שיעור 05.04.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא: "פסח"
קריין: אנחנו קוראים בספר פסח בעמוד 84, מאמרי רב"ש, מאמר "בא אל פרעה - א'". נמצא גם כן בכתבי רב"ש, כרך א', בעמוד 118.
בא אל פרעה - א'
"בא אל פרעה". וקשה, הלא "לך אל פרעה" היה צריך לומר. ומתרץ הזהר (בא דף י"א ובהסולם אות ל"ו) "אלא שהכניס אותו את משה, חדרים לפנים מחדרים, אל תנין חזק אחד עליון, כיון שראה הקב"ה שמשה ירא, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול, הרובץ בתוך יאוריו, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה, ולא אחר, כמו שאתה אומר, אני ה', שדרשו, אני ולא שליח. נמצא שבא יהיה פירוש היינו, שנינו ביחד"." כך אנחנו צריכים להכין את עצמנו. אפילו בקריאת המאמר בשיעור, נכנסים יחד, כל הזמן אנחנו ביחד כגוף אחד שעכשיו מקבל את הטיפול.
"ולפרש את זה בעבודת ה', אז קודם כל צריכים לדעת, מהי הדרישה שלנו עבור זה שאנו עוסקים בתורה ומצות. זאת אומרת, איזו תמורה אנו דורשים עבור זה. והתמורה צריכה להיות ברורה, בכדי שנבין, שכדאי לנו לוותר על תענוגי הגוף, אם אנו מבינים, שזה הוא מפריע לנו להגיע להמטרה, שהיא התמורה שלנו, שעל ידי התעסקותנו בתורה ומצות, נקבל את המטרה הנשגבה זו, שהמטרה היא תמורה עבור ויתור על תענוגים גשמיים.
לכן צריכים לדעת, כי עיקר השכר שאנו רוצים עבור קיום תורה ומצות, הוא דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה, שהוא בחינת "ולדבקה בו", כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט"ז) "ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין". כי זה הכלי שיכולים לקבל את מטרת הבריאה, שהיא נקראת להטיב לנבראיו, שהיא נקראת בשם "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה", כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף ס"ד).
וידוע, כי עיקר העבודה הוא בעשיית הכלי. מה שאין כן המילוי, שהוא השפע הנשפע להכלי, הוא בא מצד העליון, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובטח מצדו אין שום מניע שיפריע מלתת לנו. וכל החסרונות שאנו מרגישים, הם מסיבה שאין לנו כלים לקבל את השפע, כי הכלים שלנו באים מצד השבירה, כי מסיבת שבירת הכלים שהיתה בעולם הנקודים, יוצאו הקליפות, שהן בחינת לקבל בעמ"נ לקבל, שפירושו של "שבירה" ברוחניות הוא, כדוגמת שבירת כלי בגשמיות, כמו שכלי הגשמי, אם הוא שבור ואתה נותן בתוכו איזה משקה, אז המשקה יוצא לחוץ, כמו כן ברוחניות, אם נכנס בהכלי מחשבה של רצון לקבל לעצמו, אז השפע יוצא לחיצוניים, היינו לחוץ מהקדושה.
"קדושה" נקראת "לשם שמים" וחוץ מלשם שמים נקרא "סטרא אחרא", שהוא צד השני של הקדושה. לכן אומרים, שהקדושה נקראת "להשפיע" וטומאה נקראת "לקבל". ומשום זה, שאנחנו נולדנו אחרי השבירה, וממילא הרצון שלנו הוא רק לקבל, לכן לא יכולים לתת לנו שפע, שבטח הכל ילך לצד הסטרא אחרא.
וזו היא כל הסיבה שאנו מרוחקים מלקבל את הטוב והעונג, שהכין ה' בעדינו. כי כל שהוא יתן לנו לא ישאר זה אצלנו, אלא זה ילך לאבדון, כמו שאמרו חז"ל "איזה שוטה המאבד מה שנותנים לו". משמע מכאן, ששורש הסיבה שהוא מאבד, הוא בשביל שהוא "שוטה". ומדוע "השוטה" מוכרח לאבד, ו"החכם" נשאר אצלו מה שנותנים לו ואינו מאבד.
אלא יש לפרש ש"שוטה" נקרא, אם הוא נשאר עם הטבע שלו, שהוא אהבה עצמית, ולא עוסק עם תחבולות, שתהיה לו האפשרות לצאת מהרצון לקבל. שלמרות שיש הרבה סגולות ותחבולות לצאת מטבע שלו, והוא נשאר עירום כביום הוולדו, מבלי לבוש אחר, שהלבוש הזה נקרא לבוש של הרצון להשפיע, שעם לבוש דלהשפיע הוא יכול להלביש את הטוב ועונג מה שהוא צריך לקבל.
אבל יש שהאדם מתחיל בעבודה דלהשפיע, והוא מסביר להגוף, שזוהי כל מטרת עבודה, היינו לקבל כלי דהשפעה. אבל אחרי כל אלו הוויכוחים שיש לו עם גוף, הגוף אומר לו, שאין אתה יכול לשנות את הטבע, ממה שהבורא ברא אותו. וכיון שהבריאה נבחנת לבחינת "יש מאין", הוא רק מבחינת רצון לקבל, איך אתה מעיז לומר, שאתה יכול לשנות הטבע, ממה שהבורא ברא אותו.
ועל זה נאמר "בא אל פרעה", היינו, שנלך ביחד, שגם אני הולך אתך, בכדי שאני אשנה הטבע, ואני רוצה, שרק אתה תבקש אותי, שאני אעזור לך לשנות את הטבע, ולהפוך אותה מרצון לקבל לרצון להשפיע, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזר, אינו יכול לו".
אולם גם זה יש להבין, בשביל מה צריך הבורא, שיבקשו ממנו. זה מתאים לבשר ודם, שהוא רוצה את הכבוד, שיבקשו ממנו, בכדי שידע שהוא עזר לו. אבל איך שייך לומר דבר כזה אצל הבורא. אלא לפי הכלל "אין אור בלי כלי", זאת אומרת, שאי אפשר לתת למי שהוא מילוי, אם אין לו חסרון, כי כל זמן שאין חסרון לדבר, אם נותנים לו, אין טעם בהדבר. אם כן, הוא לא יודע להחשיב את הדבר. ואז הוא לא ישמור את עצמו, שלא יגנבו את הדבר. היינו, שיש אנשים שהם כן מבינים את החשיבות שבדבר, והם יקחו ממנו זה הדבר.
וזוהי הסיבה, שהאדם צריך לבקש עזרה מה', בכדי אם יתנו לו איזו הארה מלמעלה, שידע לשמור אותה, שלא יקחו ממנו החיצוניים, שהם כן יודעים מה הוא הערך של איזו הארה דקדושה. לכן כשהאדם מבקש מה', שיעזור לו, וענין הביקוש האמיתי מתחיל דוקא בזמן, שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעזור לעצמו, אז הוא יודע בבירור גמור, שאין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שהוא יעזור לו, אחרת הוא נשאר בפירוד מהקדושה, ואין שום עצה לצאת מהמצב דאהבה עצמית. לכן כשה' עוזר לו, הוא יודע כבר, שזה נכס חשוב וצריכים לשמור מאוד, שלא יקחו זה החיצוניים.
