שיעור הקבלה היומי١٠ مارس ٢٠٢٥(בוקר)
בעל הסולם. שמעתי, יב. עיקר עבודת האדם
١٠ مارس ٢٠٢٥
שיעור בוקר 10.03.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 525,
מאמר י"ב. "עיקר עבודת האדם"
קריין: בעל הסולם, עמ' 525, "שמעתי", מאמר י"ב, "עיקר עבודת האדם".
יב. עיקר עבודת האדם
שמעתי בסעודה יום ב' דר"ה תש"ח
"עיקר עבודת האדם צריך להיות, איך לבוא ולהרגיש טעם בלהשפיע נחת רוח ליוצרו. היות שכל מה שהאדם עושה לתועלת עצמו, מרחקת אותו מה', מטעם שינוי צורה. מה שאין כן, אם הוא עושה מעשה לתועלת ה', אפילו שהמעשה תהיה הכי קטנה, מכל מקום נקרא זה "מצוה".
לכן, עיקר השתדלות האדם, צריך להיות להשיג כח המרגיש טעם בלהשפיע. וזהו על ידי שממעטין בכח המרגיש טעם בקבלה עצמית. ואז לאט לאט משיגים את הטעם בלהשפיע."
תלמיד: מה זה "מעשה לתועלת ה'"?
כל אדם יכול לחלק את האפשרויות שיש לו כך, או שהוא עושה את זה למען עצמו או למען ה'. אין יותר בעולם רק אדם ובורא.
תלמיד: לעצמי אני מבין מה זה, אני מרגיש מה זה, מה זה למען ה'?
למען ה' אתה לא יודע, זה נכון. צריכים לעשות עוד ועוד כאלו מעשים.
תלמיד: איזה מעשים?
כאילו שאתה עושה את זה למען ה'.
תלמיד: ואיך אני יודע שאני לא מתבלבל, שזה באמת למענו?
יש מעשים כאלו שאתה לא יכול לעשות אותם לשם מישהו אחר, אז אתה עושה אותם למען ה'. למשל כל המעשים שאנחנו עושים שמחויבים מהתורה. כל דבר שיכולים לפרש כך, שאין סיבה אחרת, חוץ משהבורא ברא כך את העולם, ונתן לנו אפשרות לברך אותו על זה שאנחנו עושים רצונו.
תלמיד: איך לבוא להרגיש טעם בהשפעה?
"איך לבוא ולהרגיש טעם בלהשפיע נחת רוח ליוצרו"?
תלמיד: מה זה "לבוא"?
לבוא, זאת אומרת להתקרב לזה.
תלמיד: מה זו הפעולה להתקרב?
אני בודק את כל המעשים שלי כלפי הבורא שהם מצוות, ומשתדל לעשות אותם בעל מנת להשפיע לו נחת רוח. ולאט לאט אני מתחיל להרגיש בהם את החלק שלי.
תלמיד: הוא מסיים בזה שעושים את זה על ידי זה ש"ממעטין בכח המרגיש טעם בקבלה עצמית". איך אני ממעט בכוח שמרגיש טעם בקבלה עצמית?
אם אני עושה איזה מעשה למען משהו, מישהו, מחוצה לי, אז כבר באותו מעשה קשה להגיד שאני עושה הכול לעצמי. אלא יש כאן ערבוביה בין מה שאני עושה לעצמי לבין מה שאני עושה למען מישהו.
תלמיד: האם כל דבר, כל פעולה אני צריך להשתדל לא לעשות לא למען עצמי?
כן.
תלמיד: מתחת לכותרת רשום "שמעתי בסעודת יום ב' דר"ש תש"ח". זה עושה חשק לדמיין את אותו אירוע, סעודת דר"ש. האם יודעים משהו על זה, מי היו הנוכחים, היכן זה היה?
לא. זה היה לפני כל כך הרבה זמן, כך שלא נקבל מהתאריך או מפרטים כלשהם משהו מסוים.
תלמיד: הוא כותב בסוף הקטע שאנחנו צריכים למעט בקבלה עצמית. מה זה למעט בקבלה עצמית? הרי זה הטבע שלנו. איך אנחנו עושים יחד את המאמץ לעשות את הפעולות לתועלת ה' ולא לתועלת עצמנו?
כשאני רואה שאני עושה את הפעולות שלי כדי להצליח ביחס שלי לבורא, אז אין כאן מה לעשות רק באמת להשפיע לו נחת רוח.
תלמיד: מה זו מידת הצלחה, שאנחנו מצליחים בפעולות שלנו לעשות נחת רוח לבורא? איך אנחנו מודדים שזו הצלחה?
בזה שאני חושב שאני עושה את זה לשם ה'.
תלמיד: אתה אומר במחשבה, שאנחנו צריכים כל הזמן לחשוב.
כן.
תלמיד: איך את המחשבה הזאת אנחנו מבטאים בגלוי?
מדברים על זה, וכל אחד משתדל לבצע.
תלמיד: האם אלו הדוגמאות שאנחנו נותנים זה לזה?
כן.
תלמיד: הוא כותב שצריך להרגיש טעם. האם טעם הכוונה להנאה?
טעם, כלומר זה משהו מיוחד בכל זאת. או שאני עושה פעולה ואני לא קשור דרך הפעולה עם הבורא, או שאני עושה פעולה ודרך הפעולה הזאת אני כן מתקשר אליו. אז יש הבדל.
תלמיד: אבל זה עדיין טעם של הנאה. למה הוא מתכוון כשהוא אומר טעם?
כתוב "טעמו וראו כי טוב ה'".
תלמיד: כי זה טוב. טוב למי, טוב לי, טוב לה'?
כנראה טוב למי שיודע לכוון את עצמו לבורא.
תלמיד: זה עדיין יהיה אגואיסטי, זה יהיה טעם בשבילי.
אני לא יודע.
תלמיד: איך אני יודע שאני עושה את זה באמת למען הבורא?
נשתדל לבצע פעולה כזאת. אם הפעולה הזאת תהיה באמת כדי להשפיע נחת רוח לבורא, אז המעשה עצמו נקרא מצווה, לא סתם מעשה אלא מצווה, ונראה איך נרגיש את זה. כל פעם כשאני עושה מעשה שהוא יכול להיות מכוון לבורא, אז אני חושב על זה, וכנראה שאחרי מספר פעמים אני מתחיל יותר ויותר להרגיש את זה.
