שיעור צהריים 25.11.16 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"שמחה"

קריין: שלום אנחנו בשיעור מיוחד בנושא "שמחה".

דיברנו על זה בשיעור הבוקר, ונמשיך גם עכשיו. דברנו ששמחה זה בעצם תוצאה ממעשים טובים, ממעשי השפעה. אם האדם נמצא באמת בהשפעה, אז יש לו שמחה, יש לו סיבה למה שתהיה לו שמחה, ממה לשמוח.

מעשה טוב נקרא, שהוא נמצא למעלה מהצמצום ולמעלה מכל ההשפעות, כלפי הרצון לקבל שהוא מקבל מהבורא, ויכול להתעלות מעליהן בעזרת הסביבה, בעזרת המאור המחזיר למוטב, שהוא משפיע דרך הסביבה, בעזרת הבורא שמשפיע דרך המאור המחזיר למוטב ודרך הסביבה לאדם.

וכך האדם מקבל מההשפעות האלה דרך הקבוצה והמאור המחזיר למוטב והבורא, הוא מקבל בעצם את ההכוונה הנכונה למצב הסופי למטרת הבריאה, לדבקות. כי דרך הקבוצה הוא מקבל אפשרות להעביר את עצמו דרך הצמצום, כי הוא חייב לצמצם את עצמו כדי להתכלל עם החברים. ואחר כך על ידי המאור המחזיר למוטב, הוא מקבל אפשרות לבנות מסך ואור חוזר. ומהבורא שמשפיע אז, הוא מקבל כבר את מטרת הבריאה בצורה נקייה נכונה, וכך בונה את כל התהליך שהוא "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא". וכל זה הוא אך ורק מתוך הבדיקה, שהבירור והביקורת והתוצאה צריכה להיות שמחה.

כי אנחנו רצון לקבל, ואם ברצון לקבל הוא לא מגלה את השמחה, סימן שהפעולות שלו הן לא על מנת להשפיע. שמחה יכולה להיות או מעל מנת לקבל, או מעל מנת להשפיע, ובאמצע כשנמצא בין שניהם אז נמצא בעצבות. לכן, בשבילנו שמחה היא סימן למעשים טובים, שבאמת אנחנו נמצאים בהם ומתקדמים לדביקות.

נראה מה שכותב על זה הרב"ש.

קריין: כתבי רב"ש כרך א', עמוד 275, מתוך מאמר "ענין שמחה". מעמוד 275, טור א', פסקה שנייה "נמצא, שהנברא,".

"נמצא, שהנברא, תיכף מצד בריאתו, הוא נכלל מב' הופכיים:

א. מכלים דקבלה.

ב. מכלים דהשפעה.

ואין לך הופכיות יותר גדולה מזו. ואלו ב' דברים הפוכים באים בנושא אחד, אלא בזה אחר זה. ונראה, כאילו יש קו אמצעי הכולל את שניהם:

א. הרצון לקבל.

ב. הרצון להשפיע.

וקו אמצעי הכולל את שניהם, הוא, בזמן שהרצון לקבל נכלל בהרצון להשפיע, המכונה "מקבל בעל מנת להשפיע". נמצא, שבקו האמצעי הזה נכללות ב' הכוחות, היינו קבלה והשפעה ביחד.

ולפי זה יוצא מה ששאלנו, איך יכול להיות בעבודת האדם מציאות של שלימות בתכלית השלימות, וחסרון בתכלית השפלות, בנושא אחד. והתשובה היא, שזה יכול להיות בב' זמנים, היינו שהאדם צריך לחלק סדר עבודתו לב' אופנים:

א. אופן אחד יהיה בדרך ימין, הנקרא "שלימות". כי האדם, כשמתחיל לפנות, צריך לפנות מקודם ל"ימין", הנקרא "שלימות". ואח"כ לפנות ל"שמאל". כי דוקא על שני רגלים יכול האדם ללכת, אבל על רגל אחת לא שייך בכלל הליכה.

