שיעור בוקר 04.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 30.07.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/Jz2uQl2A?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 339, "ענין קליפה שקדמה לפרי"

קראנו מאמר "ענין קליפה שקדמה לפרי", כרך ג', "שלבי הסולם", עמוד קצ"ב, פרשת "בלק".

מה זאת אומרת קליפה קדמה לפרי? אנחנו נמצאים בנקודה הנגדית למטרת הבריאה, שאין יותר גרועה ורחוקה מהבורא. ואנחנו צריכים לברר את הנקודה הזאת ולהרגיש באמת איפה אנחנו נמצאים, כי הרי אנחנו בינתיים בחוסר הכרה. להרגיש באמת איפה שנמצאים זה מתחיל מהמחסום ומעלה. אלא העבודה שלנו בכל זאת מתחילה מהכרת הרע במצבנו הנוכחי.

כשאדם מתחיל לעבוד בזה, לא חשוב אם הוא קיבל רקע דתי או שהוא חילוני, לא חשוב אם הוא חכם, מלומד, או לא כל כך מלומד, לא כל כך חכם, או מפותח יותר, מפותח פחות רגשית, נפשית, שכלית. אחרי זמן מה מתחיל לעבוד עליו אור מקיף, ואז אדם מתחיל להרגיש את עצמו כנגד האור המקיף, הוא מתחיל להרגיש את הרצון לקבל שלו שהפוך מהאור המקיף לפי כל תכונה ורצון.

אז יש לו באמת פיצול. מצד אחד הוא מרגיש קצת את האלוהות בהארת המקיף, הוא לא מרגיש אותו, אלא מרגיש איזו תוצאה, מה יכולה להיות רוחניות כפי שהוא מתאר לעצמו. ודאי שזה עוד רחוק מאוד מהרוחניות האמיתית, כי הרוחניות האמיתית היא פי מיליארד יותר גדולה ממה שהוא שיכול לתאר לעצמו, אבל בכל זאת משהו הוא מרגיש. יחד עם הרגשה הזאת הוא מרגיש מי הוא ומה הוא, עד כמה הוא ההפך, וכל פעם הפער בין הרגשת הרוחניות והעצמי גדל.

אדם לא חושב אלא מתוך ההרגשה, אנחנו בני הרגשה. השכל שלנו הוא רק כדי לפענח את ההרגשה. השכל שלנו נבנה כדי יותר טוב לנצל את הרגש, יותר טוב למלאות את הרצון לקבל. הרצון לקבל הוא הנברא, והשכל הוא מערכת עזר איך למלאות רצון לקבל. לכן אדם שמרגיש את עצמו רע, השכל כאן כמעט ולא עוזר. נכון שהוא צריך להגיד לעצמו, "מה שאני מרגיש זה בגלל שאני רואה עכשיו את האמת, וקודם לא ראיתי את האמת", אבל כל החוכמות האלה לא כל כך פועלות, הרגש הוא השולט. ובאמת, אדם צריך לקבץ ניסיון גדול וארוך כדי להגיע לסיכום, שהוא באמת לא יתפעל מנפילות בצורה רגשית, אלא ייקח אותן בצורה מועילה, ויעבוד עם הירידות בהבנה שככל שהוא מתקדם להיות עובד ה', כך הוא רואה רע בעצמו, רואה את עצמו יותר כחלש.

בהחלט כשהתחיל ללמוד קבלה הוא היה כל כך שרוף על רוחניות, כך שהכול היה ממש לא שווה כלום חוץ מהרוחניות, ו"סוף סוף, מה חשבתי, למה הגעתי". כל מתחיל בא אליי ואומר, "סוף סוף, את זה רציתי כל החיים". הוא מתחיל ללמוד, ואחרי חצי שנה כבר רואים עליו שלא זה מה שהוא רצה כל החיים, שיש עוד משהו שהוא רצה, ועכשיו זה ברור. למה? כי באמת הרצון לקבל גדל, פותחים אותו, מתחילים להראות לאדם כל מיני פיתיונות, וסוחבים אותו לכל מיני צדדים בתענוגים הבהמיים שמראים לו. ובאמת מכל הדברים הבהמיים הוא מתחיל לקבל בהחלט תענוגים הרבה יותר גדולים ממה שאי פעם קיבל בעבר. זה בזמנים מסוימים, לא בזמן העלייה אלא בזמן הירידה. זה מפני שרוצים להגדיל בו את הנקודה שבלב שהיא תתרחב עד עשר ספירות. לכן זו הדרך.

אנחנו לומדים שהאורות מנענעים את הכלים, אור בונה את הכלי, מוליד את הכלי. גם כאן, האור המקיף שמאיר לנקודה הוא מנענע אותה ועושה ממנה כלי, עד שיהיה באמת כלי בעשר ספירות. ועבודת האדם היא להיות צופה, משקיף על מה שהאור עושה איתו, ולהסכים עם העבודה הזאת, להרגיש אותה נכון, ולקבוע יחס נכון לְמָה זה נקרא חטא, לְמָה זה נקרא מצווה, ולא להיבהל מהרגשה כזאת שהוא כל הזמן מתרחק.

