שיעור בוקר 27.05.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1435, אגרת ט'

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1435, אגרת ט'.

אגרת ט'

ב"ה ו' עש"ק עקב פה לונדון יע"א

"לכבוד החבריא שיחיו לנצח

"והיה עקב תשמעון, מצוות שאדם דש בעקביו" (ילקוט).

ופירש אאמו"ר זצ"ל, שענינו הוא אמונה, שזה דבר קל בעיני האדם, ודש את זה בעקביו.

ולהבין את זה ביותר בהירות, נבאר את מה שאמרו חז"ל (תנחומא) וזו לשונם: והיה עקב, זה שאומר הכתוב "למה אירא בימי רע, עון עקבי יסובני" (תהלים מ"ט). יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שנתן תורה לישראל, שיש בהם תרי"ג מצוות, ויש בהן קלות וחמורות. ומפני שיש בהן מצוות קלות, שאין בני אדם משגיחין בהן, אלא שמשליכין תחת עקביהן, כלומר שהן קלות, לפיכך היה דוד מתירא מיום הדין ואומר, רבונו של עולם, איני מתירא מן מצוות החמורות שבתורה שהן חמורות, ממה אני מתירא, מן מצוות הקלות שמא עברתי על אחת מהן, אם עשיתי אם לא עשיתי, מפני שהיתה קלה. ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, לכך אמר "למה אירא בימי רע", וכתוב "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב". עד כאן לשונם.

ויש לשאול, ידוע הוא שיותר קל לקיים מצוות קלות ממצוות חמורות, שפירוש קל היינו שקל לעשות, וחמור שקשה לעשות. ומדוע הוא מפחד שמא עבר על מצוות שהם בקלות לעשות אותם, יותר ממצוות שקשה לעשותם. ואחר כך מביא המדרש, היות שהיה מפחד מפני דברים הקלים, לכן מסיים "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב", שהיה צריך זהירות ושמירה בכדי לקיים את הדברים הקלים יותר מבחמורות.

ויש להבין, שענין הקלות והחמורות העולם קובע מה שנקרא קלה, ומה שנקרא חמורה. והיות שהעולם דבוק בחיצוניות, לכן העולם יודע שהעיקר מה שצריכים להזהר על המעשים, כי זה נגלה לכל. היינו, שיש לכל אחד מידה ומשקל לראות כמה מעשים שעשה ביום, וכמה שעות היה עוסק בלימוד התורה. וחבירו, כשרואה שהשני עושה כמה מצוות ויושב כמה שעות ולומד תורה, היה לכבדו ולהוקירו. וחס ושלום, כשאינו רואה מעשים טובים אצל חבירו, אז הוא כבר רואה שחבירו בשפל המצב, והוא כבר רחוק מתורה ועבודה. כי אינו יכול לראות (רק) מה שהוא בהתגלות, ולפיכך נקראים מעשים מצוות חמורות.

וזהו לפי דעת האמת חמורות. כי כל ענין הקדושה הוא "נעשה ונשמע". כי עיקר הוא המעשה, כי רק המעשה יביאו לידי השמיעה, שנקרא בחינת לשמה, כי על ידי שלא לשמה נבוא לשמה, ובלי מעשים אי אפשר להגיע לשום מדרגה.

ולכן קבעו דעת העולם היות שעיקר הוא המעשה, וזהו החמורה ביותר, עשו בשביל זה, את המחשבה היינו הכוונה לבחינת קלות ושפלות. היינו שלא כדאי לתת זמן ויגיעה לזה, כי עיקר הוא המעשה.

והגם שאמת הוא שעיקר הוא המעשה, אבל זהו רק מטעם הסגולה. זאת אומרת שעיקר העצה להגיע לשמה הוא המעשה, אבל משום זה עזבו העולם את התכלית הנרצה, שהוא לעשות לשם שמים. כי העסק בתורה ומצוות יש בהן סגולה לזכך הגוף בכדי להגיע לשמה, אבל הם עזבו את המטרה והתכלית, ועשו את העשיה לבחינת תכלית. וזהו אצלם חמור ביותר.

ועל מחשבה שהוא הכוונה שיהיה לשמה, עשו דבר "קל" זאת אומרת שמי שרק עוסק בתורה ומצוות, ואינו מתענין להתיגע שיהיה לו כוונה לשמה, נחשב אצלם שזהו עבירה קלה, ולא כדאי להטריח את עצמו על זה. כי אפילו שיתיגע את עצמו אף אחד לא יראה עד כמה שהוא נותן יגיעה בכדי שיכבדו אותו, כי דרך העולם הוא רק שלא לשמה.

ובכדי שהעולם ילכו בדרכי השלא לשמה, בתחילת העבודה, היה הכרח שלא יראו את האמת, היינו שלא משימים לב בכלל לזה, כי זה דבר קל שלא כדאי לעבוד. אחרת, אם לכתחילה בעת שנכנס לעבודת ה' שיראה את חומריותו שבדבר, היינו כמו שאמרו חז"ל, "הלומד שלא לשמה מוטב שנהפכה שלייתו על פניו", מי ירצה לכנס בעבודה.

והיות שאין דרך אחרת לכנס לשמה אלא דווקא מתוך שלא לשמה באים לשמה, ממילא היה הצורך להסתיר האמת ולומר שעיקר החומריות שבדבר הוא המעשה, והמחשבה לא כל כך חשוב.

וענין קל יש לפרש מלשון קלות שלא כל כך חשוב, וחמור נקרא משהו חשוב. ועוד יש להבין שהוא מלשון קלה ובזויה וקלון, היינו שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד על הכוונת העבודה הזו הוא בזוי אצל האדם, היות שעיקר הכוונה צריך להיות לזכות לאמונה, ומטבע האדם להחשיב את השׂכל ולא מה שהוא למעלה מהשכל.

ובזה יש לפרש המדרש, שאמר דוד ממה אני מתירא מן המצוות הקלות, שמא עברתי על אחת מהן אם עשיתי אם לא עשיתי מפני שהיתה קלה, ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. ויש להבין מהו הפירוש "אם עשיתי אם לא עשיתי" הלא הוא צריך לדעת אם עשה ומדוע הוא לא זוכר.

אלא כנ"ל, שהקלות היינו על הכוונה דלשמה, על זה הוא לא יכול לדעת בבירור אם היתה כוונתו לשם שמים. כי במצוות החמורות היינו על המעשים, אני יודע שנזהרתי בהם, היות שיש על זה דעת רבים, שצריכים לשמור את המעשים.

אבל על הכוונה, על זה אין לי דעת רבים, כי אין העולם נזהר בזה שיהיה הכוונה לשם שמים, לכן היה מתירא שמא לא היתה כוונתו בסדר. ועל זה מסיים המדרש, "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב". היינו שעל ידי הפחד שהיה מפחד שלא יהיה נמשך אחרי הרבים, שסוברים שענין הכוונה אם הוא לא בסדר הוא לא כל כך עון גדול, אלא עשיתי לעצמי שמירה וזהירות, על עקב, היינו על הכוונה, שדעת העולם הוא שהוא בחינת עקב. זכה לבחינת לשמה בקביעות, על כל המעשים שיתקנו אצלו אפילו המעשים של העבר.

