שיעור בוקר 16.11.22- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 388, מאמר "מתן תורה"

אות י"ב

"ואלה הם דברי חז"ל (ב"ר פמ"ד) בשאלתם: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה, למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצות, אלא לצרף בהם את הבריות". עד כאן לשונם.

והצירוף הזה, פירושו הזדככות הגוף העכור, שזהו התכלית היוצא מקיום התורה והמצות כולנה. מפני ש"עייר פרא אדם יולד". כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה, הוא מצוי בתכלית הזוהמא והשפלות, שפירושם, הוא ענין רבוי גדלות אהבה עצמיית הנטבע בו, אשר כל תנועותיו סובבים בחזקה על קוטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום.

באופן, שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש ית' וית', דהיינו מן הקצה אל הקצה:

א. בהיות השורש ית' כולו להשפיע, בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל חס ושלום.

ב. ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו, בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום.

ועל כן נבחן מצבו בנקודה התחתונה של השפלות והזוהמא, המצויה בעולמינו האנושי.

וכמו שהוא הולך וגדל, כן יקבל מהסביבה שלו שיעורים חלקיים של "השפעה לזולתו". וזהו ודאי תלוי בערכי התפתחות, הנמצאים באותה הסביבה."

שאלה: האם באמת איכפת לבורא באיזה צורה אנחנו מקיימים את המצוות?

אני מבין שככל שאנו מקיימים ובמה שאנחנו מקיימים את הרצונות שלו הנקראים "כוחות העולם", "חוקי העולם", כך אנחנו מזמינים על עצמנו כל מיני השפעות שצריכים לתקן אותן, ליישר אותנו ולקדם אותנו להשתוות הצורה עימו. אז איכפת לו או לא, אנחנו בכלל לא יכולים לדבר על זה כעל אישיות. זו רשת תנאים, כוחות, תקרא לזה רצונות, שפועלים עלינו ומביאים אותנו להזדהות, להשתוות עם הכוח עליון הזה היחיד.

תלמיד: מה זה נקרא "לשחוט"? כתוב "מה איכפת ליה להקב"ה, למי ששוחט.."

זאת אומרת שבעצם לא חשוב לבורא איזה פעולות אנחנו עושים. יש שחיטה כשרה שזה לשחוט בגרון ויש שחיטה אחרת שאתה לוקח חץ וקשת, או לוקח רובה, או גרזן והורג שזו שחיטה לא כשרה.

תלמיד: אז איכפת לו או לא? אני באמת לא מצליח להבין.

אם כתוב אז כנראה שכן. זה לא שאיכפת לו, אלא איכפת לו עד כמה בפעולות שלך אתה מתאים את עצמך אליו.

שאלה: על איזה בריות מדובר בתהליך צירוף הבריות, על כל האנושות? על האלה שעושים ביחד את הפעולה? אנחנו רואים שכל אלה שמקיימים מצוות בעולם שלנו, נהיים קבוצה סגורה שהיא דווקא נגד השאר. אז מי זה הבריות שהוא מדבר עליהם פה?

בינתיים זה ככה, אחר כך אני לא יודע. יכול להיות שנגיע למצב שכולם, כל האנושות תגלה איזה פעולות היא צריכה לעשות כדי להיות דבוקה לבורא ולהגיע לדרגה שלו של נצחיות ושלמות.

תלמיד: אפשר להגיד שאם אני מרגיש, שהפעולות שאנחנו עושים מבדילים אותי מהאנושות, אני כנראה הולך בדרך לא נכונה, כי אני צריך שהפעולות שלנו יחברו אותי אליהם?

לא, אני לא יכול להגיד את זה ככה, כי זה כאילו שאני קובע. אני צריך לקבל את ההדרכה רק מאנשים שנמצאים בדבקות בבורא ומה שהם אומרים אני יכול לקבל כהדרכה.

