שיעור הקבלה היומי15. Aug. 2019(בוקר)
בעל הסולם. פתיחה לחכמת הקבלה, אות ג׳
15. Aug. 2019
שיעור בוקר 15.08.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", "פתיחה לחכמת הקבלה", עמ' 161,
אותיות ג' – ו'
קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", "פתיחה לחכמת הקבלה", עמ' 161, אות ג'.
אנחנו הגענו עד אות ג' ב"פתיחה לחכמת הקבלה". אומר בעל הסולם, "וסדר השתלשלות האמור עד להביא את הרצון לקבל על צורתו הסופית שבעוה"ז". באמת זו המטרה, ומה שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה זה איך האור העליון, הבורא, הרצון העליון, הוא מוליד את הרצון לקבל ההפוך ממנו ומפתח אותו עד שמביא בהשתלשלות מכוונת לצורתו הסופית שבעולם הזה, שדווקא זו צורה הרצויה. הרצון לקבל, שיוצא ממחשבת הבריאה, מהבורא, על ידי מחשבת הבריאה, בצורה ההפוכה ממנו, מתפתח על ידי האור שמשפיע אליו, על ידי הבורא שמשפיע אליו, עד שמגיע למצב שנמצא בצורה הפוכה מהבורא. יחד עם זה, הוא מקבל את כל התכונות של הבורא בתוכו ועובר שבירה, כך שכל התכונות האלה הופכות להיות הפוכות ואז יש לנו מערכת.
זה מה שאנחנו צריכים לדעת, את המערכת שבה אנחנו קיימים, למה אנחנו נמצאים תמיד בשליטת שני כוחות מנוגדים, שהם בעל מנת לקבל ובעל מנת להשפיע, למה אנחנו צריכים לעבור את שני המצבים הללו. ומסבירה לנו חכמת הקבלה שכוונת הבורא בבריאה היא להביא את הנברא להיות כמוהו, כמו הבורא. זאת אומרת, חופשי בכל הפעולות, בכל המחשבות, בכל ההחלטות. וכדי להגיע לזה, הנברא חייב להיות כלול, מורכב מכל הצורות כבורא והפוכות ממנו. רק בצורה כזאת, רק כך בלבד הנברא ייקרא "נברא", במידה שנמצא ביכולת לפעול בעד ונגד וכך יוכל לבחור להזדהות עם הבורא.
את כל זה נלמד בדרך לעבודה שלנו, אני רק רוצה להגיד שאנחנו צריכים להשתדל לראות כל דבר שאנחנו לומדים כאן, איך אנחנו יכולים ליישם את זה בעבודה שלנו, כי בעצם אין משהו בהשתלשלות שלא נוגע למצבים שלנו ממש. אמנם זה נראה רחוק אבל הכול כלול וקשור יחד, כי המערכת היא עגולה.
אות ג'
"וסדר השתלשלות האמור עד להביא את הרצון לקבל על צורתו הסופית שבעוה"ז" שזו המטרה "הוא על סדר ד' בחינות שיש בד' אותיות של השם בן ד'." מאיפה מגיעה לנו המערכת הזאת של ד' שלבים. "כי ד' אותיות הוי"ה שבשמו ית' כוללות את כל המציאות כולה מבלי יוצא ממנה אף משהו מן המשהו." שלא צריכים יותר או פחות, אלא רק ד' מדרגות, אם הנברא משתלשל על ידן הוא מגיע לצורתו הרצויה, הסופית. "ומבחינת הכלל, הן מתבארות בהע"ס: חכמה, בינה, ת"ת, מלכות, ושרשם. והם עשר ספירות, כי ספירת התפארת כוללת בעצמה שש ספירות הנקראות חג"ת נה"י. והשורש נקרא כתר, אמנם בעיקרם הם נקראים חו"ב תו"מ. וזכור זה." זאת אומרת, בכל זאת זה ארבע שלבים. אמנם אם נפרט אותם אז הם יהיו יותר לפי מספרם, אבל לפי מהותם הם ארבע.
"והן ד' עולמות הנק': אצילות, בריאה, יצירה, עשיה." זאת אומרת זה אותו דבר, או ה-ו-י-ה, או ד' עולמות, או עשר ספירות, או בג"ר, בו"ק, גלגלתא עיניים, אח"פ, ועוד ועוד כינויים שאנחנו נלמד, אבל זה בכל זאת נשאר ד' מדרגות ובהן הרצון לקבל מגיע לצורתו הסופית. ואם המדרגות האלו מתחלקות לפרצופים, לעולמות, עם כל מיני המקרים שבהם, סך הכול זה אותם ארבע שלבים, רק אנחנו לומדים אותם בצורה יותר מפורטת. אבל באמת אין יותר מה-ו-י-ה שנמצאת באין סוף, ומה שיוצא לנו אחר כך זה רק לדעת מה קורה שם בפנים בתוך הה-ו-י-ה הזאת.
"ועולם העשיה כולל בתוכו גם את עוה"ז. באופן, שאין לך בריה בעוה"ז שלא תהיה מחודשת מא"ס ב"ה, דהיינו במחשבת הבריאה, שהיא בכדי להנות לנבראיו, כנ"ל. והיא בהכרח כלולה תיכף מאור וכלי, כלומר מאיזה שיעור של שפע עם בחינת רצון לקבל את השפע ההוא, אשר שיעור השפע הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, והרצון לקבל השפע הוא מחודש יש מאין, כנ"ל. ובכדי שהרצון לקבל ההוא יבא על תכונתו הסופית, הוא מחויב להשתלשל עם השפע שבו דרך הד' עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ואז נגמרת הבריה באור וכלי, הנקרא גוף ואור החיים שבו."
זאת אומרת, ודאי שהנברא נמצא תמיד בשליטת האור, בשליטת הבורא, השליטה הזאת היא שלמה, אלא על ידי כל מיני שינויים, שהם הסתרות, נותנים לנברא הזדמנויות בעצמו להשתוות לאור, להגיע לדבקות בו. אבל באמת כל הבריאה מורכבת סך הכול משניים, אור וכלי, רצון של הבורא השולט מכל וכל, והנברא רק צריך לגלות שבאמת זה כך, וזו העבודה שלנו.
שאלה: למה ארבע בחינות וארבעה עולמות? למה יש כמה שמות, אנחנו יודעים שעולמות הופיעו בשלב הרבה יותר מאוחר.
זה לא חשוב. זה מתגלה אחר כך, יותר מאוחר. אבל הכול מתגלה, מה שכבר נמצא, רק יש תנאים בהם זה יכול להתגלות, כלפי מי, וכלפי מה. את המערכת, אתה יכול ללמוד, כי הכול כלפינו. אתה יכול ללמוד אותה סך הכול כארבעה שלבים, י-ה-ו-ה. אתה יכול ללמוד אותה לפי עשרה שלבים, אתה יכול ללמוד אותה כחמישה עולמות. אתה יכול ללמוד אותה כשתי מערכות, מערכת קדושה ומערכת טומאה ועוד ועוד. אתה סך הכול לומד על אותה ה-ו-י-ה ראשונה, לפני התגובה של לעת עתה, הכול כלול שם, אין שום דבר חדש.
תלמיד: אנחנו יודעים שברוחניות כל שם מצביע על מצב, על תכונה. ופה כאילו לאותה תכונה יש הרבה שמות. לא ברור למה.
זה ברור. אני יודע שלך נניח קוראים יצחק, מישהו קורא לך אבא, מישהו קורא לך דוד, מישהו חבר, מישהי בעל, וכן הלאה. זה תלוי בתפקיד שבו אתה מתגלה כלפי כל אחד. אין בזה שום בעיה. אנחנו צריכים להבין שחוץ מה-ו-י-ה אין כלום. אנחנו קיימים בה, נכללים בה, ואין שום דבר חוץ מהמערכת הזאת. כדי ללמוד אותה אנחנו מפרטים אותה לכל מיני כיוונים, לפי מה שהמקובלים אומרים, אבל אחר כך אנחנו שוב חוזרים לאותה ה-ו-י-ה.
שאלה: כל מה שיש זה אור וכלי, והם הפוכים אחד מהשני.
כן.
תלמיד: אז איך הכלי מושך את האור, אם הם הפוכים והכול עובד במציאות עם חוק השתוות הצורה?
הכלי מורכב. הוא מורכב, קודם כל הוא יוצא מהאור, והאור דואג שהכלי יהיה לא רק בדרגת הדומם, אלא שיתפתח בו משהו ששייך למאציל, שירגיש את המאציל. שירצה לא רק לקבל אותו, אלא להרגיש אותו. להיות עימו לא רק ביחסים של מקבל בלבד, אלא לדעת איך הוא מקבל, למה מקבל, ובאיזו צורה הוא יכול להתקדם בקבלה וכן הלאה.
זאת אומרת הרצון לקבל בעצמו מפתח את הנברא הנושא אותו, הכולל אותו. הוא מפתח את הנברא להתפתחות כלפי הבורא. זה כמו הדוגמה שנותנים לנו בזוהר, בספרא דצניעותא, על איכר שבא לעיר, והוא כל הזמן אוכל גרעינים, כאן הוא רואה שיש עוגות ועוד כל מיני דברים, ביסקוויטים למיניהם, וכל הזמן הוא שואל, מה זה? מה זה?
זאת אומרת שהתענוג שהוא מרגיש בתוך הרצון שלו, הוא שמכוון אותו, דוחף אותו להכיר את מקור התענוג. כי כנראה ששם התענוג יותר שלם, יותר גדול וכן הלאה. לכן היצר רע נקרא מלאך, אמנם הוא דוחף אותנו ליהנות, אבל לייתר הנאה. אנחנו רואים זאת גם בהתפתחות האנושות וכן הלאה. כך הכול מתפתח.
שאלה: הוא אומר, "כי ד' אותיות הוי"ה שבשמו ית' כוללות את כל המציאות כולה מבלי יוצא ממנה אף משהו מן המשהו." מה ארבע הבחינות האלה? מה זאת אומרת? ולמה זאת מציאות?
מציאות זה נקרא מה שהאור העליון, כוח הבורא, כוח ההשפעה, ממציא כדי להתגלות. הכול יוצא מתוך כך שהבורא רוצה לברוא את הנברא כדי להתגלות בו. זה הכול. ואנחנו צריכים לראות איך הדברים האלה קורים בחיים שלנו. או עם הרצון שלנו, עם הבנה, או בלי רצון, ובלי הבנה, אבל בהכרח בכל זאת זה יקרה. אנחנו רואים, גם המדע, החכמה, עם כל מה שקורה לנו, בכל זאת בכל רגע ורגע, בסך כול האנושות, אנחנו מתקרבים לגילוי הבורא. אבל אנחנו יכולים לעשות את זה בצורה מהירה.
תלמיד: למה הוא מתכוון שהוא כותב "כל המציאות כולה מבלי יוצא ממנה אף משהו מן המשהו"?
שכל המציאות כלולה בה-ו-י-ה הזאת. והאור העליון שפועל על הרצון שברא יש מאין. עוד בתוך הרצון הזה שנכנס, בתוך הרצון הוא בונה כל מיני הבחנות, בחינות, רצונות, שאותו הרצון יכול להכיר בו, באור, ואפילו להידמות לו. אמנם שהוא בעצמו סך הכול רצון הפוך מהאור, אבל הוא יכול לשחק ולהתנהג כמו האור. זה נקרא "ממעשיך הכרנוך", כי דרך זה הוא יכול להכיר את הבורא, וממש להגיע למדרגה שלו. עד כדי כך שאפילו שהוא הפוך ביסודו מהבורא, זה לגמרי לגמרי לא יפריע לו להיות כמו הבורא.
תלמיד: י-ה-ו-ה הזה שמדברים עליו כל הזמן בתורה, מהתחלה ועד הסוף, צריך להרגיש אותו?
מתחילים יותר ויותר להרגיש מה הם כוללים, סימני י-ה-ו-ה. כן.
תלמיד: צריך להרגיש אותם בצורה פנימית?
כן, להרגיש אותם בצורה פנימית. בכלל, כל האותיות הן כמו תווים מוסיקליים, במוסיקה, שכך מרגישים איך שהן. תראה איך המקובלים כותבים, איך הם מתייחסים אליהן.
שאלה: אחרי ד' בחינות יש עוד התפתחות?
אין אחרי ד' בחינות התפתחות מצד הבורא, אלא הכול מצד הנברא. הבורא מביא את ההתפתחות בד' בחינות, בצורה טבעית כך זה קורה. רק תבינו, זה שהאור מנוגד לרצון, רצון לקבל ורצון להשפיע, כשאתה מכניס אותם יחד בהשפעה הדדית זה על זה הם מגיעים בצורה הדדית דרך ארבעה שלבים למצב שבחינה ד' בסופה מקבלת את האור בצורה שהיא הפוכה ממנו ומקבלת אותו.
