שיעור בוקר 31.03.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר כתבי רב"ש א', עמ' 644, מאמר "הצורך לאהבת חברים"

אני לא יודע מה לעשות עם הקשר הכול כך לקוי שיש בינינו. אולי אנחנו נוכל להיפגש באמצע היום, אולי בשיעור בצהריים ונענה על כל השאלות. אולי אז לא יהיה עומס כל כך על הקווים, או שזה עומס בגלל שיש לנו הרבה מאוד כניסות. צריכים לברר את כל הדברים האלה. אולי יש לחברים שלנו בכל המדינות מומחים מיוחדים שיכולים לעזור לנו עם הבעיה הזאת.

צריכים לראות שזה לא יעבור מהיום להיום. אנחנו צריכים להתמודד עם זה, הבורא שם את הדברים האלה לפנינו ואנחנו צריכים להתייחס לזה כמו להפרעה ובסבלנות, ברצינות וכך לראות את הכול.

קריין: בשיעור אתמול בערב הצעת להוריד את הווידאו, אני לא יודע אם זה יעזור.

אני לא יודע, אבל תנסו כל מיני אפשרויות. אני לא צריך לראות את הפנים האלו, זה לא מוסיף לי. אם אני שומע קול של חבר ששואל ועונה, אז בשביל מה לי פנים. אולי זה לוקח הרבה רוחב פס. תבדקו את הדברים האלה בבקשה.

קריין: אנחנו נקרא בספר כתבי רב"ש כרך א', עמ' 644, מאמר "הצורך לאהבת חברים".

אנחנו כאילו חוזרים כל הזמן שוב ושוב לחברה, לאהבת חברים, אבל אין ברירה, הכול מתבצע שם. כמה שאנחנו לא רוצים לשמוע אבל הכול מתבצע שם ולכן כדאי לנו לא לעזוב את הנושא. גם להסתכל עליו כל הזמן כאילו בפעם הראשונה, כי אתם תראו עד כמה עד גמר התיקון אנחנו שוב ושוב נגלה שהקשר בינינו הוא בעצם שמביא לנו כניסה לרוחניות יותר עמוקה.

קריין: לפני שנתחיל לקרוא את המאמר, אנחנו רוצים לחדש את הכוונה שלנו לחיבור, לתפילה לחברים ולעשות נחת רוח לבורא. אם אפשר לפני שנתחיל לקרוא את המאמר, נהיה כולנו בכוונה אחת משותפת כל החברים מסביב לעולם.

בבקשה. תגיד שוב ונעשה.

קריין: בואו נחדש את הכוונה שלנו לחיבור, לתפילה עבור החברים, לעשות נחת רוח לבורא, נתכלל כולנו ביחד בכוונה אחת משותפת ולאחר מכן נתחיל לקרוא את המאמר.

קריין: כתבי רב"ש כרך א', עמ' 644, מאמר "הצורך לאהבת חברים".

הצורך לאהבת חברים

"בזה יש הרבה סגולות:

א. סגולה לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את הזולת. שזה ענין, כמו שאמר רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". היות שע"י זה יכול להגיע לאהבת ה'.

אולם יש לדעת, כי ענין לאהוב הזולת ולעבוד לטובת הזולת, זה אינו מטרת הבריאה, כפי שהחילוניים מבינים אותה. היות שאין העולם נברא שאחד יעשה טובות להשני. כי העולם נברא, שכל אחד יקבל הנאה לעצמו. וזה, מה שאנו אומרים, שצריכים לעבוד לטובת הזולת, זהו רק תיקון הבריאה, ולא מטרת הבריאה. שענין התיקון הוא, שבכדי שלא יהיה ענין של בושה, נעשה תיקון של ענין השפעה, שרק ע"י זה הנבראים יקבלו טוב ועונג לעצמם בשלימות, בלי פגם של בושה.

ועל זה יש לפרש מה שהזה"ק אומר על פסוק "וחסד לאומים חטאת. כל טובו דעובדין, לגרמייהו עובדין". שיכולים לפרש, כל הטוב, שהם עושים חסד, הוא על כוונה שלהם, שנקראת "לגרמייהו", היינו לעצמם. שפירושו, שזהו לפי הבנת עצמם. ולא לפי שניתן לנו לקיים "ואהבת לרעך כמוך" מצד מצות ה', שברא את העולם על הכוונה דלהטיב לנבראיו. וענין המצות שניתן לנו, הוא רק לצרף את הבריות, שע"י זה יגיעו לדביקות ה', שיעזור להם לקבל טוב ועונג, וישארו בדביקות ה'.

