שיעור צהריים 01.11.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים מהמקורות בנושא – סבלנות והתמדה

קריין: שיעור בנושא - סבלנות והתמדה, קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מספר 7.

סבלנות והתמדה אלו שני התנאים שאנחנו באמת צריכים בעבודת ה'. הבורא בודק אותנו עד כמה אנחנו יכולים להיות נאמנים לו, עד כמה אנחנו קשורים אליו, עד כמה אנחנו יכולים לוותר על הכול חוץ ממנו כי "אין עוד מלבדו". ובאמת אנחנו צריכים כך לבדוק את עצמנו בכל הכוחות שפועלים עלינו, שהוא מפעיל עלינו כדי להביא אותנו למצב ש"אין עוד מלבדו". בואו נלמד את זה מכמה פסוקים ונשתדל ללכת לפי זה, כי סבלנות והתמדה אלו דברים עקרוניים כדי להגיע ללשמה, וכך נגיע לתכונות הנכונות שעל ידן נהיה קשורים רק לבורא.

קריין: קטע מספר 7, במסמך "סבלנות והתמדה", מתוך "ליקוטי מוהר"ן" של רבי נחמן מברסלב.

"צריך להיות עקשן גדול בעבודת ה', אף אם יעבור עליו מה". לא חשוב מה יעבור על האדם הוא צריך בכל זאת לא לשכוח שזה בא רק מהבורא ושהוא חייב להמשיך בכל התנאים האלה רק לכיוון אחד, להחזיק בכך שזה מגיע מהבורא והוא צריך עם כל התנאים האלו שיש לו בחיים עוד יותר ועוד יותר לאחוז ב"אין עוד מלבדו" ורק שהבורא יהיה לו כמטרה. "וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאד, כשתתחיל קצת בעבודת ה'". לא חשוב מה יעבור עליך, תדע שזה מגיע מהבורא, ורק למטרה אחת – כדי שאתה יותר ויותר תוכל לאחוז בו. "כי צריך עקשנות גדול מאד, להיות חזק ואמיץ, לאחוז עצמו, לעמוד על עמדו, אף אם מפילין אותו בכל פעם, ואל יניח עצמו ליפול לגמרי ח"ו. כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים, וכיוצא בזה, צריכים בהכרח, לעבור בהם, קודם שנכנסין בשערי הקדושה, וגם הצדיקים האמיתיים עברו בכל זה. ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד, והכלל והעיקר, שלא לפחד כלל".

(ליקוטי מוהר"ן. מהדורא בתרא סימן מח)

אלו מילים מאוד יפות, מדויקות.

קריין: שוב, קטע 7 מתוך ליקוטי מוהר"ן.

"צריך להיות עקשן גדול בעבודת ה' אף אם יעבור עליו מה". לא חשוב מה שעובר, צריך כל הזמן לאחוז באותו כיוון, באותו שביל ולאותה מטרה. "וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאד", כדי לאחוז בדרך "כשתתחיל קצת בעבודת ה'". וככל שתתקדם כך תראה שיש לך עוד ועוד כל מיני הפרעות, והן כולן כדי שתגדל בכוחות העקשנות, באחיזה במטרה ובעקביות. "כי צריך עקשנות גדול מאד, להיות חזק ואמיץ, לאחוז עצמו, לעמוד על עמדו, אף אם מפילין אותו בכל פעם", כל פעם אני מתנתק מהמטרה, כל פעם אני מתנתק מהאמצעים לאחוז במטרה, לאחוז בדרך, מגיעים בלבולים, כל מיני הפרעות, ואני לא שוכח, משתדל לא לשכוח שהכול בא כדי שאני אתחזק יותר ויותר בדרך. רק לשם זה הבורא שולח לי את ההפרעות, כדי שאני אגדל.

"אף אם מפילין אותו בכל פעם, ואל יניח עצמו ליפול לגמרי ח"ו". אין דבר כזה שאני מאבד את הדרך, שאני לגמרי שוכח מהמטרה, שאני עוזב וכאילו לא רוצה, ואחר כך, בעוד כמה ימים זה שוב מגיע אליי, אלא אני משתדל להיות כל הזמן, בכל רגע ורגע, דבוק לאותה המטרה. "כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים, וכיוצא בזה, צריכים בהכרח, לעבור בהם, קודם שנכנסין בשערי הקדושה, וגם הצדיקים האמיתיים עברו בכל זה. ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד, והכלל והעיקר, שלא לפחד כלל."

