שיעור הקבלה היומי13 מאי 2019(בוקר)

חלק 2 שיעור בנושא "העשירייה המושלמת בערבות" (הכנה לכנס)

שיעור בנושא "העשירייה המושלמת בערבות" (הכנה לכנס)

13 מאי 2019

שיעור בוקר 13.05.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור הכנה לכנס "קבלה לעם" העולמי בצפון אמריקה,

שיעור 2: "העשירייה המושלמת בערבות"

קריין: שלום, אנחנו בשיעור הכנה לכנס קבלה לעם העולמי בצפון אמריקה, שעור מס' 2 בנושא "העשירייה המושלמת בערבות". נקרא קטעים מהמקורות.

הבטחנו לפני הכנסים לעבור על כל השיעורים, נשתדל. מחר אני חושב שיהיו לנו שיעורים 3 ו-4?

תלמיד: כן.

אז מחר אולי נעבור על שני שיעורים ומחרתיים יש לנו עוד את שיעורים 5, 6, 7. נראה. רציתי לשאול, איזה שיעורים אתם תעבירו כשאני לא אהיה?

תלמיד: לא החלטנו באיזה שיעורים אנחנו נצפה, אבל בנסיעה האחרונה, כשאתה לא העברת שיעור, צפינו בשעתיים שיעור מוקלט.

בסדר שזה מוקלט, אבל איזה?

תלמיד: כנראה מהשיעורים האלה שהיו לנו בשבת, אתמול, היום.

לא מהכנס אלא "אפס המוחלט" הכוונה?

תלמיד: כן, מהנושא הזה. ואנחנו עושים גם שעה זמן חברתי שהיא מבוססת יותר על דיונים סביב הפצה, או אם יש הכשרות מסוימות שרוצים להעביר. בפעם הקודמת עשינו גם דיון על ש"צים וגבאים, בירור על דברים ששייכים לעבודה בעשיריות וגם הכנה לכנס.

אתם מרגישים בזה גיבוש, שבאמת זה מועיל?

תלמיד: ממה שאני שמעתי חברים היו מאוד מרוצים מהזמן החברתי שהיה.

והנוכחות?

תלמיד: הנוכחות בסדר. באופן טבעי יש אנשים שלא מגיעים כשאתה לא נמצא, אבל אין מה לעשות.

אני מקבל דיווח על כמות של 70 איש שחסרים, הם באמת לא מבינים שזו בגידה בחברה?

קריין: אנחנו בשיעור מס' 2 מכנס קבלה העולמי מצפון אמריקה, שיעור בנושא "העשירייה המושלמת בערבות", ציטוט מס' 1 מתוך ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות ערב.

"אי אפשר לקיים התורה והמצוות, כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות. ועל כן, כל מי שרוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות, שהעיקר ע"י התגברות הרצון, צריך להיכלל בכלליות ישראל באחדות גדול... נמצא שדווקא ע"י הערבות, שזהו בחינת שכולם נחשבים כאחד, ע"י זה דווקא עיקר קיום התורה. כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו ואין שום שינוי רצון ביניהם ונכללים כולם ברצון אחד, שעל ידי זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."

(ליקוטי הלכות. חשן משפט, הלכות עָרֵב)

זאת אומרת, לא כמו שהיום דיברנו בינתיים שרק לבטל את עצמי אני צריך ולהידבק באחרים, אלא יש כאן אחרי זה עוד שלבי עבודה, התכללות, התערבות וערבות עד שנכללים כולם כמו שכתוב "כאיש אחד בלב אחד". יש שלבים שעדיין לא דיברנו עליהם אפילו, עד כדי כך התכללות הרצונות והתחברות, כל העבודה שלנו בעצם בזה. עד שמגיעים למצב של לב אחד, זה שלבים שלבים. אבל כאן הוא כבר מדבר על קיום התורה ומצוות, זאת אומרת שעל ידי המאור המחזיר למוטב אנחנו יכולים לתקן את הרצונות שלנו עד שאנחנו נכללים איתם יחד, כשהחיבור האמיתי הוא נקרא "ערבות".

תלמיד: אנחנו משתדלים להתקרב ברצונות בינינו.

אני מאמין לזה.

תלמיד: ואז כפי שנאמר בקטע "נכללין ברצון העליון". והשאלה שלי, אם העבודה שלנו מסתכמת בהתכללות בינינו וברגע שאנחנו נכללים במרכז הקבוצה אז נכללים מאליו בעליון, אז כאילו אין לנו עבודה כלפיו.

לא נכון.

תלמיד: תסביר בבקשה.

זה חייב להיות קודם כל בכוונה, שאני מלכתחילה הולך להתחבר עם החברים כדי להתכלל בעליון. בשביל מה הבורא עשה כך שאנחנו שונאים זה את זה, דוחים זה את זה? אצלך אין דבר כזה. אתה מגלה שאתה דוחה אותם, שונא אותם, לא יכול להתחבר?

