שיעור בוקר 01.06.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', חלק "אגרות, עמ' 1443,

אגרות י"ג, י"ד

קריין: אנחנו קוראים בספר כתבי רב"ש, כרך ב', עמוד 1443, את אגרת י"ג.

אגרת י"ג

ב"ה ד' חשון תשט"ז פה לונדון

"לכבוד התלמידים ה' עליכם

את מכתבו של ר'... קבלתי לנכון... ועל כל השאלות וגם לרבות את השאלות של ר'... אענה באופן כללי.

הנה בגמרא "תני תנא קמיה דרבי יוחנן, כל העוסק בתורה וגמילות חסדים וקובר את בניו מוחלין לו על כל עוונותיו" (ברכות ה' ע"ב). משמע מכאן, שכמו שהאדם מחוייב לעסוק בתורה וגמילות חסדים, כמו כן מחויב לקבור את בניו. אחרת אין מוחלין לו על כל עוונותיו. אתמהא, היתכן דבר כזה.

ויש לפרש את זה לפי דרכינו, הנה כל עבודה שיש לנו הוא רק להפוך את הקבלה בעל מנת להשפיע. ודבר זה הוא נגד טבענו ורצוננו. אלא שניתן לנו סגולה תורה ומצוות, שעל ידי זה משיגים כח ועצמה להכניע את גופנו, להיות כל כוונותינו לה' יתברך. וזה ענין לעסוק בתורה על ידי המאור שבה, וגם לעסוק בגמילות חסדים שהוא ענין אהבת זולתו, שעל ידי ב' אלה יכולין לצאת מבחינת קבלה ולזכות לבחינת השפעה.

ועל זה בא בעל הדבר וטוען, "חזי מאי עמא דבר", הלא מיום עמדי על דעתי וכל הגדולים והמפורסמים בדורנו זה, אין דעתם שצריכין לעבוד עבודות כאלה, וגם מה שלמדתי לא הבינותי, שמוכרחים להיות עובד ה' באמת בהצנע לכת.

היינו, שמעשים טובים מה שעושים המה נסתרים מבני אדם, היינו אפילו שעשה מעשים טובים ועוסקים בתורה ומצוות (מתוך אין הם רואים) הבני אדם אומרים שאין זה עבודה ואין זה תורה ולא היא הדרך, נמצא שעד כמה שהאדם עוסק בתורה ומצוות אין הם רואים שום דבר, משום שלא מצא חן בעיניהם. נמצא שזה נקרא "הצנע לכת".

על זה אמרו "וקובר את בניו". היינו כל ההבנות והשׂכליות מה שקיבל וראה מהסביבה שלו, שהם בניגוד לדרך ה' באמת, הוא מחייב לקוברם, היינו שיתן את כל אלו ההבנות בתוך הארץ. אבל גם אלה ההבנות יקומו לתחיה, היינו בגמר התיקון, זאת אומרת כשזוכה לשמה, ויכניע את יצרו, אזי יהיה בהם חיות.

היינו בשיעור שהם גרמו לו יגיעה ועבודה ולפום צערא, לכן מגיע להם חיות ותודה בזה שהם הפריעו לו לעבודת ה' יתברך, ולעת עתה אי אפשר להשתעשע עמהם, היינו עם הבנות והשׂכליות המפריעים אותו מעבודת ה' באמת, אלא מוכרח לקוברם. ואז מוחלין לו על כל עוונותיו. שהענין "עוון", הוא סוד עוון ראשון, היינו בחינת אמונה למעלה מהדעת.

וצריכין תמיד להשתדל שהנפילה מצד המפריעים לא יתפוס ויגזול זמן הרבה, אלא תיכף להתחזק ולבטוח בה' ולהתפלל "ממעמקים", היינו כשנפל לתוך עומקא דבירא, "קראתיך ה'".