תלמיד: מצווה היא מטעם ציווי.
כן.
תלמיד: זה משהו שבא ממקום אחר אליי, ואז זה בניגוד לרצון שלי.
יכול להיות כן, יכול להיות לא.
תלמיד: אבל זה עדיין משהו שלא בא מתוכי אלא בא מבחוץ.
נכון.
תלמיד: ואז הוא אומר שאני צריך כוח בשביל זה.
כן.
תלמיד: מאיפה לוקחים כוח לעשות משהו שהוא ממישהו אחר ואני מתנגד לזה?
כנראה שאם אדם מתכוון לזה שהוא רוצה לעשות את זה לשם ה', אז הוא מקבל מזה כוח.
תלמיד: מעצם הרצון להשתכנע לעשות משהו לא בשבילי, מזה מקבלים את הכוח?
כן.
תלמיד: איך אדם עושה פעולה שהיא לא לתועלת עצמו?
זו באמת בעיה לא פשוטה, אבל אנחנו צריכים ללמוד. אחרי שאנחנו מדברים רק על התוצאה מהפעולות שלנו, אז התוצאות האלה כבר נקראות מצוות, ואנחנו יכולים איכשהו לייחס אותן לפעולות שלנו.
תלמיד: מה האדם עושה? כי הוא כותב שאם אדם פועל לתועלת עצמו, אז הוא מרחיק את עצמו מהבורא. איך הוא מתחיל לפעול לא לתועלת עצמו?
זו כן קצת בעיה, עד שאדם מתחיל בכל זאת לכוון את עצמו על מנת להשפיע נחת רוח לבורא. אבל כשמשתדל, רוצה, ועושה בכוונה לעשות נחת רוח לבורא, אז הוא מתחיל להרגיש שיש לו קשר עם הבורא, שהוא כן עושה למענו, ואפילו זוכה לתגובה מהבורא אליו, לאדם. לכן כך אנחנו צריכים לעשות.
תלמיד: איך אתה עושה את זה על מנת להשפיע נחת רוח לבורא, איך אתה מוסיף את זה לפעולות שלך?
אפילו שאתה לא יודע לעשות את זה בפועל, אבל בברכה, כשאתה עושה את זה בכוח, אתה מתכוון לכך שבפעולה הזאת אתה יוצא מעצמך וכביכול עושה פעולה שמקשרת אותך עם החבר נגיד, וכך ממשיך.
תלמיד: בעל הסולם כותב בהמשך "עיקר השתדלות האדם, צריך להיות להשיג כח שמרגיש טעם להשפיע".
כן.
תלמיד: במה בא לידי ביטוי הרצון הזה להשפיע נחת רוח לבורא?
על ידי זה שאתה רוצה לעשות פעולה, פעולה שהיא קודם כל מצווה, כי אתה עושה את מה שהבורא ציווה אותך, בפעולה הזו שאתה עושה אתה עושה את רצון הבורא ומוסיף לזה את הרצון שלך, ואתה מקווה שתרגיש את התוצאה כמו שכתוב "תעשה רצונך כרצונו כדי שיעשה רצונו כרצונך"1.
תלמיד: איך אתה יכול לדעת מה רצון הבורא כדי לעשות רצונך כרצונו?
רצון הבורא הוא לעזור לך לעשות פעולת השפעה.
תלמיד: חבר שאל אותך איך אתה עושה פעולה על מנת להשפיע נחת רוח לבורא, וענית לו שאתה עושה פעולה שמקשרת אותך עם החבר.
עם החבר? נגיד.
תלמיד: פעולה להשפיע נחת רוח לבורא צריכה להיות קודם פעולה להשפיע לחבר?
אם יש קשר בין זה לזה אז ודאי שכן.
תלמיד: האם אפשר להשפיע נחת רוח לבורא שלא דרך החבר, שלא דרך החברים?
יכול להיות שכן. אני לא בדקתי את כל ההזדמנויות והאפשרויות, אבל יכול להיות שכן.
תלמיד: איך אתה משפיע נחת רוח לבורא בלי חברים, בלי עשירייה?
אני יכול להשפיע נחת רוח לבורא אם אני יודע את הרצון שלו ויכול לעורר מעשה, שעל ידי המעשה הנטייה שלי להביא לבורא משהו גדול, נעים וכן הלאה, תיחשב כעשיית מצווה.
תלמיד: איך אדם לא מרמה את עצמו שהוא פועל ועושה נחת רוח לבורא כשהוא לא פועל דרך החברים?
הוא יכול לפעול לא דרך החברים, ודאי.
תלמיד: ואז הוא לא שמור מטעויות כמו שכתוב במקום אחר. אם אני פועל לעשות נחת רוח לבורא לא דרך החברים יש פה סכנה, יכול להיות שאני מרמה את עצמי.
כן.
תלמיד: אז איך אתה יכול לבדוק את עצמך שאתה עושה פעולה למען הבורא שלא דרך החברים? המסלול הזה הוא לא ברור.
לא הבנתי.
תלמיד: האם יש דרכים נוספות להשפיע נחת רוח לבורא שלא דרך העשירייה?
לא.
תלמיד: אין כזה דבר, אין כזו פעולה, הכול דרך העשירייה.
נכון.
תלמיד: האם זה נקרא טעם בלהשפיע? האם טעם בלהשפיע זה דרך העשירייה לבורא?
יכול להיות, כך זה יוצא מהחיים שלנו, מאיך שאנחנו מאורגנים. אבל האם רק כך, אני לא יודע.
תלמיד: בעל הסולם כותב כאן "עיקר עבודת האדם צריך להיות, איך לבוא ולהרגיש טעם בלהשפיע נחת רוח ליוצרו." איך אני עושה את זה?
במה שאני מסוגל לעשות, אני מכוון את כל העשייה שלי שתהיה בכוונה לעשות נחת רוח לבורא.
תלמיד: איך אני עושה את זה עם העשירייה?
אני מקבץ אותם ומקרב אותם יחד, ומהכוח המשותף שלנו כולנו מתקרבים לעשות לו נחת רוח.
תלמיד: ומה תהיה כאן מצווה, מה נגדיר כאן כמצווה?
מה שאתם חושבים שחשוב יותר מדברים אחרים.
