שיעור בוקר 11.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 20.08.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/Q22hbMEQ?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 943,

"מהו, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, בעבודה"

מאמר מכרך ג' "שלבי הסולם", פרשת "ואתחנן", עמוד כ"ז, "מהו, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, בעבודה".

מאיפה השאלה הזאת "מהו, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, בעבודה"? כי זו באמת שאלה. ישראל הם כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים. בגלגלתא ועיניים לא יכולות להיות לא חכמה ולא בינה. גם מה שאנחנו מתכוונים בבינה, זו חכמה שבבינה ולא בינה שבבינה, כי בכלים דהשפעה אין שום רווח חוץ מהשפעה, חוץ ממה שיש בכלים אחרים שבינה ממלאה. לכן מה פתאום שלישראל יש חכמה בגלגלתא ועיניים? ישראל צריך להיות עם שעובד רק בהשפעה ושכל אין לו.

זה מפני שהנברא הוא לא כלים דהשפעה, אין דבר כזה כלים דהשפעה, רצונות דלהשפיע. רצונות דלהשפיע זה הבורא, והנברא זה רצון לקבל. כשלרצון לקבל יש תיקון, יכול להיות תיקון כשקלט מהבורא את תכונת דלהשפיע, אז הוא עובד עם הרצון לקבל שלו, עם הטבע שלו, כמו שפועל הבורא. אבל מי יושב בפנים ועובד בפנים? הרצון לקבל. לכן כשאנחנו מדברים על ישראל, על נברא, אנחנו מדברים על כלים דהשפעה, כלומר קיבלו תכונת דלהשפיע על הרצון לקבל שלהם וכך הם עובדים.

לכן יש באמת מקום לשאלה מה היא חכמתכם ובינתכם, מאיפה באה החכמה והבינה. היא באה מזה שמשתמשים בכלים דהשפעה על פני כלים דקבלה. זה נקרא שישראל צריכים ללכת מעל אומות העולם, מעל הגויים, מעל חכמת הגויים, מה שנקרא למעלה מהדעת. כל פעם כשיתעוררו כלים דקבלה ונלך למעלה מזה, למעלה מכלים דקבלה, זאת אומרת נשתמש בכלים דקבלה כדי להשפיע, אז ייכנס יותר אור חכמה בתוך אור חוזר, בתוך כלים דהשפעה, ובאמת מזה תהיה חכמתם ובינתם של ישראל.

זה כל העיקרון שיש בעבודה עם הטבע שלנו. לגלות כלים דקבלה במידה שאנחנו מסוגלים ללכת מעליהם, לקחת אותם למען שימוש בכלים דהשפעה, אח"פ דעליה, וכך ללכת ולתקן את הכלים דקבלה, להשתמש בהם כמו שהבורא משפיע ומשתמש ברצון שלו.

למה זה לעיני כל העמים? זה לא סתם מהו חכמתכם ובינתכם, אלא דווקא לעיני כל העמים. כי זה צריך להיות על פני כלים דקבלה דאח"פ אמיתיים. שבלסמוך עליהם, בלהישען עליהם, בזה בעצם הכלים דהשפעה שעובדים, לוקחים את הכלים דקבלה בתוכם כאח"פ דעליה. כשנמצא אח"פ בפנים, שעובדים עם האח"פ במידה שיכולים לצרף אותם לכלים דהשפעה, לכוונה על מנת להשפיע, אז נקרא לעיני כל העמים. לוקחים אורות דחכמה ומשתמשים בהם בעל מנת להשפיע. לעיני העמים - עיניים הם כלים דקבלה של האח"פ ממש. לא שאח"פ נכלל בכלים דהשפעה, אלא אח"פ שעובד בתוך כלים דהשפעה כאח"פ דעליה זה נקרא לעיני כל העמים. וכך עד גמר התיקון.

בגמר התיקון, חוכמת ישראל וחוכמת אומות העולם הופכות להיות לחוכמה אחת. המצב הזה נקרא להיות אור לגויים, כשכבר עוברים לכלים דקבלה ממש כל האורות שכלים דהשפעה יכולים לספק להם. זה נקרא שבינה מצרפת לעצמה את כל הכלים דקבלה. זה מה שאנחנו לומדים על לאה, כל כלים דלאה, שאז כל הכלים דז"ת דבינה מקבלים אורות גדולים וממלאים את מלכות דאין סוף בלקבל על מנת להשפיע.

עד אז העיקרון הוא לעבוד רק בהתכללות כלים דקבלה בתוך כלים דהשפעה, שזה נקרא למעלה מהדעת. הדבר הזה מתקיים במדרגה הקטנה ביותר ובמדרגות הגדולות ביותר עד גמר התיקון. לכן בכל מדרגה ומדרגה אותו עיקרון נשמר. ובכל מצב ומצב אנחנו צריכים לחלק ושיהיה לנו ברור שאלו כלים דקבלה, אלו כלים דהשפעה, עם הרצונות האלה אני עובד בלהשפיע, עם הרצונות האלה אני עובד בלקבל.

אם אדם מתחיל לסנן כך, לברר את הרצונות שלו, אז נעשה לו יותר קל, הוא מבין למה הוא נכנס לנפילה, למה הוא יכול להחזיק את עצמו קצת בעליה, איך הוא צריך לסדר את הכלים שלו. זו שליטה כביכול מבחוץ על שני המלאכים האלו, כלים דהשפעה וכלים דקבלה, על שני כוחות שזרים לנשמה, שצריכים להשתמש בהם בצורה נכונה, מבחוץ, כאילו האדם הוא החלק השלישי.

למה הוא השלישי, ובצורה אובייקטיבית כזאת מסתכל על זה? כי אדם הוא הקו האמצעי, לכן הוא צריך להסתכל בקו האמצעי. אם אין לי קו אמצעי, אז אין, אבל אני לא מושפע לא מהשפעה ולא מקבלה, אלא אני מסתכל על שני הדברים האלה, על עצמי אני מסתכל מבחוץ, ועובד בלמזג את שני אלו בצורה כזאת שאני אבנה את הקו האמצעי.

