנה אנחנו אולי היינו צריכים להתנהג, ומהו הכוח שמפעיל אותנו. שום דבר לא כל כך מוכר לנו, אבל אנחנו גם לא כל כך שואלים, ולאורך ההיסטוריה אנחנו רק משתלים כל פעם, בלי לחשוב כל כך הרבה, להטיב את המצב שבו אנחנו נמצאים. עד שאנחנו מגיעים למצבים קשים יותר, כי האגו שלנו גדֵל, גובר, ואז אנחנו ממש מתחילים להרגיש שאנחנו נמצאים במצב לא פשוט, ושיש איזה יחס מאוד קשה של הטבע כלפינו.
כמה שאנחנו גדלים יותר, כך אנחנו מתחילים לסבול יותר. וכך אנחנו מגלים את הנחיצות לפתור את הבעיה הזאת, בשביל מה חיים, לַמה חיים. וכל זה מביא אותנו לגילוי חכמת הקבלה, ולכך שקיימת שיטה שעל ידה אנחנו יכולים לגלות את הטבע, ושאנחנו נמצאים בתוך הטבע.
זהו באמת גילוי גדול. כי כשהאדם חושב על החיים מתוך האגו שלו, אז הוא חושב שהוא נמצא למעלה מהטבע. כך אני חושב בצורה אינסטינקטיבית, שאני בעל הבית, שאני מעל כולם, ושכולם נמצאים למטה ממני. אני מבטל את כולם, כולם טיפשים, ואני חושב שאני יודע טוב יותר מכולם מה לעשות ואיך להתנהג בכל מצב, שיש לי דעה על כל דבר, ועוד ועוד. אנחנו מכירים את התופעות האלה, שקיימות בכל אחד ואחד. זה הרצון לקבל האגואיסטי שבנו, שנותן לו הרגשה שהוא מיוחד.
מסבירים לנו המקובלים, שהייחודיות הזאת שנמצאת באדם, באה לנו מהבורא ממש, שהוא אחד יחיד ומיוחד. ומפני שקיימת גם בנו נקודה משלו, אז כל אחד מאתנו מרגיש שהוא מיוחד. וזה נכון שכל אחד מאתנו מיוחד, אלא שצריכים לממש את הייחודיות הזאת, לפתח אותה. אבל מאחר שהיא מלכתחילה, בכל זאת נמצאת בנו, היא מגלה את הגאווה, את הגדלות השקרית הזאת, שמאוד מקשה על האדם.
אבל אין מה לעשות, זה כאילו האגו שלנו שממש מנהל אותנו, ואנחנו נכשלים בכך שאנחנו חושבים שאנחנו מעל כולם, ובעיקר מעל הטבע. כי אז אנחנו לא רוצים ללמוד ממנו, אנחנו לא יודעים מי אנחנו, וכל החכמות שלנו הם התחקות האדם אחרי הטבע. אבל ככל שאנחנו לומדים על עצמנו, כך אנחנו לומדים איך לנצל את הטבע. פיסיקה, כימיה, ביולוגיה, זואולוגיה, לא חשוב אילו מדעים, אבל בעזרתם אנחנו לומדים איך אפשר לנצל את הטבע, ולא איך אני יכול להשתנות בהתאם לטבע. זאת אומרת, אני רואה את הטבע למטה, ושאני נמצא מעליו.
והגישה הנכונה היא להרגיש שאני נמצא בתוך הטבע, שהטבע סביבי, שאני לוקח דוגמא ממנו, מכל התופעות שקיימות בו, ואז אני חושב מה אני יכול לעשות כדי להיות באיזון אתו, כדי להיות חלק אינטגראלי מהטבע. כך אני בטוח מגיע לשלמות, כי אם הטבע נמצא כולו למעלה ממני, ואם קיימת בו את כל התכלית הבריאה, תכנית הבריאה, ההתחלה שלי, כל החוקים וכל הנתונים, אז ככל שאני נכלל בתוך המערכת הזאת, כך אני מצליח יותר, או לפחות בטוח שאני פחות אסבול, אם אני אלמד אותו, כדי להשתלב בו נכון.
זה בעצם מה שמלמדת אותנו חכמת הקבלה. זאת אומרת, זו חכמה שבה עיקרון האלטרואיזים, עיקרון השיתוף, עיקרון החיבור, העיקרון שלפיו הכול אחד, שאין עוד מלבדו, אחד יחיד ומיוחד, הם בעצם נמצאים ביסוד הגישה שלה לעולם. זאת אומרת, זה גם מדע, אבל חכמת הקבלה מוסרת לנו גישה הוליסטית, שלפיה הכול אחד, שלם. וזה מאוד חשוב, כי אז האדם מתחיל להסתכל אחרת על עצמו, ועל החוקי הטבע.
חוקי הטבע נקראים "מצוות", ואנחנו סך הכול צריכים לגלות את הכוח העליון, ואת התנהגות שלו אתנו. אנחנו צריכים לראות איך אנחנו יכולים להתאים את עצמנו להתנהגות שלו, להיות דומים לו, ומתאימים לו בכל רמה, ובכל אופן אפשרי. ומי שמקיים את חוקי הטבע בצורה כזאת, מי רוצה להשתלב עם הטבע, להתחבר, להיות דומה לו, נקרא שהוא מקיים מצוות, שהוא מתקן את עצמו. ובמילים אחרות, להיות דומה לטבע, לבורא, עד שהוא מגיע לדרגות חיבור אתו, שנקראות "עיבור", "יניקה", "מוחין", עד שהוא מגיע לדבקות שלמה. וכך כולנו, כל הנשמות, כולן יחד, מגיעות לגמר התיקון של הטבע שלהן, כך שהן תדמנה בעצמן לטבע הבורא.