תלמיד: בעל הסולם כותב כאן שאנחנו צריכים להשיג את הכוח הזה בטעם, מה זה הכוח הזה בטעם?
שבלעשות נחת רוח לבורא אני עושה את הפעולה הזאת בכוח.
תלמיד: האם בכוח זה מעבר לרצון הפרטי שלי, זאת אומרת ביגיעה, אפילו שאני לא מרגיש טעם אני עושה את הפעולה הזאת?
אם זה למעלה מהרצון שלי אז צריך חקירה, למה אני עושה את זה, מי הוא שמחייב אותי וכן הלאה.
תלמיד: מה זה מבחינתנו להשיג את הכוח בטעם?
השגתי את הכוח בטעם אם רציתי לבוא לבורא ולהשפיע לו, ועכשיו, לעומת מה שהיה קודם, אני מרגיש שיש לי כוח, יש לי אפשרות, יש לי יכולת לעשות כזה מעשה, שבמעשה הזה אני מקרב את עצמי לבורא ופועל כלפיו כך שהרצון שלי מתחבר לרצון שלו.
תלמיד: הכוח הזה נמדד בין המצוי לרצוי, שזה המקום היותר גבוה בקשר בינינו שאליו אנחנו מכוונים?
כן.
תלמיד: בעל הסולם אומר בסוף המאמר "צריך להיות להשיג כח המרגיש טעם בלהשפיע", לזה צריך להגיע, "וזהו על ידי שממעטין בכח המרגיש טעם בקבלה עצמית."
כן.
תלמיד: אנחנו תמיד מדברים על החלק הראשון. על החלק השני אנחנו לא מדברים ובטח לא כאמצעי כדי להגיע למשהו. זו אולי תוצאה שמרגישים.
שמורידים את התשוקה כביכול לקבלה עצמית.
תלמיד: על זה אנחנו אף פעם לא מדברים. אנחנו מדברים על להשיג כוח דלהשפיע, גדלות המטרה, גדלות הדרך בעשירייה. אנחנו אף פעם לא מדברים על "למעט בכוח שמרגיש טעם בקבלה עצמית".
כן.
תלמיד: מה זו הפעולה "למעט כוח המרגיש טעם בקבלה עצמית"?
אנחנו לא רוצים להיות מקבלים את היחס של הבורא אלינו. מתי זה יבוא, מתי זה לא ישפיע, מתי אני ארגיש שהוא עשה לי משהו. אני לא רוצה להיות קשור לזה, אני רוצה להיות קשור למה שאני כן מסוגל לעשות לו.
תלמיד: זאת אומרת, לעשות כל מאמץ כדי לא לחפש רווח לעצמך בפעולה.
כן.
תלמיד: יש פה מלכודת קטנה. הרצון להבין את מה שהמקובל כותב הוא רצון חזק.
בשביל מה אנחנו רוצים להבין מה שהוא כותב?
אנחנו צריכים את זה. בלי שאני מבין אני לא יכול לזהות, אני לא אוכל להרגיש שהבורא סידר לי את כל התנאים שאני אשתתף בהם וארגיש איך הוא מתייחס אליי ואני יכול בגל חוזר כביכול לפנות אליו.
תלמיד: אז איך לוקחים את הרצון להבין שיהיה באמת בשבילו ולא כדי להסתפק ליהנות מההבנה?
אני חושב שמובן לנו גם מכל החיים שלנו. אם אני רוצה לשמוע איזה גל כמו רדיו, טלוויזיה, לא חשוב מה, אז אני חייב עם הגל שלי להתלבש על זה באיזו צורה מסוימת, שאז אני אוכל להרגיש איזה גלים באים אליי ובאיזה כוח אני יכול לפתוח אותם, ולהבין מה הם מביאים לי.
תלמיד: איך לא נשארים בגל הנושא אלא שהרצון להבין את מה שהוא כותב יהיה אמצעי ולא שנהנה ממנו?
אני חושב שמזה שאנחנו רוצים להיות במקום פעולת הבורא, "בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה"2. זאת אומרת שאני כל הזמן חושב איך אני אעשה פעולות כמו הבורא אליי. ואז אני לומד מה הוא עושה לכל העולם, מה הוא עושה לחיים של כולם, מה הוא עושה לחיים שלי.
אחרי שאני בודק את זה, הוא כותב על זה סיבה א' ב' וג', אז כתוב "לפי זה יוצא, שאין הוא לומד תורת ה', אלא תורת הנבראים. זאת אומרת, שאפשר לומר על זה, שאפילו חס ושלום שלא יהיה תורה זו, מה שהוא לומד, תורת ה', הוא גם כן מוכרח לקיימה, משום שהגורמים הנ"ל מחייבים אותו לקיים, אחרת הם יענישו." זאת אומרת, הוא רואה מכל הנסיבות שהבורא כן מתייחס אליו בצורה כזאת שנותן לו את כל האפשרויות לפעול.
ואז יוצא שהוא מתייחס בצורה כמו שכתוב "אבל "מתוך שלא לשמה באים לשמה". לכן, אם הוא בר דעת ועושה חשבון לעצמו, מה הוא עושה כאן בעולמנו זה. ואז הוא מתחיל להאמין, שיש לבירה מנהיג, ואז הוא מאמין שהתורה, מה שהוא לומד, זו הוא תורת ה', ואז הוא יכול לקיים, "כי אם בתורת ה' חפצו", היינו תורת ה' ולא תורת הנבראים.
ואז הוא מקיים את התורה בבחינת מצוה, ולא בבחינת תורה. "מצוה" נקרא בחינת אמונה, ו"תורה" נקרא בחינת מתנה." זה הבדל גדול. "ומצוה, שהוא בחינת אמונה, הוא בחינת צדקה, כמו שכתוב, "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה"."
תלמיד: האם אדם מתחיל מזה שהוא רוצה להבין, זה סוג של הנאה - להבין?
הוא בכלל רוצה להבין מה קורה לו.
תלמיד: מתוך הלימוד הוא כבר מגיע לזה שהוא נהנה מזה שהבורא נהנה ממנו.
כן.
תלמיד: אבל אי אפשר להתחיל בלי לרצות להבין, לעשות סדר בדברים?
לא. זה דרך הבנה. חכמת הקבלה כולה דרך השכל, דרך הבנת האדם, שהוא חוקר את עצמו, חוקר את העולם שלו וכך מתקדם.
