מאמר 11- משנת 1986

תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי

("שלבי הסולם" כרך ב' – שמות, פרשת שמות, עמ' 16)

שיעור בוקר 05.01.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 14.04.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/j8ceXWoB?c=cCDxqGwv&mediaType=video

הכתוב אומר, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ויהי, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש להבין מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". וכי לא היו להם יסורים יותר גדולים במצרים. וכאן משמע, שכל שועתם, היינו כל היסורים שלהם, היו רק מן העבודה. כמו כן כתוב "וישמע אלקים את נאקתם", משמע, ששמיעת התפלה היתה על נאקתם, שהוא רק על העבודה.

ונפרש זה על פי דרכינו. הנה ידוע, שמטרם שהאדם נכנס לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא על סיבות, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם דף קפ"ה אות ק"צ, קצ"א), שיש שתי סיבות, שהן גורמות, שבשבילם יעסקו בתו"מ:

א) בשביל שיהיו לו תענוגי עוה"ז. ואם לא יקיים את התו"מ, הוא מתיירא, שהקב"ה יעניש אותו.

ב) שיהיו לו תענוגי עוה"ב. והיות שהוא מתיירא, שאולי לא יתנו לו, זאת היא סיבה שלו, המחייבתו לקיים תו"מ.

ובזמן שהסיבה המחייבתו לקיים תו"מ היא מטעם תועלת עצמו, אז אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי בשיעור שמאמין בשכר ועונש, הוא יכול לעבוד עבודתו, וכל יום הוא מרגיש, שהוא מוסיף והולך. וכן היא האמת, שכל יום שהוא עושה מצות ועוסק בתורה, הוא מצטרף ליום של אתמול, וכך הוא הולך ומוסיף את הרכוש שלו של קיום תו"מ.

והטעם הוא, היות שעיקר הכונה שלו היא על השכר ואינו חושב על הכוונה, היינו שתהיה כוונתו בעמ"נ להשפיע. אלא הוא מאמין בשכר ועונש, שעל מעשה שהוא עושה, הוא יקבל שכר. לכן כל כוונתו רק למעשים, שיהיו בסדר בכל פרטיה ודקדוקיה. אחרת, אם המעשים לא יהיו בסדר, בטח שלא ירצו לקבל את עבודתו ולשלם לו שכר תמורתן. ובזמן שהוא רואה, שהמעשה, שהוא עושה, הוא בסדר, כבר אין לו על מה לדאוג.

ומשום זה כל הדאגות שלו, הן רק על הכמות. פירוש הדבר, שהוא צריך להשתדל לעשות יותר מעשים טובים. ואם הוא תלמיד חכם, אז הוא יודע, שהוא צריך יותר להתעמק בענין שהוא לומד, ובמעשי המצות הוא צריך יותר לדקדק, שיהיו לפי הלכה, אליבא דכל הדעות. והוא משתדל תמיד להחמיר על הדינים, שלפי הלכה הנוהגת מקילין בה, והוא משתדל להחמיר. אבל יותר מזה אין לו על מה לדאוג.

נמצא, אלו אנשים, שהסיבה הגורמת להם לקיים תו"מ, והיא מבחינת עול מלכות שמים, כדי שיהיה להם שכר בעוה"ז ובעוה"ב, אין הם נצרכים לה', שיהיה להם את הכוח, שיוכלו לעסוק בתו"מ. כי לפי שיעור אמונה שלהם בשכר ועונש, כבר הגוף מרשה כל אחד לפי דרגה דיליה, לקיים.

מה שאם כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ להשפיע, בלי שום תמורה, אלא שהם רוצים לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', ולכבוד גדול יהיה להם אם יתנו להם לשמש את המלך, וכמו שכתוב בזה"ק הנ"ל, וזה לשונו "יראה דאיהו עיקרא, הוא שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט העיקר והשורש".

ומפרש שם בהסולם, ש"יש ג' אופנים ביראת ה':

א) דהיינו יראה מעונשים שבעוה"ז.

ב) שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו. אלא יראה שהיא עיקר, היא שירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל".

נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא "להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו".

וכאן מתחילה הגלות, היינו שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו תהיה בשלא על מנת לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע. והגם שהאדם יכול לכוף את עצמו, אף על פי שהגוף לא מסכים, כדרך שהאדם יכול לעשות סיגופים, אף על פי שהוא נגד הטבע, אבל זה שייך לומר על מעשים, זאת אומרת, בכדי שהאדם יעשה מעשים שלא לרצון הגוף, הוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הנקרא נגד רצון הגוף.

אבל הוא לא יכול ללכת נגד ההרגשה והשכל שלו, היינו לומר, שהוא מרגיש אחרת מכפי הרגשתו. למשל, אם אדם מרגיש שקר לו, או שחם לו, הוא אינו יכול לומר, שהרגשתו היא אינה אמת, ולהכריח את עצמו ולהגיד, שהוא מבין אחרת, מכפי שהשכל שלו מחייב, או שמרגיש אחרת, מכפי שהוא מרגיש עכשיו. הלא אין לו עצה אחרת רק לומר את מה שהוא רואה.

נמצא, בזמן שאדם רוצה לקיים תו"מ בעמ"נ שהוא רוצה להשפיע לה', הלא מטבע של הגוף הוא לא לעשות שום תנועה, אם הוא לא רואה, שתהיה לו איזה תמורה. אם כן אין לו שום אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

וכאן מתחילה הגלות, היינו היסורים, שכל כמה שהוא עובד, הוא לא רואה שום התקדמות. למשל, אם הוא בגיל עשרים, מצד אחד הוא יכול לומר, שכבר יש לו רכוש של עשרים שנה, שעסק בתורה ובמצות. ומצד שני הוא יכול לומר, היות שהוא כבר קיים תורה ומצות עשרים, ועוד לא הגיע, שתהיה לו היכולת לעשות משהו להשפיע, אלא הכל נבנה על היסוד של אהבה עצמית.

נמצא, שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו. אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שתהיה לו מציאות, שיוכל לצאת מתחת שליטתם.

נמצא, שאז תפלתו היא נקראת תפלה אמיתית, מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו. וזהו כמו שכתוב, "ויוציא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו". להיות שדבר זה הוא נגד הטבע, כנ"ל, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת. אבל היות שידוע, שאין אור בלי כלי, פירוש, שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון הוא הכלי המקבל את המילוי, ומשום זה, מטרם שהאדם נכנס לגלות, היינו אם לא רואה, שאין הוא בעצמו יכול לצאת מהגלות, אין שייך לומר שיוציאו אותו, כי הגם שצועק, תוציאו אותי מהמצב הזה, שבו אני נמצא, אבל אין זו תפלה אמיתית, כי מאין הוא יודע שלא יוכל בעצמו לצאת.

אלא דוקא בזמן, שהוא מרגיש את הגלות, שייך לומר כך, היינו שיתפלל מעומק הלב. כי בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:

א) שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.