בעלי הזוהר אומרים לנו כאן, וגם משה מספר לנו בתורה, שאם אתם תקיימו את המצוות האלו, את התנאים האלה, היינו, את חוקי הטבע, את מה שבאמת נמצא בטבע, זאת אומרת, אם אתם באמת תתקנו את עצמכם בלהיות דומים להם, זה נקרא ש"תקיימו המצוות" האלה, שתתקנו את הרצון לקבל. ככתוב, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין, כי מאור שבה מחזירו למוטב"1. כך שאם אתה חוזר להיות כמו הטוב, המטיב, הבורא, אז יהיה לך טוב. וזה בעצמו נקרא "ברכה". אם תקבלו הכול בכלים המתוקנים שלכם, אז תרגישו את עצמכם כמו הבורא, כמו הכוח העליון, שאין יותר ממנו. זאת אומרת, אתם בעצמכם מרוויחים מכך, וכשאתם מביאים את עצמכם למצב הטוב ביותר, זה נקרא שאתם מגיעים ל"ברכה".
"אתם", הכוונה היא גם לדומם, לצומח, לחי ולמדבר, לכל מה שנמצא בדרגה שלכם. זאת אומרת, גם הבהמות שלכם, היינו דרגת החי שלכם, הצומח והדומם. הכול תלוי באדם שבכם, שזה הנקודה שבלב, שעולה או יורדת, ובהתאם לכך כל יתר המדרגות שבכם. גם הרצונות הנמוכים יותר מקבלים מלמעלה את השפע. יותר או פחות, בהתאם לחוק, אם תקיימו אז תקבלו יותר, ואם לא, אז תקבלו פחות. בסך הכול אתם בעצמכם קובעים כמה שפע יכנס בכם, באיזו צורה, ובאיזו דרגה אתם תהיו. הכול פתוח לפניכם. נתתי לכם חיים ומוות, קללה וברכה, בחרו, הכול נמצא לרשותכם.
וודאי שהבורא, כמו שהוא עוזר למי שרוצה להתקרב אליו, כך הוא מעניש את מי שרוצה להתרחק ממנו. מה זאת אומרת "עוזר" או "מעניש"? הוא לא עושה כך וגם לא אחרת, אלא האדם בעצמו רואה שאם הוא מתקרב, אז נעשה לו יותר טוב, ואם הוא מתרחק, אז נעשה לו יותר רע. הוא כאילו משייך את זה לבורא, אבל באמת אין מצד העליון שום שינוי כלפי האדם, אלא כל השינויים נמצאים בתוך האדם עצמו. לכן, הברכות או הקללות, שאנחנו רואים כל פעם בתורה, ושהן מתחלפות מפרשה לפרשה, מפסוק לפסוק, זה נעשה בהתאם להתנהגות האדם עצמו. אם הוא מבצע את הפעולה, זה נקרא שהוא "עושה ברכה", ואם חלילה הוא עושה את ההפך, אז מה שהוא מרגיש, הוא מרגיש כ"קללה".
וודאי שבכל הפעולות האלה, האדם צריך לא לשכוח שרק הכוח העליון, המאור המחזיר למוטב, הוא זה שהוציא אותו מהאגו, הוא זה שמקדם אותו. ולכן בכל פנייה יש לו על מה לסמוך, ושלהילחם נגד כל היצרים, נגד כל ההתגברות של הרצון לקבל, שנקרא ה"עמים" השונים שנמצאים באדם, "אומות העולם", אפשר רק בכוח האור. כמו שכתוב, "..תורה תבלין, המאור שבה מחזירו למוטב", רק כוח האור יעזור לך להילחם נגד כל העמים הפנימיים שבך, נגד הרצונות האגואיסטיים, כדי שגם אתה תוכל לקרב אותם לתיקון.
שאלה: יש פה משהו שמרגיש אולי קצת מוזר. מה העניין הזה שהבורא מזכיר לעם ישראל שהוא זה שהוציא אותם ממצרים, ואומר להם "אל תעבדו א-לוהים אחרים"? מדוע הוא צריך להזכיר להם שהוא גדול, ושהם לא ישכחו שהוא גדול?
אתה לא מרגיש צורך בזה לפעמים?
תלמיד: אני כן, אבל אני לא הבורא.
ברור שלא. אבל לא קורה לך שאתה כחלק מעם ישראל, בכל זאת, פתאום אתה שוכח מזה למשך כמה ימים או אפילו לכמה שעות, ואז פתאום אתה מגלה שבמחשבות שלך אתה נמצא בין תל אביב ליפו, והרצונות שלך בעוד איזה מקום אחר. אז במצב כזה זה נקרא שאתה נמצא "בין העמים". בין העמים, זה נקרא "בין אומות העולם". ואז, במצב הזה אתה לא נקרא "עם ישראל", שאתה מכוּון ישר א-ל, אלא אתה בבלי, כי אז אתה לא נקרא כמו מי שהולך עם אברהם, זאת אומרת שהכיווּן שאליו אתה הולך הוא לקראת ההשפעה. אז יוצא שצריכים להזכיר לך. לכן מזכירים לך את זה בכל מיני צורות, בצורה נעימה יותר ובצורה נעימה פחות. אתה לא מרגיש את זה לפעמים, עד כדי כך שאתה לפתע מתעורר ושואל את עצמך "מה איתי, מה קרה, הייתי מנותק, מה אני חושב, מה אני עושה?"
זה קורה לך פתאום? מי מזכיר לך את זה? ודאי שהבורא. נסה לרשום, לעשות לך איזו תזכורת, כמו לשים שעון או כל דבר אחר, ואתה תראה כמה שזה לא יעזור לך, כי הכול תלוי בהשגחה.
לכן, יש מצבים שבהם תגיע לפרשת דרכים, שנקראת "עֵקב", ואנחנו כל הזמן נמצאים בפרשת דרכים, או בדרך ייסורים או בדרך תורה. כל מדרגה חדשה זה נקרא "שבוע חדש". כי נגמרה המדרגה הקודמת, מתחילה החדשה, ואז שוב אתה נמצא לפני פרשת דרכים. יוצא שיש לך כאן איזה כוח, שבמקרה הזה אם תגיע לפרשת דרכים שנקראת "עקב", אז אתה תרגיש שזה הבורא שמזכיר לך את המשך הדרך.
שאלה: אני אולי אחדד את זה. גם אחרי שאדם יוצא ממצרים הבורא עדיין צריך להזכיר לו את זה?