וזה כמו שאומר האר"י ז"ל (תע"ס חלק ז' דף תצ"ה) "וזה סוד רדיפת היצר הרע וס"א להחטיא את הצדיקים ולהידבק בקדושה, יען אין להם חיות זולתו, ובהתרבות הטובה והקדושה, יתרבו חייהם. ואל תתמה מעתה, למה היצר הרע רודף להחטיא את האדם. והבן זה".
אי לזאת, כדי שהאדם ידע לשמור עצמו, שלא יאבד מה שנותנים לו, מוכרח לתת מקודם יגיעה רבה, שדבר הבא לאדם ביגיעה, זה גורם שישמור שלא לאבד את הדבר. אולם דבר זה, היינו בזמן היגיעה, כשהאדם רואה, שרחוקה עדיין המלאכה מלהיות מוגמרת, הוא לפעמים בורח מהמערכה ובא לידי יאוש. ואז להתחזקות יתירה הוא צריך, להאמין בה', שה' יעזור לו.
וזה שהעזרה עוד לא הגיעה, הוא מסיבה שעוד לא נתן היגיעה המסוימת בכמות ובאיכות הנצרכת להכנת החסרון, בכדי לקבל מילוי, כמו שאומר (הקדמה לתע"ס דף י"ד אות י"ח) וזה לשונו, "ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להסיר היצר הרע ממנו, אין זה אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמו שכתוב "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", או יכול להיות שמילאו את כמות היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו באיכות".
לכן "בא אל פרעה" צריכים, לתת לב לזה, ולהאמין בכל המצבים הכי גרועים שאפשר להיות, ולא לברוח מהמערכה, אלא תמיד לבטוח בה', שהוא יכול לעזור ולתת לאדם, בין שהוא צריך עזרה קטנה ובין שהוא צריך עזרה גדולה. ואליבא דאמת, מי שמבין שהוא צריך שהבורא יתן לו עזרה גדולה, משום שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הוא יותר מסוגל שתתקבל תפלתו, כמו שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע".
לכן אין לאדם לומר, שהוא לא מוכשר, שה' יקרב אותו, אלא הסיבה שהוא מתעצל במלאכתו. אלא האדם צריך תמיד ללכת בהתגברות ולא יתן להכנס למוחו מחשבות של יאוש. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים", שנאמר (איוב י"ג) "הן יקטלני לו איחל".
וענין "חרב מונחת על צוארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צוארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה.
אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".
וזה אנו אומרים ב"קריאת שמע", שהוא קבלת עול מלכות שמים, שאנו צריכים לדעת, שהקב"ה הוא מוציא את האדם משליטת הקבלה, שנקראת בחינת פירוד, ומכניס אותו להקדושה. ואז יקויים "להיות לכם לאלקים", שאז הוא בבחינת "עם ישראל" ולא בבחינת "עם הארץ".
וזהו כמו שאמרו חז"ל (פסחים קי"ח) "אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שאמר הקב"ה לאדם הראשון "קוץ ודרדר תצמיח לך", זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו "רבונו של עולם, אני וחמור נאכל באבוס אחד". כיון שאמר לו "בזעת אפיך תאכל לחם", מיד נתקררה דעתו".
אולם יש להבין טענתו של אדם הראשון, שהקשה על מעשה הקב"ה, מדוע מגיע לו, שהוא יאכל עם החמור באבוס אחד, שהיא טענה צודקת. והראיה לזה, שהקב"ה נתן לו עצה לאכול לחם. ואם לא היתה טענה צודקת, לא היה הקב"ה מקבל טענתו. וטענה זו, שאמר "אני וחמור נאכל באבוס אחד", קשה להבין. הלא מהו היחוס שלו. הלא חז"ל אמרו (סנהדרין ל"ח) "תנו רבנן, אדם נברא בערב שבת, שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו "יתוש קדמך במעשה בראשית".
ולפי זה, שאם יתוש קודמו, אם כן מהי הטענה ש"אני וחמור נאכל באבוס אחד". אלא יש לפרש, שלאחר החטא נפל לבחינת אהבה עצמית. נמצא לפי זה, שנעשה דומה לחמור שאינו מבין רק אהבה עצמית. וזהו ש"זלגו עיניו דמעות ואמר, אני וחמור נאכל באבוס אחד", היינו מבחינה אחת, שהיא אהבה עצמית. לכן נתן לו עצה "בזיעת אפיך תאכל לחם", שלחם נקרא מאכל אדם. פירוש, על ידי יגיעה בבחינת "זיעת אפיך תאכל לחם", שהוא מאכל אדם, הוא יוצא מבחינת "עם הארציות", ונקרא אז בשם "עם ישראל", שהוא בחינת ישר-אל.
מה שאין כן בחינת מצרים, שהיה עם ישראל בגלות, שמצרים נקרא "עם הדומה לחמור", שהכוונה היא רק לאהבה עצמית, ולכן הישועה היתה אז לישראל, שהקב"ה הוציא אותם ממצרים. וזהו שצריכים לכוון בקבלת עול מלכות שמים "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים", שדוקא בכח ה' יכולים "לצאת ממצרים" ולזכות לבחינת "להיות לכם לאלקים"."
שאלה: מהי העזרה שאני צריך לבקש?
לא חסר לנו אלא לחבר את עצמנו כדי לתת לבורא מקום להתגלות. החיבור הנכון בינינו נקרא "נשמה". בונים את הנשמה בתהליך של 125 מדרגות, כל פעם עד כמה שאנחנו בחיבור בינינו מותאמים לכוח העליון הוא מתגלה בנו לפי חוק השתוות הצורה, וזה התהליך שאנחנו עוברים.
תלמיד: רב"ש אומר, "וזה שהעזרה עוד לא הגיעה, הוא מסיבה שעוד לא נתן היגיעה המסוימת בכמות ובאיכות הנצרכת להכנת החסרון".
כי סך הכול אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים במערכת שהיא חוקית והכול מתגלה לפי היחס בין שני הכוחות, חיובי ושלילי, והאיזון ביניהם. לכן לא יכול להיות שאם נתנו מספיק מאמצים, לא תצא תוצאה נכונה מהפעולה שלנו. זה לא שיש כאן איזה רצון שמחליט כך אני רוצה וכך אני לא רוצה, אלא "חוק נתן ולא יעבור". יש מצב ראשון, מצב אחרון של הבריאה, ואנחנו באמצע עד כמה שאנחנו יכולים לקרב את המצב הראשון למצב האחרון, זה הכול. לכן עלינו רק להשתדל.
ההשתדלות לא מגיעה בצורה ישירה כי אין לנו קשר עם הכוחות העליונים, אלא רק על ידי זה שמעוררים את עצמנו. עד כמה שמעוררים את עצמנו לחיבור, בהתאם לזה מזמינים כוחות. הכוחות שמזמינים הם שונים, כי סך הכול אנחנו טועים תמיד, וזה נכון וזה טוב כמו שבחיים שלנו, על ילדים רואים את זה במיוחד, שאין אדם מגיע לאיזו פעולה אלא אם כן נכשל בה קודם והוא לומד מהכישלונות ועל ידי זה מתקן את עצמו, ואסור לנו לראות בכישלונות האלו אי הצלחה. אלא הכישלונות האלו הם לא כישלונות, זה התהליך הלימודי.