ב) שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב.

ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.

נמצא, בזה שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית.

הבורא ברא רצון לקבל. זאת אומרת, הרצון הוא ממנו. הרצון לקבל הזה קיבל מילוי. המילוי לרצון לקבל זה הבורא עצמו. כאשר הרצון לקבל מרגיש את הבורא, הוא מרגיש טוב, וזה נקרא אצלנו "תענוג". אז מה חסר? חסר מה שכתוב כאן: "רצון אמיתי". כלומר הרצון שברא הבורא, הוא לא אמיתי. מה זאת אומרת? שהרצון הזה לא מורגש בנברא כרצון שלו. איך לעשות כך, שבאמת הרצון יהיה מתוך הנברא, זאת אומרת, שיהיה רצון, יש מתוך יש שהוא מאין?

לשם כך צריכים להכניס את הנברא למצבים כאלו, שהוא בעצמו יחפש וימצא רצון שלא היה כלול בו קודם. איך זה אפשרי? מאיפה הוא ימצא, ומאיפה יהיה לו הרצון הזה, שקודם לא היה בו, לפני שהוא מוצא אותו? זאת אפשר לעשות רק בצורה ההפוכה. כמו שהאור ברא את הכלי, כמו שהבורא ברא את הרצון, אז הנברא שמקבל לתוך עצמו גם אור וגם כלי, עכשיו משניהם בונה מתוכו רצון חדש. משניהם, לא מאחד.

יוצא שהנברא עובר תהליך של בריאת עצמו, או ליתר דיוק בניית עצמו- המילה בריאה היא אולי יותר מדי חריפה. הנברא עובר תהליך של בניית עצמו מאפס, מהעולם הזה עד עולם אין סוף. ובהתאם לרצון שלו, שהוא בעצמו תיקן, מצא, בנה בתוך עצמו, הוא נקרא "נברא". ולפני שהוא מוליד את הרצון שלו, הנברא לא נקרא נברא, הוא נקרא "טבע", דומם, צומח, חי, מדבר, הוא טבע, שכך השתלשל מלמעלה למטה.

מה שאם כן, מה הפירוש שהוא עולה מלמטה למעלה? זה הרצון לרוחניות, לבורא, שלא היה קודם, שלא היה קודם כלל בבריאה, אלא עכשיו נולד מחדש דווקא על ידי המאמצים שהאדם עושה בבירור בין הנקודה שבלב שלו, בין האור. ובין הרצון הבהמי שלו, בין החושך.

בהתנגשות בין שניהם בתוכו, על ידי המאור שמחזיר למוטב, על ידי האור המקיף, כשהוא מברר בהתנגשות בין האור והחושך אצלו, בין הנקודה שבלב והטבע שלו, הוא מברר שהרוחניות היא חשובה מגשמיות. הוא רוצה את הרוחניות, מתוך השוואה בין שניהם, וזה רצון שלא היה קודם.

ואז הרצון הזה הוא נקרא נברא. יתר הרצונות שהיו אצלו בצורה טבעית, זה טבע. ורק את הרצון הזה צריכים לתקן, עליו צריכים לעבוד, כל יתר הרצונות שהיו בו מלכתחילה, רצונות של דומם, צומח, חי, מדבר, אותם הוא לא צריך לתקן.

גם מה שאנחנו לומדים ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות", על רצונות לתאוות בהמיות, כסף, כבוד, מושכלות ורוחניות, אז אנחנו לא שומעים שם, לא קוראים שם, שצריכים לתקן רצונות לכסף, לכבוד, למושכלות. את הרצונות הללו לא צריכים לתקן על מנת להשפיע. אל לאדם להתעסק בכסף על מנת להשפיע לבורא, או בתאוות על מנת להשפיע לבורא, או במושכלות על מנת להשפיע לבורא, או בכבוד על מנת להשפיע לבורא. אין צורך בכך. האדם צריך לכוון לבורא את הרצון שמעליהם, את הרצון שאליו, ולא לשום דבר אחר.

לכן הקבלה לא עוסקת בתיקון מידות, אין דבר כזה, זו גישה לא נכונה. זו גישה עממית, כי רוצים שהבהמה הזאת תהיה יותר נוחה לציבור, ולכן בגלל זה מכניסים לה איזה חינוך כזה, שתדע שזה לא טוב. אבל אין דבר כזה תיקון מידות. למה? כי מידות זה דבר בהמי, יש פרה שהיא כאילו יותר שקטה, ויש כזאת שמאולפת. אותו דבר גם באנשים, אני נולדתי עם אופי פרוע, ויש כאלה שכל עוד לא מזיזים אותם, הם לא זזים. לא את זה ולא את זה צריכים לתקן, ולא ניתן לתקן.

אלא צריכים לתקן את היחס לבורא, זאת אומרת, את הרצון שנולד ממטה למעלה, אותו צריכים לתקן. הוא נקרא הרצון האמיתי, שהבורא לא נתן, אלא הנברא בעצמו מוליד אותו מתוך ההתנגשות של המחשבות וההתנגשות של הסתירות והספקות, שממש לא מוצא בעצמו מה לעשות, איך להתנהג, איפה למצוא את עצמו.

כי סך הכל הרצון הזה, שהאדם מוליד בתוך עצמו מתוך היגיעה, הרצון הזה נולד משלושה גורמים: מהניצוץ שיש בתוכנו שנקרא הנקודה שבלב, מהלב שלנו בעצמו שזה האגו שלנו, כל הטבע שלנו, ומהאור המקיף שמאיר עלינו. וללא האור המקיף, שאנחנו מושכים על ידי הלימוד, ורצוי לימוד בקבוצה, שיהיה יותר בחוזק, אז לא היינו יכולים לברר את הרצון הזה, ולהוליד אותו כל פעם בצורה גדולה יותר ויותר. יותר גדולה משמע, שמשתוקקים לאלוהות על מנת לקבל.

ורק אחרי זה, שההשתוקקות לאלוהות על מנת לקבל מגיעה למצב שהיא ממלאת את כל מהות האדם, זאת אומרת שהיא שווה לכל יתר הרצונות הטבעיים שיש לו, לתאוות, לכסף, לכבוד, למושכלות, והאדם מדכא אותם, עד כדי שהוא חי רק בהשתוקקות לרוחניות, לאלוהות, הוא אינו יודע מה זה אבל לזה משתוקק. אם הוא מגיע למצב כזה, "עד שלא מניח לי לישון", אז הוא מקבל את תיקון המסך, והרצון הזה עם המסך כבר משמש לו כספירה הראשונה. זאת אומרת, הרצון המתוקן הראשון בנשמה שלו.

אם כך כל פעם אנחנו צריכים לדאוג לרצון, ולא חשוב לנו אם הרצון הזה הוא בדיוק על מנת לקבל, או על מנת להשפיע, רק שיהיה מכוון, לא לאיזה מין לבושים שבעולם הזה, אלא כלפי מעלה. ואז נקבל עליו תשובה.