תלמיד: כשאדם מקבל משהו אז הוא צריך לקבל את זה לעצמו, אחרת איך הוא ירגיש שהוא קיבל משהו.
כן.
תלמיד: למה הוא כותב שהאדם צריך להמעיט כוח המרגיש טעם בקבלה לעצמו, אחרת איך הוא יקבל מהבורא משהו אם הוא ממעיט טעם בלקבל?
הוא עדיין לא טיפל במה שקורה לו על ידי זה שמגדיל את הכוח שלו.
תלמיד: איך לסדר את כלי הקבלה שיהיו פתוחים לקשר עם הבורא בצורה נכונה?
כמו שכתוב כאן. הוא רוצה שיהיה לו קו קשר עם הבורא, ואז מיום ליום, כשמתגבר עוד קצת, ועוד קצת, בכל שיעור, כך מתקדם.
תלמיד: כוח הקבלה זה כוח החיים.
כן.
תלמיד: אז צריך לנהל את זה נכון. כלומר, הבורא כל הזמן נותן, אני צריך לקבל, אחרת כל כוח החיים שלי יורד. אני צריך להרגיש את הקבלה שקיבלתי, או לא? יש פה קו דק.
כאן השאלה, בשביל מה אתה צריך את זה? על כל מעשה שאנחנו מסתכלים בחיים שלנו, אנחנו צריכים לדעת בשביל מה זה, ומה יש לי לעשות עם זה. ואחרי שבדקתי, אני יכול לסובב את זה לכיוון הנכון.
תלמיד: כשהבורא נותן לאדם כל דבר, עד איזה גבול הוא צריך לקבל את זה, בלי שהוא מאבד את הטעם של החיים?
קודם כל, צריכים לדעת בשביל מה אתה עושה. אני הולך לקבל משהו שמגיע לי מהבורא, אז יש לי עם הבורא כבר איזה מגע. הוא נותן ואני מקבל. זאת אומרת, במעבר הזה מהבורא לנברא יש כאן שינוי מצב, מלקבל, שזה באדם, להשפיע שזה בבורא.
תלמיד: אדם יכול גם לקבל, ממש לקבל את מה שהבורא נותן ובמקביל גם לכוון את עצמו למשהו נוסף?
כן. למשל, מקבל על מנת להשפיע כך וכך. כך הוא עושה.
תלמיד: הוא כותב, "על ידי שממעטין בכח המרגיש טעם בקבלה עצמית."? איך ממעטים כוח, טעם בקבלה עצמית?
על ידי זה שמקצר, מצמצם את הרצון לקבל שלו.
תלמיד: מה לגבי הנאות גשמיות? למשל סיגריות, אני מעשן, אני אמור גם מזה להרגיש כוח שלאט לאט פחות איהנה מזה?
יכול להיות.
תלמיד: בכל הקבלה העצמית צריך לאט לאט להרגיש פחות טעם, או לצמצם את עצמי?
לא יודע אם בכל הקבלה העצמית, אבל יכול להיות שכן.
תלמיד: זה תמיד מאוד מבלבל, להתעסק בטפל ולא בעיקר.
אם תבוא לכאן ותיכנס פנימה לְמה שאנחנו לומדים, אז אתה לא תתבלבל.
תלמיד: רציתי, לא רציתי, כבר קיבלתי הנאה. מה אני עושה איתה? אני צריך להצטער על זה?
אתה צריך להצטער על זה, ועכשיו העיקר שאתה צריך לפנות לבורא כי הוא ברא רצון לקבל ומסדר כך את כל הנבראים, אז אתה תבקש מהבורא שיארגן אותך כך, שמה שאתה תשמע מעצמך, מבפנים, זה יהיה מה שאתה שומע מהרצון לקבל שלך, מהפנימיות שלך, ואז יהיה לך ברור שאותו אתה צריך לתקן.
תלמיד: למשל, באים הילדים שלי, נותנים לי חיבוק. זה משהו שהוא בגדר הנאה גדולה מאוד. איך אני הופך את זה למשהו אחר? אני צריך להצטער על זה שנהיתי מזה?
אני לא יכול להגיד, אבל אתה תסתדר.
תלמיד: אבל לא לקבל את זה כמו זה, כן? זאת אומרת, אני חייב לעשות עם זה משהו, גם עם דבר כזה?
אתה חייב לעשות בגלל שזו פעולה מצד הילד.
תלמיד: לא. אני מתכוון כשאני עכשיו קיבלתי אותה הנאה וברור שכרגע זו הנאה לעצמי, אז אני עכשיו צריך להתחיל לחשוב, "מה אני עושה עם ההנאה האת? איך אני הופך אותה למשהו אחר? איך אני מצמצם אותה? איך אני מפנה אותה? גם על הדברים האלה?
כן.
תלמיד: מדובר על כוחות. בכל מקרה חייב להיות כוח, טעם, בלי זה אין חיות. כמו שאמר חבר, אם אני לא מרגיש עצמי בכוח הקבלה לעצמי, אז אין לי חיות. אפשר גם לקבל חיות מהכוח להשפיע? כי זה טעם. בלי טעם אין חיות.
כן.
תלמיד: הכוחות האלו, זה אותו כוח, רק בכוונה אחרת או שאלה כוחות שונים?
כוחות שונים. ודאי.
תלמיד: כוח ההשפעה נמצא מחוץ לי, אין בי אותו? אין את ההתחלה שלו בי?
המקור של ההשפעה נמצא מחוץ לי ואני מרגיש שהוא בא וממלא אותי.
תלמיד: ובתוך הכוח הזה אני מרגיש, כלומר, הוא כותב "כח המרגיש טעם בלהשפיע"
כן.
תלמיד: אמרת לחבר שאם מתחברים, מרגישים כוח. אפשר להגיד שכוח החיבור הוא התחלה של הכוח להשפיע שאדם יכול להשיג, ואז הוא יכול לחיות בזה ואז הוא יכול להמעיט בכוח קבלה לעצמו?
כן.
תלמיד: והמקום שבו האדם מרגיש כוח שנותן לו טעם, זה אותו מקום? או שאלה מקומות שונים?
יכול להיות מקומות שונים.