ענין ימין נקרא "שלימות". היות כשהאדם בא לקבל על עצמו עבודת ה', הסדר הוא, שצריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא". ענין "שור" הכוונה על בחינת מוחא, הנקרא "שור" מלשון "ידע שור קונהו", שהכוונה על בחינת אמונה למעלה מהדעת.

ענין "חמור" הכוונה על בחינת ליבא, הנקרא "חמור" מלשון "וחמור אבוס בעליו", שהכוונה על בחינת אהבה עצמית. ולכן כשאומרים "לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו" זהו אצלו למשא, שרוצה תמיד לזרוק את המשא מעל כתפיו. אלא תמיד הוא מסתכל מה יש לו לאכול מעבודה זו, היינו איזו הנאה הרצון לקבל שלו יכול לקבל.

ובזמן שמקבל על עצמו עבודה זו, הוא אומר "בטח שאני צריך לראות בעצמי, היינו לבדוק את עצמי תמיד, אם אני לא מרמה עצמי, בזה שאני הולך בדרך הנכונה, שהיא כמו שצריך להיות. היינו לקיים תורה ומצות מטעם ציווי ה' ולא משום סיבות אחרות. אבל אני מקיים מאמר חז"ל, שאמרו "לעולם יעסוק אדם בתו"מ אפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה הוא יבוא לשמה". אם כן מה לי לחשוב על עצמי, אם מקיים תו"מ עם כל הכוונות, באופן שהכל יהיו לשם שמים.

אלא לזכות גדולה יש לי, בזה שה' נתן לי מחשבה ורצון לקיים משהו בתו"מ. כי כפי הכלל, בדבר חשוב לא מסתכלים כל כך על הכמות, אלא אפילו שתהיה כמות קטנה. ואם האיכות היא חשובה, אפילו דבר קטן שבאיכות חשוב מאוד. ומשום זה, היות שתו"מ הוא מה שהקב"ה צוה לנו על ידי משה לקיים אותה. אם כן לקיים מצות ה', לא חשוב לי כמה שאני יכול. אלא שיהיו אפילו עם הכוונות הכי גרועות ושפלות, סוף כל סוף בבחינת המעשה אני מקיים, עד כמה שהגוף מרשה לי.

והגם שאני לא מוכשר להתגבר על רצונות הגוף, מכל מקום אני שמח בזה, לכל הפחות, שיש לי כח לקיים מצות ה' באיזה אופן שהוא. כי אני מאמין, שהכל בא בהשגחה. היינו, שה' נתן לי מחשבה ורצון וכח לקיים תו"מ. ואני מודה לו בזה. כי אני רואה, שלא לכולם היתה זכות כזאת, לקיים מצות ה'". והוא צריך לומר, שאין בידו כח להעריך את גודל וחשיבות של קיום מצות ה', אפילו בלי שום כוונה.

ויש לדמות זה, מה שאנו רואים, שאם הילד לא רוצה לאכול, שאין לו שום הנאה מאכילה, אז ההורים נותנים לאכול להילד בין שהוא רוצה ובין שהוא לא רוצה. והגם שאין להילד שום הנאה, אבל סוף כל סוף, אפילו על דרך הכפיה, גם כן מועיל להילד, שתהיה לו היכולת להתקיים ולהתגדל. הגם שבטח שיותר טוב, אם הילד רוצה לאכול מעצמו, היינו שיש לו הנאה מהאוכל. אבל אפילו בלי הנאה, אלא שכולו על דרך הכפיה, גם כן מועיל להילד.

כמו כן צריכים לומר בעבודת ה'. הגם זה שמקיים תו"מ על דרך כפיה, היינו שהוא כופה על עצמו לקיים, והגוף שלו מתנגד לכל דבר שבקדושה, מכל מקום, מעשה, מה שהוא עושה, עושה את שלו, היינו על ידי זה הוא יכול לבוא לידי מצב, שכן יהיה לו רצון לקיים. ואז כל המעשים שעשה, אינם חוזרים ריקם, אלא הכל מה שעשה נכנס בקדושה.

