שיעור בוקר 30.09.2016 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר 'כתבי רב"ש', כרך א', עמ' 377, "הכנה לסליחות מהו"

אתם במיוחד צריכים לשים לב מה קורה עם החגים. זמנים מיוחדים, התחילה כזאת תרדמה, קצת חולשה, איזה ערפול, כל מיני כאלה, זה המצב הכללי מאוד משפיע, המצב הכללי של העם.

שאלה: מה לעשות בזמנים כאלה, לזרום עם כל האווירה הזאת, או שאנחנו צריכים איכשהו לשבור את ההרגל?

לא יודע, אצל רב"ש גם כן היה כך, היו בקושי ככה מסתכלים על העולם, היה קשה לפתוח את העיניים. כי זה המצב הכללי, האווירה הכללית, אתה לא יכול להתנתק ממנה. וזה כבר מורגש, זה לא שישי, שבת רגילים, אלה כבר חגים.

תלמיד: ההרגל הזה פשוט כל פעם הורג אותנו, זה ממש הורג את כל השיעור.

לא. דווקא מתוך זה, מהמצב הכללי, שישנה כזאת הכבדת הלב, אתה יכול להוסיף לזה את היגיעה שלך. אמנם נראה לך שאתה לא ערני כרגיל, אבל היגיעה הזאת היא אחרת. יש לך יותר קשר עם המצב הכללי של העם, ולכן לא לפספס את הדברים האלה.

זה לא ש"בכל זאת אנחנו לא לומדים, אז נלך לישון". לא. אפילו שנראה לך שאתה מפעיל את עצמך חצי מהרגיל, החצי הזה הוא באיכות אחרת לגמרי, אתה מקושר היום עם כלל ישראל.

תלמיד: אז איך לקשר את המצב הכללי עם הנטייה הפרטית שלנו?

אל תדאג, תחשוב על עצמך וזהו. תחשוב על עצמך, על המצב שלנו עם העשירייה, אבל תדעו שבמצבים האלה, בימים האלה, אנחנו מאוד משפיעים על כלל העם, מאוד משפיעים.

הכנה לסליחות מהו

"והנה חז"ל אמרו (סוכה נ"ב), שאצל הרשעים נדמה להם החטאים כחוט השערה, ולצדיקים נדמה להם כהר גבוה. ונתעוררת השאלה, הדמיון הזה מהו. היינו, אמרו "נדמה להם". אבל מהו האמת.

והענין הוא, כי בזמן שהאדם לא משים לב למי הוא חטא, ואינו מרגיש את חשיבות וגדלות הבורא, והוא בחסרון אמונה, אז, כשמתחיל לחשוב "הלא גם אני יהודי". והיות כעת הוא חודש אלול, ומנהג ישראל הוא בכל הדורות, כיון שהוא חודש של רחמים, וכל מי שבשם ישראל יכונה, ידוע שעכשיו הוא הזמן לבקש מה', שימחול על חטאת בית ישראל, וגם תוקעין שופר, בכדי שהלב של האדם יכניס לעצמו הרהור תשובה על החטאים, אז האדם מאמין, שבטח שגם הוא חטא, וצריך לבקש סליחה מה'.

אבל כמה השיעור של הפגם שפגם בהמלך. הרגשה זו אין בידי האדם להרגיש. אלא כפי שיעור אמונתו בגדלות ה', ובשיעור זה הוא יכול לשער בעצמו גודל הפגם שעשה עם חטאיו. אי לזאת, כל אלה שהולכים לומר ולבקש סליחה, בלי שום הכנה על מה שהם מבקשים סליחה, אין זה אלא כמו מי שמבקש ממי שהוא סליחה, אף על פי שהוא עשה נגדו דברים רעים, שעל זה צריכה להיות חרטה אמיתית, על מה שהוא עשה. והוא מבקש סליחה, כאילו חטא נגדו בדבר של מה בכך. וממילא אין הדבר של ביקוש סליחה ענין ערך של ממש, כמו שצריך להיות על חטא ממש.

ובהאמור יוצא, שמטרם שהאדם הולך לבקש סליחה, צריך מקודם לתת לעצמו חשבון נפש על עיקר החטא. ואח"כ הוא יכול להסתכל על החטאים, שנגרמו על ידי עיקר החטא. והאדם צריך לדעת, שעיקר החטא, במה שהאדם פוגם, שמסיבה זו נמשכו כל החטאים, הוא שאין האדם משתדל, שיהיה לו אמונה בקביעות. ורק אם יש לו אמונה חלקית, כבר הוא מסתפק בזה.

וזהו כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד), שאם היה לו אמונה בקביעות, אמונה הזו לא היתה נותנת לו לחטוא. זאת אומרת, שהוא מבקש סליחה מה', היות שהוא רואה הסיבה האמיתית לכל החטאים, היא בזה, שחסרה לו אמונה בקביעות. אי לזאת, הוא מבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, היינו שתהיה לו האפשרות, שתמיד יהיה נקבע בלבו את האמונה. וממילא הוא לא יבוא לעשות חטאים ולפגוע בכבוד ה'. היות, כיון שאין לו ההרגשה בגדלות ה', ומשום שאין הוא יודע איך להעריך את הכבוד שמים, ולא לפגוע בו.

