חג שבועות תשע"ט
שיעור 09.06.19- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
חג שבועות
סדנה
תנסו לבנות מצב כזה, שאתם מאבדים את כל הרגשת ההתמצאות במציאות, לגמרי. לא נמצאים במערכת הכוחות הישנה שזה העולם האגואיסטי. ואתם נמצאים בחוסר חושים, בחוסר התמצאות, ממש ככה. ונשאר רק דבר אחד, "אז איך אני מרגיש את עצמי איפה אני נמצא? באיזה עולם? באיזה מצב? עם מי כן? עם מי לא? באיזה קשרים?" כי העולם הוא קשרים. פשוט נמחקו ממני כל החושים, זה ממש כמו מחלה, משהו בא, איזה מצב שהכול נמחק. ואני נזכר שיש דבר פשוט אחד שקיים, שזה "ואהבת לרעך כמוך", שבצורה כזאת העולם קיים.
איך בזה שהתנתקתי מהמצב הקודם, אני מגיע עכשיו להתמצאות בעולם של היום? תנסו כך לחשוב, כך לתאר לעצמכם. משהו קרה, איזה פיצוץ על השמש או משהו אחר ונמחק הכול. לא זוכר שום דבר, לא מבין שום דבר, לא מרגיש שום דבר וכדי להתמצא אני צריך להגיע ונזכרתי שיש "ואהבת לרעך כמוך" ודרך זה אני רוצה להחזיר את עצמי למציאות.
תעזרו עכשיו אחד לשני בדיבורים. במצב החדש שאתם לא יודעים, לא מבינים איך אתם מתחילים אולי לבנות מחדש יחסים, קשרים.
*
כמו שכותב הרב"ש, בקטע על "מחלת השכחה" שהוא נזכר שזרקו אותו. תכנסו להרגשה.
קריין: "שמעתי" ס"א "וסביביו נסערה מאד".
"ואמר על זה משל: לאדם שעשה איזה עבירה חמורה נגד המלוכה, ודנו אותו לעשרים שנות מאסר עם עבודת פרך, ומקום המאסר הוא מחוץ להמדינה, באיזה מקום נידח בעולם. ותיכף הוציאו לפועל את הפסק דינו, ושלחו אותו למקום נידח בקצה תבל.
ושם מצא עוד אנשים, שנחייבו מצד המלוכה להיות שם כמוהו. אבל הוא נחלה במחלת השכחה, ושכח, שיש לו אשה, וילדים, ואנשים ידידים, ומכירים." זאת אומרת, בלקאווט כזה, נעלם כול מה שהיה קודם ואיך הוא חוזר לאיזה תפקוד? "והוא חושב אז, שכל העולם אינו יותר מכפי שרואה את המקום נידח ועם האנשים שנמצאים שמה, וכך נולד שם. ויותר הוא לא יודע. הקבוצה לפניו. זהו. זה העוגן היחידי שהוא יכול לחזור לאיזה מציאות.
"נמצא, שהאמת שלו היא לפי הרגשתו, מה שהוא מרגיש עכשיו, ואין לו שום התחשבות עם המציאות האמיתי, רק לפי ידיעתו והרגשתו.
ושם למדו עמו חוקים ודינים, בכדי לדעת שעוד הפעם לא יעבור על חוקים, וישמור את עצמו מכל אלו העבירות שכתוב שם בהחוקים, ולידע איך לתקן מעשיו, בכדי שיוציאו אותו משם. וכשהוא למד בספרי חוקי המלך, ראה, שמי שהוא עובר על עבירה זו למשל, שולחים אותו לארץ גזירה רחוק מישוב העולם. והוא מתפעל מהעונש החמור הזה, ויש לו תרעומות, מדוע נתנו עונשים כל כך גדולים.
אבל אף פעם לא יעלה בדעתו, שהוא בעצמו, הוא מהעובר על חוקי המדינה, וכבר דנו אותו בחומר הדין, וכבר הוציאו את פסק דינו לפועל. וכיון שהוא חלה במחלת השכחה, אף פעם לא ירגיש את מציאותו האמיתי.
וזה פירוש "וסביביו נשערה מאד", שהאדם צריך לעשות חשבון נפש על כל צעד ושעל, שהוא בעצמו עבר על מצות המלך, וכבר גרשוהו מהישוב.
וע"י רבוי מעשים טובים, מתחיל לפעול אצלו מח הזכרון. ומתחיל להרגיש, איך שהוא נתרחק כל כך ממקום ישוב העולם. ומתחיל לעסוק בתשובה, עד שמוציאים אותו משם ומחזירים אותו למקום ישוב. והרגשה זו בא דוקא ע"י עבודת האדם. ומתחיל להרגיש, איך שהוא נתרחק ממקום מקורו ושורשו, עד שזוכה לדביקות ה'."
תעזרו בתוך העשירייה לבנות מציאות כזו, עולם חדש. שלא זוכרים כלום על כל המציאות, אלא עכשיו יש לכם הזדמנות על ידי החברים להתמצא כשאתם חוזרים להכרה. והם מספרים לכם מהי המציאות הזאת שאתם צריכים להיקלט בה, להתחיל לקלוט אותה, לחזור להכרה, לעדכן את החושים, המחשבות.
אז מה הם מספרים לכם? הם מספרים על המציאות של ההשפעה הטהורה, השלמה.
*
אבל האמת שהחזרה שלנו למציאות, היא סך הכול שאנחנו נזכיר כל אחד לשני מה צריכה להיות המציאות, רק אנחנו מנותקים ממנה. וכל החזרה שלנו היא לא יכולה להיות, אלא על ידי זה שאנחנו מבקשים להחזיר אותנו לשם.
זאת אומרת, אנחנו לא מחזירים בפועל בסדנה כל פעם תשעה חברים את העשירי, אלא אנחנו רק מדברים, מה צריכה להיות המציאות שכנראה אנחנו נמצאים בה, אבל אין לנו לזה עדיין חושים. אנחנו לא מתמצאים בה, אלא עכשיו רק אנחנו מתחילים מתוך זה לדעת לאיזה כיוון אנחנו צריכים לפנות ולבקש. בבקשה, ייצבו את המצב.