אז יש לה בפנים את הניגוד בין זה שהיא מקבלת ונהנית מהדבר שהוא הפוך ממנה. ומתוך ההתנגדות הזאת, ההתנגשות הזאת, הניגוד הזה, מה שקורה אחר כך זו התגובה של בחינה ד'. כל מה שקורה לנו אחרי מלכות דאין סוף, אחרי בחינה ד' כשהיא מלאה באור אין סוף, זו התגובה שלה על מה שגילתה בתוכה.
שאלה: לד' הבחינות האלה אפשר לקרוא "בוא וראה"?
לא. בד' הבחינות האלה אין "בוא" ואין "ראה". אין בהן עדיין נברא.
תלמיד: בחינה ד' היא לא נברא?
לא. נברא זה מי שמרגיש שהוא נבדל מהבורא, שיש לו דחף לעשות משהו עם עצמו, במידה הזאת הוא יכול להיקרא "נברא". כאן עדיין לא, אפילו מיד אחרי הצמצום אין עדיין נברא. נברא זה שנבדל מהבורא, יש בורא ויש נברא, ולזה צריכים תנאים מיוחדים, שהנברא יהיה כלול מהבורא ומעצמו, כדי לדעת נגד מי הוא נמצא, ושבהתאם לזה הוא יבנה את התגובה שלו, אחרת לא.
מתי יש לנו נברא? כשהוא מרכיב את עצמו מחטא עץ הדעת, מאדם הראשון, לפני זה אין בכלל נברא. לפני כן זו מערכת שמשתלשלת רק מתגובה טבעית של מלכות דאין סוף. כשמלכות דאין סוף עשתה צמצום, היא עושה את הצמצום? זה האור העליון שממלא אותה בהכרח, מזמין ממנה תגובה. וכך זה בכל רגע ורגע, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, כל הדברים האלה משתלשלים, שבירה, בניית העולמות ובניית אדם הראשון עד שהוא חוטא, אחרי שהוא חוטא, כל הדברים האלה הם מלמעלה, אין בזה שום דבר ששייך לנברא, אין עדיין נברא.
תלמיד: אם הנברא הוא רק אחרי חטא אדם הראשון, למה אומרים לנו ששם ה-ו-י-ה כולל את הכול?
כן. מה יש לך שמשתלשל ויוצא מזה שלא כלול בה-ו-י-ה, מאיפה זה בא?
תלמיד: זהו, אז גם הנברא אמור להיות כלול שם.
ודאי. אלא מתי מתחיל להיות נברא? כשיש לו אפשרות, מהנתונים שהוא נמצא בהם, יש לו אפשרות לבנות מהם, להרכיב מהם משהו מיוחד, חדש, משלו. את זה אנחנו צריכים ללמוד, מה זה. איך אנחנו בונים משהו שהוא לא יוצא מהבורא, לא יוצא מה-ו-י-ה?
ישנה הבחנה כזאת, הבחן כזה שהוא חדש לגמרי, אני לא יכול להדביק אותו לבורא. הוא יוצא כתוצאה משילוב של כמה תכונות שקיבלתי מהבורא, אבל כשאני מרכיב אותו, בהרכבה שלו, כתוצאה מההרכבה שלו, אני מגיע להבחנה כזאת שהיא ממש נקראת "נברא".
תלמיד: כשאנחנו מדברים על ד' בחינות אנחנו משפיעים, אנחנו לא מקבלים?
אנחנו לא משפיעים ולא מקבלים. אנחנו נפעלים בלבד.
שאלה: בסעיף הזה בעל הסולם כותב על העולם הזה, איפה נמצא העולם הזה?
כל העולמות אלה מצבים של הרצון לקבל שהבורא ברא, וכל מצב ומצב בפני עצמו נקרא "עולם". זה הכול. המצב האחרון, הכי רחוק מהמאציל לפי הרצון, הוא נקרא "העולם הזה". מהו? אני לא יודע, כמו שכל יתר העולמות, המצבים האלו, אני לא יודע, רק מספרים לי שיש דבר כזה. אני גם לא יודע באיזה מצב אני נמצא. למה אני צריך להיות באיזה "עולם", "אני", צריכים עוד ללמוד. אבל ברור שכל השמות שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה הם לא שייכים למציאות שבה אנחנו נמצאים.
שאלה: אמרת שבהופכיות, כשהבורא והנברא נפגשים, בצורה טבעית יש השתלשלות של ה-ו-י-ה. מה זה בצורה טבעית?
לא, לא קורה שום דבר בצורה טבעית אלא זה בטבע האור, בטבע של הבורא, שהוא רוצה להיטיב לנברא. אנחנו לא יודעים מה זה "להיטיב", זה לא לפי מה שאנחנו מבינים, אלא הבורא רוצה להשפיע לנברא, ואז הוא משפיע בצורה כזאת שהוא מפתח את הנברא, הוא רוצה שהנברא יהיה מוכן להרגיש אותו ולהבין אותו.
תלמיד: טבע האור זה לפני הה-ו-י-ה?
כן, ודאי.
תלמיד: לזה קוראים "מחשבת הבריאה"?
כן. ודאי שהאור הוא הראשון, הכול נמצא בו, כל התוכנית, כולל מה שעוד לפני הנברא. אנחנו לא יכולים לדבר על האור לפני שהוא ברא את הנברא, כי כמו שבעל הסולם אומר, תכף נכללו האור והכלי יחד, הרצון לקבל והרצון להשפיע. אבל בעצם הראשון הוא האור ובו ישנה כל התוכנה, התוכנית, מה יקרה עד הסוף, אין שום דבר שפתאום קורה ולא מתוכנן. אלא כלפינו כך זה מתרחש, ואצלנו ישנה רק אפשרות אחת, או לגלות את זה בעצמנו כמו הזקן שמחפש את החיסרון, או שהאור ידחוף אותנו. או בפַנים של האור או באחוריים של האור.
אות ד'
"והצורך להשתלשלות הרצון לקבל על ד' בחינות האמורות שבאבי"ע, הוא מפני שיש כלל גדול בענין הכלים, אשר התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו, פי', כי כל עוד שהכלי לא נפרד פעם מהאור שלו, הרי הוא נכלל עם האור ובטל אליו כנר בפני האבוקה. וענין הביטול הזה הוא, מפני שיש הפכיות ביניהם הרחוקה מקצה אל הקצה, כי האור הוא שפע הנמשך מעצמותו ית' יש מיש, ומבחינת מחשבת הבריאה שבא"ס ית', הוא כולו להשפיע ואין בו מבחינת רצון לקבל אף משהו, והפכי אליו הוא הכלי, שהוא הרצון הגדול לקבל את השפע ההוא, שהוא כל שורשו של הנברא המחודש, הנה אין בו ענין של השפעה כלום. ולפיכך בהיותם כרוכים זה בזה יחד, מתבטל הרצון לקבל באור שבו. ואינו יכול לקבוע את צורתו אלא אחר הסתלקות האור ממנו פעם אחת, כי אחר הסתלקות האור ממנו הוא מתחיל להשתוקק מאד אחריו, והשתוקקות הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון לקבל כראוי, ואח"ז כשהאור חוזר ומתלבש בו הוא נבחן מעתה לב' ענינים נבדלים, כלי ואור, או גוף וחיים. ושים כאן עיניך כי הוא עמוק מכל עמוק."
זה שהרצון לקבל הוא נולד, יצא יש מאין בלי שום אמצעים לפי יכולת הבורא לברוא משהו שהפוך ממנו, שזה נקרא בעצם "פעולת הבריאה", "בר מהבורא", זה לא אומר שבצורה כזאת הנברא, הרצון לקבל הזה יכול להתקיים. כי בזה הוא לגמרי נמצא בכל השליטה של הבורא, והוא לא יכול לקבוע שום דבר לבד. זאת אומרת, הוא לא קיים. זאת אומרת, הקיום שלו יוצא לפי מידת הניתוק שלו מהבורא.
יש כאן דבר והיפוכו. מצד אחד הנברא חייב לקבל מהבורא את הטבע שלו, הכוחות שלו, ההפעלה שלו, את כל הקיום שלו, מצד שני הוא חייב להיות מנותק מהבורא, אחרת הוא לא ייקרא "נברא" שנבדל מהבורא, הפוך ממנו. אפילו ששונא אותו, לא סובל אותו, כי לפי הטבע הם הפוכים. ועצמאי ממנו, שהפוך, או בעד או נגד זה עוד לא אומר שהוא עצמאי. צריכים להיות כאן כמה הבחנות שהוא רוכש הנברא, שהוא חייב להיות עצמאי, אחרת מה התועלת מכל הבריאה. שהבורא משחק, זה נקרא "עם לוויתן שברא אותו"?
זאת אומרת, נברא חייב להיות עצמאי, רחוק, הפוך, חכם, מבין, מרגיש, נמצא באותם הכוחות בכל וכל מה שיש בבורא. וההפכיות הזאת היא דווקא מקנה לו עצמאות ויכולת אז מתוך המצב ההפוך, העצמאי, להגיע להידמות לבורא, אם הבורא הוא השלם והעליון, והכולל הכול. זאת אומרת, נברא זה לא סך הכול הרצון לקבל, זו חייבת להיות מערכת מאוד מאוד מורכבת שהפוכה מהבורא.
זאת אומרת, מיהו הבורא אני לא יודע. אבל אני צריך להיות נבנה ממערכת שהיא הפוכה ממנו. אני צריך להיות במערכת שהיא יכולה להידמות לו, לגמרי לתפקד כמוהו. אני צריך להיות במערכת שהיא מבחינה, בודקת, ועושה כל מיני פעולות שאני בעד ונגד, ועושה כאן כאלו שינויי מצבים שזה ממש דורש ממני כאלו מערכות, כאלו הבחנות, שאיפה יש את זה בנברא, באותו רצון לקבל הקטן שהבורא ברא?
זאת אומרת, כאן אנחנו מבינים שאת הנברא צריכים להכין לתפקידו, שהוא יעמוד מול הבורא, ויהיה כמו הבורא, ויהיה מסוגל להבחין בבורא כל ההבחנות, עד יוד האחרונה, עד הפרוטה האחרונה, ולעשות מעצמו גם דימוי כזה. ועליו להיות כביכול מורכב משני חלקים, שבתוך תוכו הוא נשאר הפוך מהבורא, ומחוצה לזה הוא מרכיב על עצמו צורה הדומה לבורא.
זאת אומרת, נברא זה באמת מערכת מאוד מאוד מורכבת, שחייבת לדעת ולשמור על עצמה על כל ההפכיות בעד ונגד שלה בהכרה, בהבנה שעבודת הנברא היא רק להכיר ממה הוא קיים, אחרי שהבורא החדיר בו את כל ההכנות הללו, רק להכיר בהם זה לא פשוט, זו דרך ארוכה. אבל כאן כדאי יותר ויותר לחשוב מה הוכן לנו, כדי להתקדם ולהגיע למטרת ההתפתחות שלנו.
כמו שהוא כותב, ואז נגמרת הבריאה באור וכלי בעולם הזה, זה לא הסוף, זה רק השגת הצורה ההפוכה מהבורא. אחר כך יש לנו עלייה ממטה למעלה, ואחר כך יש לנו ציר, לא ירידה אלא ציר להכיר את עצמנו איכשהו במה שאנחנו נמצאים, ולעלות בחזרה, שאלה כבר דרגות של הזדהות עם הבורא. כשאנחנו כביכול מרכיבים את המערכת, אנחנו משתמשים אמנם במה שכבר קיים, אבל היחס שלנו, ההזדהות, ההיכרות שלנו היא כביכול בונה את המערכת.
אז להיות נברא כמו שהוא אומר "הרצוי לתפקידו", זה רק אחרי שאנחנו מגלים את כל הבחינות שמהם מורכבים.
שאלה: הרבה פעמים אנחנו שואלים את השאלה, מה זה העולם הזה?
לא יודע. אתה יודע מה זה עולם האצילות, בריאה, יצירה, עשיה? אז יש עוד כזה, שנקרא "עולם הזה". אני חושב שזו השגה שהנברא בה לגמרי מנותק מהבורא. השגה רוחנית ודאי. כי אם מדברים כלפי הבורא זה רוחניות.
תלמיד: למה זה קשה?
