שיעור בוקר 09.11.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

לעמוד בין שמיים וארץ - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא – לעמוד בין שמיים וארץ, קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע מס' 4.

זה טוב אם אנחנו מרגישים שאנחנו עומדים בין שמיים וארץ, כי אז יש לנו חיסרון שאנחנו עוד לא עומדים בשמיים מצד אחד, ומצד אחר יש לנו כוח, דרישה מהארץ לעלות לשמיים. לכן להיות בין שמיים וארץ בהרגשה, בהבנה, בתפיסה זה דבר טוב. זה מצב של עבודה, ונקווה שאנחנו כל הזמן נרגיש את עצמנו בין שמיים וארץ.

קריין: קטע מס' 4, כותב הרב"ש:

"בכדי שהאדם יתקדם בדרך ה'," שהיא תמיד לעלות מהארץ לשמיים, "שיזכה להגיע שכל מעשיו יהיו לשם שמים, והוא מרגיש עכשיו שהוא במצב עליה, ומה עליו לעשות עוד, לכן הקב"ה מנהיג את עולמו עם רשעים," שבתוך האדם, "כלומר שהקב"ה נותן לו אז מחשבות של רשעים, היינו, שלא כדאי לעבוד בשבילו, אלא רק לצורך עצמו. וע"י זה הוא מקבל ירידה, והאדם חושב אז, זה שקיבל ירידה, אינו מטעם שזה ניתן לו, בכדי שיתקדם בדרך ה', לזכות לבחינת דעת דקדושה. אלא שהוא חושב, שהוא הלך אחורה, מטעם שאין הוא מסוגל לעבוד בבחינת הפרט, אלא שהוא צריך לעבוד בבחינת הכלל. והיות שמהכלל יצא, נמצא, שהוא נשאר בבחינת קרח מכאן וקרח מכאן, היות שאין הוא מסוגל להכנס שוב לכלל.

לכן נמצא האדם אז, במצב העומד בין שמים וארץ. והוא מרגיש שמצבו יותר גרוע משאר אנשים. ואז האדם יכול לבקש מה' בכל הלב, ויכול לתת תפלה כמו שכתוב "חנני ה' כי אֻמלל אני, רְפָאֵני ה' כי נבהלו עֲצָמָי, ואתה ה' עד מתי".

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים, בעבודה" 1989)

שאלה: איך כל הזמן לראות את הכיוון לבורא דרך מחשבות של הרשעים, כשיש רגעים קשים?

אנחנו צריכים להשתדל תמיד לראות שמה שאנחנו מרגישים ומבינים מגיע מהבורא בלבד, כי אין עוד מלבדו, וזה מגיע אלינו כדי שנבין שדווקא מהמצב הזה שהוא עכשיו מייצב בנו הוא רוצה שאנחנו נעשה עלייה. זה בעצם מה שעומד לפנינו, אם אדם מכוון את עצמו לעלייה, להתקרבות לבורא, לקבל כל מה שהבורא עשה לו עד כה בצורה נכונה ולהמשיך לדבקות, אז האדם יכול להיות בטוח שהוא עושה עכשיו צעד נכון.

שאלה: במשפט האחרון בקטע נאמר, "ואתה ה' עד מתי". למה הכוונה במשפט הזה?

האדם רואה שהוא מרגיש אומלל ולגמרי לא נמצא במצב הנכון, הטוב, בהכרה שלמה, נכונה, אז הוא שואל את הבורא, עד מתי זה יהיה כך? מתי אקבל בידיים שלי כלים שאני אוכל להבין את המצב שלי, לסדר את עצמי, לפנות אליך, ובדיוק לבקש "רפאני". זו בעצם התפילה שלו. לכן הוא שואל "עד מתי". הוא רוצה להבריא מהמצב האומלל שלו ולהתחיל לעלות בכוחותיו. וודאי שאין לאדם כוח מעצמו, אבל הוא מבקש מהבורא לקבל את כוחות האלה ועולה.

שאלה:. המשפט המרכזי פה לא ברור, "מטעם שאין הוא מסוגל לעבוד בבחינת הפרט, אלא שהוא צריך לעבוד בבחינת הכלל והיות שמהכלל יצא, נמצא, שהוא נשאר בבחינת קרח מכאן וקרח מכאן". אולי אתה מוכן להסביר את זה.

כי הוא התנתק מהכלל, ואז מה יש לו לעשות?

תלמיד: מי זה הכלל?

העשירייה נניח.

תלמיד: אבל הוא אומר שאינו מסוגל לעבוד גם מבחינת הפרט.

מבחינת הפרט הוא לא יכול לעבוד בגלל שהוא לא מחובר עם הכלל. בחינת הפרט היא כשהוא מצרף את עצמו לכלל.