תלמיד: יש אצלנו שנאה גדולה מאוד.

כן?

תלמיד: מאוד.

יופי. טוב. לא חשבתי. קודם לא היה?

תלמיד: לא.

עכשיו כן. יופי.

תלמיד: כי אנחנו מנסים להתקרב.

כשאתם מנסים להתחבר אז מתגלה דחייה, שנאה וכן הלאה.

תלמיד: כן.

יפה. למה הבורא עשה את זה? כדי שלא תתחברו ביניכם בלבד, כקבוצת כדורגל או משהו, אלא שתזדקקו בו. לכן "ישראל אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא". אחרת זה לא יקרה, אפילו ישראל לא יהיה ואפילו אורייתא לא תהייה. "אורייתא" זה נקרא המאור הזה שמחבר את כולם יחד לחבורה. השאלה שלך הייתה, האם מספיק שאנחנו מתחברים לקבוצה והבורא כבר נמצא איתנו? הוא לא נמצא אתכם. אתם צריכים מלכתחילה להיות מכוונים לכך שהמטרה שלכם, אפילו בפעולה הכי קטנה ההתחלתית היא כדי להגיע לקודשא בריך הוא, ובעזרתו ובשבילו. ואז תעבוד כל השרשרת הזאת "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא". אחרת היא לא תעבוד.

לכן הוא עשה בינינו דווקא שנאה ודווקא כל מיני קשיים בחיבור כדי שבלעדיו לא נוכל לעשות את זה, לא נוכל להתחבר, כדי שנזדקק בו. אחרת היינו כבר "מושב לצים", אבל מושב יפה, טוב, עושים חיים. הוא לא ייתן. למה הוא לא נותן את זה לכל העולם? תראה מה שקורה בעולם? כולם בהתקוטטות, כולם בשנאה, במיוחד בעם ישראל. כדי שאנחנו נזדקק לכוח החיבור שזה הוא.

תלמיד: אז הפנייה אליו זה נקרא להיכלל ברצון העליון? שאנחנו פונים בבקשה לעזרה?

כן. יופי ששאלת. ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא, זהו. איך אפשר לקבוע ערבות בלי הכוח העליון? קודם כל בשביל מה? ואיך זה יתקיים אפילו בדרגה שלנו? אין סיכוי. רק על ידי הבורא. תראה איך מלכתחילה בסולם, אנחנו מבטלים את עצמנו כלפיו וכל מה שאנחנו מוסיפים לנקודת הביטול, רק מוסיפים בעוד ביטול ועוד יותר ביטול, מזה אנחנו בונים את כל המדרגות.

יש לי רצון לקבל גדול (ראו שרטוט), אני עושה ממנו נקודה בלבד והנקודה הזאת זה הניצוץ שלי, נקודה שבלב, ניצוץ. עשיתי את הניצוץ, מה אני עושה הלאה? אני מעביר מהרצון לקבל שלי למעלה, עוד רצונות ועוד רצונות ועוד רצונות עד שלא נשאר כאן כלום. זאת אומרת את הכוונה על מנת לקבל אני מוחק לאט לאט, בהדרגה, ומעביר אותה לעל מנת להשפיע. זה העניין. זאת אומרת כל הרצון לקבל עובר, רק הכוונה משתנה. אז אנחנו צריכים לעשות את העבודה הזאת.

אותה נקודה אדומה בשרטוט היא טיפת הזרע והיא באה מהניצוץ שיש לנו מהשבירה, וכל היתר אנחנו מוסיפים לניצוץ הזה, ניצוץ פלוס רצון. (ראו שרטוט) אנחנו מוסיפים לו רצון מאותו הניצוץ. וכך אנחנו שומרים כל הזמן על הניצוץ, שזה "חלק א-לוה ממעל" שיש בנו. זה הכול. אז הבורא מסייע בזה שברא בנו יצר הרע ונתן בו ניצוץ והניצוץ הוא שלו וכך אנחנו מחזירים לו את הניצוץ, אבל מחזירים בצורה כזאת כאילו ערמומית, אני מכניס את הניצוץ שלו בחזרה לו אבל לא עוזב אותו, כל הזמן אוחז בו ומתחיל להוסיף לניצוץ הזה שנמצא כבר בבורא, מתחיל להוסיף לו רצונות ללא כוונה ואז זה הופך להיות לפרצוף שלם.

שרטוט

קריין: ציטוט מס' 2 מתוך מאמר "השלום" בעולם של בעל הסולם.

"כל יחיד ויחיד שבחברה, הוא כמו גלגל אחד, המלוכד בגלגלים מספר, המותנים במכונה אחת, שהגלגל היחיד אין לו חרות של תנועה בערך יחידתו לפי עצמו, אלא נמשך עם תנועת כלל הגלגלים, בכיוון ידוע, להכשיר את המכונה לתפקידה הכללי. ואם יארע איזה קלקול בגלגל, אין הקלקול נערך ונבחן כלפי יחידותו של הגלגל עצמו, אלא שנערך לפי תפקידו ושירותו כלפי כללות המכונה."