זאת אומרת, מה שלא יהיה, אני לא עוזב, אני מחזיק כמו תינוק שמחזיק באמא כך שאי אפשר להוציא אותו ממנה, כי הוא ממש נדבק לגופה. כך אנחנו צריכים להיות דבוקים בבורא כמו תינוקות עד שמגיעים לאחוז יותר ויותר במטרה בעצמנו, ובצורה כזאת גדלים.

שאלה: ממה אני לא צריך לפחד?

לא לפחד מזה שתתנתק ותיעלם מכל המערכת הרוחנית.

שאלה: מהקטע הזה בולט העיקרון הכול "חוץ מצא", אז מה אדם מוסיף מעצמו מעבר לזה?

מראש האדם כל הזמן נמצא במצב שמחזק את עצמו בדרך, כמו שקראנו ושמענו לא פעם שזה דומה לזקן שכאילו איבד משהו ואז הוא הולך כפוף ומחפש משהו שנפל ממנו. אז אם אנחנו כל הזמן מחפשים במה עוד לקבוע תמיכה, חיזוק בדרך כדי שלא ניפול ורק נתקדם, בצורה כזאת אנחנו עוברים. זאת אומרת, אנחנו צריכים להקדים תרופה למכה.

אנחנו לא מחכים שניפול ואז נוכל לפנות לקבוצה וללימודים, לעוד כל מיני אמצעים, אולי שירים, אולי לעשות עוד איזו סעודה. כל זה טוב ויפה, אבל אנחנו לא מחכים ליפול ואחר כך לקום. אומנם כתוב "אלף פעם ייפול צדיק וקם", אבל לא שאנחנו חס ושלום גורמים או אפילו מחכים לנפילה. נפילה זה נקרא שאני מאבד קשר, את גדלות הבורא, שהוא "אין עוד מלבדו", "טוב ומטיב" ומוביל אותנו, מושך אותנו למטרת הבריאה.

שאלה: כתוב בקטע מספר 7, "צריך עקשנות גדול מאד, להיות חזק ואמיץ, לאחוז עצמו, לעמוד על עמדו,". אתה יכול להסביר את זה?

האדם משתדל כל הזמן להיות בדאגה לא לאבד את כוחות האחיזה בתהליך הרוחני שהוא עובר, וזה העיקר בשבילו. שוב אני אומר, כמו תינוק שמחזיק את אמא ודבוק לגופה כשהיא מחזיקה אותו על הידיים, כך אנחנו צריכים לאחוז בבורא, שבזה כל החיים שלנו, כל הביטחון שלנו, כל העתיד שלנו, אני לא מתאר לעצמי מצב שאני יכול להתנתק ממנו.

שאלה: כתוב פה "עקשן גדול, עקשנות גדול, חזק, אמיץ", זה נשמע משהו עם הרבה עוצמה.

כן, לכן נתתי את הדוגמה על התינוק שבשבילו אין חיים אם הוא מתנתק מאמא.

תלמיד: אבל אני מרגיש שיש בי חולשה, לא עוצמה?

יש עוצמה באחיזה בה. תנסה להרחיק את התינוק מאמא.

תלמיד: את העוצמה של התינוק אני מבין, אבל אני לא מזהה בתוכי כזאת עוצמה, אני מזהה בתוכי חולשה, לא עוצמה כזאת?

איך לא להתנתק מהבורא, זה מה שאתה צריך לגדל בתוכך. כוחות כאלה, נחיצות כזאת, הכרחיות, שאתה לא יכול בלעדיו, שבלי זה אתה נעלם. יש לך מידה של חיים רוחניים רק באותה מידה שאתה דבוק בבורא. אם אין מגע עם הבורא, אתה לא נמצא בחיים, חיים רוחניים כמו שאנחנו אומרים, אתה מתנתק ממקור החיים.

שאלה: המאמר הזה מזכיר לי שאלה ששאלתי אותך לפני כמה שיעורים ועכשיו אולי היא תתברר יותר. אמרתי שאני מזהה אצל חברות את תכונת העקשנות שמאוד עוזרת להן בדרך ולי אין באופן טבעי את התכונה הזו, אלא לי יש נניח את תכונת הכניעה, ואני מייחסת את זה לאגו, להיכנע בפני החברות. אבל האם עליי גם לעבוד על התכונה הזאת של העקשנות באופן נפרד אם אין לי אותה?