ב. שזה שחברים מתייחדים לחטיבה אחת, הם מקבלים כח, שיוכלו להחשיב את מטרת עבודתם. שהוא, בכדי להגיע לשמה. והיות שהכלל שחינכו אותם, כדברי הרמב"ם ז"ל, שאומר, "נשים, קטנים וכלל עמי הארץ, מלמדים אותם, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט".

והיות שצריכים לחכות עד ש"יתחכמו חכמה יתירה", להגיד להם, שצריכים לעבוד לשמה. וממילא נשאר כלל גדול מהרבים בשלא לשמה. והיות שמצד הטבע, היחידים מתבטלים לגבי דעת רבים, לכן כשהחברים הרוצים כן ללכת בדרך להגיע לשמה, בכדי שלא יתבטלו לגבי הכלל, לכן כשהחברים מתחברים, וכל אחד מסור להשני, וכוונתם, שע"י אהבת הזולת יגיעו לאהבת ה', שזוהי המטרה, כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, בכל נפשך", נמצא, שע"י זה שהם כלל אחד, הגם שזה כלל קטן, אבל כבר נחשבים לרבים. ואין הרבים האלה משועבד להרבים של הכלל. והם יכולים לעבוד באהבת חברים על הכוונה להגיע לאהבת ה'.

והגם שמצות "ואהבת לרעך כמוך" נוהגת לגבי כל הכלל ישראל, אבל לפי שהכלל ישראל אינם הולכים על דרך להגיע מאהבת הזולת לאהבת ה', ויש כלל, כשמתחברים אחד עם השני, אז כל אחד מקבל הדיעות של השני, והיות שענין לשמה לא נקבע עוד בלבו של אדם, שזהו עיקר הכוונה של תו"מ, כלומר, שעיקר הכוונה היא, שע"י הקיום של תו"מ יכולים להגיע לשמה, לכן בזה שהאדם מתחבר עם השני, הדיעות של השני מחלישות את דעתו של לשמה." אנחנו צריכים כאן לא לשכוח מה זה נקרא "תורה ומצוות". "מצווה" זה נקרא שאני מתקן מה שמצווה עלי, לתקן את כל הרצונות שלי מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. ואני מתקן את זה על ידי האור העליון שנקרא "המאור שבה", בתורה, "מחזירו למוטב", זה נקרא "תורה". אז אני עושה פעולות, שכל הפעולות האלה נקראות מצוות, בתיקון מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע על ידי האור העליון שנקרא "תורה". זה נקרא "לקיים תורה ומצוות". "ומשום זה יותר כדאי לשמש ולהתחבר עם סוג אנשים, שהם מבינים, שענין "ואהבת לרעך כמוך" הוא רק אמצעי להגיע לאהבת ה', ולא מטעם אהבה עצמית, אלא כל כוונתו יהיה לתועלת ה'. לכן יש להיזהר להתחבר, ולדעת עם מי מתחברים.

וזו היא התועלת של אהבת חברים בקבוצה מיוחדת. כלומר, שיש לכולם מטרה אחת להגיע לאהבת ה'. מה שאין כן כשמתחברים אנשים סתם, הגם שהם עוסקים בתורה ומצות, אבל מסיבת שאין הם הולכים בדרך להגיע בעמ"נ להשפיע לה', אלא כנ"ל, לפי שחינכו אותם בעמ"נ לקבל, הנקרא "שלא לשמה", ואם יתחברו עמהם, הם יקבלו דיעותיהם, אז יגידו אח"כ, שלא כדאי ללכת בדרך להגיע לשמה, היות של לשמה הוא יותר קשה משלא לשמה, מטעם שלשמה הוא נגד הטבע, לכן צריכים להיות נזהרים, שלא להתחבר עם אלה אנשים שעדיין לא יתחכמו עם חכמה יתירה, ועדיין לא הגיעו לדעת, שעיקר עבודת ה' היא לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם.

אבל ענין "ואהבת לרעך" נוהג לגבי כל הכלל ישראל. אלא כנ"ל, ניתן לנו שמירה לדעת מקודם עם מי מתחברים. והסיבה היא, כי האדם, מטרם שזכה לצאת מאהבה עצמית, הוא מרגיש תמיד שזה קשה. היות שהגוף מתנגד לזה, ואם הוא נמצא בסביבה שיש קבוצה של אנשים, שהם מאוחדים יחד בדיעה אחת, שמסתכלים על המטרה ולא על עבודה, אז המטרה שלו לא נחלשת ממנו.