שאלה: הרב"ש כותב "שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה". איך אדם יכול לתת את היגיעה בדבר שלא קיים בו ושאין בו תפיסה בכלל?

רוחניות משיגים בצורה אחרת ממה שמשיגים כל דבר בגשמיות, לכן זו בעיה. ככל שהאדם יותר מפותח בשכל, כך קשה לו יותר להתקדם ברוחניות. אם נביא לכאן פרופסורים, מדענים, והיו אצלנו הרבה כאלו שבאמת יש להם גישה מתוך הטבע, יש להם גישה מדעית לחיים, הם בדרך כלל לא נשארים, הם עוזבים.

למה הם עוזבים אותנו? כי בחור עם שכל, שעובד על איזה פיתוח, מה קורה לו? הוא רגיל לתהליך שקורה כאן בעולם הזה, וחושב שאותו התהליך קורה גם ברוחניות. שאותה הגישה, שאותה צורת ההתפתחות שקיימת בהשגת איזה דבר בעולם הזה, במדע או בחיים שלו, קיימת גם ברוחניות, וזו גישה לא נכונה. ברוחניות הגישה היא הפוכה. אנחנו לומדים על זה מתוך שמלכות דעליון הופכת להיות כתר דתחתון, שהגרעין חייב להירקב כדי שיצא ממנו משהו חדש, וכן הלאה.

זאת אומרת, אם האדם צריך להתקדם ברוחניות לפי השכל, אז ככל שהוא הולך ומתקדם כך הוא נעשה יותר טוב. הוא מתחיל כבהמה, ולומד יותר ויותר תורה, קבלה והכל, הוא נמצא בקבוצה, מדבר על היופי שיש כאן, ולכן הוא צריך להיות יותר טוב, ויותר מתאים לזה, עד שהוא זוכה באמת להגיע לרוחניות. כי כבר מגיע לו, הוא עבד על זה חזק, הוא השתפר.

האמת היא שזה הפוך, ככל שהאדם יותר מתקדם, כך הוא מגלה יותר שהוא נמצא בשקר, הוא מגלה יותר שכל העולם סביבו נמצא בשקר, כל הקבוצה וכל החברים, ורואה את הכל הפוך, ויותר מגיעים לו הדברים האלה, בקושיות פרעה של מה ומי: "מי ה' אשר אשמע בקולו" ו"מה העבודה הזאת לכם", זה לא מתקבל על הדעת, זה נמצא כל כך בסתירה לשכל הבריא.

אני יודע על עצמי, שיצא לי רוק מהפה מהוויכוחים עם הרב, אני כמו שור כזה, כמעט תפסתי אותו ככה. כי אני רגיל לפי מה שלמדתי ולפי הטבע שלי, ואני יודע שאם נותנים לי לעבוד, אני מוכן לעבוד, רק שיתנו לי משהו כדי לראות שזה מגיע לי. וכאן זה הפוך. וגם לא היו לי דוגמאות, כי כשהגעתי לשם, זה היה שטח מת לגמרי, היו חסידים שמתפללים והולכים. אז היה מאוד קשה, גם לא היו המאמרים האלו של "שלבי הסולם", הרב"ש התחיל לכתוב את המאמרים האלו אחרי חמש שנים שהייתי אצלו.

דרך ההתפתחות היא דרך הפוכה. אדם שלא מכניע את עצמו בסופו של דבר, לא יכול להתקדם. וזאת בשכל אי אפשר להבין. זאת אומרת, כל פעם תהיה לו סתירה בין ההרגשה והמחשבה, כל פעם. ואין מה לענות לעולם, כל אחד שיבוא מהרחוב יגיד לו "תראה, זה לא נכון, זה לא מתקבל על הדעת". נכון, כי הרצון אמיתי להיכנס לרוחניות צריך להיות החיסרון האמיתי, הרב"ש לא כותב על סתם רצון, הוא כותב על חסרון. ההבדל הוא בכך שהאדם מרגיש שאין לו כלום, והוא ההפך מהרוחניות, הוא עכשיו לא מרגיש מה זה ההפך, ולא מגיע לו את זה. הוא נמצא במצב מיואש, תחת שליטת הפרעה שלו, בחושך מצרים- ואז הוא יוצא.

עד שהבורא לא מתיש את האדם, ולא מנענע אותו כך עד ששום דבר לא נשאר בו, הוא לא נותן לו להיכנס בפנים. אני אומר את זה מראש. מי שלא מרגיש כוחות, זה גם טבעי שעכשיו לא מרגיש אותם. אתם לא יודעים עד כמה שזה קשה. פשוט מאד. אתם לא יודעים. זו באמת טובה גדולה שלא יודעים, אחרת היו בורחים.

אבל מי שילך ולא יסמוך על השכל שלו, כי השכל שלו שייך לעולם הזה, אלא ילך ממש בצורה שהמקובלים אומרים, יעשה מה שהם אומרים לו, כי זה טבע אחר, טבע שני. אם אדם רוצה להיות כמו בורא, רוצה להחליף את הטבע שלו לטבע של הבורא, אז זו שיטה שהוא לא יכול להשוות אותה למה שהוא רגיל בטבע דעולם הזה. זה פשוט לא הולך, אלו לא אותן המדידות.

האדם יכול למדוד על מנת לראות עד כמה שהוא בכלל לא תופס, עד כמה שהוא לגמרי לא מסוגל להבין מה קורה, אבל לא יותר מזה. וההפך, איפה שנראה לו שהוא מתקדם ומתחזק וברוך השם, שם יכול להיות שהוא פשוט נמצא בשקר.

שאלה: האם האדם חייב להמשיך לייסר את עצמו, בלבדוק את זה עם השכל?

לא, האדם לא צריך לייסר את עצמו.

שאלה: אני מתכוון לכך שהאדם לא יכול לבטל את עצמו במובן השכלי ולהגיד: "טוב עכשיו אני אעשה מה שכתוב כי ככה זה", אלא הוא חייב לעשות את הבדיקה הזאת כל רגע מחדש.

כן, עליו לעשות בדיקה מחדש. הוא יצטרך לעשות בדיקה מחדש, כי אם הוא לא יעשה בדיקות והתנגשויות בין הנקודה שבלב, שזה בא לו מלמעלה, מהטבע הרוחני, ובין כל הלב שזה הטבע הגשמי, אם לא יעשה התנגשויות, הוא לא יברא בתוך עצמו רצון חדש אמיתי, שזה נקרא נשמה. כי הרצון הזה נברא דווקא מתוך הסתירות. זה החיסרון האמיתי, מה שנברא באדם, מה שהבורא לא ברא, מה שאנחנו צריכים כאילו לברוא בעצמנו. הוא נברא מתוך הסתירות. ואם האדם מפענח אותן נכון, באור המקיף שבא, אז כל פעם הרצון הזה יותר ויותר גדל, עד שתופס את כולו. ובמקום כל הרצונות לטבע הזה, יהיה לו רצון לטבע השני, ואז הוא נכנס לרוחניות.