*
זאת אומרת שהמציאות פתאום התהפכה. אנחנו שכחנו מה שהיה. לא יכולים לחזור רגשית למה שהיה, כי אותה הצורה, אותה התמונה, אותם הקשרים נאבדו ואין. ובמקומם באה עכשיו רשת קשר חדשה שאנחנו מתעוררים אליה למציאות חדשה. מתפללים יחד, מבקשים איך להתמצא בה במציאות הזאת. וכך נכנסים למצב חדש. קיבלנו תורה.
שאלה: אצלנו לפחות נכנסנו עמוק למצב הזה בהיבט שקודם כל זה אנחנו, המצב הזה מדבר עלינו והעניין הוא שאין הרגשה אפילו על מה לבקש, כלומר מה אנחנו רוצים.
אנחנו רוצים להרגיש איך המציאות שאנחנו עכשיו נמצאים בה, וקראנו שם על השכחה, אז הוא חלה במחלת השכחה והוא לא יודע לפי איזה תנאים וקשרים העולם קיים ואז הוא מחפש.
אז לפי מה הכול קיים מסביבי? לפי איזה רשת קשר בין הכול? ואז הוא מסתכל איך החברים, והוא עוד זוכר שיש לו קצת חברים, הוא שואל, "איפה אני נמצא?" והם כולם גם במצב כזה נמצאים, בערפול, והם מתחילים לדבר על זה, שהם נמצאים בעולם שכולו באהבה הדדית, השתתפות הדדית, התחשבות הדדית וזה הקשר שיש בין כולם. רק אצלם זה ערפול חושים, כאילו שהם נמצאים בחצי, בשלושת רבעי הרגשת ההתקשרות.
תלמיד: ופה באמת הגענו לשאלה שגם הסובבים אותי, גם החברים שלי הם גם נמצאים בדיוק באותו מצב כמוני.
כן ואתם רוצים לתאר לעצמכם, אז "רגע מה קרה לנו, איפה החושים שלנו, אנחנו לא מתמצאים" ואז אתם כביכול בונים או מתארים לעצמכם רשת קשר שיש ביניכם.
אין רשת, אין קשר, אין כלום, אז בואו אנחנו נבקש, מה קורה, איך אנחנו נמצא את עצמנו? נגלה חסרון לזה.
תלמיד: ופה באה הבעיה השלישית ממי לבקש, מה לבקש?
מאותה רשת שאנחנו נמצאים בה, אבל לא מרגישים אותה. שהיא תתגלה, שיהיו לנו איזה חושים, התמצאות, הבנה, הרגשה, משהו, אחרת אני לא מרגיש, הכול קהות חושים כזאת.
תלמיד: יש פה משוואה עם שלושה משתנים נעלמים. כי גם לא ברור לי איפה אני נמצא ומה המצב הנכון. גם החברים שלי לא ברור להם בדיוק כמוני וגם הבקשה ממי לבקש, הוא נעלם.
מאותה המערכת שאנחנו נמצאים. אבל [יש] חוסר החושים.
תלמיד: אז מה נקודת ההתחלה? כי יש פה איזה פעולה.
אנחנו מזכירים אחד לשני, כאילו מחפשים יחד, "אז איפה אנחנו נמצאים, באיזה התקשרות אנחנו צריכים להיות ואין לנו ההתקשרות הזאת". אבל תדברו עליה שהיא צריכה להיות ואנחנו לא מרגישים אחד את השני ולא מרגישים את העולם שאנחנו נמצאים בו, שום דבר. החושים מעורפלים, קיבלנו הרדמה כזאת, זה נקרא "מחלת השכחה".
ואז מבקשים מאותה המערכת שהיא תפעיל אותנו, תפעל עלינו. זו פניה לבורא.
תלמיד: אני לא יודע אם אצלנו הייתה פניה לבורא, אבל הייתה הרגשה משותפת של רעב פנימי, של נכונות לחכות לתבנית הבאה שתיתן לנו. החברים בשולחן היו בציפייה לזה שהרב עכשיו ייקח עוד צעד קדימה, יראה איפה לצעוד.
אני מקרין לכם את ההרגשה?
תלמיד: כן ונשחק את זה.
אתם מרגישים שזה בא ממש ממני?
תלמיד: ממש, יש רעב, כאילו היו מוכנים להמשיך עוד שעה עוד צעד ועוד צעד, היה ממש חזק.
שאלה: מה הופך את הדמיון המשותף למציאות?
מאמץ. שום דבר חוץ מזה.
תלמיד: איפה פתאום זה הופך מדמיון, מפנטזיה למשהו אחר?
אין כאן שום דבר, הכול דמיון, "היינו כחולמים".
תלמיד: איפה המציאות?
המציאות תתגלה על ידי המאמץ שלכם. אתם נמצאים בעולם של השפעה, של חיבור, אבל אני צריך להתעורר כמו אחרי חלום, שאני לא יודע איפה אני נמצא.
תלמיד: אז להמשיך פשוט בדמיון בלי לצפות למציאות?
אני לא יודע מה זה דמיון. מאיפה אני יודע, אני נמצא עכשיו בדמיון או במציאות? מי יגיד לי את זה?
תלמיד: אז איך אני יודע באמת?
אני לא יודע. אז אני אומר לך, "אתה עכשיו מדמיין לעצמך שאתה נמצא בשיעור עם מיקרופון ביד ומדבר איתי. בעוד רגע תתעורר, אבל עכשיו בינתיים אתה נמצא בחלום".
אז אתה יכול להבחין בין החלום והמציאות?
תלמיד: בתוך החלום, אני מייצר לעצמי עוד חלום של מציאות.
עשר כאלה אחד מעל השני, אז מה?
תלמיד: מתי המציאות מתגלה?
אין הבדל, הכול זה או מציאות או חלום, תלוי איך שתקבל. זה מה שהוא רוצה להסביר לנו ב"שמעתי" ס"א.
שאלה: עוד דבר מעניין שהיה תוך כדי הנחיות, שאם אתה נותן לחברים לתת לך קואורדינטות בחיים ולא שאתה מעצמך מייצר אותן, מחדש לדמיין מה זה צפון דרום, מזרח מערב, ישר קדימה.
שאתה נכנס בהם.