וזה פירוש "והיה עקב, מצוות שהאדם דש בעקביו", היינו שדעת הרבים הוא שאינו כל כך איסור ועון גדול, אם זהירים שיהיה בכוונה לשמה, ועל עבודה זו נעשה אדם "עבר ושנה", וזה נקרא שדש בעקביו, ואין שׂם לב לזה מטעם כי דעת רבים מסיעתהו.

אבל צריכים לדעת שזהו תיקון העולם, שלא יראה את האמת. כי לא כל אדם מסוגל ללכת בדרך האמת, כמו שאמרו חז"ל, "אחד יוצא להוראה", ומשום זה אין מראים לאדם את מצבו האמיתי בדרכי ה', היינו שיהיה לו יכולת לעסוק בתורה ומצוות, ושיחשוב שכל כוונתו הוא לשם שמים, כמו שאמרו חז"ל "אין אדם רואה חוב לעצמו", לכן האדם דן את עצמו תמיד לכף זכות.

מה שאם כן מי שרגיל בעבודה, ורוצה לראות את האמת בכדי ללכת בו, וכל חשקו הוא לתקן את מעשיו, אז כפי ערך תשוקתו להאמת, כן ממש באותו שיעור מראים לו מן השמים את שיעורו האמיתי, איך שהוא מרוחק מענין עבודה דלשמה. ומזה מוכרח הוא להיות בשיפלות, כיון שהוא (רואה) את הרע שבקרבו יותר מכל בני דורו. כי כל העולם אין רואים את האמת, איך שמונחים תחת שליטת הרע, ובעבודה דלשם שמים עוד לא התחילו. והוא כן רואה איך שאין לו שום יכולת לעשות שום דבר לשם שמים, וממילא הוא מרגיש שהוא נפרד מהקדוש ברוך הוא.

ומרגיש בעצמו שהוא כמו מת, כיון שהוא נפרד מחיי החיים, וכיון שהוא מרגיש טעם מיתה ממילא הוא בתכלית השיפלות, כי אין לך שפל ממת. ואז הוא צועק "טוב לי מותי מחיי", כי לכל הפחות לא יפגום בתורה ומצוות, היינו להשתמש עם דברים קדושים לתועלת עצמו, כי אז הוא מרגיש שהוא משמש בשמות הקדושים לצורכי חול.

ומשום זה, בשיעור שהולך בדרך האמת הוא נעשה שפל ממילא. לכן מי שמתגאה זהו סימן שעוד לא זכה לראות את האמת, ובודאי אין לך שיפלות גדולה מזו, כיון שמונח ראשו ורובו תחת שליטת השקר.

ויש שמתחכמים להתגאות בזה שהם רואים את האמת. היינו אף על פי שהוא רואה בעצמו, שהוא כולו מסור לשליטת הרע, ואין בכחו לעשות שום דבר לשם שמים, ורואים שיש להם רע יותר מבני דורו, ומכל מקום הם מתגאים בזה, שאומרים שיש לנו מעלה שאנו רואים את האמת. מה שאם כן אנשים אחרים לא רואים את האמת, איך שהם מונחים תחת שליטת הרע. וששים ושמחים הם בעבודה דתורה ומצוות, אף על פי שבאמת זה שלא לשם שמים, מה שאם כן אני רואה את האמת, לכן הם מתגאים בזה. ואין להם שום שיפלות.

אבל זה דומה, לקבוצת חולים שנכנסו לבית החולים, והרופאים קבעו שכולם חולים במחלת הסרטן לא עלינו. ולאיש אחד גילה הרופא ואמר לו, תדע בני מה אני יכול לעשות לך כיון שיש לך סרטן לא עלינו. והאיש הזה ממילא מונח בדאגותיו וצרותיו, היות שהוא יודע שחיים שלו הוא רק ימים ספורים, ושהוא סוף כל סוף נידון למיתה חס ושלום, ואין לו מה לעשות רק להתפלל לה'.

מה שאם כן אלו אנשים שהרופא לא גילה להם שיש להם סרטן חס ושלום, הם ששים ושמחים ועושים חיים, וברגע שהמחלה לא מעיק להם הם חושבים תיכף הם יצאו מבית חולים וחוזרים לבתיהם ויעשו סעודת מרעים, כיון שהם מרגישים שהם כבר בריאים ושלימים.

ואז בטח שלא יעלה על לבו של האדם שיודע שיש לו הסרטן, להתגאות עליהם ולומר שהוא יותר חשוב מהם. היינו שיש לו יותר חיות ויותר שמחה, מזה שהוא יודע בעצמו שיש לו הסרטן. כי אנחנו רואים בחוש, כי מי שיודע שיש לו מחלה זו, כבר אין דואג לשום דבר ואינו מענין אותו שום דבר, כי רק דאגה אחת יש לו, איך להעביר את הסרטן מקרבו.

ואי אפשר לו להשתתף בשמחת שאר חולים, שאין הם יודעים שיש להם מחלה זו, ומה שהרופא הוציא אותם מבית חולים זהו לא מטעם שהם כבר בריאים, אלא מטעם שאין לרופא שום תרופה למחלתם. והם חושבים הסיבה שהם יוצאים מבית חולים מטעם שהם בריאים.

כמו כן בעבודה דלשם שמים. כי מי שרואה שהרע בקרבו הוא בכל תוקפו, שגילה לו משמים את האמת, שאין לו שום תרופה למחלתו, אלא רק הקדוש ברוך הוא יכול לעזור לו. כמו שאמרו חז"ל, "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא אין הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו", אין לו שום מקום להתגאות בזה שגילה לו האמת ולאחרים לא, כמשל הנ"ל.

היוצא מזה, כי שיפלות שהאדם מרגיש מעיד עליו עד כמה שהוא הולך בדרכי אמת, ורק אז כשרואין את האמת, אז יש מקום לתפילה אמיתית מעומקא דליבא. כי רק אז הוא יכול לומר רבונו של עולם, אם אין אתה עוזר לי, אינני רואה שום עצה שיכול לעזור לי, בכדי לצאת מאהבה עצמית ולזכות לכוחות דהשפעה ולאמונה בה'.

לכן הסדר הוא, שהאדם מוכרח להתחיל בעבודה שלא לשמה, ואחר כך הוא צריך להשתדל שיזכה ללכת בדרכי האמת ולבא לבחינת לשמה.

וזה ענין הנאמר ביעקב, וכמו שפירש רש"י, שהכין את עצמו לדורון ולתפילה ולמלחמה. ויש לשאול על דרך הרמז, איך שייך שיעקב יתן דורון לעשיו שבקרבו, ומה שייך לתת דורון לרע שבקרבו.

אלא כנ"ל, דתחילת עבודה שלא לשמה, היינו כשמתחילין לעבוד עבודת הקדש, אז מבטיחים לגוף שיש לו מעבודה זו הרבה דברים טובים, שהגוף יהנה על ידי זה שעוסק בתורה ומצוות. כי אומרים שיגיע לו שלא לשמה באופן כללי. היינו שכל גוף יש לו תאוות אחרות, לאחד כסף ולאחד כבוד וכו', שזה נקרא דורון. ואחר כך תפילה, מתחילים להתפלל לה' שיגלה לו את האמת, ולראות את מצבו האמיתי, איך שהוא מרוחק מעבודה דלשמה. ואז מתחיל מלחמה, היינו שלא רוצים לתת להגוף שום תמורה תחת עבודתו בתורה ומצוות.

