שיעור בוקר 16.11.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 389, מאמר "מתן תורה",

אותיות ט"ו – י"ז

אות ט"ו

"עתה נבין בפשיטות דברי הלל הנשיא להאי גיורא [לאותו הגר], אשר עיקר הקוטב שבתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך", ויתר תרי"ב מצות הם פירוש והכשר אליה (כנ"ל אות ב'). ואפילו המצוות שבין אדם למקום, הם גם כן בכלל הכשר המצוה הזו, להיותה המטרה הסופית היוצא מכל התורה והמצוות, כמו שאמרו ז"ל: "לא נתנו תורה ומצות אלא לצרף בהם את ישראל" (כנ"ל אות י"ב), שהוא הזדככות הגוף, עד שקונה טבע שני, המוגדרת באהבת זולתו, דהיינו המצוה האחת של "ואהבת לרעך כמוך", שהיא המטרה הסופית בהתורה, אשר אחריה זוכה תיכף לדביקותו ית'."

זאת אומרת, אין לנו הרבה מה לעשות כאן. אלא כל התורה, כל התיקונים שלנו של הנשמה, אנחנו סך הכול מבצעים אותם ביחס בין אדם לחברו. אם יש לי קבוצה, עשירייה, אני בה יכול להגיע לגמר התיקון. לא צריך יותר כלום. פשוט מאוד. יש לי בזה מספיק כל מה שאני צריך.

אני, במידה שמגיע לחיבור עם העשירייה, במידה הזאת אני מגיע בתוכה לחיבור עם הבורא. במידה הזאת אני מתקן את עצמי ונכלל במצב של גמר תיקון. זאת אומרת, אין יותר מ"ואהבת לרעך כמוך", זה באמת "כלל גדול בתורה", זה התיקון הכללי של כל האדם, וכל המערכת וכל הבריאה. אין מעבר לזה.

ולכן אלו האנשים שלוקחים את זה כדבר ההכרחי והעיקרי, וכל היתר רק כמלווה לזה בלבד, הם נקראים "מקובלים". ואלו האנשים שלא דואגים לזה, לא מבצעים את הפעולה הזאת "ואהבת לרעך כמוך", לא דואגים שזה יקרה להם, כל יתר בני האדם. ודאי שאין להם שום קשר לבריאה, למהות הבריאה, לשורש הבריאה.

"ואין להקשות: למה לא הגדיר זה בהכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"? כי זהו עשה מטעם המבואר לעיל, אשר באמת כלפי האדם, הנמצא עוד בטבע הבריאה, אין הפרש לו כלל בין אהבת השי"ת לאהבת חבירו, משום שכל שמזולתו הוא אצלו בגדר בלתי מציאות.

ומתוך שאותו הגר ביקש מהלל הנשיא, שיסביר לו כללות הנרצה מהתורה, כדי שיהיה מטרתו קרובה לבוא ולא ירבה בדרך הליכה, כאמרו: "למדני כל התורה כולה על רגל אחת". על כן הגדיר לו באהבת חבירו, משום שמטרתה יותר קרובה ומהירה להגלות (כנ"ל אות י"ד), משום ששמורה מטעותים, ומשום שיש לה תובעים."

שאלה: לפי מה שהסברת עכשיו וגם לפי מה שבעל הסולם כותב, עיקר העבודה שלנו היא במצווה של "ואהבת לרעך כמוך". ואחריה מיד הוא זוכה לדבקות, אין עבודה כלפיה.

מידי פעם אנחנו מדברים כביכול שיש איזו עבודה.

לא עבודה אלא תנאי. בשביל מה אני צריך את אהבת החברים, בשביל מה אני צריך את אהבת הזולת? כדי להגיע לאהבת ה' בחיבור עימו. זה אמצעי. זאת אומרת "ואהבת לרעך כמוך" זה אמצעי כדי להגיע לדבקות בבורא, זו המטרה הסופית. הביצוע "ואהבת לרעך כמוך" זה ביצוע שלם. אבל זה צריך להיות כתנאי, ככוונה.

תלמיד: האם כל ההתעסקות שלנו עם הבורא היא רק מבחינת תנאי? אין לנו שום עבודה חוץ מהעבודה הזו.

לא. אתה לא מגיע אליו, אלא בתוך "ואהבת לרעך כמוך", אתה מגלה אותו כהכולל של התנאי הזה.

שאלה: זה הגיוני שבן אדם שמתעסק ב"ואהבת לרעך כמוך" ירגיש שהוא פחות אוהב, עם הזמן, אנשים אחרים, את הזולת?

