שיעור בוקר 15.11.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמרי "שמעתי",

עמ' 536, מאמר כ'. "ענין לשמה"

קריין: "כתבי בעל הסולם", עמ' 536, חלק מאמרי "שמעתי", מאמר "ענין לשמה".

יש לפניי מאמר של הרב"ש, "ענין לשמה", אז נקרא אותו, נתעמק בו, נדבר על זה ונקווה שהוא ימלא כל לב ולב.

קריין: שמעתי, מאמר כ' "ענין שלמה".

כ. ענין לשמה

שמעתי תש"ה

"דענין לשמה. בכדי שהאדם יזכה לשמה, הוא צריך לאתערותא דלעילא [להתעוררות מלמעלה], כי זהו הארה ממרום, ואין זה בשכל האנושי להבין, אלא מי שהוא טועם, הוא יודע. ועל זה נאמר: "טעמו וראו כי טוב ה'".

ומשום זה, צריך האדם, בזמן קבלת עול מלכות שמים, שיהיה על תכלית השלימות, היינו כולו להשפיע ולא לקבל כלום. ואם האדם רואה, שאין האברים מסכימים לדיעה זו, אין לו עצה אחרת, אלא תפילה, שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שגופו יסכים לשעבד את עצמו להקב"ה.

ואל תאמר, אם בחינת לשמה הוא מתנה מלמעלה, אם כן מה מועיל את התגברותו ועבודתו, וכל הסגולות והתיקונים, שהוא עושה, בכדי לבוא לשמה, אם זה תלוי ביד ה'. ועל זה תירצו חז"ל ואמרו: "אי אתה בן חורין לפטור ממנה". אלא על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה]. וזהו בחינת תפילה.

אבל אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה. לכן ע"י המעשים והסגולות, שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה"לשמה".

ואז, לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. משום שראה, שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא. ואז הקב"ה שומע תפילה, ונותן לו המתנה של לשמה.

וגם צריך לדעת, שע"י קניית הלשמה הוא ממית את היצר הרע. משום שיצר הרע נקרא "המקבל לתועלת עצמו". ועל ידי זה שזוכין להשפיע, אז הוא מבטל את התועלת עצמו. וענין המיתה פירושו, שהוא כבר לא משמש עם כלי הקבלה שלו לתועלת עצמו. וכיון שביטל את תפקידו, הוא נבחן למת.

ובאם האדם יתן חשבון לנפשו, מה יש לו בעמלו, שיעמול תחת השמש, אז הוא רואה, שלא כל כך קשה לשעבד את עצמו לשמו ית', מב' טעמים:

א. הלא בין כך ובין כך, היינו בין שרוצה ובין שלא רוצה, הוא מוכרח להתיגע בעולם הזה,

ב. שגם בזמן העבודה, אם הוא עובד לשמה, הוא מקבל תענוג מן העבודה בעצמה.

לפי המשל המגיד מדובנא, שאמר על פסוק "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל", שפירושו הוא, שמי שעובד אצל השם ית', אין לו שום יגיעה, אלא להיפוך, שיש לו תענוג והתרוממות רוח.

אלא מי שלא עובד לשם השם ית', אלא לשם מטרות אחרות, לא יכול לבוא בטענה אצל השם ית', מדוע לא משפיע לו חיות בעבודה, היות שהוא עובד למטרה אחרת. שרק לשם מי שהוא עובד, הוא יכול לבוא בטענה אליו, שישפיע לו חיות ותענוג בעת עבודתו. ועליו נאמר: "כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם".

ואל יקשה בזה, מדוע בזמן שהאדם מקבל על עצמו את העול מלכות שמים, היינו שרוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע להבורא ית', מכל מקום אינו מרגיש שום חיות, שחיות הזו יחייב אותו את הקבלת עול מלכות שמים, אלא צריך לקבל על עצמו בעל כרחו שלא בטובתו, היינו שהגוף לא מסכים על עבדות זו, מדוע הקב"ה לא משפיע לו אז חיות ותענוג.

הטעם, שזהו תיקון גדול. שלולי זאת, אלא הרצון לקבל היה מסכים לעבודתו זו, אף פעם לא היה לו באפשרותו להגיע לשמה. אלא תמיד היה עובד מטעם תועלת עצמו, היינו למלאות תאוותו. וזה דומה כדאמרי אינשי [כדברי האנשים], שהגנב בעצמו צועק: "תתפסו את הגנב". ואז אי אפשר להכיר, מי הוא הגנב האמיתי, כדי לתופסו ולהוציא מידו הגניבה.