(בעל הסולם. "השלום בעולם")

שאלה: אז למה זה נקרא כלפיי כללות המכונה, זה כלפיי תפקידו ושירותו של הגלגל ספציפית?

לא. המערכת האינטגראלית היא כולה גלובלית, מחוברת, אנחנו לא יכולים. זה רק כלפי ההרגשה שלי אני מנותק מאחרים, אני נמצא במערכת הזאת ואני מניע את הכול וכולם מניעים אותי. רק בתפיסה שלי הייתה שבירה, רק בהרגשה שלי, במציאות אני מנותק מהמציאות. זו הצרה שאנחנו לא מבינים איפה אנחנו נמצאים, עד כמה שאנחנו קשורים וקובעים גורל של כל אחד ואחד.

תלמיד: יש הבדל אם יש קלקול בתוספתן, בלבלב, בכבד, בציפורן הקטנה של הזרת.

יש הבדל.

תלמיד: אז זה כלפי הגלגל עצמו, לא כלפי כל המכונה.

זאת אומרת, אם אנחנו מדברים על הגוף, אז ודאי שזה כך. אבל אם אנחנו מדברים על המנגנון השלם, אז "כלל ופרט שווים". אתה מבין זה פרט, זאת אומרת, אתה אחד. כשאני עכשיו מגרד משהו מהאוזן, ברוחניות אתה בזה הורס את כול המציאות. זה משהו נורא, כזאת הרגשה. וזה מכניס חרדה, זו יראה ואז כנגד זה מחזיקים גדלות הבורא.

קריין: ציטוט מספר 3, בעל הסולם, "פרי חכם על התורה", מאמר "לא עת האסף המקנה".

"אסור ליחיד לצאת מהכלל ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו... כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו... וצריך כל אדם להיאסף בכל כוחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה... ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל."

(בעל הסולם. "לא עת האסף המקנה")

זאת אומרת, שוב אותו דבר. עד שאנחנו לא נכללים כולם, אנחנו לא חוזרים לשורש נשמתו של כל אחד ואחד. וכל אחד ואף אחד לא יכול להשיג את גמר התיקון, אם לא דואג לכלי הכללי שכולם ישיגו. אבל בינתיים, לעת עתה לכל אחד יש איזו התקדמות יחסית מאוד מצומצמת, לא במובן שלנו, אבל מאוד מצומצמת בהתקדמות.

זה שכתוב שהעשירייה של רבי שמעון השיגה את גמר התיקון, אז אנחנו צריכים להבין שיש השגת התיקונים האלה בכוח ובפועל, בוא נגיד כך. בכל זאת עדיין אין כללות התיקון של כל המציאות. ולמרות שהוא קיים באין סוף, אבל אני לא יכול כאן להגיד, להסביר, זו באמת בעיה. בקיצור, צריכים להשתוקק לדאוג וסך הכול להבין שלכולם דואגים, אנחנו לא יכולים לעזוב שום חלק מהכלי האינסופי הזה מחוצה לתיקון.

שאלה: יש עשיריות חזקות ויש עשיריות פחות חזקות. מה הם התנאים בעשירייה כדי שנוכל להיות איתכם בכל השלב הזה החדש? שאלה לא יהיו סתם דיבורים ובעצם צריך להיפגש וצריך שיהיו גבאים וצריך שיהיה הכול, אז מה באמת צריך שיהיה בעשירייה כדי שתהיה עשירייה מושלמת?

אני לא מבין מה שאתה שואל. אתה יודע, אתה למדת בבית ספר, היית תלמיד טוב? לא נראה לי. תמיד היית מחפש.

תלמיד: כן, הייתי תלמיד טוב.

כן? מעניין. לפי הגישה שלך, אני לא כל כך רואה את זה. כשאני רוצה להיות תלמיד טוב, אז אני רוצה להיות ראשון. ואני לא שואל, "האם אנחנו נעשה כאן פחות עבודה או שם פחות עבודה, האם בזה אפשר או אי אפשר? במה בורא מתחשב, במה לא? אולי נעשה איכשהו ככה ככה." כמו שרב"ש כותב שאתה נכנס בין החייטים או בין הסנדלרים, אז אתה יודע, כשעושים עבודה ככה ככה, גם אתה בסופו של דבר כך לומד מהם. אז תלוי באיזו עשירייה אתה נמצא ואיך העשירייה דואגת להעלות את עצמה. אז שמעתי על העשירייה של מישהו שהיא ככה ככה.

בקיצור, אתם צריכים להעלות את עצמכם וככה כל העשיריות בעולם וגם כאן. אין דבר כזה שאנחנו יכולים להיות מרוצים מאיתנו. עד שלא הגענו לעשירייה שבטופ שבגמר התיקון, שמחברים לתוכם את כל העשיריות וכולם יחד הופכים להיות לעשר ספירות עיקריות, אז אין מנוחה. זה הכול. אז אל תגיד איזו עשירייה היא נכונה, מתחברת, מתאספת לא, כן. אתם עושים כנס מראה?

