שיעור בוקר 11.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 13.10.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/7qRBC0I9?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש",  כרך ב'. עמ' 1170,

"מהו, לא תיטע לך אשרה אצל מזבח, בעבודה"

שמענו מאמר מ"שלבי הסולם" כרך ג', דף קכ"ו ''מהו, לא תיטע לך אשרה אצל מזבח, בעבודה".

הנקודה המרכזית שלנו, שחוזרת לעניין של "שופטים ושוטרים" כי זה מפרשת "שופטים", היא שהאדם צריך לבנות מערכת שהיא תעשה בירור ותיקון, שופט שישפוט הכול בצורה נכונה ללא שוחד וסטייה.

ככל שיש עלינו השפעות פנימיות וחיצוניות, כך אנחנו צריכים למיין אותן בדיוק ולדעת למה כל אחת ואחת באה אלינו ומה התועלת מזה שהיא באה. ואם היא באה, איך אני צריך להתנגד או להתחבר עם ההפרעה או העזרה, שזה בעצם אותו דבר, איך להתנהג איתן. יש המון פרטים, כשאנחנו נכנסים ללימוד יש בלי סוף עצות, כך וכך תעשה, אנחנו רואים מה כתוב על זה ואפשר לכתוב עוד כפל כפליים.

מה לעשות? איך לבנות לעצמנו ספר חוקים פשוט ככל האפשר, שכל אחד עם כל הטרדות והבלבולים שיש לו, שכל הזמן שולחים אליו, יידע איך לארגן את הסביבה הפנימית שלו כדי לעשות בירור ותיקון נכון.

קודם כל רואים מתוך המאמר שיש משהו שתלוי בנו, לא כמו שחושבים שהכול בא מלמעלה ואני כביכול חלק פאסיבי, עוברות עלי כל מיני השפעות חיוביות ושליליות, ואני מרגיש מהן את זה ואת זה, וכתוצאה מכל ההרגשות החיוביות והשליליות אני מגיע להרגשה רוחנית.

לא, הרב"ש אומר שזה לא קורה כך, אלא מכל ההשפעות שבאות אל האדם, הוא צריך לבנות יחס מיוחד כלפיהן שדרכן הוא יראה את הרוחניות. אם הוא לא יבנה יחס נכון למה ששולחים אליו אז התמונה תישאר כמו תמונה רגשית ללא הבנה וללא ראייה פנימית.

כל העצות האינסופיות וההפרעות שאנחנו מתבלבלים בהן ונזרקים ממצב למצב תובעות מאיתנו שנבנה את נקודת הבירור, ואת כל הזמן המרץ ותשומת הלב נקדיש לנקודה הזאת, שהיא תהיה עצמאית ככל האפשר ובלתי תלויה במצב רוח ובכוונה "מה יהיה לי מזה?".

בקיצור, לאט לאט הבירור הזה צריך לעלות לגובה הבינה, ומגובה הבינה נראה את החכמה, "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". "דיין" זה מי שמגיע לבינה ואחר כך רואה את החכמה. הוא צריך להיות קודם בלתי תלוי בשום דבר, בתכונות הבינה, ואחר כך כדי לשפוט את הדברים הוא צריך כבר אור חכמה. זו הדרגה שאדם צריך לעלות אליה. אז הוא באמת יוכל לברר את כל מה שיש בו מכל הרצונות המחשבות והכוונות. וידע בדיוק מה לקבוע כלפי כל תכונה ותכונה שלו בהתאם לאותה תכונה, בצורה שהיא נמצאת אצל הבורא, ובאמצע, בין מה שרואה בצד ימין ומה שרואה בצד שמאל, בין שתי התכונות האלו, מה שמציגים לפניו, יידע להיות דיין אמת, ולבנות אז בהוצאה לפועל על ידי שומרים את הקו האמצעי שזה בעצם האדם. הנקודה הפנימית הזאת שממנה הוא בונה זה נקרא "דיין".