אבל בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם בעבודה של קבלת עול מלכות שמים, אז כיון שהגוף מרגיל את עצמו לעבוד עבודה מה שהוא נגד רצונו, אז יש לו האמצעים, שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה רק במטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. כי כל כוונתו צריך להיות רק לה', כמ"ש "אז תתענג על ה'". היינו מקודם, כשהיה עובד לה', לא היה לו תענוג מעבודתו, אלא עבודתו היתה על דרך הכפיה.

מה שאין כן כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז הוא זוכה להתענג על ה' מעבודה בעצמה יהיה לו תענוג וחיות. וזה נקרא, שגם התענוג יהיה אז לה' דווקא".

זה בעצם המאמר הידוע לכולנו, "ענין לשמה". לפניי יש מספר מאוד גדול של תמונות שלכם, הקשר עובד טוב, אז בבקשה, בואו נשמע מה עוד אפשר להוסיף כאן בבירור.

תלמיד: כתוב כאן שאנחנו מגיעים למצב שכל התענוג הוא עבור הבורא, לשם ה', איך ניתן לבנות מצב כזה בפנים, שכל התענוג הוא לשם הבורא?

אנחנו לא יכולים לעשות את זה, אבל כשאנחנו בהדרגה מכוונים את החיים לזה, שאת כל מה שאנחנו עושים לשייך לבורא ויתקבל על ידו, אז בהתאם לזה מצטברים בנו אותם רגשות, אותם רצונות, אותם כוונות, ושכשאנחנו צוברים מספיק כוחות בכוונות שלנו, אז אנחנו זוכים לתכונת הלשמה.

כלומר, הלכה למעשה זה כאשר הבורא הופך להיות לגבוה מאיתנו. אני אגואיסט והעיקר בשבילי זה למלא את האגו שלי, אבל אם אני ברצון שלי עולה מעל האגו שלי ומה שחשוב בשבילי זה החברים והבורא, אז יוצא שאני עובד בשבילם ובזה מסתכמת היציאה מתוך עצמי למען הבורא.

תלמיד: כדי לצאת למצב של למען הבורא, אז לפני כל רצון שאני מרגיש, אני צריך להעמיד את הפילטר של הבורא והחברים ורק אז קבלה?

כן, בטח. קודם צריכה להיות הכוונה שלי, בשביל מה, לשם מה אני עושה, אני מקיים.

תלמיד: כלומר, אפשר להגיד שהכוונה של לשמה היא כבר מכילה בתוכה את הכוח לברר מה לשם הבורא, מה לא לשם הבורא, מה אני יכול לקבל, מה לא, כלומר זה חשבון.

כן. זה חשבון, וזה חשבון בהרגשה, חשבון בידיעה, איפה אתה יכול בוודאות להגיד באיזה מצב אתה נמצא יחסית ללשמה.

תלמיד: למה הכוונה להמית את יצר הרע כדי להשיג את לשמה? מהי הפעולה של להמית את היצר הרע?

להמית את היצר הרע זה לעשות כך שהאדם לא ירגיש שנמצא בו רצון לקבל שדורש לעצמו, ואז כל הרצונות שלו הם ודאי שיהיו בעל מנת להשפיע.

תלמיד: איזה פעולה האדם צריך לעשות כדי להמית את יצר הרע?

זה קורה לאט לאט על ידי ההרגל שנעשה טבע שני כשהוא נמצא בין החברים ואז הרצון שלו מתחיל להתחלק לשניים. קודם היה רק לעצמו, ובכלל לא חשב שיש עוד מישהו, ואחרי ההרגלים, התרגילים, המאמצים הוא מתחיל לחלק שזה לי ואני לא יכול עדיין לא לחשוב על עצמי, ויש רצונות כאלה שבהם אני יכול לכוון לטובת הזולת.

ואז יוצא שכמה שהוא יותר משקיע כוחות להיטיב לזולת, אז זה על חשבון עצמו, ופחות ופחות הוא צריך לחשוב על עצמו. עד שהוא מרגיש שכל הרצונות, כל המחשבות שלו הם לתועלת הקבוצה, שבה החברים שלו, השותפים שלו לדרך, וכך הוא מתקדם.