כן, על ידי מידת הקנאה את יכולה לקנא בעקשנות שלהן וזה יעזור לך.

שאלה: מה זה אומר לעבור את הגשר, זה לעבור ללשמה?

כן.

שאלה: האם אנחנו יכולים לבטא את הכוחות הגדולים שאנחנו צריכים כדי להחזיק במטרה, גם בבכי לבורא?

כן, הצורה החיצונית לא חשובה, הבורא מרגיש את הלב שלנו, את הרצון, את פנימיות הרצון שלנו. לכן העיקר שתביע את הדרישה שלך בחיבור עם הבורא.

תלמיד: וגם בצורה פנימית?

ודאי, קודם כל בהרגשה פנימית. אתה לא צריך לבכות בכי חיצון, אלא שתהיה לך הרגשה בלב. התפילה היא הרגשה שבלב.

שאלה: אני מרגיש שלבורא יש כל כך הרבה דאגה ואהבה, שהוא שמח כשאני שמח, ובוכה כשאני בוכה, והוא שותף שלי בכל שלב והרגשה, אני מרגיש שהוא איתי. והשאלה היא מה עשיתי כדי שאהיה ראוי לאהבה שלו? אני לא מרגיש שאני ראוי לאהבה שלו.

אנחנו מגיעים לזה על ידי ההתמדה, בכל רגע ורגע אנחנו צריכים לבדוק במה עוד אנחנו יכולים לחזק את הקשר עם הבורא, ולזהות מה עוד אפשר להוסיף לקשר שלנו, ואז אנחנו מתחילים לדבר עימו, עם הבורא עצמו. הוא נותן לנו סימנים במה עוד אנחנו יכולים להדק את הקשרים, לחזק את הקשר עימו, גם בזה וגם בזה, וכך על ידי כל מיני צורות אנחנו מגיעים לקשר שלם וחזק.

תלמיד: אני מוכן לעשות הכול, אני מוכן להקריב את כל החיים שלי, אני רוצה להידבק בו בכל נשימה שלי, אבל מצד אחד אני מרגיש שאני מפסיד, אני מפחד לאבד משהו, ומהצד האחר יש את הגדלות. איך להיות בשני המצבים ההפוכים האלה?

שני הדברים ההפוכים האלה, בדיוק הם שמביאים אותך למטרה. רק תמשיך ואל תפחד לאבד משהו. הפחד הזה הוא גם טוב, הוא טוב כדי להגדיל את הצד השני, החיבור. תדאג לחיבור, וכל הזמן תנסה לקרוא כל מיני קטעים שאנחנו עכשיו עוברים, במסמך הזה למשל, ולממש אותם. פעם המסמך הזה ופעם משהו אחר, שזה יהיה מגוון. ואז תראה עד כמה הקשר הזה עם הבורא יכול להיות רבגוני, וזה מה שיעזור לך לאחוז בו, כמו שתינוק אוחז באימא.

תלמיד: במקרה הזה אני מרגיש שאני כל הזמן שוכח מחשיבות העשירייה והחברה. אלף פעמים אני שומע את זה, וכל הזמן שוכח. לפעמים אני רק רוצה לישון ולהתעורר לאחר שהכול עבר, אין לי אפילו כוח להזיז אצבע. אבל אני רוצה לעשות, אני מוכן לעשות הכול.

מה שאתה מספר לי ברור, כך קורה לכל אחד ואחד בדרך. אנחנו רק צריכים להתקדם כדי לזהות במה להיות קשורים אל הבורא יותר ויותר, דרך לימוד, דרך פסוקים, דרך חברים, דרך כל מיני אפשרויות וכך נגיע לדבקות. אז תשתדל לחשוב יותר על חיזוק היחסים.

שאלה: את התכונה שאני מרגיש בזמן השיעורים אני צריך גם להרגיש כלפי החברים שלי?

כנראה שכן, אני לא יודע. אתה צריך לקרוא יותר חומר ולמצוא את עצמך שם.

שאלה: האם זה נכון לדעת כמה הבורא גדול ואני קטנה ולהרגיש בושה שאני לא יכולה לעשות שום דבר בשביל הבורא כי אני לא יודעת איך?

טוב מאוד, זו הרגשה טובה מאוד. תמשיכי לפתח אותה.

שאלה: נראה שאת הכול עושה בורא, אבל האם אפשר להתעקש לעשות משהו שישמח את הבורא?