לכן אם אנחנו מחזיקים ב"איש את רעהו יעזורו", אנחנו כך מתקדמים. העניין בהתקדמות הוא עד כמה אנחנו מפענחים נכון את התנהגות הבורא איתנו, שמצד אחד הוא כאילו דוחה ואז אנחנו מרגישים לא טוב, אנחנו מתרגזים, ואנחנו כאילו מתרחקים ממנו. מצד שני, אנחנו צריכים להבין שכל זה מגיע כדי שנבדיל נכון יותר בין אור לחושך ועל פני הדחייה דווקא נתקרב. כי אם לא הדחייה לא היה לנו מקום גלוי, ברור, שעליו אפשר להתקרב. וכך אנחנו צריכים לעבוד.
אבל כדי להתגבר על הדחיות ולפענח אותן, להבין אותן, לקבל אותן נכון, אנחנו צריכים תמיכה חברתית, אנחנו צריכים להרגיש, להבין את התהליך, וכאן צריכה להיות עזרת הקבוצה.
שאלה: למה רב"ש כותב, "ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להסיר היצר הרע ממנו, אין זה אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל". בכל זאת יש פה את נושא ההתרשלות, לְמה הוא מתכוון?
אם הולכים נכון, לכיוון הנכון לחיבור בין החברים, שאדם נותן יגיעה בצורה נכונה, במקום הנכון לחיבור בין החברים ולא לשום הצטיינות אחרת, אז אין שום בעיה, ודאי שהוא מצליח מהר מאוד. מהר מאוד נניח תוך עשר שנים, לא חשוב, אבל מצליח. מהר או לא, הוא לא יודע מה זה ברוחניות. אבל אם משקיעים במקום הנכון, היינו שיש לפנינו צורת האדם הראשון השבורה שאנחנו צריכים להקים אותה, זה נקרא "להקים שכינתא מגלותא".
תלמיד: מה זה נקרא לא להתרשל?
לא להתרשל זה שאני לא בורח לכל מיני עסקים אחרים, אלא כל הזמן נמצאת לפניי המטרה הזאת, אבל יכול להיות שאני לא רואה עכשיו שאני מסוגל לעשות משהו ממש בצורה פרונטלית כלפיה, אז אני הולך קצת בעקיפין. עושה משהו צדדי, מבצע ככה, אבל לא שוכח על המטרה. אני יודע שהיא נמצאת, אבל עכשיו אני עושה איזו עבודה משנית, שאחר כך ממנה אני אקבל כוחות, הרגלים, ואגיע לעבודה העיקרית. נניח אני לא יכול לעבוד על חיבור עם החברים, אז אני עושה משהו בחברה שלא כל כך דוחף אותי בצורה ישירה לחיבור איתם, מֵתרגל. אבל אני יודע, זה העיקר, שזה שלב, שזו הכנה דהכנה.
תלמיד: אתמול דיברנו שהבורא קיבץ את כל הירידות כמו גרמושקה כפי שאמרת, ובזכות זה הוא הוציא אותם ממצרים.
כן.
תלמיד: מה בדיוק הוא עשה או מה בדיוק אנחנו עשינו?
זה נקרא "דילוג". אנחנו רואים פעולות כאלה מצד העליון, נגלה שכך הוא עושה, אבל נצטרך אחר כך להחזיר. זה גם "חיל בלע ויקיאנה", שהסטרא אחרא בולעת את כל הצורות ואחר כך מביאה לנו אותן בחזרה ואנחנו מתקנים. יש כמה אופני תיקון כאלה.
תלמיד: אבל מה בדיוק הפעולה? מה קרה פתאום בזה שהוא אסף ירידות של כל אחד, ירידות של כל הקבוצה?
כשאני בונה בית אני צריך קודם כל להעמיד את הקירות. אני מעמיד את הקירות אבל עושה בתוך הקירות חללים. לדלתות, לחלונות, לכל מיני דברים, צינורות למיניהם וכן הלאה. אחר כך אני אשלים את זה, ככה זה. יש כאלה דברים שאני לא מבין למה, כמו ילד קטן שאומר, "אבא, תראה מה שעושה החייט, הוא גוזר את הבד היפה הזה לחתיכות, כמו שאני משחק עם מספרים ונייר, שאני סתם כך גוזר וגוזר. תראה מה שהוא עושה". אבל אחר כך זה נשלם.
תלמיד: מה קרה בזה שהוא אסף, קיבץ?
זה שאני לא מצליח עכשיו לחבר את כל הדברים האלה יחד, זה מלמד אותי שאני צריך ללמוד גם איך לגזור את הדברים, איך להעמיד את החלק לאחר כך, איך לחבר אותם בצורה שהם לא היו קודם. זה בדרך.
תלמיד: אבל זה גרם לזה שכל הנקודות שבלב, כל הישראלים התחברו?
כן.
תלמיד: בזה שהוא כך אסף, ואז הם ראו את ההבדלים?
כן, המצרים נעלמים בינתיים, ישראל מתחבר, ואחר כך המצרים מיתקנים.
שאלה: רב"ש מדבר במאמר על תנאי מאוד ברור מלמעלה, שעד שהאדם לא מחשיב ושומר את הדבר, כדי שהחיצונים לא יגנבו הוא בעצם לא מקבל. מה זה המצב הזה שאדם מחשיב ושומר את ההכנה הזאת כל עוד הוא לא מקבל?
זה עניין של חשיבות, מחשיב. שאת החשיבות של הרוחניות שאני השגתי, אני צריך כל הזמן להשתדל [לשמור]. אני יכול או לא זו כבר שאלה, אבל אני צריך להשתדל כל הזמן לשמור עליה, ששום דבר, קלות ראש, רכילות, כל מיני צורות שאני רואה, לא יורידו אותי ממצב החשיבות למצב שהשגתי, של חיבור, של הצלחה בתוך הקבוצה. בזה אדם צריך כל הזמן להחזיק ולראות את זה כהערכה גדולה וחשובה.
זאת אומרת, כמו שאתם דיברתם על מה שהשגנו קצת בפסח הזה לעומת המצב הקודם, שמורגש כאן איזה חיבור, איזה איחוד, איזו הבנה משותפת, איזה חום, איזה שדה שקושר אותנו יחד. צריכים לפתח את ההרגשה הזאת, צריכים לחבר לזה יותר ויותר תומכים, עד שההרגשה הזאת תהפוך להיות הרגשת הבורא. זו תחילת הרגשת הבורא.
שאלה: האם הרגשת הבורא היא, שכל סטייה קטנה שהאדם עושה או העשירייה עושה, מגלים שיש מישהו שממרכז אותה, שם אותה באמצע, לא נותן לה לברוח, ממש ברמה כזאת שכל דבר הכי קטן שאתה עושה אתה מרגיש שאתה סוטה מהדרך?
כן, גם זה.
שאלה: מי הם התומכים שאנחנו צריכים להוסיף להרגשה?
תומכים, זאת אומרת כל פעם עוד הבחנות נוספות שתומכות בחיבור בינינו.
שאלה: אבל איך אנחנו מוסיפים את זה כל פעם?
מכל לימוד, מכל שיעור, מכל אסיפה, מכל דיבור שאתם מדברים במשך היום, מכל דבר, כל פעם אתה הולך ומוסיף, הולך ומוסיף. אתה דואג לאותו הכלי שהוא כל הזמן יתרבה, יתחזק. זו צריכה להיות הדאגה שככה הם החיים, בשביל מה אני חי? משך היום אני מוסיף ומוסיף לקשר בינינו עוד ועוד כוחות, עד שבתוך הקשר מתגלה העולם הרוחני, המצב הרוחני.