וזה יכולים לפרש, במה שחז"ל דרשו על הפסוק "יקריב אותו לרצונו לפני ה'" (ערכין, כ"א) "תנו רבנן, יקריב אותו, מלמד, שכופין אותו. וכתיב, לרצונו. הא כיצד. כופין אותו עד שיאמר, רוצה אני".

שמשמע, שהיה קשה לחז"ל מה שכתוב "לרצונו לפני ה'". זאת אומרת, שכל עשיותיו, מה שהוא עושה בקשר לקרב את עצמו לה', אין המעשה נקרא "מעשה", אם אין הוא רוצה לעשות לשם שמים, שנקרא "לרצון ה'". אלא שהאדם הזה עוד אינו מסוגל לעשות מעשים שיהיה לתועלת השי"ת. משמע שאין שום ערך להמעשים שלו. כאילו לא עשה כלום דמי, כיון שאינם עוד לרצון ה'.

אמנם כתוב "יקריב אותו". משמע כמו שכתוב, מלמד שכופין אותו. זאת אומרת, אפילו בדרך הכפיה. היינו, שלא רוצה לעשות לשם שמים, גם כן נקרא "קרבן". הלא קשה, הלא לא רוצה להקריב הקרבן לפני ה', אם כן הרי בסתירה תחילת הפסוק לסופו.

ועל זה תירצו "כופין אותו עד שיאמר, רוצה אני". פירוש, שזה הולך לפי הכלל, שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא בא לשמה" (פסחים, נ', ע"ב). שהכוונה היא, שעל ידי זה שיכוף עצמו כל פעם ופעם, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבוד לשם שמים. והטעם הוא, משום שבמקום שהוא לא רואה תועלת עצמו, אינו מסוגל לעשות שום דבר.

ומכל מקום אינו משגיח על טענותיו של הגוף, והוא אומר להגוף שלו "תדע, שגם על דרך כפיה אתה עושה מצות ה'. ולא יעזור לך שום התנגדות על המעשה. אומרים שמצות מעשיות יש להם הסגולה להביא את האדם לשמה". וזה הפירוש "כופין אותו". היינו הוא כופה את עצמו, ואינו שומע שום שכל וסברה מה שהגוף רוצה להסבירו. אלא שאומר לו, שבסופו של דבר הוא יגיע לבחינת לשמה. וזהו פירוש "עד שיאמר, רוצה אני". היינו כנ"ל, שמתוך שלא לשמה באים לשמה, שזה נקרא "רוצה אני".

אי לזאת, כל פעם שהוא זוכר בעשית איזה מעשה של קדושה, תיכף נתעוררת בו שמחה גדולה, בזה שזכה להיות לו איזו נגיעה דברים שהבורא צוה אותם לעשות. והגם שהוא יודע, שכל מה שהוא עושה רק שלא לשמה, ומכל מקום אין קץ לשמחתו, היות שחז"ל הבטיחו לנו "מתוך שלא לשמה באים לשמה".

ועושה קל וחומר לעצמו, כיון שחז"ל אמרו "העושה תשובה מאהבה, זדונות שעשה נעשה לו כזכיות. והעושה תשובה מיראה, זדונות נעשה לו כשגגות". נמצא לפי זה, מתי שהוא יזכה לעשות לשמה, אז בטח כל המצות שעשה שלא לשמה, יכנסו לקדושה, ויהיו חשובים כאילו עשה אותם לשמה.

נמצא, אפילו בעת שהוא עדיין עוסק בשלא לשמה, הרי זה חשוב אצלו כאילו הוא עושה לשמה. היינו, שהוא עושה חשבון לעצמו, שכל המעשים שהוא עושה, בוודאי הם יותר חשובים מזדונות, ובטח הם יתוקנו לטוב. ובטח כל מעשה ומעשה שהוא עושה, אפילו שהיא דבר קטן, למצוה גדולה יחשב לו. כדברי חז"ל (אבות, פרק שני) "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות".