כן.

שאלה: האם הבורא מרגיש את הרצונות שלנו? הרצון שלי הרבה פעמים לא גלוי לי, איך אפשר להבין באיזה רצון אני נמצאת?

אני לא יודע, תשאלי את הבורא, את צריכה לברר את הדברים האלה עם הבורא בלבד. לשאול, לבקש, להתפלל.

שאלה: למה העיקר לא לפחד, אם המדרגה הראשונה היא יראה?

המדרגה ראשונה היא יראה, ולא לפחד פירושו שאתה יכול להגיע ליראה. יראה ופחד הם לא אותו דבר, תברר את זה.

שאלה: כתוב כאן "העיקר לא לפחד כלל", על איזה פחדים מדובר פה, ממה ואיך לא לפחד?

משום דבר, אנחנו לא צריכים לפחד מכלום ו"העיקר לא לפחד כלל וכלל", רק לרצות להיות דבוק בבורא. תחשוב על זה, ותראה עד כמה התנאי הזה הוא אוניברסאלי.

שאלה: אם אנחנו לא צריכים לפחד אז למה הבורא נותן את הפחד?

כדי שאתה תראה כמה אתה בכל זאת מפחד ותלוי בו. אבל בתלות בו, אם אתה מגיע לאותה צורת הקשר כמו שהוא נותן לך אז אין לך יותר פחד אלא יראה. זה משהו אחר, זה לא שאתה מפחד, אלא אתה מפחד להתנתק מהבורא, אתה מפחד לזלזל בו, זה משהו אחר מהפחד הרגיל.

שאלה: מאיפה בא האומץ לעבור את הגשר הצר כשאנחנו מרגישים שלא יכולים, מאיפה הכוח?

יש לנו כוח, אנחנו יכולים לעבור את הגשר, אנחנו נעמוד על הגשר מצד אחד של הנהר לצד האחר שלו, או של התהום, וכך כשאנחנו אוחזים ידיים אנחנו נעבור את כולו. הבורא יחזק אותנו ויהיה בינינו.

שאלה: מה זה הגשר הצר הזה, למה הוא צר?

הוא צר מחסדים שאנחנו צריכים להוסיף לו, מהנאמנות שלנו לדרך, מזה שלא מפחדים מכלום. אם אני אוחז בחבר אז אנחנו בטח מתקדמים ועוברים.

תלמיד: כשהעשירייה עובדת ביחד היא נותנת לאדם המון הרגשה של בטחון, זה לא מרגיש צר. האם יש איזה שלב בדרך שבו האדם צריך לעשות איזשהו צעד בעצמו, לבד, ואז יש לו את ההרגשה הזו?

לא, אין דבר כזה, אנחנו לא יכולים להתקדם אפילו צעד אחד בלי אחיזה בחברים. זה מה שהגשר הצר הזה מלמד אותנו.

שאלה: איך הקבוצה יכולה לתת כוחות וביטחון לכל אחד שיחזיק את החברים בדרך?

בזה שכל אחד נותן דוגמה לחברים.

קריין: אומר בעל הסולם בהקדמה לתע"ס, אות קל"ג.

"משל למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה. מה עשה, נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול, יבא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל, ובכל הדרכים המובילים להיכלו. וציווה אותם להטעות בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל.

וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך. אמנם, נידחו בערמת השומרים החרוצים. ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל. אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר. ומי שהוא שהתקרב אל הפתח, הסיתו אותו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא.

וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר. ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו."

(בעל הסולם. "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קל"ג)

שאלה: לפי המשל, מה דחף את התושבים לרוץ שוב ושוב, זה נראה כמו על מנת לקבל?

לא, המלך אמר לכל אחד ואחד, אני נותן לך מטבע קטן, ואתה, נניח, צריך להעביר את המטבע דרך הגבול ולהחזיר לי אותו בצד השני. אז אף אחד לא חשב שהוא בזה יכול לרמות את המלך, כי גדלות המלך בעיניו הייתה שווה קצת יותר מהפרוטה שהוא קיבל. כך אנחנו יכולים לעבוד עם מטרת החיים שלנו, להעביר לאט, לאט, בכל רגע, בכל דקה, עוד ועוד צעדים עד שנעביר את כול אוצר המלך לצד השני.