מה זאת אומרת "יוצא ממצרים"? זה כלום. מה זה "יציאת מצרים"? הוא רק קיבל כוח לברוח. כשהבורא הוציא אותו ממצרים, הוא האיר לו באור החכמה. אנחנו לומדים שזה ג"ר דחכמה, שהוא גדול מאוד. זה אור גדול מאוד שמוציא אותך מהרצון, מהאגו שלך, ומחזיק אותך מעליו. ברגע שהוא עוזב אותך אתה נופל שוב לתוך הרצון האגואיסטי שלך וטובע בו. זהו.
הוא מוציא אותך, הוא מחזיק אותך, ומה הלאה? מתוך זה שהוא "מחזיק אותך באוזן" כמו שמחזיקים כלבלב, אתה צריך לארגן לעצמך בסיס, כזה שתוכל לעמוד עליו. שזה יהיה שלך, אותו אתה צריך לארגן מהרצונות שלך כשאתה תהיה "ביבשה". אז אתה ממש תבנה את עצמך. אתה צריך לפסל את עצמך בצורה חדשה, בהשפעה על פני כל האגו שלך. האגו הזה, "המצרים" הזה עכשיו מתחיל להתגלות לאט לאט, ובמשך ארבעים שנות המדבר אתה הולך למעלה מהמצרים הזה.
המִדבר נבנה על פני מצרים. זאת אומרת, מצרים נמצאת למטה, שזה האגו, ואתה עובר מעליו, ובונה את עצמו בתכונת הבינה, מסך, להשפיע על מנת להשפיע, על כל מצרַים. וכאתה גומר את זה, אתה מתחיל שכבה חדשה, ארץ ישראל, כששוב, מצרים נמצאת למטה, אחריה המדבר, ומעל "הפרוסה" הבאה, ארץ ישראל. וכשאתה משתמש ברצונות של מצרים על ידי המדבר, להשפיע על מנת להשפיע, אתה הופך אותם ללקבל על מנת להשפיע.
כך שתמיד אתה נמצא במצבים כאלה, ואפילו כשאתה עובר ללקבל על מנת להשפיע, אתה יכול ליפול למדבר ולמצרים, כך זה בפְנים. זה לא כמו בסולם המדרגות, שבו אתה יכול קצת לפול, אלא אתה נופל מידה כנגד מידה. זאת אומרת, למטה תוך השכבות האלה. ואז יוצא שכאילו נפלת לאותה תמונה, רק שהיא יותר גשמית, ועוד יותר גשמית. ותמיד יש לך בחזרה "עיבור", "יניקה", "מוחין". זה יפה.
שאלה: בתקופת המדבר היה מאוד פשוט, חטאו, קיבלו עונש, קיבלו זכות. כך זה לפחות נראה. לפי הזוהר, בעולם הרוחני זה גם כך, יש בקשה, יש תשובה, הכול בסדר. רק בתקופה שלנו, שום דבר לא ברור, אתה יכול להשקיע יותר, לקבל יותר מכות, לא להשקיע, לחיות בכיף. איפה הצדק?
זה באמת נכון במשהו, כי הם עשו עבודה שהייתה להם יותר ברורה. עד זמננו לא היה חושך כמו שיש עכשיו, לא היה ניתוק כמו שיש עכשיו. בכך אתה צודק.
קודם כל, זה נכון מהסיבה שמאז שאדם גילה את הא-לוהות והעביר אותה דרך עשרים דורות עד אברהם, ומאברהם זה המשיך הלאה, אז ודאי שאברהם גילה את העניין הזה מחדש, אבל במדרגה חדשה. וכך גם משה, דוד, שלמה, וכן הלאה. עד רשב"י, כולם היו בהשגות גדולות. זאת אומרת, זה לא נפסק, כי מהאדם הראשון ועד זמננו, עד חורבן בית המקדש, כל מי שהיה שייך ל"ישראל" היה פחות או יותר בהרגשת הא-לוהות. אבל מחורבן בית המקדש זה נעשה נחלתם רק של יחידי סגולה.
אנחנו באמת נמצאים במצב הגרוע ביותר, ואתה צודק שהיה להם יותר ברור. אבל יחד עם זה, למרות שהיה להם יותר ברור וכאילו קרוב יותר, אל תחשוב שהיה להם קל, "כי זה כנגד זה". אותו דבר אתה יכול להגיד על המדרגות הגבוהות, "שם זה כבר קל לגשת וללכת", אבל זה לא כך, כי שם יש את מערכת קליפות, וככל שאתה עולה יותר בקו ימין, אז יש לך כנגד זה קו שמאל, "זה כנגד זה ברא א-להים", ושם יש להם התנגדות, בלבולים, ובעיות מאוד מאוד מסוימות וקשות שבהם אנחנו לא נמצאים. נכון שמצד אחד, הם כבר נמצאים במאבקים יותר ברורים, אבל, מצד שני, הם יותר קשים. זה לא פשוט. אתה נמצא במאבק הפשוט שלך כמו אזרח קטן, ומי שנמצא בממשלה, נמצא במאבקים גדולים, ושם המאבקים ביניהם אמנם מתנהלים בצורה יותר ברורה, יותר גלויה, אבל שם הכול הרבה יותר חד, הרבה יותר חזק, בעוצמה.
לכן, אל תחשוב שאחר כך אתה יכול לנוח, כי "אין מנוחה לצדיקים, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא".2 אז יהיה לך עוד הרבה מקום להתאמץ בו.
שאלה: משה אומר להם בפרשה שאם הם ישמעו את החוקים ואת המשפטים אז יהיה להם שפע ותבואה, ואם לא, אז יהיה להם צרות.
נו בטח, אלא מה?
שאלה: זה ברור. זאת אומרת, אז כאילו שזה נסתר מהם ברגע שהם צריכים לעשות איזה חוק ולשמור אותו, אחרת לַמה שהם יטעו.
