שיעור בוקר 11.12.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ב', חלק ו',

עמ' 434, דף תל"ד, אותיות מ"ה-מ"ט

קריין: ספר תלמוד עשר הספירות, כרך ב', חלק ו', דף תל"ד, עמ' 434, אות מ"ה דברי האר"י.

אות מ"ה

"וז"ס מ"ש בתיקונים, אני ישנה נגד ה' אחרונה, כי בביטול אור הנקודים, אני ישנה בסוד השינה, גם אני ישנה אותיות שניה, כי חכמה הוא ה"ר והיא שניה לכתר. כי נודע שהטעמים הם כתר, והנקודות הם חכמה והתגין הם בינה, ואותיות ז' תחתונות. נמצא, כי העין היא בחינת חכמה, שהם הנקודות. וזה הטעם שחכמי העדה נקראו עיני העדה. כמ"ש והיה אם מעיני העדה וגו',"

פירוש אור פנימי לאות מ"ה

"אני ישנה נגד ה' אחרונה כי בביטול אור הנקודים אני ישנה: כי עיקר שבירת הכלים היה מבחינת ה' אחרונה, ומזה נמשך לה סוד השינה, וע"כ נרמז השינה בה' אחרונה.

חכמה היא ה' ראשונה וכו' והנקודות הם חכמה. כמ"ש לעיל (דף תל"ב ד"ה כשתמנה. וד"ה אות יוד בדף תל"ג). שהאורות שעלו למ"ן מנה"י דא"ק, הם כוללים כל הנקודות דס"ג, שהם מחכמה ולמטה עם הזו"ן דא"ק. ונודע שהפרצוף נקרא על שם ספירה העליונה, וע"כ מכונים הנקודות בשם חכמה."

הוא מסביר את זה די פשוט.

אות מ"ו

"ובאלו הנקודות הם בחינת המלכים שמלכו בארץ אדום שמתו, כמ"ש בע"ה. וז"ס והארץ היתה תהו ובהו, כי הארץ היא ה' אחרונה, שהוא בחינת העין כנ"ל. והיא אשר היתה תהו ובהו, שהוא ענין מיתת המלכים, עד שבא התיקון שלהם, ואז נאמר, יהי אור ויהי אור. וזהו פקח עיניך וראה שוממותינו."

אות מ"ז

"ולהבין פסוק זה נבאר מציאות הענין ונאמר, כי הנה הנקודות הם ט', שהם: קמץ פתח צירי סגול שבא חולם שורק חירק קיבוץ. אמנם ג"כ יש בהם בחינות עליונות שהם ניקוד חולם, ואמצע כגון שורק, וכל השאר הם תחתונים, שמקומם הם תחת האותיות. ואח"כ יתבאר כל זה בע"ה."

פירוש אור פנימי לאות מ"ז

"עליונות שהם ניקוד חולם, ואמצע כגון שורק, וכל השאר הם תחתונים: כי ג' אורות שמשו בנקודים הא' הוא הבל הטבור, שהוא בחינת פה דראש הא' הנקרא ישסו"ת, ואור הזה מכונה חולם, שמאיר ממעל לאותיות והוא משום שראש הא' אינו נחשב לבחינת אור הנקודות ממש, אלא רק לשורש בלבד, ואפילו בשעת הגדלות, אינו מתחבר לאחד עם האח"פ שלו שהם ג"ר דנקודים, (ועי' לעיל באו"פ דף תכ"ג ד"ה החולם). אור הב', הוא, הבל היסוד, שהוא בחינת זו"ן הפנימים, המאירים לג"ר דנקודים, ו' לאמא, י' לאבא, כנ"ל בדברי הרב דף תכ"ג אות ל"א. ואור הזה נקרא שורק, משום שמאיר בתוך הכלים דאו"א. ואור הג' הוא אור המושפע מפה דנקודים ולמטה לז"ת דנקודים, שהם נמשכים מהפרסא, ע"י הזווג דגדלות, (כנ"ל באו"פ תכ"ד ד"ה וז' נקודות). וע"כ המה בחינות נקודות התחתונים שמתחת לאותיות, כלומר שנמשכין מתחת הכלים דהעליון, כי הפרסא הוא גמר סיום אצבעות רגלין דס"ג דא"ק."