תלמיד: אם אני מבין נכון את מה שאתה הסברת עכשיו, גדלות של המלך זה הדבר שהשומרים כל הזמן כאילו קלקלו, כי אם הייתה לי גדלות המלך לא הייתי מפסיק אף פעם.

לא, אין לך גדלות המלך יותר מהמטבע שאתה מקבל. אם לא הייתה לך גדלות המלך, אז בכלל היית זורק את הכול, לא היית מעביר את המטבע לצד השני.

תלמיד: יש עוד דרך לקבל את גדלות המלך מעבר לכוחות בעשירייה?

לא, אין. עשירייה היא אותה תבנית, אותו מבנה, אותה מערכת שדרכה אתה מקבל מהבורא מילוי לכלים שלך. כשאתה מתחבר לעשירייה, אתה כמלכות והחברים שלך הם כמו ט' ראשונות בהם גם הבורא מאיר, אז אתה יכול לאחוז בהם ודרך המערכת אתה אוחז בבורא.

תלמיד: זה ברור, אבל אני אספר סיפור קטן. אתמול לימדתי בקמפוס עם חבר, והגדלות שאני קבלתי מהתלמידים שהם לגמרי צעירים בדרך, קמפוס ב', הייתה מאוד מאוד גדולה. זאת אומרת דווקא מהם קבלתי התפעלות גדולה.

נכון, כמו שכתוב "מכל תלמידי השכלתי", לפעמים אנחנו שומעים מתלמידים, גם אני, יותר ממה שאני קורא במאמרים, בחומר של בעל הסולם ורב"ש.

תלמיד: מה יש בזה שהם נותנים התפעלות כזו גדולה?

אין לך מסך, אתה לא מרחיק אותם ממך, הם קרובים אליך ולכן אתה מקבל מהם. תחשוב.

שאלה: נראה שהעקשנים שממשיכים להידפק על הפתח, לא יודעים מהי העבודה שעליהם לעשות, זאת אומרת זה חשוך לגמרי, אפילו מבחינת השכר של העבודה הם לא יודעים איזו עבודה תהיה להם, ורק שהם עוברים את הפתח ומגלים להם איזו עבודה תהיה לכל אחד ואחד מהם. איך אפשר לממש את המצב הזה להיות עקשן מסור לדרך ולהמשיך הלאה?

על ידי קשר עם הקבוצה.

שאלה: אני מרגישה שהכול מרחיק אותי עכשיו, אין לי כוחות, אני כאילו נופלת מהגשר הצר הזה, איך לחזור לאיזון אם אני לא מרגישה את זה מהעשירייה שלי?

רק על ידי חיבור עם החברים, תנסי להתקרב אליהם ולחבק אותם ותרגישי עד כמה זה עוזר ומעלה אותך למעלה מכל מצב.

שאלה: לפעמים נראה שהשומרים הן החברות שלי בעשירייה, כך אני מרגישה דרך האגו, שהמכשול מגיע מהעשירייה. איך להחזיק ולהמשיך, כי אני מרגישה שאני מתנתקת לגמרי ולא יכולה להחזיק דרך העשירייה?

אני לא יכול לומר מה לעשות, אלא רק בכל זאת צריכים להתחזק בקבוצה, לבקש מהחברות. מה שאת אומרת זה באמת מצב לא פשוט, נצטרך עוד לדבר עליו,

תלמיד: עשירייה ושיעורים יש תמיד ולא מורגש שאני צריכה להתאמץ, אבל מה שמושך לגשמיות, כמו הפצה יש בי הרגשת בושה. האם אני צריכה להתאמץ ולהמשיך להפיץ למרות שאין בי כוחות או לכבד את המצב הזה?

אנחנו צריכים לכבד את כל המצבים, כי יש לנו הזדמנות בכל מצב להתקרב עוד ועוד לבורא. אין מצבים רעים, יש מצבים שאנחנו לא יכולים להשתמש בהם בצורה נכונה.

שאלה: אמרת שאין מסך מתלמידים ואז אתה לא מרחיק אותם ומקבל מהם, זאת קבלה נכונה?

כן.

תלמיד: בשיעור בוקר אמרת לחבר: "אתם שואלים ומנסים לקבל מילוי ממני", זה תלוי בשאלה של חבר או בבירור?

בעיקר תלוי בשאלות ותלוי מי התלמיד ששואל. אם אני רואה שזה תלמיד שמשתדל ושואל שאלות רציניות הבנויות בצורה נכונה והוא עובד עליהן, אז אני מתייחס אליו אחרת. צריך לראות מי שואל, למשל יש תלמידה ששואלת בצרפתית, איתה אני מדבר בצורה יפה, אז אתן מבינות שזה תלוי מי שואל אותי, כך אני רוצה לעורר.