גם מלמעלה למטה וממטה למעלה היחסים האלה שמורים גם כך. הבורא גם מתגלה אלינו קודם כמו דיין נניח כל חודש אלול ויום כיפור, ואחר כך כשמגיעים למילוי מלמעלה באתערותא דלעילא, לתכונות של בינה, בהגבלות וצומות, אז אנחנו זוכים לתיקונים בסוכות וכן הלאה. נגמר הדיין ואחר כך בשמירה מבצעים כבר תיקונים בשבעת ימי סוכות. זאת אומרת, מלמעלה למטה גם יש את שני הדברים האלה, שופטים ושוטרים.

העיקר כל הזמן לחזק את הנקודה הבלתי תלותית בתוכנו שממנה יצמח אחר כך קו אמצעי.

תלמיד: איך מוצאים את נקודת השיפוט השנייה כנגד הרצון לקבל כדי לשפוט? במאזניים יש שתי כפות מאזניים, מאיפה מגיע הקו השני?

תכונות הבורא, תכונות הנברא ובאמצע האדם.

תלמיד: איך אני משיג את הקו השני, את תכונת הבורא?

אתה משיג את תכונות הבורא לפי העבודה שלך בקו שמאל. כל קו תלוי בשני. אין דבר כזה שאנחנו אומרים, "עכשיו אני עוסק בשמאל", אתה לא יכול לעסוק בשמאל אם אתה לא הולך אליו מימין. אז אתה רואה שזה שמאל ואתה רואה עד כמה הוא מנוגד. אי אפשר לראות רק קו אחד. אם אתה נגיד רואה רק תכונות מצד אחד, אז הן נעלמות, אתה לא רואה אותן, אתה נמצא תחת שליטתן, כמו שאנחנו נמצאים בעולם הזה.

"אני עושה", מי עושה? אני. עושים עליי אבל אני אפילו לא יודע, כאילו שאני מבצע. אין לי שום נקודה מחוץ לי שממנה אני יכול לצפות על עצמי ולראות שזה לא אני, איזה כוחות פועלים עליי, את החוטים שמושכים אותי, המחשבות ששולחים אליי, אלא המכונה שלי מעבדת אותם ועושה הכול בצורה אוטומטית. אין לי אפילו נקודה מחוץ לי שממנה אני יכול לראות את זה. גם עכשיו, אני יכול רק בשכל לדבר את זה, אבל הרגשה אין. אם זה רק שכל, אז אני חכם, אבל זה לא עוזר. זה עדיין לא שאני כך, זה השכל שלי כך.

להיות באמת מחוץ לעצמי נקרא להתחיל לעשות צמצום על הכוונות לעצמו. בזה אתה מתרחק מהטבע שלך ונעשה מחוץ לך, אתה נמצא כבר בין שני העולמות, אתה יוצא מהעולם הזה, אתה יוצא מכל מה שאתה וסביבך, כאילו יוצא לחלל. אז מבחוץ אתה יכול לראות את התמונה הנכונה.

אבל איך יוצאים לחלל, על ידי מה אתה יוצא מטבע אחד? רק על ידי זה שאתה מסתכל עליו מתוך הטבע השני. אין ברירה, אין מצב באמצע. יש בורא ונברא, ובאמצע, המצב הטוב ביותר שנקרא אצלנו באמצע זה שליש אמצעי דתפארת, קליפת נוגה.

תלמיד: אתה אומר שכדי להשיג אמת אנחנו לא צריכים להיות תלויים באף דעה. אבל ידוע שבעולם יודעים על זה, למה הקבלה כל כך נסתרת?

בעולם יודעים שיש רוחניות, נגיד שיודעים, אבל אין להם את השיטה איך להשיג אותה.

תלמיד: אבל כדי להשיג איזו אמת, אנחנו צריכים לא להיות תלויים בשום דעה.

כן.

תלמיד: אז אנחנו משיגים אותה.

זה ידוע שכדי להשיג את האמת, רוחניות נגיד, או בכלל אמת, אפילו במדע, אפילו במה שאתה לא רוצה, אם אתה רוצה להשיג משהו אמיתי, אתה חייב להיות שופט בלתי תלוי לגמרי בשום דבר.