תלמיד: בהמשך לבירור הקודם, אצלי הנכדים באים לחבק, וזו הנאה הרבה יותר גדולה מהילדים. איך באותו רגע שאותו נכד בא, מלטף לך את הפנים, אתה משייך את זה לבורא, כשאתה רואה בילד הזה את הבורא, ונהנה מזה. איך הופכים את זה?
איך הופכים? חושבים על זה. מאיפה זה מגיע? זה מגיע מנכד שיש לך קשר עימו, ולכן אתה כך מקבל את מה שמגיע ממנו.
תלמיד: מצד אחד עומד הנכד המתוק הקטן הזה, וזה באמת ממלא אותך בהנאה אינסופית באותו רגע. ומצד שני יש עוד משהו מעבר לזה, אותו כוח שעכשיו ביררת, בין כוח המקבל לכוח שמשפיע. אני אמור להשפיע דרך הנכד לבורא, איך זה צריך להתנהל?
כן.
תלמיד: כי בסוף שם נמצאת החיות אמיתית, בקשרים האלה, ואותו דבר עם החברים?
נכון.
תלמיד: אז באותו רגע אני צריך לחשוב שזה הבורא שמחבק אותי, ואני מחזיר לו את אותו חיבוק, את אותו קשר?
כן.
תלמיד: אם הבנתי נכון המעשים שלי שמכוונים כדי לעשות הנאה לבורא, האם זה נקרא מצווה? יוצא שאם נניח אני עושה הכנות לקראת הכנס של מאי, אחראי על דברים, גם בזה אני מקיים את מצוות הבורא?
כן.
תלמיד: כשמגיע לאדם תענוג, אמרת שיש לעשות צמצום לקבלה לעצמו, ולהעביר את ההנאה לבורא. איך אני עוצר את התענוג, והופך אותו לתענוג כלפי הבורא?
למדנו את זה במשך חודשים ארוכים, אם לא שנים ארוכות. האור מגיע מהבורא, עובר דרך מסננים, צמצום, מסך, אור חוזר, ובסופו של דבר מורגש בתוך הכלי. לאחר מכן במידה שבה הכלי השווה את צורתו לאור, הכלי מתחיל להרגיש. אם כן מה זה אומר להיות דומה לאור? וכאן כבר יוצאת תלות הדדית ביניהם, נותן ומקבל, וגם תלות הפוכה, מקבל ונותן. מכיוון שבכל החכמה הזאת אנחנו מבררים רק את הכוונות, איך הרצון לקבל ממצב את עצמו כלפי התפקיד של להשפיע. וזה הכול.
תלמיד: איך אפשר להוריד את הטעם ברצונות הגופניים, ולהחזיק בטעם קיום מצווה? איך אפשר להמעיט בקבלה לעצמו, ולהחזיק ברצונות שנקראים מצווה?
לצמצם את הכוח לקבל ועל ידי זה, ואולי יחד עם זה, כתוצאה מזה, להגדיל את הכוח להשפיע בעצם זה יוצא מזה. אין בזה שום דבר קשה או שאי אפשר לדמיין, אנחנו פועלים בכוח הרצון, ואיפה שרוצים אנחנו, אם אנחנו בעלי עבודה, אז שם אנחנו לוקחים את הרצון, ופועלים עימו כמו עם את חפירה, לא חשוב עם מה, זאת אומרת כמו עם כל כלי. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, ולכן לא נראה שמי שכך עובד, אז הוא מתקשה.
תלמיד: האם יכול להיות מצב שאני ממעט טעם בלקבל, ועדיין לא מתמלא מטעם להשפיע?
זו כבר שאלה אחרת, ואני חושב שהן קשורות זו לזו, ואי אפשר להמשיך בפעולות דלקבל בלי שאתה מוריד מפעולות המשפיע.
תלמיד: ומה חשוב, זו עבודה במקביל, אתה גם ממעט, וגם מגדיל את הטעם בלהשפיע?
זה תלוי מה אתה עושה.
תלמיד: מה חשוב יותר לעשות, לעסוק בלהמעיט את הכוח בלקבל, או בלהגדיל את הכוח להשפיע?
הכי חשוב זה שכוח המקבל יהיה בנברא.
תלמיד: כוח המקבל שיהיה בנברא, מה הכוונה שזה הכי חשוב?
כי לפי כוח המקבל הזה, הוא יכול לקבל מהבורא, מהמשפיע.
תלמיד: עכשיו כל הזמן יש בתוכי ציפייה לקבל, ציפייה שהבורא יתייחס אליי, שהבורא יגיב לי, שהבורא ייתן לי. ואמרת שמזה צריך להתנתק, למעט את הצורך ליחס מהבורא.
כן.
תלמיד: איך אתה עושה את זה? זה מובנה בתוכי, זה שאני עכשיו מנטרל את זה, בלי זה אני לא מרגיש אני.
זה נכון, אבל יכול להיות שאתה מסדר את עצמך בכזה דבר, שמה שאתה הולך לקבל, זה בשבילך סוף הדרך. ואז אך ורק על ידי שאתה הולך להשפיע, אתה מחייה את אותה הדרך.
תלמיד: מה לעשות עם הצורך בפידבק שקיים בי, בתגובה מהבורא?
גם התגובה מהבורא צריכה להיות כך, ודאי.
תלמיד: אני צריך להרגיש את יחס הבורא אליי?
אתה צריך להרגיש את יחס הבורא אליך, ואת היחס שלך לבורא, ואיך הם משתנים בהתאם לאופן היחס שלך עם התענוג.
תלמיד: אבל זה שאני כל הזמן בשאלה, מתי זה יבוא, מתי זה משפיע, מתי ארגיש שהוא עשה לי משהו? אמרת שאני לא צריך להיות קשור לזה בכלל.
אתה כבר נמצא בתוך הפעולה הזאת.
תלמיד: מה הסכנה במצב כזה?
הסכנה יכולה להיות רק דבר אחד, שאתה חושב איך אתה תקבל, ומה יצא לך מזה.
תלמיד: אז מה הדרך לא ליפול לזה, להנאה הזאת מהיחס מהבורא?
כי אתה עושה צמצום לפני זה, אתה רוצה לעבוד רק על מנת להשוות את עצמך לנותן.
תלמיד: ומה ממלא אותך שם? מה ממלא את האדם במצב כזה, ממה הוא מתמלא?
הוא מתמלא עם כל האור שמגיע מהבורא.
תלמיד: ועצם היחס של הבורא אליו, זה גם ממלא אותו?