ומשום זה, מתי שעושה חשבון לעצמו על המעשים שלו, שהוא עושה, את מצות של מי הוא מקיים, וכמו כן בזמן שמדבר איזה דברי תורה, הוא אומר לעצמו "התורה של מי אני לומד". ובזמן שהוא עושה איזה "ברכת הנהנין", כמו "שהכל" או "המוציא", הוא חושב אז "למי אני מדבר עכשיו".

נמצא, שהוא אז בתכלית השלימות. והשלימות הזאת מולידה שמחה, משום שהוא אז דבוק בהבורא, כפי שהוא משער בעצמו, שהוא מדבר להבורא, שהוא טוב ומטיב. וממילא הוא מקבל שמחה מהשורש, שהשורש של כל הנבראים הוא הבורא, שהוא מכונה בשם "טוב ומטיב".

ודרשו חז"ל "טוב לדידיה ומטיב לאחרינא". שפירושו, שאז הוא יכול להאמין, שה' עושה עמו טוב. וכמו כן מטיב על הכלל. זאת אומרת, שאז יש לו היכולת להאמין למעלה מהדעת, שכך הוא באמת, אף על פי שעשה חשבון לפי שכל החיצון שלו, הוא עוד לא רואה את הטוב בכל השלימות.

אבל עכשיו, על ידי החשבון שעושה עם העשיות שלו בתורה ומצות, שהוא דבוק לשעתו באיזה אופן שהוא בהבורא, יש לו אז כח להאמין למעלה מהדעת, שכך הוא באמת. וממילא "האמת יורה דרכו", שנצמח מזה, שהוא חושב, שהוא מדבר עכשיו עם הבורא יתברך, התעוררות גדולה של שמחה, כמו שכתוב "הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו".

ויש להבין, כלפי מי נאמר, שיש חדוה במקומו. בטח שכל השמות שאנו מדברים, הכל הוא בערך הנבראים. פירוש, איך שהנבראים מרגישים. אבל מהבורא עצמו, אמרו חז"ל, "לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל". אלא כל המדובר הוא כלפי הנבראים.

אם כן יהיה הפירוש, אלו שהם מרגישים שעומדים לפניו, הם מרגישים בחינת הוד והדר. וכמו כן מי שחושב, שהוא עומד במקומו. כי ענין "מקום" נקרא "השתוות הצורה". ויש עוד פירוש, שענין הוא מראה, כמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שבמקום שאדם מחשב שם הוא. נמצא לפי זה, שאם האדם חושב, שעומד ומדבר עם המלך, הרי הוא נמצא במקומו, שהמלך נמצא שם. אז הוא מרגיש, כמו שכתוב "עוז וחדוה במקומו".

ובזה יש להבין מה ששאלנו, על זה שחז"ל אמרו "משנכנס אדר מרבין בשמחה". ושאלנו, מה הוא הענין להרבות בשמחה. היינו, שהשמחה היא תוצאה מאיזו סיבה. אם כן מהי הסיבה, שיכולים לעורר את הסיבה, בכדי שתביא לנו שמחה.

ולפי הנ"ל, הכוונה להרבות ללכת בקו ימין, הנקרא "שלימות". והאדם נמצא במצב של שלימות, וזה נקרא "השתוות". היינו, שהשלם, שהוא האדם, דבוק עכשיו בהשלם, כמו שכתוב "ברוך מתדבק בברוך, ואין הארור מתדבק בברוך". לכן אם האדם נמצא במצב של בקורת, הנקרא "קו שמאל", הוא נמצא במצב של "ארור", וממילא הוא נפרד מהשלם. ומשום זה הוא יכול להרגיש אז רק חושך ולא אור, שרק אור מביא שמחה.

