שיעור הקבלה היומי27 ספט׳ 2019(בוקר)
שיעור בוקר 27.09.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
רב"ש ב', עמ' 1548, אגרת ע"ו
mlt_o_rav_2019-09-27_lesson_holidays-rosh-hashana_n1_p1_bT0OjHjk
קריין: "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1548, אגרת ע"ו.
אגרת ע"ו
ב"ה ... לסדר ונתתי שלום בארץ תשכ"ז
לכבוד ידידי ...
"מאד אני מתגעגע לשמוע מה נשמע אצלך ומשלום משפחתך בכלל ובפרט.
"אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם". הנה בזהר הק' שואל: "כיון שכבר אמר תלכו ותשמרו, למה עוד ועשיתם. ומשיב, אלא מי שעושה מצוות התורה והולך בדרכיו, הוא כאילו עשהו למעלה, אמר הקב"ה: כאלו עשאני. וזהו פירוש 'ועשיתם אותם' - כאילו אתם עשיתם אותי" (בחקותי אות יח ובהסולם שם).
ויש להבין, מהי הכוונה שמי שהולך בדרך ה' הוא עושה את ה', איך יעלה על דעת האדם לחשוב דבר זה?
הנה ידוע ש"מלא כל הארץ כבודו", וכך צריך כל אדם להאמין, כמו שכתוב: "את השמים ואת הארץ אני מלא". אלא שהקב"ה עשה את ההסתרה שלא יכולים לראות את זה מטעם כדי שיהיה מקום בחירה, ואז יש מקום אמונה - להאמין שהקב"ה "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין". ולאחר שהאדם עוסק בתורה ומצוות ומקיים את מצות הבחירה, אז מגלה הקב"ה את עצמו לאדם ואז רואה שהקב"ה הוא השולט על העולם.
נמצא, שאז עושה האדם את המלך שישלוט עליו, זאת אומרת שהאדם מרגיש את הקב"ה שהוא השולט על כל העולם, וזה נקרא שהאדם עושה את ה' למלך עליו. כי כל זמן שהאדם לא בא לידי הרגשה כזאת, נמצא שמלכותו של ה' היא בהסתרה. וזה שאנו אומרים: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", היינו שיתגלה כבוד מלכותו עלינו."
זאת המצווה הגדולה, העיקרית והמרכזית, שאנחנו בכל מחשבה, דיבור, מעשה, מה שעובר עלינו, מה שאנחנו עושים, מה שאנחנו רואים סביבנו, אנחנו מכתירים את הכוח העליון, הבורא. שהכול יוצא ממנו, והכול מכוון ממנו ועובר דרכנו, ואנחנו כנפעלים, נבראים. ואם הנבראים רוצים לגלות שכל פעולותיהם, מחשבותיהם, מעשיהם מגיעים מהכוח העליון, אז בזה הם עושים מאמצים להיות בכל מה שעובר עליהם עימו, וכך הם מגיעים לקבוע את מצוות הבחירה. הבחירה היא להכתיר את הבורא, וזה העניין של ראש השנה. המלך שמתגלה, שאנחנו רוצים להזמין אותו, לגלות אותו, כדי שבאמת העולם ייראה כאמת, הכוח העליון יתגלה כאמת, ולא כמו שנראה לנו בכלים, בכל התכונות ההפוכות שלנו שהן מיועדות אך ורק כדי לגלות אור על פני החושך, שהן הפוכות מהבורא.
לכן כל העניין של הראש השנה, להכתיר את המלך, לגלות אותו בכל מה שקורה, עלינו לבצע זאת, לעשות וללמד את כולם שזו הדרך, זאת המטרה, זאת הסיבה שאנחנו נמצאים במציאות המדומה הזאת שמסתירה את הבורא. כדי שאנחנו נגלה אותו, ואז "כיתרון האור מתוך החושך", כך יהיה לנו ברור הגילוי, האיחוד והדבקות בכוח עליון, וכך מגיעים למטרת הבריאה.
לכן כתוב "ולאחר שהאדם עוסק בתורה ומצוות ומקיים את מצות הבחירה,", זאת אומרת, בכל פניה ובכל דבר שיש לו בחיים הוא רוצה לגלות ש"אין עוד מלבדו", אז הקדוש ברוך מגלה את עצמו לאדם, ואז [אדם] רואה שהקדוש ברוך הוא, הוא השולט על העולם. זה העיקר.
שאלה: רב"ש אומר, "ויש להבין, מהי הכוונה שמי שהולך בדרך ה' הוא עושה את ה'"? למה לא להתחבר אליו? מה זאת אומרת "עושה" אותו?
עושה אותו, כי בתפיסה שלנו יכול להיות משהו שהוא מתלבש בכלי, ברצון שלנו, לפי השתוות, עד כמה שהתופעה דומה לרצון. כשאני רוצה למדוד משהו, אני לא מודד חשמל בקילוגרמים או במשקולות. כל דבר יש לו מדידה מיוחדת, מסוימת. לכן בצורה כזאת אני עושה.
ה"עשיה" זה נקרא שיש כלי, מקום שמגלים את הבורא, שהוא המופשט וכביכול לא קיים, כמו שאנחנו רואים, עד שמגלים הוא לא קיים. אלא כשאנחנו מכינים את הכלים לגילוי שלו, אז בכל האופנים שאנחנו מגלים אותו, זה נקרא שאנחנו "עושים" אותו, כי לפני זה הוא לא קיים.
אתה לא יכול להגיד על כוח פוטנציאלי שהוא פועל, עובד, מופיע. אלא אך ורק על ידי העבודה שלנו אנחנו נותנים לו אפשרות להופיע. אנחנו מעצבים אותו, מייצרים אותו רק לפי המאמצים שלנו. לפי עוצמת המאמצים, לפי אופי המאמצים אנחנו עושים אותו.
משתמשים במילה כזאת ישרה, גסה, חזקה, כי זה באמת מה שקורה. כלפי הנבראים, רק הם בעצמם קבלו חופש, קבלו בחירה, לכן זה נקרא "מצוות הבחירה". הם קבלו בחירה לגלות להם בורא או לא, רוצים אותו או לא. "רצוננו לראות את מלכנו", ואם לא, לא. "אין כפיה ברוחניות". על זה אין כפיה.
זאת אומרת, הבורא ודאי שממשיך בבריאה להביא את בני האדם למצב של שלימות ההשגה, אבל בסופו של דבר, הכול תלוי בהם.
תלמיד: על זה תמיד שאלתי את עצמי, כי כשאתה אומר, "אין בורא", כולם אומרים, "מה? לייטמן כופר?"
זה כתוב. אנשים שלא רוצים להסכים עם העבודה הפנימית, עם שינוי עצמי, מפני שזה נגד הטבע שלהם, והם רוצים להישאר עצלנים כמו שהם, ויותר קל להתפלל לפי הספר וללמוד מה שכתוב ובזה לחשוב שהוא צדיק, כך הם חושבים. כי באמת זו עבודה קשה ואנחנו רואים את זה מיום ליום עד כמה שאין לה סוף והיא קשה.
אני מבין אותם וגם את הטענות שלהם אני מבין, הן טענות צודקות. כי כלפי הכלל כולו זה לא יכול להגיע בצורה כזאת כמו שאנחנו נמצאים. אנחנו יחידי סגולה, קבלנו רצון מלמעלה ומממשים אותו. גם אנחנו לא אשמים שיש בנו רצון כזה, ואני גם לא חושב שיש לנו [במה להתגאות]. המתחילים מתגאים שהם באים ויש להם רצון כזה והם חושבים שהם מיוחדים. אחר כך אנחנו רואים שזה או לברכה או לקללה.
תלמיד: הבסיס לא כל כך ברור לי, שמגלים אותו. זאת אומרת, אם אני עושה חיבור, אז מגלים אותו. עדיין לא ברור כי יש את עצמותו ויש את הבורא.
אתה לא יכול לגלות, עצמותו זה לא בורא. עצמותו לא שייך לך.
תלמיד: מה זה עצמותו?
עצמותו זה משהו שבעצמו, שקיים בפני עצמו. זה כוח שקיים בפני עצמו, שחוץ ממנו אין כלום. ומה שהוא ברא, "יש מאין", רצון לקבל, אותנו, הרצון לקבל שהוא קיים כיש מאין, שבעצם לא קיים, אלא זה מין רוח, קיים, למה זה? מפני שהבורא כך רוצה. אין שום ממשיות בזה שאנחנו קיימים. אין. אלא הבורא ברא את החומר הזה שנקרא "רצון לקבל", וכך אנחנו נמצאים בו, ועלינו להתאים אותו לבורא.
זאת אומרת, אני קבלתי רצון, וקבלתי הזדמנות לעשות מהרצון שלי צורה שבה הבורא יכול להיכנס, יכול למלא את הצורה הזאת. הרצון בעצמו זה הרצון של הנשמה, כלי של הנשמה, והבורא שייכנס וימלא את הרצון, יפרמט אותו, יסדר אותו, יעזור לי בזה ואנחנו נהיה כשותפים, זה האור של הנשמה, מילוי.
בעבודה הזאת אני נקרא "ישראל", "ישר א-ל", שאני רוצה את הרצון שלי לעשות דומה לבורא. ולפי מידת ההצלחה שלי, עד כמה שהבורא יכול להתלבש בי, לפי זה מודדים את גובה הנשמה, הגובה הרוחני. עד שאני עושה מהרצון שלי רצון כזה שאותו הכוח העליון, האור, יכול למלא אותו כמו שהחליט מלכתחילה. זה נקרא "גמר התיקון של הנשמה".
ואנחנו לומדים שיש רק נשמה אחת והיא התחלקה להרבה חלקים כדי שתהיה להם יכולת להתעסק זה עם זה, ועל ידי זה לברר מה חסר להם, כדי שהבורא יתלבש בהם בשלימות.
תלמיד: מה זה נקרא "לגלות את הבורא בינינו"?
בינינו, זאת אומרת שבקשר בינינו תלוי עד כמה הבורא יתלבש בנו. בתיקון הקשר בינינו תלוי התגלות הבורא. וכל התהליך הוא כדי שיתלבש, שיהיה לו מקום. זה נקרא "לבנות את בית המקדש", או "נשמה".
יוצא שהעבודה שלנו היא בעצם לכיוון אחד פשוט. יש מצווה אחת בלבד, שזה נקרא "מצוות הבחירה". שאני בכל מקום רואה את היכולת לבחור או לא לבחור בלגלות את הבורא או לא. זה ההבדל בין עבודת הקודש, עבודה זרה וכן הלאה.
אז כל הפעולות, מחשבות, רצונות, נטיות שהם לכיוון גילוי הבורא, נקראים "עבודת הקודש", "עבודת ישראל". ומה שההפך, ההפך. בעבודה הזאת יש לנו תרי"ג פעולות שהן מצוות, ותרי"ג אורות שמתלבשים במצוות, שסך הכול האורות האלה נקראים "תורה". כל זה רק לדבר אחד.
שאלה: מהי למעשה הבחירה שהאדם עושה?