תלמיד: אז למה הקבלה נסתרת אם כבר יודעים?

הקבלה לא נסתרת, מי אמר שהיא נסתרת? הקבלה הייתה נסתרת מהאנשים, מהאנושות, מפני שהאנושות הייתה בחיתולים, היא לא הייתה מפותחת להשתמש בקבלה. אם יש לך רצונות רק לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אז אתה לא צריך קבלה, אתה רץ אחרי כל הדברים האלה, ממלא אותם, חי אותם וכך זה מתגלגל כמה אלפי שנים. עד שאתה מגיע למצב שכבר יש לך יותר מזה.

אם יש לך יותר מזה, יכולה להיות עכשיו התפתחות רצון מעל הבהמיות הזאת, מעל הרצונות הקודמים, ואז אתה צריך שיטה איך לפתח את הרצון החדש הזה היותר גבוה, הוא לא מתפתח בצורה טבעית, הוא מתפתח רק על ידי יגיעה שלך. יגיעה עצמאית, יגיעה ממש מכוונת דווקא לפתח את החוש הנוסף הזה, את הרצון הנוסף הזה. אז אתה צריך שיטה, ולפני זה לא היית צריך, בגלל זה זה היה נסתר.

זה לא היה נסתר, אלא לא היו אנשים שהיו צריכים את זה. גם היום, אם תצא לרחוב ותתחיל לצעוק, אז אולי תוסיף לקבוצה כאן עוד מאה, מאתיים איש, בצעקות גדולות. בטח שתשעים אחוז מהם שוב ילכו, ויחזרו לחיים ההם, וזהו. הקבלה היא לא נסתרת, מקובלים חיפשו כל הזמן אנשים מהסוג ש"ליבו דואג בקרבו" מה שנקרא. כמה שמצאו, מצאו, כמה שלא, לא, אתה לא יודע.

היו הרבה תלמידים אצל הרבה מקובלים במשך דורות, הרבה, אבל זה היה בשקט, בצניעות, מפני שבאמת היתר לא היו זקוקים, לא היה טעם לעורר את הרעש הזה, כי אתה מתחיל לעורר על עצמך שנאה גם מחילוניים, גם מדתיים, מיהודים, מנוצרים, ממי שאתה רוצה, כי לאף אחד מהם לא אכפת מזה, וההיפך, אתה מוציא מהם, מעורר בהם איזשהו דבר שהוא לגמרי זר.

אלא עכשיו בזמננו זה מתחיל להיות קצת יותר נדרש מקהל יותר רחב, בגלל זה זה מתגלה יותר. אבל אם היית יוצא לרחוב והיית צועק, ומכל העולם היו אחד או שניים פונים אליך, אז מה? זה גם נקרא שהיא נסתרת. אף אחד לא מסתיר אותה, אף אחד לא מסתיר, פשוט מגלים אותה לפי הצורך. גם היום אם תתחיל להופיע בטלוויזיות, ברדיו, יתנו לך 24 שעות להופיע, תעשה מה שאתה רוצה, לא נראה לי שזה כדאי. אתה צריך להתאים את הצעקה שלך למי שמוכן לשמוע, להגיב עליה.

לכן זה עוד קדימה. ועכשיו, בנוסף לכך שאנחנו משתדלים, ואני מקווה שבאמת בקרוב נתקרב למשהו רציני בהשגה, בנוסף אנחנו בונים שיטה לדור הבא. הדור הבא יכול להיות אולי עוד חמש, עשר שנים, אולי עוד נזכה שהוא יהיה בזמננו. אבל יכול להיות שלא, יכול להיות שדרישה תבוא בעוד עשר ועשרים ושלושים שנה, לא יודע מתי, אולי כשלא נחיה כבר.

לא סתם כך מוצאים דבר ומתחילים לפזר, מה תפזר? זה כמו שאתה תיקח שק דולרים או מטבעות כסף ותצא לאיזשהו שבט שלא יודע מה זה ותתחיל לפזר, אף אחד לא ישים לב מה זה. אם תביא להם משהו צבעוני שמתנוצץ, הם כן ייקחו, אבל אם תביא להם דברים כאלה שהם מעל מה שהם יכולים להעריך, אז לא. זה כמו שתזרוק לפני בהמות או חיות, כסף, זהב, דברים כאלה, זה מיותר אצלם.