לאט לאט הוא מקבל גם הגדרות אחרות, שונות, מה זה חטא, מה זו עבירה, מה זה על מנת להשפיע לבורא. הוא לא כל כך מתייחס לעבירות בהמיות, אלא מתייחס למה שמביא אותו לקשר עם הבורא. לכן הוא שמח בזה שעולים בו כלים לא מתוקנים, ובזה הוא רואה שבאמת הוא זוכה כל פעם לתקן או לפחות רק להכיר כלים יותר גדולים, וזה סימן שנעשה יותר חזק, נעשה יותר גדול.

כל פעם כשאדם מקבל ירידה, הוא צריך בעצם להודות על זה שזכה לזה שהבורא נותן לו, פותח לו עוד כלי לא מתוקן מתוך הנשמה שלו, וכנראה שבאמת עבד קודם וזה מגיע לו. כמו שבעל הסולם כותב במכתבים, ש"הקלקול הטמון הוא באפס תקווה", שבאמת אם לאדם לא נפתח עדיין כלי, אז מי יודע מתי הוא ייפתח. מה שאם כן, אם כן נפתח, אז סימן שכבר בגלגול הזה, כבר במצב הזה שהוא נמצא, עד העלייה והירידה הבאה, הוא כבר יתקן את זה.

לכן צריכים לשמוח בכל הרשעים שמתגלים, ולהשתדל מהר על ידי הלימוד לקבוע שהם רשעים, שאלו חסרונות שמבדילים אותנו מהמטרה, ואז להתייחס אליהם בצורה שתועיל לו למטרה.

תלמיד: למה רמב"ם כותב ש"השכר שלך יהיה בעולם הזה ובעולם הבא", ולא כותב בעולם הבא?

האם השכר בעולם הזה או בעולם הבא? אנחנו לומדים שאין חוץ מאורות וכלים שום דבר. אז השכר בעולם הזה נקרא שאני עכשיו מתקן את הכלים, ובעולם הבא, שאני מכין אותם למילוי לאחר שאני עובר את המחסום.

כתוב "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא". יש שכר מצווה שמקבלים כאן במקום, יש שכר מצווה שמקבלים כשפוסעים במדרגות רוחניות, ויש שכר מצווה שמקבלים לאחר גמר התיקון, תלוי מהו השכר. את שכר המצווה האמתי יכולים לקבל רק בכלי האמיתי, דרצון לקבל, והוא נתקן כל"ב האבן רק אחרי גמר התיקון.

כאן בעולם הזה, השכר שלנו הוא רק להגיע למה שכתוב "עד שלא מניח לי לישון", "חולת אהבה אני". ברצון לבורא על מנת לקבל, לשמה, עוד לא מדובר, רק לא לשמה. אבל מדובר בלא לשמה הגדול ביותר, שממנו אני קופץ מעבר למחסום ומקבל את לשמה הקטן ביותר.

אחרי המחסום יש מדרגה ראשונה כשהמדרגה עצמה נקראת "שכר ועונש". אז אדם לפי הרגשתו כבר מברר את הכלי שלו, ובכל פעולה שעושה על מנת להשפיע מיד מקבל תוצאה שנקראת שכר. מה שאין כן, עכשיו אנחנו עוד לא יכולים לקבוע שזה כך, כי כל פעם שכר ועונש הם דברים שמשתנים לפי הבנת האדם. האמת היא שהוא תמיד מקבל שכר, אבל לפעמים השכר הזה נראה לו כעונש ולפעמים השכר הזה נראה כשכר, ומי יודע מה נכון, זה או ההפוך? הם דברים שמשתנים.

בשבילנו עכשיו, למצבנו לפני המחסום, אנחנו רק צריכים להאמין שכל דבר שמקבלים הוא שכר. כי באמת, אם אדם לומד ועושה את סדר היום שלו כך, שהכול מסתובב סביב ההליכה לקראת מטרת הבריאה, אז כול מה שמזדמן לו בדרך זה בעצם כדי להועיל למטרה. יש לו כבר חשבון פרטי עם הבורא, לא חשבון כללי כמו כל האנושות.

מה ההבדל? ההבדל הוא שכל האנושות מקבלת כל מיני מצבים בצורה כללית, כלל האומה או כל מיני קבוצות, ולא האדם באופן פרטי. אלא המסות יותר עולות, יותר יורדות, לפי המצבים אצלם. אתה רואה כלפי חוץ איך כולם מתפעלים מדבר אחד ויורדים מדבר אחר. מה שאין כן אצלנו מתחילה כבר להיות התפעלות, עליות וירידות או יחסים, כך שככל שהיחס הזה מכוון כלפי הבורא, כך אדם יוצא מגדר המסה הכללית וזה הופך להיות לדבר אישי, לא השגחה כללית, אלא השגחה פרטית, קשר פרטי עם הבורא. ואז גם העליות וגם הירידות האישיות לאדם הן על מנת להביא אותו למטרה. כבר מתוך זה אדם צריך להרגיש שהוא באמת נמצא במצבים הנכונים, לא חשוב איזה מצבים יהיו.