תלמיד: כן, עושים כנס גדול בסידני כולם באים.

יופי, כבר טוב.

תלמיד: אפילו אני אגיע.

אפילו אתה מגיע לכנס?

תלמיד: כן, אני מצליח להגיע. היו לי בעיות, אבל אני אצליח להגיע.

בעיות זה ברור, תמיד יש בעיות. בעיות מהשמים יש לכולם, אל תחשוב שלך יש ולאחרים לא. אבל אם אתה מגיע, זה כבר משהו.

תלמיד: אני גם מגיע לארץ עוד שבועיים, שלושה שבועות.

בשביל מה אתה מגיע? טוב, בסדר.

תלמיד: ציטוט מספר 4 מתוך רב"ש א', מאמר "בענין אהבת חברים".

"צריכים לזכור שהחברה נתיסדה על בסיס של אהבת הזולת; היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת."

(רב"ש - א'. מאמר 2 "בענין אהבת חברים" 1984)

שאלה: לא בדיוק בסדר, כי אנחנו מדברים על אהבת הזולת, להתכלל. אני יושב עם העשירייה וחבר פותח את הלב עד כמה הוא שונא אותי ולא יכול להתגבר ומתחילה רכילות והכול. אז איפה העבודה שלי פה?

יפה מאוד, יפה מאוד שהוא כך אומר. רק הוא צריך להוסיף, "גיל אתה יודע מה שהבורא מכניס בי ללב? שנאה אליך." כי אין שום דבר שבא מהאדם. מי זה האדם? זו קופסה. זה כמו שאתה נותן מכה על מחשב, מתי סוף סוף הוא יעבוד נכון? מה הקופסה הזאת אשמה? אתה אשם או כמו אלה אנשי המחשבים שלנו, תרביץ להם, אני אתך יחד.

זאת אומרת, אתה סך הכול המכשיר ביד ה', אתה צריך להבין מאיפה באה לך השנאה ולמה באה לך השנאה ולשם מה באה לך. אני קיבלתי אותה מהבורא כדי שאני כך ארגיש כלפי החבר, כדי שאני אעבוד על השנאה הזאת ואהפוך אותה לאהבה ומהחבר אכוון אותה לבורא. ואגיד לבורא "תודה רבה שנתת לי שנאה. ושאני יכולתי על ידי המאור המחזיר למוטב שפניתי אליך, להפוך אותה לאהבה." ואז אתה סוגר את המשולש.

תלמיד: זה לגבי מי שמרגיש את השנאה, כן?

על כל דבר, לא חשוב איזו הבנה ואיזו הרגשה, איזה מוחא וליבא יש לך, אתה צריך כך להבין, שהמקור הוא למעלה ובשביל מה קיבלתי.

תלמיד: אבל זה נהיה מצב שכבר אי אפשר לבוא לעשירייה כי אותו בן אדם כבר מתחיל לעשות קנוניות נגדי והכול.

אז תדברו באופן פתוח, למה שונאים זה את זה, מאיפה זה בא, למה זה בא, שזה כדי שאנחנו נחזק את עצמנו, כנראה שמגיע לנו להרגיש שנאה כזאת. אנחנו כמו תלמידי רבי שמעון שרצו להרוג זה את זה?

תלמיד: ואם הם לא רוצים להתמודד עם זה? פשוט אין את העבודה הזאת.

אתה צריך לפנות לעשיריות אחרות שיעזרו לך. אבל איך אפשר לעזוב אם נתנו לך את העבודה הזאת דווקא כאן? כל עוד אתה לא מסדר את זה, לא יצא כלום.

תלמיד: ואם העשירייה לא רוצה להתמודד עם המצב, אני צריך להישאר בעשירייה?

אז לך לעשיריות אחרות, תעשו ישיבה כללית כזאת, איך אנחנו צריכים להתמודד עם השנאה. קודם כל לפנות למקור, מאיפה זה בא. מה אתם חושבים לעצמכם, שאתם בעצמכם עושים משהו? מי אתם? מה יכול להיות בתוך הרצון לקבל, אם זה מה שמכניסים בו וכך הוא מתנהג? הוא אפילו הוא לא מסוגל לברר לעצמו מאיפה זה מגיע, בקושי בקושי.

אתם לא מודעים לכך שהכול בא ממנו? שאין שום דבר באדם, אלא הכול מלמעלה? אתה חושב על עצמך שאתה בעל המחשבה, בעל הרצון, בכלל שאתה במקום הבורא? בורא זה נקרא שהוא המייצב, הוא מייצר את הכול, "אין עוד מלבדו".

תלמיד: ואם העשירייה שלי לא רוצה להיפגש עם עוד עשיריות, כי הם חושבים שהם בסדר?