שאלה: אנחנו באמת לא מפסיקים להתפעל עד כמה במדויק הרב"ש מתאר לנו את המצבים שאנחנו חווים. הרבה פעמים הרב"ש מביא את מילות התפילה, אבל השאלה היא איך נכון לבקש, עד כמה עלינו לדייק באותן המילים, אפילו לצטט את אותן מילות התפילה, או שהבקשה צריכה לבוא מתוך התרשמות כללית ממה שקראנו?

אני לא יודע למה אתה מתכוון, לאיזה מילים, אבל אנחנו בסופו של דבר נעבור בדיוק על אותם המשפטים וצירופי מילים שאתה קורא ברב"ש, מפני שכך היא הדרך. אפילו אנשים שלא מבינים שפה ותרגום, בכל זאת ירגישו אותם המצבים ויעברו עליהם.

פעם קיבלתי מכתב מסיביר, זה היה לפני המון שנים, לפני כל המהפכות שהיו שם, אני בכלל לא יודע איך הגיע אלי המכתב הזה. האדם היה במחנה עבודה ברוסיה, בסיביר באיזה מקום וכתב בעברית. הוא כתב שהוא לא יודע את השפה אבל פתאום הוא התחיל להרגיש שהיא מתגלה לו. הוא כתב על כל מיני מצבים מאוד מאוד קשים שהוא עבר, בקור וברעב. שאלתי את רב"ש איך יכול להיות שאדם שנמצא במצב כזה, בלי ידיעה על חכמת הקבלה ובלי כלום פתאום מרגיש את ההבחנות הללו. הוא אמר שזה לא שייך לחכמת הקבלה, זה שייך לסבל שאדם סובל, שהוא לא יודע מה קורה לו, למה לשייך את עצמו, וכך הבורא נותן לו צמצום ברצון לקבל מביא אותו למצבים יותר רוחניים. לכן האדם הזה הבין והרגיש הבחנות רוחניות, וכתב בעברית.

היו לי כמה מקרים כאלה שאנשים כתבו בעברית על אף שלא ידעו את השפה והיא בכלל לא היתה שייכת להם ולמשפחות או למשהו, אלא מפני שהעברית היא העתקה מכוחות הטבע, להשפיע, לתת, לקבל, כל מיני צירופים של קווים ונקודות, שבונים את צורת האותיות וכן הלאה. אנחנו עוד נראה את הדברים האלו, נלמד אותם.

תלמיד: באמת סיפור מדהים, ואנחנו זוכרים אותו. איך לשלב את אותן מילות התפילה שמביא רב"ש בתפילת העשירייה והאם כדאי?

זה דבר אחד שאני יכול להתרשם ממנו ולצטט אותו, אבל אנחנו מרכיבים את התפילה שלנו ביחד ואנחנו תמיד כותבים "אנחנו מבקשים". ואצל רב"ש זה כביכול משהו יותר פרטי, נוגע לאדם אחד, אישי, "אני מבקש, תתקן אותי", כך בדרך כלל הוא מדבר. השאלה, איך להכניס את זה לתפילת העשירייה ואם צריך?

אני חושב שכן. זה שאנחנו מבקשים מהפרט לכלל זה גם נכלל בכלל, לכן כדאי. אחר כך זה יקבל שינוי, טרנספורמציה כזאת שאתה תראה איך זה משתלב.

שאלה: באותו רגע, מה תפקיד העשירייה, איך עלינו לתמוך באותם החברים בתפילה? איך עלינו לפעול כעשירייה כדי לתמוך?

בזה שאתם מתחברים יחד, באים יחד לשיעור, שומעים אותם הפסוקים, אז מטבע הבריאה אתם מרגישים איזו הרגשה כללית שכוללת אתכם יחד, כך זה קורה, לאט לאט מתקרבים. אבל אם מוסיפים לזה עוד רצון עוד יותר להתכלל זה מזה, שכל אחד רוצה ממש להיות בתוך החבר, להתחבר עם ההרגשה הפנימית של החבר, זה העיקר.

שאלה: איך אנחנו יכולים לבדוק פרקטית שהצדיקים מתגלים על ידי רשעים?

בזכות הרשעים הצדיקים מתעלים במדרגות שלהם, כי זה קורה באדם אחד. כשמתגלות באדם שאלות, טענות של הרשעים והוא מבין שזה בא מאין עוד מלבדו וכדי שיעשה פעולת עלייה, אז הוא רואה שדווקא על ידי הרשעים שמתגלים מתעלים הצדיקים שבו. אנחנו צריכים לראות שאת כל הדברים האלה אנחנו בטוח מקבלים מהבורא ורק למטרה אחת, כדי כל פעם לעלות ולעלות בכל רגע ורגע.

שאלה: האם אנחנו מגיעים לתפילה הכתובה "חנני ה' כי אֻמלל אני" וכן הלאה, בכל שלב?