תלמיד: למה בשלב ההכנה אנחנו צריכים לגדל רק את הרצון לרוחניות שהוא רצון תיאורטי, לא רצון על מנת להשפיע?

אנחנו בסך הכול קופסה עם חמישה פתחים. דרך חמשת הפתחים נכנסת אינפורמציה, והיא נכנסת למרכז התענוגים, לכלי שלנו, לכלי הרוחני. מה שאנחנו יכולים לגלות בתוכנו, בתוך מוחנו, זה חשמל, פעולות כימיות בסופו של דבר. אבל איפה התענוג עצמו? אנחנו יודעים שאם אנחנו לוחצים על אזור במוח, נותנים לו קצת פוטנציאל, אז האדם נהנה. לא רק אדם, גם קוף, לא חשוב מי.

אבל מה זה נקרא הנאה? איך מריאקציות כימיות, חשמליות, זה הופך להרגשה, את זה אנחנו כבר לא יודעים, זה כבר נמצא בחצי השני של הבריאה, ברצון לקבל, ואל המעבר בין זה לזה המדע לא יכול להגיע. המדע יכול לראות רק את המעבר, עד כאן. זה כמו שיש אחר כך מחיצה, כשמעבר למחיצה נמצא רצון, ועם הרצון עצמו אתה לא יכול לעבוד בצורה נקייה, זה כבר שייך לרוחניות, רוחניות דקליפה, דקדושה, לא חשוב, אבל שייך לרוחניות. זאת אומרת לא ללבושים, אלא כבר לקטגוריה רוחנית.

חוץ מחמישה פתחים שדרכם אתה מקבל איזו השפעה ואותה אתה מפענח כתענוג או כייסורים, יש עוד פתח אחד שנקרא החוש השישי, הנקודה שבלב. גם דרכו מגיעה אליי, אליך, לכל אדם אינפורמציה, רק זו אינפורמציה שלא מלובשת בלבושים חיצוניים. אני לא מקבל את זה דרך אוכל, או אפילו דרך חשמל שבעזרתו אני יכול לגעת באיזו נקודה במוח, ואז לחשוב שאני עכשיו אוכל סטייק, יש דבר כזה. עם האור המקיף אין דבר כזה.

האור פועל בצורה שהוא כבר ערום. יש לו לבוש משלו, אבל הלבוש שלו הוא גם לבוש רוחני. גם הוא מגיע למרכז התענוגים, ואז אני נמצא כמקבל שני סוגי תענוגים, תענוגים מהעולם הזה ותענוגים מהעולם הרוחני, ואני צריך להעדיף אחד על פני האחר.

אם במשך כל מיני פעולות, תרגילים, תרגולים, אני מגיע למצב שאני מצפה רק לתענוג שיגיע דרך החוש השישי, והתענוגים שאקבל דרך חמישה החושים לא כל כך מושכים אותי, למרות כמו שקראנו במאמר, כל הזמן מגדילים לי את התענוגים דרך חמשת החושים ועוד איזה תענוגים דווקא, את התענוגים הכי בהמיים.

יש לך חוש ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש, והוא אומר מין בכללות על תענוג בהמי, אז התענוג ממישוש הוא הדבר הכי הכי בהמי והכי קרוב כאילו. אם אני מעדיף תענוג רוחני מופשט על פני כל התענוגים הבהמיים שמגדילים לי אותם פי מיליארד ממה שיש לבן אדם רגיל, וזה לא חשוב אם אני דתי או חילוני, כי אם אני הולך בעבודה הזאת, אז הגעתי למצב שאני רוצה רק את האור המקיף, וסימן שיש לי אליו רצון חזק. רצון לא מתוקן, נכון, לא על מנת להשפיע, אבל רצון אליו בלבד, זה נקרא "חולת אהבה אני, עד שלא מניח לי לישון". ואם אני מגיע לזה, אז אני מוכן עם הכלי שלי במקסימום שיכולתי להכין אותו לפני המחסום.

מה חסר לכלי הזה? חסר לכלי הזה רק מסך. מסך אני לא יכול לעשות בעצמי אף פעם, את המסך עושה האור. אם יש לי רצון לקבל טוב כזה, גדול, על מנת לקבל, אז נותנים לי מסך ואני הופך להיות לכלי הרוחני הקטן ביותר. כי סך הכול הרצון לקבל שלי הגדול ביותר לאור מקיף שיכול להיות למטה מהמחסום, הוא האחוריים של המדרגה הראשונה מעל המחסום, כשהאחוריים שלה יורדים לעולם הזה. יש שם גם בכל זאת עבודה על מנת להשפיע, למעלה מהדעת, אבל מה שאמרתי זה בינתיים יותר מובן.