ודאי שאנחנו טועים כשיש הסתרה. אם הכול גלוי, אז אני לא טועה. אבל פתאום מתגלה בי רצון לקבל חדש שלא היה כמותו, שעוד לא נגלה עד כה. עכשיו הוא נגלה, ואני לא מרגיש בו את הבורא, אלא אני מרגיש פתאום ניתוק. פתאום אני מרגיש את הרצון לקבל יותר מכפי שהוא היה מורגש קודם, האור, נוכחות הבורא, ואני נמצא בתוך האגו שלי, ומה שהאגו שלי עכשיו מכתיב לי, זה מה שאני רוצה. ואני חייב להיות בזה, אני חייב להרגיש את זה במלואו, אני חייב להתנתק מהמצב הקודם, כך שעכשיו אני כולי אגואיסטי, רוצה הכול, את כל הפשעים שבעולם. ומה הלאה, ברגע הבא? מה שסידרתי קודם, מה שהכנתי קודם, קבוצה, לימוד, כל הדברים האלה, עוזרים לי לחזור לאט לאט למצב. אבל ודאי שהחטא הזה שבו אני נטבע, חייב להיות מורגש בי במלואו.
שאלה: אז מה זה הסימן כשהוא אומר להם תשמרו חוקים ומשפטים, אבל כשאתם תצטרכו לשמור אותם אז זה יהיה נסתר מכם, ובטוח תפלו?
נכון. איך אפשר אחרת אם אני מסביר לך שרק על ידי זה אפשר לעלות, ושאין שום אפשרות לא להיכשל. הכישלונות האלה הם גילויי הרשעים שבנו, אומות העולם שבנו, כי רק בצורה כזאת אנחנו יכולים לתקן את הרע שבנו, ולעלות לטוב. על ידי מה תגיע לטוב? מה זה "טוב"? הרע המתוקן נקרא "טוב". אין טוב בטבע, בטבע יש רק רע, "בראתי יצר רע". אם אתה רוצה שיהיה לך טוב, אז יש לך אור שיהפוך את הרע לטוב, ואז יהיה לך טוב. אז בבקשה, עשה. ואם אתה לא רוצה, אז תרגיש את הרע, שממנו שבראתי אותך. זה לא שיש לך רע מצד אחד, וטוב מהצד השני, ואני רוצה לקפוץ מכאן לכאן. כי אתה לא יכול לקפוץ, אלא אתה יכול לקחת את החלקים הרעים האלה ולהפוך אותם לטוב. זהו. ולשם כך יש לך את "המאור המחזיר למוטב".
וכדי להקל עליך את כל העבודה, אז כל הרע שיש בך נסתר ממך. הוא מגולה במקצת, מה שנקרא "העולם הזה", שבו אתה מרגיש מעט את העולם הזה, וכך נותנים לך עכשיו הזדמנות להתקשר לאור. אם תפשת קצת את האור, אז מגלים לך קצת יותר רע, כדי שאתה שוב תמשוך קצת אור כדי לתקן אותו. ואם תיקנת אותו, אז שוב מגלים לך יותר רע, כדי שתמשוך עוד יותר אור. וכך עד שכל הרע יהיה מגולה, ועד שכל האור יהיה מגולה בך, בפְנים. שזה נקרא כל "עולם האין סוף", כל הרצון לקבל הגדול, והאור שתיקן אותו ומילא אותו.
סך הכול אתה עובד רק במקום הרע שלך, והופך אותו לטוב. ולכן, אחרי שתיקנת את הרע, ברגע הבא, מיד אתה מרגיש רע חדש. אני באמת לא יודע איך זה יכול להיות שחשבת אחרת, כי אנחנו כל הזמן מדברים על זה. ובכל זאת אתה רואה כמה זה חודר. זו בעיה, גם לדבר על זה, זה לא פשוט. זאת אומרת, להגיד את המילים האלה בפשטות, זה לא יוצא.
גלעד: ברכות, אז אנחנו נקרא מפרשת "עקב" ב"זוהר":
"כשעולות אלו הברכות מלמטה, אין פתח ופתח מלמעלה, ואין ממונה מלמעלה, שאינו פותח כל אלו הפתחים. ומכריזים ואומרים בכל אלו הרקיעים זו היא מתנה למלך שפלוני שלח. זו היא מתנה במילואה כראוי. ומי היא ברכה במילואה. היא ברכה שענו עליה אמן. כי כל ברכה שענו עליה אמן, זו היא ברכה במילואה כראוי."
(פרשת 'והיה עקב' מאמר "כוונת הברכה" אות ה')
יתכן שצריך לתת על זה פירוש גבוה מאוד, אבל אנחנו הרי משתדלים לעשות את זה כמה שיותר פשוט וברור. אנחנו לומדים את זה גם מעליית התפילה, ומענית התפילה, איך הברכות, ובכלל איך האור חוזר, וכל החסרונות שלנו עולים ממטה למעלה על ידי כל המדרגות עד שמגיעים לשכינתא, מלכות דאצילות. אבל בצורה פשוטה.
החיסרון שלנו, ואם זה חיסרון כמו שלמדנו, "תפילת רבים" פותחת שערים, "כל השערים הם ננעלו חוץ משער הדמעות"3, ו"שער הדמעות" זה השער שאדם בוכה על זה שהוא לא מסוגל להשפיע לבורא. ולהשפיע לבורא הוא יכול רק בתנאי שהוא מביא לו מקום להשפעה. מקום להשפעה הוא חיבור בין הנשמות, וכשהאדם יכול לחבר כך כמה נשמות, ולהביא אותם לבורא שימלא אותם, בכך הוא עושה מתנה לבורא, הוא נותן לבורא אפשרות להשפיע. כשהוא מבין שבכך הוא עושה נחת רוח לבורא, נותן לו אפשרות, והזדמנות להשפיע, אז גם האדם מרגיש שהוא משפיע לבורא, ואז שניהם נכללים בפעולה הזאת. ומה שמתגלה כתוצאה מזה נקרא "אמת", חותמת של הבורא, שם של הבורא שזה "אמן". אמן או אמת זה אותו דבר, כי בכך האדם מגיע לסיום הפעולה, כשהוא תיקן את החיבור בין הנשמות במקום שבו הן היו בשבירה, מרוחקות, מנותקות זה מזה. ואז הוא הגיע לסיום שלהן, לאמן. זה בעצם מה שהזוהר רוצה להגיד לנו. ודאי שהוא אומר יותר, אבל בינתיים, כך בפשטות, זאת הפעולה.
שאלה: איך אני מביא לבורא כמה נשמות מתנה מחוברות? מה זאת אומרת, מה זו המתנה הזאת?