אי לזאת, הוא מבקש סליחה מה', שיעזור לו, שיתן לו כח לקבל על עצמו את עול מלכות שמים למעלה מהדעת."

סדנה

מה זה נקרא "אמונה חלקית" ו"אמונה שלמה" "בקביעות" ו"לא בקביעות"?

*

"אי לזאת, הוא מבקש סליחה מה', שיעזור לו, שיתן לו כח לקבל על עצמו את עול מלכות שמים למעלה מהדעת. היינו, שיהיה לו כח התגברות, ולהתחזק באמונת ה'. וידע, איך להתנהג בין אדם למקום עם קצת יראת הכבוד.

זאת אומרת, כשהאדם יתן חשבון לעצמו, אז הוא יראה, שרק דבר אחד חסר לו. היינו, לעשות חשבון נפש, מה ההבדל בין יהודי לנכרי, אשר עבור זה אנו עושים ברכה בכל יום "ברוך אתה ה' שלא עשני גוי". ואין האדם נותן תשומת לב במה שאומר "שלא עשני גוי". היינו, שהוא לא מסתכל על עצמו, במה הוא ישראל ולא גוי. שצריכים לדעת, כי עיקר ההבחן הוא באמונה, שישראל מאמין בה', והגוי אין לו אמונה בה'.

ולאחר שכבר יודע את ההבחן הזה, הוא צריך לבדוק עצמו, מהו שיעורו באמונת ה'. היינו כנ"ל בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) עד כמה הוא מוכן לוותר לטובת אמונתו בה'. ואז תהיה לו היכולת לראות את האמת. שפירושו, אם הוא מוכן לעשות מעשים אך ורק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. או רק בשיעורים קטנים הוא מוכן לעשות לשם שמים. היינו, שחס ושלום לא יפגום באהבה עצמית, אחרת אין בכוחו לעשות שום דבר.

נמצא לפי זה, שאז הוא המקום, שיכול לראות האמת, את שיעורו האמיתי באמונת ה'. ומזה הוא יכול לראות כל החטאים, הנובעים הוא רק מסיבה זו. ועל ידי זה הוא יקבל הכנה והכשרה, בזמן שהולך לבקש מה', שיסלח לו על עוונותיו. אז יוכל לשער את שיעורו האמיתי של הפגם, היינו במה שהוא פגם בכבודו של המלך, וידע מה לבקש מה', היינו על איזה חטאים שחטא. והוא צריך לתקן אותם, בכדי שלא יחטא עוד הפעם.

ובהאמור נבין מה שכתוב בפרשת נצבים (שישי) "כי המצוה הזו, אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא, ולא מעבר לים היא, כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".

ולשון "כי המצוה הזאת", לאיזה מצוה הוא מתכוון. וכמו כן יש להבין, מהו הפירוש "לא נפלאת הוא ממך". והענין הוא כנ"ל, שעיקר המצוה היא מצות אמונה, היינו להאמין בה'. ואח"כ יכולים לקיים מצוותיו. ובמצות האמונה, כאן באים כל המקטרגים וכל ההפרעות. והגוף מתחיל להקשות הרבה קושיות, בין שהגוף בעצמו שואל. וכמו כן מה שהגוף שומע שאלות על האמונה מאנשים אחרים.

והם באים להאדם, בזמן שהאדם רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא", היינו הכל למעלה מהדעת. פתאום נעשה הגוף פיקח, ומתחיל לחקור חקירות. ושאלות "מי ומה". ובשום אופן לא נותן לו לקבל עליו את מצות האמונה. והקושיות של הגוף הם כל כך חזקות, עד שאין האדם מסוגל לתת לו תירוצים על שאלותיו. ואז בא האדם במבוכה, שאין לו כח להתגבר על טענותיו הצודקות, לפי השכל שהוא שואל. והשאלות של הגוף הוא ממש פלאי.

על זה בא הכתוב ואומר לנו "כי המצוה הזאת", היינו מצות אמונה, "לא נפלאת הוא ממך". היינו, שאין אתה צריך לתת תשובות להגוף על שאלותיו, מה שהוא שואל תוך הדעת, כי מצוה האמונה היא דוקא נבנית על למעלה מהשכל. היינו, שאין השכל החיצוני, שניתן לאדם, יכול להשיגה. ועל כן אין אתה צריך לתת לו תשובות על השאלות הפלאות שלו.

כי האדם צריך להאמין, שכל השאלות, מה שהגוף שואל, איננו באות בכדי שתתרץ אותם. אלא להיפך, השאלות האלו באו לאדם, בכדי שיהיה לו מקום, להאמין בלמעלה מהדעת. אחרת, אם הגוף היה מבין, עם השכל שלו, את זה שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים, היה זה בתוך הדעת. והיה נקרא זה "ידיעה" ולא אמונה. כי דוקא במקום שאין שכל האדם מגיע להשיג, שם, אם עושה משהו, הרי זה רק על בסיס אמונה.

