שיעור בוקר 15.06.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ג', עמ' 103, פרק א', אות ד'

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ג', עמ' 103, פרק א', דברי האר"י אות ד'.

אות ד'

ד' בחינות בהתעבות האור העליון: א) קבלה מעליון, שהוא חכמה. ב) הרחקה מחכמה

שהיא בינה. ג) חלון ונקב צר, שהוא ז"א. ד) הרחקה מחכמה ונקב צר שהיא מלכות.

"א וענין התעבות האור הזה הוא, כי הלא הרואה אור גדול מאד, לא יוכל לסובלו, אם לא על ידי הרחקה או על ידי מסך או על ידי שתיהן." יש עניין להעביר את האור מהבורא לתחתונים, ולכן בדרך צריכים להחליש את האור, אחרת הנבראים שנמצאים למטה בצורה הפוכה מהאור לא יוכלו לסבול אותו, כמו שהוא כותב, "לא יוכל לסובלו" "ב והנה הכתר שבאצילות, מאיר בו האין סוף, בלתי שום מסך ושום הרחקה כלל, לכן נקרא הכתר אין סוף. ג וחכמה, מקבל על ידי כתר. ד אך בינה, קבלה אור א"ס ע"י הרחקה, ה כי עתה הא"ס רחוק ממנה ויכולה לקבלו. ו והז"א, אינו מקבל האור, כי אם דרך חלון ונקב צר, אשר בתוך החלון ההוא עובר עצמות האור בלתי מסך כלל, אלא שאין דרך רחב רק צר מאד ז אבל הוא קרוב ח כי מן הבינה אל הז"א אינו רחוק. אבל ט נוקבא דז"א, נמשך לה האור דרך נקב וחלון, כמו הז"א, אך שהוא בהרחקה."

קריין: נקרא את אור פנימי, אות א', מתייחסת ל"וענין התעבות האור הזה".

פירוש אור פנימי לאות ד'

"א) עביות זאת, כבר נתבארה, שאינה מתגלה באור בפעם אחת, להיותה הפוך מהאור, אלא שמשתלשלת ויורדת מהזך אל העב מעט, ואח"כ להעב ממנו, עד שבאה לגדלות העביות, שנק' בחי"ד או מלכות. וד' בחינות אלו, נק': חכמה, בינה, ז"א ומלכות. והן מחויבות להמצא בכל נאצל. והטעם החיוב וההגדרה של ד' בחינות הללו, כבר נתבאר היטב לעיל. (בח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם, ובהסתכלות פנימית ח"ב ד"ה ובכדי ליתן) עש"ה כל ההמשך, שאני סומך עליו ואיני מביאו כאן, מפני האריכות, אע"פ שהוא נחוץ מאד כאן בכל מלה ומלה."

קריין: אות ב', מתייחסת ל"והנה הכתר שבאצילות".

"ב) כל עולם וכל פרצוף בכ"מ שהוא, מחויב לקבל שפעו מא"ס ב"ה, וע"כ השראת א"ס המיוחסת לעולם או לפרצוף, מכונה כתר של העולם וכתר של הפרצוף, ומכונה ג"כ בשם מאציל לאותו עולם. וז"ש "והנה הכתר שבאצילות מאיר בו הא"ס." כלומר, אשר שם השראת א"ס ביחסו לעולם אצילות, וע"כ נקרא כתר א"ס, או מאציל."

שאלה: מה זה אומר שלכל פרצוף ועולם יש את המאציל שלו, את האין סוף שלו?

אין דבר כזה אין סוף, כלפינו כך אנחנו מכנים משהו, לפי ההשגה שלנו, כמו שיש לנו מילים וכינויים. לכל דבר שאנחנו פונים אנחנו פונים מתוך הרצון לקבל שלנו. לכן בכל מקום שאנחנו נמצאים, לעומת מה שאנחנו רוצים להשיג, אנחנו מודדים את המרחק הזה, וגם כלפי אין סוף מודדים.

מה זה "אין סוף"? זה דבר שאין לו גבול, ואת זה הנברא קובע. לא שיש איזה מקום בחלל או מקום אחר, אלא הנברא קובע לעצמו את המושג הזה, וודאי שבכל נברא המושג "אין סוף" משתנה.