בסך הכול, לא שלא נותנים לנו לראות יותר. אנחנו יכולים לראות באותם כלים שאנחנו מתקנים. יש לנו איזו מין תפיסה שאני יכול לראות הרבה יותר ממה שאני מסוגל, וזה לא נכון. אין הוקוס פוקוס, אומנם יכולים כאן לעשות לך קסמים כל הקוסמים האלו כמו קופרפילד, וזו חכמה גדולה איך שהם עושים הכול עם כל מיני טכנולוגיות, אבל אין דבר שנקרא ממש "קוסמות", אלא האדם רואה את זה לפי התיקונים שלו.

בן אדם אומר, "אני רוצה לקפוץ מכאן לכוכב אחר, אני רוצה את זה". אתה יכול לרצות, אבל אם באמת היית רוצה, והרצון הזה היה רצון באמת כמו שצריך, מוכן לזה, אז היית מקבל על זה תיקון והיית עושה. אלא אתה מדבר ולא רוצה, אלה רק דיבורים. אז צריכים להבדיל.

הרוחניות זה נקרא "רצון", רצון שנמצא בהחלט בלב, ולפי הרצון הזה אדם עובד ומקבל, ולא שנדמה לו. בגלל זה אצלנו יש תמיד מין ייאוש, דברים שאנחנו חושבים, יש דברים שהם משוערים ויש מה שנמצא באמת בשטח, וזה בגלל שאנחנו לא מבינים את הלב שלנו. אם היינו רואים בדיוק את הרצון שלנו, אז לא הייתה לנו שום אכזבה. היינו יודעים איפה אנחנו נמצאים, מה מגיע, מה לעשות, והכול היה ברור.

כל הלימוד שלנו הוא בעצם תהליך של הכרה עצמית. וכשאני מגיע לזה, אז אני מרגיש את הכלי שלי, ובהחלט מה שיש בתוכו. ואז מה שיש בתוכו, אני מתחיל לגלות שבכלי הזה יכול להיות רק דבר אחד, בורא. רק זה יכול להתגלות בכלי שלי.

אם אני לא מרגיש את הכלי, אז אני מרגיש במקום בורא כל מיני תופעות אחרות, תמונות דמיוניות. כשאני נכנס לרוחניות, אני לא מרגיש אותן, אני מרגיש לפי התיקונים שלי שהבורא ממלא את הכלי שלי, את הנשמה שלי, ואז אני מתחיל לראות כל העולם הזה כעולם מדומה.

תלמיד: אם התענוגים נכנסים לאותו מרכז תענוגים, והתענוגים הרוחניים הם כמו טונה תענוגים לעומת התענוגים הגשמיים, האם כל ההבדל הוא רק בעוצמה, או שיש הבדל עקרוני ביניהם?

מרכז התענוגים הוא אחד, רק כל ההבדל הוא בנפח. לא חשוב ממה ליהנות. מה זה לא חשוב? הכול נכנס לאותו מרכז, לאותה הרגשת התענוג, אם מדובר על תענוג על מנת לקבל. אם מדובר על תענוג עם הכוונה על מנת להשפיע, זה גם מורגש באותו מרכז תענוגים, רק בקשר עם נותן התענוג שנקרא "אור חוזר".

תלמיד: מה זה משנה לי?

זה משנה לך. הבורא ברא רק כלי אחד, רצון לקבל. הוא לא ברא כלי אחד שיהיה בעולם הזה, וכלי שני בעולם ההוא, לא, כלי אחד. עד כמה אתה מרגיש בכלי הזה ובאיזה תנאים, רק זה משתנה. אם אתה מרגיש רק כמו שאתה עכשיו מרגיש, זה נקרא שאתה נמצא בעולם הזה במדרגה מסוימת. גם בעולם הזה יש סולם. אם תגיע למצב הרוחני, אז תרגיש גם את העולם הזה, ויחד עם זה תרגיש את העולם הרוחני.

מה ההבדל? מרכז התענוגים הוא אותו מרכז, רק העניין הוא, שכמו שעכשיו אתה יכול להתרשם מכמה סוגי תענוגים, גם אז אתה תתרשם מכמה סוגי תענוגים. אתה תתרשם גם מרוחניות וגם מגשמיות, זאת אומרת, אלו לבושים שונים על אותו מקור האור.