לא, אנחנו לא חייבים להגיע לאותן המילים שכתובות בספרים מלפני אלפי שנים, אלא אנחנו צריכים לעבור על רגשות כאלה. לפעמים המילים האלו מתגלות אבל זה תלוי בשורש הנשמה, במצבים מיוחדים, בתפקיד האדם בכלל האנושות, אבל לא חובה שהן יתגלו.

מי שקורא ספרי מקור יראה שממש מגיעים לו משם משפטים ואפילו כמה משפטים יחד, כי את הכול לוקחים מתוך אותו מקור עליון, מהשמיים, גם אלו שכתבו, וגם אלו שעכשיו נמצאים במגע ראשון אולי עם אותם הטקסטים.

שאלה: היחיד מבקש סליחה מהבורא על המצב שהוא נמצא בו, אבל מדוע הוא מבקש סליחה מהבורא אם הכול בא ממנו והבורא שם אותו במצב הזה?

בכל זאת אתה צריך לתת תגובה על מה שאתה עושה. אומנם אתה אומר, "זה לא אני עושה, אלא כך הבורא ייצב אותי", אבל בכל זאת את התגובה שלך למצב שבו אתה נמצא אתה צריך לתת – האם אתה שמח או עצוב, אתה מסכים או לא מסכים, ממי אתה מקבל את זה וכן הלאה. אדם צריך להיות קצת יותר אקטיבי ומעורב במה שקורה לו.

שאלה: דיברנו על כך שיש פה צירופי מילים שאנחנו נעבור דרכם. למה הרב"ש אומר שהאדם מגיע למצב שהוא יוצא מהכלל, למה צריך לצאת מהכלל, מה זה אומר?

איפה הוא יוצא מהכלל?

תלמיד: הוא אומר "אז מחשבות של רשעים, היינו, שלא כדאי לעבוד בשבילו", והוא ממשיך אחר כך "שהוא הלך אחורה, מטעם שאין הוא מסוגל לעבוד בבחינת הפרט, אלא שהוא צריך לעבוד בבחינת הכלל. והיות שמהכלל יצא, נמצא, שהוא נשאר בבחינת קרח מכאן וקרח מכאן". נראה שהאדם התרחק מהבורא כי החליט לעבוד לצורך עצמו. בעצם היציאה מהקדושה זו יציאה מהכלל, ואנחנו אומרים הכול "חוץ מצא", אז למה מגיעים למצב שיוצאים מבחינת הכלל, האם מוכרחים לעבור דרך זה?

זה הבורא עשה לו כך.

תלמיד: אז מה הרווח בזה שהוא יוצא מהכלל?

הוא יודע מה זה לצאת מהכלל והוא מצטער ורוצה לחזור לכלל, אז היציאה והחזרה זו כבר עבודה שנותנת לו רשימות וכך הוא מתקדם. אנחנו תמיד בונים את עצמנו על הפער, על ההבדל בין המצבים.

תלמיד: האם זו הבנה נכונה שיש פה הקבלה בין היציאה מהקדושה לבין היציאה מהכלל?

כן, ודאי.

שאלה: אומנם המאמר הוא לא חדש, אנחנו עוברים עליו שוב ושוב, אבל יש לי שאלה לגבי זה שרב"ש כותב "חנני ה' כי אֻמלל אני, רְפָאֵני ה' כי נבהלו עֲצָמָי, ואתה ה' עד מתי". כי הוא כותב "אני, אליי, תרפא אותי, נבהלו עצמי", אז על מי רב"ש כותב בדיוק, מי זה האני הזה?

זה שכתב את "תהלים", דוד המלך.

תלמיד: אני לומד זמן רב, יש לי את ההרגשה בתוך העשירייה של האני שלי, אני רוצה להתכלל בעשירייה, אני מנסה להרגיש את האני המשותף, ואני רואה שאני נמצא בתוך הקליפה הבהמית שלי, זה האני שלי. ישנם רגעים שזה פשוט בלתי נסבל, אבל מתוך הלימוד אני מבין שאני צריך לבקש כל הזמן חיבור, למען העשירייה, עבור החברים, וכשזה כך אז נעלם האני שלי, אבל מה קורה כשאני חווה איזו בעיה, כשאני חולה?

אתה חייב להרגיש הבדל בין מצב שאתה נכלל עם כולם וזה המצב הרוחני שלך, ובין מצב שאתה נמצא בהרגשה עצמית בלבד שזה המצב הגשמי שלך. אתה צריך להיות כל הזמן בין שני המצבים האלה ולבחור באיזה מצב אתה רוצה להיות, באיזה מצב אתה מעדיף להיות.

לכן כשהאדם מסכים להישאר בבחינת חי, בהמה, מנותק מהציבור, מהקבוצה, על זה הוא בוכה ומבקש מהבורא שיציל אותו ויחבר אותו בחזרה לקבוצה, ושבקבוצה הוא יתחיל להרגיש את נשמת הקבוצה, היינו את הנשמה הרוחנית, המצב הרוחני.