אם מצליחים קודם להיבדל מכל הכלים האלו, השפעה וקבלה, ואחר כך להתחיל לעבוד איתם בתבונה, במדידה הנכונה בקשר נכון ביניהם, אז זה נקרא שהולכים למעלה מהדעת. קו אמצעי הוא למעלה מהדעת, אמונה למעלה מהדעת, כלומר לוקחים את עיקרון ההשפעה למעלה מהדעת, למעלה מכלים דקבלה. משתמשים בכלים דקבלה ככל שיכולים בכוונה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: יש פסקה לא כל כך ברורה. שמתחילה ב"לכן על עבודה זו באים..".

אני אקרא, "לכן על עבודה זו באים כל המשטינים והמקטרגים, שאומרים, אנו מסכימים לעבוד בעבודת ה', ורק המטרה שאתה רוצה להשיג ע"י הקיום של תו"מ, אין אנו מסכימים".

תורה ומצוות אלו כל האמצעים שעל ידם אנחנו מגיעים לעל מנת להשפיע. כמו שכתוב "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין". תורה היא הכוח המתקן. אם היינו נולדים עם כלים מתוקנים, בגמר התיקון עצמו, אז לא היינו צריכים תורה ומצוות. אלא "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין האור שבה מחזירו למוטב", זה מה שאנחנו אומרים אור ע"ב ס"ג. הפעולות שלנו מלמטה כדי להזמין אור ע"ב ס"ג עלינו, אלו המעשים שלנו בתורה ומצוות. והכוח הזה שמתקן אותנו, האור שמגיע מלמעלה ומתקן, נקרא אור התורה שבא ומתקן.

תלמיד: מי אלה המשטינים?

משטינים והמקטרגים שמתעוררים באדם הם כל הכוחות שעל פניהם הוא צריך לעבוד. אם הוא לא ישתמש בהם, אז הוא לא יוכל לעלות בכל מדרגה ומדרגה.

שום דבר לא נברא ללא צורך. כלים דקבלה וגם כלים דהשפעה שאנחנו מקבלים לרשותנו כדי להתקדם ולהתקיים בהם ברוחניות, הם באים אלינו בצורה שבורה, לא מתוקנת. ואז במידה כזאת שהם באים ואנחנו מרגישים אותם, הם כולם באים כמשטינים וכמקטרגים על העבודה דלהשפיע, אפילו כלים דהשפעה. כי כלים דהשפעה שמתגלים לנו הם שכדאי לי להשפיע כדי להרוויח על מנת לקבל.

השאלה היא, למה שאני לא אקבל כלים דהשפעה וכלים דקבלה בצורה נכונה? לדוגמה, אני לומד, וכתוצאה מזה אני מקבל רצונות טובים, מתוקנים, אני יותר אוהב את הרוחניות, אוהב את הבורא, אוהב יותר את החברים. כל יום שאני עושה משהו, נגיד שעשיתי איזו פעולה טובה, אני רואה שעל ידי זה אני הולך ומרוויח דברים טובים. כלומר בצורה כזאת ישירה, עשיתי משהו, קיבלתי שכר טוב, משהו טוב. עוד משהו עשיתי, קיבלתי עוד משהו טוב. מה זה טוב? טוב אפילו בכלים דהשפעה, אני מסכים שיעשו לי מה שרוצים. אתה אומר לי לעבוד במטבח, אני הולך ועובד, ותמורת זה מתגלים אצלי רצונות טובים כנגד הטבע שלי. אני מסכים את זה לעשות, שיעשו עליי ניתוח כמו שאני תמיד נותן דוגמה. למה זה לא בא בצורה כזאת? אדם כבר כאילו מוכן. זה מפני שבכל זאת הוא מוכן מתוך שהרצון לקבל אומר לו את זה מבפנים. אם בצורה כזאת ישירה הוא היה מקבל תיקון, אז התיקון היה בא כדי להגדיל כלים דקבלה.

תפילה למה שאתה צריך להגיע, אתה לא יכול עכשיו להגיד בכלים דקבלה שלך. השכר שאתה תקבל, אתה לא יכול עכשיו לתאר בכלים לקבלה שלך. אתה בכל זאת צריך בדברים האלה לעבור כל פעם ופעם משבר, והמשבר הזה עובר בהיסח דעת. אתה לא מכיר אותו ולא יודע אותו, אלא אתה פשוט מגיע למצב שנמאס, שאתה לא מסוגל, שנשבר לך, שאתה לא מבין למה ואיך זה קורה שמכל הדברים הטובים בא ההיפך, זה לא מתקבל על הדעת ואתה לא מסכים. הנקודה הזאת היא נקודה שמתקנת את המצב.

מה זה מתקנת את המצב? כל מה שאתה סובל בנקודה הזאת, זה בדיוק התיקון שעכשיו עובר עליך, על הכלים דקבלה שלך. אם לא היית עובר את המצב הזה, את ההרגשה הזאת, אז זה נקרא "תפסו את הגנב". היית רץ כביכול אחרי רוחניות עם אותם הכלים הישנים שלך, עם השכל שלך, עם הרצון שלך, והיית מקבל תיקונים כאילו באותו רצון לקבל, והיית פשוט גדל, היית נעשה רב יותר גדול, יעני חכם יותר גדול וכן הלאה. אלא המשבר הזה שעוברים בכל שלב כזה שנותנים יגיעה ואחר כך לא מבינים מה קורה, וממש לא לפי השכל ולא לפי הרגש מסתדרת התוצאה שעוברים, ההרגשה הזאת היא בדיוק אור התורה שמתקן את המצב.

בלי המשטינים והמקטרגים אי אפשר להתקדם. למה פתאום הרצונות לקבל שלך מתחילים לצעוק ולא להסכים, זורקים את הכול, ואתה לא מסכים לכל הרוחניות הזאת, עם הבורא אתה לא מסכים, עם הקבוצה ועם כל השיטה והדרך, שזה נקרא מקטרגים ומשטינים? זה אותו רצון לקבל שעכשיו דווקא עובר את התיקון, דווקא מתהפך, דווקא מרגיש את האור שנגדו כנגדו.

המקרים, הזמנים האלו הם מאוד מאוד טובים. זה ממש כמו שעושים ניתוח ומתקנים את האדם. אם זו תרופה אמיתית, היא לא יכולה להיות טובה. זה שקר אצלנו שאנחנו מקבלים תרופות בעטיפות כאלה, בציפוי מתוק. תרופה ביסודה היא תמיד מרה, כי תרופה היא רעל, כל התרופות. סמל הרפואה הוא נחש. תרופה ביסודה היא תמיד רעל.