ובהאמור יוצא, שאין האדם צריך להיות בעל כשרון גדול, בכדי שתהיה לו היכולת לענות להגוף על שאלותיו. כי כל התשובות הוא למעלה מהדעת, הנקרא "אמונה". וזה נקרא "כי לא בשמים הוא, ולא מעבר לים", שצריכים לעשות תחבולות גדולות. אלא בתכלית הפשיטות. וזה נקרא "בפיך ובלבבך לעשותו". היינו רק רצון שיהיה בהלב, יכולים להתגבר.

אבל ענין של "למעלה מהדעת" צריך ביאור. היות שיש שם להבחין הרבה הבחנות. ואאמו"ר זצ"ל אמר, שלמעלה מהדעת נקרא, שהאדם צריך לצייר לעצמו, איך הוא היה מקיים תורה ומצות, באם הדעת שלו היה מחייב אותו, שכדאי לעסוק בתורה ומצות. דהיינו, אילו הוא היה מרגיש את הטעם של כל מצוה ומצוה, את הטעם שיש בה.

כי האדם צריך להאמין, כי כמו שיש בתענוגים גשמיים, למשל בתענוגים של אכילה, או שתיה, או כבוד, וכדומה, שאנו רואים, שבכל דבר יש טעם אחר, כמו כן אנו צריכים להאמין, שיש בכל מצוה ומצוה טעם מיוחד. ולפי זה, אם הוא היה טועם את שנוי הטעמים בעת התעסקותו בתו"מ, איזה התלהבות וחיות היה מרגיש בעת עבודתו. כי הדעת היה מחייבתו, שיעשה לעצמו תמונה בעבודה, מה שמתאים לעובד ה'. והיה מסתכל על כל הדברים, שהיו רוצים להפריע אותו מעבודתו, שהיו דומים בעיניו כקליפת השום, שאין כדאי להסתכל עליהם.

ולפי הציור הנ"ל, שהוא מצייר לעצמו בתוך הדעת, אותו צורה הוא צריך לעשות למעלה מהדעת. היינו, שהגם שאין לו שום הרגשה, שיהיה משהו, שהדעת יחייבו, ומכל מקום הוא עובד, בדיוק כאילו היה לו דעת חזקה והרגשה חזקה. ובזמן שהוא עושה כך, זה נקרא שהוא "עובד למעלה מהדעת".

אולם, כל זמן שהוא מרגיש, שאילו היה לו דעת, היה עובד ה' ביתר חשק ויותר התמדה, נמצא, שהוא עובד עדיין בתוך הדעת. היות שיש עדיין הפרש בין דעת ולמעלה מהדעת. ודוקא בזמן שאין לו הפרש, זה נקרא "למעלה מהדעת".".

שאלה: אמרת שבתחילת הדרך לפעמים יש יגיעה להגיע לשיעורים, לישיבות חברים, ואחר כך פתאום האדם מקבל חשיבות וזה הופך להיות לו יותר קל, ודווקא זה, זו בעיה.

גם כן בעיה, וודאי. אם יתנו לי רצון לכל דבר, אז זה הרצון שלי? אני הקדמתי לזה חיסרון? לא. אז זה לא הרצון שלי. כשהביאו אותך לכאן, היית אולי בוער, אני לא זוכר איך הגעת. הגעת בוער, או מישהו אמר לך, "בוא נלך", ואמרת "אה, נלך"?

שאלה: לא מהיום הראשון הייתי בוער, זה לקח לי קצת כמה שבועות, חודשים.

בקיצור, נניח שאדם פתאום בוער לו רצון, "מה הטעם בחיי", "איך אני משיג" וכולי, ומגיע לכאן בהתלהבות, זה הרצון שלו? לא. מתי אתה יכול להגיד שזה הרצון שלך? אף פעם זה לא שלך. אבל הרצון שלי נקרא שאני מעורר מלמעלה מאור, והוא משפיע עלי ונותן לי רצון.

הבורא תמיד הראשון, אבל אני הראשון בחיסרון יכול להיות. הוא נותן לי הזדמנויות שמהן אני יכול ללקט חיסרון על ידי הקבוצה, ששם הבחירה הראשונה שלי, היחידה. ואם אני, על ידי אתערותא דלעילא שלו הקטנה, מגיע לקבוצה ומלקט מהם על ידי קנאה, תאווה, כבוד וכולי, רצון יותר גדול, ואני עם הקבוצה יחד כשליח ציבור מתפלל אליו ומבקש "תביא לי, תביא לי, תביא לי", אז מה שאני מקבל ממנו זה נחשב, זה רשום על שמי, כי אני דרשתי. זה נקרא "חיסרון שלי".