אולם יש להבין, מהו דוקא ב"חודש אדר" צריכים להרבות בשמחה. ומדוע לא ילכו בדרך הימין כל השנה. ועל זה יש להשיב, היות שבחודש אדר היה בו הנס של פורים, שהיה מאיר אור דגמר התיקון, כמו שכתוב בשער הכוונות (תע"ס חלק ט"ו, דף א' תתי"ג, אות ר"כ) "לכן לעתיד לבוא כל המועדים יתבטלו חוץ ממגילת אסתר". והטעם הוא, כי לעולם לא היה נס גדול כזה, לא בשבתות ולא ביום טוב.

ומשום זה ההכנה לאור גדול כזה צריכה להיות שמחה, שזהו ההכנה לקבל אורח נכבד, שהוא אור של לעתיד לבוא כנ"ל. לכן על ידי זה שעושים הכנה של "להרבות בשמחה", ממשיכים את האור, הנקרא "ימי המשתה ושמחה".

וזהו לפי הכלל, מה שכתוב בזה"ק "בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא". פירוש, לפי מעשי התחתונים שעושים, באותו שיעור מתעורר המעשה למעלה. זאת אומרת, בזמן שהתחתונים עוסקים בעניני שמחה, באותו אופן ממשיכים את אור של שמחה למטה. וזהו כמו שכתוב (מגילת אסתר, ט', כ"א) "ויכתוב מרדכי, לקיים עליהם, כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם. והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, לעשות אותם ימי משתה ושמחה". שעל ידי זה ימשיכו את האור של גמר התיקון, שהיה מאיר אז.

ויש להבחין בזה שעוסקים בענין המשכת השמחה, כי הסיבה לזה אמרנו, כי האדם נותן אז תודה לה' על מה שקירב אותו. נמצא, בזמן שהוא נותן תודה, הוא עוסק אז בענין השפעה, כי הוא מודה ומשבח להבורא, על מה שנתן לו מחשבה ורצון, להיות לו איזה מגע עם רוחניות.

ועכשיו הוא לא רוצה מה', שיתן לו משהו. אם כן הוא לא מבקש משהו מה'. וכל מגמתו עכשיו הוא, רק שהוא רוצה לתת תודה לה'. נמצא, שיש לו עכשיו דביקות בה', כי הוא עוסק בהשפעה. אם כן על ידי זה נמשך אליו מתוך הדביקות בחינת שמחה ושלימות, מכח שהוא דבוק עכשיו בהשלם. וזהו הענין, שעל ידי זה מרבים בשמחה.

מה שאין כן כשהוא עוסק בבקשה, שתפלה שהיא מעומק הלב היא מלאה חסרונות. כי כפי שיעור הרגשת החסרון, כן תפלתו יותר מעומק הלב. נמצא, שבזמן ההוא אי אפשר לו להיות בשמחה. נמצא לפי זה, שסיבת השמחה היא, בזמן שעוסק בשבח והודיה, ולא בזמן שעוסק בבדיקת החסרונות."

סדנה

למה תפילה היא לא הדבר הטוב ביותר, שהאדם פונה לבורא ומבקש? הוא מודה בזה ש"אין עוד מלבדו", הוא "טוב ומטיב" וסידר לו את כל הדברים. והוא עכשיו רוצה לבקש ולא לעצמו חס ושלום וכולי וכולי. למה המצב הזה הוא פחות טוב מהמצב של להעלות הודיה?

*

מה התועלת מהמצבים שאין בהם שמחה? מצבים שאין בהם כלום, מצבים שיש בהם ייאוש, מצבים שאין בהם כוח? כל מיני מצבים שונים מאוד, מה התועלת מכל אחד מהם, מהמצבים ההפוכים משמחה? תעשו חשבון 1, 2, 3, כמה יש לכם מצבים כאלה, לציין אותם ומה התועלת מכל אחד מהם בדרך שלנו?

*

אולי אנחנו יכולים להגיד, שסך הכל שום דבר לא משתנה, חוץ מבניית ההערכה עד השמחה הגדולה שאנחנו בונים על פני המצב הנוכחי שלנו. שבעצם מצבנו לא משתנה, רק משתנה היחס שלנו למצב. שעכשיו אני חושב שאין לי כלום, ואחר כך למעשה גם כן אין לי כלום, אלא שאני מעריך על פני אין לי כלום, עם מי יש לי עסק דרך אין לי כלום, אבל זה מביא לי שמחה.