אני חושב שגם הטבעונים מבינים את זה. אפילו ירקות ופירות, כל הדברים הטובים לגוף, יסודם רעלים. נגיד שום, בצל, מה שמתקן מהם את הגוף, שממש יש בהם כוחות לתקן, לנקות את הגוף, הם רעלים, וגם התיקונים שאנחנו עושים, למשל הרדמה וכל מיני דברים בניתוח. מפני שתיקון לא יכול להיות מתוק אפילו אצלנו בעולם הזה.

לכן מדרגת האדם, הכוח שלו לעמוד ברוחניות, לא נמדדת לפי השכל שלו ואפילו לא ברצון שלו, אלא בנכונות לסבול, בהכרה שאין לי ברירה ואני חייב את זה. שיעשו ניתוח, שיתקנו. בנקודות האלו שבהן מרגישים משטינים ומקטרגים, בהן האדם מרגיש שעכשיו הוא עובר תיקון. אם הרצון לקבל שלי צועק, זה לטובתו, אלו בדיוק התיקונים שלי.

אנחנו לא זוכרים את הפסוקים הפשוטים, שייסורים מרככים את הבשר, כל מיני פסוקים כאלו, כי אי אפשר אחרת. מלכתחילה, מה כתוב בתיקון הראשון? "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, על הארץ תישן", תיכנס לייסורים, ממש ייסורים ישרים כלפי הרצון לקבל, ועוד "בתורה אתה עמל, ואשריך", תגיע למצב שתהיה אשריך. ככל שאתה עובר ייסורים, גופניים, נפשיים, רוחניים, יחד עם זה אתה צריך להגיע למצב שטוב לך בזה. אתה מגיע כבר להכרה שהם הם הייסורים האלה יחד עם התורה, יחד עם הידיעה, עם המסר שעובר עם זה, אם אתה הולך יחד עם זה, אז סימן שאתה מתקן את עצמך.

מכאן השאלה, זה שחכמי הגמרא עשו לנו תיקון שהקלו על הייסורים, ובמקום ייסורים אנחנו משתמשים במאור התורה המחזיר למוטב, האם זה כמו ציפוי על תרופה מרה, ציפוי מתוק, או שזה פשוט המשך לאותה תרופה שהיא לא נעשתה מתוקה יותר בסופו של דבר, אלא לרצון לקבל שלנו, המעשים האלו שהם עשו יחד עם לימוד התורה, זה לא מספיק.

האמת, האדם שהולך בדרך שלנו הוא לא חוסך בסבל לעומת אלו שהיו חיים שם בחבית עם פת לחם ולימוד תורה. אלא עם הרצון לקבל שלו שגדל בימינו לעומת זמן המשנה, הוא לא מסוגל לעבוד עם האמצעים שהיו שם. אם הוא היה עובד עם האמצעים שהיו שם, הוא היה נכנס דווקא לגאווה, כי המאור שהיו מושכים על ידי המעשים ההם הוא קטן בשבילנו. ואילו על ידי הלימוד הזה אנחנו מתחילים לגלות את הרע, ואז מתחילים לשמוע את המשטינים והמקטרגים.

תלמיד: מה זה תיקון של פחד? אדם נכנס למצב של פחד, איזה סוג זה?

יש הרבה סוגי פחדים. פחד מזה שיהיה רע, כמו שהוא כותב שאדם מתיירא או מהפסד בעולם הזה או מהפסד בעולם הבא. כל הדברים באים מפחד ההפסד, להפסיד. אז או להפסיד בכלים דקבלה שלו, במה שהוא מתאר את העולם הזה, או בכלים דקבלה שלו, במה שהוא מתאר את העולם הבא. עד שהוא עובר לכלים דהשפעה, הפחד מאיבוד מה שיש לו, מהפסד מה שיש לו, הוא כל הזמן קיים. אחר כך הוא עובר לפחד אחר, פחד בכלים דהשפעה, האם אני משפיע, האם אני מספיק משפיע, האם אני יכול להגיע להשפעה מושלמת, וכן הלאה. הפחד הוא אחר.

פחד זה פחד מלאבד מילוי. תלוי איזה מילוי אתה חש, או מילוי בכלים דקבלה, או מילוי בכלים דהשפעה, אבל זה לאבד מילוי, ממש על מה שיהיה בכלי. ההרגשה הזאת כלפי מילוי הכלי נקרא פחד. אז גם בכלים דהשפעה יש פחד.

תלמיד: קראנו שייסורים זה טוב.

לא. "ייסורים זה טוב", אסור כך לומר, כי מטרת הבריאה להיטיב לנבראיו. ולהיטיב לנבראיו זה לא רק בסוף הדרך ועד אז נסבול, כמו להגיע על ידי המקל לאושר. את זה אנחנו מכירים כבר. אין דבר כזה ברוחניות, ברוחניות אין זמן. ברוחניות אם אתה רוכש את המדרגה הרוחנית הקטנה ביותר, אתה מרגיש בה חלק מגמר התיקון, אחרת זו לא רוחניות. ואתה לא יכול להרגיש בה חלק מגמר התיקון, שבגמר התיקון זה 100% ועכשיו אני נמצא ברבע אחוז, כי אז אתה לא מרגיש שאתה מגמר התיקון, זו צריכה להיות מידה שלימה לפי המדרגה שלך.

לכן כשאני אומר נכונות לסבול, או על ידי הסבל להגיע לאושר, זה לא נכון. כשעוברים את הכלים דקבלה מרגישים את זה, אבל בכל מדרגה רוחנית, כנגד זה שאתה מגיע, אתה מגיע לתענוג. מה שאין כן אצלנו, כשאנחנו נמצאים בזמן ההכנה, זה יכול להיות ההפך.

תלמיד: דיברת על המשטינים והמקטרגים שמרגישים בסדר בתוך זה. הרי זה קיים בכל מדרגה.

גם בזמן ההכנה, תלוי באיזה מצב אני נמצא. אם אני נמצא במצב יותר מתקדם, אז אני שמח בייסורים שאני עובר, ומבין שהייסורים האלה עוברים על הרצון לקבל שלי, על הגוף שלי, ואני כבר מסתכל עליו באופן שאני עומד להפטר ממנו. אומנם אני סובל, אני מרגיש שאני סובל, אבל יחד עם זה קניתי כבר נקודה שבלב, קניתי אותה בקביעות, כך שאני גם יכול מתוכה לצפות על הגוף ולראות אותו כסובל. נכון שהוא סובל, אני סובל, רע לי, אבל על ידי זה הוא יהיה בריא.