כי אתה מתבלבל. אתה מתבלבל בין המציאות שאתה נמצא עכשיו, כאילו אתה נמצא בהרגשה, כאילו אתה מרגיש איזה עולם שכך אתה קורא לזה, לבין מה שכתוב "העולם הזה". אז זה לא העולם הזה, זה לא מה שהם מתכוונים.
תלמיד: אבל איפה אנחנו?
אנחנו לא נמצאים בכלל, אנחנו לא נמצאים. לא נמצאים, אתה מבין את זה או לא? כי "נמצא" זה נקרא שאני מרגיש את הבורא באיזו מידה. אני לא מרגיש אותו. אתה יכול להגיד, "למה לא? זה שאני מרגיש, אני יכול להגיד שזה בורא. אלא מה? מה עוד יכול להיות? אין עוד מלבדו". כשתתחיל להרגיש את הבורא כמקור למה שאתה מרגיש, אז תקרא למציאות שהיא מתגלה לך "עולם", מידת העלמה ומידת הגילוי, אז תתחיל את זה כך לאבחן.
תלמיד: מה זה נקרא שאנחנו "לא נמצאים"?
לא נמצאים, כי אנחנו לא יכולים למדוד את עצמנו כלפי משהו בטוח, קיים, אטלון, קנה מידה החלטיים. לא יכולים. הכול זה כך אוורירי.
שאלה: מה זה השפע שנמצא בתוך האור והוא נמשך מעצמותו?
ב"שפע" אנחנו מתכוונים לא על האור הקונקרטי שמשפיע על הרצון לקבל, אלא ליחס הבורא שבו כלול הכול. גם נברא עתידי, גם כל השינויים שהוא צריך לעבור, הכול זה נקרא "שפע".
שאלה: אז אנחנו לא נמצאים בזה, לא נמצאים במה שאנחנו קוראים עדיין?
אז מה, קוראים? אני קורא על אמריקה, אז אני נמצא באמריקה?
תלמיד: ובתחילת השיעור אני שמעתי אותך אומר על זה, שכל דבר בהשתלשלות נוגע במצבים שאנחנו עוברים, וצריכים להשתדל להוציא מזה לעבודה שלנו. אז אני שואל, איך מתיישבים שני הדברים ביחד?
לומדים. לומדים ומשתדלים איכשהו להבין מה אנחנו עושים עם זה, איך שזה נוגע בנו. אבל שוב, אחרי שאנחנו מייצבים את עצמנו נכון בקבוצה ויודעים למה צריכים להשתוקק, אז אנחנו לומדים, ומודדים עלינו עד כמה שזה מתאים לנו, ויכול לקדם אותנו.
שאלה: שמעתי שאמרת שהנברא בתוכו תמיד הפוך מהבורא ומחוצה לו הוא בונה מערכת כאילו דומה לבורא.
זאת אומרת, הוא תמיד נמצא בשני הפכים. אם אנחנו אומרים "נברא". ב"נברא" אנחנו מתכוונים לצורה הפוכה מהבורא וצורה דומה לבורא, "סנדביץ" כמו שאנחנו אומרים, זה כבר נקרא "נברא". אבל אם זה לא סנדביץ' אז לא נברא, אין. אם זה נמצא רק בתכונת הלקבל זה היצר הרע, נגיד. או בעל מנת להשפיע, כולו בהשפעה, זה היצר הטוב, או המלאך הטוב או המלאך הרע, לא חשוב, אבל כוחות. אם אתה משלב את שני הכוחות האלה על ידי כוח שלישי שנקרא בחירה חופשית, אז יש לך החצי העליון של הפרצוף, והחצי התחתון של הפרצוף שסידרת אותם על ידי שליש אמצעי דתפארת, בחירה חופשית, ואז יש לך פרצוף, אז אתה נברא.
חייב להיות אדם כלול משני דברים הפוכים בכל רגע ורגע. וצריך לדאוג על הרע כמו על הטוב, כי בלי שילוב שלהם הנכון, אין לו צורה.
שאלה: העבודה הזאת מתחילה להיות מורגשת בעשירייה יותר ויותר. לגבי המערכת שהנברא בונה מחוצה לו, מערכת ההשפעה. תמיד בתוכו הוא יישאר הפוך מהבורא ומחוצה לו הוא בונה מערכת, מה הביטוי של ה"מחוצה לו"?
הביטוי של "מחוצה לו" זה הקבוצה, עשירייה. יותר מזה אנחנו בינתיים לא יודעים לאבחן ונחכה עד שנוכל להגיד משהו יותר.
שאלה: הוא מדבר באות ד' על תהליך שנקרא "התפשטות האור והסתלקותו".
אנחנו יודעים שבהשתלשלות מלמעלה למטה זה קורה הרבה פעמים, בגלגלתא, ע"ב וס"ג, אחר כך בשבירה בכלל ובצמצומים ועוד, מה אפשר ללמוד מזה?
רק בהופעת האור או החושך אנחנו לא יכולים להבחין שום דבר, כל ההבחנות שלנו הם בין זה לזה. בחיכוך בין שניים, בהתגלות בין שניים, אבל רק בדבר והיפוכו אנחנו יכולים להבין, להרגיש משהו. לא יכול להיות בצורה אחת, או באור או בחושך, משהו שאנחנו אפילו נרגיש, מכל שכן להבין, לעשות משהו. כלום.
לכן כל הפעולות שהוכנו לנו מראש, שזה השתלשלות מלמעלה למטה עם כל הטנת"א, עם כל מה שיש שם, אין סוף פרטים, וכול זה שמתרכז בנו בסוף הסולם זה הכול בשבילנו. ואז אנחנו יכולים על ידי המאור המחזיר למוטב להתחיל להשתמש בכל הרשימות הללו.
תלמיד: מה אנחנו יכולים ללמוד על תהליך החינוך?
שאנחנו מאוד מורכבים ושצריכים להביא בהדרגה את המאור המחזיר למוטב, ורק בו אנחנו תלויים בדרך טובה. ואם לא נדע איך למשוך את המאור המחזיר למוטב, אז אנחנו נתקדם בכל זאת באורו אבל בצורה הפוכה, שזה החושך. כי האור שלא מאיר לפי ההזמנה שלנו, הוא מאיר כך כדי לעורר בנו רצון אליו. וזה אנחנו מרגישים כחושך, כייסורים.
תלמיד: האם האור עושה לנו בהתפתחות ממטה למעלה תהליך של התפשטות האור והסתלקותו?
כן, ודאי. זה כל הזמן קורה. עוד לפני שאנחנו מרגישים משהו, האור עושה את הפעולות שכתוצאה מזה אנחנו מרגישים. אין נברא מתעורר, מזיז אצבעו מלמטה עד שמגיע אליו מלאך מלמעלה, מכה אותו, אומר לו גדל1 וכן הלאה.
תלמיד: אפשר ללמוד מזה גם על תהליך ההפצה או תהליך החינוך, שאנחנו צריכים לבצע בצורה כזאת של גילוי, הסתרה?
אנחנו בטוח, אפילו בצורה אינסטינקטיבית כך בונים מערכות חינוך. האנושות כולה ככה בונה את זה. כמה אנחנו עוברים בחינות וכל מיני תרגילים יומיום, יומיום. כל המערכת כך צריכה לעבוד. לא יודע איך זה היום, אבל בזמני חצי מכל שיעור בכל מקצוע בבית ספר, היו תרגילים. המורה מסביר משהו ואחר כך עושה על זה תרגילים ואנחנו צריכים לפתור. חוץ מזה שהיו מבחנים וכן הלאה.
האנושות מבינה את זה מתוך המבנה שלה הפנימי, שבלי זה אי אפשר להתקדם. חייבת להיות צורה הפוכה. נותנים לך, שואלים ממך, נותנים שואלים. ורק דווקא זה מעורר אותך להבין מה שקיבלת.
תלמיד: וזה בגלל שככה זה בשורש שלנו, שככה נבראנו?
כן. ודאי. אם לא היה בשורש שלנו לא היינו אף פעם יכולים להבין ולא לקבל ולא לשמוע, לא לגלות. אנחנו מגלים כבר ישן נושן שקיים.
אנחנו צריכים לשים לב להתפשטות האור והסתלקותו שעושה את הכלי ראוי לתפקידו, כי אנחנו לא מעוניינים בזה. אנחנו רצון לקבל מלכתחילה. עד כמה שאנחנו בכל זאת רוצים לבנות בנו מערכת השפעה שהיא למעלה מהרצון לקבל, בכל זאת אנחנו מאוד מאוד רגישים לנוכחות האור והסתלקותו. עד שבונים מערכת שהסתלקות האור זה כמו ביאת האור, זה צמצום, מסך, אור חוזר וכן הלאה. אבל אנחנו צריכים בכל זאת, כמה שאפשר יותר ויותר להכיר ולהסכים, שהסתלקות האור יש בה עוד יותר חשיבות מהתפשטות האור.
כי אנחנו רואים עד כמה כל ההשתלשלות הזאת מלמעלה למטה, זה הכול הסתלקות האור, רק בצורה הדרגתית לבנות בנו כל פעם בצורה כזאת, התחל הפסק, שכל פעם, כל פעם אנחנו נהיה רגישים לצורות, ליחסים של האור שכל פעם כך מופיע וכך מופיע, כל הזמן. ואנחנו על ידי זה נעשים כלולים מכל ההתפעלויות, כך מסתלק וכך מגיע, כך מסתלק וכך מגיע. ועל ידי זה יש לי, "אין חכם כבעל ניסיון", שאני יכול אז לעשות עם זה משהו.
שאלה: אמרת שהנברא בונה פרצוף. רציתי לשאול איך הנברא בונה פרצוף תוך כדי שהוא מחבר בין תכונות הבורא לנברא?
על זה אנחנו עוד נלמד, זה עדיין לא כאן.
תלמיד: גם בעבודה בעשירייה, כל אחד בעשירייה בונה את הפרצוף שלו או שאנחנו בונים פרצוף אחד משותף?
גם את זה נלמד. אבל [בונים] גם פרצוף פרטי שישתווה עם הפרצוף הכללי. זאת שאלה טובה. אני בונה פרצוף פרטי שלי, שזה ספירות, מלמעלה למטה עשר נגיד, וכל אחד מהם ברוחב עשר, אז אני בונה פרצוף פרטי שלי בכמה שאני נכלל מכולם, ואחר כך עד כמה שהפרצוף הפרטי שלי נכלל בכולם בפרצוף הכללי.
תלמיד: איך אני יודע שבניתי פרצוף?
לפי מידת התגלות הבורא. אם הפרצוף הוא נכון, אני מגלה את האור ששורה בו. כי בסך הכול בניתי את הכלים שבהתחברותם הם דומים לאור. ואז אני מגיע למצב שאני מתפעל מהחיבור של הכלים שזה נקרא האור.
מאיפה אנחנו מגלים את האור? מה זה האור בכלל? אני לא יודע. אני יודע רק שהכלים שלי הם מסודרים בצורה כזאת שנותנים לי התפעלות כזאת שזה האור. להתפעלות הזאת אני קורא אור. איך אני שומע צליל? אני שומע צליל. עד שמגיע איזה גל לתוף ומהתוף הלאה פנימה פנימה, עד שאני מזהה משהו, האם זה דומה למשהו שנמצא מחוצה לי? לא. כי זו התאמה של המנגנון הפנימי שלי למשהו שיש מבחוץ, ואת ההתאמה הזאת אני קורא, אני מרגיש. ככה זה עובד. זה כמו מסך, דחייה, אור חוזר, אור ישר, מקבלים, מתפעלים, מכניסים את זה פנימה בתוך הרצון לקבל עד שמתחילים לברר. ככה זה עובד.
אנחנו עוד נלמד את הדברים האלה.
שאלה: למה לברוא משהו שהוא עד כדי כך הפוך מהבורא? למה לא לתת לו קצת דברים דומים? למה ההפכיות הגמורה הזאת?
אתה רואה, הוא לא התייעץ איתך.
תלמיד: הבן שלי למשל, יש לו תכונות מסוימות שבאות ממני. למה זה עד כדי כך חותם ונחתם, הפוך לגמרי?
כי אי אפשר שהנברא לא יהיה הפוך מהבורא אם הבורא רוצה שהנברא ישיג אותו ב-100%. אי אפשר להשיג משהו אם אתה לא הפוך מזה ב-100%. אלא דווקא בהפכיות, "כיתרון אור מתוך חושך". מתוך הסנדביץ' הזה שיש לך שנאה ועל פניה אהבה, אי אפשר אחרת. אם אתה חושב שזה אפשרי, אתה לא משיג באמת בצורה אמיתית שום דבר, אפילו לא מרגיש שזה כך. אתה חייב לשנוא ועל פני זה לאהוב.