תלמיד: מה זה עבורנו המושג "בורא" הקרוב אלינו?

מה שאתה מתאר לעצמך. זה אותו כוח עליון שיש בו שורש אליך והוא מכוון לך את כול מה שיהיה בחייך.

שאלה: הוא מתאר כאן מצב של התעבות, שמשהו נעשה יותר ויותר עב, ולפני זה למדנו על תהליך של הזדככות המסך. האם זה משהו הפוך או שיש קשר?

זה לא שייך לזה.

שאלה: מה ההבדל בין האופן שבו האור נכנס אל תוך הבינה, לבין האופן שבו האור נכנס אל זעיר אנפין? כי כתוב שהוא עובר דרך נקב צר.

אור שעובר לבינה זה אור חכמה שבתוך הבינה, ועקב הפכיות הרצון שיש בין חכמה ובינה הוא כך משתנה - הוא הופך להיות מאור חכמה לאור חסדים. אור שנמצא בזעיר אנפין הוא לא עד כדי כך משנה את עצמו, אלא הוא רק מעורר בתוכו את השורש העליון שלו שהיה אור חוכמה, וכשעובר את הבינה הוא מקבל את תכונת הבינה, ובזעיר אנפין הוא שוב מעורר בתוכו את השורש של חכמה. לכן מופיעים בזעיר אנפין שני אורות, גם אור חכמה וגם אור חסדים.

קריין: אות ג' אור פנימי מתייחסת ל" וחכמה, מקבל על ידי כתר".

"ג) התפשטות אור א"ס הנמשך מכתר בראשונה לעולם, נקרא בשם אור חכמה. והכרח הוא, שכלול תיכף באור החכמה ההוא, רצון לקבלת האור, דאם לא כן לא היה אור א"ס מכונה בלשון מתפשט, כמבואר (בהסת"פ ח"ב ד"ה עתה עש"ה) אמנם רצון לקבל זה, אינו נחשב לשינוי צורה ולעביות כל כך, מפני שרצון לקבל זה הגיע לה מכח עליון, דהיינו מכתר, כי רצון להשפיע שבכתר מחייב בהחלט את רצון לקבל שבחכמה. וז"ש הרב "שחכמה מקבל על ידי הכתר". כלומר, שבחינת קבלה שבחכמה, הגיע_לה על ידי כתר, ומכחו, וע"כ עביות מחמת רצון לקבל זה קלוש מאד. והוא המכונה בחי"א."

קריין: אות ד', מתייחס "אך בינה, קבלה אור א"ס ע"י הרחקה".

"ד) פירוש, כי החכמה דרכה להתעבות בדרך התפשטותה כי בגמר התפשטותה, מתגבר בה הרצון, וממשכת אור דחסדים מא"ס, ומרחקת את עצמה מאור חכמה, כמ"ש באורך לעיל (ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם). ומתוך, שהתגברות זו עשתה מכח התעוררותה עצמה, ולא מכח עליון, ע"כ נבחן הרצון הזה לבחינת עביות מועטת והיא יתרה מעביות שבחכמה. ולכן בהכרח, שע"י שינוי זה נפרשה מחכמה לבחינה מיוחדת, ונקראת בשם בינה או בחי"ב. וז"ש הרב "שבינה קבלה אור א"ס על ידי הרחקה", כי עביות דבחי"ב הנ"ל, מכונה בשם "הרחקה", משום שהרחיקה את עצמה מלקבל אור חכמה, כדי לקבל את אור דחסדים, כמבואר לעיל. ומ"מ אין התגברות הרצון הזה נחשבת לעביות גמורה, משום שהוא, מבחינת רצון להשפיע, והשואת הצורה להמאציל, כמ"ש לעיל (ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם), אמנם עבה ביותר מבחי"א כי הבחי"א כל הרצון שבה אינו שלה, אלא על ידי כתר כנ"ל, אמנם בחי"ב כבר פעלה מתוך התגברותה עצמה את הרצון שבה, וע"כ נחשבת בחי"ב שהוא עכ"פ השורש להרצון לקבל השלם, שבזה היא נבחנת לעבה ביותר מבחי"א, והבן היטב."