עד שמרחמים משמים ונותנים את המתנה לאדם, שיהיה לו אמונה ויזכה להיות משמש את המלך. וירגיש כי רק עבור זה כדאי לחיות, שיהיה לו יכולת לומר כמו שאמרו חז"ל "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי בעולם הבא".

היוצא מכל הנ"ל הוא המעשה, וזה נקרא דבר חמור וזה נקרא שלא לשמה. ואחר כך צריכים להזהר על דברים הקלים, היינו על הכוונה דלשמה. והסימן לדבר, הוא השיפלות. כי מי שרואה את שיפלותו, אז הוא רואה שהולך בדרך המוביל לעבודה דלשמה, ועל ידי זה יש לו מקום לתפילה אמיתית מעומקא דליבא. שרואה שאין מי שיעזור לו אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל על גאולת מצרים "אני ולא שליח", כי כולם ראו שרק הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו גאל אותם משליטת הרע.

וכשזוכין לעבודה דלשמה בטח שאין במה להתגאות, כיון שרואים אז שזהו רק מתנת אלקים ולא "כוחי ועוצם ידי". ואין יד נכרי באמצע שיעזור לו. אם כן הוא מרגיש את שיפלותו, איך לשמש את המלך הוא תענוג נפלא עד אין קץ, ובלי עזרתו יתברך, אין האדם מסכים לכך. ואין לך שיפלות גדולה מזו.

ה' יעזור לנו שנזכה לשמש את המלך על דרך האמת.

ברוך שלום הלוי אשלג
באאמו"ר בעל הסולם זצ"ל"

שאלה: יש פה קטע מאוד חזק, כתוב "עד שמרחמים משמים ונותנים את המתנה לאדם, שיהיה לו אמונה ויזכה להיות משמש את המלך. וירגיש כי רק עבור זה כדאי לחיות, שיהיה לו יכולת לומר כמו שאמרו חז"ל "יפה שעה.." וכן הלאה. מה זאת אומרת, שהאדם מקבל את המתנה הזו לשמש את המלך? איך הוא מרגיש את זה, מה זה אומר?

זה אומר שמכל העולם הוא מקבל הזדמנות לבחור במלך ולהידבק בו ולהעמיד אותו למעלה מכל השרים והמלכים.

תלמיד: במה זה מתבטא, האם גם אנחנו יכולים לקבל מתנה כזו?

אנחנו רואים שבמשך כל התקופה שאנחנו חייבים לבחור במלך ולהחזיק אותו למעלה מכולם, זה לא כל כך מוצלח. ישנם עתים, זמנים שאנחנו כן מסוגלים אולי במקצת לעשות את זה אבל רוב הזמן אנחנו שוכחים, מורידים את החשיבות שלו בנו וכן הלאה. לכן כל העבודה שלנו צריכה להיות, איך בחברה שמתאימה לזה, אנחנו כל הזמן דואגים שהבורא יהיה כקובע ומבצע ומקבל את התוצאות מעבודתנו.

תלמיד: זאת אומרת, המתנה הזאת של אמונה היא דבר כל כך גדול, שאולי בשביל זה כדאי לחיות.

בגלל זה התגלגלנו למציאות שלנו, כדי לקבוע כאן ועכשיו ש"אין גדול כה'".

שאלה: מה זאת אומרת להיות בחברה שמתאימה לזה? מי קובע שהחברה מתאימה לזה? אני קובע?

לא, אדם לא יכול לקבוע, אלא מביאים אותו דרך כל מיני מקרים לאיזה מקום שבו הוא מגלה שממליצים לו לשים לב שיש בורא עולם ושאפשר להתקשר אליו.

תלמיד: זאת אומרת, אני צריך כל יום להבין ולהרגיש שדרך הסביבה שלי, דרך הקשר עם החברים אני באמת מרגיש מה זו תכונת הבורא, שהם נותנים לי את החשיבות לתכונת הבורא.

כן.

תלמיד: בהכנה היום עשינו סדנה ואמרנו, איך אפשר להגיע בכלל להרגשת הבורא בלי אהבת חברים, בלי תיקון היחס דרך החברים. הרי בסופו של דבר אנחנו אומרים לעצמנו שהבורא זה מה שבינינו.

כן.

תלמיד: אז השאלה נשאלת בעיניי כל יום מחדש, איך בקשר בינינו אני מגלה כל יום מחדש שמבחינתי הבורא שנמצא בינינו הוא מעל הכול.

זה מתגלה כך.

תלמיד: האם אני מגלה את זה דרך היחס שלי לחברים?

כן. אין לך עוד אמצעי שיכול לעזור לך.

תלמיד: זאת אומרת, כל יום אני צריך לבוא ולומר לעצמי שהחברים הם יותר חשובים ממני.

כן.

תלמיד: זה היחס המתוקן, וכלפיו אני רואה את הפער בין המצוי לרצוי, אם אני רואה כל יום שהחבר הוא פחות ממני, זה כבר מקום לתיקון.

כן, ודאי.

שאלה: מה זו שפלות?

שפלות היא שאדם חושב שמגיע לו קצת יותר ממה שהוא מרגיש את עצמו.

תלמיד: מה זאת אומרת?

כל אחד ואחד שוקל את עצמו עד כמה הוא שווה, ואם יש לו הרגשה שהוא נמצא בדרגה פחותה יותר מאיך שהוא שוקל את עצמו, אז נקרא שהוא נמצא בשפלות.

תלמיד: רב"ש אומר פה ששפלות זה מצב שמראה שאתה במקום האמיתי, שזו אמת.

כן.

תלמיד: וזה מביא בעצם לתפילה לבורא.

כן.

תלמיד: גם אומרים שתוצאה ממעשים טובים זו שמחה.

כן.

תלמיד: איך זה מסתדר, שפלות ושמחה?

למה לא? אחד לא צריך לבטל את האחר. אם רציתי להגיע לשפלות, אז השגת השפלות מביאה לשמחה.

תלמיד: איך אדם רואה שהוא חסר אונים לחלוטין, שהיצר שולט עליו ושרק הבורא יכול לעזור לו?

זה לא אומר שהוא נמצא במצב רע, יכול להיות שזה מה שהוא רצה כבר מזמן.

תלמיד: אז ממה השפלות וממה השמחה?

השפלות היא מהמצב שהוא משיג, והשמחה היא מכך שהוא משיג את מצבו שהוא כל כך שפל.

תלמיד: רב"ש נותן פה דוגמה של אדם שחולה במחלה קשה, והרופא מגלה רק לו ולאחרים הוא לא מגלה, ועכשיו האדם יודע שהוא זקוק לעזרה באופן מוחלט. זו דוגמה גשמית לשפלות, אבל איפה פה השמחה?

השמחה היא כבר מאיך הוא שוקל את מצבו, מאיפה בא מצבו, מה הוא משיג על ידי המצב הזה ומי עושה לו את זה, מה וכן הלאה.

תלמיד: זאת אומרת שני המצבים באים ביחד.