תלמיד: כן, אם אתה מקשיב להם והם נהיים עכשיו הכיוון שלך בחיים, כנראה שיש שם איזה פתח יציאה. וזו מלחמה פנימית גדולה מאוד לאפשר את זה.
כן, זו המלכות שמתקשרת לט' ראשונות והן כבר מכוונות אותה למציאות החדשה.
תלמיד: אז בעצם מובן שבכל סדנה זה מה שצריך לעשות, לא משנה מה שואלים. אם אתה נותן להם להיות הכיוון בחיים, במקום שאתה תנווט את החיים, זה פתאום פותח צוהר למשהו.
נעשה זאת אולי לפעמים.
שאלה: אני מסתכל עליך ואתה האדם הכי מציאותי שקיים, מבין, מרגיש את כל המציאות הזו, ומעבר לזה אתה אומר שיש מציאות אחרת שאנחנו צריכים להתנתק ממנה. איך אתה מחזיק את שני הדברים האלה ביחד?
זו לא בעיה. חי חיים כפולים. אתה חייב לדעת גם איך להתלבש ברמה אחרת מתוך זה שאתה מתקשר ומלמד. זו לא בעיה. זה לא מיוחד בי וזה יהיה לכולם.
שאלה: איך להתייחס למצב הנוכחי, כחלום?
חלום או מציאות אתם בוחרים.
תלמיד: מה ההבדל ביניהם?
ההבדל ביניהם מה שאתה בוחר, מה יותר חזק, מה יותר שולט בך, אבל אתה מעמיד זה לעומת זה.
זה שאני עכשיו מעלה את עצמי למציאות של להשפיע, של להיות מחובר עם האחרים ברשת אחת, שאני מרגיש את הרשת הזאת, שכבר מחלת השכחה שלי עוברת, שאני שכחתי את המקום שהגעתי ממנו, כמו שהוא מתאר במאמר, אז אני עכשיו מחליט שאני צריך את זה לעשות.
תלמיד: מציאות של שכחה זה ככל שאני נמצא יותר בלקבל?
אני מקבל את זה כעזרה מלמעלה, שהבורא רוצה לעזור לי לשכוח, קודם כל, את מה שנקרא "העולם המדומה" ולחזור לאמת, לעולם האמיתי. שזו רשת רוחנית אמיתית שהיא קיימת, וחוץ ממנה, רק כדי לבנות השתוקקויות אליה, לרשת האמיתית, אנחנו נמצאים מחוץ לה. להוסיף לרצון שהבורא ברא השתוקקות, חיסרון משלנו.
תלמיד: אתה יכול לתת הגדרה לעולם מדומה והגדרה לעולם האמת?
לעולם המדומה. זה שאני עכשיו נמצא באיזה ערפול, אני לא יודע. בעולם המדומה גם קשה לי להתמצא. על מנת לקבל, להפעיל את הכוונות, את הכוחות על מנת לקבל, בכל דבר ודבר שיהיה טוב לי וכן הלאה, זה גם קשה. אני נמצא בין שני עולמות.
תלמיד: בעולם מדומה אין על מנת להשפיע, זה רק על מנת לקבל, כן?
אני נמצא בין שני עולמות, אז אין כאן מדומה ואמיתי, תלוי מה אני בוחר. ושניהם אמיתיים, גם זה קיים וגם זה קיים, תלוי לאיזו מערכת התקשרות עם המציאות אני נכנס.
תלמיד: מה הופך עולם מדומה לעולם אמיתי?
אני אומר לך שוב, אין מדומה ואין אמיתי. אני נמצא באמצע ביני לביני, בין שמיים וארץ. עכשיו, למה אני נוטה, מה אני בוחר.
תלמיד: זה לפי הנטייה שלי?
לפי מה שאני עכשיו דיברתי עם החברים שלי, ודאי שהמציאות שאני עכשיו מעדיף, וכנראה שזו המציאות האמיתית והיותר נעלה, זה שאנחנו נמצאים בקשר הדדי. ואני, שמגיע למציאות הזאת, אני הרי בערפול חושים וללא קשרים בכל התכונות שלי והכול, אז אני מקבל את ההתקשרות שלהם. מה זאת אומרת? אני נכלל בהם, כי אין לי עוד משהו לעשות, זה נקרא שהם זורקים לי את החבל. ואז כדי להתמצא במציאות, כשאני חוזר מההרדמה הזאת, אני נכנס להתקשרות איתם. אני פשוט נדבק אליהם, ומה שטוב להם טוב לי, מה שרע להם רע לי ובזה אני קיים. אני כך רוצה להיות, זה נקרא "דבקות".
תלמיד: מה קובע את היכולת שלי להצליח להטמיע עלי את מה שהם רוצים שאני אחיה בו?
אני מוסר את עצמי, זה נקרא "דבקות". אני מוסר את עצמי אליהם, אני קיבלתי כזאת הזדמנות ויותר מזה אין לי אפשרות. ההנהגה העליונה כנראה לא משאירה לי שום דבר חוץ מזה. אם אני נדבק אליהם, יש לי איזו תוכנה פנימית שאני מקבל עכשיו מהם איך אני צריך להפעיל את עצמי, איך לפעול.
תלמיד: איך אני מפעיל את היכולת שלי להיות מסור אליהם?
אין, לא נשאר לי שום דבר. פשוט לא נשאר לי כלום חוץ מזה, זאת האפשרות היחידה.
תלמיד: האפשרות היחידה כדי מה?
כדי עכשיו להתמצא במציאות. אחרת אני נשאר ככה באוויר, אני לא יודע איך להפעיל שום חוש, מחשבה.
שאלה: אתה אומר לנו לתאר את העולם הרוחני, אבל אני יודע או שיש לי חוש או שאין לי חוש.
אז אתה תדע מה שאני אומר וזהו. לא שאתה יודע, אלא מה שאני אומר, אתה מקבל את זה וזהו. אתה צריך לקבל מה שאני אומר, גמרנו.
שאלה: לא, אין לי ספק שאני אקבל מה שאתה רוצה, אבל אני רוצה להבין. אם אין לי חוש שמיעה ואתה אומר לי "תשמע".
כן. למה? כי אתה לומד עכשיו מה זה נקרא להיות שומע.