תלמיד: ואותו משהו, שכן מסוגל על פני השנאה לאהוב, יש בו משהו שהוא כן דומה למאציל? הרי יש נקודת מפגש מסוימת במקום הזה שאפשר להשיג את זה, הרי אם יש בי תכונה שכן מסוגלת לאהוב, הרי יש בי משהו מתוך המאציל, לא? אז למה זה נקרא הפכיות?
אנחנו נצטרך פשוט להבין את זה מתוך העשייה, מתוך המעשה, אין לנו עדיין את ההבחנות המנוגדות האלה. אני רק לא מבין איך זה שבשכל הרגיל, הבריא זה לא מובן, שלא יכול להיות אלא רק יתרון אור מתוך חושך.
תלמיד: את זה אני מבין, אבל מה שאני לא מבין זה את העניין הזה של ההתרחקות העצומה הזאת.
אז אתה לא מבין מה זה יתרון מתוך חושך אם אתה כך אומר. כי חושך זה חושך, עד שאתה לא משיג אותו ואין לך כלום חוץ ממנו. שגם השגת החושך זה אור, זה נקרא "אורתא", לילה, גם זה אור, רק אור מיוחד, כי בלי זה גם חושך לא היית מרגיש. כמו שעיוור מלידה, הוא לא יודע מה זה אור, הוא לא יודע מה זה לראות, הוא חושב שכך צריך להיות. אתה לא תוכל להסביר לו אם אין לו רשימות מקודם משום דבר, אתה לא תוכל להסביר לו שיש דבר כזה כמו ראייה.
תלמיד: אני אנסה לשאול את זה בצורה אחרת. נניח שאני רוצה להתכלל ברצון של מישהו אחר, מחוצה לי לחלוטין, שהוא חבר, הרי יש בינינו נקודה מסוימת שכן אני יכול לחוש, להרגיש.
לא, אין כזאת נקודה. אתה מבין מה זה הפוך, או שאתה עושה כאן איזה שקר באמצע. אין נקודה.
תלמיד: אז מה זו התכללות? מה זה רצון משותף?
צריכים להבין על ידי מה זה קורה, שבלי שבירה זה לא יכול להיות. אל תתחילו להתייחס עם השכל הבהמי שלכם למה שאנחנו לומדים. אלו הבחנות אחרות, מאוד מאוד חדות ואמיתיות. אין קשר, אין שום מגע בין בורא לנברא, זה נקרא "יש מאין", "אין", גמרנו, פשוט אין.
איך זה קורה? זה אני לא יודע ולא [מתיימר] לדעת את זה, זה למעלה ממני. אני לא נמצא בצד הבורא ואפילו במידה הזאת לא נמצא גם מצד הנברא. לומדים, על ידי השפעת המאור המחזיר למוטב אנחנו נלמד גם את צורת הבורא, גם את צורת הנברא, זה כנגד זה. בינתיים אנחנו לא נבראים. נברא זה נקרא שנמצא מול הבורא, בצורות ההפוכות ממנו, המנוגדות לו. איפה יש לנו את זה? זו דרגה גדולה מאוד.
שאלה: יש דרך לזרז את החושך הזה בינינו?
אנחנו לא עושים את זה אף פעם כך. יש לנו מטרה ואנחנו הולכים לקראת האור, לקראת החיבור, והחושך שמתגלה הוא מתגלה במידה שאנחנו צריכים אותו כדי להבחין באור.
לחושך אין לי שום אפשרות להגיע, רק לאור. המערכת היא בנויה כך, שאם אני לא משתוקק לאור, הוא פועל עלי בצורה ההפוכה, שאני אז מגלה את החושך כצורה הפוכה מהאור. בעצם החושך אינו, רק צורה הפוכה מהאור כך היא נקראת אצלי, חושך.
שאלה: אם התפשטות האור והסתלקותו מלמעלה, אולי זה מרמז לנו על העבודה שלנו מלמטה, שקודם כל הסתלקות האור ולפי זה התפשטותו?
אנחנו כולנו תלויים בהסתלקות. רק אחרי הסתלקות האור, שאדם יודע איך נכון להתייחס להסתלקות האור, הוא על פני זה גדל. הכלל הוא אותו כלל, התפשטות האור מלמעלה שזה קורה, התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו, אז אצלנו ההסתלקות היא קודם כל.
הבורא בונה מקום, איפה שאתה מרגיש שהוא חסר, ואז אתה נמשך למלאות את המקום הזה בנוכחותו, בהופעתו, אבל הוא מגלה בך את המקום הזה. הוא מגלה איזה צרות, בעיות, ואז בהן אתה מתחיל להרגיש שחסרה לי נוכחות הבורא. אחרת אני לא יכול להתייחס נכון, לא לפעולה עצמה, ולא לתוצאה ממנה.
אות ה'
"ולפיכך, צריכים לד' בחינות שבשם הוי"ה, הנקראות חכמה בינה ת"ת מלכות. כי בחי"א הנק' חכמה, היא באמת כל כללותו של הנאצל אור וכלי, כי בו הרצון לקבל הגדול, עם כל כללות האור שבו הנק' אור החכמה, או אור החיה, כי הוא כל אור החיים שבנאצל המלובש בהכלי שלו," זה מה שיש מלכתחילה, שהבורא נותן לנברא את הכלי ואת האור ושניהם קיימים בנברא בצורה שווה. אבל עדיין אין הרגשת הכלי ואין הרגשת האור בנברא, אלא ככה זה מגיע מהבורא. כי רוצה שבסופו של דבר שכך זה יקרה, אבל כבר מצד הנברא.
"אמנם בחינה הא' הזו, נבחנת לכלו אור, והכלי שבו כמעט שאינו ניכר, כי הוא מעורב עם האור ובטל בו כנר בפני האבוקה." זו צורת הדבקות שמגיעה מלמעלה בכוח הבורא ושורה על הנברא. לאותה צורה אנחנו נצטרך להגיע, לאותה הדבקות, שיש כל הרצון המגולה, וכל האור המגולה, וכל היחס שמצד הבורא כאן מגולה, ושיתגלה רק רצון מצד הנברא, שהוא רוצה שרק מצדו זה יקרה.
זאת אומרת, בחינה א' היא הבחינה האידיאלית רק חסרה כאן תגובה מהנברא, שהנברא ירצה שזה יקרה בעצמו. זאת אומרת, חיסרון צריך להיות, ואז אותה בחינה א' היא תהיה גמר התיקון.
"ואחריה באה בחי"ב," מה לא מספיק בבחינה א' שבאה בחינה ב'? מה מתגלה בבחינה א'? מה צריך להתגלות? כנראה שזה לא דבר המושלם לפי מחשבת הבריאה.
"והוא כי כלי החכמה בסופו הוא מתגבר בהשוואת הצורה לאור העליון שבו," כבר יש מיד שהם נמצאים יחד, כרוכים יחד, ממלאים זה את זה, כאילו הכול בא משלמות הבורא. ובכל זאת מה קורה? הבורא החדיר בתוך הנברא, בתוך הרצון לקבל, הרגשת החיסרון ולכן זה הולך להתפתח. אחרת הכול היה נגמר בבחינה א'. מה יכול להיות יותר טוב? יש רצון לקבל מלא בתענוג אינסופי. "דהיינו שמתעורר בו רצון להשפיע אל המאציל. כטבע האור שבתוכו שהוא כולו להשפיע,"
זה בא מהבורא. זאת אומרת הרצון שלנו שאנחנו רוצים להשפיע לבורא ולהגיע אליו, הוא גם בא ממנו. "ואז ע"י הרצון הזה שנתעורר בו, נמשך אליו מהמאציל אור חדש הנקרא אור חסדים," זאת אומרת, התוספת שיש לי על הרצון שלי להשפיע לבורא, היא מקובלת אצלי, מורגשת אצלי כאור, אור חסדים. "ומשום זה כמעט שנפרש לגמרי מאור החכמה שהשפיע בו המאציל, כי אין אור החכמה מקובל רק בהכלי שלו, שהוא הרצון לקבל הגדול בכל שיעורו, כנ"ל. באופן שהאור וכלי שבבחי"ב משונים לגמרי מבחי"א כי הכלי שבה הוא הרצון להשפיע והאור שבה נבחן לאור החסדים, שפירושו אור הנמשך מכח הדבקות של הנאצל בהמאציל." זאת אומרת יש כאן אבחנה מאוד מיוחדת, התעוררות מצד הנברא. והנברא נמצא כל כולו בשליטת המאציל, אבל מה שמתעורר בו, כביכול ממנו, זה מעורר אור חדש, אור חסדים, דבקות, רצון להופיע בצורה כזאת כלפי הבורא כמו שהבורא אליו. זאת אומרת כל זה מגיע מלמעלה, אין לנו מה לחפש, אנחנו רק צריכים לגלות את כל הנטיות האלה, הפעולות האלה, שהן נמצאות בנו ורק לגלות אותן, להפעיל אותן. "כי הרצון להשפיע גורם לו השואת הצורה למאציל, והשואת הצורה ברוחניות היא דבקות," זאת אומרת השוואת הצורה. לא שהוא מקבל הכול מהבורא, אלא כאן מדובר לא על הקבלה והשפעה במילוי הכלים, אלא מדובר על השתוות הצורה, היחס, שיש אותו יחס לבורא כמו שהבורא אליו. ואז המצב הזה הוא קובע שזו בחינה ב'. "ואחריה באה בחינה ג'. והוא כי אחר שנתמעט האור שבנאצל לבחינת אור חסדים בלי חכמה כלל, ונודע, שאור החכמה הוא עיקר חיותו של הנאצל, ע"כ הבחי"ב בסופה התעוררה והמשיכה בקרבה שיעור מאור החכמה, להאיר תוך אור החסדים שבה. והנה התעוררות הזו המשיכה מחדש שיעור מסוים מהרצון לקבל שהוא צורת כלי חדש הנקראת בחינה ג' או ת"ת, ובחי' האור שבה נק' אור חסדים בהארת חכמה כי עיקר האור הזה הוא אור חסדים ומיעוטו הוא אור חכמה." יש כאן כבר משהו חדש. שהנברא מתעורר בסופה של בחינה ב', הוא מתעורר לקבל מהבורא אור חכמה, מה שהבורא רוצה לתת לנברא אז הנברא בעצמו עכשיו מתעורר לקבל את האור החכמה מהבורא, זה נקרא בחינה ג'. זאת אומרת הוא מתעורר מפני שכמו שכותב כאן המחבר,"ואחריה באה בחינה ג'. והוא כי אחר שנתמעט האור שבנאצל לבחינת אור חסדים בלי חכמה כלל, ונודע, שאור החכמה הוא עיקר חיותו של הנאצל, ע"כ הבחי"ב בסופה התעוררה והמשיכה בקרבה שיעור מאור החכמה, להאיר תוך אור החסדים שבה." זאת אומרת למה? כי זו החיות שלו של הנאצל ולכן כשהוא הרגיש שהוא לא יכול לחיות רק מהשפעה כמו הבורא, אלא הוא חייב להמשיך את אור החכמה. כמה? כמה שאני צריך כדי להמשיך את אור החסדים שבי, אבל כדי לחיות בזה אני צריך גם את אור החכמה.
זאת אומרת בחינה ג' היא בחינה מאוד מיוחדת, היא נראית לנו כזאת לא כל כך מובנת איפה הראש שלה, איפה התוך שלה, איפה הסוף שלה וכן הלאה, אבל היא מאוד מיוחדת כי שם הנברא אומר, כמה שאני צריך כדי להחיות את עצמי אבל להישאר בהשפעה כי הראש שלי בבינה, ההתחלה שלי, הבינה מתכננת אותי, אז אני רוצה להיות בהשפעה כמו בינה רק אני בהשפעה זאת חייב להתקיים. אחרת ההשפעה הזאת גם לא ממני, צריכים להבין מה כאן מעורר את הנברא, להמשיך את אור החכמה.
אם לא ימשיך את אור החכמה לא יוכל יותר להיות בחסדים, וכדי להישאר בחסדים הוא חייב להמשיך את אור החכמה, זאת אומרת הוא לא ממשיך את האור החכמה להנאת עצמו אלא כדי להתקיים, "לא יגונה ולא ישובח". זה הכרחי. ולכן בחינה ג' היא עדיין לא רצון לקבל זה רק ערבוביה בין רצון לקבל ורצון להשפיע, שהרצון לקבל שם הוא כולו רק כדי להתקיים ברצון להשפיע, זו הבחינה ג'. לכן זעיר אנפין נקרא הקדוש ברוך הוא, אחר כך אנחנו נבין למה, ולכן זו לא הצורה הסופית של הנברא.