שאלה: אתמול בשיעור הערב הייתה תחושה שהסדנה לפעמים הופכת לישיבת חברים, אולי ניתן לערבב שיעור עם ישיבת חברים?
ככל שאנחנו נתקדם יותר, אנחנו נראה שהכול זה חיבור. ישיבה, "תלמוד עשר הספירות", מאמר, סעודה, הכול אותו מעשה, חיבור, לכן אין הבדל. יש צורות שונות של חיבור, כמו בסעודה אתה אוכל מרק, או אתה שותה יין, או שאתה אוכל לחם, או אוכל משהו מתוק, אפריטיף או ההיפך סיום הסעודה. כל הדברים האלה יש בזה השלמה, כך גם אצלנו, אבל הכול זה לחיבור, מהתחלה עד הסוף זה סך הכול חיבור.
מה אנחנו עוד צריכים לעשות? קיבלנו כלי שבור וצריכים להביא אותו לחיבור. וצריכים להבין שהעולם מוכן, אנחנו עוד לא, אתם עוד תראו עד כמה שהם כולם מוכנים והבורא בכוונה מסתיר להם את העיניים ומבלבל אותם כדי שהם לא יבואו "לאכול" אותנו, כי אנחנו לא מוכנים.
העולם מוכן, הוא בחוסר אונים, אין לו לאן להתפתח, הוא נמצא במצב של ייאוש כללי, כל זה רק כך נסתר, חצי נגלה. וכך בהמתנה כזאת, בסטנד ביי הוא יהיה עד שאנחנו נתחזק לעשות פעולות רוחניות. פעולות חיצוניות, הפצה גם טוב, אבל העיקר אלה פעולות פנימיות על ידי החיבור שלנו כך, שאנחנו נוכל גם להרגיש איך אנחנו מצרפים אותם, שאנחנו נעבור אחרי החיבור הראשון בינינו לצורת החיבור למענם, כמו ראש וגוף.
אז קודם אנחנו צריכים להגיע למצב שיש בינינו חיבור, חיבור בדרגת רוח סך הכול, דרגה כזאת שאנחנו נמצאים בחפץ חסד. כי אין בנו מה לעשות יותר, אנחנו לא יכולים, אף אחד לא יכול לתת לשני שום דבר, כי אנחנו מסוג הנשמות שלא צריכות לעצמן כלום ולא מסוגלות לעצמן כלום, אלא רק שבינינו תשרה תכונת ההשפעה, וזהו. יותר מזה לא נגלה, לא נגלה שאנחנו צריכים משהו, מה אנחנו עוד צריכים?
וכאן אנחנו נצטרך להתקשר בצורה פנימית עם הכלי החיצון של כל האומות, זאת אומרת כל אלו שאין להם נקודה שבלב. ובשבילם, אז גם אנחנו נתחיל לפי החיסרון שלהם להעביר להם חיבור, אורות, טיפול. וזה יהיה בצורה פנימית בעיקר, לא בצורה חיצונה, תהיה גם צורה חיצונה, אבל אנחנו נראה שלפי הצורה החיצונה הם דווקא בעצמם יתחילו להסתדר. הם בעצמם יתחילו פתאום לעשות כאלה פעולות בחברה האנושית שיהיו תואמות לתיקון הכללי. יהיו כאלו מהפיכות כמו שרואים עכשיו קצת עם טראמפ נניח, אבל לנו זה לא חשוב.
לנו חשוב יותר, איך אנחנו מגיעים לדרגת חפץ חסד, שזה הראש ומתחילים לקבל מהם חיסרון ולפי זה למשוך מאור המחזיר למוטב שאז אצלנו זה יעבוד כתוספת לנר"ן.
שאלה: כתוב שעלינו לבקש מהבורא, האם עלינו לבקש מהבורא או לבקש מהעשירייה, ומה ההבדל?
זו בעיה, הפניות הן מורכבות, הן לא אותו דבר, תמיד הן שונות. יש פנייה כמו בעולם שלנו, תינוק צורח, ילד קטן, ילד גדול, נער, איש גדול, איש מבוגר, יש צורות שונות של פניות. לכן אני עוד לא יכול כל כך לענות. אנחנו בעצמנו נרגיש מה העולם צריך, אנחנו לא צריכים לקבל מהם בינתיים שום חיסרון, הבורא מעורר אותם. ואנחנו, כשנקבל מהם חיסרון לפי הדרגה שאנחנו מסוגלים לתקן, אז נביא את אור התיקון ואת אור המילוי.
שאלה: במאמר יש פסקה שמעוררת שלוש שאלות. הוא כותב, "וזהו כמו שאמרו חז"ל (פסחים קי"ח) "אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שאמר הקב"ה לאדם הראשון "קוץ ודרדר תצמיח לך", זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו "רבונו של עולם, אני וחמור נאכל באבוס אחד". כיון שאמר לו "בזעת אפיך תאכל לחם", מיד נתקררה דעתו"." מה זה נקרא "זלגו עיניו דמעות", ומה זה "אני וחמור נאכל באבוס אחד"? ואם כן, למה "נתקררה דעתו", הרי הוא הקשה עליו בזה שהוא אמר לו "בזעת אפיך תאכל לחם"?
כי מצד אחד הוא ראה שהוא לא מסוגל לכלום. ומצד שני, יש לו חיסרון והוא מבין עד כמה שהוא מוגבל ובחוסר אונים. "דמעות" זה נקרא סימן של חולשה, חיסרון שאין עליו כוח מסך, יכולת לבצע.
שאלה: ומה זה "אני וחמור נאכל באבוס אחד"?
ש"אני והחמור", זאת אומרת, שאני לא יכול להתרומם יותר למעלה מהחמור שלי אף על פי שאני מבין עד כמה הדרגה הזאת היא נבזית.
שאלה: אז למה הוא היה כל כך מרוצה שהוא אמר לו "בזעת אפיך תאכל לחם", הרי הוא מקשה עליו את החיים לעומת מה שהיה לו קודם?
לא, הבורא נתן לו פתרון, "בזעת אפיך תאכל לחם". שיש לפניך מה לעשות, שאתה על ידי היגיעה תוכל להגיע ללחם, לא לגרעיני חיטה שזה אוכל של חמור. חמור צריך דלי מים ודלי של גרעיני חיטה. אדם צריך לערבב מים עם גרעיני חיטה ולעשות מזה לחם. על זה הוא בכה, איך יכול להיות שאני, אמנם יש לי כבר חיסרון של אדם, אוכל להסתפק בחיי חמור. ושוב, זה לא על לקבל אלא להשפיע, אלה השגת הבירורים הרוחניים.
תלמיד: האם הבירורים האלה טובים גם עכשיו לימינו, למה שאנחנו עושים?
ודאי, אין היסטוריה.
שאלה: מה המשמעות להרוג את המצרים ביציאת מצרים? האם זה שונה מלכסות את הפשעים באהבה?