קריין: אות ה', מתייחסת לדברי האר"י "כי עתה הא"ס רחוק ממנה ויכולה לקבלו."

"ה) כלומר, אחר שנתעוררה הבינה להמשיך אור דחסדים מן המאציל, נמצאת שמתרחקת מאור חכמה, דאם לא כן לא היתה יכולה לקבל האור דחסדים: כי אור דחכמה נמשך ברצון לקבל, ואור דחסדים נמשך ברצון להשפיע (כמ"ש ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם), ועל כן בחי"א ובחי"ב הפוכות הנה זו לזו מתחילת אצילותן. וז"ש הרב "כי עתה הא"ס רחוק ממנה ויכולה לקבלו", כלומר, שנתרחקה ונעשתה למדרגה ג' מא"ס המתמצעת בין בינה לא"ס, ויצאה ממנה, כי עתה שהרחיקה את אור החכמה, ונעשתה למדרגה ג' שחכמה היא בחי"א ושניה לא"ס, ובינה בחי"ב ושלישית לא"ס, הנה עתה יכולה לקבל האור דחסדים שהמשיכה, ואם לא היתה מרחקת את עצמה, למדרגה ג' לא היתה יכולה לקבל, כמבואר. וצריכים לידע שמלת "רחוק", הוא כינוי למיעוט השגת חכמה, בסו"ה אמרתי אחכמה והיא "רחוקה" ממני. גם זה סו"ה, ותתצב אחותו "מרחוק". ואין כאן המקום להאריך בזה." "רחוק" זה רק כלפי אור החכמה.

קריין: אות ו' מתייחסת לדברי האר"י, "והז"א, אינו מקבל האור".

"ו) פירוש: כי גם בינה דרכה להתעבה בגמר התפשטותה, והוא, מטעם שהרחיקה ממנה את אור החכמה, ונודע, שאור החכמה הוא עיקר חיותו ועצמותו של הנאצל, ולפיכך בגמר התפשטותה התגבר בה הרצון לקבל הארת החכמה לתוך אור דחסדים. ומתוך, שכל ההפרש בין הרוחנים, הוא רק מפאת שינוי צורה, ע"כ יצאה הארה חדשה זו, דהיינו האור דחסדים שבתוכו הארת החכמה, וקנה שם בפני עצמו, דהיינו השם זעיר אנפין. ונקרא כן, כי אור חכמה מכונה אור "פנים", בסו"ה חכמת אדם תאיר "פניו", ומתוך שיש לו רק הארה מחכמה, אבל עיקרו הוא רק אור דחסדים של בינה, ע"כ נקרא זעיר אנפין, שפירושו הוא קטנות הפנים, כלומר, רק שיעור מועט מאור חכמה, והבן זה.

ונקרא ג"כ בחי"ג. ועביות שבו, מכונה חלון ונקב צר, כי נתבאר לעיל (ח"ב פ"ב או"פ אות ע') שמסך הבא בעליון מחמת התכללות התחתון בו נקרא בשם חלון. משום שאין בו דינים, רק סיבה להארה כמו חלון ע"ש. ומתוך שכל עביות ומסכים שבאצילות באים מחמת התכללות בי"ע שבה, ע"כ מכונה עביות דז"א בשם חלון להארת אור גדלות. ובשם נקב צר להארת קטנות. אבל בחי"ב אינה נקראת אפילו חלון, אלא הרחקה."

שאלה: מה זה אומר "שמסך הבא בעליון מחמת התכללות התחתון בו נקרא בשם חלון"?

יש כל מיני סוגים של כניסות, יש חלון, יש נקב, יש נקב צר. כדי להראות עד כמה יש השתוות בין האור ובין הכלי, אז אנחנו אומרים שיש בכניסה למשל דלת, כל מיני דברים. זה רק אומר על ההתאמה של האור לכלי.

שאלה: כותב בעל הסולם, "א וענין התעבות האור הזה הוא, כי הלא הרואה אור גדול מאד, לא יוכל לסובלו, אם לא על ידי הרחקה או על ידי מסך". מה הכוונה שאנחנו לא מסוגלים לסבול את האור הזה שמתגלה?