תלמיד: עכשיו הרבה אנשים מחפשים את האמת, ובכל הדורות חיפשו את האמת, זה העיקר.

אנשים מחפשים אמת, השאלה מה נקרא אצלם אמת. יש אנשים שמחפשים אמת ונמצאים בממשלה, הם רוצים שלפי האמת יהיה היחס לאישה, היחס לילדים, לחולים, לנזקקים, גם זו אמת. זאת אומרת, אמת זה נקרא לפי איך שהם קובעים שצריך להיות היחס לאיזו מין הבחנה.

אולי אתה תסביר לי מה זו אמת? אתה אומר אנשים מחפשים אמת, מה זו אמת? אמת זה נקרא מצב של הבורא. האם מחפשים את זה באמת, גם אתה מחפש?

תלמיד: אני מכיר כמה.

מכיר כמה. אתה לא מכיר את אלו שבאמת כבר יודעים את האמת וממש מחפשים אותה, זאת אומרת שיש להם כבר רצון, כבר כלי מוכן לזה. אתה יודע באיזו דרגה האדם? כל פעם אדם מברר יותר ויותר. אז יש דרגות שהן עדיין בהכנה, בהסתרה, אחר כך בגילוי. גם מי שנכנס לרוחניות, האם הוא נמצא כבר בָּאֱמֶת? רק באיזו מידה. או כעובר שבעצמו לא יכול לדעת ולקבוע שום דבר, רק מתבטל באמת הזאת, או כקטן או כגדול.

לכן אנחנו צריכים להבין שמצד אחד כל האנושות הולכת לקראת זה ומצד אחר עדיין אין ממש אנשים, חוץ מכמה אלפים בכל העולם, שבהחלט יכולים להיות כבר בתהליך ההתפתחותי, ההכרתי לאמת.

תלמיד: אתה אומר שאדם לא חלק פאסיבי, אלא הוא צריך לעשות בירורים אבל אתה אומר שהשופט הזה הוא לא נעשה מהטבע הפנימי, זה טבע אחר. מאיפה אני מתחיל?

כמו שכתוב כאן "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך, אשר ה' אלקיך נותן לך". יש פה איזה שילוב בין מה שהבורא נותן לך, מציב לפניך, לבין מה שאתה בתוך הסיטואציה הזאת, השערים האלו שהוא נותן לך, איך אתה צריך לקבוע בהם את השומרים והשוטרים. שערים זה נקרא תנאים סביבתיים שהוא מציב לך ואיך אתה צריך לקבוע נוכחותך בהם בצורה נכונה, שזה נקרא קודם שופט ואחר כך שוטר בכל מצב שהוא מייצב.

ולקבל את זה שהוא נותן לך את המצב ואתה צריך להתייחס למצב הזה, זה נקרא שופט או שוטר. אז יש כאן עבודה הדדית, גם הבורא נותן, וגם האדם עושה. בלי שתעשה לבד לא יהיו לך הבחנות כדי שתוכל לעלות איתן להיות דומה לבורא. דומה לבורא, זאת אומרת דומה במחשבות, בפעולות, בכול, גם בניסיון שאתה הולך ממטה למעלה ומממש את הרשימות. זה נותן לך את הידע, הניסיון להיות כמוהו.

תלמיד: בשכל אני לא יכול לזוז.

את זה לא עושים בשכל, איזה שכל יש לנו? השכל שלנו, ובכלל השכל בכל מדרגה ומדרגה זה מי שמשרת את הרצון. הבורא ברא את הרצון, והשכל הוא כמלווה לרצון כדי להשיג מה שהרצון רוצה. לפי הרצון מתפתח השכל ליד הרצון, קח את האדם תכניס אותו לכפר, תראה אותו בעוד כמה שנים ממש כמו הבהמה שהוא מטפל בה, גם הוא ככה, לא דורש יותר. קח אדם תכניס אותו לאיזו אוניברסיטה, לאיזשהו מקום תרבותי בהתפתחות, אתה תראה שיש לו דרישה. השכל קולט רצונות וחייב לשרת את הרצונות והוא גם מתפתח. הכול תלוי בסביבה. אז בשכל אנחנו לא תופסים שום דבר, אנחנו צריכים לדאוג לשינוי הרצון.