תלמיד: אבל צריך להיווצר בי החוש, אחר כך אני אשמע.
אם אתה תשמע מה שאני אומר ותבצע, ככה יהיה לך. אם לא תשמע, לא יהיה לך. נקודה.
תלמיד: אני נזכרתי, שפעם ראינו איזה סרטון פסיכולוגי שיושבת קבוצת אנשים, והם רואים נגיד חמישה פסים, והם סיכמו שזה ארבעה חוץ מאחד. וכולם אומרים שיש ארבעה והוא לא מבין. סיבוב ראשון הוא אומר שיש חמישה, בסיבוב השני הוא כבר לא כל כך בטוח ובסיבוב השלישי רביעי הוא כבר אומר שיש ארבעה, כמו כולם, למרות שהוא רואה חמישה, בגלל הסביבה.
אין שום בעיה, הכול נכון.
תלמיד: כן, איך הסביבה משפיעה.
יש עוד הרבה, אבל ככה, נקודת האחיזה הראשונה.
סדנה
כל אחד שיש לו זכות דיבור בסדנה מסביר לאחרים, לאן אנחנו חוזרים, לאיזו חוקיות, לאיזו השתתפות, לאיזו השפעה הדדית, התקשרות הדדית, איך אנחנו מתמצאים במציאות? כשאנחנו משחזרים את היחסים הנכונים בינינו, איך אנחנו לפי זה מחזירים לעצמנו חושים, שכל, רגש? כי שכל ורגש הם תוצאה מהתקשרויות.
כל אחד מסביר לשני לאיזו מציאות עכשיו אנחנו חוזרים, באים, לא חשוב חוזרים או באים?
*
איך אני יכול לתאר לעצמי שהתוכנה החדשה הזאת מתלבשת בי ושולטת ממש במקום התוכנה הקודמת, האגואיסטית, ואני נפעל על ידה כמו שנולדתי עם זה וכמו שאין מציאות אחרת? איך אני יכול להרגיש בי שכך מתחלפת המציאות?
*
תשאלו שאלות שאתם יכולים לשאול בצורה ברורה מתוך רגש, שכל כבר מיוצב.
שאלה: שמענו מחברים שאפשר לעבור למציאות, להתחיל לחשוב על כזאת מציאות. איך מתמסרים לתהליך, איך לא מפריעים בתוך התהליך?
זה במידת המסירות שלי לקבוצה, לחברים. אני מוכן לסגור את העיניים ולהמשיך איתם במה שלא יהיה, מסירות נפש. הם אומרים, "אנחנו עכשיו קופצים מהגג", אז אני הולך איתם וקופץ מהגג. מקבל במקום את תמונת המציאות שלי, את תמונת המציאות שלהם.
שאלה: מה עושים עם הרצון לקבל שבולע ומושך אותנו למטה?
אין דבר כזה שאדם לא יכול לתאר אותו בכוח הדמיון, כמו שעכשיו אנחנו נמצאים, בסך הכול אנחנו נמצאים בכוח הדמיון. ככה זה. עד כמה שאתה נמשך על ידי כל מיני תרגילים שלנו להיקלט בעשירייה, להימלט שם מהיצר הרע שלך, שאתה קורא אותו כבר כרע, כי הוא מפריע לך להידבק בקבוצה. הקבוצה בשבילך זה כמו אותה תבנית שאתה רואה עד כמה אתה מוכן לעבור לרשת קשר חדשה, שנקראת "ואהבת לרעך כמוך". או שאתה לא מסוגל, או שאתה לא רוצה אפילו, הכול אתה כבר צריך עכשיו להתחיל לקבוע.
שאלה: מה בעצם העבודה שעלינו לעשות, יותר לבנות בינינו את התבנית החדשה של תפיסת המציאות או לערער כל הזמן את התפיסה השגויה?
בשביל מה לי תפיסה שגויה? אני צריך קודם לאחוז במשהו חדש, במה שהחברים ממליצים לי, זה בשבילי עכשיו עולם האמת. אבל אני בכל זאת נמצא בספק, האם שומע או לא, האם הם מדברים נכון או לא? מה קורה, עם מי הצדק? כתוב במאמר "שושן פורים"1. וכך אנחנו נמצאים.
תלמיד: כשאנחנו ישבנו עכשיו בסדנה, היה מאוד קל לצלול פנימה לתוך המציאות הזאת, לדמיין אותה, להרגיש אותה. ואז אני שואל את עצמי איך הכוח הזה מלווה אותי במהלך היום, ולא הספקות שמתחילות להתעורר והביקורת?
זה במידת האמונה במורה.
תלמיד: מה הכוונה?
זוכרים את הסיפור על דוד ליקס? הוא מוציא מטבע מהכיס שבטוח שלא היה, אלא מתוך האמונה שלו ברבו. זו מציאות או לא?
תלמיד: מציאות. אני שואל איך אני אקח את הכוח הזה שהיה פה, במהלך היום? כי במהלך היום אני יודע מה יקרה לי.
לא, אתה לא יודע. אם אתה יודע, אז אתה כבר מקולקל מראש ואין לך מה להתחיל, אתה כבר קבעת.
תלמיד: אז אני יוצא מפה בקביעה, זהו, אני לא עוזב את המצב הזה והוא לא עוזב אותי.
ודאי. אחרת איך? תראו מה אתם מדברים, כל מה שהמורה מלמד אותנו ואנחנו לומדים מגדולי חכמת הקבלה, הכול כנראה איזו פילוסופיה, זו לא אמת שאני רוצה להישאר איתה.
תלמיד: אני רוצה להישאר איתה, אני רק מכיר את עצמי.
אני רק רוצה לבדוק.
תלמיד: לא, אני פשוט חושש לאבד את מה שהיה פה עכשיו.
את העולם הזה גם תשאיר.
תלמיד: מחר אני אכנס ליום שלי אז תהיה לי פחות אחיזה.
איזה מחר? זה שאתה עכשיו נכנס למציאות החדשה, זה העולם החדש. אין יותר, גמרנו. תגיד לההוא שלום, אין יותר. אחרת אף פעם לא תחליף מצב למצב. כל מדרגה זה עולם חדש.