תחשבו, האם זה נכון, או אני התבלבלתי?

*

האם הדרך שלנו, שהמצב לא משתנה, אלא משתנה היחס שלנו, ההערכה אל המצב, בהתאם לעם מי אני קשור במצב הזה. ולכן המצב עצמו אמנם הוא אפס, כמו שאנחנו לומדים, שצמצום א' לא מתבטל גם כן וכולי. המצב עצמו לא מתבטל, אלא אני מקבל הערכה סך הכל על השותף שלי וזה מביא לי שמחה. וזה כל השינוי שקורה לנו. זה סימן שאלה. אני לא אומר שזה כך, אלא האם אולי כך אנחנו יכולים להגיד, שכך מגיעים לשמחה?

*

באיזה כלי אנחנו מרגישים שמחה? אם אני מצמצם את הכלי שלי, הרצון לקבל, שמה שאני מקבל ברצון לקבל שלי, אני כבר לא יכול למדוד לפי זה שום דבר. אז באיזה כלי אני מרגיש שמחה, באיזה חוש, באיזו תכונה?

*

האם הכלי בסופו של דבר הוא אף פעם לא מתמלא, וזה שדווקא הוא לא מתמלא, אנחנו מקבלים כדבר השלם ביותר וזה מה שמביא לנו שמחה?

*

האם שמחה מתגלה בתוך הכלי או מגיעה מלמעלה, איך אנחנו מגלים אותה ואיך אנחנו יכולים להתמודד עימה? איך מגיעה לנו שמחה, מתוך הכלי או מלמעלה, מחוצה לנו, איך אנחנו מקבלים אותה, איך אנחנו מתמודדים עימה?

*

מה בדיוק ההבדל בין שני המועדים המיוחדים האלו, "תשעה באב" וההפוך ממנו "פורים", במה הם כל כך קיצוניים זה לזה?

*

איך אני יכול למדוד שמחה אם אסור לי להשתמש בכלים דקבלה. במה אני מודד? איפה מתרחשת השמחה? הרי על כלים דקבלה יש צמצום, זהו, סגור. איפה אני מתפעל? איפה אנחנו מרגישים את השמחה ברוחניות, באיזה כלים, באיזו צורה?

*

כשאנחנו מתקדמים ברוחניות אנחנו בעצם מחזיקים זה את זה, בכל פעם יש לנו חסרונות מהאחרים ואנחנו יכולים להתגבר עליהם ולעזור לאחרים, וכך אנחנו הולכים ומתקדמים ותמיד יש לנו חסרונות וערכים לקבל מהאחרים. למה בכל זאת, יחד עם זה אנחנו צריכים לקבל כל פעם ירידה ועליה, ירידה ועליה, אם אני כל פעם יכול להתכלל מהחברים, ובתוכם ויחד איתם, וכך להתקדם גם בשמאל וגם בימין, כולנו יחד בתמיכה הדדית. למה יש חוץ מזה ירידות, נפילות, ייאושים, בעיות כאלה בעבודה שלנו?

אם אנחנו יכולים להתכלל זה מזה ולקבל גם חסרונות וגם תועלות, כוחות, למה אנחנו צריכים עוד להרגיש כל מיני ירידות, עליות שהם כביכול מחוצה לעבודה המשותפת שלנו? אלא הכול כבר יכול להיות מבוקר בעבודה שלנו בקבוצה, בעיגולים, לבנות אותם יותר ויותר הדוקים, אז למה בכל זאת יש לנו כמו שכותבים מקובלים כאלו ירידות, יציאות?

*

אם אנחנו נמצאים בתוך הקבוצה, כולנו קשורים יחד יפה, טוב, וכולנו "בום", קיבלנו ירידה, כולם יחד, הרי אנחנו קבוצה, מי יציל אותנו? איך אפשר להעלות מ"ן? איך אפשר לעשות משהו?