שאלה: הוא כותב במ"ז "שראש הא' אינו נחשב לבחינת אור הנקודות ממש, אלא רק לשורש בלבד, ואפילו בשעת הגדלות, אינו מתחבר לאחד עם האח"פ שלו שהם ג"ר דנקודים". איך ג"ר נחשב לאח"פ? ג"ר זה תמיד ראש.

לא, כאן אנחנו מחלקים את פרצוף נקודות דס"ג, ממנו יוצאים כל הפרצופים כולל עולם הנקודים, וממנו יוצאות כל התוצאות. זה לגמרי לא נכון, איזו הנחה יש לך?

תלמיד: אפשר לקרוא אות מ"ז אור פנימי.

פירוש אור פנימי לאות מ"ז

"עליונות שהם ניקוד חולם, ואמצע כגון שורק, וכל השאר הם תחתונים: כי ג' אורות שמשו בנקודים הא' הוא" הכול למטה מטבור, "הבל הטבור, שהוא בחינת פה דראש הא' הנקרא ישסו"ת, ואור הזה מכונה חולם", הנקודה מעל האותיות, "שמאיר ממעל לאותיות והוא משום שראש הא' אינו נחשב לבחינת אור הנקודות ממש, אלא רק לשורש בלבד, ואפילו בשעת הגדלות, אינו מתחבר לאחד עם האח"פ שלו שהם ג"ר דנקודים,".

תלמיד: איך ג"ר הופך להיות לאח"פ?

זה תלוי איך אנחנו מחלקים את הפרצוף.

תלמיד: ג"ר תמיד נחשב לשורש, לא?

לא תמיד. הוא יכול להיות שורש והוא יכול להיות זנב לפרצוף אחר. זה רק כלפי הפרצוף שלו.

אות מ"ח

"והנה כל הז' אחרונות של הנקודות הם צורת יודי"ן, חוץ מב' נקודות הראשונות שהם קמץ פתח שהם ב' ווי"ן ויו"ד. והענין כי כאשר נמנה כל היודי"ן שיש בז' נקודות אלו, הם י"ג יודי"ן גימטריא ק"ל, כמנין עי"ן¹, להורות כי מן העין יצאו הנקודות, ונשאר קמץ פתח שהם י' וב' ווי"ן, שהם גימטריא כ"ב והוא סוד כ"ב אותיות, שמהם נעשו הכלים של הנקודים."

פירוש אור פנימי לאות מ"ח

"הז' אחרונות כו' הם צורת יודין חוץ מב' נקודות הראשונות. כי הקמץ פתח, הם שורשם של כל הנקודות. כמ"ש הרב לפנינו. כי הקמץ הוא כתר ופתח הוא חכמה. וכבר ידעת שהג"ר דנקודים מתחלקים על גלגלתא ועינים הנק' כתר ועל אח"פ שיצאו לבר מכתר הזה, הנק' חו"ב, שענין התחלקות הזה הוא מפאת ב' ההין שנתחברו יחד, ועלו לעינים שמשום זה נתחלקו הע"ס דראש הנקודים בסוד ה"ת בעינים, ויה"ו באח"פ. פי' כי המסך דבחי"ב דהתלבשות שה"ס ה' ראשונה, מכונה כאן בשם ו' להיותו בחינת זכר, וה' אחרונה שנתחברה עם הו' הזו שבנקבי העינים, היא בחינת הנקודה שבתוך הו', כי נקודה מורה על מדת הדין, בסוד נקודה שחורה דלית בה לבננותא כלל. אמנם חיבור הנקודה עם הו' בנקבי העינים, אינו עושה שם בחינת שורק, אלא רק בחינת קמץ, כי הו' מושכבת ומתחתיה הנקודה שה"ס רקיע וניצוץ. וטעם הדבר הוא, משום שהאח"פ נמצאים יוצאים לחוץ מחמת חיבור הזה של הרקיע והניצוץ, וע"כ מכונים בשם קמץ מלשון קימוץ וסיתום, הנעשה מסבת עלית וחיבור ה"ת בעינים. כי היה"ו המאירים עתה באח"פ המה בקמיצו וסיתום, כי סובלים משתים: אחת שכל קומתם הוא בחי"א, להיותם בחינת הנקבה דכתר כנ"ל (דף תי"ג ד"ה והנה הזכר עש"ה). שצריכים לקבל הארת ג"ר מהזכר שהוא הכתר, אמנם מחמת הקמץ שבכלי דכתר, כבר אינם נחשבים לבחינת ראש, ואינם יכולים להתכלל בהזכר שבכתר. ושנית: כי נעשו לבחי' גוף וע"כ נמצאים החו"ב אלו בבחינת אב"א.