שאלה: קודם כל תודה שאתה מלמד אותנו את האמנות הזאת, שמתי לב שמהכנס כל יום אתה מלמד אותנו עוד איזה נדבך באמנות הזאת של המקובלים.
כן, כבר הגיע הזמן כנראה.
תלמיד: האם נכון לבדוק את המציאות שנכנסים אליה בשלושה מובנים, יש בה בורא, עשירייה ויש אני שמרגיש אותם?
כן, שלושת המרכיבים האלה ודאי שיש.
תלמיד: ואז זה לא משנה, ברור שהכול בא מהחברים.
בהם מלובש הבורא ואני רוצה לשייך את עצמי לשם. זה הכול. זה נקרא "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא". מימוש.
שאלה: למה המציאות הזאת נקראת דמיון אם אני מרגיש אותה?
הכול תלוי איך אני מקבל, מה דמיון ומה אמת.
תלמיד: אבל אני מרגיש בכל החושים אותה, וזה נקרא דמיון.
יש דברים שאני מספר לילד הקטן שלי ובשבילו זו תהיה המציאות האמיתית, ובשבילי זה דמיון. אני אומר לו שהייתה כיפה אדומה, והיא הלכה ליער וכן הלאה. בשבילו זו המציאות, זה ברור, הוא יכול לבכות ולצחוק, הוא חי את זה ובשבילי לא. תלוי לאיזו רמה, תלוי איך מקבלים את זה.
אנחנו נמצאים בעולם שנקרא עולם מזה שהוא נעלם, שהוא דמיוני. וגם לנו ברור, אם אנחנו מדברים בצורה רצינית, רציונלית שמה שאנחנו חווים, חשים, זה הכול תוצאה מחמישה חושים שלנו שאי אפשר לסמוך עליהם, ממש לא. אלא אנחנו חיים ככה במציאות כזאת. אם היו חושים אחרים היינו מקבלים נגיד עוד אלף חושים, אז היינו מקבלים מציאות אחרת וחיים בה. הכול זה מתוך הסכמה, הסכמה בינינו ושום דבר אין אמת. אתה אף פעם לא יכול להגיד כלפי מה אתה מודד את האמת.
תלמיד: איך להאמין בזה, איך לתכנת את עצמנו מחדש?
אני עכשיו נתתי לכם דוגמה איך אתם יכולים כל פעם לשדרג את עצמכם. אם נוכל להתחיל בזה קצת, אז בהדרגה אפשר להיכנס לזה. אם לא, אז נחכה, מה לעשות. כי בעבודה הזאת יש הכנה, אדם לא יודע איך הוא מכין את עצמו להיות במעבר בין מדרגה למדרגה. זה קורה מתוך הכנה, וההכנה היא בתת הכרה. נראה, יכול להיות שכבר יכולים. לפי הבנתי זה אפשרי כבר במשהו לעשות, שנסיים את החג איכשהו באיזה חצי צעד קדימה.
שאלה: אנחנו מתאמצים כל הזמן כדי לשנות את תפיסת המציאות, זאת אומרת להיכנס למציאות החדשה שמקובלים מדברים עליה.
כמה אנחנו דיברנו על זה שיש רשת קשר בינינו, שאנחנו לא נמצאים בה אבל אנחנו צריכים להיקלט בה, ב"ואהבת לרעך כמוך" שזו מציאות חדשה, מחשבה חדשה, רצון חדש ויחסים חדשים. ואנחנו עשינו כל מיני תרגילים והכול, כנראה שעל ידי זה משכנו אורות. ועכשיו אנחנו רק שיחקנו בזה קצת, כביכול נכנסים לזה.
תלמיד: מתוך המאמצים האלה שאני עושה, מה זה אומר שהמקובל חי כאילו בשני המצבים האלה, גם בעולם הזה וגם למעלה ממנו?
כן, אני עכשיו מחליט שאני נכנס עם החברים שלי לכזאת רשת יחסים. ואין יותר, רק לזה. ולפי זה אני עכשיו מסתכל על העולם, על המציאות. מתחיל להסתכל, מתחיל להתמצא בעולם החדש דרך החושים החדשים שלי, זה נקרא "עשר ספירות".
תלמיד: מה זו הפלטפורמה שאנחנו קוראים לה "העולם הזה"? איך אני יכול להשתמש בה?
זה דמיון. דמיון שכך אנחנו נולדים בו וקיימים בו, כאילו קיימים. כאילו חיים. היינו כחולמים. עוד מעט אנחנו נגלה שהכול היה בחלום, ממש בחלום, בדמיון, בדמיון שלם. לא שהוא שלם, אלא הוא מוחלט.
תלמיד: האם המציאות הזאת היא איזו פלטפורמה כדי לעלות למציאות הבאה, העליונה?
כל פעם זו המציאות הבאה, המציאות החדשה. ואנחנו לא יכולים עכשיו לתאר מה זה יכול להיות יותר מהשינוי שיש לנו בין שני המצבים הללו, בעל מנת לקבל ולהתכלל בהשפעה.
תאמין לי שהשינויים הם מעל הדמיון. שינויים גדולים מאוד בין המדרגות. והכול זה לתוך שאתה מקלף את עצמך, מזיז את עצמך מהחושים בעל מנת לקבל לחושים בעל מנת להשפיע. אבל אתה מגלה שבעל מנת להשפיע נפתחים לך פתאום כאלו חללים, שלא דמיינת שבכלל יש. בעל מנת להשפיע, אני נכלל בתוך החברים שלי ודרך ההתכללות בהם אני נכנס למציאות החדשה, כמו לאגדה, כמו לחלום, למציאות החדשה, לא, זה מאוד משונה.
תלמיד: מה היחס שלי אמור להיות למציאות הזאת?
שהיא כבר עברה ואין. אל תפחד לאבד אותה. זה כמו שאתה משתכר ומאבד את המציאות הזאת וזהו. מה יש?
שאלה: במציאות החדשה הזאת צריך מורה דרך, או שהמציאות מראה לך מה הדרגות הבאות?
יש לך מורה דרך שזו הקבוצה, וכל מה שלימדו אותך שזה להתכלל בה כמה שאפשר יותר. אתה תמצא שם מורה דרך בצורה אחרת, לא כאדם אלא איזו הכוונה שהיא גם שייכת למערכת החדשה, והמערכת החדשה הכללית הזאת שהיא כבר המורה, הבורא.