ובזה נבין מאמר חז"ל בברכות, "תניא אבא בנימין אומר, על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפילתי שתהא לפני מטתי", ופירשו בגמרא היינו סמוך למטתי, "ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום". ויש להבין איזה דבר קשה הוא לעשות, עד שהיה צריך להצטער על זה.

ולפי הנ"ל יובן לנו, היינו "מטתי" היא בחינת מַטָה בחינת נפילה, מלשון "נפלה למטה". אזי היה מצטער לא על הנפילה, משום שדרך ה' הוא להיות נפילות ועליות. אלא על מה היה מצטער, מדוע לא תהא סמוך למטתו. היינו תיכף כשנופל למטה, תיכף היה רוצה להתחזק ולהתפלל לה' שיעזור לו.

וכמו כן אם הוא מוכרח לבחינת נפילה שהוא בחינת מטה, לא תהיה מזרח - ומערב, שהוא ענין פנים ואחור הנאמר על חכמה, אלא על מטתו שתהא נחה בין צפון לדרום, שהוא בחינת ימין - ושמאל, שהוא ענין חסדים. היינו שהנפילה שמוכרח להיות, שתהיה על בחינת רצון לקבל בבחינת ליבא, ולא על בחינת מוחא, הנבחן לבחינת חכמה, ודי למבין. משום שהקליפה נגד מוחא נקרא "תוהה על הראשונות", מה שאם כן בחינת ליבא הוא חוטא רק בְּה-"מה".

ואסיים עם הגמרא: "בני יהודא שהקפידו על לשונם נתקימו תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקיימו תורתן בידם" (עירובין ד' נ"ג). היינו כל מה שדברו בתורה ומצוות, הקפידו שיהיה בלשון הקודש, היינו בלשון של השפעה. מה שאם כן בני גליל, לא הקפידו, ואמרו שיכולין לעסוק בתורה ומצוות על מנת לקבל, להיות בקי בש"ס, ודי למבין.

"ואי בעי אימא, בני יהודא גמרו מחד רבא נתקיימו תורתן בידם, בני גליל דלא גמירא מחד רבא לא נתקיימו תורתם בידם". ויש לפרש שאין הבחן בין לשון ראשון בין לשון איבעית אימא, היינו מי שיש לו חד רבא, היינו מי שמקפיד על לשון הקודש, היינו לשון השפעה והצנע לכת, ומי שרוצה ללמוד בשאר לשון היינו בלשון קבלה, נמצא שיש לו שני אדמורים - אחד מקבלה, ואחד אאמו"ר זצ"ל, שהוא לשון השפעה.

אקוה שה' יעזור לנו, שנוכל לבטוח בה' ויוציאנו מכל החשכות ונזכה להדבק בו יתברך אחת ולתמיד.

הדורש בשלום כולכם
ברוך שלום הלוי אשלג
באאמו"ר זצ"ל בעל הסולם"

שאלה: למרות שהאיגרת קצרה, יש הרבה הבחנות. אחת ההבחנות היא שהוא כותב על שני דברים שהיה מצטער עליהם, הדבר הראשון שהיה מצטער זה לא על הנפילה עצמה, אלא על זה שלא הצליח להעלות תפילה, לא התפלל. אז במה תועלת הצער? למה חשוב להצטער על העבר?

זה מין תיקון שהוא מגלה חיסרון אחרי שהתגלתה הסיבה, וזה מין תיקון שעל ידי החיסרון הזה הוא יכול בכל זאת לתקן את המצב שעבר.

תלמיד: מה הדבר הנוסף שצריך להצטער מתוך האיגרת.

זה אני חושב לא מובן להרבה אנשים.

שאלה: יש דרך לאדם לבחור איך הוא נופל, אם מצפון לדרום או ממזרח למערב?

זה תלוי מה הוא עושה לפני כן.

תלמיד: כי כשאתה מצטער על זה פה, זה אומר שהיה ביכולתך אולי להישמר מליפול לצפון, לדרום.

כן.