תלמיד: אז איזה סוג עבודה זה?

אם עכשיו אני נמצא באיזה מצב, באיזה רצונות, ואני רוצה שהרצונות שלי מהרמה שלהם X יעלו לרמה X+1 לדרגה הבאה, אז אני צריך לגרום להתעלות הרצונות שלי לדרגה הבאה. איך אני עושה את זה? אני צריך לקבל ממישהו את התוספת הזאת, אין בי את זה. אומרים שהתוספת הזאת היא החברה. השכל שלי צריך עכשיו לעבוד כדי לשכנע אותי להתכופף כלפי החברה.

וזה לא תלוי בגודל החברה. למעשה גודל כן, "ברוב עם הדרת המלך", אבל "ברוב העם", זה יכול להיות ממש קבוצה של מתחילים שהם מתפעלים מהאלוקות. בכלי שלהם אתה יכול להשתמש לאורך המון מדרגות גם רוחניות, כי אצלם לא מורגש איפה הם נמצאים. ובאמת הכלי אצלם, אם אתה משיג את הכלי הזה, אתה משתמש בו בגודל, בעומק לפי דרגתך, לא לפי דרגתם.

לכן כתוב "מכל תלמידי השכלתי". איך אני יכול ללמוד מתלמיד, והשכלתי, זאת אומרת השכל לקבל אפילו, ותלמיד נשאר תלמיד, הוא בזה לא עולה, לא תופס מה שאני תופס ממנו. זה נקרא שבכל אחד מאיתנו יש כלים, כל הכלים עד אין סוף, ואתה יכול להשתמש בכל הכלים האלה של כל אחד לפי עד כמה אתה נכנס בחברך, כמה אתה מוכן להשתתף בכלים שלו, בצער שלו, בהתפתחות שלו, בלהתחבר איתו בצורה פנימית.

תלמיד: מה התפקיד האקטיבי שלי בדבר הזה?

העבודה האקטיבית לפי מה שהרב'ה כותב, היא להשפיל את עצמו כלפי החברים, כלפי הקבוצה, אבל לדרוש מהקבוצה שהיא תשפיע לך את גדלות הבורא, גדלות המטרה. אז ככל שהיא תהיה יותר גדולה בעיניך, כי אתה עשית אותם יותר גדולים ממך, ועד כמה היא עכשיו תספר לך על גדלות הבורא, כך בסופו של דבר אתה תרוויח מהם את הכוח הזה, גדלות הבורא. זה נותן לך כבר אפשרות להוסיף מעצמך, כאילו קיבלת התעוררות מלמעלה.

אבל התעוררות מלמעלה לא תקדם אותך לבורא. התעוררות מהקבוצה כן תקדם אותך לבורא. כי ההתעוררות מהקבוצה, באה על ידי זה שאתה משתדל לאסוף את הכלים השבורים, ביחד עם הכלי שלך, לחבר אותם יחד, אז זה ממש עבודה בפועל, שבזה מתגלה יותר בורא לפי כמה כלים שאתה אוסף.

ואם אתה סתם תרגיש יותר הכרת גדלות הבורא, אז אתה תרגיש את זה רק מתוך אתערותא דלעילא. כי אתערותא דלעילא זה לא השפה של הכלים שלך. זה הוא שפותח לך את הכרת הגדלות שלו, על ידי זה שמוסיף לך את הנה"י שלו, את הכלי שלו. אחר כך לוקח את הכלי הזה, ויותר מאילו זיכרונות, שזה לא רשימות שאתה יכול להשתמש איתן, לא נשאר לך.