תלמיד: ואם בינתיים בפעולות שאנחנו עושים, אני דווקא מרגיש שאני יותר נפרד מהאנשים שהם מחוץ לחדר הזה, או ללימוד שלנו?

זה חשבון שלך, תעשה מה שאתה רוצה. אבל ישנם אנשים שמגלים את הבורא ונקראים "מקובלים אמיתיים", והם משתוקקים לגלות את הבורא, משתוקקים להיות קרובים ודומים לו. ואם אתה רוצה להיות כמוהם ולהתקרב לבורא, אז אתה צריך לשמוע מה שהם אומרים, לקבל אותם התרגילים ואותם המעשים שהם ממליצים לעשות.

שאלה: מה חסר לנו בתוך הסביבה שלנו כ"בני ברוך", להגיע לקטעים האלה של פחד, של מורא, להגיע לכוח ההשפעה?

חסרות לנו דוגמאות בינינו, עד כמה כל אחד רוצה להשפיע לחברה ודרכה לבורא.

תלמיד: מה זאת אומרת לתת דוגמאות אחד לשני, למה אתה מתכוון?

שכולם יראו עד כמה כולם רוצים להגיע לחיבור ביניהם ומביניהם לבורא.

תלמיד: אבל כדי שאראה את מה שאתה טוען שאני צריך לראות, אולי חסר לנו פחד שמא לא נשיג, לא נגיע לזה?

אנחנו נלך לפי מה שהם כותבים ולא לפי מה שאתה אומר לנו.

שאלה: האם יש קשר לסדר הפעולות שלי בתוך העשירייה, לתיקונים כלפי החברים?

עזוב את זה, אנחנו מדברים על "ואהבת לרעך כמוך", זה הקו שעליי להראות לכולם, שאני הולך בדרך של התקרבות לחברים ויחד איתם אני הולך בדרך התקרבות אל הבורא.

תלמיד: לא מובן למה הוא מתכוון, שלא איכפת לקוב"ה איך שוחטים בהמה?

את זה נעזוב. לבורא יש מספר תנאים כדי להתקרב אליו, להיות יותר דומים אליו. הוא אומר, אם אתה שוחט בהמה, אתה צריך לשחוט אותה בצורה מסוימת. אנחנו לא שוחטים בהמות, ולכן זה לא שייך לנו.

שאלה: בכל מצווה יש את החלק של המעשה, ואת החלק של הכוונה. האם זה שילוב נכון אם אנחנו את המעשה מכוונים אחד כלפי השני, ואת הכוונה כלפי הבורא?

השילוב הנכון הוא, שגם זה וגם זה צריכים להיות גם כלפי החברים וגם כלפי הבורא.

שאלה: באיזו נקודה האדם מוכן לעזוב את האגו שלו ולצאת כלפי הזולת?

כשהוא רואה שהפעולות שלו כלפי הזולת וכלפי הבורא הן אותן הפעולות, ויש רק כתובת אחת שמקבלת את המאמצים שלו.

שאלה: איך האדם והעשירייה יכולים לבדוק את עצמם, ששיעור ההשפעה בתוך הסביבה גדל ושהם לא מרמים את עצמם?

אי אפשר לבדוק, אבל כמה שיותר לפתוח את הלב לחברים.

שאלה: איך עלינו לקבוע גבול בין פעולות בשביל ההתפתחות הרוחנית, שלוקחים אחד מהשני דוגמאות ליחס נכון, לעומת פעולות שפשוט מקיימים כללים מסוימים?

זה רק כתוצאה מהניסיון.

שאלה: שוחטים את הרצון לקבל. מה הצורה הנכונה, הכשרה, לשחוט אותו מהצוואר? מה זאת אומרת?

השחיטה הנכונה של הרצון לקבל היא שאנחנו לא נותנים לו לנשום, לא נותנים לו חיים.

תלמיד: בדרך כלל כששוחטים בהמה, רוצים שהיא כמה שפחות תסבול. זו הכוונה?

תעשה כך, לא חשוב, העיקר שתעשה.