אז נדון, קודם כל הם צריכים לשמוע את זה. תעשו אחרת, נגיד שיש מצב כזה מוחלט, שישנה עשירייה שלא רוצה להיות בקשר עם העשיריות האחרות ויש בהם שנאה בתוך עצמם, והם לא רוצים כלום. כל יתר העשיריות עושות מפגש ומדברות על זה, עד כמה ואיך הן מטפלות בשנאה, בדחייה שיש ביניהם, בין החברים ובין העשיריות. כשאתם תדברו על זה ותבררו את זה, זה ישפיע עליהם.

אבל חס ושלום לא לחשוב שמה שיש בי זה ממני. איך זה יכול להיות שממני משהו מתחיל? התינוק שמשהו נשבר לו מהיד, הוא הכי צודק, הוא אומר "זה לא אני, זה נפל." זה אמת.

שאלה: השנאה כבר מתגלה כשאנחנו נמצאים באמצע העבודה, לאחר שכבר עשינו איזו עבודת חיבור ואז מתחילה שנאה.

בוודאי.

תלמיד: יש לי שאלה לגבי מה קורה כשאנחנו מתחילים מדרגה חדשה. יש תחושה, זה גם בהקשר לגלגלים שדיברנו עליהם, שהאדם עומד לבד ואף אחד לא עושה מאמץ, והוא צריך להתחיל לעשות את כל העבודה הפנימית כדי להתבטל ולהתחיל להזיז את העשירייה.

הבעיה שלכם שאתם לא יכולים לקלף כל אחד את עצמו מדמותו. אני לא יכול להסתכל על עצמי מהצד, אז איך אני יכול לברר משהו? אפילו הפסיכולוגים עושים ככה.

תלמיד: ברוך ה' כל יום יש לנו מדרגה חדשה כזאת, אולי יותר. איזו עצה אפשר לתת לחברים שיאזרו כוח ותהיה להם יכולת להתחיל את הפעולה הזאת, ולא לפחד מזה שאני עושה עכשיו את כל העבודה כביכול, כדי להתחבר לעשירייה ולהזיז אותה? ההרגשה הזאת מאוד קשה.

להזכיר "אני הראשון", זה חובה, מזה מתחילים הכול, "אני הראשון". כי גם זה שאני נזכר ש"אני הראשון", גם בזה הוא הראשון שמזכיר לי. אחרת, אין את כל המציאות. אני נמצא באיזו מציאות, מאיפה זה בא? זאת אומרת, שיש כוח עליון שצייר לי את עצמי ואת המציאות שאני מרגיש ומזה אני מתחיל עכשיו, זה עולמי. אז הוא הראשון, ומכאן מתחילים.

מה פתאום ששנאה מגיעה, שאני שונא מישהו? ומי אני שאני שונא? כל התכונות, כל ההבחנות, טעמים למיניהם, הרגלים למיניהם, הכול בא מלמעלה. רק דבר אחד יש לנו שלא בא מלמעלה, היגיעה הרוחנית, שם יש לנו קצת השתתפות משלנו.

שאלה: אני לא כל כך מבין את הקשר בין הצורה שדיברנו בחלק הראשון של השיעור על העבודה בעשירייה לבין מה שאנחנו מדברים עכשיו. כי בחלק הראשון דיברנו על נקודת הדבקות, אז אני לא אמור לעשות חשבון עם כל מיני רגשות שמתעוררים בי, ופה אנחנו מדברים על שנאה שמתעוררת וזה מרגיש לי ככה או מרגיש לי אחרת. אתמול זה היה מאוד ברור, יש דרגת חי ויש דרגת מדבר, בדרגת החי אני מרגיש שנאה, בדרגת המדבר אני אמור להידבק לבורא בלי קשר לאיזו הרגשה חיובית או שלילית שקורית לי.

דיברנו היום במשך השיעור על איך אתה מתחבר לעשירייה?

תלמיד: כן.

כן. לכן השאלה, כי אנחנו בעשירייה לא יכולים לעשות את העבודה הזאת עקב השנאה. זה יסתדר, תשאיר, לאט לאט, מה שלא עושה השכל עושה הזמן. באמת הדברים האלה צריכים קצת להתיישב, אנחנו לומדים עכשיו משהו אחר, תתנתקו משם.

אבל מובן מה עושים, קודם כל "אני הראשון", מזה אנחנו מתחילים את ההבחנות הנכונות הרוחניות ולא שקריות אגואיסטיות. אם לא "אני הראשון" אז האגו שלי כאילו שולט, כאילו הפרעה אומר "מי ה' אשר אשמע בקולו".

קריין: ציטוט מספר 5 מתוך רב"ש א' "מה לדרוש מאספת חברים".

"כל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות. וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה."

(רב"ש - א'. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

שאלה: האם יש שנאה שצריך להיזהר ממנה?

צריכים להיזהר מכל דבר גם מטוב וגם מרע איך שאתה מקבל אותו, איך שאתה קולט אותו. צריך לדאוג לזה, אני צריך להיזהר, כי דבר טוב או דבר רע מאיפה אני יודע? אני צריך לדעת איך לקבל אותו, אני צריך להיות מוכן.