כן.

שאלה: לפי הדוגמה במאמר, מגלים לאדם שיש לו סרטן על אף שזו מחלה חשוכת מרפא. אם כך, בשביל מה לגלות את זה לאדם?

זו הייתה שאלה שהרבה שנים לא ידעו איך לענות עליה, האם לגלות או לא לגלות לחולה. אני זוכר שהרבה אנשים היו חולים בסרטן והרופאים לא גילו להם. הם השתמשו בכל מיני מילים, כינויים, ובלבד לא להגיד שזה סרטן, כי חשבו שעל ידי זה הם מונעים מבני האדם להתקשר למחלה.

תלמיד: רב"ש נותן את מחלת הסרטן כדוגמה לעניין הרוחני, שמגלים לאדם שהוא בשפלות על אף שזה מצב חשוך מרפא. האם זו נקודת ההיפוך לאמונה מעל הדעת?

זה תלוי איך אדם מחזיק את עצמו כלפי מטרת החיים.

תלמיד: כי בדומה לסרטן, ברגע הזה שאדם מגלה, הוא רוצה רק למות, אין לו רצון להרגיש את הסבל, אין לו רצון להרגיש חסר ערך לחלוטין, ובהיבט הרוחני יש פנייה לבורא. במחלת הסרטן יכול להיות שאדם יפנה לרופא הגשמי אבל זה ייגמר, אבל ברוחניות אתה לא רוצה שזה ייגמר, אתה רוצה שיבוא משהו מעבר לזה. במחלת הסרטן לא יבוא משהו מעבר לזה לכאורה.

כן.

תלמיד: יש פה ממש סתירה עמוקה.

ככה זה.

שאלה: רב"ש כותב שמראים לאדם מן השמיים את שיעורו האמיתי. דרך מה מראים לאדם את מצבו האמיתי? דרך מה האדם יכול למדוד את מצבו?

כל פעם זה יכול להיות משהו אחר, העיקר שהוא יבין שהוא נמצא במקרה אבוד, או שהמצב הזה צריך להביא אותו, לדחוף אותו, למשוך אותו למצב אחר.

תלמיד: האם כל דבר שמראה לאדם את מצבו, אם זה דרך חברים, אם זה דרך סיטואציות, זה נקרא שזה מן השמיים מראים לו את מצבו? או כדי שזה יהיה מדויק זה תמיד צריך להיות רק דרך החברים?

מהשמיים או דרך החברים, הכול תלוי באדם עצמו, עד כמה הוא משתמש באמצעים האלה כדי להעלות את עצמו יותר ויותר.

תלמיד: אנחנו לומדים שדרך החברים אדם יכול למדוד את מצבו בצורה מדויקת ביותר.

כן.

תלמיד: ופה נשאלת השאלה, איך משתמשים באמצעי הזה שנקרא חברים כדי לדעת את מצבו של האדם. איך האדם מודד את מצבו דרך החברים?

כל חבר וחבר מראה לי איזו דרגת התקשרות יש לו עם הבורא, ולכן כשאני עובר מחבר לחבר בנטייה שלי להתעלות יותר ויותר, אני מעלה בזה את עצמי ומביא את עצמי להתקשרות לחברים הנעלים ביותר.

תלמיד: אז מדובר פה כמובן על היחס שלי כלפי כל חבר וחבר.

כן.

תלמיד: ובסוף זה מראה לי את היחס שלי לבורא?

כן. כי אתה עושה את זה בשביל זה. לעלות לבורא זה נקרא להיכנס למגע נכון עם כל החברים ועל ידם לעלות.

שאלה: רב"ש כותב פה על מצב "ויש שמתחכמים להתגאות בזה שהם רואים את האמת. היינו אף על פי שהוא רואה בעצמו, שהוא כולו מסור לשליטת הרע, ואין בכוחו לעשות שום דבר לשם שמים, ורואים שיש להם רע יותר מבני דורו, ומכל מקום הם מתגאים בזה, שאומרים שיש לנו מעלה שאנו רואים את האמת."

אני שם לב שזה קורה הרבה פעמים בעבודה, שאדם מגלה "כמה אני אגואיסט" והוא לא מסוגל להחזיק את ההרגשה הזאת ומכסה עליה בשמחה, "הנה, איזה יופי שהתגלה המצב הזה". יש לנו גם הרבה ציטוטים שתומכים בזה, שהם מרפדים לאדם את ההרגשה הזאת, "שמח אני ברשעים שמתגלים" וכולי, ודווקא ה"לכסות בשמחה" מרחיק את האדם מתפילה. בדיוק כמו בקטע הזה, כי הוא מגלה רע, לא מסוגל להחזיק ברע הזה, אז הוא מרפד אותו באיזו שמחה מהרגשת גילוי הרע ויוצא שהוא לא מגיע לתפילה.

אדם חייב להרגיש את הרע באמת ולהגיע לתפילה, ובאותו זמן האגו בורח מההרגשה הזאת ועושה כל מיני כיסויים על זה. מאיפה האדם יכול לקבל כוחות באמת להרגיש את הרע זה, באמת להרגיש כמה הוא אגואיסט ולא לברוח ולכסות זאת בשמחה? ברור שצריכה להיות שמחה במידה מסוימת, אבל עדיין אדם חייב את הרגשת הרע בשביל להתעורר לתפילה.

כן. אבל הרגשת הרע לאו דווקא מביאה לך רע, זה תלוי לאן אתה מכוון את עצמך. יכול להיות שבזה שאתה מזהה את הרע יש לך תענוג מזה שאתה סוף סוף מוצא את מקור המחלה, ואתה שמח ומודה לבורא על כך שגילה לך את זה.

תלמיד: הוא מתאר בדיוק את מה שאתה אומר בהמשך. הוא אומר שאותו התענוג יכול לגרום לאדם שלא ירגיש עד כמה הוא נזקק לתרופה מהבורא. הוא מודה לבורא אבל איפה הרגשת הנזקקות, שמבקשת את הישועה עכשיו? זה עלול להיות מכשול.

לא. למה שזה יהיה כך? אם אדם באמת חולה ומרגיש את הסיבה למצבו, אז הוא ישמח לקבל תרופה. השמחה שלו היא רק מתוך זה שהוא גילה את המחלה עצמה, אבל הוא עוד לא הגיע לבריאות.

תלמיד: נראה שיש פה גבול דק, כי לפעמים יש שמחה בזה שאדם גילה את המחלה, גילה את מצבו, אבל הוא לא ממשיך משם לנקודת התפילה לבקש הצלה למצבו, והוא נשאר רק בשמחה על גילוי המצב.

כן.

תלמיד: איך אפשר לא רק לשמוח במצב שנתגלה אלא גם להרגיש נזקק מאוד לתרופה? להתרפא ממצבו?

הוא לא ילד קטן שפועל לפי מצב הרוח, אלא הוא רואה ומבין שהוא נמצא במצב מסוכן והוא חייב תרופה והוא עוד לא קיבל אותה. אומנם הוא כבר יודע מה התרופה והיא כבר נמצאת כביכול בידו, אבל זה לא נקרא שהוא קיבל אותה. זאת אומרת הוא צריך להיות מכוון בדיוק למטרתו, ללכת עד הסוף.