לעסוק או לא לעסוק בכל רגע ורגע ביצירת המקום לגילוי הבורא.
תלמיד: רב"ש כותב כך, "אז מגלה הקב"ה את עצמו לאדם ואז רואה שהקב"ה הוא השולט על העולם. נמצא, שאז עושה האדם את המלך שישלוט עליו, זאת אומרת שהאדם מרגיש את הקב"ה שהוא השולט על כל העולם,". האם לפני הבחירה הקדוש ברוך הוא לא שלט על העולם כולו?
לא. אני רואה על עצמי, כמה פעולות, כמה שטויות, אני עושה ללא כיוון. אתה רוצה להגיד, אבל [הוא שולט] גם כשאתה עושה ללא כיוון, ללא מטרה, וסתם עושה כמו מעשה בהמה, כשבעצם ב-99% מהחיים שלך כך אתה. אני מסכים איתך שכך אני עושה, אבל זה נקרא שבזה כביכול הבורא לא שולט בי. הוא שולט, אבל בצורה כזאת אני לא מגלה אותו, לכן זה נקרא לא שולט, כי הכול מדובר כלפי האדם המשיג.
תלמיד: רוב האנשים גם אם הם לא מאמינים, הם מאמינים שיש כוח ששולט.
זה לא קשה להגיד.
תלמיד: זה נכון, אבל בכל אופן כך מרגיש האדם.
הוא לא מרגיש. איפה הוא מרגיש? הוא מגלה שהבורא שולט בו בכל האיברים שלו, בכל המחשבות, בכל הרצונות, ומה שהוא עושה, הוא עושה את זה יחד עם הבורא? לא שהבורא מסדר אותו, אלא הוא בכוח התנגדות לרע שהבורא ברא במיוחד, עושה את המקום לבורא שיתלבש בו, ואז הוא עושה עם הבורא פעולה משותפת שנקראת "בניית הפרצוף".
תלמיד: אבל גם לנו המצב הזה מאוד קשה להבין שהאין עוד מלבדו שולט.
אם קשה, אז אל תעשה, יש לך מצוות הבחירה.
תלמיד: היום אני מכיר שמישהו שולט, שיש כוח הטבע, כוח עליון ששולט.
זה עדיין לא מכיר. "מכיר" זה שאתה בדיוק יודע איך אתה מזמין את המקום המשותף שלך ושלו. שאתה מזמין מהרצון הכללי שלך חלק מהרצון שיכול להיות בהתאם לבורא, ואתה מושך את הבורא, את האור העליון המופשט, שהוא יתלבש ויעשה יחד איתך פעולה כשותף.
תלמיד: הדבר הזה יהיה מורגש נגיד על יד אדם משיג?
כן, זה נקרא "פרצוף", זה נקרא "נשמה", ודאי שזה יהיה מורגש. לזה אנחנו צריכים להגיע, זה כל העניין. שכל הרצונות שהבורא נתן לי, אני לא יודע בדיוק מה הם, הם עוד יתגלו, כאלו וכאלו, אבל אני צריך לעשות מכולם צורה כך שהבורא, לפי השתוות המחשבות, הרצונות, הפעולות שלנו, שלי ושלו, יכול להתלבש בהם, וכך אני מגלה. זאת אומרת, אני בונה את הבורא, אני לוקח חימר, חול, פלסטלינה, לא חשוב מה, ועושה מזה צורה, צורה שהבורא יכול להתגלות בדיוק לפי הצורה הזאת, כי עלינו לבנות את הצורות האלה מההכנות שהוא עשה לנו.
תלמיד: אם כן, לכל אחד יש בורא אחר?
מה אתה רוצה להגיד בזה?
תלמיד: כי אין דבר הומוגני.
מה שמתלבש בכל אחד זה הבורא שלו, כן. אבל כמו שאנחנו מסבירים, שזה אור אחד. במידה שאנחנו עדיין לא שלמים בעבודות שלנו, לא נמצאים בגוף של אדם הראשון השלם, אז בעצם כל אחד נמצא בהתקשרות מסוימת בלבד, חלקית, עם האחרים, ובמידה הזאת הבורא מתלבש. הבורא מתלבש אך ורק במידה שאתה יכול להתחבר עם הזולת, נגיד עשירייה, במידה שאתה יכול להתחבר איתם, בשטח המשותף ביניכם, הבורא יכול להתלבש.
תלמיד: וכאן נכנס המקום של העשירייה בוודאי?
כן. זה כמו שני שטחים, שאחד מתלבש על השני. רק בשטח המשותף, שם הוא נמצא.
שאלה: אתה יכול להסביר מה זה "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין"?
זה מה שאדם מגלה, שהבורא ממלא ומסובב את כל הבריאה.
תלמיד: מה הפעולה "להאמין בזה"?
"להאמין בזה" זה נקרא שאנחנו מגלים את זה באור החסדים. "אמונה" זה אור ההשפעה, אור החסדים.
תלמיד: בדרגה שלנו, אדם חייב לתאר או לרצות להרגיש את זה, כמו שאמרת, באיברים, במחשבות?
בדרגה שלנו אנחנו צריכים לעשות את מה שאנחנו מדברים. זהו, לא להתבלבל. עלינו לעשות את פעולת הבחירה, שזה בחיבור בינינו. כמו שבעל הסולם כותב ב"מתן תורה", ב"ערבות", שבמידה שאנחנו יכולים להגיע למידת הערבות בקבוצה, במידה הזאת הבורא יתלבש בנו, בשטח שיהיה מתוקן במצוות הערבות. מה זה נקרא? שהרצון שלי והרצון של החבר במשהו הופכים להיות לרצון אחד. זה נקרא שאני ערב לו והוא ערב לי.
תלמיד: יש הבדל בין "מקום בחירה" ל"מקום אמונה" או שזה אותו דבר?
"מקום אמונה" זה כבר מקום מתוקן. "מקום הבחירה" זה שאני יכול להפוך אותו למקום אמונה, בוא נגיד כך. "אמונה" זה כוח החסדים, רצון להשפיע, שקודם כל מגיעים לזה, ועל ידי זה אנחנו כבר מתחילים להתקרב זה לזה. אבל "להתכלל זה בזה" זה כבר על ידי הרצונות שנמצאים ממש תחת זיווג אחד. זה צריך להתגלות בחוש ואז לא יהיו שאלות.
שאלה: אני שמעתי אותך אומר, שהגילוי שלנו בא-לוהותו הוא במקום הרע. לָמה דווקא רק במקום הרע?
קודם כל הכול יחסי, הכול כלפי האדם המשיג. אני משיג רע מפני שהבורא עדיין לא מגולה שם. אנחנו לא שוקלים טוב ורע לפי כמה שטוב לי ורע לי, לבהמה שלי, אלא כמה שטוב ורע כלפי השגת מטרת הבריאה. ואם מטרת הבריאה היא לגלות את הבורא בכלים מתוקנים, לפי זה אני קובע שזה המצב הרע, אם אני עדיין לא יכול להגיע להשתוות הצורה עימו.
שאלה: מקובלים מציינים הרבה פעמים וגם רב"ש כותב באגרת על הבורא שהוא מלך וצריך לקבל את מלכותו. מה המעבר הזה מהמלכות, שהיא כאילו ספירה של הנברא, להפיכת הבורא למלך?
לכתר, כן. כשמלכות משיגה את יחס הבורא אליה, היא משיגה את הכתר. ולכן זה העניין של ראש השנה, שמכתירים אותו, התפילה העיקרית של ראש השנה זה על המלך, מזה אתה מתחיל שנה חדשה. זה באמת דבר גדול מאוד. ויש גם את "ארבעה ראשי שנים", נלמד על זה במשך החגים.
תלמיד: אנחנו אומרים שספירת המלכות מקבלת את השם שלה מתוך זה שהנברא מרגיש שהוא רוצה למלוך על המערכת, על התענוג.
מתחילים מזה שאדם רוצה למלוך ואז הוא מתחיל לגלות שהוא יכול למלוך בתנאי שהוא ממליך את המלך, העליון. יש לנו ארבע דרגות עביות ומזה מגיע "ארבע עונות השנה" או "ארבעה ראשי שנים". הכול נסגר בעשר ספירות.
תלמיד: מה זה המצב הזה של "יהיה ה' אחד ושמו אחד", מה הכוונה?
"ה' ושמו אחד" זה שהאור ימלא את הכלי במלואו. "ה' ושמו אחד" זה שהכלי, ה-ו-י-ה, שזה רצון לקבל שנברא הפוך מהאור, כי הרצון לקבל רוצה רק לקבל ולא מסוגל לחשוב על שום דבר רק על עצמו, זה באמת פלא איך שהוא נברא, שכשאנחנו משיגים את הרצון לקבל עד כמה שהוא עובד, שזה נקרא "ממעשיך היכרנוך", שזה בעצם מעשה הבורא היחיד, אז אנחנו מתחילים להשיג מתוך זה עד כמה שזה דבר גדול, עליון, א-לוהי, שברא דבר כל כך הפוך מעצמו ואנחנו כן יכולים להשיג אותו. אנחנו לא יכולים להגיד עד כמה, אבל עד כמה שאנחנו מממשים את כל הרצון ההפוך הזה, אנחנו כן מגיעים להשתוות הצורה עם הבורא, עם אותו האור שהוא הקדיש לבריאה.
ומהצורה שלנו, שאנחנו הפוכים ממנו, "וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", עד כמה שאנחנו מתפתחים, הרצון לקבל ההפוך, השבירה שהייתה לפנינו נפתחת עוד יותר ועוד יותר וכך אנחנו כ"יתרון אור מתוך חושך" משיגים את השלמות, דווקא בהתקשרות בין שני חלקים מנוגדים, שזה הכלי והאור. הם נשארים מנוגדים ואנחנו בקו אמצעי, במסך שביניהם, אנחנו מצד אחד, מבדילים בין שניהם, ומצד שני, מקשרים אותם יחד.
שאלה: אז ה' זה האור ושמו זה הכלי, ואז הם הופכים להיות אחד בעצם?
כן. כח"ב זו"ן זה הכלי ונרנח"י זה האור.
שאלה: אנחנו יודעים שהחיבור של הקבוצות באירופה לפני הכנס זו הכנה, ושהיא חשובה מאוד. איך אנחנו יכולים כל עשירייה שיהיה לנו רצון או שנבקש את הרצון, שהם יתחברו באירופה, איך אנחנו יכולים להשפיע, במה תלוי חיבור אירופה, ברצון שלנו, בכמות העשיריות שיבקשו את זה, או שעשירייה אחת יכולה לבקש, במה זה תלוי?