תלמיד: אם אני מבין נכון, אתה לא מתפלל להמית את היצר הרע, אלא אתה מנסה להתקדם לכיוון הבורא, ובדרך גם היצר הרע מומת על ידי הבורא. זה לא משהו שהאדם דורש אותו?

לא, אי אפשר להתקדם לכיוון הבורא בלי להמית את היצר הרע, אנחנו צריכים כל הזמן לחשוב על זה.

תלמיד: איך האדם יכול להתעלות מעל המחסום של הגוף, של הרצון לקבל, ובאמת לעשות משהו עבור הבורא?

זה רק על ידי תרגילים כמו שאנחנו עכשיו מדברים, ורק בזה שאנחנו קוראים מאמרים או מדברים בינינו על הנושא הזה, וכל אחד מנסה לתת יגיעה וכך להחזיק את עצמו בכוונה לזולת ובנטרול של עצמו. וכך אנחנו לאט לאט מתקרבים ללשמה.

תלמיד: מה גורם לנו לרצות לקבל את עול מלכות שמיים?

בכל אדם ישנה נקודת הרצון שהיא מכוונת גם לבורא, שמכוונת גם להשפעה. ועל ידי התפתחות הרצון לקבל אנחנו התנתקנו מזה ולא מרגישים שיש לנו רצון להשפיע. אבל לאט לאט, על ידי הלימוד אנחנו מעוררים את הרצון לקבל שלנו והוא מתחיל להתעורר ולהיות מורגש בנו יותר. הוא רואה שיש בנו עכשיו קצת יותר מהאור העליון והוא רוצה לקבל אותו ולהתמלאות וזו העבודה שלנו. שאנחנו צריכים למיין את הרצונות שלנו, מה זה לקבל ומה זה להשפיע, לתת, וכמה שיותר להגדיל את הרצון להשפיע וכמה שיותר להקטין את הרצון לקבל. עד שאנחנו מגיעים למצב שהרצון להשפיע מתחיל להיות השולט, וזה נקרא כבר לשמה, זאת אומרת למען הרצון להשפיע. וכך אנחנו נכנסים לעולם העליון.

תלמיד: אנחנו מכירים בכך שכל מעשה שאנחנו עושים אנחנו עושים בלא לשמה, וזה מביא אותנו להכרת הרע של עצמנו. אבל התהליך הזה של הכרת הרע, הוא צריך להתלוות בשמחה, בזה שאנחנו מתייגעים בעבודת ה', או שזה איזשהו תהליך קשה?

האדם עובר מספר שלבים ביחס שלו לטבע, מטבע הקבלה לטבע ההשפעה. אנחנו צריכים לשאוף לזה ולהבין איפה אנחנו נמצאים עד כמה שאפשר. כמובן שזה נסתר מאיתנו, אבל בהדרגה אנחנו יכולים לפתח הרגשה כלפי זה.

כשאנחנו מקיימים איזשהן פעולות, אז אנחנו צריכים לתת לעצמנו דין וחשבון מדויק כמה שאפשר כמובן, בשביל מי אתה עושה את זה? בשביל מה אתה עושה את זה? לְמה אתה עושה את זה? וכך בהדרגה נוצרת באדם הכרה ברורה מה הוא עושה, אם הוא הולך קדימה ומתקדם או לא. אבל בעיקרון כמו שכבר אמרתי, אנחנו צריכים להגיע למצב שבו אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים, לא למען עצמנו, אלא למען הבורא.

ובהדרגה מצטברים שם הכוחות שלנו, הכוונות, הבקשות, התכונות שמטות את הכף, מושכות את האגו שיש בנו מעצמנו, ויוצא שאנחנו יכולים לפעול למען הבורא. זוהי העבודה של הלשמה.

תלמיד: כתוב במאמר, "שהגנב בעצמו צועק: "תתפסו את הגנב". ואז אי אפשר להכיר, מי הוא הגנב האמיתי,"

כן

תלמיד: אנחנו יודעים שהאגו, הרצון לקבל זה הגנב, אבל בכל זאת איך מזהים אותו? מה הרב"ש מתכוון פה?