תלמיד: הוא כותב לנו שצריך לקבור את כל ההשגות מהסביבה שהן בניגוד לדרך ה'. איך קוברים את כל ההשגות האלה מהסביבה?

קודם כל צריכים להבדיל בין אלו לאלו. אז דווקא את אלו שמקבל מהסביבה, הוא צריך לקבור. ומה עם אלו שהן שלו? כנראה שגם זה וגם זה צריכים לעשות.

שאלה: האם עליי לקבור את כל מה שמשפיע על הרוחניות שלי לרעה?

בעצם כן. הוא נותן לנו כאן מפתח איך אנחנו מזהים את הדברים האלו, ואז יכולים לקבור אותם.

שאלה: במאמר כתוב "מחויב לקבור את בניו". האם תוכל להסביר מה זה "מחויב לקבור את בניו"?

אז הוא מסביר לנו ש"בנים" זה נקרא תוצאה מהעבודה, מהלימוד שלו, זה הכול נקרא "בנים". אז זה שמחויב לקבור את בניו, זאת אומרת שהוא לא מתכוון לשום תוצאות מהלימוד, אלא מה שהבורא נותן לו, כך הוא מקבל.

שאלה: באגרת הוא אומר שצריך לעסוק בגמילות חסדים בהצנע לכת, ואנחנו אומרים שמי שנותן מתנה לחברו, צריך להודיעו. אז איך ליישב את השניים?

אני מבין, מצד אחד, חייב להודיעו, מצד אחר, צריך להסתיר את עצמו, את המתנה שלו, לחבר. מצד אחד, חייבים להודיעו, לפרסם שאחד נותן מתנה לחברו כי זה מרבה שלום בעולם, אבל אז צריכים לעשות את זה בהצנעת לכת. איך ליישב את הדברים האלה? אני חושב שבנתינה אמיתית, זאת אומרת באמונה למעלה מהדעת, זה אפשרי לעשות, כשכל אחד שרוצה להביא מתנה לחבר, הוא עושה את זה בהסתרה, בצניעות כזאת שהחבר לא ירגיש שזה בא ממנו. ואז מתקיים.

תלמיד: איך באמת להישמר מהגאווה שעולה כשנותנים מתנה אפילו בהסתר? כלפי החבר נגיד זה בהסתר, אבל כלפי עצמי האגו תמיד רוצה לגנוב כשאתה נותן מתנה. איך להישמר ממנו?

להתפלל. זה לא יעזור. סך הכול רק הבורא יכול לכסות את הפעולות האלה.

תלמיד: הוא כותב "תיכף כשנופל למטה, תיכף היה רוצה להתחזק ולהתפלל לה' שיעזור לו.". ה"תיכף" הזה, מה מביא את האדם תיכף להתפלל ברגע שנופל?

כי הוא כבר מראש מתכנן שאם נופל, אז מיד חייב לקום, להתרומם, לבקש ולהתקרב לחבר.

תלמיד: אם אני רוצה להכין את עצמי מעכשיו לנפילה הבאה שלי, מה אני מכין? מה אני מכין שתיכף שאפול, מיד אני אוכל להתחזק בה'?

שכל הנפילות האלה הם באות מהבורא, ואתה צריך רק להיות מוכן לבקש, להתפלל אליו שיעזור לך לקום ולהמשיך.

תלמיד: לקום, זה אומר להכיר בזה שזה בא מהבורא?

כן.

שאלה: גם על אותה הבחנה, הוא כותב קודם שצריכים תמיד להשתדל שהנפילה מצד המפריעים לא יתפוס ויגזול זמן רב. מה קובע את משך הנפילה?

משהו שבאדם נמצא, עד כמה הוא מוכן לזה, עד כמה חשב על זה, ומהחברים עד כמה הם היו מוכנים, מלומדים איך לקום לתחייה.

שאלה: מה זה מצד האדם לחשוב על הנפילה, כאילו על מה אתה חושב?