כשאתה מעורר אחרים, על ידי אהבה הדדית, להתחבר בהשפעה הדדית באופן כזה שאתם רוצים שמהחיבור הזה יתגלה הבורא, אז זאת המתנה. אם אתם מגיעים למצב שהחיבור שלכם דומה בהשפעה הדדית להשפעה שלו עליכם, אז הוא מתגלה לפי חוק השתוות הצורה. כך גם אנחנו בעולם שלנו, בכל התופעות, בפיסיקה, בכימיה, וכדומה, אותו חוק פועל, חוק השתוות הצורה. איך אני מזהה איזו תופעה? אם אני פועל בחושים שלי כמו שפועל תופעה חיצונית מסוימת, אז אני מגלה אותה, מרגיש אותה. אותו דבר כאן, אם תייצרו ביניכם את מידת ההשפעה ההדדית בקשר ביניכם, כמו זו של הבורא, אז אתם תשמעו אותו או אפילו תראו אותו.
אנחנו יכולים להרגיש אותו במיוחד בשני הערוצים, ב"אור החסדים" או אפילו ב"אור חכמה", בלהשפיע על מנת להשפיע או בלקבל על מנת להשפיע. כמו שהיה קיים בין הנביאים, יש נביאים שאומרים "שמעתי איזה קול", ויש כאלה שאפילו אומרים "ראיתי". זה תלויי במידת ההשפעה הדדית שקיימת בין הבריות.
קריין: ובהמשך, באמת משה מדבר ומזכיר, כמו שהסברנו קודם מה זה להזכיר, את ארבעים שנות הנדודים שהם עברו במדבר.
זאת אומרת שהם הגיעו לדרגת בינה, שיש להם עכשיו כוח מלא כדי להשפיע על מנת להשפיע, שהם כבר עברו את כל המדבר. זאת אומרת, הם עלו ממלכות לבינה.
קריין: והוא גם מתאר את המעלות של הארץ המובטחת, ויש פה קטע מתוך הזוהר שמתאר את זה יפה:
"וסוד אלו הברכות לעורר ממעלה למטה, הן בסוד זה. ברוך, הוא סוד המקור העליון מכל, שהוא או״א עלאין, הנקראים חכמה, וצריכים לכוין, להריק ולהמשיך ולהאיר משם כל הנרות, דהיינו מדרגות התחתונות. והוא ברוך, תמיד, כי מימיו אינם נפסקים. כלומר שהם בזווג דלא פסיק לעלמין, ושפעם לתחתונים אינו נפסק."
(פרשת 'והיה עקב' מאמר "כוונת הברכה", אות י')
זה כבר כתוצאה מהמצב שבו האדם מגיע לסיום של ארבעים שנות המדבר, כי עכשיו הוא עומד מול קבלה של בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, שאור החכמה גם יכול להיכנס לאותם הכלים המתוקנים באור דחסדים.
שאלה: יעקב קיבל מיצחק ברכות, והוא גם קיבל מהשר של עשו ברכות, ואנחנו יודעים מהסיפור הזה שהוא שמר את הברכות האלה לזמנים אחרים. יש איזה מקום שאנחנו יכולים לשמור בו?
כתוב פה שהארץ המובטחת היא ארץ שופעת במים שלא יחסר בה, ומקבלת מאבא ואמא עילאין והשפע שלה לא נפסק לעולמים. השאלה לַמה צריך לשמור מתנות אם השפע לא נפסק לעולמים? לַמה צריך לשמור ברכה, לַמה צריך לנצל אותה בשלב יותר מאוחר?
"ברכות", זה נקרא אותם הכוחות שעוזרים לך להחזיק למעלה מהאגו שלך. "ברכה", זה נקרא שהבורא מלמעלה מברך. מה זאת אומרת? הוא נותן לי כוח לנהל את האגו שלי בהתאם לדוגמה שהוא נותן, זה נקרא "ברכה". מה זה נקרא "ברוך"? זה הכוח שעוזר לי להתעלות מעל הרצון לקבל שלי.
אז עברתי את כל ארבעים שנות המדבר, עליתי מעל כל אגו שלי, קבלתי שפע של ברכות, ובזכות זה אני קיים. ברגע שהאור העליון נפסק, אז אני נופל על בטוח. מה זה נקרא שאני "שומר ברכות"? אני חייב את הכוחות האלה. ואם המגנט הזה שמחזיק אותי מעל הרצון לקבל שלי יפסק, אם הברכות האלה תפסקנה, אז אני נופל. הברכות הן השפע מלמעלה שמחזיק אותי כל הזמן למעלה מהרצון לקבל. זה לא כמו בעולם שלנו, שאתה מתקן משהו, אז זה כבר מתוקן, אני כבר לא צריך להיות בזה, ואני כבר לא צריך להשפיע לזה. אלא ברוחניות אתה כל הזמן צריך שהאור יחזיק אותך למעלה מהאגו, אחרת זה לא יתקיים.
קריין: ובהמשך מסביר משה לעם שארץ ישראל נתונה תחת עינו הפקוחה והשגחתו של הבורא כל הזמן. הוא מסיים בברכה מיוחדת שבה הוא מברך את העם שישב בארצו ללא מפריע.
כל הרצונות שלנו יהיו מתוקנים כשאנחנו נגיע למצב שבו נכבוש את ארץ ישראל. זה נקרא שכל שבע העמים, הקליפות כנגד חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, שכל הקליפות האלה, שהם שבע העמים שנמצאים בארץ, אנחנו נוכל לכבוש אותם ולתקן אותם בעל מנת להשפיע. זה נקרא שהקליפות האלה, הרצון לקבל הגדול הזה, הופך להיות לארץ העמים, מארץ כנען ל"ארץ ישראל", ישר א-ל, שכל הרצונות האלה כבר מכוּונים בהשפעה לבורא.