אנחנו עכשיו מתחילים עבודה בחיבור של הכלי העולמי שלנו בכלל, אבל כדי לא להיות מפוזרים בין חמש יבשות, זה פיזור גדול, אנחנו סיכמנו שאנחנו מתלבשים על אירופה כל העולם, כל הקבוצות שלנו כל האנשים הבודדים, כל השייכים ל"בני ברוך", אנחנו כולנו רוצים להיות מכוונים לאירופה, מה זה להיות מכוונים? לעזור לכלי האירופאי לארגן את הכנס קודם כל, ולבנות את העבודה שלהם בשיתוף. זה צעד גדול מאוד קדימה, מאוד חשוב, כי בשיתוף הזה אנחנו מתחילים להשיג התקשרות בין הכלים השונים, הזרים, המנוגדים, שלא מבינים כל כך אחד את השני, גם לפי התנאים שהבורא הציב בזה שבלל את השפות, וגם מתוך זה שכן בהיסטוריה מתווספת כבר שכבה אחר שכבה על כל הכלי האירופאי. אנחנו צריכים יחד איתם לדלג על השוני, כי זה כבר תיקון, זה ממש תיקון.
אם אני משתדל לקרב קבוצה מגרמניה, לקבוצה של ספרד וצרפתים לקרואטים ולעוד מישהו שם, בולגרים לנורווגים, כאלו דברים מאוד שונים ורחוקים. אני בזה עושה כבר תיקון, תיקון הבריאה. שאני מקרב את אותם הניצוצות, אותן הקבוצות, זאת אומרת, שהם משתוקקים למטרה, אני עוזר להם להתקרב, אני עוזר להם איכשהו להתחבר. זו ממש פעולת התיקון בשטח בפועל. לכן כדאי לנו מאוד בזה להתעסק. לכן אמרתי לפני השיעור בהכנה, שהעבודה שלנו היא לא לארגן את הכנס, בזה אין לנו בעיות, שאז אנחנו מזמינים כל מיני אנשים משלנו, והם הולכים ועושים, אלא אנחנו צריכים להכניס אותם לעבודה, כי בעבודה הזאת שהם יהיו כמה שיותר בהשתתפות זה עם זה, ולא חשוב לנו שזאת תהיה עבודה יותר קשה ממה שיעשה איזה מומחה מישראל, או מרוסיה, או מאותה אירופה אחת. אלא אנחנו רוצים על ידי זה להתחיל לקרב אותם יותר ויותר. אנחנו צריכים אפילו לבלבל אותם, שירגישו עד כמה שזה הולך או לא הולך, שיתקשרו ביניהם, זאת העבודה, העבודה לא לעשות כנס, זאת העבודה, ההכנה זה העיקר.
לכן באותו הזמן הקצר שנשאר לנו, אנחנו חייבים כולם ממש להתחיל לארגן את זה. לא בטוח שיש לנו בזה מומחים, או לא בטוח שהמומחים האלה שיש לנו הם מתאימים לזה, כי אנחנו לא התעסקנו אף פעם ממש בחיבור ממשי בין הקבוצות, אלא אני חושב שכולם צריכים לחושב על זה, וכמה שיותר מהר גם כן לתת להם, ללחוץ עליהם, ולתת להם מקום להתחיל להתארגן. שיעשו מה שיעשו, לא חשוב, ואנחנו מהצד נשמור, אלו אנשים שבאמת יכולים לארגן את הכנס, נשמור מהצד. שלא תקרה איזה תקלה גדולה בדרך, ולא יהיה שם משהו שהכנס לא יצליח. אבל באמת זו הבעיה שלנו עכשיו, איך אנחנו עושים מכל אחד ואחד מאירופה, איזה שותף בהכנת הכנס. זה יותר חשוב מהכנס עצמו, כי על ידי זה הם יתחברו. בכנס נבוא, נשיר, נרקוד, זה, זה כבר אתה יודע, זה לא תיקון, התיקון הוא בהכנה.
תלמיד: אז אנחנו יכולים להשפיע על הרצון שלהם?
לדחוף אותם, לתת להם את זה, לא להיות מנהלים, ולא להיות כלום. נעזור להם בכל מה שהם רוצים.
תלמיד: אבל איך יהיה להם את הרצון הגדול החזק? אנחנו משפיעים על זה בתפילה, איך צריכה להיות התפילה שלנו?
התפילה שלנו צריכה להיות שהם יצליחו, והעבודה שלנו צריכה להיות בזה שאנחנו מעמידים אותם לפני המעשה, ושהם יעשו. ככה זה כמו בחיים, מגיע איזה גיל, איזה מצב בחיי האדם, שההורים עוזבים אותו, רוצים או לא רוצים, אבל ככה זה צריך להיות, ואז הוא נשאר ומתחיל לבנות את החיים שלו במשהו לבד. אם עדיין סומך על ההורים, אז לא יהיה עצמאי.
שאלה: אתמול שמענו שיש רצון עז באירופה באמת לעשות.
כן, שמעתי את החבר מקרואטיה, הוא דיבר נכון, רק לא יודע עד כמה שאחרי הרצון שלו, יש איזה יסוד, שכן מסוגלים את זה לעשות. הייתי מארגן ממש מיד ומהר עוד ועוד כאלו אנשים, אירופאים, בורד, שנמצא שם, שיתארגנו ויעשו, ולתת להם כמה שיותר מקום לזה, לכל דבר.
תלמיד: מה זה באמת לעשות ולקרב את הבורא, לעומת לעשות ולהרחיק את הבורא?
זה תלוי בנו, עד כמה שאנחנו מתקרבים זה לזה, ובונים מהרצונות שלנו רצון משותף, אז בשטח המשותף, זה המקום שהוא מתגלה. כי אנחנו תמיד מנוגדים זה לזה, עד כמה שאנחנו בהתנגשות זה לזה, ומשתדלים לבנות אפילו שטח קטן בינינו המשותף, אז כבר הבורא יכול להופיע שם. הוא מתגלה רק אחרי ההתנגשות, כסאח ממש בין בני האדם, שעל כל הפשעים יכולה להתגלות האהבה. רק מתוך שנאה לאהבה, מתוך תיקונים כאלה הוא מתגלה.
שיש לך רשימו דעביות שבא מהמעמד זה מול זה, ואחר כך רשימו דהתלבשות, שיכול להיות, שרוצים להיות יחד בלהשפיע יחד לבורא. זאת אומרת, מנוגדים, לא יכולים להיות קשורים זה לזה, אלא ההפך ממש, מנוגדים. כדי להשפיע נחת רוח לבורא, מתחילים להיכנס זה לתוך זה. אז בשטח הזה המשותף, הוא נכנס. אתה מגלה אותו, אתה מחייב אותו שם להתגלות. זה נקרא "נצחוני בני", בצורה כזאת. אז לא יכול להיות בלי מריבות, ובלי, בלי התנגשות. ואני מאוד לכן אוהב את זה, את החיכוך, שאחר כך משתמשים בו נכון, והבורא עושה את החיכוכים במיוחד, כדי להזמין מאיתנו פעולה.
תלמיד: אחרי השיחה שהייתה גם דיברנו, וניסינו להבין איך בונים את הגשר הזה, ומקודם הזכרת את העבודה המשותפת הזו שלהם באירופה, העשייה, הרצון להיות עצמאים, ומהצד שלנו לתמוך לעזור להשתתף?
זה מה שאני הרגשתי בו, אבל זה ברור, שככה הוא אומר, ואומר נכון גם כן, שלא רוצה אותנו וזה טוב לשמוע, זה דווקא מאוד מרגש, שרוצים בעצמם, לא יודע כמה אנשים שם רוצים כמוהו, אבל אם אנחנו נמצא כאלו הרבה או מספר אנשים, הם יכולים להיות בורד אירופאי לעניין, לחיבור, לעבודה. מה שיכולה לעשות האישה שמנהלת עכשיו את הנושא, זה לא מספיק לאירופה. אנחנו צריכים אנשים, גברים ונשים, שזה העיקר בשבילם. לא לשכוח, שיש להם הרבה חדשים. אני קיבלתי נגיד היום מכתב על כך שבנירנברג יש 25 נשים חדשות שהם קיבלו לקבוצת הנשים, ארגנו קבוצת נשים מנשים חדשות, שהביאו אותם לכנס. שממש הצליחו למשוך. כל מי שמעוניין במקצת.
תלמיד: בכל זאת מהו התפקיד שלנו, מהצד השני של הגשר?
התפקיד שלנו זה לשמור, כי אנחנו בכל זאת בעלי ניסיון, לשמור, לחמם ולהחזיק, ושזה יקרה. אנחנו ראינו כנסים שהם ארגנו, גם אתה בגרמניה עשית את זה, אבל כאן זה כנס גדול בינלאומי וחשוב. אני בטוח שהם יכולים לעשות את זה, אבל בכל זאת אנחנו צריכים לתמוך. ואין בעיה אם אין להם איזו להקה, שתבוא להקה משלנו, או משהו אחר שם, איזה ציוד ודאי, או מתרגמים. זו לא בעיה, העיקר במה שהם יכלים שיתעסקו בכל הכוח. זה מאוד חשוב. בזה אנחנו נראה שאחרי כנס מוצלח בעזרת ה', אתה רואה שכבר יש לך קבוצה אירופאית, לא ספרדית, וגרמנית וצרפתית, ולא יודע מה שם. קבוצה אירופאית, שיש ביניהן גם כן שפה, הבנה, הרגשה משותפת.
אני בטוח שעכשיו כל החברים באיטליה מרגישים את עצמם אחרת, אחרי הכנס שהיה, לעומת מה שלפני הכנס, הם קיבלו איזה דבק ביניהם, וזה החשוב. כי שמה הבורא נמצא, וכבר מקיים את זה. זה נקרא שאנחנו צריכים לחייב אותו לתקן אותנו. אז אני מקווה שאתם תמשיכו, ותגלו כאלו חברים באירופה, שיעבדו חזק. חייבים לשבת ביחד, אני מוכן להתעסק בזה כל יום, אם אתם רוצים, ובטח שהם, כמו החבר מאתמול, דוחה אותנו, רוצה שאירופה תעשה את זה לבד, גם כן יפה וטוב, מצד אחד, מצד שני בכל זאת אנחנו צריכים להבין שצריכה להיות כאן הכנה מכולם, וגם כן שמירה מכולם, בכל זאת אנחנו כולנו, כל העולם, מעוניינים בהצלחה. ולכן הדחייה הזאת צריכה להיות מאוד מסוימת. טוב שהם רוצים להיות עצמאים, מצד אחד. מצד שני, לשמור על זה.
תלמיד: דרך אגב, אני מכיר את החבר כמו אח אמיתי.
כן יש לו לב, ישראלי גם כן.
תלמיד:, הרצון, אני יודע שהוא רוצה, יש רצון, תעזרו, אבל בתנאים מסוימים, בעדינות מסוימת.
הוא צריך להבין אותנו גם כן. הוא גם מכאן, אז הוא מבין את האופי הישראלי, ואין מה לעשות. אנחנו הגרועים מכולם, זה ידוע, נשתדל להיות קצת פחות אולי, אם זה אפשר.