שזה הכול בא כדי שאני אעריך את הלמעלה מהדעת שלי, ואבקש מהבורא לעזור לי, שאני אוכל לקום ולהתקרב אליו.

תלמיד: אבל כל הדרך היא בנפילות, עליות, ירידות.

כן.

תלמיד: אז מה בדיוק הוא רוצה? על מה הדגש שצריך לקצר את הזמנים?

שזה הכול בא מהבורא. גם העליות, גם הירידות, התפילה שלי היא תמיד אליו, וכשאני כך משייך את עצמי כל הזמן לכוח עליון, אז אין לי באמת הבדלים גדולים בין העליות, הירידות, אלא הכול בא מסיבה אחת.

תלמיד: כשיש נפילה, יש במידה מסוימת חוסר הכרה, יש נתק.

כן.

שאלה: אז איך מתוך הנתק אתה מגיב בתפילה, מגיב בך שהכול בא מאין עוד מלבדו אם אתה בנתק?

אני צריך להכיר מראש בזה שחוסר מגע, נתק, גם בא מהבורא, ובא כדי שאני אקבע שזה הקשר, שמה שנראה לי נתק, זה לא נתק, אלא זה המשך הקשר.

תלמיד: האם גם כשהוא מנתק, הוא משאיר אותך בקשר?

כן.

תלמיד: הנתק לא מוחלט.

נכון.

שאלה: הוא נותן פה שיטה איך לעבור מקבלה להשפעה, ואומר שיש תורה ומצוות ויש גמילות חסדים, והוא מסביר שגמילות חסדים היא אהבת הזולת. האם תורה ומצוות הן לא פעולות לחיבור, לאהבת הזולת?

תורה ומצוות לא מדברות בדיוק על אהבה, חיבור והשפעה, אלא מדובר יותר בחוקים.

תלמיד: למשל?

חוקי התנהגות האדם בכל מיני מצבים.

תלמיד: אמרנו שכל התורה היא ואהבת לרעך, זה העיקרון. איזה עוד חוקים יש שהם לא אהבה?

צריכים להבחין בין היחס של בני אדם זה לזה, ואיך הם יתנהגו במצבים שונים שהבורא מסדר להם.

תלמיד: האם אפשר לומר שתורה ומצוות זה אני עם הבורא, וגמילות חסדים זה אני עם החבר?

אפשר.

תלמיד: תמיד אמרנו שהבורא מתייחס אלי דרך העשירייה ואני מתייחס אל הבורא גם דרך העשירייה, לא בצורה ישירה. מהי ההתנהגות הזו אני עם הבורא?

ההתנהגות הזאת היא מחוץ לקבוצה, מחוץ לחברים, איך אני מתאר לעצמי את היחס שלי לבורא.

תלמיד: האם יש דבר כזה מחוץ לקבוצה, לתאר איך אני עם הבורא?

כן, תנסה ותראה שאתה נמצא בזה גם כן.

תלמיד: זה טבעי, אנחנו פשוט כל הזמן התרחקנו מזה. לימדת אותנו שרק דרך הקבוצה, אין קשר אישי עם הבורא.

כן.

תלמיד: זו שיטה חדשה?

זו לא שיטה חדשה, הוא אומר שגם זה יש בין בני אדם.

שאלה: כתוב "ויש לפרש את זה לפי דרכינו, הנה כל עבודה שיש לנו הוא רק להפוך את הקבלה בעל מנת להשפיע. ודבר זה הוא נגד טבענו ורצוננו". ואחר כך הוא כותב מה לעשות. כל העבודה שלנו היא להרגיש שאנחנו בתוך קבלה ורוצים לצאת מזה להשפעה, ואז יש אמצעים. איך התמונה הזאת לא בורחת, איך לא למכור אותה לכל מיני דברים אחרים? שאדם לא יעזוב את הנקודה הזו.

רק על ידי החיבור בקבוצה, אין כאן משהו שיכול לעזור חוץ מזה. אדם צריך כל הזמן להיות מחובר לקבוצה, ואז הוא לא יעזוב את הכיוון הנכון.