כן.
תלמיד: ומזה מותר לו להנות?
כן.
תלמיד: איך לפענח נכון את התגובות של הבורא אליי, את התשובות שלו?
מכל מה שאנחנו עכשיו דיברנו, יש כאן.
תלמיד: אנחנו גם אומרים שאם אני עכשיו פונה אליו ולא מרגיש תשובה, אז זה מה שהוא כרגע רצה לתת. לפעמים זה בא דרך העשירייה, לפעמים זה משהו שמופיע בלב, לפעמים זה מהעולם בחוץ. הרבה פעמים אחרי פנייה לבורא אני שואל, "מה הוא בעצם רצה שאני אחווה פה? מה הייתי אמור לקחת מזה?", זה סימן שאלה מאוד גדול. אני מנסה להבין אם יש דרך לפענח את התשובה שלו.
כן, מה הבעיה? אתה בסך הכול צריך לקבל ממנו פירוט, על מה הוא דורש ממך צמצום, על מה הוא דורש ממך שתשפיע, איך אתה הופך את הקבלה שלך לעל מנת להשפיע, כל הדברים האלה. סך הכול אלו שניים, שלושה דברים.
תלמיד: הוא כותב, "מה שאין כן, אם הוא עושה מעשה לתועלת ה', אפילו שהמעשה תהיה הכי קטנה, מכל מקום נקרא זה "מצוה"". גם שמעתי שהרצון הוא כלי עבודה. אם אני עכשיו ניגש לאיזו פעולה, איך אני יודע שהיא עם כוונה נכונה?
יש לנו כוונה או לקבל או להשפיע. אתה צריך לבדוק לקראת מה אתה הולך להתקשר עם הבורא, להשפיע לו או לקבל ממנו.
תלמיד: נניח שעכשיו אני מגיע למפגש עם העשירייה, האם אני צריך לתאר לפני כן שאני שם את הרצון שלי שם, ומה יהיה מהרצון הזה? איך אני מתכנן את הכוונה לפני שאני הולך לפעולה? כי נראה שזה משהו שאין עליו שליטה בכלל.
ההיפך. אתה רוצה עכשיו להיכנס במגע עם הבורא, כן?
תלמיד: כן.
אתה מרגיש שקיבלת מהבורא הזדמנות להיות עימו בקשר. לכן אתה חייב לצאת מעצמך, לרצות להיות במצב שהוא מעל עצמך הרגיל, וקצת יותר להיות דומה לנותן, למשפיע עליך. אם אתה עושה כמוהו, וגם הוא עושה אותו דבר, כמוך, אז יש ביניכם כבר איזו השוואה. לפי ההשוואה הזאת אתם כבר מתחילים לסדר את הפרצוף שלך והפרצוף שלו עד שנעשה כאחד.
תלמיד: אם אני מרגיש הנאה וטעם אחרי שאני עושה את הפעולה הזאת, אז זה כבר בסדר.
כאן רק צריכים להבין, למה לפעמים דווקא להרגיש את הפעולה זה טוב, ולמה ביתר המצבים להרגיש אותה כפעולה שאתה מקבל, זה רע. אלו דברים פשוטים. אם אני מקבל, אז אני צריך לעשות פעולות שעל ידן אני מתעלה מעל פעולת המקבל ומביא את עצמי לפעולת השפעה.
תלמיד: לפני שאני הולך לעשות איזו פעולה, האם באמת יש לי את היכולת להיות ברצון הזה, לתאר את מה שעכשיו תיארת, ובאמת להגיד שזאת הפעולה שאני הולך לעשות, שזה מה שהולך להיות?
כן, תגיד לעצמך, "אני רוצה להיות בפעולה הזאת". ואז תרגיש עד כמה הכוח הזה לוקח אותך, מקפל אותך, או ההיפך, מסדר אותך ונותן לך אפשרות להשפיע.
תלמידה: למה הבורא צריך שנעשה לו נחת רוח?
השתוות הצורה. זה שאנחנו הפוכים מהבורא, זה חוסר השתוות הצורה. אם נעשה כוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, אז נהיה עם הבורא בהשתוות הצורה.
תלמידה: האם יש תענוגים בעולם הזה שאני יכולה לקבל לעצמי?
זה לפי הרגשת האדם. אם הוא מרגיש שהוא יכול לקבל, אז שיקבל.
תלמיד: איך קובעים? מה אני צריך לבדוק?
אם אתה לא גונב ממישהו כשאתה הולך עכשיו לקבל.
תלמיד: האדם הוא רצון לקבל, אי אפשר להחזיק מעמד בלי לקבל. אז מה זה באמת להקטין את הכוח שמרגיש טעם בקבלה עצמית?
להקטין. מה שקודם קיבלתי, עכשיו אני רוצה לקבל פחות.
תלמיד: אבל אי אפשר בלי לקבל לעצמי.
אני לא אומר בלי לקבל, אלא לקבל פחות, ועוד פחות ועוד פחות, עד שמקרב את עצמו להשפעה.
תלמיד: האם בהשפעה לא מקבלים?
בהשפעה לא מקבלים, אלא מקבלים כבר בדרגת על מנת להשפיע, מקבל על מנת להשפיע. אלו כבר דרגות מעבר לעולם.
תלמיד: יש כל מיני שיטות בעולם שכל העבודה שלהן היא רק להקטין את הרצון של האדם, וכך כביכול לאט לאט האדם נהיה יותר ויותר רוחני.
זה לא רוחני. פחות לרצות, זה לא רוחני. זה להיות פחות אדם.
תלמיד: אז מה זה אומר "שממעטים בכוח המרגיש טעם בקבלה"?
"המרגיש טעם בקבלה", בזה הוא רוצה לרדת, להמעיט.
תלמיד: יש את הרצון שלי, שבפועל אני רואה שהוא רק גדל כל הזמן, אני רוצה עוד ועוד, ויש את הכוח הממעיט. מה זו ההבחנה הזאת? כי אנחנו לא מדברים על סגפנות, זה בניגוד לשיטה שלנו, אבל יש פה כן משהו שצריך להמעיט, ואני לא מצליח להבין מה בדיוק אני צריך להמעיט.
להגביל.
תלמיד: מה אני מגביל?