החלטתי על ניתוח, אני רוצה שיהיה לי הניתוח הזה. נכון שאני סובל, מה לעשות? כאן הכול תלוי במידת הנחיצות. אני מספר על הניתוח, כי בכל זאת חשבתי שתהיה לי הרדמה ואחר כך אהיה בריא. אבל היה לי חור מאחור, ואת זה עושים בלי הרדמה. לוקחים צינור עבה כמו אצבע ותוקעים לך בין הצלעות לתוך הריאות, ומתחילים להוציא משם את הנוזלים ואת כל מה שהצטבר שם, ואת זה עושים ללא הרדמה. צרחתי, זה היה משהו נורא, זה כואב מאוד. דווקא בין הריאות מכניסים את זה, הרגשה "נפלאה". אם היו אומרים לי, תחשוב עכשיו עוד פעם שיעשו לך את זה, אתה מבין לאיזו דרגת נחיצות צריך להגיע כדי לרצות שיעשו לך את זה. אם אני עכשיו חושב, אז ניתוח זה לא נורא, אתה שוכב, בכל זאת מרדימים אותך וברוך ה' יש תקווה שתהיה בריא. כאן גם יש תקווה שתהיה בריא, אבל לעומת הסבל? באיזו חשיבות הבריאות צריכה להיות כך שאת הסבל ארגיש כלא כל כך נורא, או אפילו לא ארגיש בכלל. עד כדי כך אני צריך את החיים שלאחר מכן, שזה לגמרי יכסה את הסבל. כשאני מדבר, אני עכשיו מרגיש איך תוקעים לי את זה, זה משהו נורא. אומרים שזה באמת אחד הכאבים הגדולים ביותר שיש לגוף, לפתוח את הצלעות.

כאן אדם מתחיל לעשות חשבון. בלי חשיבות המטרה אי אפשר לעבור את הייסורים. או שאתה מגדיל את חשיבות המטרה בכל מיני אמצעים, או שמגדילים לך אותה על ידי הייסורים. נותנים לך כל מיני ייסורים בעולם הזה, כדי שתחשוב שכדאי לברוח לעולם ההוא, בצורה אגואיסטית. או שבמקום וקודם שבאים הייסורים בעולם הזה, אתה מעורר את עצמך שטוב לעבור לעולם ההוא מפני ששם טוב. זה העניין של לחסוך בזמן ובייסורים.

תלמיד: האם זה לא קשור בהרגשת מתיקות שאתה מוצא בייסורים?

לא, אם אתה מוצא מתיקות בייסורים לפני שאתה מגיע להכרת גדלות המטרה, אלו לא ייסורים. אתה רק עוד יותר מגדיל את הרצון לקבל שלך ועושה אותו כצדיק, והולך יחד איתו על הייסורים האלה כדי עוד יותר למלא אותו בדברים הטובים.

זה דומה לאיש עשיר שלפעמים לא רוצה להשתמש בנהג שלו, הוא בעצמו גם רוצה קצת לנהוג, להשתעשע, או אפילו הוא משלם כסף כדי לעבוד כנהג מונית חצי יום. יש כאלה משחקים לעשירים. זה נקרא שאתה שמח בייסורים, בצורה כזאת כמו שאמרת, וזה לפני שאתה מגלה את נחיצות המטרה, אלא אתה עובד וזה בסופו של דבר מביא לך תענוגים. הרצון לקבל הוא מתוחכם.

לרצון לקבל בעצמו אין אפשרות ליהנות, הוא חייב ליהנות דרך זה שהוא נמצא באיזה קשר עם כלים דהשפעה. סתם בצורה ישירה אנחנו לא מסוגלים למלא את הרצון לקבל, אפילו בעולם שלנו, בפנים תמיד נמצאים כלים דהשפעה.

אז כאן זה שימוש כאילו בלהשפיע על מנת לקבל, להיות בקשר עם אנשים אחרים כדי גם ליהנות מהדברים האלה. זה מתבטא בצורה מקולקלת בסטיות כאלה שאנשים אוהבים שמרביצים להם, שצועקים עליהם, שמכים אותם. זה כל הספקטרום של התענוגים. בסופו של דבר לא חשוב איזה סוגי לבושים יש בזה, תכלס הרצון לקבל עובד.

תלמיד: החשיבות היא גם בכלים דקבלה?

הפרינציפ הוא פשוט, אם אתה עושה צמצום ואתה מגדיל את המטרה, ואם רק לשם המטרה אתה עושה את זה בלי להתנתק ממנה, זה נקרא ישראל, וקודשא בריך הוא, והמעשה שאתה עושה שנקרא "דרכין דאורייתא" הם כאחד, אז אתה לא טועה. רק בתנאי הזה.

תלמיד: אבל המצב הזה מחליש כשכל הזמן יש כאב ואחר כך אתה מחכה לעוד כאב, ואתה יודע שיהיו עוד הרבה. למה צריך לחכות?

למה? אף פעם אני לא מחכה לכאב. למה אתה אומר שצריך לחכות?

תלמיד: לא צריך לחכות, אבל אתה יודע.

אני לא מבין למה צריך לחכות לכאב? אתה אומר שבכל זאת זה לא הולך בצורה פשוטה, שאם אתה נמצא בחיים הרגילים, אתה לא מסוגל להתקדם ללא ייסורים, ללא כאבים. אתה מכיר את עצמך עד כדי כך שאתה אומר, הרצון לקבל שלי יותר חזק ממני, מכל הפילוסופיה שלי, מכל החוכמה שלי. פעם הרגשתי רע וחשבתי שזהו, מעכשיו והלאה אני מתקדם בכוחות עצמי ולא מחכה לכלום, ועכשיו באה תוספת רצון לקבל, ושוב אני סובל.

זה מפני שבאה תוספת רצון לקבל על פני כל החוכמה הקודמת. המדרגה הקודמת שתיקנתי למדרגה הבאה, הגבוהה יותר, כל התיקון של המדרגה הקודמת לא נחשב לכלום, הוא נחשב אפילו כנגד המדרגה הזאת ללא תיקון. אם כך מה לעשות? לכן בכל מדרגה, בכל מצב הבא אתה צריך לחשוב על חשיבות המטרה, שיהיה לך סבל מזה שאתה לא נמצא במטרה. ואת זה אי אפשר לעשות בלי מעשים פשוטים בחברה.