שאלה: רב"ש מבחין בין מצוות קשות וחמורות, וקלות. האם כדי להגיע למצוות קלות, לממש אותן, חייבים לעבור דרך המצוות הקשות? כי הבנתי שהמצוות הקשות הן במעשה, "נעשה ונשמע", והמצוות הקלות הן לכוון את הכוונה הפנימית, שאת זה שוכחים. זה נשמע יותר חמור כי דווקא זו העבודה הקשה, הכוונה, לא המעשה עצמו. מעשים עושים בידיים ורגליים, כולנו עושים, אבל איך מגיעים לכוונה הפנימית? האם חייבים לעשות את המצוות הקשות החמורות כדי להגיע למצוות הקלות?

עד כמה אנחנו משתוקקים להגיע אליהן ולקיים אותן זה דבר אחד, ועד כמה הבורא מוסיף בזה את ההשתתפות שלו זה דבר אחר.

תלמיד: בסופו של דבר הכול הבורא. אני יכול לעשות מעשים כאלה ואחרים במצוות הגשמיות או לא גשמיות, עוד לא ברור לגמרי מהם המעשים האלה, אבל אחרי שאני עושה אותם אני רואה שאני לא מגיע לכלום וזה מביא אותי לתפילה. האם התפילה צריכה להיות עם כוונה או בלי כוונה? מה מקדים את מה?

ודאי שתפילה צריכה להיות עם כוונה, ולתפילה אתה מגיע כשאתה מחליט לעבוד ואתה עובד ורוצה לקבל את המצב הזה, אבל אתה רואה שאתה לא מסוגל. ואז הלב נשבר ואתה ממש מתפלל, מתפרץ בבכי, ומביא את עצמך למצב שאין לך ברירה, אתה לא יודע מה לעשות, אתה בחוסר אונים, ואתה מבקש מהבורא עצה, מה נקרא במצבך לקבל תרופה?

תלמיד: זאת אומרת שבעבודה הקשה אין עדיין תפילה, רק בסיום?

כן.

שאלה: אמרת ששפלות היא כשהאדם לא נמצא במקום ששם הוא חושב שצריך להיות. אם אני נמצא בעשירייה שבה החברים ערבים והם מגלים לי את מצב השפלות שבו אני נמצא, ואני כל הזמן עובד על רוממות החברים שלי, אז כל הזמן החברים שלי נמצאים במקום שהם לא צריכים להיות בו. זאת אומרת, ככל שיותר מגלים לי את מצב השפלות האמיתי שלי ואני עושה את העבודה של לרומם את החברים, אני בעצם גורם להם להיות יותר בגלות מהמקום שהם צריכים להיות בו בעיניי, אני מוריד אותם לשפלות בכוח. איך אני לוקח את החברים שלי, על אף שהם גילו לי את מקום השפלות שלי, ומרומם אותם בפועל דרגה אחת לכיוון המקום הטבעי שלהם?

מה זו דרגה אחת פחות מהמקום הטבעי שלהם?

תלמיד: אני נמצא עכשיו בדרגת השפלות הכי גדולה, כך גילו לי, בשפל המדרגה. יש לי חבר שערב לי, שאני עבדתי על הגדלות שלו, וזה אומר שהחבר שלי בעיניי בטוח נמצא לא במקום שהוא צריך להיות בו, אלא הוא נמצא במקום השפלות בגלל שהוא ערב לי. אני צריך לרומם את החבר, זו הפעולה שאומרים לי לעשות, אבל עצם זה שאני מרומם את החבר אני מגדיל את השפלות שלו, הוא חי כרגע בגלות מהמקום הטבעי שלו. אני מגדיל כל הזמן את הפער, כך שהשפלות שבה הוא חי היא יותר גדולה.

אתה מנהל את העולם?

תלמיד: אני עבדתי בשנה האחרונה לראות בכל חבר מידות אלוהיות, זאת אומרת הוא צריך להיות קרוב לבורא בעיניי, הוא מעליי, אבל הוא נמצא איתי בעשירייה באותו מקום שבו אני נמצא, זאת אומרת שהוא ירד למקום השפלות בגללי, אני מוריד אותו למקום השפלות כי הוא ערב לי. השאלה שלי, מה אני עושה בפועל בשביל שהחבר שלי יהיה בדרגה אחת פחות בשפלות בגללי. איך אני מעלה אותו חזרה למקום שלו?

נדמה לך שכך כל אחד מאיתנו יכול לשחק עם האחר?

תלמיד: אני צריך כל הזמן להעלות את החברים שלי להיות בהיכל המלך, אני כל הזמן צריך להעלות אותם למעלה.

כן.

תלמיד: זה מה שהעבודה שלי בפועל צריכה להיות?

כן.

תלמיד: אז כך אנחנו צריכים לעבוד לפי דעתי.

אבל אתה חושב שאתה, בקביעה שלך, קובע איפה נמצאים החברים. אתה בזה משחק איתם.

תלמיד: הם ערבים לי. אם מגלים לי שאני בשפלות, אז אני נמצא בשפלות המדרגה, אני נמצא במקום הכי שפל, ואם החברים שלי נמצאים איתי, אז הם נמצאים איפה שאני נמצא, במקום הכי שפל. איך אני עוזר להם לא להיות שם?

איך אתה גורם לירידה שלהם או לעלייה שלהם?

תלמיד: בעיניי?

כן.

תלמיד: מגלים לי, אני מתפלל לראות את גדלות החברים כל הזמן, "תן לי לראות רק מעלת החברים ולא חסרונם".

אני לא מבין איך הגעת למצב כזה.

תלמיד: כתוב על השכינה, "השוכן איתם בתוך טומאתם". איך אני בתפילה שלי, מעלה את השכינה מעפר, או את החברים שלי מעפר?

כך זה נראה לך, שהם נמצאים בעפר.

תלמיד: אני נמצא בעפר, אבל מפני שהם ערבים לי בעבודה, אז הם נמצאים איתי, הם העשירייה שלי, הם איתי.

לא. אנחנו לא יכולים לשחק עם החברים. תביא לי עוד דוגמה למה שאתה רוצה עכשיו לשאול.

תלמיד: אין לי דוגמה כרגע.

טוב, בסדר, נעזוב את זה.

שאלה: כשאנחנו "ערבים זה לזה", האם החברים מעלים אותי או שאני מוריד אותם?

כנראה שהם מעלים אותך.

תלמיד: הם מעלים אותי ממקום השפלות שלי.

כן.

תלמיד: האם לתפילה אפשר להגיע ללא מעשה? רק בכוונה?

ללא מעשה זה יחסר.

תלמיד: זאת לא תהיה תפילה שלמה?

נכון.

תלמיד: איך האדם קובע מהי מצווה קלה ומהי חמורה? איך אני עושה את הפעולה בלי לאבד את הכוונה?

כוונה בלי מעשה, זו מצווה קלה?

תלמיד: החברים אומרים שזו המצווה החמורה, אני הבנתי הפוך.

אז מה אתה שואל?

תלמיד: איך אני שומר על המעשה והכוונה ביחד כדי שתצא תפילה שלמה?

מה אתה צריך בשביל זה?