הלבושים שמתלבשים על האור, הלבושים הגשמיים, הם עושים את העולם שלנו כעולם המדומה. מה זה מדומה? התענוג שבתוך העולם הזה הוא לא מדומה, הלבושים הם מדומים, כי נדמה לנו שאנחנו מקבלים תענוגים מלבוש ולא מהאור שנמצא בתוך הלבוש, וזה נקרא "דמיון". נראה לי שאתה נותן לי תענוג, שבזה שאני מסתכל עליך, על הפרצוף היפה הזה, אז אני נהנה. לא נכון. אלא יש בך ניצוץ הבורא, שממנו אני וודאי נהנה ולא מהעטיפה הזאת. כלומר הבעיה היא רק בי.

אם אני תולה את התענוג שלי בניצוץ שנמצא בך, אז זה בסדר גמור, אז אני קשור לרוחניות. אם אני תולה את זה בפרצוף היפה שלך, אז אני קשור ללבוש, לבהמיות, לגשמיות, וזה נקרא "מדומה". "מדומה" זה נקרא טעות של מקור התענוג. זה הכול. אין כאן שום דבר מדומה, אלא "מדומה" זה נקרא טעות רוחנית, שכביכול טעיתי במקור התענוג. זה לא שהעולם הזה נעלם.

מקובל שמרגיש את העולם הרוחני הוא מפסיק להרגיש את העולם הזה? חי בעולם הזה. חמשת החושים נשארים. מרגיש בהם, תאמין לי, מרגישים טוב מאוד. לאכול, ולשתות וכל יתר הדברים. מרגישים טוב מאוד ושום דבר לא נעלם.

רק דרך זה הוא כבר קושר את עצמו למקור תענוגים שיש רק בבורא, וכל הלבושים האלה באמצע, הם כבר לא מפריעים לו, לא מטעים אותו, לא מסיטים אותו. הוא כבר רואה דרכם.

תלמיד: בעמ' 194 הקטע השני הוא מדבר על העבודות בנושא של העבודה שלנו במשך שבעים שנה.

זה מה שהוא אומר כאן בדף, בעמ' קצ"ד, חלוקה א', ב', ג', ד', על העבודה שלנו, את זה הוא לוקח מ"הקדמה לספר הזוהר". אז כדאי ללכת לשם ולבדוק.

תלמיד: פה הוא מביא רק שניים.

כן. הוא מביא רק שניים כאן, ושם הוא אומר על כל הארבע וגם יותר מפרש בהשוואה לכאן "וזהו ענין המובא בהקדמה לספר הזהר (אות כ"ט)".

אפשר לדבר על זה הרבה, בסך הכול כאן הוא רוצה להגיע למצב שאנחנו רוצים את הרוחניות יותר מהגשמיות, ורק אותה רוצים. אחרי זה נכנסים אליה. ואת הרצון הזה אפשר לקבל רק מעבודה עם האורות המקיפים. האור מביא לנו חן דקדושה, והזירוז בעבודה הוא רק על ידי הקבוצה, על ידי לימוד יחד וכן הלאה.

תלמיד: אני לא בטוח שהבנתי את המושג עבירה ועוברי עבירה.

מושג ה"עבירה", זה נקרא שאדם משתמש ברצון לקבל על מנת לקבל, ואם נותנים לאדם איזה תענוג, והוא לא יכול להתגבר עליו, זה יכול להיות תענוג בזה שמביאים לי איזשהו דבר שהוא עבירה. ואז אני הולך על זה, אז כתוב "עבר ושנה, נעשה לו כהיתר".¹ מה זאת אומרת כהיתר? הוא כבר יורד לדרגה הזאת, איפה שנמצאת העבירה הזאת, יורד דרגה ונמצא שם. זה יכול להיות לא כלפי התענוג, לא כלפי מצוות "אל תעשה", אלא כלפי מצוות "תעשה". נגיד אתה נמצא במצב שאתה כל יום מניח תפילין ומביאים לך כזאת עצלנות, כזאת נפילה, חוסר טעם בזה שאתה לא יכול להניח תפילין. אז אתה לא מניח יום אחד, יום שני גם לא, זה לא עניין של תפילין אלא אז אתה יורד לדרגה שאתה נמצא תחת התענוג של המנוחה, אתה נח מזה שאתה לא עושה את העבודה הזאת.

זה יכול להיות גם כלפי תענוגים בהמיים בעולם הזה, וזה יכול להיות גם כלפי עצלנות. גם כלפי העשייה שתעשה ותרוויח, גם כלפי אל תעשה ותרוויח, ויהיה לך, זאת אומרת עצלות מדברים טובים וכן הלאה. או שאתה גורע ממעשים טובים או שאתה הולך לעשות מעשים רעים. גם זה וגם זה פועל לזה שמוריד את האדם אם הוא לא מתגבר.

פעם ראשונה יכול להיות שכביכול עברת עבירה אבל זה עוד לא נקרא שעברת עבירה, כי פעם ראשונה המכשול הזה בא מלמעלה. זה כמו עם אדם הראשון, אנחנו צריכים ללמוד משם - אכילה ראשונה ואכילה שנייה. שפעם ראשונה משחקים איתך ועושים איתך מה שצריכים מלמעלה לעשות, אבל פעם שנייה כבר דורשים ממך הכנה ולהתייצב מול המצב, שאתה תאזן בין המוחא לליבא.