"ואחריה באה בחינה ד', והוא כי גם הכלי דבחי"ג בסופו התעורר להמשיך אור חכמה במילואו כמו שהיה בבחי"א," זאת אומרת לא כדי להיות בחסדים אלא כדי להתמלאות באור החכמה. "ונמצא התעוררות הזו היא בחינת השתוקקות בשיעור הרצון לקבל שבבחי"א, ונוסף עליו, כי עתה כבר נפרד מאור ההוא, כי עתה אין אור החכמה מלובש בו אלא שמשתוקק אחריו, ע"כ נקבע צורת הרצון לקבל על כל שלימותו, כי אחר התפשטות האור והסתלקותו משם, נקבע הכלי, כנ"ל, וכשיחזור אח"כ ויקבל בחזרה את האור, נמצא הכלי מוקדם להאור. וע"כ נבחנת בחינה ד' הזאת לגמר כלי. והיא נק' מלכות."
נקרא שוב.
אות ה'
"ולפיכך, צריכים לד' בחינות שבשם הוי"ה," זאת אומרת כדי להגיע לכלי האמיתי אנחנו צריכים את כל ההתפשטות הזאת הה-ו-י-ה. "הנקראות חכמה בינה ת"ת מלכות. כי בחי"א הנק' חכמה, היא באמת כל כללותו של הנאצל אור וכלי, כי בו הרצון לקבל הגדול, עם כל כללות האור שבו הנק' אור החכמה, או אור החיה, כי הוא כל אור החיים שבנאצל המלובש בהכלי שלו," את זה הבורא מקדיש לבריאה יש שם הכול רק מתפתח אחר כך. "אמנם בחינה הא' הזו, נבחנת לכלו אור, והכלי שבו כמעט שאינו ניכר," רק כדי להחזיק את האור. "כי הוא מעורב עם האור ובטל בו כנר בפני האבוקה." "ואחריה באה בחי"ב, והוא כי כלי החכמה בסופו הוא מתגבר בהשואת הצורה לאור העליון שבו, דהיינו שמתעורר בו רצון להשפיע אל המאציל. כטבע האור שבתוכו שהוא כולו להשפיע, ואז ע"י הרצון הזה שנתעורר בו, נמשך אליו מהמאציל אור חדש הנקרא אור חסדים, ומשום זה כמעט שנפרש לגמרי מאור החכמה שהשפיע בו המאציל, כי אין אור החכמה מקובל רק בהכלי שלו, שהוא הרצון לקבל הגדול בכל שיעורו, כנ"ל. באופן שהאור וכלי שבבחי"ב משונים לגמרי מבחי"א כי הכלי שבה הוא הרצון להשפיע והאור שבה נבחן לאור החסדים, שפירושו אור הנמשך מכח הדבקות של הנאצל בהמאציל. כי הרצון להשפיע גורם לו השואת הצורה למאציל, והשואת הצורה ברוחניות היא דבקות, כמ"ש להלן." זאת אומרת, הכול תלוי ברצון שמתעורר בנברא, אם הרצון הוא רצון לקבל אז הוא יכול להרגיש רק את אור החכמה. אם הרצון הוא רצון להשפיע אז אותו אור שמגיע שנמצא בו מורגש כאור חסדים, וזה הכול תלוי בנברא, בהופעת הרצון.
שאלה: איך משהו שמתמלא ורוצה לקבל, פתאום רוצה להיות כמו האור שממלא אותו?
כי האור שמשפיע שקיבל הוא פועל בו ואז מתוך זה הוא מבין משהו חדש, כי הוא לא מקבל משהו. אני קיבלתי איזה משהו טעים איזו עוגה טעימה ושאני אוכל את העוגה וזה טעים לי, אז יחד עם הטעם אני עכשיו מקבל את ההרגשה שזה מגיע מאדם שאוהב אותי ונותן לי וזה מעורר בי רגשות אחרים חוץ מלהרגיש טעם בעוגה.
תלמיד: אבל יש פה איזו נקודת התהפכות בתהליך הזה.
ודאי, יש לך תוספת רצון כאן זה העניין, ישנם אנשים שלא מרגישים את זה, ישנם אנשים שמרגישים, אפילו חיה מרגישה. תתחיל להאכיל את הכלב, אפילו דוב ואתה תיראה שהוא יתייחס אליך אחרת.
אתה חושב שמתוך זה שהוא מבין את זה? הוא מבין את זה, רק הוא בנוי כדי להבין שאת זה הוא מקבל ממך, ואז היחס שלו אליך ישתנה בהכרח. זה ידוע, גם עם ציפורים, עם כל דבר.
תלמיד: בתוך התהליך נקודת ההיפוך הזאת אף פעם לא צפויה, אי אפשר לדעת מתי זה קורה שפתאום המקבל מתחיל לרצות להבין שיש מישהו שנותן.
כן, אנחנו לא יודעים את זה, אם אתה שואל אותי אני לא יודע. זה לא עניינינו, אנחנו צריכים לבנות מערכות שבהן אנחנו שולטים, ובהן אנחנו יכולים כך לחנך את עצמנו לגלות את הנותן.
שאלה: בחינה ב' נראית פתאום בחינה לא מציאותית, כי אין לה שום אור חיות, אין לה שום אור חכמה, מה מחזיק אותה?
מה רוצה בחינה ב'?
תלמיד: היא רוצה להשפיע.
מאיפה?
תלמיד: מזה שהיא רוצה להשתוות לאור שמילא אותה בבחינה א'.
מאיפה? שהיא הרגישה את המשפיע, משפיע עליה בבחינה א'. אני בבחינה א' כשקיבלתי את העוגה או משהו כזה, חוץ מזה אני מרגיש עוד טעם לוואי נוסף. מה הטעם הזה? היחס של המאציל, היחס של המאציל הופך להיות אצלי העיקר. למה? כי הוא לא בא כמו טעם עוגה מהמאציל, מהמאציל בא היחס שלו דווקא, ולכן הוא יותר חזק, וכשהוא מתגלה בי אני מתחיל לעבוד עם זה בהכרח. הרצון לקבל שלי מרגיש את עצמו מצד אחד יותר קרוב לטעם שבעוגה, אבל יותר רגיש לטעם היחס של המאציל.
תלמיד: אתמול אמרנו שהרוצה לחיות ימית את עצמו, ניראה שבחינה ב' זאת בדיוק הנקודה הזאת.
לא, היא לא ממיתה את עצמה.
תלמיד: אבל אין לה אור חכמה, זה מה שהוא כותב.
זה לא חשוב, היא לא רוצה אותו, היא רוצה להרגיש רק את המאציל.
תלמיד: אז מאיפה יש לה חיות?
כשהיא מרגישה שאין לה חיות, אז היא הופכת להיות בחינה ג'.
תלמיד: אבל איך היא יכולה לחיות בלי חיות?
לא, היא מגלה את אור החסדים. הוא אומר, "ואחריה באה בחינה ג'. והוא כי אחר שנתמעט האור שבנאצל לבחינת אור חסדים בלי חכמה כלל," שזה קרה. "ונודע, שאור החכמה הוא עיקר חיותו של הנאצל, ע"כ הבחי"ב בסופה התעוררה והמשיכה בקרבה שיעור מאור החכמה," בשביל מה? "להאיר תוך אור החסדים שבה." כי היא לא יכולה בלי זה, אבל זה כבר בחינה ג'. "והנה התעוררות הזו המשיכה מחדש שיעור מסוים מהרצון לקבל" זאת התעוררות חדשה מצידה, לא היה מצידה אף פעם, מצד הנברא, רצון להמשיך את אור החכמה. עכשיו הוא מרגיש שבלי האור הזה הוא לא יכול, אז הוא מושך אותו רק כדי לחיות, רק כדי לחיות, זה לא יגונה ולא ישובח, זאת הכרחיות. "שהוא צורת כלי חדש הנקראת בחינה ג' או ת"ת, ובחי' האור שבה נק' אור חסדים בהארת חכמה" מה זאת הארת חכמה? שלא צריך אותה יותר [אלא רק] כדי להתקיים. זאת אומרת, כלי הרצון לקבל חייב להיות במשהו ממולא באור החכמה, שזה נקרא "זעיר". ומה שהוא מקבל, הוא לא מקבל את זה, זה לא נקרא שהוא מקבל כי זה כדי להתקיים, כדי להשפיע. לכן אמנם הוא מורכב משני רצונות, רצון לקבל ורצון להשפיע, אבל הרצון לקבל שלו הוא לא לקבל, הוא רצון להתקיים. ולכן רק בחינה ד' היא רצון לקבל, שבחינה ג' מחליטה בסופה אני רוצה את אור החכמה. איך? למה? שהיא נמצאת בעל מנת להשפיע, אנחנו צריכים לברר את הדברים האלה, הם לא פשוטים. "ואחריה באה בחינה ד', והוא כי גם הכלי דבחי"ג בסופו התעורר להמשיך אור חכמה במילואו כמו שהיה בבחי"א," אבל בבחינה א' זה מהמאציל, עכשיו הוא רוצה לקבל את זה מרצונו. "ונמצא התעוררות הזו היא בחינת השתוקקות" כשבא מהנאצל במצב שאין לו, אז זה נקרא השתוקקות. "בשיעור הרצון לקבל שבבחי"א," זאת אומרת, בבחינה א' זה היה רצון לקבל שבא מלמעלה. בבחינה ד' זאת השתוקקות, אפילו לא רצון לקבל, השתוקקות שאין לי ואני רוצה. "ונוסף עליו," נוסף עליו "כי עתה כבר נפרד מאור ההוא, כי עתה אין אור החכמה מלובש בו אלא שמשתוקק אחריו, ע"כ נקבע צורת הרצון לקבל על כל שלימותו," שיש לו רצון כמו בבחינה א', והשתוקקות עכשיו לאותו רצון ולאור. "כי אחר התפשטות האור והסתלקותו משם, נקבע הכלי, כנ"ל, וכשיחזור אח"כ ויקבל בחזרה את האור," החכמה שהתלבש בו "נמצא הכלי מוקדם להאור." אתם צריכים להדגיש את המילים האלו "מוקדם להאור" זה העיקר, לכן זה נקרא כלי. "וע"כ נבחנת בחינה ד' הזאת לגמר כלי. והיא נק' מלכות."
שאלה: אנחנו מבינים שאור חסדים זה תענוג מדבקות או תענוג מהשפעה.
נגיד.
תלמיד: ומה זה תענוג מאור החכמה, זה תענוג מהחושים שלי?
יותר טוב להגיד כך, תענוג שמורגש בכלים דקבלה נקרא אור החכמה, תענוג שמורגש או מילוי שמורגש ברצון להשפיע זה נקרא חסדים. עכשיו, רצון להשפיע אין דבר כזה, רצון להשפיע זה הבורא, בנברא אף פעם לא יכול להיות רצון להשפיע אלא כוונה להשפיע, לקבל כדי להשפיע, אבל השפעה בעצמה לא נמצאת בנברא.
יכולת להשפיע, אין דבר כזה שאני נותן, אין לי מה לתת. אז מה שקורה שבחינה ב' שהיא מתפתחת מבחינה א', מה היא רוצה? תסבירו לי, היא רוצה להשפיע? מה זאת אומרת שהיא רוצה להשפיע? איזה כלי יש בה שפתאום רוצה להשפיע? איזה רצון זה? מאיפה היא מקבלת את זה?
תלמיד: כי היא מרגישה את זה שמשפיע לה.
אבל היא כולה רצון לקבל. זאת אומרת, רצון לקבל שמתרשם מהמאציל שהוא משפיע, אז הרצון לקבל הזה לא יכול להפוך את עצמו לרצון להשפיע, לא, הוא איכשהו מקבל על עצמו איזו צורה כזאת. מה זאת אומרת, מה הצורה הזאת שהוא מקבל? שאני הייתי מקבל ונהנה וכך אני בנוי גם לפי הרצון וגם לפי התענוג שהתפשט בי, זאת בחינה א'. עכשיו השפיע עלי המילוי שבבחינה א' שנקרא אור, אור חכמה, ואני מתוך זה רוצה להשפיע.
זאת אומרת, הרצון לקבל והאור שמתפשט בתוך רצון לקבל הם הביאו לי דווקא ההיפך, ידיעה על השורש שלהם, בחינת שורש, רצון להשפיע של הבורא, ואני רוצה להידמות לו. בחינה ב', זה לא שהיא לא רוצה לקבל, היא רוצה להשפיע. איך זה קורה? בצורה שזה בא מלמעלה למטה בהכרח. צריכים עוד להשתדל להבין את זה.