תלמיד: אבל כשאני נמצא בסיטואציה המורכבת הזאת ועם זאת בולט האני שלי, והניתוק שלי מהעשירייה, האם אני יכול לבקש?

אנחנו לא נעסוק בך עד כדי כך, אתה צריך להתעסק עם עצמך, תשאל כל הזמן את עצמך את השאלות.

תלמיד: אני לא מצליח.

אם אתה לא מצליח, אז עדיין זה לא מצליח לך, אין לי פה יותר מדי מה לעשות במקומך.

תלמיד: אנחנו לא יכולים לעבור על המצבים?

אף אחד לא יעבור בשבילך על המצבים שלך, עליך לגלות אותם בעצמך.

שאלה: האם יכולה להיות יציאה מקדושה שהיא לא יזומה?

לאדם ניתנים כל מיני מצבים מנוגדים ומתוך כל אותם המצבים הוא צריך לבחור איפה יהיה לו טוב, או שיש צורך שהוא יתקיים באותו מצב, את כל אותם המצבים עליו לעבור.

תלמיד: אז יוצא שמקום הנוכחות התמידי שלו הוא המקום מחוץ לקדושה?

גם זה יכול להיות, כן.

שאלה: כשאדם מבקש עבור הצלת נפשו הרוחנית כפי שכותב דוד המלך, הוא מקבל את הישועה כשהוא נמצא על סף חיים ומוות. למה זה כך והאם הרצון לברך את הבורא שייך לזה?

קודם כל זה שייך לייסורי השכינה וייסורים מכך שהוא לא יכול לברך את הבורא בכל מצב ומצב, אבל למעשה הוא צריך לשאוף רק לזה.

שאלה: במצב שבין שמיים וארץ אנחנו רואים גם את השמיים וגם את הארץ כחושך, אז איך מופיעה עזרת הבורא במצב כזה?

עזרת הבורא מופיעה מתוך זה שאפילו כשמרגישים את החושך, אנחנו מתחילים לראות שהחושך הזה הוא האור ואפילו בחושך הזה אנחנו רואים את הדרך, ואנחנו לא מזלזלים בחושך אלא דווקא הפוך, אנחנו שמחים שנמצאים בחושך, כי החושך עוזר לנו לא לרוץ אחרי התענוגים, אלא אנחנו יותר ויותר יכולים להצמיד את עצמנו זה אל זה, החושך עוזר לנו להתחבר, ומתוך זה שאנחנו יחד אנחנו מתקדמים לחיבור יותר גדול, ואז רואים עד כמה החושך עוזר לנו. "חושך" זה זמן, מצבים לבניית הכלים, ו"יום" זה מצבים למילוי הכלים.

שאלה: הוא מתאר שלושה מצבים. מצד אחד הוא נופל לבחינת רשעים, מצד אחר הוא יכול להסתכל מהצד, ולהבחין כאן אני רשע, כאן שואף לקדושה. איך להיות ניטראלי במצב הזה שאני יכול לבחור בין זה לזה ולא סתם ליפול למצבים?

רק מתוך החברים. תנסה להידבק אליהם, להכניע את עצמך כלפיהם, ואתה תראה שאתה יכול להגיע עכשיו לבחירה אחרת לגמרי.

תלמיד: אני מרגיש שאיכשהו הבורא לא שבע רצון מהעבודה שלי. אולי עשיתי שגיאות או משהו, אבל נראה כאילו דלתות החיבור סגורות בעבורי.

אז תדפוק שיפתח.

תלמיד: אני לא יודע, יש לי כאילו הרגשה של פאניקה.

מצוין.

תלמיד: פשוט חסרה לי אמונה. אני רואה הרבה כוחות, אני מרגיש את עצמי כמו עובד אלילים, כאילו אין לי אלוהים אחד אלא יש לי כמה אלוהים, יש כוחות אחרים ששולטים בי כאילו.

על זה כתוב בתהלים "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי", זאת אומרת תנסה דווקא בחושך לתפוס אותו ולא לעזוב וללכת אחריו. אומנם בעיניים ובשכל שלך, בכל החושים שלך אתה לא רואה שום דבר לפניך, הכול חשוך לגמרי, כאילו אף חוש שלך לא עובד, אבל אתה רוצה רק דבר אחד - לתפוס את הבורא וללכת אחריו. ממש כמו ילד קטן שאם הוא מאבד את ההורים הוא באמת מרגיש את עצמו שהולך לאיבוד, זהו, אין לו יותר במה לאחוז.

גם אנחנו, אפילו שאנחנו גדולים, גם מחזיקים את עצמנו בחברה, במשפחה, בעבודה, בכל מיני תומכים שאנחנו בונים בחיים שלנו כדי לא לאבד את עצמנו. זה מה שאנחנו צריכים לבנות בקבוצה. אם אני אוחז בקבוצה, אני מרגיש את עצמי שאני נמצא במערכת בטוחה, זה הבית שלי. ואם אני עוזב אותם אז אני נמצא בחלל, חלל ללא כיוון. לשום כיוון אני לא יכול להתקדם.