תלמיד: בפעם הראשונה הזאת אני חייב לעבור את העבירה בשביל לבנות את הכלי, זה בהתפשטות האור והסתלקותו?

זה לא פשוט להגיד את זה בפשטות כי יכולים אחר כך לפרש את זה בכל מקום, אז אני לא כל כך רוצה להגיד אפילו שתי מילים כי אז מישהו ייקח את זה כחוק. אנחנו למדנו בחלק ב', "תלמוד עשר הספירות", "הסתכלות פנימית", שיש - אפשר ויש - כמכוון ומתוך שניים יש לך ארבע שילובים כאלה, "אפשר וכמכוון", "אי אפשר ולא כמכוון", "אי אפשר וכמכוון", "כמכוון ואי אפשר", - ארבעה שלבים, ארבע אפשרויות.

אז בהתאם לזה אנחנו רואים שלא מיד, ולא בכל מקום, ולא בכל דבר יש לך עבירה, אלא ממש עבירה זה כשאפשר להיבדל ובכל זאת מתכוון להנות, שזה קורה רק במלכות, מכל ארבע הבחינות, אז כאן, לכן הדברים האלה הם לא כל כך פשוטים, אבל אנחנו לא צריכים להתחשב בזה ולהתחיל לבדוק "אני התכוונתי או לא, אפשר או לא, זה ככה, או ככה". זה לא לנו, לאלה שנמצאים למטה מהמחסום, זאת לגמרי לא העבודה שלנו. אנחנו צריכים פשוט להשתדל במה שנותנים לנו להבין את המצב ולעשות משהו. העיקר לא לברוח מהמערכה.

אותו תהליך של לימוד, של העבודה בקבוצה, של נתינת הרצאה, כל מיני דברים כאלה שאתה עושה, ביתר בהחלט לא חשוב מה שקורה לך, אל תשים לב. העיקר אם אתה לא מפר שום דבר שקבעת בדרך שלך שזה סדר היום. אם זה סדר היום, כל היתר יסתדר, אל תשים לב לזה בכלל, יש דברים שצריכים פשוט לסגור עיניים ושיעברו עליי וזהו, ככה.

תלמיד: אנחנו מדברים כל הזמן על כלי קבלה.

כל המאמר מדובר איך להגדיל כלים דקבלה, איך נותנים לנו את זה מלמעלה. עם כלי הקבלה שלנו מלכתחילה, אפילו לגשמיות אין לנו כלים דקבלה, לא רק לרוחניות. אדם שנמצא סתם ברחוב הוא לא מפותח אפילו בגשמיות. יש לו כאלו רצונות באמת עסיסיים, הוא רוצה להרוויח, הוא רוצה להיות גדול, הוא רוצה להיות מפורסם, הוא רוצה ליהנות מאוכל, ממין, מארמון. כמה כאלו אנשים יש? בדרך כלל מסתפק. למה? כי הרצון לקבל לא רוצה לסבול. אז לפי האפשרויות של האדם, הרצון לקבל לא נותן לו לרצות יותר ממה שהוא מסוגל להשיג.

אם אנחנו כך נמשיך, אז כל פעם אנחנו נרד יותר ויותר, כי הרצון לקבל בסך הכול פועל בצורה כזאת שאני מחפש מנוחה. אלא אם לא הייתה התפתחות מלמעלה שרוצים להביא את כול האנושות למטרה, ולמטרה צריכים כלים אינסופיים בנפח, אז לא היינו מתפתחים בכלל, היינו יותר ויותר נכנסים לתרדמה, לחוסר תנועה, לדממה.

רק מפני שיש בנו רשימות מכל הדרך שהנשמה עברה מלמעלה למטה, והרשימות האלה נמצאות בנו והן כל הזמן יוצאות החוצה למימוש, מתעוררות בנו, ואני כל פעם רוצה ורוצה. אם אדם נמצא ברחוב ולא משפיע עליו כל כך האור המקיף כי הוא לא עושה פעולות כנגד למשוך את האור המקיף, אז כול עוד האור המקיף הכללי פועל עליו הוא מתפתח ככה.

בכל זאת איך שהאנושות התפתחה עד המאה העשרים ובמאה העשרים, איזה הבדל. בכול, טכנולוגיות, חיים, מהפכות, שתי מלחמת עולם, כל מיני דברים. חכה מה יהיה במאה עשרים ואחת, יותר טוב שלא נהיה עדים לזה. זה הכול מפני הרשימות.