"מוכן" זה נקרא ששוב "אני הראשון ואני אחרון", לשם מה ומאיפה זה, ואז אני מקבל איזה דבר שאני מכניס לתוך הנוסחה הזאת, והדבר הזה חייב לחבר אותי, מה שאני קיבלתי מהבורא, ואיך שאני מעבד את זה בתוך החברה עם "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא" על ידי התורה ומקשר את הדברים האלה יחד ולבורא. כך אני מקבל, דברים טובים או דברים רעים, הכול עד כמה שאני יכול להשתמש בהם, לא שהם דברים רעים או טובים.

זה יכול להיות הדבר הכי גרוע שנראה לך, אבל הוא הכי מועיל. לא לפי זה אנחנו אומרים אם הוא רע או טוב, אלא איך שאני משתמש בו. אם אני משתמש בדבר הרע כך שהוא מקדם אותי, אז הוא דבר טוב. כי אני לא שוקל אותו עצמו, אלא כלפי המטרה. ולכן נגיד שאתה צעקת עלי ועשית לי כל מיני דברים רעים, כאילו רעים, אבל על ידי זה עכשיו התקדמתי, אז אני שוקל את הדברים האלה שקיבלתי ממך כטובים. הכול בצורה מטרתית.

שאלה: בהמשך לדוגמה שנתת קודם על התינוק, שזה אמת, הוא אומר "נפל לי, זה לא הייתי אני".

אנחנו צריכים כך להגיד על כל דבר, ש"עיניים להם ולא יראו", שהכול בא מהבורא.

תלמיד: זה ברור, וגם יש את הדוגמה שלפעמים אתה נותן, שהבורא מכניס את היד באדם, כמו בתוך בובה והוא מפעיל אותו. איך אנחנו בכל זאת במערכת היחסים שלנו לא הופכים את זה למקום שאנחנו מתנערים מאחריות?

לא, אתה צודק. לא מתנערים מאחריות. אנחנו רוצים לעבד את כל המצבים האלו שהבורא מפיל עלינו, ואנחנו לפי זה נסדר את עצמנו עד כמה שיותר בהתאמה אליו.

תלמיד: לפעמים זה מגיע למקומות שבמערכות יחסים אדם פתאום אומר, "מה אתם רוצים ממני, זה אני". ואז הוא לחלוטין מתנער מאחריות.

זה שאתה זבל זה ברור לנו. וזה שאנחנו כולם כאלה, זה גם ברור לנו. אלא למה אנחנו צריכים להגיע? איך אנחנו צריכים להתקדם? זה לא ברור, ואנחנו צריכים לברר ולעזור איש לרעהו. זה הכול. זה שהוא אומר, "מה אתם רוצים ממני, זה אני", זה לא חידוש. אנחנו רואים את זה. אנחנו רוצים לקבל ממך רק את היגיעה שלך ואת ההשתלבות הנכונה בינינו.

תלמיד: אז איך עושים בכל זאת את השימוש הנכון מלכתחילה בצעד הראשון, לפני שאדם עושה פעולה?

קודם כל על ידי דוגמה, ואחר כך על ידי קנאה, ואחר כך עוד כל מיני דברים. צריכים להביא את גדלות הבורא כדי שאדם ירגיש עד כמה זה חשוב. שבהחלט תרגישו שאתם בונים את המסגרת והוא נופל מהמסגרת. אצלי זה קרה כך שגם אני נפלתי. אז מה? ככה לומדים. ואני זוכר את זה עד היום הזה.

תלמיד: אני שואל כי יש איזה חשש שמלכתחילה אנחנו מאבדים איזו אחריות.

לא, אתה לא יכול לאבד את האחריות, אלא זה יכול להיות ברגע הראשון. אבל ברגע השני כשאתה מבין שזה מגיע מהבורא, זה רק מוסיף לך אחריות למה שאתה צריך לעשות עם זה.

תלמיד: אני שואל על הרגע הראשון איך אני לא מאבד אחריות? איך אני נכנס נכון לתוך המצב?

זה לא יכול להיות. אתה תמיד תאבד אחריות, אחרת אתה לא תקלוט את זה כמו שצריך בצורה רעה.

תלמיד: יוצא שמלכתחילה אני עושה את הצעד הראשון, ואני פוטר את עצמי מאחריות בצעד הראשון.

"אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם". "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אתה תמיד צריך להתחיל מהרע, מזה שאתה צועק על כולם, שונא את כולם, רוצה להרוג את כולם. הכול לפי הדרגה שלך.

תלמיד: את זה אני מבין. "אין צדיק אשר עשה טוב ולא יחטא", זה בדיעבד.