את מה שאתה מתכוון. אתה עושה על מנת לקבל, אז עכשיו אתה עושה צמצום ומתאר לעצמך מה זה נקרא בתנאים החדשים לא לקבל.
תלמיד: מה ההבדל בין לעשות צמצום, כמו שאנחנו לומדים, לבין להיות סגפן שלא אוכל, לא שותה?
תנסה. אני לא יודע, חכמת הקבלה לא מלמדת כך להיות.
תלמיד: זה בדיוק מה שמבלבל. אני חושב שכל הבלבול של השעה האחרונה נובע מזה שלא מצליחים לתפוס מה זה להמעיט את הכוח בעל מנת לקבל שהוא לא להסתגף. ברור שלא צריך להסתגף, אני לא מתחיל עכשיו לחפש להיות סגפן. מה כן לעשות? איך אני ממעט את הכוח שבקבלה?
קשה. כן.
תלמיד: לאורך הרבה הרבה שנים שמעתי שאנחנו לא צריכים להתעסק עם הרצונות שלנו, אלא צריכים רק להעלות את החשיבות להשפיע.
כן.
תלמיד: וכך ככל שאנחנו מתעסקים יותר בחשיבות להשפיע, העניין של לקבל הוא שם, אולי אפילו הוא גדל אבל הוא לא העניין, הוא לא העיקר, העיקר זה דווקא להשפיע.
כן.
תלמיד: והיום בכל הזמן שאנחנו לומדים לא שמעתי אותך אף פעם אומר, בואו נגביר את חשיבות להשפיע. אמרת דווקא להמעיט את הקבלה העצמית, כמו שכותב פה בעל הסולם.
אתה יכול אולי לעשות סדר, בין להגדיל חשיבות של השפעה לבין להקטין את החשיבות של הקבלה?
ברור לכולם שהרצון לקבל הפוך ממטרת החיים, ממטרת הבריאה. אם נעשה ונעסוק פחות ברצון לקבל, אז ודאי שנתקרב לרצון להשפיע. זה ברור?
תלמיד: האמת שלא כל כך, כי אנחנו לומדים ההפך, אנחנו לומדים שרצון לקבל רק צריך לגדול ורק הכוונה צריכה להתהפך.
מה זאת אומרת, כוונה מתהפכת?
תלמיד: שבמקום לרצות למלא את עצמי, אני עושה עבודה כדי לשמח את בעל הבית - אם נשתמש במשל של בעל הבית והאורח.
כן.
תלמיד: אני מאוד רעב ומאוד מאוד רוצה לאכול, אבל אני עסוק בלעשות לו טוב, לא לעצמי. אז הרצון לקבל שם רק הולך וגדל כל הזמן, אבל אני משתדל כל הזמן לצאת מהכוונה למלא את עצמי ולהתעסק במשהו שהוא מחוצה לי.
כן. בקיצור, יש לך רצון לקבל ורצון להשפיע, אתה יכול להשתמש בשניהם רק בתנאי שהם לא קושרים אותך לעל מנת לקבל, כי זה הקו שהוא לגמרי לגמרי פסול. ואז נשאר לך או שתברר מה יש לך לקבל על מנת להשפיע, או מה יש לך לקבל על מנת לקבל, או להשפיע על מנת להשפיע, או להשפיע על מנת לקבל. בקיצור יש לך ארבע אפשרויות.
אז ברור שלקבל על מנת להשפיע זה נכון, להשפיע על מנת להשפיע, זה ניטרלי, ואז נשאר רק להשפיע על מנת לקבל, ולקבל על מנת לקבל. זה מה שיוצא, אין יותר אפשרויות, ומתוך ארבע האפשרויות יש לך רק אחת, אתה לא מקבל.
תלמיד: כשאנחנו עושים את העבודה במפגשים בינינו, אנחנו משתדלים להזכיר לעצמנו לפני שנכנסים לפעולה, למה אנחנו עושים את הפעולה הזאת. כי ראינו שאם לא מזכירים, אז שוכחים ולא מתעסקים בזה בכלל. ובכל פעם שאני מזכיר את זה לעצמי ולנו, אני רק מגלה כמה הרצון שלי להשפיע והיכולת שלי להשפיע היא קטנטונת ואולי אפילו בכלל לא קיימת.
אני מבין אותך.
תלמיד: מה עושים עם אותה הרגשה של שפלות? וכשמדברים על זה, זה דווקא מתגלה עוד יותר.
אתה צריך לכותב לפניך את ארבע המצבים האלו, אחת שתיים שלוש ארבע, ולראות איפה אתה קיים.
תלמיד: צמצום מסך ואור חוזר, הכול נותן הבורא, גם צמצום?
כן.
תלמיד: אז בעצם האדם לא יכול לצמצם את עצמו, את הרצון לקבל שלו, הוא יכול לעשות מאמצים לכיוון הזה, אבל בסופו של דבר הוא יכול רק לבקש.
כן.
תלמיד: כשאנחנו עושים פעולות השפעה בינינו, אז בסוף פעולת ההשפעה, אנחנו צריכים לבדוק מה קיבלנו?
כנראה שכן. אם זו פעולת השפעה בפועל שאני רוצה להשפיע, אז אני צריך גם לראות את הקופסה שאני מוסר לכתובת שאני מחויב למסור לה, ואז זו תהיה מסירה.
תלמיד: פעולת ההשפעה עצמה, היא בעצם מכינה את הקופסה שאני רוצה לשלוח לבורא, ולפני הפעולה אני יודע בדיוק מהו אותו רצון?
כן.
תלמיד: והפעולה עצמה של ההשפעה, היא לא צריכה להרגיש כאילו הוא היה מקבל?
לא.
תלמיד: איזה רצונות לקבל אנחנו צריכים להגדיל בנו, בתוכנו, כדי לעבוד איתם נכון בהשפעה?
רצונות לקבל.
תלמיד: למה?
אני צריך לבדוק באיזה מצב, באיזה יחס לקבלה נמצאים בי הרצונות האלו. או שהם רוצים כל הזמן להתמלאות ולקבל מזה תענוגים, או שהם לא רוצים להתמלאות וגם בזה לקבל תענוגים. כלומר, או שמתמלאים ומקבלים מזה תענוגים, או שלא מתמלאים וגם מזה מקבלים תענוגים.