שאלה: אמרת שאם אדם נותן מתנה לחברו בסתר, זה נקרא כבר הצנע לכת. האם זה כבר נמצא בלשון ההשפעה, תמיד הצנע לכת הולך יחד עם לשון הקודש?

יחד, כן.

שאלה: איך באה לידי ביטוי גמילות חסדים בתוך העשירייה?

גמילות חסדים בתוך העשירייה, היא שצריכה להיות דאגה ללא הפסקה, כי על ידי כך העשירייה הופכת להיות כאיש אחד בלב אחד, מתוך זה כבר קל להם להתקשר לבורא אחד, ואין בקשר הזה שום דבר נוסף וזר.

שאלה: מה הכוונה באגרת "תוהה על הראשונות"? למה צריך להיזהר מזה?

תוהה על הראשונות, זה אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב, חיבור בין כולם, היסודות של הקבוצה. אם אדם לא מקיים את זה, אז הוא תוהה על הראשונות.

שאלה: כתוב "שהעניין "עוון", הוא סוד עוון ראשון, היינו בחינת אמונה למעלה מהדעת". מה הקשר בין אמונה למעלה מהדעת לבין העוון הראשון?

אמונה למעלה מהדעת היא היסוד של כל היהדות והקשר עם הבורא. אם אדם לא אוחז בזה כיסוד שלו, בתורה, בחיים, אז הוא לגמרי לא מסדר את היחס שלו נכון לעולם, לבורא, לחברה, והדרך שלו ממש לא בכיוון הנכון.

שאלה: האם נעשה שימוש חוזר בכוונות שקברנו אחרי שיקומו לתחייה?

הכול תלוי באדם, כמה הוא קובר אותם ולא חוזר.

שאלה: למדנו שאדם שמתפלל עבור עצמו מביא חורבן לנפשו. האם הכוונה כאן שלפני כן החבר צריך לחתום ערבות עם החברים שלו, שיקברו אותו בצורה נכונה, במקום הנכון, וגם ברגע שתהיה אפשרות, יקימו אותו לתחייה כמה שיותר מהר לתוך העשירייה?

כן, אפשר לומר כך.

שאלה: הוא כותב במאמר שהצנע לכת, זה החברים סביבי שלא רואים את המעשים הטובים שלי כי לא מצאתי חן בעיניהם. איך אני נכנס להצנע לכת כך שאני לא אמצא חן בעיני החברים, כדי שהם לא יראו את המתנות שאני נותן להם, ואני אעשה עבודה של הצנע לכת בפועל? כי אנחנו לומדים שאני צריך לתת דוגמה לאהבת חברים, לחיבור, דוגמה שהחברים ירצו לחקות, לא דוגמה שאני לא אמצא חן בעיני החברים.

אני לא מבין איך אתה מסובב את זה.

תלמיד: אני לא מסובב את זה. הוא כותב במאמר, "הם לא מסוגלים לראות את המעשים הטובים של האדם, כיון שהאדם הזה לא מצא חן בעיניהם, לכן הם לא מסוגלים לראות שהוא עושה טוב, שהוא מקיים תורה ומצוות". אם אני רוצה ללכת בהצנע לכת, אז אני צריך להיכנס למקום שאני עושה מעשים שאני לא אמצא חן בעיני החברים שלי, וכך הם לא יראו אותי. אנחנו לומדים בדרך כלל הפוך, שאני צריך להיות דוגמה למעשים טובים, שהחברים ירצו לחקות אותי, וכאן הוא אומר שאם אני רוצה להיכנס להצנע לכת ולתת מתנות בסתר, גמילות חסדים בסתר, אני צריך לעשות כך שאני לא אמצא חן בעיניהם, ואז הם לא יראו מה אני עושה. מהי דרך הפעולה הזאת?

שאתה מצניע את הפעולות שלך, אומנם הן טובות, אבל אתה לא רוצה שיתפסו את זה.