כי הוא אור של השפעה ולכן אסור שתראה אותו, שתרגיש אותו, כי זה ההיפך ממה שאתה רוצה. אתה רוצה אור של קבלה, אתה לא רוצה אור של השפעה, לכן כדי לשמור עליך נעשה צמצום. כתוב, שכדי להציל את הנבראים מכוח הפירוד נעשה צמצום.

מהו הצמצום? הצמצום הוא כדי שלא תרגיש עד כמה אתה הפוך מהאור העליון כי זה יפגע בך עד כדי כך שאתה לא תוכל לסבול לא אותו, לא את הבורא ולא את חכמת הקבלה. לכן נעשה צמצום על הכול, ואתה חושב שאתה מתקרב והנה עוד מעט תגיע.

תלמיד: מה עושים, האם מגדילים מסכים?

לכן בצורה כל כך ארוכה והדרגתית אתה מתקדם למצב שתוכל לסבול את תכונת ההשפעה, עד כדי כך שתרצה להיות בתכונת ההשפעה, ואז במידה הזאת תגלה עד כמה אתה קרוב לאור העליון.

תלמיד: בתקופה שלנו, באלף השישי, האם יש יותר אור, פחות מסכים, או ההיפך?

תלוי כלפי מי.

תלמיד: כלפי העולם?

כלפי העולם יש הסתרה ובכל זאת אור מקיף פועל עליו יותר.

תלמיד: כלומר מתגלה יותר אור בעולם.

אור מקיף.

תלמיד: האם נגיע כך לגמר תיקון?

לא. על ידי אור מקיף לא מגיעים לגמר התיקון. אנחנו נצטרך להשתנות כדי לעבור את התיקונים האלה, ואז לפי התיקונים שלנו נתאים לאור של השפעה כי הכלי שלנו יהיה כלי השפעה, ואז האור יוכל למלא את הכלי.

קריין: אנחנו באות ז' באור פנימי. מתייחס ל"אבל הוא קרוב".

"ז) כלומר שאין בו אותו הרחקת חכמה שיש בבינה, כנ"ל משום שכל ההפרש בינו לבינה, הוא, משום שיש בו הארה מאור חכמה. וז"ש הרב "אבל הוא קרוב", כלומר שאין בו הרחקה."

קריין: אות ח'. דברי האר"י "כי מן הבינה אל הז"א אינו רחוק."

"ח) כלומר, התפשטות אור בינה לבחי"ג שהוא ז"א, אינה גורמת הרחקה, אלא אדרבה, שגורמת קרבת חכמה כנ"ל. וכבר נתבאר לעיל, אשר "קרוב" "ורחוק" המה גדרים של חכמה." קרוב או רחוק זה רק כלפי אור חכמה.

קריין: אות ט'. מתייחסת לדברי האר"י, "נוקבא דז"א, נמשך לה האור דרך נקב וחלון,"

"ט) פירוש, אחר שנתפשטו ג' בחינות עביות במילואם עד גמר התפשטותו של ז"א, אז נתעורר רצון לקבל בשעורו השלם הראוי לקבלה. "והוא הנקרא: בחי"ד או מלכות או נוקבא דז"א (עי' לעיל או"פ ח"א פ"א אות ל' ד"ה ועתה), ובו היה הצמצום, כנ"ל (ח"א פ"א אות מ'), באופן שמצמצום ואילך, אין הבחי"ד הזו מקבלת עוד את אור א"ס ב"ה, וע"כ בחינת העביות שבה נקרא "הרחקה". וגם בה ב' מדרגות חלון ונקב צר, כמו בז"א, שהשפעת הגדלות נקרא חלון, והשפעת הקטנות נקרא נקב צר. ויש הפרש גדול בין הרחקה שבבחי"ב להרחקה שבבחי"ד, כי הרחקה דבחי"ב, היא הרחקה מרצון, בסו"ה. כי חפץ חסד הוא, שחושקת לחסדים ולא לחכמה. אבל הרחקה דבחי"ד, היא הרחקה מאונס, דהיינו מחמת מסך שנתתקן בבחי"ד."