לא, להרוג את המצרים, אנחנו לא הורגים, אלא שם מדובר על משה שהוא הרג את המצרי שבו. כי זו דרגה מיוחדת, דרגת הבינה שהיא לא שייכת בכלל לרצון לקבל. כדי לרכוש את דרגת הבינה ולהיות המוביל, הוא הרג את המצרי. כל היתר לא, כל היתר הם שייכים לגוף הפרצוף. שם לא הורגים את המצרים, אין דחף כזה בכלל, אין כוח כזה של השפעה שמנוגד לכוח הקבלה, זה רק בינה ומלכות.
שאלה: אז במה זה שונה מלכסות את הפשעים באהבה?
לא, זו כבר דרגה אחרת לגמרי, יותר גבוהה. ש"על כל פשעים תכסה אהבה"1, שאני משאיר את הפשעים ואני מכסה אותם באהבה ומגיע לקו האמצעי, זה כבר מחוצה למצרים.
שאלה: למה הבורא צריך שנבקש ממנו עזרה?
הבורא רוצה לעזור לנו, כי רק על ידי האור העליון אנחנו יכולים להינצל. אור העליון בורא את הרצון לקבל, אור העליון שובר את הרצון, אור העליון מביא כוונה על מנת להשפיע, אור העליון עושה את הכול. הבעיה היא שאנחנו צריכים להכיר בגדלות של האור העליון או בגדלות הבורא, שהוא עושה את המטרה ושהוא עושה את הפעולות האלו. ולכן כל העבודה שלנו זו תפילה, בקשה, העלאת מ"ן. וזה מה שאנחנו צריכים. הכול מושג אך ורק על ידי התפילה.
שאלה: למה זה חשוב שנבקש?
כי על ידי זה אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב והוא מתקן את הכול. אבל חשוב לנו גם להכיר שזה לא עניין של שבירה, חורבן ותיקון, אלה פניות שלנו לבורא. שאנחנו בזה מכירים אותו יותר ויותר כמבצע את הכול הפעולות מהתחלה עד הסוף וכל זה באמצע. הכול זה הוא מבצע, זה נקרא עבודת ה' ולא עבודת האדם. עבודת האדם זה לבקש, על ידי זה הוא ממטה למעלה כל הזמן מצרף את עצמו לבורא עד שנעשה כמוהו. לכן זה לא עניין של בקשה ולא עניין שהבורא מתקן, אלא עניין הקשר שהאדם למרות האגו שלו כל הזמן מחדש מחדש עם הבורא.
שאלה: האם כל סיפור ישראל במצרים זה למצוא את "אין עוד מלבדו" שהוא עושה הכול? מה הקשר בין סיפור יציאת מצרים לגילוי ש"אין עוד מלבדו"?
ש"אני ולא שליח", זה נקרא "אין עוד מלבדו", שבלי זה אי אפשר לצאת.
שאלה: איך להגיע למצב, לכוח שנקרא משה?
אם אני עובד כלפי הקבוצה שאני רוצה למשוך אותם קדימה, אז באותו רגע הכוח שלי זה כוח המשה.
שאלה: האם העבודה על חיבור צריכה להתבטא בתוצאה בפועל או שהעיקר זו הסיבה לפנות לבורא, שזו התוצאה הרצויה?
לא. אני צריך לברר עם החברים איפה אני רואה שיש עוד אפשרות להתחבר. אני צריך להיוודע שעלינו זה לא לעשות, זה אי אפשר לעשות. ושזו בשבילנו דווקא הזדמנות לפנות לבורא. ואני פונה אליו שהוא יעשה את תיקון הקשר בינינו. זאת אומרת, זו לא סתם הזדמנות לפנות לבורא, זו הזדמנות לפנות לבורא שיתקן בינינו ויהיה לו מקום שהוא יתגלה. זה הכול גם סיבה וגם תוצאה, הם כולן קשורות יחד.
שאלה: כאשר אני מבקש מהבורא לעזור לי, איך זה משפיע על החברים שלי?
כשאני מבקש מהבורא לעזור לי?
תלמיד: זה מה שהוא שואל.
אז אני מתרחק מחברים. במה הוא מבקש שבורא יעזור לו? הוא מבקש על עצמו?
תלמיד: ככה הוא שואל, מבקש מהבורא לעזור לי.
אז יותר טוב שלא יבקש. אבל שמבקש מבקש, בסדר. יקבל על הראש, אחר כך יתחכם בזה ויישר את הקו.
שאלה: כתוב "אני ולא שליח". מי זה השליח הזה? למה לא הוא?
נראה לאדם שיש כל מיני כוחות שהם פועלים בהמציאות, הכוח השובר, הכוח המקשר, הכוח המקרב, כוחות שונים בהמציאות. כמו שאנחנו רואים בעולם שלנו כמה יש כוחות, ברמה של פיזיקה, ברמה של כימיה, ברמה של זואולוגיה, בוטניקה. זאת אומרת, דומם, צומח, חי, מדבר. אבל כמה יש בכל רמה כוחות שונים, זרים, מנוגדים וכן הלאה.
אז כל הכוחות האלה הם נקראים "שליחי הבורא" שעל ידם הוא מסדר את המערכת. ובאמת כל הכוחות האלה הם פועלים גם לפי הרמות, דומם, צומח, חי, מדבר. זאת אומרת, כל המדעים נניח קשורים זה לזה. אבל מתחיל להיות כאילו ככה בין המדעים, בין תחומים, כזאת התקשרות. אמנם שאנחנו לא מבינים, לא מסוגלים עדיין לזה, האנושות לא מסוגלת.
כל הכוחות האלו הם בונים את המערכת, אבל יש כוח עליון הכללי שהוא מפעיל את הכול המערכת וכל כוח וכוח בהתאם לכוחות האחרים. ובלעדיו לאף אחד מכל הכוחות האלה אין לו שום יכולת לפעול במשהו. אז מה שקורה במצרים, מתוך הרבה כוחות האלו שהם השליחים, מתגלה כוח אחד שזה הבורא, "אני ולא שליח", "אני ולא אחר". וזה הגילוי שבעיקר מגלה הבן אדם.
שאלה: מה זה שליח בין החברים, שזה יהיה בורא ולא שליח?
"שליח בין החברים" אלה כל מיני כוחות שדוחפים אותם ככה לכל מיני כיוונים ובירורים. והבורא זה שמתגלה כבר ביניהם, שכוח אחד מפעיל אותם. ושהם מרגישים מעצמם שהם משתוקקים "כאיש אחד בלב אחד" לגלות את הלב האחד, זו כבר נטייה לבורא. עד שאין בינינו כזו נטייה, עכשיו היא מתחילה מרחוק, עדיין לא מורגשת כל כך, אבל היא מתחילה קצת ככה לפעמים להראות את עצמה. זה נקרא שמחפשים לב אחד, זה כבר לכיוון הבורא, זה כבר "אני ולא שליח".
קריין: בעמוד 284 בספר "פסח", "אני ולא שליח".
אני ולא שליח
"כמו שכתב האר"י ז"ל, ישראל היו לפני הגאולה במ"ט שערי טומאה, עד שנגלה עליהם וכו' וגאלם, היינו שזכו "אני ולא שליח".
אמר זצ"ל, מה שאין כן לפני הגאולה חשבו שיש שליחים, שאם כן גאולה נקרא שזכו ש"אני הוא ולא שליח", שאין עוד מלבדו. נמצא שגם לפני הגאולה האמינו שה' עוזר, אבל יש שליחים. וגאולה נקרא שזכו "אני ולא שליח"."
שאלה: איך מוסיפים באיכות היגיעה?