שאלה: איך האדם ניגש לדבר כזה, ליגיעה בלהשפיע?

אל דאגה על יגיעה דלהשפיע. אדם עכשיו יכול לחשוב על השפעה, אבל זה לא שייך אלינו. אנחנו צריכים ללמוד, ומתוך הלימוד בא המאור והוא מחזיר למוטב. אם אתה עכשיו חושב על השפעה, אז אתה צריך להיות עכשיו אלף קילומטר מכאן, כמה שיותר רחוק. מה אתה משוגע? אנחנו לא צריכים לאנוס את עצמנו, כאילו לחשוב על השפעה. זה אונס כל כך גדול עלינו, וכל כך לא טבעי, שאדם בזה פשוט- לא שלא מוצא שום טעם, אלא זה גם לא נותן לו אפשרות לעשות שום תנועה.

הרצונות באים מלמעלה, אל לנו לנסות לברוא אותם מבפנים בכך שנגיד "אני רוצה להשפיע". ואם נגיד אלף פעם, זה יעזור? וחוץ מזה, מאיפה נגיד את זה? סתם מהפה, אם כך נפעיל טייפ שיגיד.

אנחנו מתוך עצמנו לא יכולים להוציא שום דבר. הנקודה שבלב היא מלמעלה, הרצון הכללי שלנו שנקרא "לב" הוא מלמעלה, האור המקיף הוא מלמעלה. רק היגיעה, ההתנגשות של כל ג' התנאים בנו, הכוחות, מולידה רצון אמיתי לרוחניות. אם כך האדם צריך ללחוץ. לא סתם כתוב "כל מה שבידך ובכוחך לעשות עשה".

לכאורה זו עצה טיפשית שניתנת לטיפש, אדם אומר "תגידו לי מה לעשות, אני מוכן לעשות", ואומרים לו "תעשה מה שאתה רוצה, רק תעשה". זאת חכמה אלוהית. איך האנשים הכי חכמים שיודעים את כל הטבע, שיודעים מה הן הנשמות, שיודעים על הכול, מייעצים לנו דבר כזה? הם מייעצים לנו כך, מפני שזו באמת העצה הנכונה.

שאלה: זאת אומרת שהדרך הולכת ונעשית קשה, וככל שהאדם משקיע, כך הדרך הולכת ונעשית קשה?

האמת שהדרך לא צריכה להיות קשה, ככל שהאדם הולך קדימה. זה תלוי איך הוא רואה את זה. אני הייתי ארבע שנים בחיל אויר, ואני שומע שעד היום, מתקבלים לחיל האוויר, לקורס טייס או לכל מיני קורסים שקרובים לזה, רק אחד מכמה אלפים. אנשים הולכים לזה, למרות שזה קשה, ודווקא ליחידות שבהן צריכים להזיע חזק, אפילו היום, שאין מורל ואין כלום.

זאת אומרת, האדם לא מפחד מיגיעה פיסית, הוא מפחד שכנגד היגיעה הפיסית, הוא לא ייתן מענה לגוף, בשביל מה הוא עושה את זה. אם נשאל רופאים, או כל מיני מומחים, כמה כוחות זה עולה לנו לאכול, או לשכב. הם יגידו שאנחנו מבזבזים המון קלוריות. אבל אנחנו מקבלים תענוג, אנחנו מקבלים הצדקה על מה שאנחנו עושים, ולכן זו לא נחשבת אצלנו ליגיעה גדולה. אותו הדבר כאן, אם האדם מצדיק את העבודה הזאת, אז בשבילו זו לא עבודה.

כאשר אני אומר למישהו שאני קם בשלוש בלילה, אז האדם בחוץ מסתכל עלי, ותוהה מה קרה? ובכל זאת רואים שאנשים קמים, זאת אומרת יש להם איזו מין הצדקה לזה, הם מקבלים משהו. או להיות בצאן, או להיות בדרגה אחרת שנקראת "אדם". אז זו לא בעיה של קושי, זו בעיה של תשובה יחד עם הקושי, מה האדם אומר לעצמו.

שאלה: הקושי הוא שהאדם הולך ומגלה את האמת, והיא כנראה לא נעימה. במקום להתחיל לראות שהוא נהיה יותר נחמד, הוא מגלה שהוא נעשה יותר גרוע. לכן יותר קשה לו להחזיק בדרך, כי הוא נותן מאמצים ורק רואה שהוא יורד. אז איך להחזיק מעמד? ויותר מזה, איך לראות את החברים שכאילו פתאום נעשה להם קשה?

בעל הסולם מתאר את זה בצורה כזאת: הוא אומר, אדם שיותר ויותר מתקרב, רואה שלפניו קיר. והקיר הזה, הוא הבורא בעצמו, והאדם לא יכול לעבור אותו. מה יכול להחזיק אותו? רק החברה. בעל הסולם כותב על כך במאמריו על בחירה חופשית. הוא אומר שהאדם יכול לעשות רק דבר אחד, כל היתר הבורא עושה. אדם יכול להתלונן, לצעוק, להגיד מה שהוא רוצה. הבורא משאיר לו דבר אחד, חברה. לכן אם אדם יעשה סביבו חברה חזקה שתחזיק אותו, אז הוא כן יחזיק מעמד, ואם לא אז לא. אין ברירה אחרת. מי שבורח מזה, יש לו אפס תקווה, ממש כך. תקרא מאמר, ברוך השם יש לנו מאמרים שנכתבו על ידי מקובלים, לא אני כתבתי אותם.

תראה מה שהוא כותב, אני כאילו לא צריך להגיד שום דבר אחרי זה. הוא כותב שהבוחר כל פעם בחברה יותר טובה, שיותר מכוונת אותו לרוחניות, הוא מתקדם. לכן האדם צריך לדאוג כל רגע לא על עצמו, אלא על החברה שהוא נמצא בה. או לדאוג איפה יש חברה שהיא יותר קרובה לרוחניות, שהוא יכנס בה, רק על זה הוא צריך להסתכל. כל הזמן עליו להסתכל סביבו: "האם ליד החבר הזה יותר טוב, אולי ליד ההוא, אולי ליד ההם, אולי פה יותר טוב?".

רק את זה הוא צריך לראות, איך הוא יחזק את החברה שהיא תהיה כל כולה כמה שאפשר יותר רוחנית. לאכול כדי להגיע לרוחניות, גם לקפוץ, גם ללמוד, גם לסדר משהו, גם לעשות תיקונים, לא חשוב מה. כי בסופו של דבר כדי להגיע לרוחניות, האדם רוצה להיות כמה שיותר איתם, ואז הוא יותר מתקדם. בעל הסולם כותב שזה הדבר היחידי שיש לנו. הדבר היחידי. יש כאלה שאומרים "איזו חברה?", "איזו קומונה?", וכל מיני דברים כמו "ללמוד זה משהו אחר, אבל החברה?". לי אין מה לענות לאדם שכנראה עדיין לא שומע.