מתי שהאדם רוצה להתנתק מהרצון לקבל שלו ולעשות משהו על מנת להשפיע, אז הוא לא בטוח שהוא עושה את זה באמת כדי להתנתק מהרצון לקבל, או שרק מרגיע את עצמו, או מבלבל את עצמו. זה דבר לא פשוט. אנחנו נצטרך ללמוד את זה, לעבוד על זה.

תלמיד: זו בדיוק הנקודה. שבמיוחד פה אנחנו יושבים ומרגישים ביטחון, מטרתיות, וחשיבות ופה אפשר ליפול. זאת אומרת, איך מזהים את הגנב הזה שישמור עלינו שנעשה את הצעד הנכון ממש עכשיו?

זה עד כמה שכל אחד שולט על הלב שלו ורוצה להיות רק ברצון להשפיע דרך החברים לבורא. ובזה תלוי התיקון שלנו, אם יהיה מהר, או מי יודע חס ושלום מתי.

תלמיד: כשאנחנו מתקרבים ללשמה האם העביות שלנו משתנה? האם הבורא משנה אותה?

ככל שאנחנו מתקדמים בדרך לשמה, אנחנו כל הזמן מתקדמים בכך שהעביות שלנו גדלה, ויותר ויותר קשה לנו לעשות פעולות השפעה.

תלמיד: למה הופכת הסבלנות במצב של לשמה?

להכנעה.

תלמיד: האדם רוצה להשתנות, אבל אין לו מספיק כוחות. אם האדם יבין שהרצון לקבל שלו גורם לו צער בזה שהוא על מנת לקבל, זה יעזור לו, זה יכול לדרבן אותו, לדחוף אותו להשתנות?

כן. כמו שאתה אומר, ודאי שזה אפשרי. אבל בדרך כלל הרצון לקבל מפתה את האדם בכך שהוא מושך אותו לכל מיני כיוונים לקבלת תענוגים קטנים, שונים, והאדם מוכן להיות בקשר איתם. לכן אין כאן לאדם הרבה כוח להתנתק מהרצון לקבל ולהגיע לעל מנת להשפיע. אלא כדי להמשיך בזה הוא חייב חברה ורק על ידי החברה הוא יכול להתמיד, ללמוד, לעשות פעולות, לעסוק בחיבור חברים וזה יקדם אותו.

תלמיד: בעל הסולם כותב, "אבל אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה. לכן ע"י המעשים והסגולות, שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה"לשמה"." מהי תפילה אמתית? יש הרבה צרות לעם ישראל. בנושא החטופים בעזה, אני כבר שנה שלמה עם דמעות, אימהות ואבות עם דמעות, כולנו בוכים. אני מאמין שדמעות לפעמים פותחות שערים, לפעמים לא. איך אנחנו יודעים שזו תפילה אמתית, ואיך אני גורם לכך שהבורא יקבל אותה? מתי הוא יקבל אותה, מה התנאים?

לתת תפילה אמתית לבורא, שתתקיים, זה דבר גדול מאוד, אבל למזלנו זה מתקיים בפרקים, בחלקים, במידות ולכן אפילו אם הבקשה יכולה להיות מאוד גבוהה, קשה, שהבורא לא יכול לקיים אותה משום שזה לא בדרך התיקון, בהדרגה, על ידי פעולות קטנות שלנו אנחנו בכל זאת מתקרבים ומחייבים אותו, אם אפשר כך לומר, לעשות חשבון לפי הבקשה שלנו ולענות לנו. כך בעצם אנחנו צריכים לפעול.

הבעיה שלנו שאנחנו עדיין רחוקים זה מזה ולא יכולים כאיש אחד בלב אחד להתקשר איש לרעהו ולפנות לבורא כאיש אחד בלב אחד, אז היינו כבר מצליחים.

תלמיד: אנחנו לומדים לשמה ולא לשמה, האם התפילה תלויה בלשמה כדי שתתקבל, או שגם בלא לשמה התפילה מתקבלת?

התפילה מתקבלת בכל מצב.

תלמיד: גם בלא לשמה?

גם בלא לשמה. אבל ודאי שאם אנחנו רוצים להשפיע על הבורא בצורה גדולה, עוצמתית, פתוחה, אז צריכים להיות בלשמה.

תלמיד: מה חוסם אותנו ומונע מהתפילות שלנו להתקבל? במיוחד לְגבי החטופים, איך אפשר להזיז את התפילה כך שתתקבל? שנה שלמה, זה מספיק.