שאלה: כתוב: "ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה" מה המשמעות של זה?

המשמעות שכל אחד מגיע לגמר התיקון הפרטי ולגמר התיקון הכללי של כולם. אנחנו צריכים להבין שזה שאנחנו משתוקקים לגמר התיקון לא אומר שהוא לא נמצא, הוא קיים ואנחנו יכולים להגיע אליו כבר עכשיו, זה לא עניין של זמן, אלא עניין של המצב הפנימי שלנו.

שאלה: כתוב שכולם יקבלו תפקידים, אבל ככל שמתקדמים השומרים נעשים יותר חזקים, האם הבורא תכנן מראש לכולנו תפקידים בארמון?

לכל אחד יש מקום. אל תדאגי, גם לך, הכול מוכן.

תלמידה: אבל הדרך היא שלי וגם השומרים הם שלי?

בטח, יש לך הכול משלך.

תלמידה: אז ככל שמתקדמים יותר הבירור האישי שלי לגבי התפקיד העתידי שלי, זו למעשה הדרך שלי, המשימה שלי?

כן, כי בדרך את מתקנת את כל הכלים השבורים.

שאלה: מהי מידת הסבלנות ואיך לחזק אותה בעשירייה?

מידת הסבלנות זו מידה מאוד חשובה שיש לאדם, כי הוא משתמש בכל מה שיש וככל שנופלות עליו כל מיני הפרעות, הוא מחזיק בדרך, כמו שכתוב "חוץ מצא", לא יוצא מהדרך, מהכיוון של מטרת הבריאה, ואז הוא מצליח. זה נקרא "סבלנות". שכל הזמן לא מסתכל על כלום, כמו שאנחנו מסתכלים לפעמים על ילד עקשן, איך הוא רוצה "את זה", והוא דורש את זה ולוחץ עד שמקבל מה שחושב שמגיע לו.

תלמידה: אבל יש פה גבול, אחד יכול לסבול יותר, האחר פחות.

את לא יכולה למדוד את זה. זה לא עניינך. את יכולה רק להחזיק עד הסוף.

שאלה: לפעמים אני מרגיש מחובר לקבוצה ויש פעמים שאני מרגיש חוסר קשר לחברים. איך אני יודע אם זו אשמתי או אשמת הקבוצה, מי פה לא בסדר?

לא אשם אף אחד, זה הבורא שעושה כל מיני פעולות ומצבים ואנחנו צריכים לקבל את זה כמי שבאים ממנו ואנחנו צריכים לעשות על זה תיקון. זאת אומרת לפנות אליו שיעשה תיקונים. לא אני אשם ולא חברים אשמים, אלא זה הכול מגיע מהבורא כדי שנדרוש ממנו תיקונים.

שאלה: אנחנו מתרכזים במטרה, אנחנו צריכים לשים לנו משימות לגמר תיקון, או שאנחנו מתרכזים בזה שכל פעם אנחנו מגלים את התהליך ונמצאים תחת השפעת גדלות הבורא? כך יהיה כל הזמן או שהתקופה הזאת תיגמר?

לכל דבר יש סוף. וגם גמר תיקון יגמר ותתחיל תקופה חדשה, האלף הבא.

תלמידה: כתוב וענית, שהבורא נותן לי מטבע, משהו שהוא בשליטתי, מה זה, מה הוא נותן לי?

הוא נותן לך אותה המטבע שאת לא יכולה לגנוב אותה. זאת אומרת ככל שאת מחשיבה את הבורא והיחס שלך למטרת הבריאה, זה יהיה יותר מהמטבע ואת לא תרצי לגנוב. עדיף להיות קשורה לבורא ולקבוצה מאשר לגנוב את המטבע.

שאלה: חשבתי שמסך מאפשר עוד יותר להתפעל ולתת דרך התרגשויות.

כן.

קריין: החברה שאלה בקשר לתשובה שנתת קודם על זה שאפשר לקבל התפעלות מהתלמידים, על השאלה אם מורה שמלמד את התלמידים יכול לקבל מהם התפעלות. אז אתה השתמשת בביטוי "מסך". זה מה שמבלבל. אמרת לשואל שאין לו מסך כלפיהם אז הוא יכול לקבל מהם התפעלות, הוא פתוח אליהם. והחברה חשבה שמסך זה מה שמאפשר לקבל תענוג. אז תסביר בבקשה.