תלמיד: האם בעשירייה אני יכול להתנהג כך שאני לא אמצא חן בעיני החבר בכוונה?

כן, להסתתר.

שאלה: למה נפילה בבחינת מוחא יותר מסוכנת מנפילה בבחינת ליבא? למה יותר מסוכן להיות תוהה על הראשונות מאשר לשאול מה העבודה הזאת לכם?

כי העבודה במוחא יותר רחוקה מהאדם מהעבודה בליבא.

תלמיד: זאת אומרת צריך להיזהר יותר מנפילה כזאת.

כן.

תלמיד: לגבי מצב שיש שני אדמו"רים לאדם, זאת אומרת שהולך בשיטת בעל הסולם אבל יש לו עוד אדמו"ר מטעם קבלה, שזה גם מצב שהוא מסוכן, מצב של סוטה, מה הכוונה פה? הרי הוא כבר נמצא בדרך, לומד את השיטה.

תבדוק את זה.

אגרת י"ד

ב"ה ב' ויצא, ו' כסלו פה לונדון

"לכבוד התלמידים שיחיו

אני רואה שאתם נוהגים עימי מדה כנגד מדה, זאת אומרת אם אני לא עונה לכם תיכף על מכתבכם כבר אתם מוצאים בנפשכם שכבר יצאתם ידי חובתכם, וכבר אין ביכולתכם מקום לכתוב לי מכתבים. ובטח שהצדק איתכם והכל אני אשם, זאת אומרת שהחליפה מכתבים אינו כל כך בצפיפות, הוא רק בי האשמה, ואני תפילה לה' שיחונן לי דעת לתקן את כל האשמות שישנם עלי.

אתמול אמרתי שיחה לפני נסיעתי לארץ בחבורת של תלמידי רבי דסלר, ואמרתי להם את המאמר: "אמר רבא לידע איניש בנפשיה אי צדיק גמור הוא" וכו'. ואמרתי שענין התשובה נקרא שהאדם צריך לחזור למקורו.

היינו היות שעיקר הבריאה הנקרא אדם, הוא הרצון לקבל, והבורא הוא המשפיע, והאדם כששב למקורו, נקרא תשובה. והיכי דמי תשובה, כמו שאומר הרמב"ם, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלה עוד". והעדות הזה מתגלה בהאדם רק לאחר שעשה תשובה, אז הוא משיג את נועם העליון, היינו שה' יתברך משרה שכינתו עליו. האדם ששב, היינו שזוכה לדביקות.

וזה ענין "לידע איניש בנפשיה", היינו אם רוצה לידע אם כבר עשה תשובה, יש לו הבירור, אם כבר זכה לנועם ה' זה סימן ששב, היינו שהוא כבר בחינת להשפיע (עיין ב"הקדמה לתע"ס"). וזה ענין "בקש שלום ורדפהו". שכל המחלוקת הוא רק מהרצון לקבל, ו"בקש שלום" יכול להיות בבחינת רצון להשפיע.

וזה ענין מה שכתוב "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא מאה שערים", היינו מאה אחוז. שזה דווקא מדתו של יצחק שקבל מאברהם, כמו שכתוב "ויתן אברהם ליצחק את כל אשר לו". ופירש רש"י במדרש, ר"י אומר זו גבורה, ורבי נחמיה אומר זו ברכה, ושניהם לדבר אחד נתכוונו. ר"י מדבר מבחינת עבודה, שהראה לו מקום עבודה, היא דווקא על ידי התגברות. ור' נחמיה מדבר מהשכר, שדוקא על ידי התגברות זוכין להברכה, והברכה היא מאה אחוז. שעל ידי זה שזוכין לתשובה מאהבה, אזי כל מאה אחוז של העבודה מתברך, אפילו הזמן של העבירות.