זאת אומרת, לרכוש כלים, אתה לא יכול מלמעלה, לרכוש כלים אתה חייב מהחברה. ואז אחר כך אתה כבר משתמש בכלים דנה"י. זאת אומרת, לא לחכות להתעוררות מלמעלה, היא לא מקדמת את האדם. היא מקדמת את העובד, כדי שיהיה לו עוד כוח נוסף להתקדמות. אבל מי שלא תופס כלים מהחברה, לא תעזור לו התעוררות דלעילא.

תלמיד: מי עושה את העבודה הזאת של השופטים ושוטרים? יוצא שזה כאילו החברה, או רצון החברה.

מי עושה, מי מבצע, האדם, בתוך עצמו. אף אחד לא מבין ולא מכיר מבחוץ איך הוא עושה את זה. אני אמרתי ששופטים ושוטרים שייכים לנקודה שממנה אתה בונה את עצמך. שיהיו לך הבחנות נכונות, שלא תתבלבל, שלא תחליף מטרה, שלא תתחיל לחשוב על איזה אדם, או על הקבוצה כעל המטרה, אלא רק על הבורא. שבדיוק תקבל את כל ההבחנות רק לפי זה. חדות הבירור, זה נקרא שופט. ואחר כך עם חדות הבירור הזה, שאתה הולך לבצע מתוך זה פעולות, להמשיך אותן הלאה, ושומר על הגבולות האלו, שהם יהיו בדיוק לאותה מטרה, זה נקרא "שוטר". "ובכל שעריך", זה נקרא בכל המצבים שהבורא מייצב לך, מציב לפניך.

תלמיד: אבל הוא אומר, שהשוטר שבי לא יכול לקיים את זה. נגיד עכשיו אני שופט שאני לא בסדר, אני אשם, אני מגיע לדרגה שאני אשם.

אם אתה יכול להחליט נכון בראש, ואחר כך לא יכול לבצע טוב בגוף, אז יש לך שבירה. אז אתה מגיע לשבירת הכלי.

תלמיד: אבל איך אני מתגבר על זה?

דברים כאלה קרו מלמעלה למטה בכוונה, בהתפתחות, כדי שאחר כך בעלייה ממטה למעלה, זה לא יקרה שוב. ניתנו רשימות של השבירה, כדי שאחר כך בתיקון השבירה אנחנו כבר נדע שצריך לעשות כך שזה לא יהיה. על כל דבר, כשאנחנו מתקדמים, אנחנו צריכים קודם לגלות את השלילה, חיסרון, את הדבר הלא הטוב, לא נכון, כישלון שלנו, ממש להיכנס לבלבול, לייאוש, ומתוך זה מתחילים לעלות. אין אפשרות אחרת. זה לא שלפעמים מתגלות לך שגיאות, כמו שבעולם הזה אתה יכול לעשות דברים טובים, ופתאום אתה טועה במשהו. לא. כאן כל פעולה מתחילה מטעות. וזה מפני שזה בא משבירת הכלים, שהכלים שאנחנו מקבלים הם כולם שבורים, נמצאים בטעות.

ואז יש לך את הרשימו הבטוח ביותר, שאתה יכול לתקן אותו נכון. כי אם אתה לא מתקן אותו יותר מהמצב השבור, אז אתה לא מתקן, אז אתה לא עושה כלום. זאת אומרת, אם הוא שבור לגמרי, אז כל פעם שאתה עושה פעולה לקראת התיקון, זו פעולה שמצליחה. אם אתה לא עושה פעולה לקראת התיקון, אפילו קצת, אז היא לא מתקיימת. לכן יש צורך בשבירת הכלים, ועד דרגה התחתונה ביותר. וכשאתה מקבל את הכלי, אתה מקבל אותו בצורה השבורה ביותר. ואז יש שאלה, האם אתה עושה טעויות, או לא? הטעויות שלך, אם אתה עושה, הן לא טעויות, אתה נשאר באותו מצב, אתה אף פעם לא יורד. לכן כתוב, "מעלין בקודש ולא מורידין בקודש".

תלמיד: אז איך אני מקיים את הסדר שלי? איך אני מוציא את העבודה לפועל אחרי שאני מברר?