תלמיד: איך אנחנו מבצעים את המעשה ולא מאבדים את הכוונה? שהמעשה יהיה לשם שמיים ולא לשם ההנאה הפרטית שלנו. איך אנחנו מתחברים, עושים סעודה, שותים, ובסופו של דבר לא מאבדים את הכוונה אלא יש תפילה אמיתית? איך אנחנו שומרים על החיבור בין הכוונה למעשה כך שתצא תפילה שלמה?

מה הבעיה להחזיק את התפילה עם הכוונה יחד?

תלמיד: כשלומדים ויושבים פה, זה נשמע פשוט, אבל כשאנחנו נמצאים במעשה, המעשה לפעמים בולע את הדבר הזה.

אתה מנתק את המעשה מהכוונה?

תלמיד: כן. איך אני לא מנתק את זה, איך אני שומר על זה? אתמול הייתה לנו סעודת ל"ג בעומר, ישבנו, היה חיבור, קראנו קטעים, העלנו בגדלות, אבל אולי יצאנו בהפסד ולא בשכר, כי לא הגענו לתפילה בסופו של דבר. איך אנחנו לא מאבדים את החיבור בין מעשה לכוונה כדי שנגיע לתפילה שלמה? הרי לזה צריך להגיע.

כן, לצרף כוונה למעשה.

תלמיד: איך עושים את זה?

כשכולנו יחד מחזיקים זה את זה, כדי שאף אחד לא ייפול מהעשירייה החוצה, אז אנחנו מגיעים למצב שכל אחד מחזיק בחברו.

תלמיד: זה מין מעשה?

לא, זה לא מעשה בלבד, אין מעשה בלי כוונה, אלא בשביל מה אני עושה את זה?

שאלה: זאת השאלה שתמיד נעלמת, במיוחד בחברה הענקית הזאת שלנו, החברה הכי קדושה שיש. אתה יושב לפעמים בסעודה והשאלה הזאת נעלמת, מתפוגגת ממך, כי אתה בחיבור, עם הקטעים, עם הגדלות, ואחר כך בדרך, אתה נזכר "איפה הייתי, איפה הכוונה שלי, לשם מה עשיתי את כל זה?". האם השאלה הזו מגיעה תמיד אחרי המעשה? מתי קורה החיבור בין הכוונה למעשה?

את זה לא אנחנו עושים, הבורא עושה.

תלמיד: מטעם הדרישה שלנו?

כן.

תלמיד: מתי זה מגיע?

כשאתה מגיע לרצון האמתי, הנכון.

תלמיד: הרצון האמיתי הזה מתעורר בי תמיד לאחר המעשה. היינו בסעודה, עשינו משהו, ותמיד אחרי כן יש לי בירור, "איפה הייתי? איפה הראש שלי, הלב שלי, הכוונות שלי?" האם זה תמיד קורה אחרי המעשה או אולי בזמן המעשה או לפניו?

היית רוצה שזה יהיה לפני?

תלמיד: כן.

אבל זה לא קורה.

תלמיד: האם אני צריך עכשיו לבקש שזה כן יקרה. זה אמור לקרות לפני? או שלפני תמיד יהיה מעשה עם כוונה מסוימת, ורק לאחר מכן תגיע ההלבשה הזאת של "לשם שמיים"? כי אנחנו עושים הרי את המעשים שלנו בשביל להגיע למטרה התכליתית שמלמדים אותנו. מה שאתה מלמד אותנו שנים רבות. אנחנו לא סתם נפגשים כדי לשתות ערק, אנחנו נפגשים כדי להתחבר, כדי לעשות את המצווה הזאת.

אז יש בנו כוונה, אבל איפשהו במעשה שאנחנו עושים, לפחות אצלי, הכוונה מתפוגגת, ואז היא כאילו חוזרת לאחר מכן בהלבשה מסוימת. האם זה אמור להיות בשטף מסוים, בצורה קבועה, או שתמיד זה בא והולך, בא והולך?

מה חסר לך? מה חסר לך באותו המעשה שאתה לא מוצא בזה תוצאה נכונה, רצויה?

תלמיד: אני באמת לא יודע. שאלת עכשיו שאלה שגורמת לי לחשוב. כי כשאני במעשה, אני חושב שהינה אנחנו עכשיו יושבים ומתחברים, איזה יופי ואיזו גדלות.

הבורא לא נמצא.

תלמיד: בדיוק. אז איך אני מכניס את הבורא? איך אני דואג כל הזמן להכניס את הבורא?

רק לחשוב עליו, רק כול הזמן לדרוש אותו.

תלמיד: נעשה. תודה.

טוב.

שאלה: יש פה משהו שמבלבל, כי אנחנו לפעמים מדברים על מעשה כפעולה חיצונית שאנחנו עושים, למשל סעודה, אבל כשאנחנו לומדים ברוחניות מה מקדם אותנו כמעשה, זו פעולת השפעה, זאת אומרת איזו נטייה של הלב שצריכה להיות לי, כדי שזה ייקרא מעשה.

כן.

תלמיד: אז יש לנו את המעשה החיצוני שאנחנו עושים, ויש לנו את מה שאנחנו רוצים שיהיה תוך כדי המעשה החיצוני הזה, איזו פעולת השפעה מהלב שלנו. ומעל כול זה יש עוד יותר בפנים גם כוונה פנימית. אז נראה שאם אנחנו רק עושים מעשה חיצוני לגמרי, וחושבים שמזה תבנה לנו נטייה בלב, זה לא קורה. אבל כשמנסים להיכנס פנימה כדי שהמעשה יהיה פעולת השפעה בין החברים, תוך כדי סעודה, מזה כבר נבנית כוונה וכאילו מתוך שלא לשמה בא לשמה. הבורא כאילו מתגלה בתוך הפעולה הזאת.

פה במאמר המעשה נשמע כמו משהו חיצוני לגמרי. האם ייתכן שפשוט במעשה שבאנו, ועשינו סעודה בלי ניסיון השפעה בלב באמת, האם מזה יכול להתעורר, בלי הפעולה הפנימית הרצון להשפיע?

הרצון להשפיע מתעורר על ידי זה שאתה מעורר את הבורא. והוא בנוכחותו מעורר בך רצון להשפיע.

תלמיד: אז איך אני מעורר את הבורא? אם אני נמצא בסעודה, ופשוט אוכל ונהנה, ועושה את זה יחד עם החברים, זאת אומרת גם החברים סביבי עושים את אותו דבר, האם זה מספיק כדי לעורר את הבורא?

אם אתם יכולים להתעלות למעלה מהאוכל, ולחשוב על החיבור ביניכם יוצא שכולכם דווקא על ידי אותו המעשה, של אכילה רגילה כביכול, כשאתם על ידי המעשה מתחברים בכוונה להיות כאחד. ואז באותה הכוונה להיות כאחד, אתם נכנסים באותה הכוונה, ורוצים להרגיש את עצמכם בכוונה אחת עם הבורא.

תלמיד: יש הבדל מאוד מהותי בהרגשה בין שאנחנו אוכלים ביחד כדי להיות כאיש אחד בלב אחד, שכך אנחנו מתארים לעצמנו, לבין המאמץ להשפיע לחבר? אני מרגיש שאנחנו מדברים בצורה כזאת או כזאת זה הבדל, הבדל בתפיסה של מה הלב של האדם צריך לבצע.