כך צריכים להיות קשורים לחברה. בלעדיהם אולי אני חושב לפעמים שאז תהיה לי חברה אחרת, אני אכנס לעשירייה אחרת. הבורא סובב את הדברים האלה ולפעמים נותן לנו כאלה הרגשות התרחקות שכדאי להתרחק, כדאי להחליף עשירייה, כדאי לעזוב ומשהו, זה כדי שאנחנו נתחיל להרגיש כמה ברוחניות אנחנו בעצם תלויים זה בזה, צמודים זה לזה. אנחנו גם צריכים לראות מה קורה עם האנשים האחרים. במידה שאני לא מתקדם בתוך מה שעכשיו הבורא נתן לי, אני כבר נמצא בין שמיים וארץ.

תלמיד: כשאני שואל אותך אני מרגיש שאני מצפה ליותר מרק עצה, אני מצפה גם להרגשה, לעזרה. כאילו יש לי הרגשה שחסרים לי כוחות. האם זה נכון או שעליי לא לצפות ממך לאיזו הרגשה שתבוא אליי?

אתה צריך להשתדל לבנות את העולם שלך מזה שאין לי כלום, ממש אפס. כשאני מחובר לקבוצה מתוך זה יש לי ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, יש לי כל חמשת החושים. כי זה באמת כך, רק החושים האלה יהיו חושים רוחניים. ואם אני לא מחובר אליהם, אז ברוחניות אני לא קיים, אפס ממש.

וכך אנחנו צריכים להתקרב יותר ויותר לחיבור זה עם זה עד שבינינו אנחנו נגלה את המצב האמיתי הרוחני, שהבורא נמצא בינינו. אין לו מקום, אבל אנחנו על ידי זה שמתקרבים זה אל זה בונים אותו, לכן כתוב "אתם עשיתם אותי". איך עשיתם? על ידי זה שרציתם להתקרב זה אל זה.

שאלה: האם הבחירה להתחבר או לא להתחבר עם החברים, זה אותו הדבר כמו הבחירה בין אור וחושך?

כן, ודאי. עוד יותר, כי כאן אנחנו מדברים על הכלים ואור וחושך זו כבר התוצאה.

שאלה: איך אני יכול לצאת מההרגשה שאני אבוד בתוך הלימוד, האם זה תמיד יהיה כך?

אבוד בתוך הלימוד? אני לא יודע מה בתוך הלימוד אנחנו צריכים להיות אבודים. אני צריך כתוצאה מהלימוד להתחיל להרגיש איפה אני נמצא דרך הקשר עם החברים בקשר עם הבורא. זה כול מה שאני צריך מהלימוד. לכן כתוב "לא החכם לומד". אני לא לומד מה שכתוב בספר, אני רוצה ללמוד איך אני נמצא בקשר עם האחרים בהשגת הבורא, שהוא מהות הקשר בינינו. על זה מדברת חכמת הקבלה כולה.

שאלה: המצב שאתה לא בגשמיות ולא ברוחניות זה כאילו חוסר משמעות מוחלט, אתה בריק מוחלט, מה עושים עם מצב כזה, איך יוצאים מזה?

ממשיכים לחיבור, שום דבר חוץ מזה.

תלמיד: מה אתה עושה עם תחושת חוסר המשמעות, למה שבכלל תנסה חיבור, אתה מבין על מה אני מדבר?

תעשה פעולות גשמיות שיביאו אותך לחיבור ותתחיל לעלות ממטה למעלה.

תלמיד: אז כל העבודה שלנו היא בתנועה בין אפס לבין אחד, בין ימין לבין שמאל.

כן.

קריין: קטע מספר 5. כותב הרב"ש.

"ענין הארון, היינו האמונה, נושא את נושאיו, היינו האמונה נותנת כח להנושאים, שקיבלו עליהם את המשימה הכבדה. ובאים לידי מצב שחושבים שאי אפשר לשאת עליהם את עול האמונה, וחושבים שהם נושאים את האמונה, היינו שאין רואים שיהיו בכוחות האנושיים לשאת את הארון על כתף האמונה, שהוא בחינת עול, נקרא הארון "בַּכָּתף יִשָּׂאוּ". 

אבל צריך לדעת, שהאמונה נותנת כח באדם, היינו שהיא נותנת חיות באדם, שהיא בחינת "חי נושא את עצמו". זאת אומרת שעל פי השכל האנושי אי אפשר לבוא לידי מדרגה זאת, שיהיה מופשט מכל בחינת רצון לקבל, בין במוחא בין בליבא, אבל היא נותנת כח בחינת "חי נושא את עצמו", שנושא את האדם, בחינת "ארון נושא את נושאיו".