שאלה: איך אדם יכול לחזק את החברה, אם החברה, הקבוצה נמצאת בירידה, בפחות השקעה?

קבוצה יכולה להיות בירידה או בעליה, זה לא חשוב. זה שהיא נמצאת בירידה זה יכול להיות מצב עוד יותר טוב, יותר אמיתי ממצב של עליה. בעליה האדם משקר לעצמו שכאילו יש לו משהו. נתנו לו מלמעלה טיפת מתיקות ואז הוא כמו תינוק שמרגיע את עצמו. אבל בירידה הוא לא מרגיע את עצמו, הוא רואה מי הוא לעומת הרוחניות, הוא מרגיש את עצמו רע. האם לזה אתה לא קורא ירידה?

תלמיד: לא.

אם כך, למה אתה קורא ירידה?

תלמיד: לכך שכתוצאה מהירידה מגיעים למצב של חוסר השקעה, למצב שמשקיעים פחות. נכון, שאלו הן הרגשות שבאות בזמן ירידה, אבל זה הזמן להשקיע, זה לא הזמן להגיד: "או קיי, אז אני עכשיו בירידה".

בירידה האדם לא יכול להשקיע.

שאלה: כי זה קשה?

זה לא קשה, זה בלתי אפשרי.

תלמיד: אבל החברה עוזרת.

איך החברה עוזרת בירידה? בכך שהאדם מנתק את השכל שלו. אתה בדרך כלל חכם, אבל אם תעשה מה שהם עושים, אז אתה עולה. אפילו שהם נמצאים בירידה, אתה עולה. אין כאן ברירה, אתה מבין?

יש לי בעיה, אני כבר כמה פעמים אמרתי את זה: אנחנו רוצים לבנות חברה גדולה, כי המקובלים כותבים שחכמת הקבלה חייבת להתפשט בכל העולם, אז אני כאילו הולך לעשות מה שהם אומרים. כי ככל שהחברה יותר גדולה, ומתפשטת למיליונים, זה יותר טוב. זה מצד אחד.

מצד שני, ככל שהחברה יותר סגורה ויותר חזקה, זה יותר טוב. יש התפשטות ברוחב, שזו השגחה כללית, ויש קבוצות קטנות חזקות, שכל אחד בתוך הקבוצה הזאת יכול לקפוץ מעלה, שזו השגחה פרטית. ויש סתירה בין זה לזה. ואני מרגיש גם כן כל פעם, שמצד אחד אנחנו הולכים ורוצים להצטמצם, לסגור את עצמנו, לעבור למקום מבודד, כאילו מבודד, ומצד שני אנחנו צריכים לפתוח את עצמנו לכל העולם. יש כאילו סתירה בין זה לזה, אין מה לעשות, כך הוא האדם.

אין ברירה, על האדם להכניס את עצמו לחברה. מי שרוצה לעלות, חייב להיכנס יותר לחברה פנימה, וכל הזמן לשפר את החברה. הוא לא יכול להחליף, ולהיות כאן היום, ומחר בין החסידים, ואחר כך בין הכיפות הסרוגות, ואחר כך לצאת קצת לטבעונים, ואחר כך לירוקים, אולי לכחולים, לא יודע מה, וחוזר חלילה. אלא מדובר על כך שהחברה שהאדם נמצא בה, שפחות או יותר מכוונת למטרה, שיעשה אותה עוד יותר ועוד יותר לכיוון, על ידי היגיעה שלו.

ורק שיעבוד לחברה, זאת אומרת שאם הוא עובד על עצמו, אז לפי מה שבעל הסולם מסביר ב"מאמר החירות", אין במה לעבוד. יש לנו מצע, חוקים שבהם המצע מתפתח, תנאים סביבתיים, וחוקים שהם מתפתחים. אלו ארבעת הגורמים להתפתחות הנשמה. ומתוך ארבעת הגורמים האלו, אנחנו יכולים להשפיע רק על גורם אחד, שהוא התנאים הסביבתיים. אז אם תשפיע עליהם, יהיה לך יותר טוב, ואם לא אז לא.

שאלה: הרב כותב פה: "ותעל שוועתם", אחרי זה, ששמיעת התפילה הייתה על "נאקתם" ואחרי זה "ויאנחו" - לא הבנתי את ההבדל?

אלו שלבים כשאדם מגלה את עצמו בתוך עולמו. האדם בא ולומד ומשתתף בכל מיני דברים, וככה לאט לאט הוא מתחיל להרגיש כל מיני שינויים שבו. שינויים באמת לא כל כך נעימים. לפעמים טוב לו עם החבר'ה, לפעמים הוא לא יכול לסבול אותם, לפעמים הדרך היא מושכת, לפעמים הוא רואה שזה ממש תפל ולא יוצא כלום.

מכל ההתנגשויות האלו יש לו כל מיני קושיות, יש לו כל מיני דברים. בסופו של דבר הוא צריך להגיע למצב כמו שכתוב בהגדה: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, ההתקדמות באמת היא, עד כמה האדם רואה את עצמו יותר משתוקק לרוחניות, ויותר רואה שזה לא מגיע, ולא יכול להיות שפעם הוא ישיג רוחניות. אלו שני קצוות מנוגדים. אתה מבין עד כמה שזה קשה? זה קשה לסבול, אנחנו בורחים מלהרגיש את הסתירה בין שני הדברים האלה כל הזמן.

כי אנחנו לא יכולים להיות ממש בין שני הדברים האלה, הם יותר מדי כואבים. אבל הפריצה לרוחניות היא אחרי שהאדם מרגיש "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", שאין לו שום תקווה לרוחניות. אבל המשמעות שאין לו שום תקווה היא, שהוא רוצה אותה, ורק אותה, את הרוחניות הזאת, ואין לו שום תקווה אליה.

שאלה: אם כך, כשהרב"ש כותב "ויאנחו", הוא מתכוון לכך שזו התפילה מלמטה למעלה?

זה נקרא החיסרון האמיתי. ואז את התפילה הזאת, זאת אומרת את החיסרון הזה, הבורא שומע. מה זאת אומרת "שומע"? זהו חיסרון שאפשר כבר למלא אותו. אנחנו צריכים לגדל חיסרון, עד לגובה שהוא יהיה יותר מהעולם שלנו, שאיתו נפרוץ דרך המחסום, נצא לרוחניות. חיסרון לרוחניות חייב להיות יותר מכל החסרונות שלנו לגשמיות.

שאלה: אם כך החיסרון הזה, הוא לא מהעולם הזה?

זה חסרון שלאט לאט מתרקם באדם, הוא כאילו אוסף אותו, על ידי כל מיני יגיעות קטנות. זה נקרא שהוא עובד בלבנות "פתום ורעמסס", בעבודת מצרים מה שנקרא, "בפרך".

שאלה: האם זו תקופת ההכנה?

זו תקופת ההכנה, ודאי. אתה עכשיו התחלת בזה לעסוק.

שאלה: האם זה פה בעולם הזה?

כן, ודאי בעולם הזה. עד המחסום זה נקרא "העולם הזה".