ובמצב הזה נמצא עם ישראל, זאת אומרת, הרצונות של דרגת האדם בארץ ישראל, בכל הדומם, הצומח, והחי, נמצאים יחד ובדבקות עם הבורא. וזה נקרא שהבורא נמצא תמיד בארץ ישראל. ואז מגיעים לדבקות, שהיא בעצם מטרת הבריאה. ולפי מידת הדבקות הזאת אנחנו יכולים עכשיו לממש את הדבקות בעוצמה מיוחדת שנקראת "בית המקדש". יש פה עוד הרבה דברים שאפשר לדבר עליהם, כמו על מלכות, אבל אולי זה לא כל כך חשוב לדעת עליהם עכשיו, כי התוספות האלה רק תבלבלנה אותנו. אבל אלה הבחנות נוספות ברצון לקבל, שבכיבוש הארץ אנחנו נצטרך עוד להוסיף ולהוסיף עליהן. כי זה לגלות את הבורא בצורה יותר פנימית. אז אנחנו צריכים גם להתקדם לבניית בית המקדש, ולעוד דברים כאלה, זאת אומרת, הרצון לקבל מתקדם בקדושה.
שאלה: כתוב פה שארץ זו נתונה תחת עינו הפקוחה וכל הזמן תחת השגחתו של הבורא. יש מקום שהוא לא תחת עינו הפקוחה ותחת השגחתו של הבורא?
כן, ודאי. זה ארץ ישראל בחורבנה, זה בחורבן שהיה אחר כך. בבית המקדש הראשון זה לא היה עד כדי כך, כי אז הנפילה לא הייתה כל כך משמעותית, אבל בבית המקדש השני כל הקדושה הסתלקה, ואין קדושה בארץ ישראל, אין קדושת הארץ. לפי ענף ושורש אפילו אין קדושה בארץ ישראל דהיום, כמו למשל בימינו, כשאנחנו מדברים על הקרקע שברחוב, אבל אם אנחנו מדברים במובן הרוחני, אז אין קדושה. מה זה נקרא "חורבן"? "חורבן", זה נקרא שמכל הרצון הסתלק המסך והאור חוזר, ושהרצון הזה נמצא בכוונה בעל מנת לקבל. יוצא שאין קדושה, כי איזה בורא יכול להיות בעל מנת לקבל? הבורא זה כוח ההשפעה הכללית שיכול להיות רק בכלים ברצון לפי מידת השתוות הצורה. כאן יש הפכיות הצורה בין הרצון לקבל לבין הבורא. אז ודאי שהבורא לא נמצא בארץ ישראל כשהיא בחורבנה.
שאלה: אז אני לא מצליח כל כך להבין את המנגנון שעובד פה. מצד אחד, למדנו קודם שאם אני עומד מול צומת של שתי דרכים שבה אם אני מתרחק מהבורא, אז רע לי, ואם אני מתקרב לבורא, אז טוב לי. אז כאילו הוא מחזיק אותי באיזה רצועה, ואין לי פה בחירה. מצד שני, יש מקומות שהוא נמצא בהם, ויש מקומות שהוא לא נמצא בהם. אז איזה מנגנון, למעשה, עובד פה?
חשוב על זה, כי אני כבר אמרתי הכול. המנגנון נקרא "חוק השתוות הצורה", ואין יותר מזה. אבל "חוק השתוות הצורה" הזה עובד בהתאם למצב שבו אתה נמצא. הוא מתקיים תמיד, הוא קיים תמיד, ואם אתה נמצא ברצון לקבל מתוקן, אז אתה מרגיש אותו כחיובי. ואם אתה נמצא ברצון לקבל מקולקל, אז אתה מרגיש אותו כשלילי. חוץ מזה, הוא נמצא בהסתרה או בגילוי, יכול להיות גם במוחא ובליבא, בהתאם לזה אתה צריך תמיד לבדוק את עצמך. אתה בכוונה, נמצא בבלבול ובערפול חושים, כדי שלא תחשוב שאתה יכול להתקדם לבד, אלא רק על ידי בניית המלכות הכללית, שכינתא או קבוצה.
ולכן הדברים האלה לא מתחברים בך עכשיו פנימית, כי זה בעיקר הבעיה של התיקון האישי, ושל התיקון כללי. האם אני לבד עם הבורא או שאני מגיע לבורא דרך הקבוצה? זה בעצם מקור לבלבול. אתה עוד לא כל כך מוצא את המערכת השלמה שממנה אתה מזהה בקלות את הדברים. או שאתה יכול לזהות את זה לרגע, ואחר כך זה שוב נעלם, כי עדיין לא התקשרת נכון לכולם, לאחרים.
שאלה: אור מזיכרון יעקב שואל: אמרת ש"מתנה" זה לקשור קשרים עם נשמות ככלי ולהביא אותן לבורא. אנו יודעים שכל דבר שאני עושה הוא למען עצמי, ושרק את הסביבה אני יכול לסדר כך שהיא תלחץ עלי להשפיע. איפה אפשר להבחין בסידור הסביבה בכתבים שלנו, ואיך נדע לסדר את הסביבה בצורה נכונה בחיבור?
אנחנו לומדים מכל מאמרי רב"ש, אנחנו לומדים איך לסדר את הסביבה, ושאני יכול להשפיע על הרוחניות שלי, או במילים אחרות, על כך שהבורא יתגלה, זה לא חשוב, זה אותו דבר. אני מעורר את עצמי, בזה אני כאילו מעורר את האור שישפיע עלי יותר, אבל האור משפיע במידה שאני משתוקק אליו, אז הוא מאיר לי יותר. זה לא שאני יכול לעורר אותו בלי לעורר את עצמי, אלא אני מעורר את עצמי, ואז אותו פנס קבוע מאיר עלי, ולפי ההתעוררות שלי מורגש בי שהוא מאיר יותר.
נניח שאני שומע מוסיקה רקע, ואני לא כל כך שם לב עליה. פתאום אני מתחיל לשמוע, ולשים לב לכך שזאת מוסיקה נעימה, פתאום אני מתפעל מהיצירה, אז האם זה אומר שהיא לא נשמעה קודם? לא. היא הייתה גם קודם לכן, אבל עכשיו אני שומע אותה. אז זה נקרא שזה התקרב אלי, שזה השפיע עלי יותר. הכול תלוי בחושים שלי ולא בניגון עצמו. הוא היה גם קודם באותה עוצמה, רק אני לא קלטתי אותו.