תלמיד: היום היה כביכול תהליך הפוך, כי בהתחלה נראה שנותנים לאדם רצון, ולאט לאט לוקחים ממנו, והוא צריך דרך הסביבה לספק רצון.

כן, גם הבורא עושה את זה. הוא נותן רצון בכוונה ואחר כך בגליסנדו אתה מאבד את זה.

תלמיד: היום דיברת על משהו הפוך, שדווקא פעם השיעורים והכל היו יגיעה בשביל האדם, ועכשיו זה מספיק חשוב לו, לכן זה לא כל כך מאמץ, להיפך.

גם כן.

תלמיד: מה עושים במצב הזה שאמרת שדווקא הוא מצב מסוכן?

וודאי, אפילו ההרגל מסוכן. אני עובד ונראה שהכול בסדר, מבין, מרגיש, נכנס. אם זה לא מאמץ בניגוד להפרעות, אז אני לא עושה כלום. זו בעיה. צריכים כל הזמן לעשות חשבון.

שאלה: כשבאות השאלות של הגוף, למה לי, כמה לי, ומה טוב לי מזה, הוא כותב שזה מקום לאמונה למעלה מהדעת. אני הרבה פעמים רואה אנשים שיש משהו מפריע להם, והם דווקא מתנתקים, נחלשים, יוצאים, לאו דווקא מצליחים להגיע מהמקום שהבורא מסדר לנו לאמונה. מה צריך לעשות כדי דווקא להגיע לאמונה?

אתה מתבלבל בין אמונה למעלה מהדעת והתגברות, זה לא בדיוק אותו הדבר. אמונה למעלה מהדעת זו יכולת להשפיע בניגוד לדעתי. ואני נמצא בכוח הזה של להשפיע מעל הדעת שלי, ואני כאילו פורח, אני שמח, יש לי אפשרות להשפיע לבורא ההיפך ממה שאני חושב ורוצה. זה כוח האמונה, שקיבלתי אותו מהמאור המחזיר למוטב. ממש מתנה.

אני לא צריך להתגבר, אמונה למעלה מהדעת היא נותנת לי כוחות. להתגבר אני צריך מקודם, כדי לזכות לאמונה למעלה מהדעת. אמונה למעלה מהדעת זה שאני מרגיש שהרצון לקבל שלי נמצא, והוא היה רוצה שאני אטפל בו ודרכו בצורה כזאת מסודרת, ויש לי כוחות לטפל בצורה הפוכה, למעלה ממנו. אלה ממש שתי קומות.

תלמיד: אז אני צריך לענות לשאלות שלו?

לא, אני לא צריך, מה פתאום. על הדעת? לא צריך לענות, מה פתאום. אני מרגיש ששם יש שאלות כאלה, אבל כמה אני שמח שאני יכול לא לשים לב אליו, לצפצף עליו, ממש להיות למעלה ממנו.

תלמיד: אז זאת ההתגברות הראשונה מעל השאלות האלה?

אין לך התגברות אם אתה קיבלת כבר אמונה למעלה מהדעת. אין לך התגברות. לקבל את הכוח הזה צריכים התגברות. כשקיבלת את הכוח הזה אין לך התגברות, אתה כבר נמצא בו.

תלמיד: אז כשמגיעות השאלות אני צריך למצוא את כוח ההתגברות, ואז כשתהיה לי התגברות אני אקבל כוח אמונה.

נגיד, כן.

שאלה: כדי לרכוש את כוח האמונה למעלה מהדעת צריכה להיות תפילה מכוונת, שהלב שלי רוצה ממש דווקא את זה?

אמונה למעלה מהדעת מגיעה על ידי המאור המחזיר למוטב. אם אתה נכלל בסביבה ואתה רוצה דרכה להגיע להשפעה אליהם ולבורא, אז אותו כוח בתוך הסביבה שנותן לך אפשרות להשפיע דרך הסביבה לבורא, זה נקרא "כוח אמונה".

תלמיד: אני צריך לתאר במדויק מה אני רוצה?

כמה שיותר.

תלמיד: זה יכול להיות מטושטש?

בינתיים זה מטושטש, לא חשוב, אבל להשתדל.

שאלה: האם יש קשר בין ביטול או וויתור ובין אמונה למעלה הדעת?

ביטול, ויתור, אלה תנאים שנכללים בדרישה למעלה מהדעת.

שאלה: דיברנו על תענוגים גשמיים, איך מעבירים תענוגים רוחניים בעשירייה, איך כול אחד מעביר את ההרגשה הזאת?

לא, רק בצורה חיצונית אנחנו צריכים לעודד את החברים להשפעה, לחיבור. לא יותר מזה. לא לדבר מידי, לא לפתוח מצפוני ליבו.

שאלה: אנחנו מדברים בעשירייה על גדלות השם, מהי גדלות השם, במה הוא גדול?