מה שאין כן אם הוא לא נמצא תמיד ביחד עם החברים שלו, מאוד קשה להאדם להחזיק מעמד בהמטרה דלהשפיע. והוא צריך לרחמי שמים, שלא יחליש את דעתו, מה שהבין מקודם, שכדאי לעבוד וללכת בתלם של עבודה דלהשפיע.

ופתאום הוא מקבל מחשבות, שכדאי ללכת כמו הכלל כולו, ולא צריך להיות יוצא מהכלל, הגם שבזמן שהיה מחובר עם החברים היה מבין אחרת. וזהו כנ"ל, שבזמן שלא מחובר עם הכלל של הקבוצה הקטנה, הוא תיכף נכנע להרבים של הכלל, ומקבל דעותיהם, שמספיק לשמור תורה ומצות בכל פרטיה ודקדוקיה, ולכוון שאנחנו מקיימים מצות המלך שצוה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום, וע"י החכמים הבאים אחריו. וזה מספיק בשבילנו, שבעבור זה נקבל שכר. ואנחנו מאמינים בחז"ל, שאמרו לנו "ונאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". ומה יש לנו לחשוב יותר מזה. וכמו שאומרים, אם אנו נקיים זה, דיינו.

והוא כמו רבי חנניא בן עקשיא אומר, "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות". זאת אומרת, שכל התורה ומצות שניתן לנו, הוא כדי שיהיה לנו הרבה שכר.

וכל זה, שעכשיו האדם נעשה יותר חכם, מכפי שהיה מאוחד בתוך החברה הנ"ל, שהיה מבין בפשטות, שצריכים לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו, אלא צריכים לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לבחינת דביקות ה'. והגם שראה שקשה לצאת מאהבה עצמית, אבל הוא הבין, שזה הוא דרך אמיתית. כלומר, שהאדם צריך להגיע לעבוד לשמה.

מה שאין כן בו בזמן שנפרד מהחברה הנ"ל, תיכף נפל לדעת הרבים, שהם רוב העולם. כלומר, שרוב הכלל ישראל עוד לא הגיעו לבחינת, כמו שאמר הרמב"ם ז"ל "עד שיתחכמו חכמה יתרה, מגלים להם רז", שהוא שצריכים לעבוד לשמה. והאדם הזה שנכנס בהחברה, שהדרך שלהם הוא, שצריכים להגיע לשמה. נשאלת השאלה, מאיפה הגיע האדם הזה להכנס למקום כזה. וצריכים להאמין, שזה בא מן השמים.

ולפי זה יש להבין, מדוע הוא נתרחק אח"כ מהחברה. צריכים לומר, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזה מה שהאדם מתחיל ללכת בדרך של לשמה, ובטח הכוונה זו באה לאדם שנותנים לו ההתעוררות לדרך האמת, ואח"כ מאיזו סיבות שהוא האדם מתרשל בעבודה זו, וחוזר לדרך הרגיל של הכלל, הוא שאל, מדוע לא נותנים לו עוד הפעם התעוררות מלמעלה.

הוא אמר על זה משל, שזה דומה לאדם ששוחה בנהר, ובאמצע השחיה הוא אבד את כוחותיו. ובא אדם השוחה עמו ביחד, ונותן לו דחיפה, בכדי שהאדם יתחיל מעצמו לשחות. והאדם שרוצה להצילו, נותן כמה דחיפות. ואם הוא רואה, שאינו משתתף עמו, הוא עוזב אותו והולך. אלא רק בזמן שהוא רואה, כשנותן לו דחיפה, הוא מתחיל לשחות בעצמו, אז הוא נותן לו כל פעם דחיפות, עד שיצא מכלל סכנה. מה שאין כן אם לא משתתף עמו, הוא עוזב אותו.

כן בעבודה. שהאדם מקבל התעוררות מלמעלה, שיגיע למקום שעובדים בידיעה בכדי להגיע עמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא, ונותנים להאדם כמה התעוררויות, ואם אינו מתאמץ לתת כוחות להגיע לזה, אז הוא מקבל כמה תירוצים על עצמו, והוא מוכרח לברוח מהמערכה. והאדם נשאר צדיק. כלומר, בזה שהוא עוזב את החברה הזו, הוא תמיד צודק. וע"י זה שמצדיק עצמו, באמת הוא מרגיש עצמו לצדיק.