שאלה הזכרת את התלמידים החדשים, ובהקשר לזה בדיוק אצלנו, באירופה נפתחים קמפוסים חדשים, יש קבוצות צעירות. בווינה למשל אנחנו מתכננים לפתוח קמפוס חדש, בצ'כיה לפני כמה שבועות נפתחו אפילו שתי כיתות קמפוס במקביל, כי הייתה כזו כמות גדולה של תלמידים, יש כמות גדולה של תלמידים חדשים, שאולי הם מעולם עוד לא היו בכנס. הבקשה שלנו אליך היא שאתה תפנה דווקא לאותם תלמידים חדשים, שאולי רק פגשו בחכמת הקבלה לפני כמה שבועות, למה כדאי להם להגיע לכנס, מה הם ירוויחו מזה?
אני לא חושב שהם יבינו הרבה, אמנם שאנחנו לא מדברים על דברים קשים אבל בכל זאת זה כבר לאלו שיש להם איברים בנשמה. אדם שנולד אין לו רגשות כל כך, הוא בכלל לא מרגיש כלום, לא רואה, לא שומע, ולאט לאט הרגשות האלה מתגלים. אדם שבא ללמוד, על מנת להשפיע, על מנת לקבל, נרנח"י, דחייה, קירוב, כל מיני כאלה דברים, זה אצלו הכול מילים, אין כמעט תגובה ברגשות שלו. כמה שיותר לומד, וזה לוקח שנים כמו שאנחנו יודעים, אז הוא מתחיל להתאים כל שם לתגובה הפנימית שכבר מתעוררת בו, מתייצבת, נוצרת בו, לכן אני יכול לדבר איתם, אבל אני לא יודע כמה שזה נכון להזמין אותם כדי שזה גם כן לא יקרר אותם. אני לא יודע. אם אתה מדבר על כמה שבועות, אני לא יודע, בכל זאת הם גם כן אירופאים, אני לא כל כך מכיר אמנם, היום יכול להיות שזה אחרת. לא יודע, אתם צריכים לחשוב טוב טוב אם עד כדי כך החדשים שאתם מביאים האם אתם לא דוחים אותם בזה. אני לפי האופי שלי הייתי בורח, מדברים על אהבה, מדברים על החיבור, רוקדים יחד, מתחבקים יחד, מה איזה מין חברה זאת? זה נקרא "קבלה", זה נקרא "עבודה רוחנית"? זה לא מובן, שזה דבר רציני, שמדברים על יסודות הטבע, שהכוחות הרעים, הכוחות הטובים שמתגלים בעולם הם תלויים בחיוך שלנו? הזויים כולם. לכן צריכים לבדוק את זה בצורה רצינית. לכן אני אומר שצריכה להיות כאן עבודה בשיתוף עם ישראל, ואנחנו צריכים באמת לבדוק שאתם לא תירו לעצמכם ברגל, שלא תזיקו לעצמכם.
לזה צריכה להיות בכל זאת הכנה. אחרי שהם גמרו קמפוס ראשון, אולי אפילו קמפוס שני, אז אני לא יודע מה שם עוברים בקבוצות ההכנה, אבל אחרי שהם מקבלים, לפחות שומעים מה זה אהבה, ודחייה, ומסך, ועביות, ואדם הראשון איך צריכים לתקן אותו, איכשהו דברים כאלו כלליים, אז אפשר להזמין אותם, או אם אתם רוצים אז אני בעצמי או שיש לנו מומחים יותר ממני, שהם יעשו סדרה נגיד של 4-5 פגישות כאלה וירטואליות, שבהן אנחנו נסביר בקצרה מה העניין שבו אנחנו נמצאים, קלקול, תיקון, ובאמצע איך אנחנו מתקרבים לזה, אולי זה יעזור.
אבל סתם ללא הכנה כך למשוך אנשים שהגיעו אליך והם לא יודעים איפה הם נמצאים, הם בטוח יקבלו התרשמות לא נכונה. כי אנחנו מדברים על אהבה, מה זה שייך? אנחנו מדברים על החיבור, מה זה שייך? הוא רצה להגיע לכוח העליון, לדעת איך לנהל את החיים שלו, מה קורה אחרי המוות ואתה אומר "בוא אנחנו נתנשק"? זה לגמרי לא משתווה אצלו זה עם זה.
שאלה: איך נעזור להתגבר על הרצון העיקש של האירופאים האמיתיים להתאסף בקבוצות פיזיות, והאם כדאי בכלל לתת לזה דגש לפני הכנס?
אנחנו לא דוחפים אותם להיות יחד, אלא פעם בשנה הם יכולים להתאסף, זה קורה בין כולם. אתה רואה, יש עכשיו פגישה של האו"ם ומגיעים לשם כולם, דוחפים זה את זה, שונאים זה את זה, לא חשוב, כולם מגיעים, כי יש להם שם מקום שבו הם יכולים להתפלפל. כך אנחנו, אנחנו חייבים בכל הרמות, לא חשוב אם אני אוהב את זה, לא אוהב את זה, אני צריך לבוא. אני צריך להרגיש את הרוח הזו ולהתכלל ממנה, אם אני בכל זאת באיזו צורה שייך לארגון "בני ברוך" העולמי, כך אני חושב.
מי שלא מגיע לשם כנראה שהוא צופה מהצד, לא אכפת לו, זאת אומרת הוא לא מסכים עם מטרת הארגון, עם העבודה שלו, אז הוא לא מגיע, זה בסדר, את זה אני מבין. אבל מי שאיכשהו נמצא איתנו, ולפי הרצון שלו הוא לא מסכים אבל לפי השכל שלו הוא מבין שזה כך צריך להיות, כי זה ההבדל בין מוחא לליבא באדם, שכל אחד מאיתנו יכול להגיד כן, ודאי שמטרת הבריאה, חכמת הקבלה, הכול זה נכון, אבל אני לא מסוגל, אני לא בזה, ולכן הוא נמצא ובורח, יש כאלה שבזמן השיעור, יש כאלה שבזמן הכנס יוצאים החוצה מסתובבים שם, אבל בכל זאת ליד זה, במשהו להיות שייכים.
אני מבין אותם זה קשה להם, זה דווקא נשמות לא פשוטת, נשמות מסובכות ומשובחות. לכן כמה שאדם יותר גבוה, יותר קשה לו להיכנס לזה. זה ברור, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אז צריך בכל זאת לבוא ולהשתתף, ואנחנו נכבד כל אחד ואחד. בלי זה הוא לא יתקדם, ודווקא כשהרצון שלו לא בעד כל הפעולות הללו, הוא צריך להבין שזאת פעולה מאד חשובה.
זה היה ככה אצל כל המקובלים, הם היו נוסעים בעגלה עם סוסים מאות קילומטרים כדי להגיע למורה פעם בשנה או מתישהו, וודאי שזה כך היה מקובל. בלי זה אתם לא יכולים לתפוס מה שצריך, אפילו עם כל האינטרנט וכל מה שיש היום. כי כל האינטרנט בקושי מכסה את הגילוי החדש שבנשמות, שהן יותר גרועות. אז לכן לא שהאינטרנט נפתח ויש לנו היום הקלה בעבודה, זאת לא הקלה בעבודה, זה בהתאם עד כמה שהנשמות הן גרועות יותר, יותר מנוגדות, אז נפתחים עוד יותר ויותר ערוצים כדי שאיכשהו נוכל לכסות על הפערים היותר גדולים האלה שמתגלים בינינו.
זאת לא עזרה, זה פשוט כדי לשמור על ההזדמנות והאפשרות לכל אחד ואחד להיות בקשר, מה שקודם היה בלי כל קווי התקשורת האלו גם כן אפשרי. אנחנו צריכים להבין שבכל זאת להגיע לכאלה כנסים זאת התקדמות גדולה מאוד. והיא אחר כך נסתרת כדי לתת לנו מקום עבודה, אז כאילו אנחנו נשארים אחרי הכנס [בהרגשה] "מה השגתי?, בטח בזמן הכנס היה טוב הרגשתי והכל, ואחר כך"? ואחר כך זה נעלם כדי לתת לך מקום ליגיעה חדשה.
תלמיד: אנחנו צריכים להציב את האירופיים לפני הפעולה, ולתת להם את האפשרות לבצע את הפעולה הזאת, אז האם כדאי לנו עכשיו לפני הכנס, כל עוד שיש זמן לספר לחברים שלנו מאירופה איך בכלל נבנה כנס, מה האפשרויות שיש, לתת להם איזו תמונה רחבה כזאת של איך ניתן לעשות את זה, ולתת להם אפשרות כבר לבחור בעצמם איזו פעולה או דרך התפתחות?
אני לא יודע איך לעשות את זה. תאמינו לי שאני לא יודע באיזו צורה הכי טוב לעשות. אבל אם נעשה את זה מהלב ולא מגאווה שאנחנו רוצים ממש להוריד להם את זה מלמעלה למטה, אז אני מקווה שהם יקבלו את זה טוב ויפה. אבל שוב, המטרה שלנו קודם כל לתת להם אפשרות להיבנות.
עכשיו תגיד לי, מה קורה עם הלפ חבר?
תלמיד: אנחנו פרסמנו טופס לרישום, ותרגמנו את כל התוכן גם לשפה האיטלקית, והקבוצה האיטלקית נכנסה לתהליך באופן מאוד פעיל. אנחנו מקבלים עכשיו בקשות, אנחנו מוכנים לסייע לכולם, בודקים את כל האפשרויות ומאוד מקווים שהקבוצה הטורקית בכל זאת תצליח להתאסף ולהגיע באוטובוס בהרכב מלא ככל שניתן. וגם מקבוצות אחרות אנחנו מצפים להצעות של איך אנחנו יכולים לעזור להם, כי יש לנו אפשרות לעזור.
אז אנחנו מבקשים מכל הכלי האירופאי אם יש איזו בעיה, בכל זאת לחשוב כדאי או לא כדאי, האם הם חייבים לקבל עזרה ולפנות להלפ חבר. ומה קורה עם טורקיה? זאת קבוצה שיכולה להגיע כמעט ברגל לבולגריה. לעבור גבול וזהו, זה כל כך קרוב.
תלמיד: כן הם באים. יש מעבר ל40 חברים מטורקיה שרוצים להגיע, הם מוכנים, אנחנו רק מחכים לוויזה. הבעיה שלנו היא רק הוויזה. אם הוויזה תצא יש מעבר ל40 אנשים שמגיעים.
וזאת בעיה לסדר?
תלמיד: אנחנו בודקים. אנחנו עכשיו נותנים את הדרכונים לקונסוליה בבולגריה, מסדרים את כל הבירוקרטיה הזו ומחכים לתשובה. אם נקבל ויזה יש מעבר ל40 טורקים שמגיעים, בין 40 ל45.
בדיוק תמלאו אוטובוס גדול.
תלמיד: כן בדיוק.
זה הכי קל להגיע. יופי.
שאלה: איך אני יכול לדעת שאני מרגיש את הבורא ואני לא מדמיין לעצמי?