כן.

תלמיד: המאמץ הזה לשבת ולתאר שאנחנו כאיש אחד בלב אחד עדיין לא פועל נגד הרצון. אנחנו עוד לא מתארים את זה בצורה הזאת. אבל אם תגיד לי "תנסה להשפיע לחבר לחשוב על לטובתו, לראות שלכולם יש את מה שצריך", זאת אומרת זה פעולה שאני לא נהנה בה, אלא אני חושב איך להנות לחברים, זה כן מעורר את החיבור, את הבורא כמו שאמרנו.

הייתי חושב שצריך להדגיש יותר את העניין שאנחנו צריכים לעשות פעולת השפעה, וכשאנחנו אומרים להתחבר, זה עדיין לא מעורר בנו את הנטייה הזאת להשפעה. אני חושב שאולי זה קצת חסר בתפיסה כשאנחנו מדברים.

אני מבין אותך. אתה צודק. אבל אי אפשר לבצע זאת כי אם אני חושב, מתכוון למה שאנחנו מבצעים, אז גם אני נמצא שם בפנים.

תלמיד: אתה מתכוון לפעולת החיבור?

כן.

תלמיד: נכון. ואז זה לא פועל כנגד הרצון.

כן.

תלמיד: וזה לא מעורר את הבורא. כי לעורר את הבורא לכאורה זה צריך להיות כנגד הרצון שלך, הרגשה שאתה משפיע. זה מה שמעורר את הבורא כי זאת התכונה של ההשפעה.

כן. יש דברים שכמה מדברים עליהם, הם עדיין לא מספיק ברורים, אלא מה שלא עושה השכל עושה הזמן.

שאלה: כתוב "המצוות הקלות היינו על הכוונה דלשמה, על זה הוא לא יכול לדעת בבירור אם היתה כוונתו לשם שמים. כי במצוות החמורות היינו על המעשים, אני יודע שנזהרתי בהם". למה לא נותנים לאדם לראות ולמדוד את הכוונה שלו? למה זה מועיל דווקא כשאי אפשר לדעת אם הוא היה לשם שמיים או לא?

שיעשה פעולות לקראת זה, ואז יצליח.

תלמיד: כן. אבל אני לא יודע אם הצלחתי או לא. למה מונעים את זה ממני? למה כתוב שאני לא יכול לדעת אם כוונתי הייתה לשם שמיים?

זה כדי שאתה תהייה בתפילה לבורא. כי בפעולה כזאת הבורא צריך להיות בעצמו, כשהוא מחזיק את הכוונה שלך, ומחבר את הקצוות בעצמו. הבורא הוא המבצע.

שאלה: אני מרגיש שכול הבעיה שלנו שאנחנו שוכחים על הבורא. זאת אומרת אני הולך לסעודה, אני רוצה להתחבר עם החברים, ופה הטעות שלנו, אנחנו צריכים לבקש את הבורא עכשיו כשאנחנו הולכים לסעודה, שהוא ייתן לנו להחזיק את הכוונה. ואם אני בכוונה הנכונה או לא, זה תלוי באם אני עדיין מחזיק את הבורא, וברגע ששכחתי על הבורא, אני כבר לא מחזיק את הכוונה הנכונה.

אמת.

תלמיד: זה ככה?

כן.

שאלה: מה גורם לאדם להגיע למצב של שפלות במהלך שיעור הבוקר? מה מביא את האדם למצב של שפלות במהלך שיעור הבוקר?

אנחנו עדיין בתת הכרה או בהכרה מחזיקים במחשבה שלעזור לחבר זו פעולה מס' 2 שלי, ולעלות, להתחבר, להחזיק את הקשר זו הפעולה הראשונה היותר חשובה.

תלמיד: איך לעזור לחברים להגיע למצב של שפלות?

מתי שיהיה לך יותר חשוב לעזור להם, ממה שאתה מקבל ומבצע כרגע, בזה אתה עושה פעולה נכונה. להתנתק מהאני.

תלמיד: עד כמה חשוב להגיע למצב של שפלות?

אני חושב שלא צריכים לקרוא לזה שפלות. אלא בזמן הלימוד – מילא. אבל זה שאני מושך את עצמי לחיבור זה לא שפלות. אני צריך להגיע למצב שאני אחראי על כול הקשרים, על כול המגע שיש בין הנבראים וביניהם לבורא, זה נקרא לעלות "עד ה' אלוהיך".

שאלה: קודם שאלו אותך שאלות במשך שעה. מתארים לך מציאות כזאת שאי אפשר לצאת ממנה ואז הם תקועים בשאלות שלהם. אני לא יודע אם זה מצב של שפלות. מתארים לך שהם נהנים בסעודה וכול מיני קטעים ואז כאילו קשה להם לצאת מזה. אני מרגיש חייזר בקבוצה, כאילו שאני לא שותף למצבים שהם מדברים עליהם. לא מי יודע מה נהנה בסעודות. רוב האנשים בעיקר מבלבלים את השכל, מדברים כול היום. מה יש לי להתלהב מזה יותר מידי. קראת את זה אלף פעם. המורה שלך כתב את זה בגלל שהוא מרגיש את הדברים האלה. אתה מרגיש כמו איזה כלב וזה לא משתנה. מה אתה עושה כשאתה מרגיש חייזר בקבוצה שלך, שאתה לא קשור למצבים שהם מדברים עליהם?

זאת השאלה. זה שאני מרגיש שאני לא מוצא מקום בקבוצה, זה לא טוב. אני מוצא בזה פגם על הבורא. כי על ידי העבודה הנכונה שלי באותו הדור, באותה קבוצה שאני נמצא, אני חייב להביא את התיקון שתלוי בי.

תלמיד: אנחנו נמצאים בשנות רעב. גם הבורא זה לא זה, זה דור, תקופה חרה פשוט.

לא.

תלמיד: זו התקופה.

זה נדמה לך.

תלמיד: שבע שנות רעב. הוא אומר לך.

לעת הלשון הרע על הבורא.

תלמיד: יש מצבים שהוא מכה. לב אבן. לא מרגיש, לא מתפעל. קרח פה.

אני אומר לך, דווקא מתוך זה מגיעים לגילוי.

תלמיד: זה הגילוי. אתה מגלה שאתה איזה חייזר בקבוצה, אתה לא מרגיש קשור לאחד שנהנה בסעודות. מה יש ליהנות מזה? בעיקר אנשים מבלבלים את השכל. אוהבים לשכנע אחד את השני שהם צדיקים. אבל מפה ועד ליהנות, הדרך ארוכה.

ייקח עוד זמן עד שאנחנו נבין את האמת.

שאלה: לא מעציב אותך שאתה עדיין צריך לספר לנו מה הולך ברוחניות, זה לא מפריע לך?

לא.

שאלה: האם אתה היית שמח שהמורה שלך יושב לך עכשיו על הכתף, מוריד לך הנחיות? לא היה לך כבר כיף. נכון? אתה רוצה את העצמאות שלך. אתה רוצה להתפעל ממה שכתוב פה. להרגיש איזו התקדמות או משהו.

לא. בכלל לא. אתה לא רואה את זה עלי?