אותו דבר כאן, אז אנחנו צריכים רק להיות יותר ויותר מחוברים לאותו המאור המחזיר למוטב, אבל הוא משפיע עלינו אך ורק דרך החברה. הוא משפיע עלינו דרך החיבור המשותף, כי זה אור שהסתלק מהשיתוף של כל הנשמות, כשהיינו מחוברים יחד, וכשנעשה נתק, ובגלל הנתק הוא ברח. ואם אתה רוצה לגלות אותו, אז אתה צריך שוב להתחבר. כי אין לו לאן לחזור. הוא חוזר במידה שאתה מתחבר, במידה הזאת אתה מגלה שהוא מגיע. והוא לא מגיע ולא בורח, אלא הנתק הוא זה שמבריח אותו כאילו מהרגשה שלך, ואילו החיבור מגלה. האור נמצא במנוחה מוחלטת.
שאלה: יוסי מהרצליה שואל: האם ניתוק זה כל רצון שמתגלה לי? משפחה, עבודה, בילוי, מילוי לעומת הבורא? הוא שואל האם זה נקרא ניתוק מהבורא.
לאו דווקא, הניתוק הוא מלהפסיק לחשוב על הבורא בתוך המשפחה, בעבודה, ברחוב, ובמקום שבו שאני נמצא. אם אני מתנתק מהמטרה הזאת, זה נקרא "ניתוק", והמקום שבו אני נמצא פיסית לא צריך להפריע לי. אני יכול להיות פיסית בכל מקום, כמו בעבודה, ואני חייב להיות במשפחה, בכל דבר. עד כמה שאני נמצא בחיים הרגילים, ומתוכם אני כל הזמן נמצא גם בנטייה הפנימית שלי לגילוי הא-לוהות, לגילוי הבורא, אז זה דווקא המבורך.
שאלה: אם הבורא נמצא רק בחיבור בין החברים, אז מה בעצם מנהל אותי עכשיו, אותי?
מה שמנהל אותך עכשיו זה הרצון הכללי של אותה השכינה, מלכות דאצילות, שחייבת להגיע לאיחוד עם האור. והיא עדיין נמצאת בפיגור מהאיחוד הזה, כי בכל נקודת זמן יש מצב שבו היא צריכה להיות. כמו ילד, שלפי שלבי ההתפתחות השונים, בגיל שש צריך לדעת דברים מסוימים, בגיל שבע משהו אחר, וכן בגיל שמונה והלאה. ואנחנו נמצאים עכשיו בפיגור, במצב שלא תואם להתפתחות שלנו, והפיגור במלכות הכללית דאצילות, שהייתה כבר צריכה להיות במגע מסוים עם האור, עם הבורא, עם זעיר אנפין, עם מה שנקרא הקדוש ברוך, מורגש בה כשכינתא בגלותא, שכינה בגלות. וזה מורגש בנשמות, שהן מרכיביה, מלכות דאצילות, מרכיבי השכינה, האיברים שלה, זה מורגש בנו כייסורים.
שאלה: באמת בקשר לזה, אני יושב ככה ומאוד מאוד מתפעל לראות את החברים והחברות שלנו ככה בכל רחבי הארץ, כל כך הרבה אנשים, וביחד איתם יש עוד הרבה חברים בכלי העולמי שרואים אותנו ביחד. אנחנו אחרי המגה כנס, לפני שבת. האם יש איזו עצה שתוכל לתת לנו, לגבי מה שאפשר לעשות במהלך סוף השבוע הזה, משהן כדי שנוכל להתחבר עוד יותר? כי יש הרגשה מיוחדת של משהו חדש שנולד אחרי המגה כנס.
קודם כל, אחרי הכנס באמת הגענו למצב חדש, זו דרגה חדשה. הרושם מהכנס מאוד חזק, ומאוד חיובי, ובהחלט זהו אנחנו צעד גדול קדימה לכולנו. הייתי אומר, ממש לכלי העולמי, לכולו, ולכל האנושות. הם עוד לא מרגישים את זה, ולכן אנחנו צריכים רק לשמור על זה. עכשיו אנחנו צריכים להתקדם יותר ויותר, ואני מחכה שכל החברים שלנו יבואו, כדי להתחיל לתכנן את הכנס הבא. ובין האירועים האלו אנחנו צריכים להתחזק, ולהכין את עצמנו למצב הבא. וההכנה היא, כרגיל, עבודה יומיומית. בהפצה במיוחד.
וכשנגיע לדרגה הבאה, כל אחד יהיה יותר חזק. אבל מה שאנחנו מרוויחים במיוחד בזמננו, זה ההתרחבות, גיבור בכמות ולא גיבור באיכות. זה בעצם צו השעה, זהו סימן התיקון שלנו, ואם אנחנו מכסים את השטח לפי כמה שהשטח הזה מוכן לתיקון, זאת אומרת, אם אנחנו נגיע לכל הנקודות שבלב שמוכנות כבר, ונחבר אותן, אז כולנו נעלה.
הפירמידה גדלה מלמטה, וכמה שאתה אוסף למטה מהיסוד יותר ויותר אנשים, אז השפיץ שלה גדל, ולא אחרת. זה נקרא "הגאולה הכללית", "הגאולה השלמה", וכך אנחנו נכנסים אליה. לכן ההפצה היא בעצם הדבר החשוב ביותר. נקוה שבחודשים האלה נצליח בכך, עד הקונגרס הבא בנובמבר, ושנגיע אליו בעוצמה הרבה יותר חזקה מזו שקיימת היום.
שאלה: אם מדברים על הכנה, אז הרב"ש כותב על זה במאמר שמ"ד, זמן ההכנה.
"בזמן ההכנה ניתן להאדם להכשיר את עצמו בכל הענינים, היינו הן בימין והן בשמאל. היינו שיש לו דרכים על דרך להגיע אל התכלית. ויש לו דרכים על דרך שכבר הגיע להתכלית.
הנה תכלית השלימות היא שהאדם יקבל את כל תענוגי המלך, משום שכך היה רצון המלך. היינו שכל מה שהוא נהנה בעולם הזה, הוא מטעם מצות המלך, שזה נקרא מקבל על מנת להשפיע. והחומר לעבודה להתרגל הוא התורה והמצוות ותענוג שבת וכדומה. וכמו כן כל ברכת הנהנין הוא דווקא על דרך זה, היינו קבלה על מנת להשפיע. ובזה יש הרבה הבחינות: יש אנשים שמרבין בהנאות, בכדי שיוכלו לברך וליתן תודה לה' בזה שנתן לנו את התענוגים, שמצד המשפיע הוא בודאי טוב וחסד. ואם להמקבל אין צומחת טובה מן ההנאות שמקבל... אבל אין לומר שנותן לו כסף ואינו קונה עבור הכסף שנתן לו דברים המזיקים לו, שאין מגיעה תודה בשביל המתנה, הלא כוונת הנותן היה לבטח בשביל להטיב לו.