שאלה: האם יחד עם המאמצים בלתאר את המציאות החדשה הזאת של חיבור, של השפעה הדדית ולמשוך אותה אליה, גם יכולה להאיר בקשה שהבורא ישים לנו שכחה על המציאות הנוכחית?
לא, אנחנו בכלל לא מתייחסים לעבר, עינינו תמיד קדימה. זה חוק על כל דבר. אין עבר. זאת אומרת, אני לא מייחס את עצמי לעבר בכל מחשבה, ובשביל מה, כדי שממנה והלאה להמשיך? אין דבר כזה, לא נוגע.
תלמיד: אני לא מדבר על עבר, אני מדבר על העתיד. אני רוצה להבא שישים מחלת שכחה על המציאות השקרית.
אני כבר נמצא בזה. עכשיו זה תלוי במאמצים שלי, בהתקשרות שלי למציאות החדשה, עד כמה שאני נכלל יותר בקבוצה. הכול תלוי בהתכללות בחברים. אין כאן שום דבר אחר, ורק לזה להימשך.
שאלה: מה ההבדל בין המציאות החדשה הזאת שאנחנו מנסים לדמיין לבין העולם הדמיוני שאנשים בחוץ משתמשים בו בסמים או אלכוהול כדי לברוח מהמציאות?
אני לא יודע. במה שהם משתמשים לא אכפת לי. אל תביאו כאלה שאלות. מה שאנשים מבחוץ מדמיינים? שידמיינו, מה זה חשוב. אני לא מתייחס לדמיונות שיש בחוץ. אני יודע רק דבר אחד, יש לי מצב אחד ומתאפשר לי עכשיו להיכנס למצב השני.
עכשיו, מה יותר חשוב לי, ומה פחות חשוב? המקובלים אומרים, החשוב זה העולם שאתה מגלה דרך החיבור, שזה חוש חדש, מציאות החדשה. אתה צריך להיכנס לזה, להתבטל ואז אתה בצורה כזאת נכנס למציאות החדשה. אני הולך לזה, מה יש לי להפסיד? את החיים האלו? את העולם הזה?
שאלה: איך עוד להוסיף בגדלות הרב?
זה לפי הנחיצות. כמו בגדלות הבורא, בגדלות העשירייה ובגדלות הרב. יש לך מצבים, גורמים בוא נגיד, שאתה חייב להגדיל אותם כדי להצליח, כדי לעבור למצב החדש.
תלמיד: איך לפתח יותר נחיצות לגדלות הרב?
דרך החברים, אין לך משהו אחר. כל האמצעים שלך הם חברים.
שאלה: זאת אומרת שאנחנו חשים את המציאות הזאת בגלל הסכמה חברתית מה שיש באנושות עכשיו, ואנחנו צריכים לקבל איזו הסכמה בחברה שלנו?
נגיד שהכול זו הסכמה. כשאני נולדתי, כך התייחסו אלי, כך חינכו אותי אבא ואימא, קרובים והעולם שכך צריכים להתייחס למציאות. כך הם סידרו לי, כיילו את כל החושים שלי, את כל התפיסות שלי ואת היחס למציאות. הם עיצבו לי את המציאות, לא שאני עשיתי את זה בעצמי.
תתאר לך שכל אחד מאיתנו הוא איזה בלוק, מכונה, ויש הרבה כפתורים, שהם סיבבו לי את כל הכפתורים האלה בצורה כזאת שאני דרכם רואה את המציאות הנוכחית. הם סידרו לי את זה. עכשיו אני, לפי ההתעוררות הפנימית שקיבלתי, רוצה לכייל את עצמי לתפיסת מציאות אחרת. זה בכוחי לעשות, על ידי אני, קבוצה, בורא, מורה.
שאלה: את המציאות החדשה הזאת אנחנו מחזיקים ביחד?
כן, אבל בכל זאת אני מחזיק. אני רוצה לכייל את עצמי בצורה אחרת.
תלמיד: כן, כי הרגשנו איך כולם כאילו מתמוססים במצב הזה ונמצאים שם יחד עם הכוח העליון, שממלא את כל החללים בינינו.
מה שאני רוצה להעביר לכם זאת הרגשה שאפשר לשנות את יסודות התפיסה שלנו. סך הכול יש לך כמה כפתורים, וכשאתה משנה אותם, אתה דרך זה מקבל תמונה חדשה, כמו שבטלוויזיה אתה עובר מערוץ לערוץ. אתה מקבל עולם חדש.
תלמיד: אז איפה הכפתורים האלה? איך לא לאבד אותם?
יש לך כפתורים עם החברים. יחד איתם אתה עובר למציאות החדשה.
שאלה: המעבר בין מציאות למציאות, זה אומר שאדם צריך להיות בהתנגדות?
זה שייך לניתוק.
תלמיד: כמו שחבר אמר שמציאות אחת מושכת אותו כל הזמן, האם המעבר למציאות עליונה היא תמיד בהתנגדות?
זה סימן שעדיין אין לך חיסרון לזה, שעוד לא הגעת לבשלות לזה.
תלמיד: זאת אומרת החברים אומרים, "תקפוץ מהגג", אתה רואה שאם אתה קופץ מהגג, אתה הולך למות, זה המצב.
לא זה המצב.
תלמיד: זה כמו שאתה תיארת מקודם, שגם אם הם אומרים לי לקפוץ מהגג, אז אני הולך לקפוץ מהגג כי אני עובר למציאות אחרת. זה מה שאני צריך לעשות.
אבל לא כך היא המציאות האחרת. אתה בסופו של דבר הכנת את עצמך בצורה כזאת שזה רצוי בשבילך. שאתה רואה בזה שאתה לא מתנתק ממשהו טוב מאחורה, אלא אתה הולך לקראת משהו אחר וטוב מקדימה.
כל היתר פילוסופיות. אני לא רוצה לשמוע. אתה סתם מבלבל את כולם. פשוט, או שאתה נדבק למה שאני אומר ומקבל את זה, או שלא. אז כדאי לשתוק. יוצא שכרו בהפסדו. אתה לא תשמע את מה שאני אומר, אלא אתה גם תבלבל עם השקר שלך את כולם.