יש כמה סוגים של מסך, מסך המפריד בינינו, ביני לבינך, ומסך שמחבר בינינו. ופה תלוי על מה אנחנו מדברים. אם יש לי קשר עם התלמידים שלי אז הם משפיעים עליי ואז המסך מחבר בינינו, הוא מקרב אותנו. ואם אנחנו לא מדברים על חיבור, אז המסך יכול להפריד ולהרחיק בינינו. אז אנחנו צריכים לראות איך זה עובד, מעלה למעלה, מוריד למטה, מדובר הרבה על זה.

תלמידה: אז במקרה הזה למסך יש את שתי התכונות האלה, והוא יותר מחבר.

כן. כל הכבוד.

שאלה: האם כשנגלה את הבורא העבודה שלנו תשתנה או לא?

תהייה עבודה אחרת לגמרי.

תלמיד: ואיזו עבודה?

אז תגלה.

שאלה: צריכים לעזור אחד לחברו, איך אנחנו יכולים לחלוק בניסיון להתגבר על השומרים, איך להתחבר בקבוצה במצבים קשים להתגבר על השומרים האלה?

כשאנחנו מתחברים יחד בינינו אנחנו הופכים את השומרים האלה מכאלה שלוחצים עלינו, לכאלה ששומרים עלינו.

תלמידה: וסיפורים אישיים הם לא קשורים לעבודה, רק חיבור?

אין סיפורים אישיים, זה פשוט נעלם. הכול מתרפא.

שאלה: מאיזה סוג המטבע הזאת שאנחנו לא יכולים לגנוב אותה במשל של המלך שמחלק דינרי זהב? על מה מדובר פה?

מטבע שמראה כמה את קשורה לבורא. שאת לא תחליפי אותה למשהו אחר.

תלמידה: והמטבע עטוף במה?

ברגשות.

תלמידה: כל הרגשות, נגטיביים ופוזיטיביים?

כן.

שאלה: הסבלנות, על מה היא נשענת, מה נותן לה תוקף?

חשיבות המטרה, חשיבות הבורא, חשיבות החברים, חשיבה מולידה סבלנות לדבר.

שאלה: אמרת שהשומרים יהפכו למגינים, אבל מפעם לפעם נראה שההתרשמות מהשומרים כאילו הם נראים כמו איזה שדים כאלה שנלחמים בי, שעוצרים אותי. איך אני יכול להפוך את השומרים למגינים? איך קורה המעבר הזה, השינוי הזה?

תנסה למצוא סיבות למה אתה יכול לאהוב אותם. תנסה. רב"ש היה מספר לנו שהייתה לו סבתא מאוד נוקשה, שאחרי יומיים שלושה שהוא היה עושה איזו עבירה כמו ילד קטן, הייתה קורית לו ואומרת לו, "ברוך, אתה זוכר שלפני יומיים עשית זה וזה? עכשיו אני רוצה לתת לך עונש, תביא בבקשה את החגורה ואני אתן לך מכות". והוא אמר שזה היה משהו לגמרי לא מובן, "היא לא הייתה בעצבים, לא ברוגז על זה שעשיתי משהו ואני כילד קטן בקושי זכרתי מה שהיה לפני יומיים", אבל כך היא הייתה מחנכת אותו.

זאת אומרת, יש זמן שאנחנו עושים את העבירה וזמן שהבורא נותן לנו עונש ואנחנו צריכים לחבר זה עם זה.

תלמיד: אז אלה כוחות שמטרתם לחנך אותי או לקדם אותי, לעזור לי להתקדם? זו המטרה?

אך ורק. הבורא לא עושה שום דבר אחרת, רק כדי לחנך אותנו. ואנחנו לא מבינים את זה ולכן חוזרים על אותם הדברים שוב ושוב.

שאלה: סבלנות והתמדה זה מעייף ומתיש. איך נשמור על הכוחות לאורך הזמן, והאם יהיה לנו קל יותר?

בעזרת החברות את יכולה לבקש התמדה וסבלנות.

שאלה: האם הגדלת הרצון לחיבור יותר חזק מספיקה בשביל התיקון? במה תלויה הגדלת הרצון?

רק בחשיבות שאני מרגישה מהחברה, רק בזה.

(סוף השיעור)