שאלה: אומרים "כל מה שבכוחך לעשות, עשה" ואחרי זה התחלנו לדבר על הגורם היחידי שהאדם יכול להשפיע עליו, והוא החברה.

החברה זה הגורם היחידי שהאדם יכול להשפיע עליו, ושיכול להשפיע על האדם.

שאלה: אז אפשר לפרש את המשפט הזה במשמעות של "לך תשפר את החברה"?

כן. כך בדיוק. כפי שרב'ה כותב שם במאמרים הראשונים. שהאדם צריך להאמין, זאת אומרת לראות, האם החברה שהוא נמצא בה מקדמת אותו, האם היא מתקדמת לכיוון הנכון. אחרי שעשה כך, אז הוא צריך להשפיע לחברה. אבל אחרי שהוא משפיע לחברה, הוא צריך גם להכניע את הראש לקבל מהחברה. יש פה עבודה, שהחברה היא כמו מנגנון, שדרכו יהיה לאדם מה שהוא רוצה שיהיה לו, אבל דרך זה שהוא משפיע לחברה.

זה הפתרון. בעל הסולם מסביר זאת בצורה מאוד מדעית, יפה וברורה "במאמר החירות".

שאלה: איך לאזן את שני הדברים עליהם דיברנו?

מצד אחד, נראה שכל מקובל לאורך הדורות, בכל דור ודור, רצה להסתתר. היו כמה תלמידים שלמדו בשקט, בצניעות, איש לא ידע ולא ראה, הם עבדו יחד, אכלו יחד, למדו יחד, זהו. זו המשיכה האמיתית. גם בעל הסולם רצה כך לעשות. מפולניה הוא סחב מכונות לעיבוד עורות, ורצה לעשות מפעל לעיבוד עורות. הוא חשב שהם יהיו פועלים פשוטים, ואף אחד לא ידע מהם, שהם עוסקים במשהו, כי עבודה בעור זו העבודה הכי מסריחה, הכי קשה. כתוב: "אי אפשר לעולם בלא שם ובלא בורסקי". "בורסקי", זה המקום שמעבדים בו עורות. אבל, "אוי לו למי שאומנותו בבורסקי". כך כתוב בגמרא, שזו העבודה הכי זוועתית ונוראה.

אז בעל הסולם חשב שהוא דווקא ילך לעבוד בזה. רק תתארו לעצמכם, דיין בוורשה, היה לו כבר תואר של דיין בוורשה, מקובל, שחושב להביא מכונות לעיבוד עורות, לקחת כאן חמישה, עשרה תלמידים, לא יודע כמה, שימצא בירושלים, ולפתוח מפעל לעיבוד עורות, כדי שאף אחד לא ידע שבזמן העבודה הם גם לומדים. וכך תהיה כזאת קומונה קטנה, גם עבודה וגם לימוד. זה היה כל הכיוון שלו. כל המקובלים עשו כך סביבה.

זה טבעי שאנשים על ידי הלימוד הזה מחפשים איך יותר ויותר להתחבר. הלימוד עצמו אם הוא לכיוון הבורא, הוא חייב לחבר את כולם לאחד, גם בצורה נפשית וגם בצורה גופנית יחד. עד כדי כך שהיו האשמות נגד בעל הסולם שהוא קומוניסט וכל מיני דברים, כי הוא גם כתב מאמרים על זה, ואז הלשינו לאנגלים שהוא בכלל בעד הקומוניזם. זה היה בשנות השלושים.

מצד אחד, כאילו יש כוח שמרכז את כל האנשים אלו, בקבוצה כמה שיותר קטנה. אבל מצד שני, אותו הכוח שמרוכז בקבוצה כמה שיותר קטנה, חייב לדאוג להפצה, ובלי שהוא מאבד מערכו בזה שהוא מלוכד, הוא חייב לעבוד מתוכו החוצה. אבל להשתדל שהמבנה שלו, שהוא כל כך מלוכד, כל כך סגור בפנים, לא ישפיע מהסגירות שלו כלפי חוץ. צריך לדאוג, גם לזה וגם לזה. אבל גם לדאוג שהאנשים שלא מסוגלים להיות בפנים, אם אפשר לדאוג לכך, שיישארו בחוץ. יש אנשים שלא מסוגלים לעבודה כל כך חזקה בקבוצה, שלא יכולים לוותר, אז הם יכולים להישאר בחוץ, ובאיזושהי צורה להיות קשורים לחברה.

זה קשה, "הבעל שם טוב" הצליח לעשות את זה. הוא בנה חסידות, בנה "חדר", ובאמת יצאו משם כמה עשרות תלמידים מקובלים, כל האדמו"רים הראשונים של רוסיה, פולניה, יצאו משם. ואז הוא יסד את החסידות, זאת אומרת, לעצמו הוא בנה מקובלים כשלושים איש, ולעם הוא נתן משהו אחר. הוא נתן להם צורה חיצונית להידמות למקובלים. שהאדם ילך עם לבוש מיוחד, שיעשה סעודה ביחד עם האחרים, ישתה לחיים, כל מיני דברים כאלה שלא היו קודם. קודם היה סתם, ככה יבש.

כל המנהגים האלו שמקובלים היום בחסידות, זה הבעל שם טוב ממש הכניס לתוך העם. גם בתוך המנהגים האלה יש הרבה התאמה לרוחניות. למה עושים את זה? כדי שאנשים שמתחילים לשאול, יתקרבו לזה יותר, וגם המנהגים בעצמם דומים במשהו למה שהמקובלים עושים, אבל בגשמיות. גם הם יושבים ואוכלים יחד, גם עוזרים, גם יש כל מיני מנהגים בתפילות, בכל מיני דברים. זאת אומרת, החסידות היא הבעה חיצונית וחלקית ממה שהמקובלים עושים בפנים.

שאלה: האם גם כיום צריך להפיץ לציבור כך?

זאת עשה "הבעל שם טוב", כלפי היהודים הדתיים, שהוסיף להם עוד קצת מִנהגים שמתאימים לרוחניות, וזה נקרא "חסידות". לנו אין שום קשר לזה. בשביל מה אנחנו צריכים את זה. אנחנו הולכים להפצת חכמת הקבלה עצמה, לא להפצת מִנהגים, אנחנו צריכים לפרסם בקרב העם את החכמה עצמה.

המקובלים כותבים שבימינו כל אחד חייב, כפי שלמדנו בהקדמה ל"עץ החיים" של האר"י. לפיכך כפי שהוא כותב אנחנו חייבים לפתוח בתי מדרשות, כדי שהחכמה הזאת ממש תפרוץ החוצה, ותמלא את כל הרחובות. אם הוא אומר, שאנחנו חייבים, אז אני מקבל את זה כפקודה. לא רק הוא אומר, אנחנו יכולים לקרוא מה כותבים על כך כל יתר המקובלים. יש לנו ספר שנקרא "לראות טוב", ושם כתובות אמרות של כל המקובלים על זה.