תלמיד: יש לך עצמאות. אני רואה עליך. אני רואה על עצמי. זה שאתה עדיין יושב וצריך לספר לי מה הולך ברוחניות, ופירושים על מה שכתוב בספר.

כן.

תלמיד: זה מעציב. סימן שעדיין אתה כלב. אתה לא רואה מעבר לחצץ. כבר לא יצא ממך שום דבר טוב בעצם.

אני חושב שלא מגיע לי יותר מזה.

תלמיד: אז כל הרעיון של השתוות הצורה, של תיקונים, הכול מת? מה זה "לא מגיע לי יותר מזה"? אז מה אנחנו אמורים לעשות?

אני מוכן לחכות.

תלמיד: כן, לחכות. אבל יש תיקונים, גם יש דור בחוץ שצריך אותך. מה לעשות? להשפיע, לא? אז מה צריך לעשות? אתה לא מתקדש בשביל אחרים, אתה לא עושה כלום. מה התועלת מכל מה שאתה עושה.

אני לא יודע. יכול להיות שאתה צודק, ובכל זאת, נראה לי שאני עשיתי איזו עבודה.

תלמיד: כשאני אומר "עליך", או "שאתה רואה שאתה כזה" אני מדבר על עצמי.

אדם לא רואה את מצבו האמיתי. לא רואה. לכן אנחנו נעבוד ככל האפשר, ונתקן מה שיזדמן.

תלמיד: אז אין מה לעשות עם זה?

יש מה לעשות. מה שאנחנו עושים והלאה.

תלמיד: הכוונה שלי עם זה שאתה מרגיש לא שייך, גם כשאתה פה.

זה הכול מלווה. כל הרגשות האלה מלווים את התהליך, אין מה לעשות.

שאלה: כוחה של התפילה נעשה גבוה מאוד דווקא בשלב הייאוש. למשל, הוא עומד לפני מוות. אבל כשהייאוש הזה נעלם ההשפעה על הלב נעלמת. האם אני צריך לבקש להיות במצב הנואש? איך אני יכול לשמור על הכוח של התפילה ברמה גבוהה?

להתפלל.

שאלה: האם הכוונה היא אור חוזר?

הכוונה היא אור חוזר.

שאלה: האם לבורא יש כוונה?

אנחנו לא מדברים על הבורא.

שאלה: מי בעל הבית על הכוונה של החברות? האם התפילה שחברה תחזיק כוונה עוזרת לה להחזיק את הכוונה?

כן.

שאלה: האם הכוונה צריכה להיווצר על ידי העשירייה או שהאדם צריך לקבוע את כוונתו בעצמו? איך עלינו לקבוע את הכוונה שלנו?

יש פעולות, שאז כל אחד ואחד מאתנו מעלה את הכוונה, וישנם מצבים שאנחנו מעלים את הכוונה ומתחברים בה, ואז היא עולה ומתחברת למשפיע העליון, לבורא.

שאלה: מה האדם צריך להגיד לעצמו או לעשות כדי שהשפלות לא תחליש אותו אלא דווקא תזיז אותו קדימה?

שהוא מסכים לעבוד אפילו מאותה דרגת השפלות שעכשיו קבל ומצדו הוא מוכן אפילו להישאר במצב הזה וכך להישאר לעולמים. אבל כדי לשבח את הבורא ולהעביר לכולם גדלות וחשיבות הבורא, הוא בכל זאת, מוכן עוד ועוד להתחיל בתיקונים וכך להמשיך.

שאלה: הוא כותב "מתחילים להתפלל לה' שיגלה לו את האמת, ולראות את מצבו האמיתי, איך שהוא מרוחק מעבודה דלשמה." מתי אדם מפעיל תפילה כזאת?

אנחנו בדרך כלל, עובדים בקבוצה, עובדים, מפעילים לחץ של עבודה על הבורא, ומה שמתגלה מתגלה. לא בעצמנו מבקשים שיגלה לנו את מצבנו.

למה לא בעצמנו? אני חושב שהיום, אנחנו נמצאים במצב שאנחנו כן מסוגלים להעלות תפילה מכולנו יחד.

תלמיד: זהו. אני שואל את זה כי אני מרגיש בחיים הרוחניים שלי, כאילו יש מצבים אפורים שכבר הרבה זמן נמשכים.

אתם מסכימים לזה. אבל אם תמריץ אותם קצת, אז אתה תראה עד כמה יש בזה כוחות ועמקות.

תלמיד: אז בכל האפור זאת התפילה, שיגלה לי את מצבי האמיתי?

כן, הפרעות הן דווקא אותו מצב שבו מתגלה המצב האמיתי של האדם. מה זה הפרעות? הפרעות מגלות את העמקות שבו הוא נמצא בצורה שתובע יותר.

שאלה: הוא כותב כאן "היוצא מזה, כי שיפלות שהאדם מרגיש מעיד עליו עד כמה שהוא הולך בדרכי אמת, ורק אז כשרואין את האמת, אז יש מקום לתפילה אמיתית מעומקא דליבא." שפלות זה תנאי לתפילה מעומק הלב?

כן, ודאי. תפילה מגיעה מהלב, אז שפלות זה התנאי ההתחלתי, המצב ההתחלתי שצריך להיות בלב כדי להגיע לתפילה.

תלמיד: יש שפלות שהבורא גורם לבן אדם, שהוא כמו שהוא מתאר כאן, ויש גם מצבים שהאדם משפיל את עצמו כלפי החברה.

כן.

תלמיד: אבל השאלה היא, במצבים שאדם משפיל את עצמו זה לא כמו אותו מצב שהבורא מייצר לו את השפלות.

ודאי.

תלמיד: למה?

כי הבורא עושה את זה מלמעלה, והאדם עושה את זה מעצמו וקשה לו להיפטר מהחשבון האגואיסטי. והבורא אם עושה אז הוא עושה את זה על ידי האור העליון.

תלמיד: אז אין תחליף בעצם, האדם לא יכול להגיע לבד למצב של שפלות, לא יכול להגיע לבד לתפילה מעומק הלב?

נכון, אבל על ידי זה הוא מעורר את הבורא שיעזור לו.

תלמיד: ואז בורא מתערב?

כן.

תלמיד: עכשיו, השאלה שהבורא מתערב פה ופועל איך האדם עובד עם זה נכון? כי במצבים האלה קשה לעבוד.

זה קשה מאוד לדבר על זה, לברר את זה, אבל זה אפשרי, העיקר שיעסקו בזה ככל היותר חברים.

תלמיד: מה זאת אומרת לשתף, חבר מרגיש שהוא בשפלות לשתף את האחרים?

כן. והשיתוף שלנו זה לאו דווקא בדרגה שלנו, אלא איפה שזה מתקשר כבר בדרגות עליונות.

תלמיד: מה הכוונה, מה זה לדבר, לשתף את החברים פיזית או מה זה בדרגות עליונות?

מה זה פיזית?

תלמיד: לא, אמרת לדבר על זה, לשתף, אז להביא לחברים את מצב הזה, לספר עליו, לשתף?

כן.

תלמיד: ומה זה שהתכוונת דרגות עליונות?

ממצבים יותר עליונים.

(סוף השיעור)