לכן מגיעים בסופו של דבר למצב שהחוכמה לא עוזרת, השכל לא עוזר וכל החכמולוגיה הזאת לא נותנת שום פירות. אתה יכול לשבת ולקרוא מאמרים ולהיות מלומד בזה ולדעת המון דברים, אבל זה לא מוסיף, אתה לא תגיע מזה לסבל אף פעם. אתה תבין בשכל שזה נכון וכך צריך להיות, ובאמת תבין את הפרינציפ, אבל אתה לא תממש אותו אם תעבוד רק עם הספרים.

לא מן הסתם רב"ש כותב "הבוחר כל פעם בחברה יותר טובה". הוא לא כותב בספרים יותר אמיתיים, ברב יותר טוב, אלא הוא אומר בחברה יותר טובה. זה כל כך לא נדבק כאילו להבנה שלנו, הרי זו חכמת הקבלה, רוכשים רוחניות, משהו נעלם, מה זה שייך לכמה בהמות כמוני שנמצאות לידי? אבל ככה זה, אי אפשר ללא עבודה עם החברים. ובפרט עכשיו שיש לנו הזדמנות ממש מצוינת, החברה כאילו מפורקת, המצב מאוד מעורפל ועוד אני בורח. ללא עבודה כזאת אין מה לעשות. מצדי לסגור את הספרים ועדיף לעסוק רק בזה. עדיף. עד כדי כך, שעוד לימוד ועוד קצת שכל שרוכשים חוכמות מהספרים זה ממש פסול, כלום לא יעזור. זה נקרא "חוכמתו מרובה ממעשיו".

לכן זה צריך להיות מאוד מאוזן, ההשקעה בחברה ובלימוד. אחרת זה מביא את האדם לאיזה עיוות שיכול לקחת לו הרבה שנים עד שהוא יתחיל להבין באמת שצריך להשקיע בחברה במקום להשקיע בלימוד, בקשר עם הספרים. זו עבודה ישירה מתוך הרצון שלו על פני הרצונות אחרים. זו פשוט עבודה מעשית.

תלמיד: למה אין אפשרות לזרז את הדרך, להתקבץ ביחד ולעשות פעולה דרסטית?

למה זה לא הולך בקלות ואי אפשר לזרז את הדרך ולהתחבר יחד ולהחליט בבת אחת?

תלמיד: כמו בקיבוץ.

כן, כמו בקיבוץ, כמו בכל חברה אחרת שסוף סוף מחליטים והולכים ועושים. מפני שאצלנו בפנים בתת ההכרה נמצאת ההבנה שזה נגד הרצון לקבל. אם זה יחד עם הרצון לקבל, נניח עכשיו אנחנו מקימים מפעל, ואני לא מזכיר שזה על מנת להשפיע, אל אף שזה נמצא בפנים, אבל אני אומר "חבר'ה בואו נקים מפעל, נעבוד, נפיץ לכל העולם את הידיעה שלנו, אנחנו נשלוט על כל העולם, אנחנו נרכוש את כל העולם, אנחנו נהיה השליטים של כולם".

אם בפנים נמצא הרצון להשפיע, מטרה רוחנית, מכל המילים שלי שום דבר לא פועל. לכן המילים האלה לא מושכות, ולכן אף אחד לא נדלק מהן. פשוט הרצון לקבל לא נותן לעבוד. כאילו יש מזה רווח אבל הרווח בסופו של דבר יהיה לי או לבורא? אם זה לבורא, טוב, נחכה. לא נורא, אפשר לחכות.

אני נפגש עם כל מיני אנשים. היום כתבתי מכתב למישהו שגר באיזו טירה גדולה באנגליה, וכמוהו יש הרבה. אם אדם רוצה כסף, אז הגוף לא מרגיש, לא נמשך לדברים כאלה, לאנשים כאלה. כי הוא לא מרוויח, הוא מרגיש שהוא לא מרוויח. עד כדי כך קשה להתייחס לאנשים העשירים, הגדולים, המכובדים לעומת אנשים פשוטים. גם בעבודה שלנו, אפשר לעשות המון, אבל האם זה יהיה בשבילי או לא בשבילי. לכן ככל שזה ריאלי ונמצא לפניך, קשה מאוד לממש, כמו קשר עם החברים, כמו העבודה הזאת.

עכשיו נמצאים שני חברים בעבודה, אני אומר להם "תעלו לכאן, תתחילו לארגן". אחד החברים רצה לצעוק "בואו נתחיל", אבל פתאום הוא יושב בצד בשקט. לא היה לו מה לומר. אתם עוד תראו מה שיקרה. איפה שבאמת מרגישים רצון לקבל מול העבודה האמיתית, הוא מוכן להסתפק במועט. רואים את זה על אנשים ביצועיסטים. ככל שהאמת מתקרבת, האדם מוכן למסור את זה לאחרים. זה מורגש בחוש, אתם תראו את זה.

ואז אנחנו רואים שיש כאן מאה גברים, וגברים גברים, לא טיפשונים קטנים, וכולם יושבים ולא יכולים לזוז. קודם היו מרוויחים, מצליחים, שולטים והכול, וכאן פתאום הם יושבים ככה ומחכים. ממש כאילו יצאו לפנסיה מוקדמת. זה מובן לי, וזה טבעי וזה נכון שזה קורה. הפתרון, התרופה לזה היא רק בחיבור פנימי נגד הכוח, נגד המצב. זה מצב מיוחד, מצב מצוין, מצב אמיתי, וזה מה שצריך להיות, זה לא מפליא אותי, רק צריך נגד זה דווקא, להילחם.

זאת היגיעה, זאת העבודה, ודווקא מההתנגשות הזאת תצא הרוחניות, תתפתח ותתגלה. אבל בשכל ובעין כשרואים מה קורה, זה לא מובן. זה שאני צריך לרוץ ולצעוק ממחלקה למחלקה, מאחד לאחר, איפה? מה? דבר כזה לא מתקבל על הדעת. וכולם יושבים ומחכים בשקט, הוא יבוא, הוא יצעק.