הרשימות האלה מחייבות את האדם. אבל מי שנכנס לדרך שלנו ומתחיל למשוך את האור המקיף ביתר עוז עליו, אז הרשימות שלו מתממשות מהר מאוד, לא תוך עשרים שלושים שנה, תוך אולי יום יומיים, אפילו פחות. נדמה לנו שזה לא יכול להיות. איך יכול להיות? ככה זה, זו עובדה. אלפיים שנה לעומת המאה העשרים, אתה רואה, לא שווה כלום? אותו דבר אצלנו, יום אחד לעומת שלושים שנה של מישהו אחר, זה בטוח.

מה עושה בדרך כלל אדם במשך החיים שלו? שום דבר. מה אצלך, איזה הבחנות רוחניות אתה עובר? אתה לא יודע. החיים יכולים להיות כנגד דקה או פחות מזה. כאן העניין פשוט, איך עוד יותר לזרז את זה, כי אנחנו לא מבינים שאי אפשר להשוות את היחס בין הגשמיות לרוחניות. זאת אומרת, אם אתה במשך שלושים שנה תעשה עבודה חזקה ששנייה שלך תהיה כמו אלף שנה, אז אתה יכול לגמור את החיים האלה בטוב. תבין עד כמה הרוחניות היא פי אין סוף יותר גדולה מהגשמיות.

לכן למרות שאנחנו נמצאים כבר בתהליך שעוברים את זה מהר, אבל זה לגמרי לא מספיק. לכן הוא אומר שכל פעם צריכים להחליף חברה, כגורם היחידי שיכול לזרז את ההתפתחות. לזרז, הוא לא משנה לך כלום. הרשימות נמצאות בפנים. אתה חייב לעבור את כל המצבים האלה, אתה רק עובר אותם מהר, ובאיזה יחס אליהם אתה עובר. אם אתה עובר את המצב ביחס חיובי שקשור להתפתחות אז אתה תמיד מרגיש את המצב בחיוב. אם אתה לא רוצה לעבור אותו אלא מחייבים אותך על ידי ייסורים, אז כל מצב ומצב אתה מרגיש בשלילה.

ההרגשה האישית שלך משתנה בהתאם ליחס לדבר. כמו שנתתי דוגמה עם הניתוח. אני חיפשתי מתי יעשו לי ניתוח, חיכיתי לזה שבועיים, כי לא יכולתי לנשום, ממש ככה. ואם לא הייתי מרגיש את הייסורים האלו והיו אומרים לי אתה צריך לשכב אנחנו פותחים אותך, איזה הבדל בין זה לזה? זה באמת פלא. אני זוכר איך באתי, אני נשכבתי על השולחן הזה לפני שנתנו לי את ההרדמה, מהר, אולי אני אתעורר ואוכל לנשום. זה באמת ככה, הרגשה מאוד מעניינת. ואיזו שמחה, לא הרגשתי שום פחד, שום כלום רק לגמור עם המצב.

זה מזרז את הזמן, ולפי היחס אתה מרגיש ממש תענוג במקום ייסורים. יש דברים שכמה שאני לא אגיד לא יעזור, יש לזה חוקיות מסוימת, הכול תלוי בהתפתחות בני האדם. כול עוד אתם מפותחים לפי מה שאתם, אז ככה תהיו מפותחים. אם בצורה אחרת אז יהיה אחרת. כתוב "חנוך לנער על פי דרכו"². זאת אומרת אתה צריך לראות את הבן אדם, ולפי איך שהוא יכול, איך שהוא רוצה, באותו סגנון, באותם דברים כך לגשת אליו וכך לתת לו. בצורת חוק אתה יכול לעשות, אבל זה לא יעזור, אתה בזה רק תסגור אותו, תרחיק אותו, הוא ישנא את הדבר שאתה רוצה לתת לו ושום דבר לא יצא, פשוט מאוד. חייבים למצוא עטיפה כזאת שהיא מתאימה לאדם.

זה נקרא מורה טוב, שיודע איך לגשת לתלמיד - אני לא אומר את זה על עצמי - ולתת לתלמיד בדיוק לפי הכלים שלו. ולא שהמורה רוצה להכניס לתלמיד דבר שהתלמיד לא מוכן, לא מסוגל לקבל. אנחנו רואים שהכול בא לפי חוק השתוות הצורה.

יש דברים שאני לא יכול לסבול, אבל אם הם לא כנגד הדרך, אלא סתם הפרעות במקום, לא סוחבים ולא גורמים רע לכולם וכן הלאה, אז אני לא אומר כלום, אין מה לעשות. אלא רק דברים שבהם אחד יכול לתת דוגמה רעה לאחרים, זה משהו אחר. אבל בדרך כלל אתה לא יכול לעשות שום דבר אלא רק לפי מה שיש לך.

תלמיד: ואם תלמיד אחד מפריע לאחרים וסוחב אותם לפי מה שהוא חושב?