שאלה: בעשירייה שלנו לא מצאנו תשובה משותפת לשאלה מה חסר לנו. אמרת שצריך לתת דוגמאות. איזה דוגמאות צריכות להיות? אולי אנחנו נותנים דוגמאות לא טובות. מה להוסיף לדוגמה?

תבררו ביניכם. אתם סתם שואלים אותי, אני לא יכול לתת לכם תשובות. תדונו ביניכם על כל המצבים, וכך תמצאו את התשובה.

תלמיד: למה דווקא הדוגמאות יכולות לעזור לנו, ולא תפילה משותפת, ולחפש את החיסרון?

תעשו גם את זה, בבקשה. תדברו ביניכם מה יכול לעזור לנו, כי אנחנו מסתובבים במעגלים ולא מוצאים את הכתובת הנכונה.

קריין: נמשיך לקרוא מפסקה "וכמו שהוא הולך וגדל,"

"וכמו שהוא הולך וגדל, כן יקבל מהסביבה שלו שיעורים חלקיים של "השפעה לזולתו"." אם הוא נמצא בסביבה נכונה. "וזהו ודאי תלוי בערכי התפתחות, הנמצאים באותה הסביבה.

והנה גם אז מתחילים לחנכו בקיום תורה ומצוות - לאהבת עצמו - משום שכר בעולם הזה ובעולם הבא, המכונה "שלא לשמה"." זאת אומרת שיעשה פעולות נכונות כדי להתקיים בצורה הגשמית, הבהמית כמו כולם "כי אי אפשר להרגילו באופן אחר.

וכשגדל ובא בשנים, אז מגלים לו, איך לבא לעסק המצוות לשמה," כאן כבר מדובר על אלו שיש להם הכנה לזה, שהנשמה שלהם מגלה רשימות שהיא צריכה להתפתח הלאה להכרת הכוח העליון "שהוא רק בכוונה מיוחדת, רק לעשות נחת רוח ליוצרו.

כמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פ"י), שלנשים וקטנים, אין לגלות את העסק בתורה ומצוות לשמה, כי לא יוכלו שאתו. רק כשנגדלים וקונים דעת ושכל, אז מלמדים אותם לעשות לשמה.

וכמו שאמרו ז"ל: "מתוך שלא לשמה בא לשמה", שהוא המוגדרת בהכונה לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לשום אהבה עצמיית, יהיה מה שיהיה.

וע"י סגולה הטבעיית, שבעסק התורה ומצוות לשמה.

אשר נותן התורה ידעה, כמו שאמרו ז"ל (קידושין, ל ע"ב), שהקב"ה אומר: "בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין". הרי נמצא הנברא ההוא, הולך ומתפתח ופוסע אל על, בדרגות ומעלות הרוממות האמורה, עד שמספיק לאבד מקרבו כל הניצוצין של אהבה עצמיית, וכל מצותיו שבגופו מתרוממים, ועושה את כל תנועותיו רק להשפיע, באופן אשר אפילו ההכרחיות שהוא מקבל, זורם גם כן לכונת ההשפעה, כלומר כדי שיוכל להשפיע.

וזהו אמרם ז"ל: "לא נתנו מצוות, אלא לצרף בהם את הבריות".

זאת אומרת לעשות אותן יותר זכות, לצרף, לנקות אותן מהיצר הרע, מהרצון לקבל לעצמו, ושכל מה שיוכלו לעשות, יוכלו וירצו לעשות רק על מנת להשפיע, דרך הזולת לבורא.

שאלה: יוצא שמה שחסר לחברים שלי מאוד זו הדוגמה שלי, ולי אין את הכוונה הפנימית לתת להם דוגמה. אז מה זה באמת לתת דוגמה?

תראי להם איך את אוהבת אותם, ושאת מוכנה לעשות הכול כדי שגם הם יאהבו זה את זה.