אי לזאת, על האדם מוטל להידבק בחברה. וכיון שהם מאוחדים, הם נבחנים גם כן לכלל. אלא שהם כלל גדול, והחברה שלו הם כלל קטן. וכלל לא מתבטל בפני כלל.

ג. שיש סגולה מיוחדת בדיבוק החברים. היות שהדעות והמחשבות עוברים מאחד להשני ע"י הדבקות שבהם, לכן כל אחד נכלל מהכוחות של השני. וע"י זה יש לכל אחד כח של כל החברה. לכן, הגם שכל אדם הוא אחד, אבל יש לו כל הכוחות של החברה."

שאלה: בסוף המאמר רב"ש כותב שאדם צריך להידבק לקבוצה. איך אני יכול להבין אם אני דבוק לקבוצה ומה חסר לי כדי להידבק? האם יש דברים שאפשר לבדוק?

כן. זה שאתה אחרי כל ביקורת, כל היחסים שיש לך לקבוצה, מגלה שאתה אוהב אותם. זה כמו עם הילדים, אתה לא אוהב בהם כאלה תכונות וכאלה תכונות והם מרגיזים אותך ומנדנדים לך וכן הלאה, אבל בכל זאת יש לך אהבה אליהם, הם בשבילך יקרים מאוד. ככה מודדים.

זה נקרא "על כל פשעים, תכסה אהבה". שיש הרבה פשעים ביניכם ואתה לא מרוצה מהרבה תכונות שלהם, אבל בכל זאת אני אוהב אותם, מה אפשר לעשות. כי הם חלקי הנשמה שלי, אני איתם מגיע לדבקות בבורא. ואז אני מגלה שהבורא מחבר בינינו. אחרי הרבה הרבה שנות יגיעה, שלא הצלחנו ולא הצלחנו, בסופו של דבר הצלחנו לשכנע את הבורא שהוא צריך לעזור לנו, והוא עוזר ומחבר אותנו. ובמידה שאנחנו מחוברים על ידו, אנחנו מרגישים גם אותו בחיבור בינינו. ודווקא על ידי זה שאנחנו היינו מרוחקים זה מזה ועכשיו מעל המרחק הזה מחוברים זה עם זה, והמרחק נשאר בפנים והחיבור עכשיו נמצא, אז על ידי הפער בין הריחוק שהיה והחיבור שעכשיו מתממש, אנחנו מרגישים את הבורא, הוא מתגלה משני המצבים המנוגדים האלה. כך אנחנו מגיעים למטרה.

שאלה: איך אני יודע שהחברים בעשירייה הולכים ב"לשמה"?

אני לא עושה עליהם ביקורת, אני לא בודק אותם, אני בודק איך אני מתייחס אליהם. אם הבורא הביא אותי לקבוצה ואמר "קח לך", אז אני אחרי זה לא עושה ביקורת על מה שהם עושים, אלא רק על עצמי.

תלמיד: למה מחוץ לעשירייה מי שאני חושב שהוא ערב רב, מצרי, אני כאילו חוסם אותו?

אני מחוץ לעשירייה לא בודק אף אחד, בשבילי הם לא קיימים. הם קיימים מהבחינה הגשמית, של העולם הזה בלבד.

תלמיד: בתוך העשירייה אני צריך להגיד שהבורא הביא אותו לכן מבחינתי הוא הולך ל"לשמה"?

כן ודאי, מה השאלה. כתוב כל כך הרבה פעמים בכל מקום.

תלמיד: אם אני רואה חברים שכמה שאני מנסה לדחוף אותם הם נשארים באותו מצב, אני צריך לעזוב אותם, או שזה לא התפקיד שלי לעזוב אותם?

אני לא מבין אותך.

תלמיד: חברים שלא מקיימים את חוקי הקבוצה לפי איך שאני שומע ממך.

לפי איך שאתה מבין. אולי הם מקיימים.

תלמיד: בסדר, יש לי את הבירורים שלי. אני שואל רק האם אני ממשיך לדחוף אותם למטרה או שאני צריך לעזוב אותם?

אם אתה נמצא בקבוצה והם באים ללמוד, ובסופו של דבר הם מקיימים בחיצוניות כל מה שצריך להיות, אסור לך לעזוב אותם. אסור.

תלמיד: מה זה לקיים בחיצוניות?