יוצא שאין לנו יותר מלימוד ועבודה בקבוצה. עניין הלימוד הוא ברור לפי מה שבעל הסולם כותב, במיוחד באות קנ"ה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". על עניין העבודה בקבוצה הוא כותב במאמר ב"מאמר החירות", שזה הדבר היחידי שאנחנו יכולים להשפיע על עצמנו דרך החברה. ועל השפעה לזולת על ידי הפצת חכמת הקבלה, הוא כותב באותיות האחרונות של "הקדמה לספר הזוהר", וגם בהקדמה ל"עץ חיים". ויש את מה שכתבו כל יתר המקובלים. יש לנו כאילו שלושה, ארבעה דברים, שבהם אנחנו צריכים להשקיע את עצמנו.

שאלה: מה בעניין הבית השלישי?

אני לא יודע מה זה הבית השלישי. בית זה נקרא "כלי". אנחנו בונים את הכלי הזה שנקרא "בית".

שאלה: בית שלישי חיצוני?

הבית השלישי בחיצוניות לא מדאיג אותי, אני לא הולך להיות קבלן. מה זה נקרא לבנות את הבית השלישי? אני לא מבין את זה, מה לעשות בחיצוניות? סתם לבנות? מה זה יעשה? ניתן לעשות את זה אם רוצים, אבל מה יהיה מזה? אנחנו רוצים לבנות בעולם הזה משהו שהוא יהיה דומה לרוחניות.

אם עדיין בעולם הזה אין התאמה לרוחניות, כי אנחנו עוד לא עשינו את זה בתוכנו, אז מה זה יעזור לנו לבנות עוד בנין אחד? אתה חושב שבית המקדש הוא כל כך יפה? מה כאן יפה כל-כך? זהו מבנה מאוד פשוט, קירות וכמה עמודים, קצת למעלה וקצת למטה, שולחן, דברים מאוד פשוטים. יש לי דיסק שבו בית המקדש מצויר יחסית נכון. אין שום דבר.

מה אנחנו רוצים לעשות מזה? האם אנחנו יכולים לעשות מזה מוזיאון כדי להביא תיירים. היום הם לא באים, אז אין בשביל מה לבנות. מה נעשה עם זה אני לא מבין. בבית המקדש שאתה תבנה לא יהיה שום כוח רוחני. כמו ש"אל-אקצה" עומד שם, כך יעמוד בנין אחר, שנקרא "בית המקדש", ומה הלאה? אתה רוצה לאסוף כסף אולי, לא? אני מכיר אותך. לזה יתנו כסף.

שאלה: האם יכול להיות מצב שמישהו מזין את הקבוצה, משפיע לה לא נכון, והוא מקבל אחרי זה ממנה תמונה לא נכונה. זאת אומרת יכול להיות מצב שמישהו טועה בדרך שהוא משפיע?

כן. ודאי שיש. קבוצה שאין מעליה ראש, לא יכולה להתקדם. בכלל כל הרוחניות בנויה בצורת פירמידה מאוד ברורה, נגד הדמוקרטיה בצורה מוחלטת, אין דמוקרטיה. דמוקרטיה זה סתם צאן, שכולם הם בראש אחד ואף אחד לא בולט, פשוט אין כיוון ואין כלום. לכן אתה יכול לראות שאני צועק לפעמים. מצד אחד זה לא טוב, מצד שני, אני לא חושב שבצורה אחרת זה אפשרי.

זאת אומרת, לא יכולה קבוצה להתקיים, והעולם להתקיים, אם אין בכל פרט משהו שקובע, מישהו שקובע.

שאלה: בכל פרט?

בכל פרט, בכל קבוצה קטנה או יותר גדולה, או חברה, או מדינה. לא יכול להיות אחרת. לקבוע צריכים באמת בכוח. כי מה זה נקרא לקבוע? שיש תחתיך אנשים שהם לא מבינים ולא מסכימים ולא רוצים, לפי הטבע. לא שהם בכוונה כאלו, אלא לפי הטבע. אבל הם מסכימים ללכת לפי הכיוון, רק לא מסכימים מצד הטבע שלהם לציית לדברים שצריכים. אז כאן בכוח צריכים להכניס אותם.

זה כמו מה שרועה צאן עושה. אז באין ברירה גם הבורא איתנו ככה, וגם בקבוצה חייב להיות ראש. ועל ידי לפעמים לחץ לא יפה ולא נעים ואכזרי, כך זה מתקיים בדרך כלל. זה בדוגמא מרוחניות. אם אתם רוצים דוגמאות אחרות? אז בבקשה, בוא נעשה כך שאני אעזוב כאן את המקום לכמה חודשים, ונראה מה יהיה.

זה פשוט בלתי אפשרי שזה יתקיים, העולם חייב להיות בנוי רק כך. כל מבנה שלא יהיה בהתאם לזה, לא יתקיים. לכן גם בכל קבוצה, רוצים או לא רוצים יש איזשהו מוביל אחד או שניים, אחד בדרך כלל חייב להיות, וצריכים לקבל את זה כצורה הנכונה. או לכל תפקיד מישהו אחראי.

שאלה: לפעמים אני עושה שיפוט, ואין לי ניסיון, אני רואה שמישהו משפיע נכון ומישהו עושה לא נכון. השאלה האם בכלל אני יכול לעשות את זה?

האם אתה יכול להעביר ביקורת על ראש הקבוצה או על הרב?

שאלה: לא, על חבר בקבוצה.

על חבר זה משהו אחר, גם כן. על ראש הקבוצה ועל הרב האדם יכול להעביר ביקורת, גם על הבורא. מה זאת אומרת יכול? זאת אומרת באיזה צורה הביקורת שלו תהיה יצירתית, שהוא יצא מזה ברווח. ביקורת חייבת להיות. גם בעל הסולם אומר לנו, עשרים ושלוש וחצי שעות בעבודה וחצי שעה ממש בביקורת. אנחנו רואים שבלי קו שמאל דבר לא נעשה. אבל מתי האדם נכנס לקו שמאל? מתי הוא הולך לביקורת? מתי הוא הולך לבקר את הקבוצה, את הרב? כשהוא בטוח שהביקורת שלו לא תחליש אותו ולא תזרוק אותו מהקבוצה.

אז יתכן שהאדם באמת יכול לראות דברים, שאותם הוא יכול לתקן, כפי שדיברנו שהוא בא לחברה והוא חייב לדאוג שהיא תהיה יותר טובה, לתקן אותה. או אם הוא לא מתקן אותה, אז הוא נכנע תחתיה, אחרי הביקורת, אמנם שראה שהיא לא טובה במשהו, אבל בכל זאת הוא נכנע וממשיך איתה. אחרת הוא יוצא בחזרה לחיים הבהמיים, הדלת פתוחה תמיד.