לא בדיעבד. עכשיו אני נמצא במצב שאני שונא את כולם. אני צריך עכשיו לקבל השפעה מהחברה שמחזירה אותי, מעלה אותי, עוזרת לי לעלות למעלה מהרצון לקבל שלי שבו אני מסתכל עליהם על כולם איך אני רוצה להרוג אותם. החברה צריכה עכשיו להתחיל להעלות אותי למעלה מהדרגה הזאת. אני בעצמי לא יכול. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".

תלמיד: אני רוצה רק לברר אם אנחנו מדייקים בזה. אני מגיע למפגש העשירייה ואני יוצא מנקודת הנחה יחד עם כל החברים שאני זבל.

אני לא זבל, אלא את מה שקיבלתי, קיבלתי מהבורא. עכשיו אנחנו יחד, "איש את רעהו יעזורו", צריכים להתמודד עם זה. אף אחד לא זבל. אף אחד לא כלום. כל אחד מאתנו זה פח זבל, אבל הזבל שבו זה במה שעכשיו הבורא מילא אותו. אני אומר ברצינות. צריך קצת יותר להתייצב.

שאלה: אמרת שכל אחד צריך להשתוקק להיות ראשון בקבוצה, ראשון בכיתה כמו בבית הספר. מהי אותה קבוצה שבה כולם שואפים להיות ראשונים? כי כשאני נזכר במה שהיה בבית הספר אני לא הייתי הראשון בכיתה. הראשון בכיתה היה בשבילי דוגמה.

עכשיו אתה נמצא בבית ספר אחר. כאן להיות ראשון זה לחבק את כולם ולדחוף את כולם למטרה. זה נקרא "להיות ראשון". להיות ראשון זה לתת דוגמה לכולם ולמשוך אחריך, או לדחוף אותם מאחורה למטרה. זה נקרא "להיות ראשון". שם היית ראשון כשכולם היו בזבל ואתה היית הראשון. וכאן אתה ראשון בזה שאתה עוזר ומפרמט את כולם, מכניס את כולם לבורא. זה אחרת לגמרי. בסדר?

תלמיד: לא.

טוב, אני מסכים איתך. עוד מעט נעשה אצלכם כנס והכול יסתדר.

קריין: ציטוט מספר 6, נועם אלימלך, "ליקוטי שושנה".

"האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, אבל על חבירו הוא נענה מהרה. וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו ישראל ערבים זה לזה, פירוש עריבין, לשון מתיקות, מפני שממתיקין זה לזה בתפלתם שמתפללין כל אחד בעד חבירו ועל ידי זה הם נענים."

(נועם אלימלך. ליקוטי שושנה)

שאלה: אני מנסה להבין מה שאמרת. אנחנו צריכים להוסיף רצונות לניצוץ בלי כוונה ואז נוצר פרצוף. אני לא מבין איך פרצוף נוצר בלי כוונה? האם שמעתי אותך נכון?

לא. אני לא יודע מאיפה לקחת את הדברים האלה, אבל אנחנו צריכים להפטר מהכוונות שלנו על מנת לקבל, ולהביא את הרצונות שלנו עם הכוונות על מנת להשפיע. ואת על מנת להשפיע, אנחנו מעבדים בין החברים, כי לבורא אין לנו מה להשפיע. אין. אתה לא יכול לתת לו שום דבר. זה אבסולוט. זה שלם. אנחנו יכולים רק להראות לו כמה אנחנו רוצים להידבק בו ולהיות דומים לו. זה מה שאנחנו יכולים לעשות כלפי הבורא. בזה אתה עושה לו נחת רוח. הגדלות שלו נותנת לך כוח לבנות את הקבוצה שהיא דומה לו. זה מה שאני אמרתי. אנחנו מחליפים את הכוונה שלנו על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע, חוץ מזה אנחנו לא עושים שום דבר.

אבל כדי להדביק את הכוונה הזאת על מנת להשפיע לרצון לקבל, אנחנו חותכים את הרצון לקבל הזה הגדול לפרוסות, ל-125 מדרגות. בכל מדרגה יש עיבור, יניקה, מוחין ובכל אחת מהן יש גם כל מיני שלבים. וכך יש לנו אלפי מצבים, למה? כי כשהרצון לקבל נתווסף עוד קצת, אנחנו מחליפים את הכוונה מעל מנת לקבל, לעל מנת להשפיע, ועוד רצון לקבל קטן ועוד כוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, וכך אנחנו מעבירים כמו שכתוב אצל בעל הסולם, שהמלך רצה להעביר את האוצר שלו ממקום למקום, וכך הוא מעביר אותו בפרוטות, כי כולנו גנבים, אז כל אחד יכול לעשות את זה במידה קטנה.

תלמיד: יש לנו כנס מראה בתורכיה והחברים עכשיו ידברו על זה.

תלמיד: השנה זו הפעם הראשונה שאנחנו מסדרים שני כנסים, אחד באיסטנבול, אחד באיזמיר, וכלפי הכנס זו הפעולה הכי גדולה שעשינו בתורכיה, ובאמת זה מראה לנו את גדלות הקבוצה, יש פה פוטנציאל גדול מאוד. מאות חברים הגיעו ומגיעים גם חברים מחו"ל וכולנו ביחד עם כל החברים רוצים להתקדם ביחד עם הכלי העולמי. לחיים חברים.