לא, אל תגיד שנה שלמה זה מספיק, אתה לא יודע מה נקרא באמת רצון שלם, אבל אנחנו צריכים להמשיך.

תלמיד: להמשיך מה?

להמשיך לבצע פעולות ולהתפלל ולחפש איך עוד אנחנו יכולים להתקרב לבורא.

תלמיד: לפי הדברים שאמרת בצירוף למה שנאמר במאמר, אם נעבוד מספיק על הביחד שלנו ונתקרב זה לזה, נגיע לנקודה שהגוף מתנגד, ואז נצטרך לעבוד על זה מספיק כך שנקנה בזה הרגל, שהגוף יתרגל לעבוד נגד הרצון לקבל, ואז נתחיל ליהנות ונגיע ללשמה. בעבודה על הנקודה הזאת, האגו לוקח אותך למקום שנוח לך, כך שאתה לא יכול עוד יותר ללחוץ ולהגיע למקום הזה של ההרגל. זה יכול להיות כך שנים ונראה שכבר מתחיל להיות הרגל, אבל לא ההרגל הזה, אלא איזה מקום נוח, כזה שלא מספיק ואז אתה הולך ונחלש, ונראה שאין סוף למצבים האלה. איך בכל זאת מתקדמים?

ככה מתקדמים.

תלמיד: אבל זה מרגיש כמו ללכת אחורה?

לא, באמת לפעמים יש הרגשה כזאת כאילו הולכים אחורה אבל זה תמיד קדימה. תמיד מוסיפים לנו רצון לקבל, עוד הבחנות ברצון להשפיע, אנחנו גם לא יודעים אבל בפנים בתוך האדם אנחנו עוברים מדרגות לדרגות וכך מתקדמים.

תלמיד: אז מהו ההרגל הזה? מה הכוונה שהאדם צריך להתרגל להיות בעל מנת להשפיע בעבודה בחיבור עם חברים? איפה יש פה הבחנה כזאת, להתרגל להשפיע בחיבור עם החברים? אני לא מתרגל, אני בורח, האגו דוחף אותי כל פעם אחורה, מסיט אותי. איפה העצה שבעל הסולם נותן במאמר על ההרגל?

העצה במאמר להגיע להרגל, היא כמו שאנחנו עושים. מתקרבים אחד לאחר בתוך העשיריות. לכל העשיריות יש אותה עבודה, להתחבר בין החברים בתוך כל עשירייה, ואחר כך לגלות שהבורא הוא שאוסף אותנו. צריכה להיות כל הזמן תפילה פנימית בכל אחד, גברים, נשים. בתפילה הפנימית שלי מה אני רוצה? אני רוצה שהבורא יתגלה לי בתוך הקשר בינינו בעשירייה וכך נתקדם לחיבור הכללי, בזה אנחנו משיגים את הכול.

תלמיד: כשדופקים על הנקודה של התפילה הפנימית, אני רוצה שהבורא יתגלה בינינו. אפילו שכל הזמן לוחצים גם על הנקודה נגד הרצון לקבל, האם אפשר לעשות תפילה משותפת ולזהות שזו באמת תפילה משותפת או שזה משהו שכל אחד מרגיש בתוך עצמו ולא חשוב לזהות שבאמת אנחנו עושים בזה משהו ביחד?

בהחלט זה כדאי. כדאי לעשות תפילה משותפת שאנחנו כולנו מבקשים על אותה התוצאה שהבורא יתגלה בקשר בינינו.

תלמיד: איך אנחנו יכולים לעזור לעשירייה להגדיר טוב יותר את החיסרון לעבר לשמה?

על ידי דיבורים, על ידי העבודה שלנו, על ידי שכל אחד נותן דוגמה לאחרים. מה יש לנו עוד לעשות? סך הכול אנחנו נמצאים במדרגה התחתונה ביותר שהרצון לקבל שלנו כולל גם את הרצון לקבל וגם את הרצון להשפיע ואנחנו צריכים איכשהו לעבוד עימו.

תלמיד: מי מגיע לשמה, האם מדובר באדם שמתגבר על הגוף שלו או זו הנקודה שבלב שלו או בכלל מדובר על משהו מחוצה לאדם, שהעשירייה השלמה מגיעה לשמה?