כמות היגיעה, אנחנו כאילו חושבים שזה על ידי ריבוי הפעולות. איכות היגיעה זה על ידי עדינות הלב. צריכים להשתוקק לעדן את הלב, לרכך אותו. להשתדל להרגיש בו כאלו הבחנות שקודם לא היו ואני רוצה לזהות אותן. כשאני מסתכל על אחרים, אני רואה שכל אחד מהם נמצא בהתרגשות, בהתפעלות בצורה מיוחדת משלו, הוא מתפעל מדברים כאלה שאני לא מתפעל, הוא מזהה כאלו הבחנות שאני לא מזהה. ואני מתוך קנאה, וגם מתוך אהבה, רוצה שיהיה לי גם כן.
ואז הלב מתחיל להיות יותר מורכב. הוא גם קודם היה, אבל לא שמתי לב. ועכשיו על ידי זה שאני לומד מחברים, אני מקבל כאלו הבחנות נוספות, עדינות יותר. זה נקרא שאני עובר לטווח, לתחום יותר רגיש, נעשה יותר רגיש, שהיה נגיד אחד לעשר, ועכשיו זה אחד למאה. קודם לא זיהיתי את הדברים העדינים, נניח שהייתי מזהה מטרים, עכשיו אני מזהה מילימטרים. זה יתר דיוק, רגישות.
סדנה
מה זה נקרא "בוא אל פרעה"? עם מי לגשת, איך לגשת, למי לגשת, ומה אנחנו צריכים לזה? מיהו פרעה, איך ניגשים, מי ניגש, עם מה ניגשים, מה רוצים מהמפגש? מה אנחנו עושים, מוציאים סכינים? מה קורה?
*
נחזור קצת אחורה. מה זה נקרא שיוסף עושה היכרות בין האחים שלו לפרעה, מה זה המצב הזה?
*
קריין: עמוד 57 בספר פסח אגרת י"ד של בעל הסולם בטור א' פסקה שניה "ובזה יובן הפסוק".
"ובזה יובן הפסוק, "בא אל פרעה", וה"ס השכינה הקדושה בהתגלות, מלשון "ופרע את ראש האשה". כמ"ש בזוהר. והענין שבמדה שבני ישראל חשבו שמצרים מעבידים אותם ומטרידים אותם מעבדות ה', באותה מדה היו באמת בגלות מצרים, וכל הטרחא של הגואל, לא היתה אלא לגלות להם שאין כאן כח אחר מעורב, ו"אני ולא שליח", כי אין שום כח זולתו. שזה היה באמת אור הגאולה, כמו שמבואר בהגדה של פסח.
וזה שנתן הקדוש ב"ה למשה בדבור: "בא אל פרעה", כלומר, תייחד האמת, שכל הביאה למלך מצרים, אינו אלא לסוד פרעה, לגלות השכינה הקדושה, וזה שאמר: "כי אני הכבדתי את לבו וכו' למען שתי אתתי אלה בקרבו". כי ברוחניות אין אותיות, כמו שהארכתי מכבר בזה. וכל הפריה ורביה שברוחניות שורה על האותיות הנשאבים מהחומריות דעולם הזה, בסוד "ובורא חשך", שאין כאן שום הוספה וחדוש אלא בריאת החשך, שהוא מרכבה מותאמת לגלות האור כי טוב. ונמצא שהשם ית' בכבודו ובעצמו הכביד את לבו, ולמה זה? כי לאותיות אני צריך.
וזה ענין, "למען שתי אותותי וכו', ולמען תספר וכו'. וידעתם כי אני הוי'". פירוש, שאחר שתקבלו האותיות, כלומר, שתבינו, שאנכי נתתי והטרחתי בעדכם, בסוד אל תסורו "מאחרי" וכו', כי תקיימו היטב את האחוריים לי לשמי. ואז תעשה השפע את שלה, ותמלא את האותיות, ויהפכו המדות להיות ספירות, כי טרם המילוי נקראים מדות, ובמלואם לטובה נקראים ספירות, "ספיריית", שמאירים לעולם. מסוף העולם עד סופו. שזה סוד "ולמען תספר", וכל זה אני צריך בשביל הסוף דבר. דהיינו, "וידעתם כי אני הוי'", "ולא שליח". שז"ס שער הנון, שאין לו דרך להתגלות זולת בהקדם מ"ט פנים טהור וטמא, בזה לעומת זה, שבהם "צדיק מ"ט לפני רשע"."
אין ברירה, צריכים להגדיל את החושך כדי לגלות את האור. וכמה שיותר יהיו הבחנות בין זה לזה, בין כל סוגי החושך, כך נבין את כול סוגי האור, נרנח"י דנרנח"י דנרנח"י. ורק בצורה כזאת נוכל להשיג את הבורא, להידבק בו בכל הפעולות, מכל ההבחנות, פנים בפנים.
שאלה: מה בדיוק עשה ישראל, ומה בדיוק עשה הבורא ברגע היציאה ממצרים?
מה זה נקרא יציאת מצרים? שמקבלים ניתוק מעל מנת לקבל. על ידי מה? על ידי האור העליון, כוח עליון.
מה השאלה?
שאלה: מה בדיוק עשו ישראל, ומה עשה הבורא ברגע היציאה ממצרים?
ישראל בפעולות הקודמות עשו הכנעה, כדי לקבל על עצמם את התיקון שנקרא "יציאת מצרים", זאת אומרת ביטול. אם עכשיו היינו יכולים בלהתקשר בינינו לבטל את האגו שלנו, שיעשה מאיתנו, כמו מבצק, מה שהוא רוצה, זה היה נקרא יציאת מצרים. או יותר פשוט אפילו, אם היינו יכולים לעשות מאיתנו טיפת זרע, עיבור, שנכנסת לתוך הרחם. מה נכנס? לא חשוב, העיקר שאני מבטל את עצמי כלפי החברים ויחד כולנו מבטלים את עצמנו כלפי כוח עליון, לא יותר מזה. לא רוצים יותר, לא לדעת, לא להבין, לא להרגיש כלום, ממש כמו טיפת זרע בתוך הרחם, זה נקרא דרגה חדשה.
כך זה כל פעם, רק בתנאים עוד יותר מחמירים. כי כל דרגה מתחילה מביטול, מעיבור יניקה מוחין. יניקה ומוחין זה עוד יותר, אבל ביטול אנחנו יכולים לתאר לעצמנו. זאת אומרת אני שום דבר לא רוצה חוץ מלהיות מבוטל כלפי הקבוצה. מיהו הרחם? זה הקבוצה. מבוטל. להעלות אותה לדרגה מעליי שהיא העליון, אני בונה אותה כעליון ואת עצמי כתחתון, זה נקרא "ונהפוכו", כי בהתחלה נראה לי אחרת, שאני יותר למעלה ממנה.
עכשיו התחלנו קצת להעריך את החיבור, את הקבוצה, זה התחיל קצת במשך הזמן האחרון, בפסח הזה אפשר להגיד.
שאלה: הוא כותב פה "כי ברוחניות אין אותיות", מה הכוונה?