תלמיד: העניין של בחירת החברה, לא כל כך ברור לי.

לגבי בחירת החברה אני אגיד לך. מה זה נקרא לבחור בחברה יותר טובה? יש לך אנשים שיש להם אותה מטרה. עכשיו תגיד לי, כשאתה מסתכל על כולם, האם לחבר מסוים יש מטרה יותר גבוהה וחזקה בעיניו מחבר אחר? מאיפה אתה יודע ומה אתה יודע?

השאלה היא כזאת, איך אני אדע אם יותר כדאי לי להתחבר עם החבר הזה או עם חבר אחר? אחד צועק, ומישהו אחר יושב בשקט. לפי מה אני יכול לדעת איך לבחור, עם מי כדאי להתחבר? לפי זה שהפנים שלו הן לפי הטעם שלי? או שהוא מוצא חן בעיניי לפי התכונות החיצוניות? הוא יותר חכם, יכול להסביר לי? הוא יותר חזק בחיצוניות או בפנימיות ויכול לתמוך בי? אני אלמד ממנו באיזו צורה דברים טובים, אקבל ממנו חיזוקים? או ההיפך, אני אראה שהוא משפיל את עצמו כלפי החברה?

מה אני צריך לקחת כדוגמה אולי, למי להתחבר. או שאולי אני בכלל לא לוקח שום דוגמה, אני לוקח סתם כמה אנשים ואני אומר לכולם "אני מוכן, נעשה הגרלה". יש מאה איש, נעשה מהם עשר קבוצות, או אפילו פחות מעשרה שיהיו בקבוצה, נעשה הגרלה וגמרנו. מה אני צריך בכלל ללכת לבחור לפי השכל שלי? מה אני יודע? הגורל בא מלמעלה, אלך לגורל.

זאת אומרת, מה זה נקרא לבחור? בכל זאת אומרים לנו, "הבוחר כל פעם בסביבה יותר טובה". על ידי מה אני בוחר? אני שואל אותך, תן עצה. אתה איש מלומד, דוקטור בכימיה, בפיזיקה, במשהו ביניהם, תעשה לנו איזו כימיה.

תלמיד: אבל התשובות שאני אתן הן סתם תשובות, כי אני יכול להגיד שהבחירה היא לבחור להתפעל מכל אחד בכל רגע יותר, אבל זה לא משהו שבא מבפנים.

אתה אומר כך, אני בכלל ממליץ לא לבחור איזשהו חברה, זאת אומרת, קבוצה קטנה, אלא כל פעם אני אחייב את עצמי להידבק לאלו שאני יכול להתפעל מהם יותר. היום אני מתפעל מחבר מסוים שעובד, עושה כל מיני דברים. מחר אני מתפעל מחבר אחר, הוא קורא יפה, הוא מתלהב. אחר כך אני שומע על עוד חבר, איך הוא צועק על כולם, איך הוא דורש מכולם, איך הוא דואג.

תלמיד: לא לזה התכוונתי.

למה זה לא טוב מה שאמרתי קודם? למה אתה מבטל?

תלמיד: אני לא אמרתי שזה לא טוב, אבל לא לזה התכוונתי.

בסדר.

תלמיד: אז להתפעל מזה שהחבר נמצא עכשיו במצב כזה ובכל זאת הוא פה, זה גם למצוא איזו יכולת בתוכי להתפעל מהמצבים של כל אחד.

כן. אתה אומר שבכל מצב ומצב, אם חבר נמצא לפניי, אני יכול למצוא משהו להתפעל ממנו. אפילו אם הוא במצב לא טוב, במצב נפילה, הוא בכל זאת דחף את עצמו לכאן, ונמצא כאן איתנו יחד. אולי הוא עושה יותר יגיעה ממי שעכשיו מחייך וטוב לו, ההוא סתם כך וזה כך. בסדר גמור. אבל מה זה נקרא, חברה יותר טובה? הוא אומר שם מילים כאלו. מה זה נקרא "טובה" בשבילי להתקדמות?

תלמיד: שאני מקבל ממנה גדלות הבורא. זו המטרה בעצם.

אז איך, אני כל הזמן אחליף חברה?

תלמיד: לא, בתוך עצמי.

בתוך עצמי אני כל הזמן צריך לבחור באיזה עין אני מסתכל עליהם עכשיו, ולא חשוב באיזה מצב הם נמצאים, בכל מצב שהם נמצאים, אני לוקח מהם מקסימום התפעלות.

תלמיד: כן.

זה נקרא "לבחור חברה"?

תלמיד: זה מה שאני מבין.

זה מה שאתה מבין. בסדר. אז אם כך, לא אכפת לך בכלל באיזו חברה להיות. ודאי מתוך אלו שנמצאים אצלנו, שיש להם מטרה, אבל לא חשוב עם איזה אנשים.

תלמיד: מבחינת האופי יש הבדל, אבל מבחינת המטרה לא נראה לי.

מבחינת האופי בכל זאת, כי אחרת אתה לא תופס את המנטליות שלהם, וזה בכל זאת חשוב. בסדר, מה חושבים האחרים?

תלמיד: כשאני נמצא בחברה ומסתכל על מכלול הדברים שהיא משפיעה עליי בצורה מסוימת, אז לבחור בחברה יותר טובה זה להסתכל על החברה ולראות איך אני משתפר. זאת אומרת, מה המדרגה הבאה של החברה כך שהיא תהיה יותר טובה. אני נגיד בוחר שהחברה הזאת תהיה במדרגה יותר גבוהה, יותר טובה, ואז עושה הכול כדי שזה יקרה.

אתה מדבר על דברים יפים מאוד, על מצבים יפים מאוד. אני מסתכל על החברה, אני גם מתאר אותה איך היא תהיה יותר טובה, יותר גבוהה, אני מתפעל כבר גם מהצורה העתידית שלה, כל מיני דברים.

אנחנו מדברים על זה שאדם מרגיש את עצמו במצב לא כל כך טוב. במצבים הטובים אני לא צריך חיזוקים, אני מוכן להתפעל בחברה, אני מסתכל עליהם בעין טובה, לא "כל הפוסל במומו פוסל", אני כבר נמצא בצורה אחרת, טוב לי, אז אני גם רואה שהם טובים, ואז אין לי בעיה.