ואז, כשזכה לזה, כבר יש לו המציאות זו, נקרא זה בחינת מציאה אצלו, שהוא חשב שתמיד נשאר במצב בין שמים וארץ. ואז הוא רואה, שאפילו במצב כזה, גם כן יש בכוחה להשפיע לו חיים נצחיים." 

(הרב"ש. 226. "הארון נושא את נושאיו")

שאלה: מה היא בעצם "המשימה הכבדה"? כי לפעמים אתה מרגיש שהמשימה באמת כבדה, אבל כשאתה פתאום יחד עם החברים אתה מרגיש אחרת?

משימה כבדה זה נקרא שאתה לא יכול ללכת בכוח האמונה, פשוט.

שאלה: מה הכוח שיש בתוך הארון הזה?

זה כוח עליון, כוח השפעה, אם האדם עובר מכוח קבלה לכוח השפעה, פתאום הוא רואה שיש לו מלא כוחות, והרבה מאוד אפשרויות לעשות פעולות שקודם הוא לא חשב שזה אפשרי.

שאלה: במשפט האחרון כתוב "שהוא חשב שתמיד נשאר במצב בין שמים וארץ. ואז הוא רואה, שאפילו במצב כזה, גם כן יש בכוחה להשפיע לו חיים נצחיים." יש כאן קפיצה איכותית, מה קרה כאן?

הוא התחיל לקבל אור אמונה, כוח עליון, כוח השפעה, לכן החיים כבר נראים לו אחרים.

תלמיד: כלומר זה כבר לא המצב של בין שמים וארץ, פשוט משתנה היחס?

כן.

תלמיד: האור איפס אותנו, מנקה אותנו לגמרי ומאפשר לנו באמת לבחור בחירה נקייה. אני מבין את זה נכון?

בינתיים כן.

שאלה: זה מרגיש שיש איזה חידוד בעבודה. אנחנו רגילים לעבוד עם העשירייה ואז כשאנחנו עובדים בחיבור יש איזו המתקה, ואז נפילה, ואז עלייה, המצבים האלה ברורים. עכשיו, העבודה הזאת, אני לא יודע אפילו איך לתאר אותה, אבל יש כאן משהו חדש שנכנס בעבודה. אני לא פשוט בא ומתחבר, מעלה חשיבות, מבטל את עצמי למעלה מהדעת, אלא יש משהו מאוד פנימי שאמור להשתנות ביחס שלי. מה זה אותו שינוי?

זה היחס בין עבודה באמונה, ועבודה למטה מהאמונה, זה היחס.

קריין: קטע 6, כותב הרב"ש.

""יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". שפירושו, שרק אז, על ידי יציאת הצדיק, היינו בזמן שנופלת במחשבתו מחשבה "עכשיו, שאני מרגיש טעם בעבודה, כבר אינני צריך ללכת בעבודה שלמעלה מהדעת", זה גורם לו ליציאת צדיק מן המקום. זה עושה לו רושם, שידע מהיום והלאה לשמור את עצמו, שלא לצאת מהעבודה של למעלה מהדעת. וכמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שמזמן שהאדם אומר, "שעכשיו, כיון שיש לו תמיכה, וכבר אינו עומד בין שמים לארץ", הוא מוכרח ליפול ממדרגתו, כיון שאז הוא פוגם בבחינת למעלה מהדעת. 

נמצא לפי זה, שדוקא מהסתלקות המדרגה שהיתה לו, זה עושה לו רושם, שידע עוד הפעם איך להיזהר, שלא יפגום בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אלא תמיד להצדיק את ההשגחה העליונה." 

(הרב"ש. מאמר 10 "ויצא יעקב" 1985)

שאלה: כתוב שמזמן שהאדם אומר "שעכשיו, כיון שיש לו תמיכה, וכבר אינו עומד בין שמים לארץ", הוא מוכרח ליפול ממדרגתו, כיון שאז הוא פוגם בבחינת למעלה מהדעת", כתוב כאן שהוא צריך ליפול ממדרגתו. האם האדם צריך לעשות את זה בצורה הכרתית, ואם כן איך? 

הוא לא חייב ליפול, אבל אם הוא כך מתייחס למצבו, אז ייפול.

קריין: קטע מספר 7, כותב בעל הסולם.

"ממקום שרשעים יכשלו, מאותו מקום צדיקים ילכו בה. כי בזמן שבאים למקום שאין סמיכה, יש אחיזה לס"א במקום הזה. אז רשעים יכשלו בם. הרשע הזה, שאינו יכול ללכת למעלה מהדעת, הוא נופל. מטעם, שאין לו שום סמיכה. אזי נשאר בין שמים וארץ, היות שהם רשעים, שהם לא יכולים לעשות שום דבר רק בתוך הדעת, בסוד "עין רע, גְּבַהּ עינים".