בחינה ד' מאוד רוצה לקבל, אבל יש עליה אונס, המסך שנמצא לפניה לא נותן לאור להיכנס לבחינה ד' כי אז היא תקבל על מנת לקבל. זה מפני שבחינה ד' היא ממש הרצון לקבל האמיתי שבתוך כל המציאות, בתוך הנברא.

שאלה: במה הסביבה הגשמית שלנו יכולה להשפיע על הסביבה הרוחנית שלנו?

ככל שהסביבה הגשמית תתקרב ותרצה לקבל רוחניות מהסביבה הרוחנית, כך יהיה לה טוב. כך הם גם יוסיפו רצונות לסביבה הרוחנית, והסביבה הרוחנית תוכל לתקן את הרצונות האלה ודרכם להשפיע השפעה עליונה לסביבה הגשמית. זה הקשר בין שתי הדרגות, רוחנית וגשמית.

שאלה: איך אנחנו בודקות שארגנו סביבה בצורה נכונה ובריאה מבחינה רוחנית?

לפי המידה שאנחנו יכולות להתחבר, כך אנחנו יכולות לבדוק האם אנחנו כבר ברוחניות או לא.

שאלה: כיצד היחס שלי לסביבה משפיע על עוצמת האור הפועל עליי?

בדיוק באותה עוצמה שאני מסורה לסביבה, כך דרך הסביבה אני מקבלת מהבורא אור עליון שמתקן אותי וממלא אותי.

שאלה: כיצד משתלבים יחד בחירת הסביבה ו"אין עוד מלבדו"?

ככל שאני משפר את הסביבה שלי - כי אני לא יכול לבחור כל פעם בסביבה חדשה, אין דבר כזה, אלא בחירה בסביבה היא כשאני כל פעם מעלה את הסביבה שלי יותר ויותר, גורם לה לעלות, ולא מחליף חברים - אז ככל שאני עושה את זה, עושה מאמצים, בהתאם לזה אנחנו מתקדמים. זו כל העבודה שלי להתקדמות הרוחנית.

שאלה: כולנו חושבים שאנחנו מתקדמים לגילוי הבורא ולמימוש גילוי הבורא. איך בודקים את עצמנו שבאמת אנחנו כל יום נמצאים במקום של תורה, או איך נזהה מצב שאין בו תורה?

ככל שאנחנו רוצים להתקרב בינינו, בין החברים, ומרגישים שלא מסוגלים ודורשים עזרה עליונה, ומקבלים עזרה עליונה כי האור העליון מתקן אותנו, מקרב בינינו ובינינו לבורא, אז לפי זה אנחנו מתקדמים.

שאלה: נראה כאילו הסביבה של האדם המודרני היא הסביבה הגרועה ביותר להתפתחות רוחנית, השנאה חוגגת והעולם מוצף בהסחת דעת, לעומת ימי העבר שהאנשים גרו בטבע והסתפקו במועט. למה זה מסודר כך? איך להתגבר על הפרעות ולזרז את התיקון?

להשתוקק להתחבר, אין יותר מזה. קודם לא הייתה נחיצות לחיבור ולכן אנשים היו קשורים יותר לטבע - דומם, צומח וחי. והיום, מפני שהם צריכים להסתדר בחיבור ביניהם, לכן הם נמצאים בחברת האדם, המדבר.

שאלה: האם הפעולות שמתאר התע"ס מתקיימות רק באדם שמתקדם בתיקונים או בכל אדם? האם גם אנחנו יכולים להרגיש בפעולות האלה?

רק אדם שמתקדם בתיקונים בקבוצה ירגיש שגם בו הפעולות האלה מתקיימות. אבל רק במי שמתקיים בקבוצה.

שאלה: מה זה אומר ש"אין בו דינים"?

"אין בו דינים", זה שהרצון לקבל לא מפריע לו.

שאלה: מה זה אומר "שבאצילות, מאיר בו האין סוף, בלתי שום מסך ושום הרחקה"?

אור אמיתי שמגיע מהבורא הוא מופיע בעולם האצילות.

(סוף השיעור)