אני מדבר על כך שהתפעלות מרוחניות צריכה לבוא אליי בזמן שאני באמת צריך את זה. בזמן שאני נמצא בעלייה זה לא בעיה, אני הולך לתרום להם, אני אוהב אותם, כשטוב לי אני אוהב את כולם. כשרע לי מה אני אעשה? כאן אנחנו צריכים לבדוק מה קורה לי, איך אני יכול להיעזר.

תלמיד: כשרע לך אתה לא יכול להגדיל אף אחד כשאתה מסתכל עליו מבחוץ, אין סיכוי, לא משנה מה הוא עושה, תמיד תמצא משהו להגיד, כמו "הוא עובד במטבח כי אין לו משהו יותר טוב לעשות". כי כשרע לך אתה לא מסוגל להגדיל אף אחד, וכשאתה בירידה אתה גם לא מסוגל לקבל גדלות הבורא מאף אחד.

בגלל זה אני חושב שאין טעם להמציא איזו חברה שאני אקבל ממנה גדלות הבורא או אני אגדיל אותה בתוכי. אפשר להסתכל פשוט על חברות אחרות, כמו שאמרנו שחברות מסוימות לא הצליחו פשוט מפני שלא היה להן את הבורא.

אם אני מתחבר לחברים שלי על בסיס בהמי נטו, כמו שהייתי מתחבר לאנשים בצבא או בלימודים או בכל מקום, רק מכניס את הבורא בינינו, מוסיף את המטרה הסופית הזאת שנקראת "בורא", אז זה דבר שיחזיק אותי. כי ברגע שאני נמצא בירידה, אז החברות הזאת, אפילו שאין בורא בתוכה, זה מה שמושך אותי, כי חיוך מהאדם הזה הוא עדיין חיוך, זה יחזיר אותי.

נראה אותך במצבים של הירידה ועד כמה אתה מחפש חיוך.

תלמיד: אני אומר שזה יותר קל מאשר להגדיל אותו בתוכי, או לקבל ממנו גדלות הבורא, כשהוא מספר לי על הבורא עכשיו.

בקיצור, אתה מחפש חברה עם חיוך.

תלמיד: אני אומר שחברה טובה יותר היא חברה שהיא חברה טובה יותר גם בכל מקום אחר, רק שההבדל העיקרי פה הוא שיש את המטרה של הבורא, את הדבר הזה שעליו זה נבנה.

אני לא כל כך מבין. חברה טובה כאן היא חברה שגם תהיה טובה בכל מקום אחר, אבל כאן בנוסף יש לה גם עניין הכרת הבורא, את המטרה. למה היא צריכה להיות דווקא טובה לעומת המצב שם בחוץ?

תלמיד: כי מן הסתם אני מתחבר לאנשים, בדיוק כמו שדיברנו על המפעל, או כמו שדיברנו על הרבה דברים אחרים, בכלים של העולם הזה.

אתה אומר שאם אתה בוחר חברים שהם אנשים מיוחדים בגשמיות, אז במצב שאתה נמצא בירידה בגשמיות האנשים האלה בכל זאת מהווים בשבילך איזה מין משקל, חשיבות, וזה עוזר לך לאחוז בהם ולא לזרוק ולזלזל בהם. האם זה העניין?

תלמיד: יותר פשוט מזה אפילו. לפני שהגעתי לרוחניות, בחרתי חברים לפי הרצון לקבל הגשמי שלי נטו. פה אני בא ואני אומר, הרצון לקבל הגשמי שלי נטו זה מה שיש לי, אז אני בוחר עכשיו חברים לפי הרצון לקבל הגשמי שלי נטו, רק אני מוסיף לזה את המטרה שהיא הבורא. אני לא הולך להמציא לי כללים שאני לא מסוגל להסתדר איתם בכלל, לעבוד עם דברים שאני בכלל לא מכיר. אני יודע מה יש לי, אני מנסה למצוא בתוך זה את הדבר הזה שיוביל אותי לרוחניות, כי אין לי משהו אחר.

טוב. אז החבר אומר שהוא צריך למצוא כאן חברה שמתאימה לו לפי התנאים הגשמיים שאיתם הוא יכול להסתדר, אותם הוא מכיר, ואז בכל המצבים לפחות יש לו קשר איתם.

תלמיד: עשינו ניסיון כזה, הקבוצה פה לדוגמה, חלק מהקבוצות, לפי זה בחרנו לפני שעשינו את המפעל.

כך בחרתם וכך עשיתם, לפי המנטליות מה שנקרא, לפי האופי, לא חשוב.

תלמיד: איזושהי התחברות כזאת.

הייתה התחברות כזאת, ואז זה עוזר בכל המצבים. מה שאין כן, אם לא הייתה קבוצת אנשים שקרובים לפי החיים הקודמים אז לא היו מסתדרים בזמן הירידה, כי בזמן הירידה היו רואים את עצמם כל פעם בבהמיות הקודמת, הרוחניות נעלמת וכל אחד נכנס לבהמיות הקודמת, ואז לא נמצאים בקשר ביניהם. כך אני שומע, בסדר.

תלמיד: מה עושים כשיש ירידה? בירידה אני בכלל לא יכול לבחור משהו יותר טוב. רק בעלייה אני יכול לחשוב איך להשתפר ואיך לגדול. בירידה אני צריך לחשוב איך אני שורד, אז אולי רק בזמן העלייה אני באמת יכול לבחור בחברה יותר טובה.

זאת אומרת ללכת לבחור בחברה טובה צריכים בזמן העלייה, ולא בזמן הירידה.

תלמיד: בזמן העלייה אני יכול לחשוב על כל הירידות שהיו לי, ולהגיד "מה אני עכשיו עושה איתם".

טוב, נראה. אני חושב שאנחנו מחר נעסוק בזה קצת במקום השיעור הזה, בבוקר, נעשה כאן את ישיבת הארגון שלנו.

אני ממליץ שקודם כל נחלק את זה לפי המחלקות. שם אנשי המחשב, כאן קולנוע, שם וידאו, שם סופרים, ספרים, מטבח לחוד וכולי. בקיצור כל אחד במחלקה שלו, ואז נראה כל מה שכתוב לנו על הלוח, כל המבנה שלנו, בצורה כזאת, איפה כל אחד נמצא. גם נראה את האנשים שלא משובצים עדיין, לא נמצאים באיזה מחלקות, באיזה משבצות, ואז נראה מה אנחנו עושים. זה חיבור שבטוח חייב להיות למען ההפצה.