מה שאין כן צדיקים, שהם בחינת "לא גבהו עינַי, ולא רמה לבי", הם ילכו בה. נמצא, שנעשה מזה ברכות, היינו שעל ידי זה שהוא מיחד את כל היסורים להשגחה, ולקח הכל למעלה מהדעת, נתרקמו אצלו כלים הראוים לקבל ברכות."

(בעל הסולם. "שמעתי". רל"ג, "ענין מחילה סליחה וכפרה")

שאלה : איך משייכים את כל הסבל לבורא?

למה לא, מי יש עוד חוץ מהבורא?

תלמיד: אבל האדם לא מרגיש את זה.

בסדר, אז הוא משייך את זה למישהו אחר.

תלמיד: יש לו אופציות לא לעשות את זה?

לכל אחד יש אופציות משלו.

תלמיד: אבל איך באמת לעשות את זה?

אתה צריך ללמוד זאת מייתר המאמרים. אנחנו צריכים לשייך הכול לבורא, לתלות בו את כל מה שאנחנו חושבים, ואת כל מה שאנחנו מרגישים, ויחד עם זה, לבקש ממנו שייתן לנו אפשרות לקבל נכון את מה שבא ממנו בלבד.

תלמיד: הבנתי שכך צריך לעשות, אבל לא הבנתי איך לעשות את זה?

לבקש.

תלמיד: איך לבקש?

לבקש, ואז לבקש איך לבקש.

שאלה: למה חשוב לנו לדעת שהמחשבות שלנו הן מהבורא?

כי אז יש לנו למי לפנות, במה לפנות, מה לדרוש, לכן חשוב לנו להיות צמודים לאותו מקור אחד יחיד ומיוחד שמפעיל אותנו.

שאלה: האם יש כאן בעצם כלל שהצדקת הבורא תמיד מחוללת חיסרון, ובעצם בכך אנחנו יכולים להתקדם?

כן. קודם אנחנו צריכים לשייך הכול לבורא, אחר כך להצדיק את הבורא בהכול, ובסוף לבקש מהבורא שיקשור אותנו אליו בצורה תמידית, שלמה, כדי שנוכל להרגיש שהוא מסדר את הכול.

שאלה: אנחנו רצון לקבל ובסופו של דבר חייבים לקבל ממשהו. לפעמיים כשמתרחקים מהארץ, זה רק מגביר את הרצון לקבל שרוצה מילוי. מה המילוי שצריך לתת לרצון לקבל כדי שהוא יאפשר לנו לעבור את התקופה הזו בהצלחה?

רק קבוצה, זו שאלה פשוטה. בכל המצבים שאנחנו עוברים, ההצלה שלנו, העוגן שלנו, זה שאנחנו מחזיקים כולנו בסירה אחת. ואז אנחנו יוצאים בלי שום בעיה מכל מה שיש לנו בדרך.

תלמיד: היכן צריכה להיות תשומת הלב שלנו, האם להתרחק מהארץ או להתקרב לשמיים?

העיקר להתקרב זה אל זה, ואז נרגיש איפה אנו נמצאים, ואיפה אנו צריכים להיות.

קריין: ציטוט מס' 8. כותב הרב"ש.

"האדם צריך להאמין, שה' שומע תפלת כל פה, היינו אפילו פה הכי גרוע בעולם, שאי אפשר להיות יותר שפל וגרוע בעולם, מכל מקום ה' שומע אותו. וזהו כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו". 

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שהצדיקים ניכרים על ידי הרשעים, בעבודה" 1989)

שאלה: האם צריכים לאהוב או לשנוא את הרשעים שבתוכנו?

צריכים לכבד את כל ההבחנות שמתעוררות בנו ולהשתדל להביא את כולן לתיקון. רשעים, צדיקים, עצלנים, לא חשוב איזה ומה, את כולם צריך להביא לתיקון. כי אנחנו צריכים את כל הכוחות, כל ההבחנות האלו, שיהיו מתוקנים ומחוברים למטרה אחת.

שאלה: האם סדר העבודה הוא כזה שתחילה מתגלים הרשעים ואז עם תפילה, בקשה לבורא אנחנו מתקנים אותם לצדיקים?

כן. ודאי שאת כל הרשעים אנחנו צריכים להפוך לצדיקים. "גיבור שבגיבורים מי שעושה שונאו לאוהבו".

שאלה: איך להרגיש את עצמך שפל בין שמיים וארץ כדי לפנות לבורא לעזרה?

פשוט צריכים לברר, איזה שאלות אני מקבל, מה מתעורר בי וכמה אני נמצא בהן מאוזן, ולא חשוב לי אילו דברים אני מקבל, העיקר שאני מאתר אותם שהם באים מהבורא.

שאלה: האם מצב המצב של בין שמיים וארץ זהה למעבר משלא לשמה ללשמה?

כן, קרוב לזה.

שאלה: האם ניתן להגיד שאנחנו צריכות לצפות למצב הזה לאורך כל עבודתנו?