שאלה: קודם כל זה מאוד מיוחד לראות איך בכל מקום הוא כותב על לשמה ולא לשמה, מתחילים לראות את זה עכשיו בכל הכתבים שלו. ודבר שני, הוא כותב פה "וכשגדל ובא בשנים, אז מגלים לו, איך לבא לעסק המצוות לשמה," לא הבנתי, למה זה לא לכולם?

אנחנו מתקרבים למצב שבו יותר ויותר אנשים מרגישים שהם חייבים להיכנס ליחס אחר לטבע, לבורא, לאחרים, לכולם. השורש החדש בתוך האדם מתגלה בזמננו.

תלמיד: כל מי שמתעוררת בו נקודה שבלב בימינו, ומגיע ללימוד חכמת הקבלה, הוא כבר נמצא על המסלול לשמה, או שלא כולם עוברים את המסלול הזה?

מה זאת אומרת "על המסלול"? ודאי שהוא מכוון לזה, אבל האם הוא מגיע לזה עכשיו או בגלגול הבא, את זה אני לא יכול להגיד, זה לא חשבון שלי.

תלמיד: איזה תנאים דרושים לאדם כדי להיכנס ללשמה?

תנאים? "ואהבת לרעך כמוך". אבל לפני כן יש עוד הרבה פעולות שאתה מבצע, ומתקרב לזה עד שאתה מזמין את המאור המחזיר למוטב, והוא מביא אותך למצב שאתה רוצה להיות באהבה עם כל האנושות.

שאלה: כתוב "אין לגלות את העסק בתורה ומצוות לשמה, כי לא יוכלו שאתו. רק כשנגדלים וקונים דעת ושכל". במה זה תלוי, מה זאת אומרת לא יוכלו לשאת את זה?

זה תלוי בהתפתחות הנשמה, וכאן אנחנו צריכים לראות שלא כולם שווים. יש כאלה שיותר מפותחים לקראת הרוחניות, ויש כאלה שפחות. לכן צריך לתת לכולם הזדמנות להתפתח אבל בסבלנות לראות איך כל אחד ואחד מסוגל לזה.

הוא יכול להיות בחור טוב, ואפילו יש לו נטייה, אבל עדיין אין לו כוחות ברורים שמקדמים אותו וכן הלאה. יש כאלה שלא מגיעים לחברה הנכונה, יש כאלה שמגיעים לחברה הנכונה אבל מפספסים את ההזדמנות, והולכים לסיבוב נוסף.

תלמיד: האם כוח ההתגברות, שנהיה גברים ונוכל להתגבר על כל מיני מצבים תלוי בנו?

כן, גם זה.

קריין: אות י"ג.

אות י"ג

"ואם אמנם נמצאים ב' חלקים בהתורה:

א. מצות הנוהגים בין אדם למקום ית',

ב. מצות הנוהגים בין אדם לחבירו.

הנה שניהם לדבר אחד מתכונים, דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו ית', כמבואר.

ולא עוד, אלא אפילו צד המעשית שבשניהם, הוא גם כן בחינה אחת ממש. כי בשעה שעושה מעשהו "לשמה", ולא לשום תערובות של אהבה עצמית, דהיינו בלי שום הפקת תועלת של מה בעדו עצמו, אז לא ירגיש האדם שום הפרש במעשהו: בין אם הוא עובד לאהבת חבירו, בין אם עובד לאהבת המקום ית'.

משום שחוק טבעי הוא לכל בריה, שכל הנמצא מחוץ למסגרת גופו עצמו, הוא אצלו כמו ריקנית ובלתי מציאות לגמרי. וכל תנועה, שאדם עושה לאהבת זולתו, הוא עושה זה בעזרת אור חוזר ואיזה גמול, שסופו לחזור אליו ולשמשו לתועלתו עצמו.

ולפיכך, אין המעשים כגון אלו יוכלו להקרא בשם "אהבת זולתו", משום שנידון על שם סופו. ודומה לשכירות, שאינה נשלמת, אלא לבסוף. ומכל מקום אין מעשה השכירות נחשבת לאהבת זולתו.