הייתה לנו דוגמה כזו, אפילו שהחבר לא היה אומר כלום, אבל באו אליי אנשים ואמרו, החבר הזה איתנו עשר שנים, ועכשיו הוא מראה לנו דוגמה איך מזלזלים ואיך מצפצפים, גם בלימוד, גם בחברה, גם במטרה, בכול, אנחנו פשוט מרגישים לידו שהוא מוריד אותנו. אם זה היה זמני או משהו אז היינו עוזרים, והשתדלנו לעזור ולסחוב אותו בכל מיני צורות, אתה לא יודע כמה דיברתי איתו וכמה קיבלתי אותו אצלי בבית עם אשתו והכול, וראינו שזה לא הולך. עד היום יש עדיין קשר, אבל אצלנו עכשיו בקבוצה כאן, הוא ממש יהיה ככוח המזיק.

או מישהו אחר שפיתח איזו תיאוריה דמיונית כזאת על הקבלה, והיה מכשיל בזה אחרים, אז אי אפשר להמשיך. אבל אדם שישן, אדם שלא יכול, לא מסוגל, מחסיר כמה ימים, או שיש לו אופי כזה שלא יכול לשבת בשקט, ומפריע קצת באיזושהי צורה או משהו, אלו דברים נורמליים, אין מה לעשות.

תלמיד: זה לא רק בדוגמה אישית אלא הוא ממש מוריד את המורה בשיעור ועושה מה שהוא חושב.

אני לא יודע, אולי אתה מדבר על התלמידים שלנו שעושים הרצאות חוץ.

תלמיד: לא. נגיד אתה נותן הרצאה.

הרצאה כאן או באיזה מקום אחר? שיעור או הרצאה?

תלמיד: במקום אחר.

כן, יש לי הרצאה במקום אחר.

תלמיד: ומישהו בא ורוצה במקום הנקודה שלך להכריע אותך לפי הנקודה שלו.

אם מישהו מהקהל רוצה עכשיו להפריע לי, אז אתה יודע איך אני עושה. אם זו שאלה כזאת שאני יכול להיעזר בה, אז אני לוקח אותה ובונה עליה משהו. אבל אם זה לטובת הקהל, אני מתחשב בקהל ודאי, ולא באדם הפרטי. אבל אם אני לא יכול להיעזר בה, אלא היא לגמרי מדבר זר, או שאני לא יכול לקשור את השאלה לנושא, או שזה אפילו בכוונה, אז אני אומר לו לשתוק וזהו. כי אני עובד עם הקהל ואחד לא יכול להפריע, זה ברור, ואם הוא לא ישתוק אז אני אוציא אותו מהאולם, ללא ספק. אז מה?

כך אני אני עושה, כל אחד כך יעשה. תלמיד בכיתה בבית ספר, זה לא כך? כנראה לא הוציאו אותך אף פעם, אז אתה לא יודע. אני קיבלתי את זה, אז אני זוכר. איך שלא יהיה, חייבים להתחשב בקהל ואין מה לעשות. וככל שאדם יותר גדול לפי התפקיד, כך הוא מרגיש את עצמו יותר מוגבל.

למשל מנהל בית חרושת מוגבל יותר מכל עובד פשוט. יש עליו המון הגבלות, הוא בעצמו הולך בדרך מאוד מאוד צרה, יש לו המון תנאים ודברים שהוא תלוי בהם. ופועל פשוט, היום יכול לצאת לעבודה ומחר לא. אני לא יודע איך לתאר את זה. נגיד ראש ממשלה, אנחנו חושבים שעכשיו הוא יעשה כך ומחר כך. אתה רואה, כל אחד שעולה להיות ראש ממשלה, ימין או שמאל, טיפש או חכם, לא יודע מי ומה, עושה אותו דבר. למה? המקום מחייב אותו לעשות כך, ולא שהוא רוצה. הרצון שלו נשאר בחוץ ברגע שהוא נכנס לתפקיד, והוא עובד לפי מה שיש בשטח, אין מה לעשות, השטח מגביל אותו.

בסופו של דבר הרצון של האנשים או של התלמידים או של הקבוצה, קובע איך המלמד, המורה, הרב, יתייחס אליהם ואיך הוא ילמד אותם. כמה שהרב'ה היה רוצה לתת לקבוצה שלנו, שום דבר מזה לא נתן. וההיפך, אם אתה רואה שאיזו קבוצה לומדת טוב, טוב להם עם המורה שלהם, לא חשוב, קצת כך וקצת כך, אבל טוב להם, מצאו את עצמם, אז תעזוב אותם. שיהיו אפילו קצת בשקרים, אחר כך הם ימצאו את הדרך, בפרט שאפשר לבוא גם אלינו ללמוד, ויש התערבבות כזאת שתופסים גם מאיתנו משהו.

במקום לעשות בכוח יותר טוב שתצעק כמוני, יצאו ממך כל העצבים והכול יישאר אותו דבר, כמו שהקהל רוצה.

(סוף השיעור)

---

1. (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ו, עמוד ב')↩

2. "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כ"ב, ו')↩