במה שאתם יכולים לתאר לעצמכם. אני לא יכול להגיד, תנסו. אבל אני שואל משהו אחר, האם יש משהו חוץ מגדלות השם? חוץ מעפר שזה חומר של כל הבריאה, כל היתר זה רק הכוח העליון, אז תדבר על גדלות השם.

תלמיד: בזה שהוא נמצא בכל דבר, זאת גדלות?

אתה יכול לפרט איך שאתה רוצה. אתם יכולים לדבר על זה, אבל לא בצורה פרטית איך כל אחד מרגיש, איך כל אחד מתאר, לא, אלא בצורה כללית.

תלמיד: כשחבר אומר שהוא קיבל עבודה או נרפא ממחלה, זה אומר שהוא דיבר על גדלות השם?

סתם קיבל עבודה בחוץ?

תלמיד: כן, לא הייתה לו עבודה ועכשיו הוא קיבל.

למה זה גדלות השם?

תלמיד: זו השאלה, כי הרבה פעמים במשך היום אנחנו עסוקים בהתרשמויות בעשירייה.

אלה התרשמויות מהחיים, אבל על הגדלות הבורא לא נהוג אצלנו לדבר על מצבים פרטיים רוחניים של כל אחד. על גשמיות, על זה שאתה עובד ונתנו לך משהו בעבודה ועשית, זה לא חשוב.

תלמיד: כשחבר בעשירייה רוצה לשחק מול החברים בגדלות השם, מה הוא צריך להעביר, איך הוא צריך לשחק את זה?

אולי להביא להם איזה קטע מתהילים, אבל לא להתחיל לתת מעצמו איזה נאום, זה לא נהוג אצלנו. אולי איזה קטע קטן, כמה מילים ממה שכתוב, כשבוער בו, אבל הוא אומר "תראה מצאתי כמה שורות מבעל הסולם, רב"ש, מתהילים".

שאלה: לאורך כל השיעור אנחנו צריכים להיות בציפייה למאור המחזיר למוטב.

כל החיים להיות בציפייה למאור המחזיר למוטב. כל החיים, אחרת החיים לא נחשבים שאתה חי חיי אדם.

תלמיד: כשאנחנו קוראים את הטקסט בשיעור, זה פחות או יותר ברור שמתוך ההרגשה של העשירייה מנסים להתחבר דרך הטקסט למחבר. כשהרב מדבר או כשהרב מברר איזו סוגיה עם חבר ששואל שאלה, מה העבודה שלנו?

להתחבר למה שמדברים, הרב, החבר, מה זה חשוב, להתכלל, אני צריך להיות כלול עם כולם.

שאלה: זו אותה עבודה כמו עם הטקסט, אין הבדל?

אין הבדל. מה זה חשוב אם זה טקסט או הם מדברים? אני תמיד נמצא בחיפוש אחר הקשר למאור המחזיר למוטב.

שאלה: מה זה התגברות שמובילה לאמונה, מהי התגברות נכונה שבונה אמונה, כי זה מרגיש לי מנוגד, אמונה זה מין מצב שכולך פונה למאור המחזיר למוטב כי אתה מחוסר כוחות?

לא. זה לא אמונה. אמונה זה כוח שנותן לי אפשרות להשפיע. זה לא חיסרון, זה כוח השפעה.

תלמיד: בן אדם מקבל מצבים, אנחנו מדברים על התגברות, יש התגברות שמובילה לאמונה, אני לא מבין מהי התגברות נכונה שמובילה לאמונה למעלה מהדעת?

יש לי דעת ואני פועל לפי הדעת, לפי דעתי זה כדאי וזה לא כדאי, מזה אני מרוויח, זאת אומרת כשאני פועל לפי דעתי זה נקרא שאני פועל בתוך הדעת. כשאני מצפה למשהו לפי החשבון שלי זה נקרא אמונה בתוך הדעת. אם אני עובד במשהו מפני שכולם מאמינים וכך אמרו לי בבית הספר, בחדר, בישיבה, בכולל, כולם אומרים כך, הרבי שלי אומר לי שכך צריכים לעשות כדי לקבל שכר בעולם הבא ולכן אני עובד ועושה, זה נקרא אמונה למטה מהדעת. אין לזה הוכחות, אבל אני עושה את זה למטה מהדעת.

אבל זה שאני צריך לעשות פעולות השפעה, מה שנקרא מצוות, למרות האגו שלי, זה לא למטה מהדעת ולא בתוך הדעת, זה למעלה מהדעת, למעלה מהאגו שלי, ואני עושה את זה על ידי כוח עליון, על ידי המאור המחזיר למוטב בלבד. ככול שאני אקבל את המאור המחזיר למוטב, אני אוכל לבצע פעולות השפעה למעלה, בניגוד לדעתי. איך אני עושה את זה? אני לא יודע איך, אומרים לי שהמאור בא ואתה יכול לעשות, זהו. זה כמו שיש לי עכשיו איזו מעטפה ובתוכה ציור של סמיילי, ואני מסתכל על זה ומקבל את זה כאלף דולר. זה נקרא אמונה למעלה מהדעת.