אולם לעשות איזה תנועה וטרחא, משום אהבת זולתו לגמרי, דהיינו בלי נצוצי אור חוזר, ושום תקוה של איזה גמול שישוב אליו, זהו מצד הטבע לגמרי מן הנמנעות.

ועל כיוצא בזה, אמרו בזוהר על אומות העולם: "כל חסד דעבדין, לגרמייהו הוא דעבדין". פירוש: כל מה שהמה מתחסדים עם חבריהם או בעבדות אלהיהם, אין זה משום אהבת זולתם, אלא משום אהבה עצמיית. והוא משום שדבר זה הוא מחוץ לדרך הטבע, כמבואר. ועל כן, רק מקיימי התורה ומצוות, מוכשרים לדבר זה. שבהרגיל את עצמו לקיים את התורה ומצוות, לעשות נחת רוח ליוצרו, אז לאט לאט נפרש ויצא מחיק הבריאה הטבעית, וקונה טבע שני, שהוא אהבת זולתו האמורה.

וזהו שהביא לחכמי הזוהר, להוציא את אומות העולם מדבר אהבת זולתו מכל וכל. ואמרו: "כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין", משום שאין להם ענין עסק בתורה ובמצות לשמה. וכל דבר עבדות לאלהיהם, הוא משום שכר והצלה בעולם הזה ובעולם הבא, כנודע.

ונמצא גם עבדותם לאלהיהם, הוא משום אהבה עצמיית. וממילא לא יארע להם לעולם שום פעולה, שיהיה מחוץ למסגרת גופם עצמם, שיוכלו להתרומם בשבילה, אפילו כחוט השערה ממעל לקרקע הטבע."

שאלה: בעל הסולם כותב שיש כאן חוק מסוים בטבע, לא משנה אם אעשה פעולות לאהבת הזולת, בסופו של דבר אראה שזה לתועלת עצמי, אלא אם אני עושה זאת בעזרת איזה אור חוזר וגמול. ולקראת הסוף הוא אומר שאני צריך להרגיל את עצמי, "שבהרגיל את עצמו לקיים את התורה ומצוות, לעשות נחת רוח ליוצרו, אז לאט לאט נפרש ויצא מחיק הבריאה הטבעית, וקונה טבע שני, שהוא אהבת זולתו האמורה." מה הוא שינוי היחס הזה שעליי לשנות בתוכי לאהבת הזולת?

הדבר מאוד מאוד פשוט, רק מפני שאנחנו לא יודעים מה זה, לא יכולים לתאר זאת ברגשות שלנו, בשכל שלנו אז אנחנו רואים את עצמנו מבולבלים בין שני עצים ממש. בסך הכול איפה שאנחנו נמצאים זה נקרא הרצון לקבל ואנחנו פועלים מתוכו, זה הטבע שלנו, זה אני, טוב לי אני מתקרב, רע לי אני מתרחק, אני לא חושב פעמיים. יש תפקוד אחר לנברא בו הוא לא נמצא ברצון לקבל אלא ברצון להשפיע, הפוך מהרצון לקבל, למה זה מביא אותו, לזה שהוא מתחשב בכוח ההשפעה, בבורא, יותר מאשר בכוח הקבלה של עצמו. ואז יוצא שמה שלטובת הבורא נעשה אצלו חשוב יותר ממה שהוא עושה לעצמו. תנסו להסתכל כך על החיים, אני קם מהמיטה, מתחיל לתפקד ורוצה לקבוע את הפעולות שלי בצורה כזאת שמה שטוב לבורא אני עושה, אני רוצה לעשות בשבילו, לטובתו, ליהנות לו, זה הכול. במקום כל הזמן לחשוב על עצמי, מחשבה שמתעוררת אצלי אוטומטית, אני מחזיק כל הזמן במחשבה, להיות מכוון לטובת הבורא, מה קשה פה? בואו ננסה כאלה תרגילים, לפי כמה שכל אחד ישתדל נייצב אווירה מיוחדת, בועה כזאת שבה נתקיים, שיש לנו חברה שכולם חושבים על גדלות הבורא, איך לעשות לו נחת רוח, איך לקיים את רצונו.