זה שהם באים ללמוד, לישיבות חברים, מדברים איתכם כמה פעמים ביום כשאתם מתאספים בזום או משהו. אם יש לך קשר איתם והם מקיימים בחיצוניות את הפגישות הללו, לימוד וישיבות, אסור לך לעזוב אותם, כי זה הבורא הביא אותך אליהם ואתה חייב לקיים. במיוחד בזמננו עכשיו, להיות עם החברה זו הזדמנות, זו הזדמנות שאנחנו קיבלנו בצורה מיוחדת, שהבורא מושך אותנו אליו, כבר ממש מושך, ואתה עוד שואל דברים כאלה?

עכשיו אני לא שם לב לאף אחד מה הוא עושה, אלא אם הוא איכשהו שייך לאותו תהליך, יותר, פחות, לא מבין, כן מבין, אני כבר לא יכול לעשות את הביקורת הזאת. אבל העיקר בשבילי להיות מחובר עם כולם שיש להם איזו נטייה לזה.

תאמינו לי שאתם נמצאים במצב מיוחד. אנחנו נמצאים במצב שנקרא "יציאת מצרים". ויציאת מצרים הזאת היא עכשיו לא סתם יציאה כמו שהייתה לקבוצת אברהם, אלא זו יציאה לנציגים של כל האנושות. אנחנו נמצאים כאן מכל העמים, מכל העדות, מכל השכבות, מכל מה שאתה רוצה, ואנחנו כולנו רוצים לצאת מהאגו שלנו, להתעלות ולהתחבר לבורא. והבורא עושה לנו את זה, תראה מה הוא עשה. גם הווירוס הזה, גם כל הדברים האלה זה רק לטובתנו. אין מקרה. ואתה עוד שואל האם אתה יכול לעזוב אותם או לא לעזוב?

שאלה: איך מצד אחד אנחנו בהפצה צריכים להשפיע על הרבים ומצד שני להישמר מההשפעה של הרבים עלינו?

אנחנו צריכים להשפיע על הרבים, ולהסביר להם מה קורה בצורה רחבה ומסיבית כמה שיותר. ואני אגיד לך, אני לא שומע מהם שום דבר, אני קורא חדשות, שומע חדשות אבל הדעות שלהם לא משפיעות עלי, כי מי הם, מה הם מבינים? מי מהם קשור לכוח עליון שיכול להסביר לי מה קורה. אלא אני שומע מהם ידיעות אחרונות, זאת אומרת מה קורה בחברה, מה קורה בעולם, אבל חוץ מהידיעה, מהאינפורמציה עצמה בלבד ובצורה מאוד צרה, אני לא מקבל מהם כלום. מה זאת אומרת שהם משפיעים עלי? במה הם משפיעים עלי, תגיד לי בבקשה. אנחנו צריכים להשפיע. מי חוץ מאיתנו מבין מה שקורה? הרי הם רק פועלים ממה שמתגלה היום למה שמתגלה וזהו.

רק אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים בתהליך מיוחד, שהבורא רוצה להראות לנו עד כמה לא היינו מחוברים בצורה נכונה בינינו, ולכן הווירוס הזה הרחיק בינינו, ועכשיו אנחנו רק צריכים להבין איך אנחנו מתחברים בחזרה בצורה נכונה. אם אנחנו נהיה מוכנים להתחבר בינינו נכון, הווירוס ייעלם. אבל אנחנו כבר נחזור לחיבור חדש, לחברה חדשה, לעסקים חדשים. זה לא יהיה כמו קודם.

לכן אנחנו צריכים להסביר לעצמנו ואחר כך לכל האנושות מה הבורא דורש מאיתנו, "מה ה' א-לוהיך רוצה ממך". מה הוא רוצה מאיתנו? לירא אותו. זאת אומרת שאנחנו נתייחס אחד לשני בחיבור, באהבה כדי לגלות בינינו את תכונות ההשפעה והחיבור, ומאהבת הבריות להגיע לאהבת ה'. צריכים להסביר את זה בהדרגה, בעדינות, ולא חשוב שאתה נמצא בחדרה, בגדרה, לא חשוב איפה. אנחנו צריכים להסביר את זה לכל העולם, בכל השפות. וזה לא מספיק שאתה יודע אלא אתה חייב בפועל, לכן אתה נמצא בעולם הגשמי, אתה חייב כאן לפזר את הידיעה הזאת בכל מיני אפשרויות.