שאלה: בסדר, אבל מה זו ההתגברות פה? התגברות זה שיש אני ועוצם ידי, שאני מרגיש שאני עושה איזה פעולה. ויש תלות שלי במאור המחזיר למוטב.

כן.

תלמיד: ברור לי שבלי המאור המחזיר למוטב, כל דבר שאני אעשה, עדיין אהיה בתוך הדעת ובתוך האגו שלי. אז איך יש התגברות שיש בה איזה פעולה שאני אקטיבי בה?

איזה התגברות יש כאן באמונה למעלה מהדעת?

תלמיד: זה מה שאני שואל.

מי יכול לתת תשובה?

תלמיד: אין התגברות.

אין התגברות. איך יכול להיות שאני מתגבר? האור מגיע. מה האור עושה לי כדי שאני אקבל במקום הסמיילי הזה שצוחק ממני, שאני אקבל את זה כאלף דולר?

תלמיד: ביטול.

לא.

תלמיד: גדלות הבורא.

גדלות הבורא. אני קבלתי מהמאור המחזיר למוטב, כי המאור זה הבורא בעצמו. כשהוא מאיר עלי, הוא מאיר לי שהוא הגדול, הממלא את הכול, המבצע את הכול, עושה את הכול, כולם ממש כזבל, ככלום, כאפס לפניו. זאת אומרת, מה זה הסמיילי הזה? זה לא חשוב מי ומה, העיקר שיש לי קשר דרך זה עם הבורא, הדבר הכי גדול. זהו, זה כוח האמונה.

שאלה: אז בעצם יוצא שכל ההתגברות שאני צריך לעשות, זה המשחק הזה, שבהתחלה אין לי אמונה ואני לא מרגיש את גדלות הבורא, אבל אני עושה כאילו.

כאילו, ודאי שכאילו, בשקר, אתה מודע לזה.

שאלה: ואז מתוך הדבר הזה מגיע המאור, זאת ההתגברות? איך פעולה שאני עושה, מביאה מאור?

אתה מתגבר למרות שאתה לא רוצה בלימוד ובחיבור עם החברים, בכל הדברים האלה מעל האגו שלך. אתה רוצה שכתוצאה מזה יבוא המאור המחזיר למוטב וייתן לך איזה הוקוס פוקוס, איזה כוח, שאתה תהיה למעלה מכל המציאות, ככה מרחף.

וכל המציאות היא למטה ואני יודע שאני הולך להפסיד בכל המציאות הזאת, אבל כמה אני שמח, בזה שאני מעלה את עצמי מעל זה ובמקום זה אני קשור לבורא.

שאלה: ולמה לדבר הזה אנחנו קוראים אמונה ולא להחליף פרה בחמור, כי יותר חשוב לי הקשר עם הבורא?

כן, ודאי.

שאלה: אז למה אנחנו קוראים לזה אמונה למעלה מהדעת?

כי אתה הרווחת את הכוח הזה בהתגברות שלך על פני האגו. ואם אתה יכול עכשיו לעשות משהו הפוך מכוח האמונה, כמו שהתנגדתי לאגו שלי ורכשתי כוח האמונה למעלה מהדעת, עכשיו אני רוצה להתנגד לכוח האמונה ולעשות פעולות בתוך הדעת.

אתה לא יכול, לא יכול, זאת ממש מציאות חדשה. "טעמו וראו כי טוב ה"'.

תלמיד: מה זה מצב של אמונה בקביעות?

אמונה בקביעות, זה כוח השפעה שנמצא בתוך האדם בקביעות, שכבר לא יכול ליפול למטה מזה. את זה צריכים ללמוד. זה מצב שבכל זאת נופל ועולה, מאבדים כוח אמונה, רק תלוי איך שמאבדים, תלוי באיזה מצב נמצאים. יכול להיות שלא מאבדים להשפיע על מנת להשפיע, אלא רק לקבל על מנת להשפיע. עוד נלמד את זה.

שאלה: אז אם המאמץ שנדרש מהאדם זה מעבר ליכולתו, ותפילה עבור עצמי זה לא מועיל, אז מאיפה האדם מקבל את הכוחות ללכת מעל הדעת, אפילו אם יש לו רצון מאוד גדול?

קודם כל, כל העבודה שלנו היא עבור כוח שאין לנו ולא יכול להיות לנו בצורה טבעית. כוח האמונה, כוח ההשפעה, לא יכול להיות. מה פתאום שיהיה לנו? זה בכלל כוח הבורא, זה הוא שנמצא בכוח הזה של השפעה ואהבה. אנחנו כהעתקה מאותו כוח נמצאים בכוח קבלה בלבד. ולכן כשאנחנו מקבלים איזה כוח משלו, זה מעל הטבע שלנו. וכל הזמן כשאנחנו עובדים אנחנו משתוקקים שיבוא כוח הבורא וישלוט ויכסה את הכוח שלנו, אחד על השני. אז ודאי שהעבודה שלנו היא כלפי המצב שהוא מצב לא נורמלי, לא טבעי.