תלמיד: הבעיה שכשאתה אומר במילים נעשה נחת רוח לבורא, יש כאן הרגשה שמתפספסת.

לא נורא, אל תדאג לזה. בכל זאת נגיע לתיקון, נצטרך להשתדל להתקרב לזה.

תלמיד: האם הפעולות בעבודה הזאת, כשאתה אומר הכול הבורא ומתעלם מכל התחושות שלך וממשיך, הן צירוף המצוות כמו שהוא כותב כאן "לא נתנו מצוות אלא לצרף בהם את הבריות" זה האיחוד של כל הפעולות האלה?

כן, יש לך תרי"ג רצונות בתוכך, ואתה צריך לכוון את הרצונות האלו שכולם יהיו מכוונים דרך הזולת לבורא. מאהבת הבריות לאהבת ה'. זה מה שאנחנו משתדלים לעשות.

תלמיד: עכשיו התבלבלתי, כי קודם אמרנו שאנחנו צריכים להכניס את הבורא ביני לבין הזולת ועכשיו זה כאילו מהזולת לבורא?

בסדר, לא חשוב. תתבלבל כך ותתבלבל אחרת העיקר שתעשה פעולות השפעה וכמה שתעשה אותן בעשירייה תוכל לכוון את עצמך יותר לבורא. תתחיל להרגיש שהפעולות האלה שאתה עושה בעשירייה תופסות ומקרבות אותך לבורא. אחרת לא. לא תוכל להתקרב לבורא בלי להתקרב לחברים. בהתחלה תחשוב כאילו זה אפשרי וניתן אבל אחר כך תראה שזה בלתי אפשרי, ממש מאהבת הבריות לאהבת ה'. זה הכלל.

שאלה: נתת תרגיל עכשיו שמרגע שקמים כל הזמן רק לחשוב לטובת הבורא דרך החברים. מה עושים כשאין לי רצון לעשות לטובת הבורא?

אתה מחייב את עצמך כל הזמן לחשוב על זה ואז הרגל נעשה טבע שני.

שאלה: אצל אחד שמעתי על שחיטה של הרצון לקבל, אצל אחר שמעתי על פער, על מה לדבר בדיוק בעשירייה?

בעשירייה אני חייב להגיע עם החברים למושג האחד, שזה אנחנו כולנו כאחד, כאיש אחד בלב אחד ומתוך המושג הזה אחד, אנחנו מכוונים את עצמנו לבורא שהוא אחד ובזה גומרים את כל התיקון. הבריאה חוזרת למקורה. אנחנו נמצאים עכשיו בקו מאוד מאוד פשוט, מתוח מכאן עד גמר התיקון, אין לנו עוד לאן לברוח, ואין לנו שום אפשרות להתבלבל, אם כך נחזיק את זה, בצורה קרובה ומהירה ביותר נתחיל להרגיש את המרחב הרוחני ואת עצמנו בו, ואיך כל האנושות צריכה לעבור אחרינו ואתם תראו שכך זה יהיה. ללא שום ספק, אתם תראו, זו לא פילוסופיה ולא פסיכולוגיה זו פשוט עובדה, חוקי הטבע, זה מה שכתוב בתורה.

קריין: אות י"ד.

אות י"ד

"והננו רואים בשתי עינינו, אשר כלפי העוסק בתורה ומצות לשמה, הנה אפילו מצד המעשיות שבתורה, אינו מרגיש שום הפרש בב' חלקי התורה. כי בטרם שמשתלם בהדבר הכרח הוא, שכל פעולה לזולתו, הן להשי"ת והן לבני אדם, מורגש אצלו כמו ריקנית לבלי מושג.