שאלה: הוא כותב שבחינה ב' מגיעה להשתוות הצורה ודבקות, אז למה צריך יותר מזה?
אבל זה לא מצידה, אין עדיין הפסק בינה למאציל, זה עדיין לא נברא. זה שבחינה א' מוסרת לבחינה ב' את התכונות של בחינת שורש, כי בחינה ב' רוצה להידמות לשורש, אז זה לא אומר שבחינה ב' היא כבר גמר הכלי. אפילו הרצון לקבל שלה לא נמצא, והרצון להשפיע שלה זה לא שלה, ולכן היא רק הדגמה של איזו תכונה מהבורא, של צורת ההשפעה.
תלמיד: אז מה הבסיס לדבקות? כי כאילו בבחינה ב' אין שום דבר הפוך.
אין מצידה ממש דבקות, זה מצד המאציל. זה כמו העובר שנמצא במי אמו, על חשבון אימא.
תלמיד: אז מה צריך כדי שתהיה באמת דבקות?
הנברא צריך להיות לגמרי נבדל מהבורא. לגמרי נבדל, לגמרי הפוך. אם אנחנו מדברים על נברא עתידי, אז זה ממש שמגיע דרך שנאה, זאת אומרת דרך שבירה. ואז הוא מקים את עצמו, ויוכל להידמות לבורא בשתי הצורות ההפוכות, נגד הבורא ובעד הבורא, ושתיהן שיהיו כעביות גדולה, וצמצום מסך ואור חוזר גדול.
תלמיד: ההופכיות חייבת להישאר על מנת שיהיה קשר?
כל הזמן. "בראתי יצר רע"2 שום דבר לא נעלם. מלאך המוות הופך להיות מלאך הקדוש, הכוונה היא שמקבל על עצמו צורה חדשה אבל בפנים הוא נשאר הפוך. רצון לקבל אי אפשר לבטלו.
תלמיד: אז השתוות הצורה היא על הצורה, היא לא על ההופכיות שיש בתוכו.
ההופכיות נשארת אחרת לא יהיה נברא. כל המטרה בהתפתחות היא להביא את הנברא לדרגת נברא שהוא הפוך מהבורא בכל צורות האפשריות. שונא, דוחה, מרחק אינסופי ביניהם לפי הטבע ואז איך הנברא מתגבר על המרחק הזה. זאת אומרת, מתחיל להשיג חשיבות הבורא ולהשליט אותו עליו.
תלמיד: אז פנימית הוא תמיד יהיה הפוך? זאת אומרת, תמיד תהיה הופכיות.
אחרת לא תהיה בריאה.
תלמיד: אז איפה קורה השתוות הצורה אם הוא תמיד נשאר הפוך?
בביטוי החיצון של הנברא. לכן נקרא אדם הדומה לבורא. לא שווה ולא כלום. איך יכול להיות שהוא יהיה שווה תגיד לי? איך אתה מתאר לעצמך בריאה, שזו בריאה, בר מהבורא, שהיא פתאום תאבד את ההופכיות, הטבע ההפוך? דווקא כל ההשגה, כל ההבנה, כל המילוי שלנו, כל ההרגשה שלנו זה מתוך זה שיש שני הפכים בנושא אחד.
תלמיד: אז אותה הופכיות היא לעולם לא תתבטל.
לעולם.
תלמיד: אז על מה קורים כל התיקונים? על הצורה?
כדי לקבל אותה צורה. ודאי.
תלמיד: הצורה היא מלובשת על ההופכיות?
הצורה היא מלובשת על הרצון לקבל שיש עליו מסך, צמצום, מסך, אור חוזר ואז לפי זה יש בו אותה צורה חיצונה כמו שלבורא. אבל לבורא זו צורה אחת ולנברא הוא בפנים הרצון לקבל הפוך, אכזרי, נורא, לכן כתוב ש"קשים כברזל" תלמידי חכמים או משהו כזה שהם כאלה קשים.
הרצונות לקבל והמצבים הפנימיים של מקובלים הם מאוד קשים. לא רואים את זה, לא מרגישים את זה. אבל בפנים הוא נמצא תחת הצמצום. הוא מחזיק את עצמו, אבל המתח רב בין הרצון לקבל שלו וצמצום, מסך, אור חוזר, והשפעה. איזה לבושים יש לו על הרצון לקבל שלו? רצון לקבל גדול מאוד.
נניח, מתגלה לך שסביבך אלף איש, וכולם שונאים אותך, וכולם מוכנים להרוג אותך. מה אתה צריך לעשות? אתה צריך להבין שזה בא מהבורא, ובהתאם לזה להתנהג איתם באהבה חלוטה.
תלמיד: אז במה ההפכיות עם הבורא? אם מצד אחד אתה הפוך, אז איפה ההשתוות אליו?
ההפכיות בזה שאתה מקבל ממנו טבע רע והופך אותו לטבע הטוב. זו העבודה שלנו, להפוך את החושך לאור.
תלמיד: אז איפה פה ההשתוות אליו?
בצורה החיצונה שאתה עושה. אתה תופר לעצמך את הבגדים, את בגדי המלך ממש. אבל בפנים אתה נחש.
תלמיד: זה בדיוק מה שאני לא תופס. איפה יש פה דבקות בבורא אם בפנים אתה כל הזמן הפוך, ומנוגד אליו, ולא מסכים אתו? אז במה אתה דבוק?
זה מה שכתוב, מה זה בידך, או מטה או נחש? תלוי איך אתה תופס. אם אתה תופס בראש או אם אתה תופס בזנב. איך אתה מתנהג. אבל אתה צריך גם את זה וגם את זה. "מטה" זה נקרא או שזה מטה בחשיבות, שאתה יכול להתעלות למעלה מהרצון לקבל שלך ולשלוט בו, ונחש זה שאתה תופס אותו, אבל "או בראשו או בזנבו", כמו שהוא אומר שלא לפי מנהג תופסי הנחשים. שאתה לא יכול לשלוט על הרצון לקבל שלך. ואז נקרא שהנחש מלווה אותך ולא מטה. מה זה מעלה בחשיבות ומה זה מטה בחשיבות. משני המצבים האלו. זה הפוך. או רצון לקבל או רצון להשפיע.
תלמיד: אבל את שניהם אתה מרגיש בו זמנית, שמצד אחד אתה לא מסכים אתו ומצד שני אתה דבוק בו? מה הבסיס לדבקות אם אתה פנימית לא מסכים עם הבורא?
ודאי שאני לא מסכים עם הבורא. לפי הנחש שבי אני לא מסכים עם הבורא.
תלמיד: אז איפה יש פה דבקות אם אתה לא מסכים אתו?
מעל זה. לכן זה נקרא שאני מתלבש בצורה הדומה לבורא. לכן אני נקרא "אדם", הדומה לבורא. אבל בפנים? בפנים אני לוויתן, נחש, לא יודע מי שם. תביא לי את כל האריות.
תלמיד: מה זה "מעל זה"? איך קוראת הפעולה מעל זה?
"מעל זה", זה נקרא צמצום, מסך ואור חוזר.
תלמיד: הצמצום הוא על ההפכיות שלך מהבורא?
גוף הפרצוף, רצון לקבל, כזה רצון לקבל שהוא לא רואה כלום, הוא עושה על עצמו צמצום. לא מקבל את זה בחשבון. זה נקרא שהוא "לא מקבל". איך יכול להיות? מחזיק את עצמו וככה זה. קשה כברזל. ועוד מתחיל עכשיו לראות, איך אני יכול להשפיע, לאהוב את השונא? זו עבודה. תנסה בקבוצה, בדברים הקטנים, תראה עד כמה שזה קשה. ואז תבקש מהבורא.
שאלה: מה הקשר בין הספירות בינה ותפארת? איך הן פועלות שתיהן?
תפארת זה בינה דגופא, והיא פועלת אחרת מבינה הכללית. שם זה כבר, היא קשורה להתפשטות בעשר ספירות. נלמד את זה. כאן הוא עוד לא מדבר על זה.
שאלה: אמרת שיש לנו עשר ספירות ברוחב ובאורך. וכאשר אנחנו מתכללים בעשירייה, בחברים, איך אני צריך לתאר לעצמי את כל זה? הרי בסופו של דבר, החיבור שלי עם החברים בעשירייה, ואיך בתוך התפילה הזאת לתאר את מה שאמרת?
אני נכלל מכל עשירייה, זה נקרא שאני סופג מהם הכול, ומזה אני בונה את הפרצוף שלי ברוחב. ואחר כך, עם כל מה שאני ספגתי מהם אני נכלל בחזרה בהם, זה נקרא שאני משלים את הה-ו-י-ה העיקרית, זאת אומרת, עשר ספירות כלליות, שזו כל החברה, באורך.
העבודה הזאת היא צריכה להיות כל הזמן. לשתות מהםt, כל ההבחנות של החיבור, של הדבקות, כמה שאני מסוגל, ואחר כך לחזור אליהם עם ההבחנות הללו. תראו אם אנחנו עושים את זה או לא. לא יכול להיות שאצלי יתעוררו איזה נטיות לחיבור עם הקבוצה, אם אני קודם לא סופג את התכונות האלה מהם.
תלמיד: זה נשמע. רק זה לא מורגש למה זה ככה.
כי אתה, כנראה שלא משתמש נכון בעשירייה. אני בא לעשירייה, אני מגיע למצב שאני רוצה לשתות מהם. כל היחסים שביניהם הטובים, אני רוצה לקבל את זה. אני רוצה ממש להתכלל מזה. אני רוצה להתמלאות מזה, ממש בצמא. ואחרי זה שאני מתפעל מהם, אז אני יכול להגיע אליהם בחזרה עם מה שקבלתי מהם. כי ממה שיש לי, אין לי מה להגיע. כי אני, כי אני שמתחיל להתרשם מהם, אז אני מתחיל לראות עד כמה שהם גדולים, זה הבורא מסדר כך. כמה שהם גדולים, כמה שהם ממש מתייחסים חזק זה לזה. יש להם פתאום איזה הבחנות, המצאות לחיבור, וליחס והכול. ואני לא הרגשתי את זה, לא חשבתי על זה. פתאום אני רואה עד כמה שהם מתקדמים. וכשאני נכלל מזה, ובהתפעלות הזאת מהם, אני עכשיו פונה אליהם בחזרה. אני רוצה כן בצורה כזאת להשתתף בהם.
תלמיד: ומה היה לי לפני שהתרשמתי מהנטייה שלהם לחיבור?
הייתי בהמה. במקצת שיכולתי להתכלל מהם, מזה התחלתי.
תלמיד: אז איך התפעלתי מהם, מהנטייה שלהם?
קצת נתן לי הבורא התפעלות, יכולת להתפעל מהם. ואם אין לי התפעלות מהם? אני צריך להתפלל שהוא ייתן לי. זו בעיה גדולה אם אני לא יכול להתפלל, להתפעל מהחברה. אני אומר לך, מהניסיון שלי בזה אני לא אדם שמתפעל ממשהו מבחוץ.
תלמיד: אז איך לחדד את הנטייה, זאת אומרת, את היכולת להתפעל מהם? איך להרגיש אותה יותר? איך להתפעל מהם יותר?
תעשה מאמץ, עוד ועוד כמה שיותר תעורר את עצמך, זה אפשרי.
שאלה: כתוב פה, "אין אור החכמה מלובש בו אלא שמשתוקק אחריו, ע"כ נקבע צורת הרצון לקבל על כל שלימותו, כי אחר התפשטות האור והסתלקותו משם, נקבע הכלי", לפי מה שאני מבין בבחינה ד' הכלי נשאר ריק, נשאר רק עם השתוקקות?
השתוקקות היא יותר מהרצון.
תלמיד: אני רוצה לעשות צעד אחד קדימה כאילו, כי בצמצום א' כתוב שנהיה חלל פנוי, זאת אומרת האור הסתלק משם. על איזה אור מדובר אם הכלי עוד לא קיבל את האור?
איפה אתה קורא?
תלמיד: כמה שורות לפני אות ו'.
"כי אחר התפשטות האור והסתלקותו משם, נקבע הכלי, כנ"ל, וכשיחזור אח"כ ויקבל בחזרה את האור, נמצא הכלי מוקדם להאור. וע"כ נבחנת בחינה ד' הזאת לגמר כלי." כי הכלי מוקדם לאור וקובע איך ובאיזו צורה ואיזה אור ימלא אותו. אף פעם לא היה לנו רצון שהוא מוקדם לאור, למילוי.
תלמיד: זאת אומרת, הוא התמלא אחרי זה כדי שיוכל להתרוקן?