אנחנו רוצים שכל פעם יהיו לנו הפרעות ואנחנו נוכל כל פעם מהר מאוד להפוך את ההפרעות האלה לכוחות העלייה.

שאלה: רב"ש מצטט בקטע 4 מתהילים את המשפט "חנני ה' כי אֻמלל אני, רְפָאֵני ה' כי נבהלו עֲצָמָי, ואתה ה' עד מתי". מה פירוש המשפט הזה?

האדם מתפלל שאת כל הכוחות הטובים, הרעים, לא חשוב איזה, הוא יוכל להפוך לכוחות העלייה.

שאלה: אם דוד המלך הוא מלכות הנשמה הכללית, האם הוא הרגיש את כובד האגו של כל החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון?

כן. הוא אחראי והוא מרגיש את כל הכוחות, את כל הנשמות השבורות כמה הם צריכים עוד לעבוד כדי לעבור מצבים כדי להתחבר יחד לנשמה אחת.

תלמיד: זאת אומרת שכל התפילות שלו בעצם תפילות לתיקון הכללי?

כן.

שאלה: להחזיק בבורא ולהחזיק בעשירייה זה אותו דבר?

להחזיק בבורא ולהחזיק בעשירייה זה בעצם אותו דבר.

שאלה: מה זה אותו ארון הקודש ואיך אנחנו יודעים בעשירייה שאנחנו נושאים אותו על כתפינו?

ארון הקודש זה הכלי שבו אנחנו מגלים את הבורא והכלי הזה נראה לנו מאוד קשה, כבד, אבל כשאנחנו מתחילים לעלות אותו על הכתפיים שלנו, אנחנו פתאום מרגישים שלא אנחנו צריכים להעלות אותו ולסחוב אותו, אלא שהוא מעלה אותנו ואנחנו ממש נמצאים באוויר והוא נושא אותנו.

שאלה: האם שמחה מזה שהולכים נגד האגו להבדיל מנגד הבורא, היא זו שנותנת כוחות?

כן.

שאלה: "נמצא לפי זה, שדוקא מהסתלקות המדרגה שהיתה לו, זה עושה לו רושם, שידע עוד הפעם איך להיזהר, שלא יפגום בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אלא תמיד להצדיק את ההשגחה העליונה." מרגיש כאילו בעצם אנחנו רצים אחרי הזנב של עצמנו ולא באמת מצליחים ללמוד מהניסיונות מפעם לפעם. איך תופסים את הרושם מהסתלקות המדרגה בצורה הנכונה?

אנחנו תמיד מקבלים התרשמות נכונה מהסתלקות המדרגה הקודמת ועל ידה אנחנו מעלים את עצמנו לדרגה הבאה. רק שאנחנו לא רואים את הקשר בין זה לזה, אבל תמיד זה כך מהניסיון, "אין חכם כבעל ניסיון", אומנם הניסיונות הם תמיד שליליים כביכול, אנחנו דווקא על ידם עולים ומתקנים את הכלים.

שאלה: איך להימנע מאובדן אמונה למעלה מהדעת?

לא הייתה לנו אמונה למעלה מהדעת, אנחנו הולכים לקראתה, לכן אין לנו אובדן אמונה למעלה מהדעת.

שאלה: האם זה נכון שאנחנו חשים את כל הסבל דווקא כאשר אנו מתנגדים לשליטת הבורא?

כן, ודאי שכֹל הסבל הוא מכך שלא רוצים לקבל את שליטת הבורא עלינו לעת עתה. כל פעם לפי התנאים.

שאלה: האם ניתן לומר שלשמה היא כאשר כולנו מתאחדים בבורא?

לשמה זה שרוצים להשפיע זה לזה ודרך כולם לבורא.

שאלה: בהסתלקות המדרגה שעושה רושם, האם אנחנו חייבים לזכור כל נפילה על מנת לעלות למעלה מהדעת?

לא, אנחנו לא צריכים לזכור שום דבר, המצבים האלה הם מתאספים, מתחברים בנו ובונים בנו את הכלים החדשים.

שאלה: כתוב "הבא לטהר מסייעין אותו". באיזה סיוע בדיוק?

הסיוע הוא בכך שעל החסרונות שלו, הבקשות שלו, התפילות שלו, מביאים לו הארה והארה הזאת היא כבר מעלה אותו ביתר מדרגת האמונה למעלה מהדעת.

שאלה: מה זה אומר "בין שמיים לארץ" בעבודה הרוחנית שלנו בקבוצה?

יש לכך הרבה מצבים. ה"שמיים" זה שאנחנו מחוברים ורוצים להתחבר עם הבורא, ו"הארץ" זה ההיפך, שאנחנו נמצאים בגשמיות ולא משתוקקים, נמשכים לחיבור בינינו ולבורא. ובין שמיים וארץ זה כאילו שאנחנו נמצאים באדישות גם לזה וגם לזה.

(סוף השיעור)