האדם מגיע לשמה. האדם. הוא מגיע לרצון הפנימי שלו, ורוצה שהרצון הפנימי שלו יהיה מחובר עם החברים ועם הבורא ואז הוא כביכול מושך את החברים, את הקבוצה, את עצמו לעל מנת להשפיע, לשמה, לשם הבורא.

תלמידה: ככל שהעביות הולכת וגדלה, האם יש איזה תכונות שאנחנו יכולים להבליט או לעשות או לחזק כדי לזרז את התהליך הזה? נאמר שהעביות הולכת וגדלה ככל שאנחנו מתקדמים.

אנחנו יכולים לזרז את ההתקדמות שלנו על ידי זה שכל הזמן נחשוב איך אנחנו יכולים להיות יותר קשורים בינינו.

תלמיד: כל יום אנחנו מחברים תפילה בעשירייה. האם כדאי לשתף בתפילות את כול העשיריות שכל עשירייה תשתף בתפילה שלה וככה נחבר תפילה של הכלי העולמי?

זה טוב. זה עובד על מה שנקרא בעברית "התכללות". זו חדירה הדדית של תפילה של קבוצה אחת לתפילה של קבוצה אחרת.

תלמיד: כלומר אפשר לעשות תרגיל כזה.

בטח.

תלמיד: מתחילת השיעור יש לי בלב תפילה, הלב פשוט מתפוצץ, מרגיש הודיה גדולה לבורא - עליך, על הדוגמה שאתה נותן לנו, אתה ממש תכונת השפעה ואהבה. ויש תפילה לבורא שכל החברים יעלו לתכונת לשמה כדי שנוכל לענות לרב שלנו על כל המאמצים שהוא משקיע עבורנו ובזה נוכל להנות את הבורא.

תודה רבה. אבל בעקרון אנחנו צריכים לעשות הכול כדי לתמוך זה בזה. זה היסוד העיקרי בחיבור שלנו. שנרצה לראות את כולנו, גברים, נשים, לא חשוב מאיפה, יחד מחוברים ברצון אחד, כדי שדווקא הרצון הזה יהפוך להיות לעיקר עבור כולנו ובו אנחנו נתחבר ונשיג את מצב ההשפעה ההדדית.

תלמיד: בדיוק לזה אתה נותן לנו כוחות ועל זה התפילה.

תודה רבה.

תלמידה: במצב ה"לא לשמה" הבורא מעביר את האדם ומתקן אותו מל"א לשמה" ל"לשמה", אבל השאלה היא, מה הבורא עושה עם האדם במצב "לשמה", כי לכאורה האדם לא משתמש בכלי הקבלה שלו, אז מה העבודה של הבורא ושל האדם במצב לשמה?

במצב "לשמה" האדם דבוק בבורא, וממשיך לפי דרגות העביות שמקבל מהבורא לתקן את עצמו מ"לא לשמה" "לשמה", זה לא נגמר, וכך מתקדם.

תלמידה: כל עוד אנחנו לא נמצאים ב"לשמה", האם כל פעולת השפעה שלנו יש לה טעם מר או אין לה בכלל טעם?

כל עוד נמצאים ב"לא לשמה", אז לכל השפעה יש טעם מר.

תלמידה: או שאין טעם בכלל, כן?

או שאין טעם, כן.

תלמידה: כשהאדם נמצא בהרגשה שהתענוג לא שייך לו עצמו, אלא שייך לבורא, האם ניתן לבדוק את זה דרך הרגשת ההדדיות? כי התענוג מאבד את האופי הקודם שלו והופך להיות כאמצעי.

אני לא יודע, תנסי, אני לא עושה כאלה פעולות.

תלמידה: שמעתי שבמידת ההתקדמות עלינו למיין את הרצונות בין רצונות טובים לרצונות רעים, להתקרב לרצונות הטובים ולהתרחק מהרעים. איזה כוח מאפשר לעשות את המיון הזה?

זה הרצון שלנו לעלות, להתחבר, להרגיש משהו טוב, משהו עליון. זה מה שאנחנו צריכים להשתוקק אליו באופן טבעי.

תלמידה: יוצא שזאת תפילה?

כן.

תלמיד: אני רוצה לשאול על התרגילים שאנחנו צריכים לעשות. איך להפוך תרגיל שאנחנו קובעים בעשירייה, ממש להרגשה שאם נצליח בו, לפחות אם נעשה אותו זה יהיה ממש חשוב כמו הבחירה בין חיים למוות?