אמנם בבחינת עצמם הם בחינת יה"ו, כנ"ל בדברי הרב, שיה"ו באח"פ. ויש בזה ענין רב, כי משמיענו בזה, שבחינת ה"ת שה"ס הנקודה שמתחת הפתח, שבנקבי העינים, העושית שם את הקמץ כנ"ל, הנה היא לא ירדה משם לבחינת האח"פ, אלא רק בחינת הרקיע שה"ס הקו שממעל להנקודה, שהוא כעין פתח, הוא לבדו ירד לאח"פ, בלי לקחת עמו אף משהו מהנקודה, דהיינו מה"ת, אלא המסך שבפה, הוא ו' לבד, בלי הנקודה הכלולה בו בנקבי עינים.

והנה נתבאר, שהמסך שבכלי של כתר דנקודים, כולל בתוכו פתח ונקודה, שה"ס רקיע וניצוץ דהיינו צורת קמץ. והמסך שבכלי דחו"ב דנקודים, הוא רק התפשטות של הפתח, הכלול בהקמץ אשר בנקבי העינים, דהיינו שבכלי דכתר, ואין בו מהנקודה כלום.

אמנם בעת הזווג דע"ב ס"ג, הגורם להורדת ה"ת מנקבי העינים, למקום הפה כמתחילה, כנ"ל (דף ת"ו ד"ה וזווג ב'). נמצא שהקמץ שבכלי דכתר יורד ומתחבר בהכלי דחו"ב ששם היה רק פתח. ובזה נעשה פתיחת העינים, כי מקום הזווג שהיה בנקבי העינים בסוד הקמץ כנ"ל, שהיה סותם האורות נפתחו להרוחה, כי חזרו האח"פ אל הראש. כנ"ל עש"ה. כי אז ירד האור אל הז"ס תחתונות דנקודים. והנך רואה איך מהזווג של קמץ ופתח, יצאו כל שאר הנקודות.

ונתבאר שאחר ירידת הקמץ למקום הפה, דהיינו ע"י הזווג דגדלות, אז יצאו ז"ס התחתונות, ונמצא שהז' נקודות האלו יצאו מסוד הנקודה, אשר בתוך הקמץ. כי כל עוד שהנקודה זו היתה כלולה בנקבי העינים, ובפה של הנקודים, לא היה רק הפתח בלבד, אז לא יכלו הז' נקודות להתפשט מהפה ולמטה, כי אז האח"פ עצמם היו בחינת גוף, והפתח שבפה היה בבחינת מלכות דמלכות, הנקרא טבור. אבל אחר ירידת ה"ת למקום הפה אז נפתחו האורות של ז"ס התחתונים ויצאו למקומם, הרי שכל שבחם של הז"ת נמשכה מהנקודה, ולפיכך נרמזו בצורת יודין, דהיינו נקודות לבד, כי אינם נמשכים מסוד הרקיע, שהוא פתח אלא מסוד הניצוץ כמבואר.

וזה אמרו ''כל הז' אחרונות של הנקודות הם בצורת יודין חוץ מב' נקודות הראשונות שהם קמץ פתח, שהם ב' ווין ויוד" שהוא מטעם הנ"ל. כי ווין שה"ס פתח, אינם כלולים רק בכתר וחכמה, ו' ונקודה בכתר שהוא צורת קמץ. וו' לבד בחכמה, שהוא צורת פתח. אבל בז"ת אין שם רק בחינת הנקודה לבד, כי משם הם יוצאים, כנ"ל.