כדי לעשות פעולה נכונה, אתה צריך לחבר שלוש נקודות, כמו שהוא אומר, אני, הפעולה שלי והבורא, שיהיו בקו אחד. אני צריך בדיוק להבין מי אני, מה אני, ואיכשהו להרגיש את הבורא, מדרגה קצת יותר עליונה ממני, שהבירור הזה שיהיה כמה שיותר נכון, והפעולה שאני עושה עכשיו, מבצע, שהיא תהיה פעולה דווקא לקרב אותי לאותה תכונה, לאותו רצון שנראה לי מתקדם ממני. זאת אומרת, זה כבר שייך לוויתור, יותר הזדככות, זיכוך. את הכוח לזה אתה יכול לקבל רק מהחברה. אם תתגלה לך המטרה, המדרגה העליונה ממך, שהיא נגד הרצון שלך ונגד הטבע שלך, אבל היא תתגלה לך כדבר מאוד חשוב.

אדם הולך לניתוח, לכל מיני ייסורים, מפני שיודע "מה אפשר לעשות? אחרת אני מת". חבל שהרופא ההוא לא יכול לעשות לכולם טיפול. בזמן הטיפול אתה מרגיש שאתה הולך ככה להתנתק, זה דבר מיוחד מאוד.

אבל יש כאן איזה שקר, כי הוא אמר, איכשהו, שאפשר לעשות את זה גם עם הרדמה. אני לא חושב שאם נעשה הרדמה, הטיפול יהיה מועיל, דווקא סוג כזה של טיפול. הוא קצת, בכל זאת, איכשהו רוחני. לא רוחני מעל המחסום, אבל יש בזה אנרגיות. צריכים להרגיש אותן בכאב.

תלמיד: הרבה פעמים כשרב"ש כותב על לשמה, הוא אומר לגבי לא לשמה, "נשים וקטנים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן". מהי הבחינה הזאת "נשים וקטנים וכלל עמי הארץ" אצל האדם? האם בתקופת ההכנה יש משהו אחר? האם אדם בכלל חושב על משהו אחר?

אדם צריך לברר בתוכו מכל מה שיש בו, מכל הרצונות, המחשבות, הכוונות - נשים, קטנים ועבדים וכלל עמי הארץ, ולכל הבחנה והבחנה כזאת הוא צריך לגשת, האם יש לו חוץ מזה משהו. חוץ מזה אין באדם כלום, מזה הוא מתחיל. אלו סוגי הכלים השבורים שיש בו.

אין לו גבר. גבר מהמילה התגברות, עדיין אין לו. ואין לו חבר. חבר זה כבר התחברות לקדושה, גם אין לו. אין לו כלום, הוא נמצא בכל המצב החשוך, השחור, השבור. נשים זה רצון לקבל, קטנים זה קטנות הדעת, עבדים זה שלא יכולים לצאת מתחת השליטה, וגם יש עבד עברי שלא רוצה לצאת, מוכן להישאר וכן הלאה. בקיצור, יש בזה הרבה הבחנות. בגמרא יש על זה הרבה סיפורים, איך להתנהג עם כל רצון ורצון. זה בשפת הגמרא אבל מוסבר יפה.

תלמיד: האם בתקופת ההכנה אין לאדם שום דבר חוץ מזה?

בתקופת הכנה יש לנו רק את זה. לאט לאט מזה אנחנו צריכים לברר את החלקים שמהם יכולים באמת להתקדם לבורא, זאת אומרת, כבר גברים גדולים.

תלמיד: מה זה עבודה מיראה שמלמדים אותם קודם כול?

עבודה מיראה, שאתה לא יכול לפנות לאדם שנמצא ברצון לקבל עם שום דבר אחר חוץ ממה שהפחד מעורר. "מה הטעם בחיינו", זו בעצם שאלת פחד. אין לי שום דבר בחיים, והחיים השלי בזבל, כמו שאומרים, ואין שום תענוג עכשיו, ושום תכלית לעתיד. אז מה איתי, מה אני, מי אני, מה יהיה לי?