שאלה: מה זה אומר לזרוק את החבר בנהר אם הוא לא מגיב, לעומת מה שאמרת עכשיו שאסור לזרוק את החבר? איך לשלב את השניים.

אם הוא מגיע לישיבות, ללימוד, נמצא איתנו ואולי לא מבין כל כך, אסור לי לזרוק אותו, אני צריך לסחוב אותו יותר ויותר. ואין דבר כזה שהוא מבין פחות או לא מבין בכלל מה זה נקרא התקשרות בקבוצה.

ישנם אנשים ודווקא נשמות גדולות, שהם לא מסוגלים לקלוט את הרעיון הזה מיד, כי הם נשמות כבדות, רצון לקבל גדול, כבד, ולכן אנחנו צריכים לסחוב אותם. זה כמו שאתם נמצאים עם מטפסי הרים או באיזשהו מקרה בים, אתה חייב בכל זאת לסחוב אותו כמה שאתה מסוגל ולא לעזוב. זה בתנאי שבכמה שהוא מבין, הוא נמצא אתכם יחד, הוא נמצא. ואם אתם לא מסוגלים לסחוב אותו, אתם צריכים לעשות כאן ישיבה, לדון ולדבר על זה האם כדאי או לא כדאי. בעצם רב"ש מסביר לנו, שרק אם הוא מזיק, ממש מזיק, אבל אם ההתנהגות שלו פחות או יותר פסיבית אז תעזבו, זאת אומרת תמשיכו לעבוד עימו. ולא, אסור להתפטר ממנו, צריכים כאן להיזהר.

שאלה: האם הקשר עם הבורא מתקיים רק דרך החברים או גם ישירות לבורא?

אתה לא יכול לכוון את עצמך ישירות לבורא. זה כמו שאתה מסובב כפתור ברדיו כדי להיות מכוון לגל מסוים, אתה חייב לסובב את הכפתור כדי להיות מכוון לגל, לתחנת רדיו. זה קורה רק על ידי זה שאתה משתלב עם כולם בסביבה נכונה, עם תשעה חברים ואתה העשירי. אתה מכוון את עצמך כלפיהם, הם כמו ט' ראשונות ואתה למטה מהם, ואם זה יתקשר עם זה ועם זה, עם תשעה כאלו שאתה מתקשר, ואתה מסור לכל אחד ורוצה לעזור ולתמוך בכל אחד, אז אתה דרך זה פתאום "פם", ומכוון לבורא.

שאלה: בתחילת המאמר הוא כותב שהעבודה בלשמה יותר קשה מלא לשמה, למה זה כך ואיפה המקום שנקרא "לשמה" נמצא בעבודה שלנו?

אנחנו מתחילים מלא לשמה, זאת אומרת שיש לנו בנטייה לקבוצה ולבורא איזה רווח עצמי שלנו, ואנחנו בכל זאת ממשיכים וממשיכים כמה שאפשר אפילו שאני מתכוון גם לטובת עצמי, זה נקרא "לא לשמה". אחר כך על ידי המאור המחזיר למוטב שהוא משפיע כל פעם יותר ויותר, אנחנו מגיעים ל"לשמה", שהכוונות שלנו מתחילות להיות לגמרי לזולת, לגמרי לבורא ולא לעצמנו. זה לוקח זמן, זה לוקח שנים, עכשיו זה כבר פחות לפי מה שמתרחש בינינו, אבל זה בכל זאת דורש סבלנות.

תלמיד: היום קרה לי משהו מאוד מוזר, הווירוס הזה הביא לנו מצב שהתנתקנו מבחינה גופנית. היום לפני השיעור באמת הרגשתי את הדחיפות הזאת, את הדאגה הזאת, את ההרגשה הזאת, אני באמת דאגתי לכל החברים בכלי העולמי שבאמת יהיו בתוך השיעור. זה היה ברמה כזאת שלא הצלחתי להירדם, אני התעוררתי עוד לפני השיעור ולא יכולתי יותר לישון, הרגשתי דאגה עצומה, זו הרגשה שאף פעם לא הרגשתי.

אני מקנא בך. זו הרגשה מאוד יפה, אני יודע מה זה, אבל בכל זאת כדאי לכולנו לקנא בזה, זה נקרא "עד שלא מניח לי לישון". אני מאוד שמח לשמוע את זה, הלוואי שנרגיש ככה כולנו. זה כבר חלק מהגאולה. כשיש לך כזאת דאגה עבור החברים זה כבר בטוח חלק גדול מהגאולה.

(סוף השיעור)