בדרך אתה גם מדמיין. אני שמעתי מהרבה אנשים חדשים אחרי כמה חודשים שהם לומדים, שהם נמצאים כבר באין סוף. ואחר כך הם המשיכו ללמוד והבינו שזה לא בדיוק. זאת אומרת, לא שהיה להם איזה בלבול במוח, אלא הכול ברור, לא צריכים שום דבר זה אין סוף. קורות כל מיני תופעות בדרך, לא נורא, העיקר להמשיך, להמשיך, להמשיך, ואז הלימוד עצמו מסדר מאוד את האדם, מוריד אותו למקומו עד שהוא מוצא את כל המושכות נכון.
שאלה: מה זאת אומרת שהתיקון הוא בהכנה לכנס?
התיקון שלהם ושל שכולנו הוא בהכנה לכנס, עד כמה שאנחנו יכולים. כי על ידי ההכנה אנחנו מתקשרים זה לזה.
תלמיד: איזה תיקון יש בכנס עצמו?
התקשרות. מה יש לנו עוד לעשות?
תלמיד: אז התיקון הוא בהכנה או בכנס?
כנס זה כינוס, זאת כבר תוצאה. ושם בתוצאה הזאת אנחנו רק מחממים את עצמנו, מחברים את עצמנו, אבל להגיע לחיבור, להגיע להתקשרות, זאת כל העבודה. זה נקרא "שתא אלפי שני", שאנחנו עוברים, עוברים כל מיני צעדים. זה חשוב מאוד, וצריכים להבין שהזמן הזה כמה שהוא נראה לנו קצר, הוא די ומספיק, הוא צריך דווקא ללחוץ, לחייב אותנו.
תלמיד: בזמן הקצר הזה מאוד חסר עדכון, לשמוע כל הזמן.
כל מה שחסר, זה טוב מאוד. תעשו מתוך החוסר, שלא יהיה חסר.
תלמיד: אני מעלה פה בקשה, אם אפשר לשמוע את החברים מאיטליה, שיעדכנו יום יום מה קורה, מה קורה בפגישות, שיעלו וידברו.
בבקשה, תעשו. אתם רוצים שאני אתן פקודות?
יש לנו כאן את האחראי על קבוצת איטליה שידבר, ועוד חברים שיכולים לדבר. גם את הנשים אנחנו יכולים להכניס לזה אם אנחנו כבר מדברים על הכנס, כי שם יש גם זה וגם זה. אנחנו כן מעוניינים. זה מצד אחד.
מצד שני, אני בכל זאת שמח שיש לנו שאלות מאמריקה הלטינית, ממונטריי, מכל המקומות הרחוקים האלה, שאולי יבואו משם איש אחד או שניים בלבד. אבל זה שהם מתעניינים כי זה כנס ששייך לכולם, הוא מסמל לנו את הקשר בין כולנו. אנחנו עוד לא מרגישים את זה עד כדי כך שזה קושר את כולנו יחד.
ורק תבינו, שברזולוציה הזאת שאנחנו עכשיו קיבלנו, שאנחנו חייבים לעסוק בכלי יותר רחב, אנחנו נרגיש את הכלי יותר פנימי, כל אחד ישיג את העשירייה שלו בצורה יותר מדויקת. אתה פתאום תתחיל להרגיש, יצאת לעשירייה יותר גדולה שהיא הכלי העולמי, במקצת, במשהו, ויותר תרגיש את העשירייה שלך. אתה תגיע אחר כך ושוב תפנה אליה, ויהיו לך הרגשות, הבחנות הרבה יותר עמוקות ומפורטות, ממש כך. זה כלל ופרט. שגם על זה, על כלל ופרט, כדאי לנו אולי לדבר.
קריין: כתבי רב"ש כרך ב', עמ' 1486, אגרת ל"ד. נתחיל באמצע הפסקה הראשונה.
אגרת ל"ד
"אומרים בתפילת ראש השנה: "ויעשו כולם אגודה אחת" - אזי יהיה יותר בנקל "לעשות רצונך בלבב שלם".
כי בזמן שאין אגודה אחת אזי קשה לעבוד בלבב שלם, אלא חלק מהלב נשאר לתועלת עצמו ולא לתועלת הבורא. כמו שמובא במדרש תנחומא: "אתם נצבים היום - מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפילה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: והיה לך ה' לאור עולם. אימתי? בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת, שנאמר: חיים כלכם היום. בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואילו נוטלן אחת אחת אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: בימים ההמה ובעת ההיא נאום ה' יבואו בני ישראל המה ובני יהודה יחדיו וכו'. כשהן אגודים מקבלין פני שכינה".
הבאתי את לשון המדרש בכדי שלא תחשבו שענין "חבורה" שהוא אהבת חברים הוא ענין של חסידות, אלא זהו דרשת חז"ל, שהם ראו כמה נחוץ אגוד הלבבות שיהיו חבורה אחת לענין קבלת פני השכינה."
זה הבדל גדול בין שיטת המקובלים הקלאסיים ושיטת המקובלים העממיים. כביכול נהוג שמקובל יכול לקשור את העיניים והאוזניים ואז להגיע בהתעמקות הפנימית להשגת הבורא. כן, ודאי שהוא מתנתק מהעולם הזה, וודאי שאז הוא כולו שקוע בכוח יותר עליון, אבל זה לא תיקון. זה ההבדל בין להיות בחסדים או להיות גם באור החכמה שמתפשט באור החסדים. כי רק בקשר, שזה הדבר הקשה ביותר והשנוא ביותר, רק בקשר בין בני אדם, שם נמצאת התגלות הבורא ממש. אחרת יש איזו הארה, אור לבן, חסדים ולא יותר מזה.
לכן הוא רוצה להדגיש שזאת לא חסידות וזאת לא איזו התעלות רוחנית, יש בזה גם הרבה דתות, אמונות, שיטות, אלא חכמת הקבלה היא כולה כולה בנויה [בצורה] קלאסית, אמיתית, אך ורק על חיבור בין הלבבות ששונאים זה את זה.
"הגם שבטח יש אחד מהחברים שעומד וצווח: תנו יד לאגודה אחת, ותולה תמיד את ההתרשלות בחברים. ומכל מקום אני לא יכול להוציא אותו מכלל החברים המתרשלים בדבר זה. ודי למבין.
ובעיקר נקוה שהשנה החדשה, שנת "שת חי", שהקב"ה יתן לנו חיים נצחיים, כמו שכתוב: "כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל" וכו'. ויקויים: שת חי.
וענין ראש השנה הוא התחלה חדשה, היינו שהאדם מתחיל לבנות בנין מחדש, וזהו כמו שאמרו חז"ל: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה".
וצריך להבין מהו שלעולם יראה כאילו הוא מחצה על מחצה: א) אם עשה מצוה אחת והכריע לכף זכות, אם כן איך שייך אחר זה לומר עוד פעם שהוא "מחצה על מחצה", הלא הוא כבר הכריע וכבר יש לו רוב זכויות? וכמו כן להיפך, אם עשה חס ושלום עבירה אחת איך שייך לומר אחר כך שהוא מחצה על מחצה? ב) איך שייך לומר שיראה כאילו הוא מחצה על מחצה, בו בזמן שהאדם יודע בעצמו שהוא מלא חטאים ופשעים? ויחד עם זה מחייבים את האדם לומר וידוי, אשמנו ובגדנו ועל חטא?
והענין, שחז"ל נותנים לנו להבין את סדר העבודה. היינו שאין כאן ענין של דין ומשפט לפני בית דין של מעלה, ורק בזמן שהאדם בא לפני בית דין של מעלה אזי שוקלין את העבירות והזכויות. אלא הענין שחז"ל מלמדים אותנו כאן, שתמיד יכול האדם להתחיל בעבודה ולהיות בוחר בטוב ומואס ברע. כי ענין בחירה שייך דוקא בדבר שהוא מחצה על מחצה, אזי יש לו כח לבחור, מה שאין כן אם לצד אחד יש רוב כבר אין בידו להכריע, כי האדם נמשך אחר הרוב וממילא לא שייך לומר אז ענין בחירה.
ונשאלת השאלה, איך הוא יכול לרמות את עצמו ולומר שהוא מחצה על מחצה בו בעת שהוא יודע בעצמו שהוא מלא חטאים? אלא שצריכים לדעת כי ענין הבחירה שנותנים לאדם הוא תמיד קבוע וקיים, וזהו על דרך "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". נמצא לפי זה הכלל: אם יש לאדם הרבה חטאים, אז יש לו יצר קטן שאינו גדול יותר מהיצר טוב, אלא בדיוק מחצה על מחצה. והוא בכדי שיהיה בידו להכריע.
והיות שהעבירות באות על ידי יצר הרע והמצוות באות על ידי יצר טוב, כמו שפירש רש"י: "בראת צדיקים - על ידי יצר טוב. בראת רשעים - על ידי יצר הרע", לכן אמרו חז"ל: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי", היינו שלענין הבחירה הוא תמיד, ואם העבירות מ... אזי היצר הרע מתמעט, נמצא שהוא מחצה על מחצה; וכמו כן אם עשה מצוה אחת, שכבר הכריע לכף זכות, תיכף נותנים לו יצר הרע יותר גדול, כנ"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול", ממילא יש לו עכשיו מחצה על מחצה. וזהו בכדי שתהיה אפשרות לאדם להכריע לכף זכות.
לכן בראש השנה האדם מתחיל את עבודתו מחדש. ונוסף על הנ"ל, הימים של עשרת ימי תשובה נקראים ימי סליחות וכפרת עוונות. שהכל הוא בכדי שתהיה לו לאדם ההזדמנות להכנס שוב בעבודת ה' אע"פ שהיה כל כך מרוחק מהעבודה.
ועיקר העבודה היא תפילה, כי רק על ידי תפילה האדם מסוגל לצאת מרשות הרבים ולהכנס לרשות היחיד. כי בענין התפילה קטן וגדול שוים. ואדרבא, מי שמרגיש יותר את קטנותו הוא מסוגל יותר לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא, כי יודע בעצמו שאין הוא מסוגל על ידי מעשיו העצמיים להחלץ מן המיצר, כי יכול אז לומר שדוקא מי שנברא בכשרונות מיוחדים ובמידות עדינות הוא יכול לפעול משהו בכח עצמו מה שאין כן למי שאין הכשרונות והמדות טובות הוא רק לרחמי שמים נצרך, נמצא שרק האדם הזה מסוגל לתת תפילה אמיתית.
אבל צריכים להזהר לא להיות חס ושלום בורח מהמערכה, כי דרך היצר, במקום שהאדם יכול לתת תפילה אמיתית הוא מביא לו ניצוצין של יאוש, ומביא לו ראיות והקשים וקל וחומר שתפילתו לא תהיה חס ושלום לתועלת, עד שאין האדם מסוגל להאמין ב"כי אתה שומע תפילת כל פה". כי ידוע מאמר חז"ל: "הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים", כי ענין התפילה היא עיקר הכלי להשראת השכינה, כי הוא נקרא בחינת תפילה לעני.