איזה תרגיל אתה רוצה לעשות?

תלמיד: מה שהעשירייה תחליט אולי, מה שאתה נותן לנו, העיקר תרגיל שישאיר אותנו מקושרים בינינו בעשירייה ויחבר אותנו לבורא. העניין הוא העשייה של התרגיל, כי במשך היום מאוד קשה לדבוק בזה.

כן.

תלמיד: הנה, חבר שלח לי,אמרת "תפילה פנימית צריכה להיות כל הזמן בכל אחד ואחד, גברים, נשים, תפילה פנימית. מה אני רוצה? אני רוצה שהבורא יתגלה לי בתוך קשר בינינו בעשירייה וכך אנחנו נתקדם לחיבור הכללי, בזה אנחנו משיגים את הכול".

כן, זה נכון.

תלמיד: אנחנו רוצים לעשות את זה כל היום. איך ממש להרגיש, שאם אני לא נוגע בתרגיל הזה במשך היום, אז זה באמת, זה כמו למות, כמו אין חמצן, כמו להיות מתחת למים. איך אנחנו עושים את זה? מה הכלי שיכול לגרום לי ככה במשך היום?

להתפלל לבורא שיעזור לנו להיות מחוברים יחד ברצון כזה המכוון אליו.

תלמיד: זו כבר נקודת התחלה, אבל גם בתפילה, כביכול גם בה קשה להחזיק. כן אני מבין, להתפלל, אני רוצה אז להתפלל לעשות מה שאתה אומר עכשיו, את ההכוונה הזאת, אבל זה נעלם.

תחדש אותה עוד ועוד, שחברים יתקשרו אליך מדי פעם, שאתה בעצמך תשים שעון מעורר או משהו שיחזיר אותך שוב לאותה כוונה. אי אפשר אחרת.

תלמיד: הרצון לקבל לעצמי לוקח את השיטה על התפילה שלי באמצעות חרטה על העבר ופחד על העתיד. איך להפוך את החרטה להודיה והפחד לאמונה?

זה על ידי האור העליון קורה.

תלמיד: נתת תשובה לחבר, ש"ככל שכל אחד שולט על הלב שלו ורוצה רק להיות ברצון להשפיע דרך חברים לבורא, בזה תלוי התיקון שלנו". ככל שאני מבין, הבורא כל הזמן שולט על הלב שלנו. איך אני יכול לגרום לשלוט על הלב שלי, או אולי לעזור לחבר לשלוט על הלב שלו, מה עושים?

על ידי התפילה, על ידי בקשה מהבורא שיעזור לך, כדי שאתה תוכל לשלוט על הלב.

תלמיד: אבל צריך שהתפילה תהיה גם שהבורא יעזור לחברים?

כן, גם לחברים, אבל קודם כל לעצמך. אתה מבקש מהבורא שייתן לך אפשרות לשלוט על הרצון לקבל שלך.

תלמיד: כתוב "אבל בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם בעבודה של קבלת עול מלכות שמים, אז כיון שהגוף מרגיל את עצמו לעבוד עבודה מה שהוא נגד רצונו, אז יש לו האמצעים, שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה רק במטרה לעשות נחת רוח ליוצרו.". מה הכוונה ש"הגוף מרגיל את עצמו" ואיזה אמצעים יש לו לכך?

הגוף זה הרצון לקבל הכללי והוא מקבל התרשמות, התפעלות, מתוך מה שהוא עוסק עמו, מעביר דרכו. לכן אנחנו צריכים כמה שיותר להיות בקשר בינינו, ודווקא מהקשר בינינו להשתדל להוציא מילים של תפילות.

תלמיד: וזה האמצעי, התפילות?

תפילה זה האמצעי הכי חזק. אנחנו לא מרגילים את זה בחיים שלנו, אבל בעצם פנייה לבורא עם הבקשה, היא האמצעי הכי חזק להשפיע על הגורל שלנו.

תלמיד: כתוב "טעמו ותראו כי טוב ה'", בעולם הגשמי מדובר על הרגשת טעם וריח דרך החך, וכשמדובר פה על "לשמה" , למעשה זו מתנה מהשמיים, ואנחנו זוכים לאותו הטעם. איפה זה מתקבל בנו, האם בלב המשותף, בחיבור כמו זה שאני מרגיש פה יחד עם כל הכלי כשאנחנו בשיעור, ואני מרגיש נהדר. זה הטעם, זה כבר כלי רוחני?