כדי שיוכל, זה לא חשוב, חשוב לנו שיש כאן רצון שהוא מוקדם, לא הבורא קודם אלא הרצון קודם. לכן בחינה ד' נקראת נברא. פה תחילת שורש הנברא, כי הרצון שלה הוא רצון הקודם למה שהיא מקבלת מהבורא. כביכול לא האור עושה אותה אלא היא כאילו עשתה את עצמה.
תלמיד: והוא מתמלא הרצון הזה?
כן, ולכן היא מרגישה בושה, שברצון שהיא בעצמה הזמינה ובמילוי שהיא בעצמה השיגה, שהיא קיבלה, היא מרגישה עד כמה היא הפוכה מהבורא ולכן ההרגשה הזאת היא בושה, אחרת לא הייתה בושה אם הרצון לא היה ממנה.
שאלה: האם יש תוספת רצון בין בחינה א' לבחינה ב'?
אתה שואל לפי הערך המוחלט? לפי הרצון עצמו, לא חשוב להשפיע או לקבל, איפה הרצון יותר גדול?
תלמיד: כן.
כלפי מי? כלפי הכלי עצמו שמרגיש? בטח שהרצון בבחינה ב' יותר גדול לכן זה נקרא עביות ב' ולא עביות א'. למה? כי כלפי הנברא הוא רוצה יותר, מה שבבחינה א' הוא לא רצה. עשו אותו בצורה כזאת, הולידו אותו בצורה כזאת אז הוא רוצה. למה? ככה עשו אותי. בבחינה ב' לא, הוא כבר השתתף בבנייה שלו ולכן בחינה ב' היא יותר עבה.
אתה יכול להגיד בחינה א' מקבלת את כל האור שבא מהבורא ובחינה ב' לא מקבלת שום דבר, רוצה כולה להשפיע. אז איך זה שבחינה ב' היא יותר עבה מבחינה א'? זה מפני שהיא רוצה, היא רוצה לכן זו יותר עביות. אבל היא רוצה להשפיע, זה לא חשוב להשפיע או לקבל, זה חשוב שהיא רוצה בעצמה ולכן בחינה ב' זה נקרא ה' ראשונה, זו התחלת הכלי, כי אצלה הרצון מגיע ממנה, כביכול ממנה, ובבחינה ד' הוא מתממש בחומר.
שאלה: אז איך יכול להיות שבבחינה ב' יש לה תוספת רצון מעצמה, כאילו מאיפה יש לה רצון מעצמה?
מתוך האור שפועל בה על הרצון. האור שפועל על הרצון הוא מורכב, הוא לא נותן רק תענוג לרצון, הוא נותן גם הבנה שהוא בא מהמשפיע, לכן בכל דבר שאני טועם, אני מרגיש את המשפיע, עד כדי כך שזה מקלקל לי את כל הטעם, אני כבר לא מרגיש טעם. אני יודע שאני נכנס לחנות ומשלם וזה שלי, אין לי שום קשר עם החנות, עם בעל החנות, עם כל זה, זה שלי אני נהנה וגמרנו. ואם אני מתארח אצל חבר ומקבל ממנו משהו, אני מרגיש שאני מקבל, שאני מתבייש, הוא מכניס לי כאלה רגשות שכבר יותר טוב ללכת לחנות ולשלם. אתה רוצה או לא רוצה אתה מקבל את התכונה הזאת מבעל הבית, מה הוא רוצה בזה, וזה פועל כל הזמן.
על זה כתוב "לכו והתפרנסו זה מזה"3 כי בצורה כזאת, אפילו כמו בעולם שלנו, במסחר ובתעשייה, בכל מיני דברים כאלה אנחנו מתערבבים, מתוך זה אנחנו נכללים. כי אתה לא רוצה, אבל אתה קונה משהו מסין ומשהו מאירופה ומשהו מפה ומשם, כל הדברים האלה כשהם נכללים, הם גורמים לזה שכל האנושות נכללת זה מזה. היא לא מבינה מאיפה זה בא. פתאום מגיעים לך אנשים מאפריקה שלפני מאתיים שנה לא ידעו על אירופה והיום הם כמו אירופאים, אין שום בעיה. התכללות מגיעה דווקא דרך הדברים האלה.
שאלה: לגבי המעבר בין הבחינות. מא' לב' וב' לג' יש מעבר מאוד ברור וחד. זאת אומרת קיבלה, החליטה לא לקבל, החליטה לקבל בצורה חדשה. אבל מג' לד', אתה יכול קצת להרחיב על המעבר הזה?
מה קרה בבחינה ג', אחרי בחינה ב'? היא רוצה להמשיך את אור החכמה כאור החיים שלה, אור החיות, היא לא יכולה להשפיע, להיות המשפיע. היא מסוגלת, היא רוצה להיות בהשפעה אבל אם אני לא מקבל אז אני לא אוכל להשפיע, אין לי אפשרות לחיות. אני ממשיך עכשיו את אור החכמה ברצון לקבל שאני מחדש, רק כדי להתקיים, אבל אני ממשיך בעצם בפעולת החסדים. לכן זה נקרא רק "הארת חכמה", זה נקרא הכרחי "לא יגונה ולא ישובח"4 הכרחי כדי להתקיים כי כך אני בנוי, אני בנוי כבחינה א', רצון לקבל.
אבל כשאני מקבל לחיים שלי, אז הקבלה הזאת, שאני פתחתי את עצמי, היא אחרת לגמרי. ההשפעה הייתה חשובה לי בבחינה ב', הקבלה, אפילו בצורה הכרחית חשובה לי בבחינה ג', ולכן זה בשבילי החשוב. אבל בבחינה ב', השפעה, אני לא יודע, זה שם. אצלי העיקר, רצון לקבל הארת חכמה. אבל זו הארת חכמה, "אבל היא בשבילי העיקר, אני לא מתעסק בהשפעה עכשיו אני מתעסק בלקבל קצת חכמה", ומתוך זה שאני מקבל קצת חכמה, כבר זהו, זה פותח אותי לרצון לקבל במלואו. אתם צריכים להבין ממה הוא התנתק, בחינה ג' ממה היא התנתקה? מהרצון להשפיע של בינה, היא תוצאה, הבינה הולידה אותה בצורה כזאת אבל לא שהיא בעצמה רוצה בהשפעה. ומה היא רוצה? היא רוצה דווקא קצת הארת חכמה וזה מביא אותה אחר כך לכול החכמה.
תלמיד: בדיוק על הנקודה הזאת אומרים, שכלי מוקדם לאור זה ד', אז זה נשמע כאילו כבר בג' יש כלי מוקדם לאור?
לא. הבעיה היא לא ממש כלפי אור החכמה, בחינה ד' היא בזה שבחינה ג' מחליטה אני רוצה את אור החכמה במלואו, לקבל אותו וליהנות ממנו. זאת אומרת בחינה ד' מבצעת את בחינה א' מצידה, מצד עצמה.
תלמיד: מה קורה בדיוק בין ג' לד'? האם האור מסתלק, או פשוט ממשיך להתמלא, האם אור חכמה כאילו דוחף החוצה את החסדים, נשאר רק אור חכמה?
אני לא יכול להסביר לך את זה. הרצון מתחלף. איך נולדה בחינה ד' מבחינה ג'? בזה שהרצון מתרחב, ובמקום אותו רצון לחסדים שהיה בבחינה ג' מבחינה ב', הוא עכשיו רוצה גם לקבל את אור החכמה, ולכן כל הרצון אצלו במלואו לאור החכמה.
אנחנו צריכים לראות כך, מה שנברא בבחינה א', כמו שהוא כותב, זה כל האור וכל הכלי שמגיע מהבורא, גמרנו זה מה שיש לך, זה מוקדש לבריאה לא יהיה יותר ולא יהיה לך פחות, ככה זה, אור וכלי. עכשיו אתה צריך רק לראות איך משתנה הרצון לקבל ובהתאם לזה משתנה המילוי. ולכן בבחינה ג' יש לך חלק מהרצון שמגיע מבינה שזה רצון להשפיע, וחלק מהרצון שמתעורר לאור חכמה שזה בחינה ג' בעצמה, ואחר כך הוא עוזב את החלק שמגיע אליו מבינה ורוצה לקבל במלואו. יש לך אותו רצון, רק לא מחולק לרצון להשפיע ורצון לקבל כמו בבחינה ג' אלא כולו רצון לקבל וזה בחינה ד'. החלטה, לא יותר.
שאלה: יש כזאת הרגשה מתוך מה שכתוב שבבחינה ד' מתעורר רצון עצמאי, רצון עז, השתוקקות למשוך את האור, כאילו שזה כבר רצון עצמאי. האם יש כאן כבר איזו עצמאות על בסיס הניסיון משתי הבחינות הקודמות?
ודאי שיש עצמאות, כי בחינה ד' רוצה לקבל את אור החכמה וליהנות ממנו כמו בבחינה א' אבל בנוסף, [הנוסף הוא], שהיא רוצה. זה נקרא השתוקקות שאני בעצמי רוצה, לא שיש לי רצון מצד הטבע, אלא בנוסף. אחר כך ההשתוקקות הזאת תקבע את האהבה או השנאה. ההשתוקקות מולידה את הנטיות האלה הנוספות, למעלה מהרצון.
תלמיד: ומה ההבדל, למה דווקא בבחינה ד' יש עצמאות ואילו בבחינה ג' עדיין אין עצמאות, היא עדיין לא עצמאית?
כל בחינה ובחינה היא תוצאה מהבחינה הקודמת. בחינה ג' היא לא עצמאית מפני שהאור ששורה בבחינה א' מוליד בצורה כזאת את בחינה ב' שהיא רוצה כולה להשפיע כתוצאה מבחינה א'. ובחינה ג' לכן רוצה להשפיע גם כמו בחינה ב' רק מאין ברירה היא ממשיכה את הרצון לקבל עם אור החכמה כדי להתקיים, אבל להמשיך את בחינה ב'.
ולכן מה מיוחד בבחינה ד'? הבורא רצה לברוא בחינה א', מימוש של בחינה א' זה בחינה ד', שזה כל האור שממלא את כול הרצון, אבל את הרצון הזה, הנברא בוחר ברצון הזה. זאת אומרת בחינה א' כבר נמצאת עצמאית במשהו מהבורא, הרצון שלה הוא במידת מה עצמאי.
העצמאות הזאת, התוספת הזאת נקראת "השתוקקות", אתם מבינים מה זה השתוקקות? "רוצה אני", ואחר כך מוליד קליפה, שנאה, אהבה, כל הדברים שבאים מהנברא. לפני זה אין נברא, אין השתוקקות, הוא מגיע כתוצאה כזאת שקופץ לכאן, קופץ לשם, לא רצון לקבל, לא רצון להשפיע, אור חסדים, אור חכמה, זה הכול נקבע על ידי העליון. כאן בפעם הראשונה יש לו תוספת רצון. זאת אומרת, אתם יכולים להגיד " בחינה ד' היא יותר גדולה ברצון שלה מבחינה א' שהבורא ברא? מאיפה הוא לקח את זה"? כן, יותר גדולה מבחינה א'. מאיפה זה בא? מהאור, האור כשהוא נכנס לתוך הרצון, הוא נותן לרצון, מוסיף לו עביות. אם לא היה רצון להשפיע עם אור חסדים ואחר כך רצון חכמה עם אור חכמה, לא היה גירוי כזה, אז בחינה ד' לא הייתה משתוקקת, ועכשיו היא משתוקקת ולכן היא גמר הכלי. שאלה טובה.
שאלה: ממה שאנחנו לומדים כעת מלכות מקבלת את ההתרשמות שלה מהשלבים הקודמים, מכך יש התבטלות שרוצה לקבל חכמה, איך אנחנו בעבודה בעשירייה יכולים לקבל את ההתרשמות מהחברים, גדלות החברים. האם זה תלוי באדם עצמו?
לא, אל תשאל אותי עכשיו על זה. זה יבלבל אותם. זאת שאלה יפה אבל אם אני עכשיו אסביר על כל מה שהסברנו על ד' בחינות, זה יעוף, נשכח את זה, זה יבלבל אותנו. אחר כך, תן לנו קצת יותר זמן לשרות בתוך ארבע הבחינות הללו.
על זה דיברנו היום במקצת, מאיפה מגיעה השתוקקות, תוספת חיסרון, למה בחינה ד' נקראת כבר רצון מצד הנברא, את זה צריכים להבין. איך זה שהבורא בורא משהו ועל ידי ההתפתחות שנותן קצת בחסדים, קצת בחכמה, כאילו רצון לקבל, כאילו רצון להשפיע הוא מגיע למצב שבחינה ד' הופכת להיות עצמאית, מנותקת ממנו כביכול, שהיא ממש לא הוא. כאילו שלא הוא ברא אותה. זה שלב הראשון בבריאה.