זאת אומרת ברוחניות תמיד יש שני קוים שנמצאים בסתירה, תמיד יש שתי גישות, אפשרויות. הבעיה היא איך האדם ניגש לבירור, והוא חייב להיות בבירור, כי מתוכו הוא בונה את הקו האמצעי, שזה נקרא "אדם", שזה נקרא "נשמה". זו חובה, איש לא לוקח ממנו את זכות הבחירה והאפשרות לבקר, אבל שזה יהיה בצורה כזאת שהוא ימשיך להוסיף, גם לחברה בצורה נכונה וגם לעצמו בצורה נכונה. לכן נכנסים מקו ימין לקו שמאל, לוקחים משמאל אחרי הביקורת דברים, סוחבים בחזרה לימין, וחוזרים לאמצע. זו העבודה שצריכים ללמוד, וזה לא פשוט.

לכן רב'ה אומר במאמרים הראשונים: מי שלא יכול להכניע את עצמו כלפי החברה, אחרי שהוא נמצא בה, אז אין לו מה לעשות, פשוט הוא לא יוכל להתקדם. וכדי להישאר, הוא חייב לדאוג מראש לעשות לעצמו תומכים. מה זה נקרא "תומכים"? חברים, קשרים, שיעזרו לו בזמן חולשה, "אני נחלש, אני לא רוצה, כולכם נמאסתם עלי, אני לא יכול להסתכל על שום אדם, מה אתם עושים כאן". אני יכול להעביר ביקורת יותר מכולם. אבל אחרי שהאדם עושה את זה, והוא עושה את זה רק מלכתחילה כדי להתחזק דווקא, כדי שהקושיות האלה יתנו לו יותר בשר, שמעליהן הוא יעלה.

אם כך תומכים זה קשרים עם החברים, זה מאוד חשוב. אם יש חכם שהוא לאט לאט מתבודד מהחברה, ולאט לאט מתחיל לבוא לא כל יום, וגם כשבא יושב בצורה שלא אכפת לו כלום, ואם רוצים לסחוב אותו קצת ולעניין אותו, הוא אומר "מי אתם, האם אני לא חכם כמוכם לפחות?" וכן הלאה, אז לאט לאט הוא מתדרדר כך שכבר אין לו שום תומכים, שכבר לא דואגים לו, כי הוא התנזר כך מכולם, ואז הוא נמצא בודד ופשוט נפלט החוצה.

שאלה: מה במקרה כזה חברה יכולה לעשות?

חברה יכולה לעזור במה שאפשר. אני רואה כמה אנשים שנמצאים בתהליך הזה, ולצערי כמה שמשתדלים לעזור להם, האנשים הללו לא כל כך מקבלים את העזרה, הם חכמים מדי. מה אפשר לעשות, לחתוך להם את הראש? את זה הם צריכים לעשות לעצמם.

שאלה: החברה יכולה לזרוק אותם אם הם כבר לא נמצאים בה?

בדרך כלל הם בעצמם מוציאים את עצמם מהחברה. אצלנו החברה כל כך מגובשת וכל כך יותר ויותר מיום ליום מחפשת איך להתאחד, שאם אדם לא נמצא ביחד עם זה, הוא מרגיש כוח צנטריפוגלי כזה, וזה זורק אותו. הוא לא יכול להיות כאן, הוא לא יכול לסבול את מה שקורה כאן. וזה לא יעזור. זה נגד ההפצה מה שאנחנו עושים, אנחנו צריכים לאזן את השני דברים האלה, אבל אין ברירה. אם אני רוצה שמאה האנשים שיושבים כאן יהיו כולם בעוד שנה, עוד שנתיים, לא חשוב, אני חושב שזה פחות או יותר הזמנים, שהם יהיו מעל המחסום, אנחנו חייבים יותר להתלכד.

שאלה: אם במקרה כזה בן-אדם חושב שהוא מחפש חברה יותר טובה?

בבקשה. יש עליו חוב, חובה מצד תורה לכך. בעל הסולם כותב: שהאדם חייב לחפש כל פעם חברה יותר טובה.

שאלה: וחברה צריכה לתת לו אפשרות לחפש חברה יותר טובה?

ראית פעם מישהו שחתם כאן על איזה חוזה, או קיבל איזה התחייבות, נתן שטר ערבות, או משהו דומה? לא, האדם יכול ממחר לא לבוא, אף אחד לא עוצר אותו. פנה אלי אתמול אחד, אמרתי לו: "בקשה, אז תצא". בצורה פשוטה. אם אדם חושב שהדרך שלו לא בדיוק צריכה להיות איתנו, מה אני יכול לעשות? ובאמת בזמן האחרון כבר חודשים רואים שהוא לאט לאט מתרחק.

מה אפשר לעשות? שיצא, אין מה לעשות. אני מצטער על כל אחד, אבל יש תהליך. ועוד יצאו כמה. כל פעם שאנחנו נלך ונתגבש, כמה יפלו, עוד נתגבש, עוד כמה יפלו. כי הם לא יהיו מסוגלים להדביק את עצמם לתהליך. אין מה לעשות. אז נראה אותם בעוד גלגול, שניים, לא נורא, ככה זה.

שאלה: אדם בדרך כלל מחפש תענוגים וזה טבעי. איפה זה מאוזן בעבודה שלנו, איך מתקדמים?

אני לא יודע בדיוק מה אתה שואל. אולי אנחנו לא צריכים כל כך לעשות חשבונות, איפה אנחנו נמצאים, איפה המחשבות שלנו, תענוגים או לא תענוגים. כמו שאמרתי, אנחנו לא צריכים לתקן את המידות, אנחנו צריכים רק לדאוג שבזמן הלימוד הכוונה שלנו תהיה לתיקון. שמהקריאה שלנו, מזה שאנחנו לומדים, אנחנו לא נשתוקק לדעת מה שכאן כתוב, אנחנו נשתוקק שדרך הלימוד יבוא אלינו כוח שיתקן אותנו, שיעלה אותנו, שיקרב אותנו לרוחניות, זה הכל. והיתר יסתדר. אנחנו לא מכירים את המבנה של הנשמה, שנוכל להגיד: "עכשיו אני צריך לרצות כך, ואחר כך לחשוב כך, ולעשות השוואה בין זה לזה". אנחנו בכלל לא מכירים שום דבר.

גם אחרי שהאדם נכנס לרוחניות, יש תקופה גדולה מאוד שהוא עובד רק על גלגלתא ועיניים, על תיקון גלגלתא עיניים, שגם שם הוא עובד רק בדחייה, כמו תינוק שנמצא בשליטה מלאה של הגדול. הוא רק קצת יותר מכיר את הגדול, שמטפל בו, שעוזר לו, ששומר עליו, אבל הוא צריך אז לעשות מעצמו תינוק. זאת אומרת להקטין את עצמו, לעבוד בלי ראש, הגדול הוא שמחליט, הוא נותן לאדם מה שהוא רוצה לאכול, הוא עושה לו, הוא מטפל בו. גם אחרי המחסום זה תהליך מאוד ארוך, שהאדם עושה מעצמו קטן. הגדלות, איפה זה? לכן השכל שלנו זה האויב שלנו.

(סוף השיעור)