העין יצאו הנקודות: היינו כנ"ל בדיבור הסמוך, שע"י ירידת ה"ת מהעינים יצאו כל הנקודות.

כ"ב אותיות שמהם נעשו הכלים של הנקודים: הכלים נקראים אותיות והמספר כ"ב, כולל כל בחינות הכלים שבהמציאות. כנודע. וכבר נתבאר איך מהזווג של קמץ ופתח יצאו כל הז"ת. וגם יצא להם אז בחינת כלים חדשים המכונים כלים דאחור, כמ"ש במקומו."

שאלה: מהי ההשפעה של הנקודות על האותיות?

על ידי התפשטות הנקודות כל התהליך מתבאר יותר.

תלמיד: אנחנו יודעים שבלי הנקודות לא היינו יכולים לקרוא את האותיות, ואנחנו גם לומדים שהאותיות נוצרות מהנקודות, נכון?

אותיות הן כמו גושים, והנקודות מחיות אותן, דוחפות אותן, מנהלות אותן.

תלמיד: פה הוא כותב שלכל הנקודות יש גם צורות של אותיות, פתח זה ו', קמץ זה ו' ויוד, גם הנקודות עצמן הן אותיות או צורות של אותיות. מה זה אומר?

יש נקודות קרובות לאותיות, ויש נקודות שלא שייכות ממש לאותיות אלא יש להן תפקידים יותר רחוקים.

שאלה: האם הנקודות הן איזו רזולוציה על המצב שבו נמצאים, או שהן קישוט, תוספת?

נקודות אלו כלים, ובלעדיהן אי אפשר שתהיה הלאה התפשטות אורות בכלים שזה התהליך שהבריאה צריכה לקלוט.

תלמיד: האם זה תהליך ביניים? כי ממה שהבנתי זה תהליך שתואר באותיות הקודמות שקראנו, והוא כאילו נתן פה עוד זווית על תהליך ההתפשטות. האם אי אפשר היה להבין את ההתפשטות בלי הנקודות?

לא. תתאר לך שאם לא היינו לומדים מה זה נקודות דס"ג, עולם הנקודים, מה היינו מבינים מהחכמה. כל הכלים האמתיים יוצאים מהנקודות.

שאלה: המשיג שמשיג, האם הוא משיג קודם את הטעמים והנקודות ובסוף את האותיות, או קודם אותיות ואחר כך טעמים?

זה תלוי באיזו רמה הוא נמצא ומה בדיוק הוא משיג. אבל בעצם יש כאן שילוב בין מה שמשיג וכמה משיג.

שאלה: מה הן הנקודות התחתונות, העליונות, האמצעיות, האם אלו אורות, מילויים של הכלים או שאלו הכלים עצמם?

אלו אורות. זה אור שנכנס לכלי, שנמצא בתוך הכלי ושיוצא מהכלי.

תלמיד: למה הן בעיקר סביב האות ו'?

לא, הן למעשה סביב כל האותיות, פשוט אנחנו לא משתמשים בהן כך. משתמשים בהן רק במקום שלא יכולים לברר את המעשה של אורות וכלים.

אות מ"ט

"וא"ת למה נרשמו ונרמזו הכלים בב' נקודות הראשונות שבכולם והמעולות. אמנם הענין הוא, כי מאלו ב' נקודות הראשונות, שהם כתר חכמה של הנקודות כנודע, מהם נעשו כלים אל השאר, והם אשר הולידו והוציאו כלים לספירות אשר תחתיהן. עוד טעם ב' לפי שנודע כי הז' נקודות תחתונות הם ז' מלכים שמתו, אבל הראשונים לא מתו. ונודע כי בחי המיתה הוא שבירת הכלי לכן הז' נקודות אחרות נשארו בלא כלי, רק אור לבדו, שהוא בחינות הנקודות. אבל הראשונים שלא מתו, ונשארו עם הכלים שלהם, הנה האורות נעלמים ומתלבשים תוך הכלים, ונקרא ע"ש הכלים, שהם הכ"ב אורות הרמוזין בקמץ ופתח כנזכר."

(סוף השיעור)