אבל לפי דרך אאמו"ר זצ"ל, בזה שממעטים את הנאות הגוף עוד לא תצמח מזה שום תבואה, כי "רוב תבואות בכח שור". היינו דווקא על ידי זה שהאדם מצטער, בזה שהוא נעשה נפרד מהבורא, ורוצה להיות דבוק, דווקא דרך הזאת מביאה לשלמות הנרצה. כי סוף כל סוף עיקר השבחים וההודאות שנותנים להמלך, ולא הבכיות, כי "עוז וחדוה במקומו" כתיב. היינו מי שעובד על דרך האמת ועומד במקום ה', הוא מרגיש רק עוז וחדוה."
קריין: מהפרשה יש קטע מספר הזוהר גם:
"ולפיכך אם המברך מכוין בברכה, דהיינו במלה ברוך להמשיך השם של מ״ב אותיות הנה אז נפתחים ונבקעים המסכים שה״ס הפתחים שבכל מדרגה להעלות התחתון לעליון, ואז עולה הברכה מבינה ותו״מ שבסוף המדרגות דרך פתחים של כל המדרגות עד שמגעת למלכות דאצילות, כי כולם נפתחים, והברכה עולה דרכם, עד בואה אל המלכות דאצילות."
(פרשת 'והיה עֶקב' מאמר "מראות הסולם", אות יב')
זה קורה שהנשמות שנמצאות למטה מעלות את הרצון שלהן להיות יחד, יחד בחיבור למלכות, שנקראת "כנסת ישראל", כי היא כונסת את כל הנשמות שרוצות להיות ישר א-ל. (ראה שרטוט מס' 1) המלכות נכללת בזעיר אנפין, הזעיר אנפין מעלה את החיסרון של מלכות לבינה, ומכתר וחכמה יורד לבינה השפע נקרא "פשוט", "מילוי" ו"מילוי דמילוי", סך הכול השם, מ"ב. זה נקרא העוצמה הזאת שיש בראש, זה סך כל הראש של המדרגה, זה נקרא שם מ"ב, שזה כל עוצמת אור החסדים ואור חכמה שמגיע מלמעלה מאין סוף.
שרטוט מס' 1
ואם התחתון מעוניין בזה, אז הוא פותח את עצמו לכך, ואז משפיע עליו השם מ"ב, על ידי בינה ותו"מ. וכשהן מתחברות לכתר, חכמה, בינה, הן נעשות לעשר ספירות, ושם מ"ב משפיע לתחתונים, ועל ידם התחתונים כל הזמן עולים.
והוא אומר שאז נפתחות כל המדרגות, ומגיעה הברכה. כמו בתחילת הפרשה, גם עכשיו מהזוהר ומסוף הפרשה מגיעה הברכה לכל הנשמות, כשהיא נשפכת דרך כולן, עד שהיא מגיעה למלכות של עולם האצילות. כך זה פועל.
שאלה: לגבי הפניה שלנו לאיחוד, איך מגיעים לצעקה לבורא, לשער הדמעות בעל מנת להשפיע לבורא, אם עכשיו כל צעקה שיוצאת היא לטובת עצמי? גם אם אני מבין דרך הלימוד שצריך לבקש השפעה לבורא, בכל זאת, הבקשה בזמן אמת היא לטובת עצמי.
זה לא חשוב, אפילו אם זה כך, בכל זאת אנחנו מבקשים כולנו יחד, ואנחנו גם מבקשים על כל החברים שלנו שזקוקים לעזרה, על אלה שנמצאים אתנו יחד, ואנחנו מאוד מקוים שהתפילה הכללית הזאת תעזור להם, ושהם יהיו אתנו יחד. ומה שכל אחד ואחד מסוגל, זה מספיק, כי לא דורשים מאתנו יותר מזה, העיקר שתתחברו כמה שאתם מסוגלים להתחבר.
קצת למעלה מהמכות, או אפילו עם קצת מכות, אם אתם לא מסוגלים יותר, אז לא חשוב. את התנאים נותן הבורא. הוא הראשון, ואנחנו צריכים על פני התנאים האלה להשתדל כמה שאנחנו מסוגלים. ואין להסתכל על הדברים הגדולים, אלא הכול לפי המאמץ. כמו שאנחנו מדברים לילד קטן שעשה משהו מוצלח, אנחנו מחמיאים לו ואומרים לו כמה שהוא חכם ומוצלח, אפילו אם הוא עשה שטות קטנה ביותר. אבל הוא הצליח במשהו, הוא רצה, הוא נתן יגיעה, ולכן צריכים לעודד אותו.
וכך גם לגבינו, אין להקטין את המאמץ שלנו, ואת מה שאנחנו כן מבצעים. ואנחנו מאוד מקוים שזה יעזור לכל הנזקקים שבקרבנו.
קריין: יש עוד קטע התפעלות שמעורר התפעלות מהפרשה. הוא מדבר על דוד ועל מלחמתו בגלית.
קריין: אומר ככה:
"קלע, זה קריאת שמע. ה׳ אבני הקלע, הן ה׳ מלים, שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳. שה"ס חג״ת נ"ה. כנגדן, ויקח דוד חמשה חלוקי אבנים מן הנחל, וכששם אותן בכלי הקלע, שהיא השפה, שקורא קריאת שמע, והיא השכינה, נעשו כל החמש אבן אחת, והרג את הפלשתי."
(פרשת 'והיה עקב' מאמר "הסולם הינוקא", אות כז')
זאת אומרת, אם אנחנו מחברים יחד את כל האבנים שלנו, את "לב האבן", אז בכך אנחנו באמת יכולים להרוג את הפלישתים שלנו.
ובזאת, שבת שלום לכולם, להתראות.
קריין: נסיים ב"הנה מה טוב".
(סוף השיעור)