והכל זוכין רק על ידי התגברות הנקרא כוחות, וכל כח וכח שהאדם מוציא מצטרפין לחשבון גדול. היינו אפילו שהאדם מתגבר באיזה פעם ובא לו מחשבה זרה, וטוען הלא אני כבר בדוק ומנוסה שעוד מעט לא יהיה לי את החשק הזה לעבודה, ומה אני ארויח אם אתן עכשיו מעט התגברות. ואז הוא צריך לענות, שפרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול, היינו לחשבון הכללי, בין לשורש נשמתו, ובין לכלל כולו.

ואולי זה פירוש "שערי הדמעות לא ננעלו". "שערי" מלשון סערות, שזה ענין התגברות. "דמעות" מלשון המדמע, היינו שיש עירוב של רצוניות אחרות, ורק באמצע הרצוניות יש שם לרגע קט רצון של התגברות לאהבה ויראת שמים. "לא ננעלו", אלא שהרגע הזו מצטרף לחשבון גדול, וכשהחשבון מתמלא אז גם האדם מתחיל להרגיש את ההלבשה הרוחנית.

וזה ענין חשיבות של הדמעות, היינו אפילו שהוא נמצא בשפל המצב, היינו שיש לו רצוניות שפלים, ומכל מקום יש באמצע כח התגברות, שמנקודת לבבו חושק וכוסף לה', אזי הכח הזה חשוב מאד. זאת אומרת, אפילו שהאדם נמצא בגלות, שנקודת לבבו מונח תחת שליטות אחרות, הנקרא שכינתא בגלותא, בבחינת הפרט, לרגע קט הוא מתגבר ומקדש את השם. ואף על פי שהוא כבר בטוח מרוב ניסיונות שאחר כך יחזור לסורו, מכל מקום זה חשוב מאד, שהאדם יכול לומר האמת בריש גלי.

וזה דומה שהאדם עומד בין הפושעים, שהם מחרפים ומגדפים את עבודת ה'. ויש ביניהם מרצים במתק לשונם, ונותנין להבין איך שאין טעם בעבודת ה'. ומכל מקום יש שם מי שהוא שאין לו כל כך, שיוכל להסביר את טובו ומהותו של העבודה, אבל קריאת בינים הוא יכול לומר. היינו שמוחה במילה אחת שזה לא אמת מה שהם אומרים.

אבל טוב הוא שהוא לא מסכים, אף על פי שאין לו כל כך מוח וכח כמו המחרפים. וזה נקרא "שערי דמעות", וזה נקרא "פרוטה ופרוטה מצטרפין לחשבון גדול".

נקוה שה' יאיר עינינו וישמח לבנו באמור לציון מלך אלקיך."

שאלה: איזה יופי הרב"ש כותב על העניין של האיש שעומד שם בין פושעים שמחרפים את עבודת ה', והוא לרגע קט הוא יכול להשחיל מילה, אפילו שהוא לא יודע בדיוק איך להגיד את המילה. אבל הוא מוחה על כל מה שהם אומרים. זה כל כך רגשי, הוא ממש מדבר על העבודה שלנו, כמה היא יפה, אני מאוד התפעלתי מזה.

הוא כותב שאברהם נותן ליצחק את כל אשר לו, אבל הוא אומר, "בקש שלום ורדפהו" שלמות. אז מה הסיבה שאברהם מעביר ליצחק את כל אשר לו?

כי ליצחק יש כלים. לאברהם יש חיסרון בכלים האלה.

תלמיד: כלומר השלמות של אברהם היא לא שלמה באמת.

לא.

תלמיד: האם היא רגעית?

אני לא יכול להגיד רגעית. אבל היא לא שלמה בגלל חוסר גבורות.

תלמיד: האם אנחנו צריכים לגבורות כדי להגדיל את השלמות של אברהם?

כן. כך זה תמיד שיש תכונה ראשונה, וכל יתר התכונות באות כדי להשלים אותה.

שאלה: מתי אני צריך לעבוד בהצנע לכת ומתי בגילוי?

את זה אתה צריך לראות לפי המצב.

(סוף השיעור)