נגיד שכל אחד מוצא את המקום שלו באיזו משבצת לפי המקצוע. אני מסתכל על המחלקה שלי, אני רואה שיש שם אנשים שאומנם לפי המקצוע אני איתם יחד, אבל אין לי שום קשר איתם. אולי כדאי לי להחליף מקצוע, אולי אני אלך למטבח במקום להיות במחשבים, או לצייר, לעשות קולנוע. למה? שם האנשים שאיתם אני יותר קרוב לפי הרוח. מה אני אעשה שהם כולם במקצוע טבחים, כן או לא?

או שאם אני אתחבר איתם לפי המקצוע אז אני גם לאט, לאט אתפוס את הרוח שלהם ואנחנו נסתדר יחד גם כך. מה לעשות?

תלמיד: מה שמוציא הכי מהר מהירידה זה עשייה, עצם זה שאדם עושה משהו. אז דווקא חיבור לפי מקצוע יכול להיות רעיון מצוין, כי לא סתם עשייה, המחויבות. אני מחויב עכשיו לאיזו פעולה כלפי הציבור פה, כלפי הציבור בחוץ. אם אני אעשה או לא אעשה יש על זה מיד תגובה, אני לא יכול להרשות לעצמי עכשיו להיות בדיכאון, לא לראות את חשיבות המטרה, לא לעשות, זה מחייב בצורה כזאת שזה יוציא מיד מירידה.

זאת אומרת זה יחייב אותי לפי המחלקה שלי.

תלמיד: יותר מהחיוך של החבר שלפי הטבע אני מתחבר אליו.

תלמיד: בזמן הירידה איכשהו באה אחריות ומחויבות. אם במקום העבודה שלי המשכורת מחייבת, אז מה יחייב פה בזמן הירידה? בטח שהחברה היא לאותה מטרה.

בזמן הנפילה, אתה אומר ששום דבר בחיים לא מחייב אותי. כשאתה נמצא במצב רוח רע בעבודה שלך, אתה גם אומר כך למנהל שלך?

תלמיד: בא מנהל שאומר, אני אפטר אותך.

זאת אומרת, הפחד מלסבול מחזיק אותך, אחרת יפטרו, לא יהיה לך מה לאכול, אשתך תיתן לך על הראש, הילדים יצעקו ואז אין לך ברירה, אתה עובד. אז גם כאן צריכים למצוא איזה מין פחד שאתה יכול להפסיד, שאחרת יפטרו אותך.

אתה אומר כך, הפחד כאן יכול להיות רק רוחני, לא גשמי. אם אני נמצא בירידה, הרוחניות הרי נעלמת, הגשמיות לא נמצאת כאן, אין לי כאן רווח גשמי, אז לא אכפת לי בכלל ללכת מפה בזמן הירידה. אני בכלל רוצה להיות בבית, להיות מנותק מהם. אלא אולי בתת הכרה אני חושב שאחר כך אני בכל זאת אצטרך אותם, לא נעים, לא יפה. יש איזה רווח גשמי.

לכן סעודות יחד, שבתות יחד, גם אשתי קשורה לכאן ועוד כל מיני דברים כאלה, זה מה שמחזיק אותי עוד קצת פה. אם לא זה אלא רק עניין רוחני, אז בזמן הנפילה הקשר נקרע, אני יושב בבית, ובכלל שוכח מהם, הם כבר לא קיימים בשבילי. לכן צריכים לעשות כמה שיותר קשרים גשמיים בינינו, שגם בנפילה אתה יודע שאם אתה עוזב, אתה מפסיד.

עשית עם אשתך חופה, אני זוכר שהייתי נוכח בזה קצת. אז עשית ברוך ה' איזה הסכם. עכשיו אתה רוצה או לא רוצה, ההסכם הזה מחזיק אותך, מה שנקרא "ברית". לא עושים את זה לזמנים טובים, עושים לזמנים רעים.

זאת אומרת אנחנו צריכים בחברה שלנו להכניס כבר ביסוד שלה כל מיני תיקונים למצבים הרעים. שבמצב הרע האדם יפחד לזלזל בחברה. כל אחד צריך איכשהו להמציא לעצמו כאלו חיזוקים לזמן הנפילה, אחרת ממש ירגיש הפסד בגשמיות. כי אז הרוחניות לא נמצאת, נעלמת, אז שכן יראה הפסד בגשמיות.

על זה צריכים לחשוב, זו צריכה להיות ממש דאגה גדולה. מה לעשות בעניין שאני אראה את הרווח הגשמי מהחברה.

תלמיד: אחריות זה לא מספיק. כי בזמן נפילה אמיתית, גם מהאחריות לא אכפת. גם אם לא עשית משהו וקצת יביישו אותך, לא נורא.

תלוי עד איזה גובה אחריות לא אכפת לך. בכל זאת, כמו שהוא אומר, בעבודה אומנם שהוא לא יכול לזוז, אבל הוא משתדל איכשהו בכל זאת להיות נוכח שם, איכשהו לעשות כאילו שהוא עובד, איזה מין פנים, איזו מין הצגה. אין לו ברירה, אחרת יזרקו אותו, זה יהיה ממש נורא ואיום.

תלמיד: יש גם הבדלים במקצוע. נאמר אם חבר לא יעבוד במטבח, לא יהיה אוכל, כולם יאכלו אותו באותו רגע. אבל אם חבר אחר נאמר יישב מול הספר ובאותו יום לא יעשה כלום, סתם יישב, אז מי יידע מזה בכלל?

לא. אם יש עליו מנהל מחלקה, אז ודאי שהוא ירגיש. כמו שצריך להיות בעבודה, אנחנו דיברנו שזה צריך להיות מפעל.

תלמיד: במקצוע כזה אחרי שבוע הוא ירגיש אחראי.

למה? כמנהל צריך להרגיש, בטח. מה זה מנהל?

תלמיד: יש דברים שהם פשוט לא באים לידי ביטוי בזמן מהיר.

כמו בעבודה.

תלמיד: חוץ מזה, במצב כזה זה יכול לגרום דווקא בקטע הגשמי להרגיש רע. לא חסר לי מפקחים בעבודה, גם פה יש לי על הראש.

אני מקווה שאתם תדונו על זה ותגיעו למשהו.

(סוף השיעור)