תלמיד: אז גם הפעולה של לא להתמלאות היא מורגשת כתענוג, וגם הפעולה שהוא עושה צמצום ולא מקבל. איך בפעולה של לא לקבל הוא מכוון את עצמו ליהנות?
אני לא יודע, זה עניין של הרגשה. אתה שואל אבל אתה מבין שאי אפשר לענות על זה, צריכים להרגיש.
תלמיד: מה הקשר בין המרחק בינינו לבין הכוונה שהאדם יכול לשים על פעולת ההשפעה, או על פעולת הקבלה?
אני חושב שזה מרחק אין סופי.
תלמיד: איך מזהים יכולת לשים כוונה בלבבות בהתאם למרחק בין החברים?
אתה לא יכול לקשור לבבות אם הם לא מוכנים לזה. אם כל אחד מהלבבות עובר תיקון, אז בצורה כזאת הם משתדלים להיות ביניהם בהשתוות הצורה. אבל אם אין להם עמק השווה, אז יכול להיות שהם יכולים להבין זה את זה בתנאי שהם שייכים לאותה קבוצה. זאת אומרת נמצאים על מנת לקבל או על מנת להשפיע, באיזה צורה לקבל ובאיזה צורה להשפיע.
תלמיד: ברור שכל עוד אנחנו רחוקים אחד מהאחר אנחנו רק מקבלים, אין לנו יכולת לבנות את הנטייה הזאת להשפעה, אבל גם אין אפשרות לעשות מאמץ לחיבור, אתה נמצא עם הידיים למעלה ולא יודע מה לעשות. הרי אין לך כוח השפעה, אין חיבור, אז איך עושים את הדרייב הזה לעבר החיבור, כדי לקבל כוח השפעה, כדי להתקרב לאהבת חברים?
יפה מאוד. לי אין מה לענות, רק להמשיך באותו המצב, ומאותו המצב לאותה הדלת או חור, איך שתגיד.
תלמיד: כשקוראים, כששוטפים את עצמנו במקור, מרגישים את הכוח. כשיש הרבה שאלות, יש הרבה עבודה. אני עדיין לא תופס את המינון בין לשטוף את עצמנו במקור לבין הנטייה הזאת לבטל את עצמך בזמן שיש שאלות. האם בנקודה הזאת תוכל לכוון, מה יותר מועיל לנו?
מועיל לנו לבצע פעולות רוחניות בכל הכוחות שלנו ככל האפשר. נניח לכולנו יש חמישה גרם, עשרה גרם של כוח השפעה, אבל כולנו מתרכזים להשפיע בו.
תלמיד: מורגש שיש חברים ששואלים ואני מיד מקבל רצון להשפיע יותר חזק, כמו שעכשיו קיבלנו דוגמה מהחבר, ממש הרגשתי רצון להשפיע, אני קינאתי בו, ברצון להשפיע שלו. ויש חברים ששואלים ואני מרגיש שהם אמיתיים כאלה, "אני לא נמצא בהשפעה, אני לא רוצה את זה".
מה היחס הנכון, האם אנחנו כחברה צריכים לעורר את חשיבות ההשפעה, ובשאילת השאלות להיות אולי פחות אמיתיים, ויותר כמו שהרב"ש אומר לנו, להראות כמה אנחנו רוצים להשפיע? האם יש מקום להגיד לחבר או לחברה משהו על זה? כי ממש מורגש שיש חברים ששואלים וזה מרים את כל החברה ואז רוצים לפרוץ ביחד. אני מאוד מזדהה עם זה, וכמובן כולנו רוצים לממש את החיים.
כן. השאלה היא מה לעשות?
תלמיד: כן. לפעמים דוגמה זה לא מספיק בשביל לשאול שאלה בהתעוררות, ברצון להשפעה. גם יש חברים שזה דוחה אותם. אז איך אנחנו כחברה מפעילים על עצמנו חינוך כזה שאנחנו רוצים להיות כמו הרב"ש, כמו בעל הסולם?
גם היו הרבה שאלות איך להקטין את כוח הקבלה, אבל היתה לנו אימרה פעם שדג גדול בולע דג קטן, אם יש לנו רצון חזק להשפיע אז כל הזדמנות שהבורא ייתן לנו, אפילו אם היא קטנה, או גדולה, אנחנו נרצה לממש, נרצה להשפיע לחברים. אין לי ממש שאלה, אבל יש הרגשה שאנחנו ממש אחראים אחד על האחר בשיעור.
זה בטוח. יש לכם אחריות כללית, כוללת.
תלמיד: מה זה אומר להיות דומה לאור?
תכונות האור הן מעשה השפעה. בכל פעולה ופעולה איפה שיש הזדמנות אפילו במשהו להשפיע, האור פועל לשם.
תלמיד: דיברת עכשיו על ערבות, שכולם אחראים אחד על האחר, ורציתי לברר את היחס בין ערבות בעשירייה לבין ערבות בקבוצה, או בכלי העולמי. האם מספיק לי ליצור סביבה בתוך העשירייה שבה כולם ערבים כדי להתקדם לרוחניות, או שאני צריך גם לדאוג שכל הסביבה היותר רחבה תהיה בערבות, כי אני תלוי גם בה? ועד כמה אני תלוי בה, עד כמה זה קריטי?
ככל שהקבוצה שלך פועלת בתוך החברים והקבוצות שבבני ברוך ומשפיעה עליהם, כך אתה צריך לדאוג להשפעה שלך דרך העשירייה שלך לקבוצה הכללית של בני ברוך, וכל הזמן לחשוב על זה, לדאוג לזה.
תלמיד: תנאי הערבות לפי מה שכותב בעל הסולם במאמר "הערבות", הוא חמור מאוד. הוא בכלל כותב שם על כל עם ישראל, שאפילו אם אחד לא מקיים משהו, אז כל השאר לא יכולים כבר לחשוב על השפעה.
כן.
תלמיד: עד כמה זה קריטי? כי אני יכול לדאוג שאולי בעשירייה שלי יקיימו, אני לא יכול לדאוג לכל הכלי העולמי. עד כמה החוק הזה רלוונטי לנו, או שבעל הסולם דיבר שם על משהו שאני פשוט לא מבין? אחרת אף פעם אי אפשר להגיע למצב של ערבות, כי תמיד מישהו אחד לא מקיים משהו. אז איך אפשר להגיע?
שיענו החברים שלך, אלו שיעורי הבית.
(סוף השיעור)