וענין התפילה נוהג בגדול שבגדולים, כי אחרת האדם בא לבחינת עמידה בעבודה. וזה פירוש: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", וצריך להבין, מדוע הבטיח לנו הקב"ה הבטחה כזאת, שמשמע שזה דבר הכרחי, שמוכרח להיות אביון, וכי לא היה יותר טוב שלא תהיה מציאות כזאת בישראל?
אבל הפירוש כנ"ל, כי "אביון" היינו מקום לתפילה, ואם אין מקום חסרון אין מקום לתפילה, ואם כן בזמן שהאדם זוכה לגדלות אזי אין כבר מקום לתפילה? על זה מבטיח לנו הקב"ה: "כי לא יחדל" וכו'. שתמיד יהיה מקום למצוא מקום חסרון, בכדי שיוכל לעלות למדרגה יותר עליונה.
וזה פירוש: "יאה עניותא ליהודאי כברזא סומקא לסוסיא חיורא" [יפה עניות לישראל כרצועה אדומה בראשו של סוס לבן]. שהכוונה, אפילו שהוא כבר יהודי בתכלית הגדלות, מכל מקום יאה עניות, שהוא מקום חסרון, בכדי שיוכל לתת תפילה כנ"ל."
קריין: עד כאן.
עד השורה "וזה פירוש"1, הלאה אלה פירושים באמת.
.
שאלה: מה זה ה"מחצה ומחצה" שהוא מדבר עליו? הוא אומר "כי ענין בחירה שייך דוקא בדבר שהוא מחצה על מחצה".
חייב אדם כך לראות את עצמו. "מחצה על מחצה", זאת אומרת שעכשיו הכול תלוי בו, להיות או צדיק או רשע, או לבקש או לא לבקש, או להתקדם, להתחבר לעשירייה ולפעול מתוכה או לא. מחצה על מחצה. זאת אומרת, אל תחשוב שהבורא מוריד אותך לאיזה מצב שאתה ממנו לא מסוגל, אתה כן מסוגל, אין דבר כזה שאתה לא מסוגל, זה הדבר הכי גרוע. "במקום איפה שאתה רואה את ענוותנותו אתה גם רואה את גדלותו"2.
תלמיד: אלה חצאים של מה, של רצון לקבל, רצון להשפיע?
או צדיק או רשע.
תלמיד: מה זה אומר?
לְמה אתה שופט את עצמך, את המצב שלך ואת הבורא שלך.
תלמיד: ואז מה צריך לעשות בעצם משני החצאים האלה?
לראות באמצע, שהכול עכשיו תלוי במעשה שלך. ההכרעה היא במעשה.
תלמיד: מה אני צריך לבחור משני הדברים האלה?
מה שתעשה עכשיו.
תלמיד: זה סדר העבודה?
זה סדר עבודה קבוע, שאתה כך רואה את עצמך תמיד באמצע. שהכול עכשיו תלוי במה שאתה עושה ברגע הבא.
תלמיד: איך אני יודע במה לבחור משני הדברים האלה? מה עוזר לי לבחור?
בחיבור ובתפילה לבורא.
שאלה: למה הוא אומר לנברא לצאת מרשות הרבים ולהיכנס לרשות היחיד, הרי התפילה צריכה להיות בעשירייה, ברבים.
לא, הוא לא מתכוון לזה. הוא מתכוון ברשות הרבים ורשות היחיד, שאתה נמצא ברשותו של הבורא, שאין עוד מלבדו. לזה הכוונה.
שאלה: מילה אחת לא כתובה פה על העולם הזה, זה בכלל לא מדבר עלינו.
אתה מודאג מזה שלא כתוב? מה יש לכתוב על העולם הזה? כותבים על האדם, שהאדם הזה מחפש מה הטעם בחייו, זה נקרא "העולם הזה", העולם שלנו שאנחנו נמצאים. ורוצים ודאי להגיע לסיבה, לבורא שעושה לנו את הכול.
תלמיד: אין אדם, בגלל זה לא מתלבש כל מה שכתוב פה.
הוא אומר דבר מאוד פשוט. בכל מקום, בכל מקרה, בכל מה שיש לך, רק תדע שהבורא מעמיד אותך לבחירה, מה תבחר עכשיו לעשות, באיזה מצב להיות. זה הכול. אתה נמצא תמיד במצב הניטראלי, אמנם נראה לך ש"נפלתי, ואיזה מחשבות ואיזה רצונות [יש לי] והסתבכתי, ועם מי אני נמצא בקשר". לא, תדע שזה המצב שהבורא, קודם כל אין עוד מלבדו, מייצב לך, ומזה אתה יכול לבחור עכשיו איך לגשת הלאה, איך להמשיך. זה הכול, זה כל המאמר, משפט אחד. תמיד תראה את עצמך חצי חייב וחצי זכאי, זה לכאן וזה לכאן ואתה באמצע, אתה בוחר.
תלמיד: ספר הזוהר זה אור חכמה נטו. כתבו את זה לפני צמצום א', יכול להיות דבר כזה?
את ספר הזוהר כתבה חבורה שהגיעה לגמר התיקון, וכל הכלים שבהם, התגלו כנשמת אדם הראשון, והם תקנו אותם בעשירייה שלהם, ומתוך התיקון הזה השלם הם כתבו את ספר הזוהר. הם כתבו על כל מיני אופני האור בתוך הכלים במצב הזה. לכן קראו לו "זוהר".
תלמיד: וזה לא בא בהארה של חסדים.
מה זאת אומרת?
תלמיד: אור חכמה לא יכול להתגלות בלי חסדים לידו.
כן, ודאי. זה גילוי אור החכמה באור החסדים בשמירה על צמצום א', על כל הדברים שאנחנו לומדים. אחרת לא מגיעים לזה.
תלמיד: בגלל זה הוא נכתב לאחרית הימים?
כן, בגלל זה הם כך כותבים, פורסים על פני כל ההיסטוריה עד גמר התיקון.
שאלה: האם יש מצבים שבהם אדם רואה?
אדם רואה, זה לא אומר כלום. איך הוא צריך לקבל כל מצב. אני היום, עכשיו רואה את המצב שלי, פשוט אין יותר גרוע, טוב לי מותי מחיי.
קורה דבר כזה. מקלל את כולם, כולל את הכוח העליון, התחתון, הכול, רק לאבד את עצמי. מה אני צריך יחד עם זה להגיד? "אני נמצא במצב הבחירה". ברגש, שאני מרגיש שאין יותר גרוע, אני צריך לחזור לשכל ולהגיד, "זה מצב הבחירה, ממנו לפי תיקון הנשמה שלי אני עכשיו צריך לעשות צעד לאיזה כיוון ומה אני עכשיו צריך לבחור". זאת אומרת, למרות ש"עיניים להם ולא יראו, אוזניים ולא ישמעו" וכן הלאה, אני צריך לקבל את הדבר הזה כניטראלי וממנו אני ממשיך.
תלמיד: תפילה זו פעולה או תוצאה?
תפילה בדרך כלל זו פעולה. תפילה זה גילוי החיסרון.
שאלה: חצי חייב, חצי זכאי, מהו החלק שהוא חצי טוב לגביי?
זה מה שאתה חושב, מה שאתה בוחר, מה שאתה מייצר לעצמך. אני הייתי אומר לך, אבל זה תלוי איך אתה מרגיש. יש לך חברה, יש לך מורה, יש לך חברים יותר קרובים, יותר רחוקים, יש לך אישה, עוד מעט יהיו ילדים, עבודה, יש לך הכול, תראה מה עשו לך. מה חסר? חסרה לך רק בחירה יותר חזקה, לבחור כל הזמן בבורא, בכוח העליון. ויש לך ממש להודות על הכול.
תלמיד: זו אמת ממש. בטקסט כתוב על כך שחשוב שיהיו עניים, שאם אין עניות אז אין מקום להתפלל. מה זה העניות, או עניים?
עניים. מקום עבודה זה מקום שיש לי חיסרון. "עני" זה נקרא גילוי החיסרון. לכן כתוב שהתורה ניתנה לעניים.
תלמיד: לפני כמה ימים אמרת שאם אנו מתפללים עבור העולם ואם אנחנו באמת מנסים להתחבר בעשירייה ולהתפלל עבור העולם, אז העולם משתפר. האם זה נכון?
העולם זה מה שאתה מרגיש. אתה לא יכול להרגיש מה באמת קורה ומה נמצא סביבך. מה שאתה קולט ובזה אתה נמצא, באשליה הזאת שלך האישית, זה נקרא העולם. אז אתה צריך להגיע למצב שמה שאתה מגלה בכלים שלך, זה נקרא "העולם שלך" שבו אתה עובד, פועל, חי, מרגיש, שכל העולם הזה יתמלא עם הכוח העליון, שלא ישלוט בו בהסתרה אלא בגילוי. בזה אתה עושה לו נחת רוח.
תלמיד: יש חיסרון של תפילה ויש מילוי התפילה, שמקבלים תשובה. אבל האם אנו מקבלים תשובה?
אתה צריך להאמין, בינתיים, שאתה תמיד מקבל תשובה. ותשובה שהכי טובה לך, אמנם אתה לא כל כך מבדיל בה ולא כל כך מרוצה ממנה, אבל אתה מקבל בדיוק מה שאתה צריך.
שאלה: איפה המקום של הבחירה בעבודת החיבור באירופה?
המקום של הבחירה זה שאנחנו כולנו צריכים להיות מאוחדים, מחוברים. המרכז של החיבור של כל אירופה, זה לא באיזה מקום פיזי על המפה, אלא הרצון המשותף שלנו שאנחנו נוכל לבנות אותו, זה המרכז שלנו באירופה. ואנחנו צריכים עכשיו לעזור, מכל הכלי העולמי שאנחנו נוכל לייצר מקום כזה.
נגיד באיטליה בסוף הכנס, באמת הייתה הרגשה שכולנו מבינים שיש רצון אחד והבנה והרגשה ונטייה אחת. שם זה היה יותר קל, כי בכל זאת הכלי הומוגני, אחיד.
מה שאין כן באירופה זו באמת בעיה. ונשתדל, בכל זאת זו עבודה קשה, זה השלב הבא. אם אנחנו נמצא רצון כזה אפילו במקצת, באירופה זו תהיה הצלחה גדולה מאוד. והעולם ייראה אחר, והתופעות החיצוניות בעולם יהיו אחרות, באמת אתם תראו את זה בפועל. כי זה כוח שאנחנו מקרבים אותו מאוד מאוד אלינו, לאנושות. אז כדאי לנו את זה לעשות. בכל זאת זה מוצא חן בעיני הבורא.
שאלה: איך אנחנו יכולים לרמות, לתחמן את האגו שלנו, שכדאי לעבוד לשם ה'?
שאלה טובה, חכמה, ערמומית. אתה לא יכול לעשות את זה בחיים. כמה שאתה תסתובב עם האגו שלך, אתה תסתובב בתוך האגו שלך. אין לך שום אפשרות לצאת ממנו. ולפרוץ ממנו אתה גם לא תוכל, כמו תולעת מהצנון, אלא רק שהבורא יעשה לך את זה. לכן אל תחשוב שבכוחות שלך יש משהו חוץ מתפילה. כלום, שום דבר חוץ מזה.