אולם ע"י יגיעה גדולה, נמצא עולה ומתרומם לאט לאט לטבע שני, כנ"ל. ואז תיכף זוכה למטרה הסופית, שהוא הדביקות בו ית', כמבואר.

וכיון שכן הוא, הנה הסברה נותנת, אשר אותו חלק התורה, הנוהג בין אדם לחבירו, הוא היותר מסוגל בשביל האדם, להביאו להמטרה הנרצה:" אנחנו חושבים שאם היינו מכוונים ישירות לבורא היה לנו יותר קל, יותר טוב, יותר קצר, אבל אנחנו עדיין לא מבינים, לא מרגישים, כמה אותה רשת קשר, היחסים בינינו שאנחנו מגלים על ידי ההתקרבות זה לזה, דווקא היא זו שמסוגלת לאתר לנו את הבורא, כי אי אפשר לגשת אליו בצורה אחרת.

"משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום ית' - הוא קבוע ומסויים, ואין לו תובעים, והאדם מתרגל בו בנקל - וכל שעושה מחמת הרגל כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת כנודע.

משא"כ המצות שבין אדם לחבירו - הוא בלתי קבוע ובלתי מסויים, והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה - ועל כן סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה".

שאלה: האם "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא" זה כשאנחנו מישראל דבקים באורייתא באהבת לרעך כמוך, אז בזה מתגלה קודשא בריך הוא?

כן, ישראל הוא מי שמשתוקק לגילוי הבורא, כל אדם בעולם, ישר-אל ישראל, אורייתא זה אותה הדרך, אותם הכוחות שאנחנו מגלים כדי להגיע לבורא, לקודשא בריך הוא. וכשהכול מתבצע כפעולה אחת כדרך ומטרה, אז אנחנו נכללים בכל מרכז הבריאה. לכן זה נקרא חד הוא, כמו אחד.

תלמיד: אבל קודם ישראל צריכים להידבק בתורה בכלל "ואהבת לרעך כמוך"?

כן, זה בדרך.

תלמיד: וכשאנחנו נדבקים הוא ממלא את הכאילו שדיברנו עליו קודם.

נכון.

שאלה: איך מצד אחד להיות בכניעה, כל הזמן כנוע ולהסכים לכל מה שהבורא מעביר עליי, ומצד אחר להיות גם בתפילה, בדרישה?

כי אני נמצא במצב בו אני כל הזמן משתדל להתקרב לבורא, להכיר את התנאים שאני צריך למלא כדי להיות קרוב אליו, דבוק אליו ואני מבקש ממנו את הידיעה הזאת, שיגלה לי עוד את חוקי התורה. תורה זה נקרא אותם תנאים שאני דבוק בבורא, וכך אני מבצע את פעולת האיחוד.

תלמיד: יש כאילו בדרישה, חוסר הסכמה עם המצב.

ודאי שאני לא מסכים עם המצב, אני רוצה להיות במצב יותר טוב, יותר עליון, יותר קרוב, יותר דבוק, יותר נכלל בבורא.

תלמיד: אז במה באה לידי ביטוי הכניעה וההסכמה עם המצב שהוא מעביר אותי עכשיו?

זה נקרא שאני מבטל את עצמי כלפי תנאי לא לשמה. שאני מוכן לעבור ל-לשמה בכל דבר, בכל תנאי שיהיה. להגיע להשפעה יותר גבוהה.

שאלה: האם ההרגשה שנבנית על ידי רשת הקשרים, מורגשת ברמה האישית או ברמה המשותפת שלנו כעשירייה?

קודם כל ברמה האישית.

הגענו לסיום השיעור, היה שיעור טוב, ביררנו הרבה דברים והייתה התקשרות מיוחדת בינינו, אני דווקא מרוצה מהשיעור הזה. נקווה שנמשיך את הקו הזה יותר ויותר ונעלה נעלה.

(סוף השיעור)