יופי, לחיים.

שאלה: אתמול היה פה למטה ערב מאוד מיוחד לחברים שלנו בוגרי קמפוסים וחברים מה"נקודות שבלב" שהגיעו מכל הארץ, הגיעו כשלוש מאות חברים שהם גם תלמידים, הגיעו גם בני הזוג שלהם שלא לומדים בהכרח את חכמת הקבלה. היה פה ערב מאוד מושקע שהחברים שלנו מאוד השקיעו בו, החל מרמת הנראות של המקום, דרך האוכל, השירות. היו פה חברים שתפקדו כמלצרים, ממש שרתו את כל האורחים שהגיעו, היה תוכן מאוד מרגש שהכינו גם חברים שלנו מהארץ, גם חברים שלנו שבאו מהעולם. הייתה גם להקה, היה ערב מאוד חם, מאוד מרגש.

אנחנו נרצה לשמוע תגובות מכל מרצי הקמפוסים שלנו כדי לדעת באמת איך אנחנו יכולים לייצר חוויה שהיא חוויה בעיקר של חיבור שפונה לכל אדם בישראל, כשהמטרה בסופו של דבר היא לעשות ערבים כאלה לקהל הפתוח שיבוא וירגיש.

אם תצליחו במפגשים מסוג זה, אתם תתקדמו ברוחניות, כי רק לזה מצפה הבורא. לא שאנחנו נתקדם, אלא איך שאנחנו נקדם את העולם. לכן אין לשער בכלל את החשיבות של כאלה דברים, אני אומר בשיא הרצינות. הרבה יותר חשוב ממה שאנחנו כאן מתפלפלים בכל מיני עיבור, יניקה, זה לקדם את הקהל, זה הרבה יותר חשוב, לפי זה אנחנו נתקדם. וכמה שנראה את העבודה האישית שלנו, איפה אנחנו, מה איתנו, זה הכול אגואיסטי. אירועים כאלה כמו שאני שומע, די לעסוק רק בזה כדי להתקדם לקראת הבורא, ממש, אלה דברים שאין להם שיעור. לכן אנחנו צריכים לבנות מערכת וקבוצה שמטפלת בזה שממש תעשה את זה בפועל וכולנו נקדם אותם ונתמוך בהם.

תלמיד: רק להדגיש את האירוע שהיה אתמול, החבר מצטנע כי הוא היה אחראי על התוכן, זה היה אירוע פשוט מושלם. דיברתי גם עם כמה תלמידים שלי שבאו מירושלים ועוד כל מיני תלמידים מהנקודה שבלב וקמפוסים, הם יצאו בהרגשה שכל האנשים שהם הביאו, נניח אישה שמתנגדת לדרך וחשבה שבעלה השתגע או משהו, אנשים הגיעו והבינו כמה המקום הזה הוא טוב, כמה אנשים הם בעד חיבור, בעד ערכים טובים.

הייתה הרצאה של חבר שלנו, חבר אחר נתן מחרוזת של שירי להקות צבאיות, אני כל כך בהתפעלות מהחברים שלנו, איך הם הגישו אירוע כל כך יפה ואנשים יצאו משם בתחושה שהמקום הזה הוא מקום טוב וכדאי להיות בו.

אפשר לראות, זה היה בשידור לפחות במשהו?

תלמיד: זה לא היה בשידור אבל אני חושב שהקליטו את זה, זה צולם במעגל סגור.

אני חושב שכדאי לנו אולי לתת לקהל הרחב לצפות בזה, זה מאוד יפה, למה לא? ודאי צריך קודם לשאול את מי שהגיע והשתתף. אבל בדברים כאלה כדאי להרבות ולתמוך בזה כולם, מי שרוצה להיות שייך לזה. אני הייתי שמח. אבל לפחות כשזה נמצא כאן אתם יכולים להגיד לי ואולי אני אוכל להציץ בזה כי כאן זה במעגל הפנימי שלנו, הייתי בשמחה עושה את זה. זה מאוד חשוב, זה מקדם יותר מהכול.

תלמיד: אני רק רוצה להדגיש משהו חשוב שבעצם כל האירוע הזה נולד מטעם מחלקת הפצה ברוסית שעשו את זה פעם ראשונה ואז מחלקת אירועים פה ביחד עם המכללה פשוט לקחו את כל הדבר הזה כדי לייצר איזה אירוע חיבור. אני חושב שאם אנחנו נדע לייצר הרגשה של חיבור כלפי הקהל הרחב, אז אנחנו לא צריכים להרבות במילים, אנשים בעיקר מרגישים כמו שהחבר אמר והלוואי ובאמת נצליח לייצר חוויה כזאת שכל אחד יוכל לבוא ולהרגיש.

מצוין, יפה, כל הכבוד.

(סוף השיעור)