אני אומר לך המציאות החדשה, שאתה מגיע למה שאתה רוצה. אם אתה עוד לא רוצה מבפנים, אם אתה עוד לא החלטת, עוד לא הכנת את עצמך לזה, אז אין לך מה לעשות. עדיין תמשיך כך, עד ש"פרוטה לפרוטה מצטברת לחשבון גדול", ואומר "רוצה אני".
שאלה: המעבר בין המציאויות הוא מעבר בהחלטה?
כן, אני מחליט שאני חייב להיות כבר במציאות החדשה. זאת אומרת להיות ברשת קשר, ברשת הכוחות, ברשת ההתמצאות, ההחלטות, כדאיות חדשה. הנוסחה היא שהחיבור זה מעל הכול. הנוסחה היא פשוטה.
תלמיד: יש פחד במציאות החדשה? כי במציאות הזאת שאנחנו נמצאים בה היום יש הרבה פחד.
לא, אני כבר רוצה אותה. אני מוכן לקפוץ מהגג, כמו שכאן אומרים. זה בשבילי כבר לא פחד. זה "רוצה אני".
שאלה: נגיד חבר אחד רוצה להיות במציאות הזאת ואני עוד לא מוכן למציאות הזאת. כשהוא מסתכל עלי, אני כביכול אולי נותן לו דוגמה לא טובה. אני לא מאפשר לו לשכוח. איך הוא צריך להתייחס אלי?
שאתה מקרין לו את התכונות שלו. "כל הפוסל במומו פוסל". אחרת הוא לא היה רואה אותך בצורה של פיגור. כי הוא רואה אותך כמפגר מפני שהתכונה הזאת בו היא בפיגור. אחרת איך הוא יכול לזהות?
תלמיד: ומה יקל עליו לעשות צעד מעל זה?
שיתקן את עצמו ואז יראה אותך מתקדם. האם הוא רואה אותך? הוא רואה אותך בפנים, בתוכו.
תלמיד: איך הוא יתקן את עצמו? שוב הוא צריך לקחת זמן עד שהוא יתקן את עצמו?
כן, על ידי מאמץ. במאמץ הזה יש, שהוא מבטל את עצמו, שהוא מעלה את עצמו, שהוא מבטל את עצמו כלפי המציאות החדשה.
תלמיד: הוא יצליח? אוקיי, הבנתי.
תגיד מה שהבנת.
תלמיד: שזאת תפיסת המציאות, כמו שאמרת, "כל הפוסל במומו פוסל".
כן. אין ספק שזה בכל זאת איזה שינוי פנימי, אם לא מהפכה, אבל ככה מתקדמים. העיקר שבמציאות הזאת אנחנו נרגיש את עצמנו שהיא המציאות, ולא משחקים בדמיון, בפילוסופיה או במשהו, אלא זו המציאות.
תלמיד: אני זוכר שהיינו פעם בעביות אחרת. בנינו בסיטרין בשנת 2004 מדינת קבלה בסיטרין, חילקנו דרכונים של מדינת קבלה, שינינו את היחסים לאהבת הזולת. אני זוכר שהתחלנו ממשחק, ופתאום הייתה איזו נקודת מפנה כזו שאתה חי בזה, שזה המקום ומשם לא רוצים לצאת. אני אפילו זוכר איך אתה התרגשת. ואנחנו כולנו הרגשנו את זה, יש צילומים בהם רואים את הפנים של החברים.
אנחנו הלכנו בערב לשיחות והנשים שיחקו עם הילדים בדשא. הייתה ממש אידיליה, עביות אפס. אבל ההרגשה הייתה שזו המציאות, זאת האמת. ועכשיו ממש יש לנו אפשרות לעשות את זה, בעשיריות. כל הזמן לעבוד אחד עם השני. זה אפשרי, רק אז לא היו עשיריות והיום יש לנו עשיריות. והיום אנחנו דווקא יכולים ממש להשיג את זה.
אני ממש לא זוכר.
שאלה: המטרה של התרגיל שאנחנו מציירים ביחד את המציאות העליונה היא כדאי להכניס אותנו למציאות הזאת או לייצר לנו חיסרון למציאות הזאת?
גם וגם.
תלמיד: מה יותר?
כניסה למציאות החדשה היא הדרגתית, זה מאה עשרים וחמש מדרגות, זה עולמו של הבורא, של הכוח העליון, של כוח ההשפעה. שאתה נכנס לזה ואתה נמצא בו, אתה נכנס למסגרת חדשה שלא ידעת קודם שהיא פועלת ושולטת במציאות, שהמציאות היא אחד.
תלמיד: זה מין דיפוזיה כזאת?
יותר ויותר ויותר עד שנכללים בכולם, בכול. עד 125 מדרגות, ש"כל עצמותיי תאמרנה".
תלמיד: ואיך אתה ממליץ לנו להמשיך לעבוד בכיוון הזה?
לזה אני רוצה להכניס אתכם, אבל הבעיה להכניס אתכם היא, כמו שאתה לוקח ושם את הרגל של הילד שהוא יעשה צעד הראשון ואת הצעד השני אתה רוצה בצורה כזאת להראות לו מה לעשות. ומתוך זה שאתה מזיז את הרגל שלו, הוא מבין שכך צריכים לעשות, להזיז ככה, להזיז ככה ועל ידי זה הוא מתקדם, שהוא יבין שככה מתקדמים, ככה הולכים.
ככה אני משתדל לעשות, אבל ודאי שאתם צריכים לקבל את השיטה.
שאלה: האם אני צריך לרוקן את עצמי ולהתחיל להתמלאות במה שיש בחברים?
לא צריך לרוקן, זה צריך לבוא זה על זה.
תלמיד: בסדנה אני יכול לנסות לעשות את זה, לאחר שמסתיימת הסדנה, חבר שואל שאלה, אני צריך לקפוץ, להתמלאות. איפה כל הזמן תשומת הלב למה שצריך לבנות מבחינת המציאות החדשה?
עד כמה שאני נכלל בסדנה, אני לא יוצא מרמת הסדנה לחיים הרגילים בחזרה. אני ממש שומר על אותה רמה.