*

העשירייה התורנית מוכנה למסור את הצינור לעשירייה הבאה?

תלמיד: אחים יקרים ואהובים! איזו זכות נפלה בידינו, אני חושב שעברנו באמת כמה ימים שרק צריך להודות. להודות לבורא עולם, להודות לרב היקר שלנו, להודות לחברה הענקית, לנשים האדירות שלנו. אנחנו פשוט מרגישים פה כאיזו עשירייה מסכנה קטנה שעטופה בעשרות, במאות, באלפי עשיריות ברחבי הגלובוס הזה שעוטפות אותנו ביחד במטרה אחת, רק לעשות לו נחת רוח. ובאמת מתוך ההודיה הזאת אנחנו רוצים להעביר את השרביט לעשירייה הבאה מתוך שמחה שקיבלנו את המשימה הזאת לעשות קצת שמחה לבורא עולם, לחברה הענקית הזאת מתוך דבקות למטרה הזאת.

תלמיד: המטרה של הקבוצה התורנית היתה לתת שמחה, לתת כוח לכל הקבוצה הגדולה שלנו, ואם אנחנו מצליחים בזה זה טוב, ואם לא זה רע.

בסדר גמור, הוא רוצה להגיד שזה כל השכר שלהם, אם הם מצליחים להעביר את הרגשת השמחה לכל הכלי העולמי.

תלמיד: אני דווקא ראיתי את הגדלות מההכנה שהיתה לנו. זה באמת דבר אדיר שנותן כוח להמשך, פשוט לתת כוח לחברים, לקבוצות האחרות.

תלמיד: אני מוסיף על החבר, באמת היתה תחושה שאנחנו ממש ככלי אחד, יחידה אחת כלפי כל החברה, ואנחנו עכשיו צריכים לבדוק את ההתאמה שלנו, איך אנחנו מוסיפים את השמחה עכשיו לכל הכלי. איך אנחנו מתאימים את הצורה שלנו באופן הכי טוב. כך ממש הורגש.

אולי אנחנו צריכים פעם לחשוב איך באמת מוסרים את השרביט מקבוצה לקבוצה. מה זה נקרא להיות בהתאמה לקבוצה אחרת כדי להעביר לה את המסר ולתת לה דחיפה וכוח וביטחון שהיא תמשיך. הרי אנחנו מבינים שזה לא פשוט ההתאמה בין העשיריות, צריכה להיות התקשרות מיוחדת, התכללות מיוחדת של אלו באלו ולא סתם שאני מוסר לו צינור, איזה בקבוק או עוד משהו. כאן צריכה להיות ממש התקשרות מיוחדת, "קליק" בין הקבוצות, אנחנו צריכים ללמוד איך לעשות זאת. לא דיברנו על זה אבל אולי כדאי להתחיל.

זאת אומרת, אנחנו בעצם צריכים להכיר מראש את הקבוצה שבאה אחרינו, וגם במשך היום, כשאנחנו עובדים על המסר שלנו, לחשוב מה אנחנו צריכים למסור להם. זה בוודאי לא שייך למסר שלנו, זה לא שייך למסר שלהם, אלא מין הכנה, רוח, התכללות, מה בדיוק. זה כבר לא עליכם, זה מאוחר מידי, אבל מי הקבוצה הבאה?

תלמיד: 16.

בסדר גמור. יש לכם את השבת, אתם יכולים להיפגש קצת יותר מביום רגיל, אז תחשבו איך אתם מעבירים את החום, את היכולת, את ההכנה, את העבודה לקבוצה הבאה אחריכם. אנחנו גמרנו סיבוב אחד ועכשיו בסיבוב השני, אנחנו כבר צריכים ללמוד איך להתכלל, איך להתחבר כבר בצורה יותר מעשית. אז נחשוב עכשיו ונלמד איך אנחנו באמת מחברים את החוליות האלה בשרשרת. אחר כך יהיו עוד כל מיני תוספות.

(סוף השיעור)