תלמיד: אני רוצה לממש את הרצון העז שיש בי עבור החברים שיצליחו להשיג את מטרתם. אז זה בסדר בשבילי להתפלל עבור עצמי כדי לקבל את הכוח הזה?

לא, אנחנו לא מתפללים עבור עצמנו. אתה תלמד איך להתפלל נכון.

תלמיד: אז אם אני רוצה משהו בשביל עצמי, אז עבור זה אני מתפלל בעד החברים.

לפחות ככה, כן. אם אתה רוצה נגיד למצוא היום בפינת רחוב מאה דולר, אז תתפלל שכל החברים כך יצליחו ואז גם אתה ביניהם.

שאלה: למה אתה אומר שאמונה מעל הדעת זה לא חיסרון? זה כוח שנותן לי לעלות מעל הרצון לקבל, אבל עדיין אתה מתקיים בחיסרון לדבקות, בחיסרון להשפעה. כלומר עדיין יש השתוקקות, זה לא רק כיסוי.

כוח האמונה זה כוח השפעה. השפעה זה לא חיסרון, השפעה זו כבר פעולה.

תלמיד: מה הפעולה?

פעולה כמו חפץ חסד.

תלמיד: חפץ חסד זה מצב, ומה הפעולה?

הפעולה שהוא רוצה להשפיע.

תלמיד: אז הוא רוצה.

אבל אין לו מה להשפיע.

תלמיד: אבל זה כוח, זאת השתוקקות. יש תפילה.

תלוי על מה אנחנו מדברים. אם אנחנו מדברים רק על אמונה למעלה מהדעת, זה אדם שקיבל כוח להתעלות למעלה מדעתו. נקודה. אין לו דחף להשפיע, אין לו. הכוח הזה רק עוזר לו להיות למעלה מהרצון לקבל.

תלמיד: כדי לקבל אמונה למעלה מהדעת.

הוא צריך להתכלל בבינה.

שאלה: נכון, אז הוא צריך להתפלל

ודאי.

תלמיד: תפילת רבים. כלומר שבסופו של דבר יש מאמץ מצדו שכתוצאה מזה ענית התפילה זה הכוח של אמונה למעלה מהדעת, ואז מה, הוא במצב סטטי, שבסדר, התעליתי מעל זה, עכשיו אני כמו עובר וזהו?

לא, יש לו הרבה רצונות שהוא צריך לממש אותם כולם בתיקון הזה, אמונה למעלה מהדעת, על כל רצון ורצון. כשהוא עובר על זה, זה נקרא שהוא עובר מתחילת העיבור עד הלידה וימי הקטנות, עד י"ג שנה ויום אחד.

תלמיד: מה ההבדל בין התפילה לפני שאדם מקבל אמונה למעלה מהדעת, לתפילה אחרי שהוא מקבל אמונה למעלה מהדעת, לפעולה של האדם?

אבל באמונה למעלה מהדעת, אני לא יודע באיזו דרגה הוא נמצא.

תלמיד: אתה אמרת עכשיו אמונה למעלה מהדעת בצורה פשוטה ביותר שאדם קיבל כוח לעלות מעל הרצון לקבל.

אז הוא רוצה יותר ויותר להיות בלמעלה מהדעת.

תלמיד: הוא לא מרגיש שלם באותו מצב שהוא הגיע?

במצב הנוכחי כן, במצב הבא לא. כי הרצון שלו כל הזמן גדל, כל עוד הוא לא יממש את כל הרצון שלו למעלה, לא יתעלה מעל כל הרצון שלו בכוח הבינה, אז הוא לא שלם. הוא צריך להגיע לדרגת צדיק. כוח הבינה צריך לשלוט על כל המלכות.

תלמיד: אני מנסה להבין האם זה תהליך או שזה מצב.

תהליך. ודאי שיש לו חסרונות, חסרונות לתקן את כל רצונות שלו, תרי"ג רצונות, באמונה למעלה מהדעת, מהקל אל הכבד. זה נקרא שהוא מעלה אותם לבינה.

תלמיד: זו כל העבודה. מה יש אחרי למעלה מהדעת? מה זה נקרא שהוא סיים לתקן הכול באמונה למעלה מהדעת?

עכשיו הוא מתחיל לקבל על מנת להשפיע.

שאלה: לגבי טכנולוגיה איך מקבלים אמונה למעלה מהדעת, יש שתי אפשרויות או שאני כל הזמן רץ, רץ, בתוך הדעת, עושה מעשים, מעורר מאור מקיף ואז אני מקבל את הכוח הזה, או שפשוט אני כל הזמן פועל לעשות איזה מעשים גם כלפי חברה, הכול, מקבל אור מקיף ולא מצפה שאני עכשיו צריך איכשהו לקבל את הכוח למעלה מהדעת.

אבל אין לקבל משהו חוץ מכוח השפעה מהאור העליון. וכוח ההשפעה שאנחנו מקבלים נקרא אצלנו "אמונה למעלה מהדעת" או "דרגות לשמה".