"אין אותיות" זה נקרא שהאור העליון מופשט, אין לי במה להסביר אותו, להבין אותו, להתפעל ממנו איכשהו, אני צריך הבחנות, כמו בכל דבר אני צריך הבחנות. כשאנחנו מגיעים נגיד לאיזו תופעה, אז אני צריך לחלק אותה לכל מיני דברים, לתת לה מספרים, לראות איך היא מגיבה על מה שיש בי כדי ללמוד אותה. הרוחניות זה סתם ענן לבן, ומה הלאה? מה תעשה? איך תיגע בו? אז צריכים להתחיל להתקשר אליו, זה נקרא שצריכים אותיות.
מה הן האותיות? אותיות שאני עושה על הרקע של הענן הזה, עד כמה אני בעד ונגד, הפוך ולא, כלפי התכונה הזאת של הרוחניות. אנחנו רואים לא את הרוחניות, אנחנו רואים את הליקויים שאנחנו עושים ברוחניות, זה נקרא "אותיות העבודה".
האור באמת נמצא סביב האותיות כאור המקיף, הוא האור האינסופי, אבל כמה שאני עושה אותיות זה נקרא שהרצון לקבל שלי בכל זאת מידמה לאור הלבן. במה הוא מידמה? בצורות שלו, נקודות, קווים, אלכסון, כל הצורות האלה. אמנם הן שחור על גבי הלבן, אבל השחור הזה הוא דומה ללבן. רק מפני שהוא בא ממני הוא שחור, אבל הוא באמת מה שאני בונה. יש בזה הרבה, אותיות זה כל הקיום שלנו, אותיות זה אנחנו.
קריין: אנחנו עוברים לספר פסח עמוד 165 מתוך מאמרי רב"ש, מאמר "מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה". נמצא בכתבי רב"ש כרך א’ בעמוד 641.
מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה
"הזה"ק (בשלח דף י"ח, ובסולם אות ס"ח) כתוב שם וזה לשונו, "ויאמר משה אל העם, אל תראו התייצבו וראו את ישועת ה'. אמר רבי שמעון, אשרי חלקם של ישראל, שרועה כמו משה הולך בתוכם. כתוב, ויזכור ימי עולם, משה עמו. ויזכור ימי עולם, זהו הקב"ה. משה עמו, כי שקול היה משה כנגד כל ישראל. ולמדנו מזה, כי רועה העם הוא ממש כל העם. אם הוא זכה, כל העם צדיקים. ואם לא זכה, כל העם אינם זוכים, ונענשים בשבילו", עד כאן לשונו.
ויש להבין זה על דרך העבודה, שלומדים הכל בגוף אחד, כלומר, הן משה והן ישראל נמצאים בגוף אחד. ועוד יש להבין, מדוע אם הוא לא זכה, היינו הרועה של העם, הם נענשים בשבילו. למדנו, אם הרועה הוא צדיק, אז העם גם כן צדיקים. אבל מדוע העם צריך להיענש בשבילו. וכי מה הם עשו, שהם אשמים, בזה שהרועה הוא לא בסדר.
ידוע שמשה נקרא בלשון הזה"ק "משה רעיא מהימנא". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שהוא היה מפרנס את עם ישראל עם האמונה. ואמר, שלא חסר להאדם שום כוחות, בכדי שיהיה בידו לקיים תו"מ בכל השלימות, אלא בחינת אמונה. וכפי שיעור האמונה שיש לו, בשיעור זה הוא מסוגל לתת כוחות עבודה.
וכמו שאומר בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) וזה לשונו, "פירשתי פעם מליצת חז"ל "מי שתורתו אומנתו", אשר בעסק תורתו ניכר שיעור אמונתו, כי "אומנתו" אותיות "אמונתו". בדומה לאדם, שמאמין לחברו ומלוה לו כסף. אפשר שיאמין לו על לירה אחת. ואם ידרוש שתי לירות, יסרב להלוות לו. ואפשר גם כן שיאמין לו על כל רכושו בלי צל של פחד. ואמונה זו האחרונה נחשבת לאמונה שלימה. אבל באופנים הקודמים נבחנת לאמונה בלתי שלימה, אלא שהיא אמונה חלקית. הרי אנו רואים, שלא חסר לאדם שום כוחות, אלא רק אמונה. וזהו שנותן לאדם כוחות עבודה".
ובזה יש לפרש מה שאמר רבי שמעון "אשרי חלקם של ישראל, שרועה נאמן כמו משה הולך בתוכם", שפירושו, שיש לעם ישראל בתוכם בחינת אמונה, הנקראת "משה רעיא מהימנא". כי אז, היות שיש להם בחינת אמונה, כבר יש להם כח לעסוק בתו"מ. כלומר שיש בתוך כל אדם בחינת אמונה בה', שזה נקרא "משה רעיא מהימנא". אז יהיה כל העם צדיקים, כלומר כל האברים של האדם, דהיינו המחשבות והרצונות של אדם נקראים "אברים", וזה נקרא "עם".
וזה פירוש מה שכתוב, "ויזכור ימי עולם, זה הקב"ה. משה עמו. כי שקול היה משה נגד כל ישראל". ולמדנו מזה "כי רועה העם, הוא ממש כל העם", כי האמונה שיש באדם זהו כל האדם." כי זה דרגת הבינה וזה דרגת המלכות. כל הרצונות הם במלכות, כל העם הוא בעצם מלכות, אבל אם יש דרגת הבינה, אם יש נקודת הבינה, אז היא מטפלת בכל הנקודות שבמלכות ומסדרת אותן, מתקנת אותן. לכן שקול זה כנגד זה.
"כלומר, אם יש לו בחינת משה, הנקראת אמונה, כבר כל העם צדיקים. זה שאומר, אם הוא זכה - כל העם צדיקים. כי זכה נקרא, שרועה שלו הוא בחינת אמונה, הנקרא משה, כנ"ל.
וזה שאומר "אם לא זכה - כל העם אינם זוכים, ונענשים בשבילו". ושאלנו, ידוע שאם יש צדיק הוא מגן על הדור, ואם אין צדיק יכולים לומר שאין מי שיציל את הדור. אבל מדוע הם נענשים בשבילו, אם הוא לא זכה, מה הדור אשם בזה.
ובהאמור כפי הכלל, שאמר אאמו"ר זצ"ל כנ"ל, שכל הכבדות בעבודת ה' היא רק חסרון אמונה. כי כשאדם זוכה לבחינת אמונה שלימה, הוא משתוקק אז להיבטל לה' כנר בפני אבוקה. וממילא כל האברים, היינו המחשבות והרצונות שלו, הולכים לפי מה שכח האמונה מחייבת לעשות, הם עושים. וזה שאומר, אם הוא זכה כל האברים צדיקים, היות מבחינת אמונת ה' נמשכות מחשבות ורצונות של צדיקים.
ובהאמור מובן מאליו, שאם רועה העם אינו זכה, כלומר שהאמונה שלו שצריכה להיות זכה, היינו אמונה שלימה, ואין לו רק אמונה חלקית, כנ"ל (כמו שכתוב בתע"ס אות י"ד), "ממילא כל העם אינם זוכים", שפירושו, שכל האברים שלו עושים מעשים, המתאימים למי שאין לו אמונה שלימה. ונענשים בשבילו, כלומר שהם בעצמם אינם אשמים, בזמן שיש להם מחשבות ורצונות שאינם מתאימים למי שיש לו אמונה.