תלמיד: שחבר שואל שאלה אני צריך להיות בו, לקבל את מה שהוא שואל, אחרי זה לקבל את מה שרב אומר, איפה צריכה להיות תשומת לב כל הזמן?
אני לא יודע. אתה צריך לבדוק. אני לא יכול להכתיב.
שאלה: כשאנחנו קוראים את "הדור האחרון" יש לי הרגשה שאנחנו עוברים למציאות שבעל הסולם מתאר, גם את מה שהחבר הזכיר, את הדור אחרון, ששיחקנו בסיטרין, ממש כאילו צריך לתאר את המציאות הזאת ואז אנחנו עוברים אליה.
כן.
שאלה: כשאתה עושה מפעם לפעם תרגילים נקרא לזה דמיון מודרך, אני מרגיש את זה מאוד חזק, האם אפשר לעשות את זה יותר?
אם יהיה אפשר אני אעשה.
שאלה: מה מבטיח שהעולם החדש ריאלי ולא דמיוני? איך אני רוכש ביטחון כול פעם מחדש ומשכנע את עצמי בזה?
אין על זה תשובה, כי אתה צריך להיוודע שבמה שאתה עכשיו נמצא האם זה דמיון או אמת? עד שתבין שהכול זה דמיון., גם עכשיו וגם אז. שהכול סך הכול תלוי בתפיסת המציאות, ותפיסת המציאות תלויה בחושים שלך, באיך שאתה מכייל את עצמך לתפיסה.
מה זה נקרא "תפיסת המציאות"? יש לי חמישה חושים שנקראים שורש, א', ב', ג', ד', ואני מכייל אותם באיזו צורה על ידי צמצום, מסך ואור חוזר, ואז מה שאני מרגיש, מה שאני חש, זה נקרא המציאות, שזה נקרא אור פנימי שמתפשט בתוכי. זאת המציאות, ואין יותר ואין פחות, ואם יש משהו מחוצה לי, אני לא יודע. פשוט מאוד.
האם יש? לא יודע. מאיפה אתה יודע שיש או אין? אני לא יודע. זה נקרא "תפיסת המציאות", רק מתוך החושים שלי. אז הכול תלוי בחושים שלי עד כמה שהם יותר בלתי תלותיים באיזה הגבלות. טוב לי, רע לי, אז לפי זה אני כבר רואה מציאות אחרת.
אני לא רוצה להיות תלוי בטוב לי או רע לי, אני רוצה להיות במציאות האמיתית. מה זה אמיתית? אמיתית שחוץ מטוב לי ורע לי, זה כבר מעביר אותי לאחרים, לתפיסה בזולת. מה זה תפיסה בזולת? התפיסה בזולת זה מתוך הרצונות שלי זה נקרא "ואהבת את רעך כמוך". למה זה אהבה? זה לא אהבה, זה פשוט שהחושים שלי כך הם יהיו מכוילים, מכוונים.
במקום שהם יהיו רק מוגבלים בתוכי, אז יש כאן מציאות אחרת שאני מכייל את החושים שלי לפי הזולת. זה כבר עובר לדרגה חדשה, לתפיסת מציאות חדשה. וככה זה כל פעם, ולכן אנחנו אף פעם לא יכולים להגיד שזאת אמת. יש אמת ויש אמת פלוס אחד, פלוס שתיים, פלוס שלוש. זה שדרוג.
קריין: יש ציטוט מעניין בנושא הזה מתוך ספר "מחשבות חרוץ", ככה כתוב.
"בשוב ה' שיבת ציון היינו כחולמים. שכפי האמת שתתגלה אז, יהיה גם כל העניינים הנחשבים בעולם הזה לאמת, גם כן רק דמיון. כי כלל העולם הזה נקרא עולם השקר, שאף האמת שבו אינה לאמיתה ואי אפשר להשיג בו האמת לאמיתה, אלא מי שיגיע למדרגה שיתאימו לו מפרי מעשיו שבעולם הבא בעולם הזה, דהיינו שיראה עולמו בחייו, רוצה לומר עולם האמת ישיג בחיי העולם הזה הגופניים".
שאלה: איך מכינים את עצמנו לקבל את המציאות החדשה כרצויה?
רק על ידי אהבת חברים. אין לי שום אפשרות לצאת מעצמי, אלא רק על ידי התרגיל הזה. זאת אומרת, עד כמה שאני פחות מכונס בתוכי, עד כמה שאני פחות מתחשב עם מה שאני טוב לי, רע לי, מה שאני, להתנתק מזה.
שאלה: איך להתחבר, להתבטל בפני החברים בעשירייה, ולדמיין ששם נמצאת המציאות החדשה?
אין תשובה. תדמיין, תתבטל, לא חשוב. תעשה תרגילים.
שאלה: יש איזו הרגשה שאנחנו מחפשים קצה חוט, משהו להיאחז בו, ואנחנו קוראים לזה מציאות חדשה, האם נכון לקשור את זה ל"סוף מעשה במחשבה תחילה"?
בסדר.
תלמיד: האם סוף מעשה במחשבה תחילה, האם המחשבה צריכה להיות תחילה? האן אנחנו צריכים להסכים שאנחנו מתחילים מנקודת אפס? אין לנו כלום, אין לנו מעשה לפני.
כן.
תלמיד: את המחשבה הזו תחילה, את ההסכמה הזו שיש מחשבה אחת תחילה, אנחנו צריכים להשיג באיזה חיבור בינינו?
כן. שאתה מקבל את זה עד כמה שאתה יכול על עצמך כדי כך לפעול.
תלמיד: ואז אם הסכמנו על מחשבה אחת משותפת, אז עוברים לשלב הבא שזה מעשה?
כן.
(סוף השיעור)
-
"ועם זה נבין מה שהקשינו "ומרדכי ידע", הלא כתוב "והעיר שושן נבוכה", הרי שכולם ידעו. אלא הפירוש הוא כנ"ל, שהעיר שושן היו נבוכים ולא ידעו עם מי הצדק. אבל מרדכי ידע שאם יהיה שליטת המן, בזה הוא ימחה חס ושלום את הכלל ישראל, היינו את דרך היהדות, כיון שכל אחיזתו של המן הוא בקו שמאל." (ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1479, אגרת ל"א)↩