תלמיד: אז או שאני כל פעם צריך לצפות, למשל עכשיו אני יושב בסדנה מתאמץ בתוך הדעת לשמוע חברים נכון, ואז אני כן קבלתי את הכוח הזה ואז אני כביכול עשיתי משהו, כי קבלתי את הכוח למעלה מהדעת, הרגשתי ביטול, או שאני פשוט עושה את הפעולות ויודע שמשפיע עלי אור מקיף ולפעמים מרגיש את הכוח הזה למעלה מהדעת שאני מקבל. למה אנחנו צריכים לצפות, כל פעם באיזו פעולה?

למאור המחזיר למוטב שמביא אמונה בלב האדם, נקודה.

תלמיד: להרגיש אותו או שפשוט לעשות פעולות וזהו?

לרגיש אותו.

תלמיד: לצפות להרגיש.

כתוב כך. תקרא.

שאלה: רב"ש אומר שבן אדם צריך ללכת מעל הדעת, זה נקרא שהוא היה מרגיש כמו שהוא מרגיש טעמים בתוך הרצון לקבל, של אוכל, של כל מיני דברים טעימים, תענוגים שהוא מרגיש, איזה תענוגים הוא היה מרגיש במילוי המצוות השונות. זאת אומרת, יש כל מיני מצוות ומהן הוא היה מקבל כל מיני תענוגים.

כן.

תלמיד: אנחנו יודעים שהמצווה היא לעשות נחת רוח ליוצרו, אז על איזה מצוות שונות מדובר פה?

יש לך תרי"ג רצונות, שאתה משתמש בהם בלהשפיע על מנת להשפיע או בלקבל על מנת להשפיע, ואתה עושה נחת רוח לבורא. במה? שהוא יכול להתגלות בך בכלים המתוקנים, ותיקון הכלים האלה נקרא "מצווה".

תלמיד: כל פעם בן אדם נמצא ברצון מסוים, הוא לא נמצא באלף רצונות, אז הוא עושה הבחנה עצמית?

מה אתה רץ. יש רצון מסוים, אני מתקן אותו, למשל תיקנתי אותו בצמצום, במסך, באור חוזר, בעיבור יניקה מוחין, בלקבל על מנת להשפיע, אני מרגיש בתוך הרצון הזה, נניח שזה ככה, לא בדיוק, אבל נניח שזה כך, וברצון הזה מתפשט האור העליון שנקרא "טעמים", ואז אני טועם אותו אור העליון ואני מקבל בעל מנת להשפיע. זה נקרא "טעמו וראו כי טוב ה'", יש לי בהרגשת האור הזה שמתפשט בתוך הרצון שלי, עטוף בכוונה על מנת להשפיע לבורא, יש לי כאן דבקות בבורא, זה הכול. כך אני צריך לעשות עם כל הרצונות שלי, להיות דבוק לגמרי בכל הרצונות בעל מנת להשפיע, "אני לדודי ודודי לי".

תלמיד: אז בן אדם מודע לכל הרצונות שלו ואומר, אם, כאשר, יתוקן הרצון הזה והזה אני ארגיש ככה, וכאשר יתוקן הרצון הזה והזה, ככה?

לפני זה אני לא יודע אם יתוקן, מאיפה אני יודע מה זה הרצון לפני שאני תיקנתי אותו בכלל, ומכל שכן הטעמים שיתגלו שם, ואז זה יהיה כך וכך, איך אני יכול לדעת? אלא ודאי שאחרי שתיקנתי את כל הרצונות שלי, אז אני מרגיש את כל הטעמים שהבורא רוצה שאני אטעם ממנו, זה נקרא "טעמו וראו כי טוב ה'", שמתפשט בכל פרצוף הנשמה, האור הגדול נרנח"י.

תלמיד: אז לפני כן בן אדם לא יכול לדמיין?

מה יש לך לדמיין, בשביל מה?

תלמיד: זה מה שהוא אומר פה, הוא אומר, תדמיין את הטעמים שאתה תרגיש בעת מילוי המצוות.

תדמיין? תראה לי בדיוק.

תלמיד: ב379, טור ב', פסקה שלישית. "כי האדם צריך להאמין, כי כמו שיש בתענוגים גשמיים, למשל בתענוגים של אכילה, או שתיה, או כבוד, וכדומה, שאנו רואים, שבכל דבר יש טעם אחר, כמו כן אנו צריכים להאמין, שיש בכל מצוה ומצוה טעם מיוחד. ולפי זה, אם הוא היה טועם את שנוי הטעמים בעת התעסקותו בתו"מ," זאת אומרת, שהוא מרגיש מצוות שונות או רצונות שונים, ומילויים שונים, כתוצאה מהתיקון של הרצונות האלה.

כן, ודאי ששונים, אבל לדמיין מה זה בדיוק אנחנו לא יכולים, רק שזה שונה, כן.

(סוף השיעור)