זאת אומרת, שאם בהרועה שלהם היתה אמונה שלימה, היו האברים שומעים לו, והיו מחשבות ורצונות של צדיקים." יש כאן שאלה, האם העם צריך להשתחוות למשה ואז הוא מצליח, או האם משה צריך להתחזק על העם ואז העם מצליח, כולם מצליחים? איזו עבודה הדדית הם צריכים לעשות זה כנגד זה, או העם או משה, או שניהם זה כנגד זה?
"זאת אומרת, שאם בהרועה שלהם היתה אמונה שלימה, היו האברים שומעים לו, והיו מחשבות ורצונות של צדיקים.
ולכן הם סובלים בשבילו, כלומר בשביל שאין לו אמונה שלימה. לכן נולדות מהרועה הזה מחשבות כאלו.
אי לזאת, כשהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, אין לו לומר, שיש לו מידות יותר רעות מאחרים, ושכל יותר קטן מאחרים, כלומר אין לו לפטור עצמו מהעבודה, מסיבה שהוא אדם חלש אופי או מיעוט כשרונות. אלא כל הקושי שבהדבר הוא רק מחוסר אמונה. ולכן האדם צריך לתת כל העבודה שלו ולעשות מעשים, בכדי לקנות אמונת ה', שרק זה נותן הכל.
ומשום זה, כשהאדם לומד תורה, או שהוא עוסק במצות, או כשהוא עוסק בתפלה, הוא צריך לרכז את מחשבתו, שהוא רוצה שכר עבור כל המעשים טובים שלו, שהקב"ה יתן לו אמונה שלימה. וזהו כמו שכתוב בהתפלה של רבי אלימלך זצ"ל ("תפילה קודם התפלה") וזה לשונו, "ותקבע אמונתך בלבנו תמיד בלי הפסק, ותהא אמונתך קשורה בלבנו כיתד שלא תמוט". וזה שאומר כי "הרועה של העם הוא ממש כל העם".
ובכדי להגיע לבחינת אמונה שלימה, אמרו "הבא לטהר מסייעין אותו". והטעם הוא כידוע, היות שענין אמונה צריכים לקבל סיוע מהקב"ה. ויש כלל "אין אור בלי כלי". כלומר שאי אפשר לתת מילוי במקום שאין חסרון, הנקרא צורך, שזה מכונה "כלי", כמו שאומר "אין אור בלי כלי", כנ"ל.
ובכדי להגיע להרגשת הצורך לאמונה, האדם צריך מקודם לצייר לעצמו, איזה רווחים הוא יכול להשיג ע"י האמונה, ומה הוא מפסיד בזה, שאין לו יותר מאמונה חלקית. ראשית דבר, הוא צריך לצייר לעצמו מטרת הבריאה, כלומר לאיזה צורך ברא הקב"ה את הבריאה. ואח"כ הוא צריך להאמין באמונת חכמים, בזה שאמרו, שמטרת הבריאה היא בכדי להטיב לנבראיו.
וכשהאדם מתחיל להסתכל על הבריאה בעיניים שלו, כלומר איזו צורה של טוב ומטיב הוא רואה, שהנבראים מקבלים ממנו יתברך, ומה מתראה אז להאדם - דבר הפוך. שהוא רואה, שכל העולם סובל יסורים, וקשה למצוא אדם, שיכול לומר, שהוא מרגיש ורואה איך שהנהגתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב.
ובמצב הזה, כשהוא רואה עולם חשוך, והוא רוצה להאמין בה', שהוא מתנהג עם העולם בהשגחה פרטית בבחינת טוב ומטיב, הוא נשאר עומד על נקודה זו, וכל מיני מחשבות זרות נופלות לו אז במוחו. והוא צריך אז להתגבר למעלה מהדעת, שהשגחה העליונה היא בבחינת טוב ומטיב. אז הוא מקבל צורך, שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, שיהיה בידו כח ללכת למעלה מהדעת ולהצדיק את ההשגחה העליונה.
ואז הוא יכול להבין מה זה "שכינתא בעפרא", היות שהוא רואה אז, איך במקום שצריך לעשות משהו לשם שמים ולא לתועלת עצמו, תיכף בא הגוף ושואל טענת "מה עבודה הזאת לכם", ולא רוצה לתת לו כח לעבודה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא", היינו לטובת השכינה מה שהוא רוצה לעשות, הוא טועם בזה טעם עפר, ואין לו כח להתגבר על המחשבות והרצונות שלו.
ואז האדם בא לידי הכרה, שלא חסר לו שום דבר, שיהיה לו כח עבודה, אלא שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, כנ"ל (בתפלת רבי אלימלך) שצריכים להתפלל "ותקבע אמונתך בלבנו תמיד בלי הפסק", שבמצב הזה הוא בא לידי הכרה "אם אין הקב"ה עוזרו אין יכול לו".
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (ברכות ו' ע"ב) "כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין", שנאמר "סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא". ובפשטות קשה להבין זה, הלא היו הרבה נביאים וצדיקים וגדולי עולם, ומדוע לא נשמעו דבריהם, אלא עמדו ישראל באותו מצב שעומדו, ולא רצו לשמוע בקול המוכיחים. ועל דרך הפשט בטח יש על זה הרבה תרוצים.
אולם בעניני העבודה, שלומדים את התורה כולה בגוף אחד, יש לפרש מאמר הזה, כלומר שמי שרוצה שהגוף שלו, היינו כל האברים, שהם המחשבות והרצונות והמעשים, יהיה הכל על טהרת הקודש, אז העצה לזה, כלומר שהגוף יציית לו לכל מה שהוא דורש ממנו, היא להשיג בחינת אמונה שלימה, שזו נקראת "יראת שמים".
ובעניני יראה יש הרבה מדרגות, כמו שאומר בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, דף קפ"ה, ובהסולם אות קצ"א) וזה לשונו "היראה, שהיא עיקר, הוא שאדם ירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו". ביאור הדברים מלמדנו, שיש ג' אופנים ביראת ה', שרק אחד מהם נחשב ליראה אמיתית:
א. שמתיירא מהקב"ה ושומר מצותיו, כדי שיחיו בניו, ויהיה נשמר מעונש גופו או ממונו, דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה.
ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהינום.
ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף ומסובבת מתועלת עצמו.
ג. אלא יראה דאיהי עקרא, דהיינו שירא מה' יתברך משום שהוא גדול ומושל בכל, הוא גדול משום שהוא השורש, שממנו מתפשטים כל העולמות.
ובהאמור יוצא, שעיקר יראת שמים היא להאמין בגדלות ה', דגדלות וחשיבות ה' היא הסיבה שמחייבו לקיים תו"מ, ולא לתועלת עצמו. וזה כמו שאומר שם וזה לשונו, "שישים לבו ומאווייו באותו מקום, הנקרא "יראה", שיהיה דבוק ביראתו יתברך ברצון וחשק, המותאם והראוי למצות המלך".
ובזמן שהאדם זוכה לאמונה כזו, כלומר שתהיה מורגשת בלבו גדלות ה', אז הגוף וכל האברים, היינו הרצונות והמחשבות והמעשים, בטלים נגד המלך כנר בפני אבוקה."
סדנה
מה זה נקרא שהלב מלא בגדלות ה’?
*
שאלה: מה זה אומר לזכות באמונה? במה זה מתבטא בעשירייה?
יופי, זאת השאלה לכולם.
מה זה נקרא לזכות לאמונה ובמה היא עוזרת, מה היא עושה בעשירייה?
*
(סוף השיעור)
-
"ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי, פרק י', י"ב)↩