אנחנו נפתח את הכלי הזה.

תלמיד: כל ערב לפני השינה אנחנו אומרים את תפילת "שמע ישראל", ואנחנו לומדים שלמעשה צריכים להגיע לתובנות האלה מתוך 'תשובה מיראה' ו'תשובה מאהבה'. לגבי תשובה מאהבה כתוב על ארבע דרגות, ועד כמה שאני מבין ב"שמע ישראל" מופיעות רק שלוש דרגות. ומגיעה יראה, "שמע ישראל ה' אלוהינו, ה' אחד", ואחרי זה יש שלוש אהבות, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". מהי אותה אהבה הרביעית שאנחנו לומדים?

אהבה כללית שהיא כוללת הכל, וזה נקרא "אהבת עולם".

תלמיד: זאת אומרת שהמקובלים שכתבו את התפילה לא רשמו את זה בכתב, לא כתבו את זה בתפילה?

למה? זה כתוב, "אהבת עולם אהבתנו ה' אלהינו".

תלמיד: אמרת שהתפילה היא האמצעי הכי חזק שאפשר לבקש לכך שהבורא יתגלה לי בקשר בין החברים. כשאנחנו מרכיבים יחד תפילה היא בכל זאת לא כל כך פנימית כמו שאני מוציא מעצמי פנייה אליו ויש לי סוג של דיאלוג פנימי איתו. האם יש לשאוף להתאמה בין התפילה שיוצאת מהלב והתפילה שאנחנו אומרים בעשירייה? ואיך היה נהוג בין המקובלים להרכיב תפילות?

המקובלים דיברו הרבה בינם לבין עצמם, אבל רק כדי שיהיה ניתן לעלות למדרגה אחת גבוה יותר.

תלמיד: התכוונתי לכך שיש תפילה שהיא פרטית שלי, נניח לפני השינה, ויש את התפילה שאנחנו מרכיבים ביחד בעשירייה, וגם אם אני בכוונה הנכונה, אבל היא לא תואמת לתפילה הפרטית שלי, שאני מתפלל מהלב בצורה כנה. האם אנחנו בעשירייה יכולים להוציא תפילה זהה לתפילה הפרטית שלי? האם שתי התפילות צריכות להיות תואמות, התפילה הפנימית וזו שאני אומר מהפה בעשירייה?

כן. לאדם לא יכולות להיות מספר תפילות.

תלמיד: אדייק יותר. נניח ואני רוצה לבקש בצורה רצינית, עבור החבר, עבור העולם, עבור החכמים, כי זה הכאב הפנימי האמיתי שלי. אני יכול לעורר אותו בעצמי על ידי כוונה פנימית, אבל אני לא יכול להוציא את זה במהירות כזו בשיח בעשירייה. אז מה עלי לעשות כדי לכוון את עצמי לתפילה ולא לכתוב באופן מלאכותי תפילה ואז ייצא איזה מלל משותף?

אנחנו צריכים להגיע לזה שבין החברים בעשירייה תתעורר השתוקקות ברורה להתקדמות לבורא, לקשר בינינו שתעורר תגובה מלמעלה.

תלמיד: המקובלים עשו כוונה לפני תפילה, ואולי גם אנחנו צריכים לעשות כוונה פנימית לפני התפילה ואז לבצע אותה, כי אנחנו קוראים קטעי מקור ואז יש מעבר מהיר לתפילה וכאילו הצלחת הכוונה אמורה להיות מובנת מאליה, כי זה בעצם העיקר.

כן. זה כמו לכוון כלי מוסיקלי, אם זה מכוון נכון אז גם הניגון יהיה נכון.

תלמיד: כלומר אנחנו צריכים להתחיל את המפגש מזה שאנחנו מציינים שעכשיו אנחנו בהכנה לתפילה, שכל המפגש מוקדש להכנה לתפילה? כי בדרך כלל אין לנו שיעורים או ישיבות חברים בנושא תפילה, זה נעשה באופן יותר ספונטני. אבל אולי כל מפגש מתחילתו עד סופו צריך להיות מוקדש לתפילה כדי להגיע לתכונה הזאת של לשמה?

כן.

(סוף השיעור)