שאלה: מלמטה למעלה זעיר אנפין זה מצב שאנחנו צריכים לשמור על הקיום שלנו, על ההכרחיות שלנו רק כדי לחיות וכל יתר הרצונות שלי צריכים להיות מכוונים כולם אל הבורא במאה אחוז כל הזמן?
שאלה יפה, טובה אנחנו נלמד את זה בעולם האצילות שזעיר אנפין נקרא "הקדוש ברוך הוא" ושאנחנו צריכים לעלות אליו, להידמות לו. עוד צריכים לפתח את העניין. חכה.
שאלה: בחינה ג' כשהיא מתחילה להמשיך את אור החכמה כדי לא לקבל אלא להתקיים, האם זה אומר שזאת המידה שבה היא רוצה להיות בדבקות במערכת?
כן בעצם בחינה ג' זאת בחינה נכונה, היא רוצה כולה להשפיע חוץ מלקבל. זה לא נקרא קבלה, זה לא יגונה ולא ישובח, רק כדי להתקיים, אז בחינה ג' צריכה להיות בשבילנו בשביל המלכות דוגמה שאליה אני צריך להידמות. זה מובן? רק אנחנו ניראה מה מפריע לזה.
האם אנחנו עוברים לחלק הבא או לא כדאי, מה אתם חושבים? איך אתם מרגישים לפי הניסיון שלכם, אם אנחנו ממשיכים איזה חלק זה מוחק את החלק הקודם קצת או להיפך?
תלמיד: בעיקר בפתיחה יש הרגשה אחרי שעתיים של לימוד אינטנסיבי, שמצד אחד יש גבול שמגיעים אליו שכבר אי אפשר לקלוט יותר, ואז, בואו נחליף נושא, אבל בנושא הבא, לי לפחות כלום לא נכנס, כבר הכוס מלאה לא משנה מה מנסים לשפוך פנימה אין מקום. אז גם כשעוברים נושא אני כבר לא שומע.
אני מבין אותך. אז מצד אחד לקלוט את "הפתיחה" אתה לא יכול יותר, ומצד שני אתה גם לא יכול לקלוט יותר עוד נושא.
תלמיד: אפשר לעשות סדנה.
על ד' בחינות.
סדנה
למה בחינה ג' לא נקראת מטרת הבריאה? היא מקבלת כמה שמסוגלת כדי להתקיים ולא רוצה יותר ודאי, וכל היתר היא רוצה להשפיע. למה היא לא נקראת גמר הכלי?
*
אות ו'
"ואלו ד' ההבחנות הנ"ל ה"ס עשר ספירות הנבחנות בכל נאצל וכל נברא, הן בכלל כולו שהן ד' העולמות, והן בפרט קטן ביותר שבמציאות. ובחי"א, נקראת חכמה, או עולם האצילות. ובחי"ב נק' בינה, או עולם הבריאה. ובחי"ג נק' תפארת, או עולם היצירה. ובחי"ד נק' מלכות, או עולם העשיה. ונבאר את הד' בחינות הנוהגות בכל נשמה, כי כשהנשמה נמשכת מא"ס ב"ה ובאה לעולם האצילות, היא בחי"א של הנשמה. ושם עוד אינה נבחנת בשם הזה, כי השם נשמה יורה שיש בה איזה הפרש מהמאציל ב"ה, שע"י ההפרש הזה יצאה מבחינת א"ס ובאה לאיזה גילוי לרשות בפני עצמה, וכל עוד שאין בה צורת כלי, אין מה שיפריד אותה מעצמותו ית', עד שתהיה ראויה להקרא בשם בפני עצמה. וכבר ידעת שבחי"א של הכלי אינה ניכרת כלל לכלי וכולה בטלה להאור, וז"ס הנאמר בעולם אצילות שכולו אלקיות גמור, בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ואפילו נשמות שאר בעלי החיים בהיותם עוברים את עולם אצילות נחשבים כעודם דבוקים בעצמותו ית'."
קריין: שוב אות ו'.
אות ו'
"ואלו ד' ההבחנות הנ"ל ה"ס עשר ספירות הנבחנות בכל נאצל וכל נברא," זאת אומרת, בכל אחד ואחד יש ד' בחינות הללו. הן מגיעות כעשר ספירות, כמבנה, פרצוף, והן נמצאות בכל אחד. אין רצון ללא ד' בחינות, זה מבנה שכבר זהו, קיים ורק בצורה כזאת קיים, האור ברא אותו, בנה אותו, עיצב אותו שורש, א', ב', ג', ד', זהו ה-ו-י-ה. "הן בכלל כולו שהן ד' העולמות, והן בפרט קטן ביותר שבמציאות. ובחי"א, נקראת חכמה, או עולם האצילות. ובחי"ב נק' בינה, או עולם הבריאה. ובחי"ג נק' תפארת, או עולם היצירה. ובחי"ד נק' מלכות, או עולם העשיה. ונבאר את הד' בחינות הנוהגות בכל נשמה, כי כשהנשמה נמשכת מא"ס ב"ה ובאה לעולם האצילות, היא בחי"א של הנשמה. ושם עוד אינה נבחנת בשם הזה, כי השם נשמה יורה שיש בה איזה הפרש מהמאציל ב"ה, שע"י ההפרש הזה יצאה מבחינת א"ס ובאה לאיזה גילוי לרשות בפני עצמה, וכל עוד שאין בה צורת כלי, אין מה שיפריד אותה מעצמותו ית', עד שתהיה ראויה להקרא בשם בפני עצמה. וכבר ידעת שבחי"א של הכלי אינה ניכרת כלל לכלי וכולה בטלה להאור, וז"ס הנאמר בעולם אצילות שכולו אלקיות גמור, בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ואפילו נשמות שאר בעלי החיים בהיותם עוברים את עולם אצילות נחשבים כעודם דבוקים בעצמותו ית'."
אנחנו עוד נצטרך לברר למה עולם האצילות נחשב לבחינה א'. ב', ג', ד' זה בריאה, יצירה, עשיה. מה יש כל כך בעולם האצילות שהוא בחינה א'. יש כאן מה לחקור ולראות, אבל בסופו של דבר מה שהוא רוצה להסביר לנו, שאיך שלא נסובב, כל המבנה, כל ה-ו-י-ה היא ה-ו-י-ה והתבנית הזאת כוללת את הכול, כל חלק וכל והבריאה כולה. והמבנה של דומם, צומח, חי, מדבר, המבנה של הנשמה, המבנה של המקום שבו נמצאת הנשמה, הכול סך הכול יש בתבנית של צורת הה-ו-י-ה.
שאלה: כתוב "וכל עוד שאין בה צורת כלי, אין מה שיפריד אותה מעצמותו ית', עד שתהיה ראויה להקרא בשם בפני עצמה.", ממש פרדוקס. תראה מה שהוא אומר אני צריך לבנות כלי כדי אחרי זה להפריד אותי מהבורא.
כן, בטח. איך אתה יכול להיות עצמאי אם אתה לא נפרד?
תלמיד: בשביל זה אני צריך לבנות כלי, בשביל שאני אפרד ממנו?
אתה צריך להיפרד מהמאציל, כן. תראה מה שהוא אומר ואז נגמרת הבריאה באור וכלי שזה לגמרי רחוק. "נגמרת הבריאה", זאת אומרת שזה בריאה זה בר ממדרגה, מהבורא, ואז הנברא בצורה כזאת ראוי לתפקידו. כן אלא מה? אז תתרגלו כבר לזה שאנחנו נמצאים בשתי הצורות ההפוכות, שאני חייב להיות הפוך מהבורא ואני צריך להיות דומה לו. הפוך לפי הטבע הפנימי ודומה לפי הטבע החיצון.
שאלה: עד עכשיו למדנו את כל התהליך, בעצם זאת כל חכמת הקבלה בשני פסוקים.
כן. אם אתה תשיג מה שכתוב כאן, לא צריך יותר.
תלמיד: כל התהליך הזה שכתוב פה הוא לכל באי העולם?
לכולם.
תלמיד: אז למה יש מעט מאוד מקובלים, אפילו לא פרומיל?
יש כאלה שדרכם משתלשל הידע, ולא הייתי אומר שזה טוב או רע או שהם מיוחדים. הם מיוחדים בזה שהם חייבים להעביר , ידע, השפעה לאחרים, לארגן אותם.
תלמיד: יש כאלה ששייכים לראש, שייכים לגוף וכל מה שמסביב?
עוד נלמד איך זה מורכב, דווקא מורכב מאוד. זו מערכת עגולה, ואנחנו לא עגולים ורוצים להבין אותה אז יש לנו בעיה. הבעיה היא בדיוק בזה שבמערכת אם אתה לוקח איזה עיקרון או איזה חוק איזו פעולה או משהו, היא כוללת ומשפיעה על כל המערכת, ואנחנו לא מסוגלים לכלול את זה, הראש שלנו עובד בצורה ליניארית מאוד פשוטה. זו בעיה.
שאלה: בעל הסולם הכניס פה מושג כזה שנקרא "נשמה" והוא גם אומר שבעולם האצילות זה לא מצדיק את השם שלו. מה זה המושג הזה "נשמה"?
"נשמה" זה אותו הכלי הפנימי ביותר שעומד ברשות עצמו בתוך המסגרת שנקראת "העולם". עולם האצילות זה עדיין לא עולם כי הוא נמצא כבחינה א' בשליטה השלמה של האור העליון, ולכן יש כאן בעיה להיקרא עולם האצילות "כעולם", "כעולם" זה נקרא העלמה, ניתוק וכן הלאה. אין דבר כזה בעולם האצילות, הוא עדיין כולו א-לוהות. כמו בחינה א'. על בחינה א' אתה יכול להגיד, הבורא ברא רצון לקבל? זאת בחינה א'? מילא את הרצון לקבל באור שלו? זאת בחינה א'. זה הכול נכון, אבל בכל זאת הוא ברא את זה והוא עשה את זה ועדיין לא התנתק מעצמו. לכן עולם האצילות נקרא על תנאי "עולם", לעתיד. כשהתחילו לעלות אליו חלקי הנשמות השבורות, החלקים השבורים של הנשמה הכללית דאדם הראשון, הם הכניסו את מה שחסר בו, את החסרונות, את השבירות.
תלמיד: זה אומר שהמילה "נשמה" משמעותה שהיא מנותקת כבר מהשלמות?
המושג "נשמה" נובע מתוך תיקון לא שלם, נפש, רוח ונשמה. חיה ויחידה לא נמצאות במדרגה, הן רק בהארה קטנה כתוספת המקיפים, וג' האורות הם האורות הפנימיים. וגם זה לפי האורות או לפי הכלים כי גלגלתא עיניים זה שניים ואח"פ זה שלוש, אז איפה האורות ואיפה הכלים? למעלה או למטה מפרסא שמבדילה? את זה אנחנו עוד נראה. אבל בכל זאת נפש, רוח, נשמה אנחנו משיגים במלואם אם אפשר כך להגיד, וחיה ויחידה אנחנו משיגים רק בהארה קטנה, חיצונה. ולכן כבר דיברנו על זה, אנחנו קוראים לפנימיות שלנו "נשמה" ובגמר התיקון נקרא "יחידה". יש סיפור של בשביס זינגר, "יחיד ויחידה".
תלמיד: ומה זה המושג נשמות וכל השאר בעלי החיים שגם הם עוד לא במקומם?
אלה כולם חלקים מהנשמה, כולם חלקים, הכול נכלל באדם. כול מה שנראה לנו שזה קיים מחוצה לנו זה הכול נכלל באדם. לכן מותר לך לאכול אותם, להשתמש בהם נכון, לכבד אותם ולא לשנוא ולא להרוג סתם. נגיד סתם ציידים או כל מיני כאלה, זה לא מקובל ביהדות. אין דבר כזה, ולדוג דגים רק אם אתה צריך את זה לאוכל, אבל לא סתם, או להרוג חיות ביער, למה? בשביל מה אתה צריך את זה אם לא לצורך ממש? זה לא היה מקובל ביהדות, אלא אם אתה צריך את זה, אז אתה צריך לקחת את החיות האלו ולאלף אותן, ואז בצורה נכונה ויפה אתה שוחט אותן אבל יש על זה שמירה גדולה מאוד על כל היחס לחיים, ואפילו לדומם, איך אתה מתייחס אליו.
תלמיד: ומה זה בתוכנו אותן נשמות בעלי החיים?
בתוכנו זה חלקי הנשמה שלנו בדומם, צומח, חי, מדבר, ד' הבחינות.
(סוף השיעור)