אלה כל השאלות שנמצאות למטה ממחסום. הפתרון הוא מעבר למחסום, ושם כבר השאלה אחרת. מה הבורא, מה אני אליו? לא טעם בחיי, אלא כבר יש טעם וכבר הכול מכוון לתוכו. זו כבר לא שאלה של "נשים, קטנים ועבדים".

אליהם פונים ביראה, כאילו שהחיים שלך הם לא חיים. מלאים ייסורים, חוסר תקווה, ייאוש, חוסר החלטה, סבל, גלגולים, מה שעושים. בינתיים אנחנו מרגישים רק את הפנייה הזאת. לך תגיד לכולם, "בואו נשפיע לבורא, השכינה ב"שכינתא בגלותא", בואו נבכה". תנסה.

תלמיד: למרות שלמדנו פעם שיראה הפוכה לגמרי מהשתוות הצורה.

זה נקרא שמתחילים איתם ב"לא לשמה". ולכן כתוב, "אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן".

"לקבל שכר", שיהיה לך טוב. גם כתוב, "טעמו וראו כי טוב ה'". תראה כמה זה מתאים גם למתחילים. עד ש"תרבה דעתם ויתחכמו חכמה יתרה".

" זאת אומרת, שיבוא להם אור חוכמה מלמעלה.

תלמיד: "מגלים להם רז זה מעט מעט".

כן. ואז הם לאט לאט יתחילו להתעלות. זה לא קורה בפעם אחת, זה קורה הרבה פעמים.

תלמיד: האם העבודה בלא לשמה, היא גם עבודה רוחנית, והוא מתכוון לתקופת ההכנה או אחרי המחסום?

תלוי, כאן הוא מתכוון גם לפני, גם אחרי המחסום. הוא כותב לכולם. כל השאלות וכל התשובות, הם רק למלאות את האוזניים. יותר אחד, פחות אחד. לא מזה אתה תתמלא. אף פעם לא יכול להיות מילוי דרך האוזניים. אומרים שנשים מתמלאות מהשמיעה. זה לא שקר, אבל הן מוכנות לקבל מילוי משקר, זו תכונתן.

תלמיד: איך נקודת המבט של האדם שבתוכנו מתיישבת עם המאמר? ביום עבודה, "אין אני לי מי לי". כי זה בדיוק ההפך. האם ה"אין אני לי מי לי" זה קו שמאל, לגמרי בתוך עצמך.

כלפי איזו הבחנה נקרא "אם אין אני לי מי לי"? אולי זה שעכשיו הבורא לא תופס בי את כל החלל שלי, ואני לא מרגיש אותו בצורה מושלמת, שזה יעזור לי ממש להתייחס לכל המציאות נכון, ואני חייב לתקן את המצב הפנימי הזה, אז בזה "אם אין אני לי מי לי". למה זה קו שמאל?

תלמיד: כי אתה כבר מפספס את נקודת האדם שבך.

נראה לך שאם אתה לוקח קו ימין, האני שלך נעלם. אם זה נעלם, זה לא ימין. אם נעלם, אז זו פשוט נקודה, אתה עובר שאין בו כלום.

גם ימין וגם שמאל אלה קווים, אלה תכונות או של הטבע הרוחני, או הטבע הגשמי, שאתה ניגש אליהם ואתה קולט מתוך המטרה. אתה מחזיק את המטרה. אם אתה לא מתחיל מאני והמטרה, ואחר כך אתה הולך לימין ושמאל, זה לא ימין ושמאל. סתם אתה לא יודע איפה אתה נמצא.

תלמיד: האם צריך להחזיק את הנקודה הזו במשך כל היום, כל רגע?

כן. זה מה שנדהמתי לגלות ברב'ה, שאצלו זה פשוט כך. זה מצבו הפנימי הקבוע. זה היה באמת כל הזמן. "תן לנוח, בחייך". אני זוכר. אצלו פשוט האווירה הפנימית היא כזאת, בשבילנו זה מאמץ אפילו לחשוב.

(סוף השיעור)