או לבצע כל מיני פעולות שיגרמו לתפילה. אבל מלכתחילה אתה יודע, "אני חייב להגיע לצעקה, לתפילה", ואז כשאתה יודע שפסגת העבודה היא שאתה צועק לבורא והוא עונה, אז אתה צריך לזה להגיע. הגובה שלך, זאת אומרת הפסגה שלך בעבודה זה להיות צועק לבורא. לא יותר מזה, גילוי החיסרון האמיתי הנכון, הגדול. ולכן אנחנו עושים את כל הפעולות.
לכן אם אנחנו נעשה כנס אירופאי ובזה אנחנו נגיע לאיזה חיבור בינינו ואנחנו נשמח בהכרת החיבור, השאלה היא איך אנחנו מתוך החיבור הזה נוכל אז לפנות לבורא בצעקה, בבקשה. אני מקווה שאחרי זה אנחנו נחטוף כמה מצבים לא נעימים, שאנחנו נרגיש מהם שיש לנו אפשרות לפנות לבורא, שחובה לפנות אליו, שהשגנו כזה קשר בינינו, שאנחנו יכולים יחד לפנות אליו וכן הלאה.
לבנות תפילה, זה הכול. חוץ מזה אין לנו שום אפשרות להתקדם ובכלל משהו לעשות. הכול בנוי כך שהתחתונים ירצו להכיר בבורא, באין עוד מלבדו, במלך העולם, וירצו לגלות אותו שיתגלה בהם.
הכול בבקשה, הכול בלהסתכל מעלה. ואם אנחנו למטה יכולים לקשור זה את זה, להחזיק ידיים ולפנות לבורא, זה מה שאנחנו צריכים. לזה תתכוונו ולזה תכוונו את הכנס, שכך אנחנו צריכים להיות.
מצד אחד אנחנו שמחים שאנחנו מבינים את זה קצת ובאים לזה ומסוגלים להתחיל בעבודה הזאת. מצד שני העבודה צריכה להיות בשמחה שאנחנו מתחברים, ובצער שמתוך הצער הזה אנחנו מבקשים את הבורא. זה גם לא צער, זו שמחה מתוך החיסרון. שמחים בחיסרון.
שאלה: לגבי הבקשה שדיברת עליה, מאיזו נקודה עכשיו, ברגע הנתון, במצב שלנו, אנחנו צריכים לבקש? הכלי המשותף של אירופה, של כל העולם, כל העשיריות, מתוך איזה מקום אנחנו צריכים לבקש בעצם?
אני לא כל כך מבין את השאלה שלו, מה זה מתוך איזה מקום? מקום זה חיסרון. מתוך איזה חיסרון אני צריך לבקש את זה? כי עכשיו אני קיבלתי מהבורא, אני אישית, קיבלתי מהבורא הכְוונה, הוא דוחף אותי להתקשר לכלי יותר חיצון. אבל בכלי היותר חיצון שאני מתקשר אני באמת מכווָן יותר למרכז. וכמו שדיברנו שבאותו קנה המידה שאני יכול לעכל כלי יותר גדול, אני מקבל מזה הבחנות, נתונים, כלים להבחין את ההבחנות הקטנות שלנו בקשר בינינו אפילו בעשירייה שלי.
ואז יוצא לי שבכמה שאני מתרחב, בכל זאת כלי של אדם הראשון, אני יותר ויותר קרוב לבורא. אני לא מתפזר, אני לא פוזל לכל הכיוונים, אני דווקא מרחיב את שדה הראייה שלי. אני פותח עדשה. אני פותח עדשה לאור ואז אני דווקא רואה את הכול באור גדול ויותר מרוכז. חסר לי להעביר את ההרגשה הזאת, אבל אתם תקבלו את זה.
זה שלב מאוד מאוד חשוב, גדול, חזק וזה שזה קרה זה ממש אחד מהניסים. היינו יכולים להישאר בעשירייה וככה מי יודע איך להמשיך. זה שהבורא נותן לנו עבודה כזאת זה כבר סימן שאנחנו בדור האחרון וממש ממשיכים בלי לדעת, כן, מה, מו, כמו תינוקות.
שאלה: מה זה גילוי החיסרון ואם זה רצון אמיתי לרוחניות?
אם אנחנו מתכוונים גילוי החיסרון כמו שזה באדם שהולך קדימה, אז ודאי שזה חיסרון בדרך להשגת המטרה.
תלמיד: איך אני יכול לראות את החברים כגדולים, אחרי שאני רואה שהם לא קמים לשיעור בוקר ולא שומרים על המסגרת לפחות?
יש פה שני דברים, קודם כל צריכים להשתדל להצדיק אותם, כי "כל הפוסל במומו פוסל" ואת הכול עושה הבורא ואנחנו צריכים לראות שהדברים האלה ניתנו כדי שאני אתקן את עצמי, ולא כך המצב האמיתי אלא אני נמצא באיזו תמונה שמוצגת על ידי הבורא, כך הכוח העליון רוצה להציג לי אותה. זה מצד אחד. מצד שני אני צריך להגיד, לא, אני חייב לתקן את זה וכמה שאפשר, ולכן להשתדל לעורר אותם. להצדיק אותם אני לא יכול, אבל אני צריך בכל זאת להשתדל להביא את המצב לטוב ונכון. וגם להגיד שהכול תלוי בי, שאני במעשים שלי כנראה גם מקלקל את הפעולות שלהם.
שאלה: כתוב פה מחצה על מחצה, זאת אומרת אדם תמיד נמצא כמטוטלת וכל יום חדש, אנחנו לומדים, הוא יום בריאה, ותמיד אני רואה את עצמי כחייב והחברים תמיד מזכירים שאין עוד מלבדו ואני צריך לבקש ממנו מחדש כל יום ולהתפלל. ועכשיו כשאנחנו מרחיבים את הכלי, התפילה צריכה להיות מופנית לספקטרום הרבה יותר רחב, למי עכשיו אני מתפלל? עד עכשיו ידעתי לציין שמות של חברים, של נזקקים, לכאלה שבעיניי נחלשו והתפילה הייתה עבורם, למי אני מתפלל עכשיו?
עכשיו יש לך קצת יותר חברים, קבוצה קצת יותר רחבה שאתה דואג לה וזה נקרא שאתה יותר קרוב לבורא, כי אתה דואג לכמות יותר גדולה של אנשים. ולמרות שזה אולי על חשבון האיחוד כמו שהיה לך בעשירייה, שנדמה לך שהייתה כבר ממש מקסימאלית. בגלל שאתה ואנחנו ברוב המקרים, ובכלל לא ברוב המקרים אלא צריכים להאמין שבכל המקרים, הגענו למקסימום שאנחנו יכולים להוציא מהעבודה שלנו בעשירייה, אז נתנו לנו את השלב הבא.
והשלב הבא הזה הוא עשירייה יותר גדולה, שהיא אותה עשירייה, "אני ה-ו-י-ה לא שניתי"3. אבל כמו שהייתה לך עשירייה גם עכשיו יש לך אותה עשירייה שאתה רואה בה את אותם הדברים שראית קודם, רק ברזולוציה, בקנה מידה, בצורה יותר מדויקת, יותר מפורטת, יותר פנימית. ואז אתה רואה במקום כל חבר, מדינה או אפילו יבשת ובתוכה אתה רואה קבוצות גדולות. זה בחברים, בכל חבר וחבר, נניח יש לך חבר שנקרא אירופה, חבר שנקרא צפון אמריקה, חבר שנקרא דרום אמריקה, ממש כך. אני אומר ברצינות. תתאר לעצמך שזה נקרא שמגדילים לך עכשיו את הכלים ואתה צריך עכשיו לסדר איתם את היחסים כמו שהיו בתוך העשירייה, ובצורה כזאת תראה עד כמה אתה גם מתרחק מלהסתכל על העולם בצורה של בני אדם. אתה מתחיל יותר לעבור לרצונות, לכוונות, להבחנות. אבל זו אותה עשירייה, רק שזה לא נראה לך, אבל תנסה יותר לרכז את המחשבה ולפזר את הראייה ותראה שזה אותו דבר.
תלמיד: הציור שאני מצייר לי בראש שעוזר מאוד בעבודה הרוחנית הוא, ה-ו-י-ה שלמה שצריכה להיות כלולה עכשיו כאילו מהיבשות ומכל הכלי?
אל תסתכל על יבשות, אל תסתכל על מדינות, יש לך באירופה שלושים ומשהו מדינות, אז מה, אתה תסתכל עליהן? תסתכל על הכלי הכללי. הוא בכל זאת עשרה. לא יותר, כמו שקודם היו לפניך עשרה, רק שעכשיו כל אחד מהעשרה האלו התרחב, התחלק, זה כמו שאתה לוקח מפה של איזו מדינה ואחר כך אתה רוצה לראות יותר, אז אתה מגדיל אותה, ופתאום אתה רואה שיש שם עוד אלף מקומות ודרכים והרים ונהרות וכן הלאה, זה הכול אותו דבר, רק זה מה שנראה לך עכשיו. לכן אני אומר תנסו לעצב לעצמכם כזאת תמונה שזה הכלי שלנו היום ולא אחרת. אנחנו לא חוזרים לעשירייה, אנחנו רק רוצים לתאר לעצמנו את כול העולם הזה כעשירייה.
תלמיד: בעבודה הזאת של מחצה על מחצה תמיד הרי רוב הזמן אני רואה את עצמי אשם שלא עושה מספיק, המצב נראה בעיניי לא בסדר והבורא תמיד כשאני עושה משהו טוב מוסיף לי עוד יותר יצר הרע.
זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו"4. זה לא נכון, לא זאת הגישה הנכונה, לגלות את עצמי אשם, לא, זה רק מוריד את הכוח ומכניס לייאוש ואתה לא יכול להיות דוגמה נכונה לחברים.
תלמיד: למרות שחושבים כל הזמן על גדלות הבורא וזה מה שנותן את השמחה.
לא. מתוך זה שאתה חושב על גדלות הבורא כלום לא שווה, רק מתוך שמחה.
תלמיד: ממה נגרמת השמחה?
מזה שאתה חושב על גדלות הבורא.
תלמיד: אז אני חושב על גדלות הבורא.
אז למה אתה נמצא בעצבות?
תלמיד: לא בעצבות. אני תמיד מרגיש את עצמי חייב, שלא עושה מספיק ויחד עם זאת כדי לאזן את זה אז חושב על גדלות הבורא, והחברים עוזרים תמיד להזכיר.
אז בסדר, אתה צודק, לא הבנתי אותך. חשבתי שאתה מרגיש חייב כי אתה בעצבות.
שאלה: הוא הזכיר פה באגרת את מי שמתרשל בעבודה, מה זה אומר להתרשל, יש חבורה שהיא אגודה ואחד כאילו עומד מהצד?
מתרשל בעבודה זאת אומרת לא מבצע את מקומו בחיבור עם האחרים כדי להצטרף למניין.
תלמיד: מה התפקיד של אותו אחד שמתרשל?
להשתדל להצטרף לאחרים ולצרף את עצמו למניין כדי שתצא תפילה נכונה לבורא ואז הוא יענה לכולם. ואם הוא מתרשל בזה הוא גורם נזק לכולם.
תלמיד: עכשיו זה מורגש שאנחנו עוברים לאיזה שלב חדש שכל העשיריות מתאחדות או בונים רשת קשר הרבה יותר גדולה, הרבה יותר חזקה.
אנחנו נבנה רשת קשר כזאת גדולה וחזקה, שהיא תהיה גדולה ורחבה מצד אחד ומצד שני אנחנו בכל זאת נתייחס אליה כמו לה-ו-י-ה אחת. ואז יש כאן מצד אחד התרחבות וגדלות ומצד שני בכל זאת התקבצות לאותה עשירייה שבה מתגלה הבורא כל פעם בעוצמה יותר גדולה. בהתרחבות יש לנו עביות ומסך ובהתקבצות בחזרה יש לנו כבר השגה באור, ברוח.
אנחנו צריכים לקבל דיווח מקבוצת ברלין. החברה שלנו [יושבים] ממש כמו מלאכים עם חולצות לבנות יפה. בבקשה.
תלמיד: קבוצת ברלין נוסדה בשנת 2003 בהתחלה היו שם שלושה אנשים, עכשיו אנחנו כבר יותר מעשרים. יש עשירייה אחת של גברים ושתי עשיריות של נשים. במהלך כל השנים האלה הייתה עבודה אקטיבית בהפצת חכמת הקבלה.
יצאנו לרדיו, הפצנו עיתונים, מאמרים שהודפסו ב"ברלין הרוסית", עיתון שקוראים בכל אירופה, ראיונות איתך. ב2010-11 קבוצת ברלין השתתפה בארגון הכנס שהיה בברלין. כמו כן היו גם מפגשים עם הקהל הרחב, העברנו גם פעילויות שונות בקהילה היהודית, ייסדנו מעגלים שונים של חינוך אינטגראלי מצד "תנועת הערבות".
הקבוצה נתנה כמתנה להרבה ספריות בברלין ספרים בחכמת הקבלה, ב-2015 הייתה "המכבייה" והיו שם הרבה מאוד משתתפים מהרבה ארצות ואנחנו מטעם ערוץ הטלוויזיה שלנו, קבלנו שם כניסה ויכולנו להפיץ וב- 2017 הקבוצה הכינה את עצמה לקמפוס בשפה הגרמנית פעם ראשונה ובכל העיר הפצנו פוסטרים עם הזמנה להצטרף להרצאת מבוא ולקורס בחכמת הקבלה, הגיעו הרבה אנשים. גם ב- 2018 עשינו אותו הדבר ועכשיו אנחנו מתכננים אחרי הכנס האירופאי שוב לעשות אותה פעולה. גם קבוצת ברלין מפיצה את חכמת הקבלה ברשת, דרך פייסבוק דרך אתרים שונים כמו "קבלה בברלין" וחכמת הקבלה בגרמניה.
תלמיד: ובנוסף, קבוצת ברלין עוסקת בהפצה בצורה אקטיבית, אנחנו גם מלמדים. בקבוצה שלנו יש שני מרצים מהאקדמיה הבין לאומית לקבלה. אנחנו גם עוסקים בתרגום סימולטני יש לנו שני מתרגמים סימולטניים לשפה הגרמנית, שש שבע פעמים בשבוע אנחנו מתרגמים את שיעורי הבוקר, וובינרים. אנחנו גם מארגנים תרגומים לכנסים השונים, עוסקים בבלוג של הרב, עובדים על הסייט, מסכמים שיעורים כמו שהחבר שלי אמר יש לנו יותר מעשרים חברים בשיעור במרכז שלנו יש לנו מרכז פיסי. והחברים משתתפים בתמיכה מלאה של המרכז הזה, משלמים, החברים מאוד מאורגנים, מאוד משקיעים במרכז ובכלל.
וגם הייתי רוצה להגיד כמה מילים על ההכנה לכנס בולגריה, כל החברים מאוד רוצים לנסוע לכנס ורבים כבר נרשמו כבר קנו כרטיסים, בכלל יש התעוררות מאוד גדולה גם בברלין גם בכלי האירופאי בכלל, כמה פעמים ביום אנחנו צריכים להטעין את הטלפון מרוב השיחות שאנחנו עושים לקבוצות השונות בלעודד את החברים להגיע, אנחנו בקשר עם קבוצת בלטיה, רוסטוב, אשקלון, איטליה.
כעיקרון הבורא נתן לנו הרבה מאוד עבודה בשבוע האחרון, אנחנו מאוד שמחים על העבודה הזאת. אתמול הייתה לנו הכנה לכנס יותר ממאה שמונים חברים מכל רחבי אירופה התכנסו בזום. והיינו רוצים לשאול שאלה.
תלמיד: איך ההכנה שלנו לפני הכנס צריכה להתרחש כדי שבזמן הכנס אנחנו נרגיש את הייאוש העמוק הזה שאנחנו עשינו כל מה שיכולנו, לא הצלחנו וביחד נוכל להעלות את המ"ן מעומק הלב לבורא שיחבר בינינו?
הייאוש הזה שאנחנו צריכים להשיג הוא מלא שמחה, כי מה זה ייאוש? זה גילוי החיסרון שאני זקוק לבורא ואף אחד לא מונע ממני לפנות אליו, אז למה זה צריך להיות ייאוש כמו שאנחנו חושבים בעולם הזה, שאין לי מה שאני רוצה? יש לי מה שאני רוצה, אני רוצה לפנות לבורא, ויש לי אפשרות, אז גילוי החיסרון הרוחני הוא אף פעם לא מגיע בייאוש אם זה החיסרון האמיתי, הנכון הגמור, הבשל, רק צריכים להבין את זה, אלא דווקא ההיפך, שמחים בחיסרון, זה דבר אחד. דבר שני, הייתי שואל אני אתכם, מה אתם קבלתם כחלק מעבודה בהכנת הכנס?
תלמיד: הייתה פגישה השבוע, הצגנו את קבוצת ברלין במסגרת שכל קבוצה באירופה מציגה את עצמה וזה בעצם מתעל את כל הכוחות, את כל הקבוצות באירופה, איך היא נוסדה מהיווסדה והלאה. זאת אומרת, כל קבוצה הציגה את עצמה וגם אנחנו התכוננו לזה.
ארגנו מה שצריך ועשינו הרבה מאוד כדי לתת התפעלות לחברים. אנחנו גם משתתפים באסיפות השונות, התכנסנו כאן הרבה חברים, ובעצם היינו רוצים כולנו ביחד להעלות את הרוח הזאת שעכשיו גדלה באירופה.
תודה.
עכשיו אנחנו רוצים לשמוע את הצרפתים?
תלמיד: אני רוצה להוסיף לשאלה שברלין שאלו, בכנס ההכנה שהיה לנו אצלך במשרד שאנחנו ככלי, לא רק האירופאים אלא כל הכלי העולמי, אנחנו צריכים להגיע למצב שבו אנחנו רואים שאנחנו לא יכולים להתחבר אבל חייבים. שיש לנו רצון מאוד גדול להתחבר אבל אנחנו רואים בבירור שאנחנו לא מסוגלים. אז כשדברנו על זה היה נראה לנו כאילו שצריך להיות איזה תהליך, שאנחנו צריכים לעבור כקבוצה כדי להגיע למצב הזה לפני הכנס כדי שאנחנו נוכל לממש את זה בפועל בכנס.
האם אתה יכול לומר לנו באילו פעולות מעשיות אנחנו יכולים להתמקד שיקדמו אותנו בצורה הטובה ביותר לקראת המצב הזה. במה להתמקד?
אני עונה לך פשוט, אנחנו צריכים לפני הכנס להגיע לרצון להתחבר ולחיבור עד כדי כך גדול שבכנס רק יחסר לנו להיות נמצאים יחד בחדר אחד. חוץ מזה לא יחסר כלום. בלב ונפש אנחנו כבר מחוברים ורק פיזית עדיין כי אנחנו נמצאים בעולם הפיזי הזה, עוד חסר לנו חיבור. ואנחנו נגיע לכנס הזה ושם נתחבר וזה יהיה גמר התיקון, חיבור בינינו ועם הבורא, כך צריך להיות מוכנים.
שאלה: האם עלינו להתמקד יותר בחיבור בין הקבוצות או בתוך הקבוצות או למצוא איזה איזון?
הקבוצה צריכה להיכנס לחיבור בתוכה על ידי זה שהיא מתחברת לקבוצות אחרות. לא כדאי להיות מקובצים בתוך הקבוצה בלבד. אחר כך יהיה לכם קשה להתחבר לאחרים. אתם כבר צריכים להיות מחוברים ביניכם בצורה שזה נגרם מתוך חיבור עם הקבוצות החיצוניות. כך גדלים, כך מתחברים. לשם זה קיים כל פריט ופריט במציאות. מזה שכבר מלכתחילה הוא בנוי להיות מחובר עם כולם. ולכן בחיבור עם האחרים אתם תבנו נכון גם את העשירייה שלכם. ולכן גם העשירייה הזאת, היא תקבל יותר ויותר את הצבע שלה את הפורמט שלה.
תלמיד: האם אנחנו צריכים לארגן את זה יותר בצורה של סדנאות או יותר בצורה של ישיבת חברים האם לארגן כאלה קבוצות כמו שיש לנו למשל יותר כמו ערבות עם ישיבת חברים כלל אירופאית או לעבוד יותר בקבוצות בסדנאות?
לא יודע. אם הייתי יודע גם לא הייתי אומר. פשוט. אתה יודע, זה כמו מורה בכיתה. הוא לא יודע איך צריך לענות נכון על איזו שאלה? אלא ההיפך. מתוך השאלות האלה אתם דווקא תגדלו.
תלמיד: קודם כל רציתי להגיד תודה לכל החברים על התמיכה, ולכל אלו שפוצצו אותי באס אם אסים לדבר בשיעור, כאילו אני רוצה להגיד אני לא חשוב פה, חברים באירופה, החברים הענקיים, הם החשובים, באמת מי שרוצה לעזור שיתקשר לחברים שישאל איך הוא יכול לעזור שיתמוך, שירים טלפון. אני באמת מקווה שנוכל לעבוד יחד על כנס משותף,
יש כתובת אחת שאליה כולם יכולים לכתוב בכל השפות, עם כל הבעיות כדי לא להתבלבל. ואחר כך משם כבר הבורד או מישהו שם מתחיל לקבל את הפניות האלו. יש כתובת אחת?
תלמיד: זאת כתובת של הבורד Boardworldkli@gmail.com, אבל כתובת לכנס למי שרוצה לעזור בכנס זה info@kabbalah.events.
בסדר.
תלמיד: זה מגי,ע בכל השפות אפשר לכתוב ויש צוות שאחר כך מטפל בפניות.
בסדר גמור.
(סוף השיעור)