ודאי, כן. עליות וירידות. עד שמתחיל לשייך חשיבות לפעולה ולתוצאה, על ידי המאור המחזיר למוטב. אם הוא עושה בכל זאת, בכל זאת, בכל זאת, סביב זה מסתובב שנים ולא רוצה לנגוע בקבוצה, ובעשירייה, ובכל זאת לא עוזב, אז לאט לאט האור המקיף משפיע.

והאור המקיף משפיע בצורה מיוחדת. עד כמה שהוא נמצא באגו שלו יותר גדול, הוא נמצא יותר החוצה, אז האורות המקיפים פועלים על הכלים שנמצאים יותר רחוק מהמרכז, יותר חזק. כי באור מקיף העיגול החיצון, כמה שיותר חיצון הוא יותר חזק, ואז הוא דוחף בחזרה את הכלים המקולקלים.

תלמיד: אהבה זו התגברות או שזה מעל לדעת, מה זה אהבה?

יש מרכז. נניח העיגול הכי החיצון זה חבר (1). יותר פנימי זה נניח אתה (2). ועוד יותר פנימי זה חבר אחר (3). אז על מי פועל האור המקיף הכי חזק? על החבר הראשון (1). אחר כך עליך (2) ואחר כך על השלישי (3).

זאת אומרת מי שהכי גרוע, אבל הוא עומד על זה, יבוא אליו האור המקיף שמקדם אותו הכי חזק. אבל הוא מקדם על ידי מכות, על ידי זה שנותן לו הרגשת הסתירה בינו לבין המרכז, לבין החיבור. החיבור הוא במרכז, והעיגול החיצון זה "חוץ".

שרטוט מס' 1

תלמיד: אבל למה זה אהבה? למה צריך להיות כזה מקולקל, ולהתגבר על זה ואז אתה אוהב?

ההיפך מקלקול זה אהבה.

שאלה: איך זה יכול להיות שאני מספר 1 ועובד עלי האור המקיף הכי חזק?

זו ההפכיות בין אורות לכלים במקיפים. כמה שהכלי יותר רחוק, פועל עליו אור מקיף יותר חזק. המקיפים החיצוניים יותר חשובים מהפנימיים.

תלמיד: מה קורה עם 3 ו-2, הם כבר יותר התקדמו ממני?

הם גם מתקדמים, אבל פחות ממך.

תלמיד: למה? אם אני יושב בחוץ והם כבר בפנים, יותר בחיבור ואהבה, אז הם מתקדמים?

כי האור מאיר לך בהפרש, בהבדל. הוא אומר לך מה ההבדל בין הנקודה המרכזית לבינך. אז ההבדל שהוא מאיר לשתיים ולשלוש בהתאם לזה.

תלמיד: איפה נמצא מספר 3 מבחינת ההתקדמות שלו, יותר ממספר 1?

הוא לא מקולקל כל כך.

תלמיד: אתה ציינת 3, 2, ו1. אבל 3 כבר מתקדם הרבה יותר ממספר 1, כי יש כבר השפעה, לא רק אור מקיף.

אנחנו לא מדברים על איך שהוא יתקדם, אנחנו מדברים רק על השפעת המאור המחזיר למוטב, כמה הוא משפיע. הוא משפיע על הרחוקים יותר אבל שעובדים, לא סתם רחוקים. אלו שנמצאים סתם ברחוב הם לא רחוקים, הם לא בכלום. אלא אדם שעובד.

אתם כולכם עבדתם, אבל לפי שורש הנשמה אתה המקולקל ביותר. לפי גודל הקלקול אתה נמצא רחוק מהחיבור כמו כל אלו ששם נמצאים ואז יש לך מזה אור מקיף חזק.

שאלה: הוא אומר, "ואפילו המצוות שבין אדם למקום, הם גם כן בגלל הכשר המצוה הזו, להיותה המטרה הסופית". בשביל מה צריך "אהבת לרעך כמוך"? הוא אומר שהמקום עצמו יותר חשוב מ"אהבת לרעך כמוך". למה?

זו תוצאה.

תלמיד: מה זאת אומרת?

הבורא הוא תוצאה מכל התיקונים שלנו.

תלמיד: אי אפשר לפסוח על רעך?

אני לא יודע איך להגיד לך. אין בורא, אלא זה שאתה מתאר לעצמך בורא זה תוצאה מכל התיקונים שאתה משיג עם החברים.

תלמיד: אז האם יותר חשוב למקום מאשר לרעך, אפשר לפסוח על רעך?

לא. אנחנו באים ל"ואהבת לרעך כמוך" כדי להגיע ל"ואהבת את ה' א-לוהיך". נקודה.

קריין: אנחנו באות ט"ז.

אות ט"ז

"ובהאמור מצאנו הפתח להבין, במה שעמדנו לעיל (אות ג' וד') בעיקר תוכנה של המצוה הזאת "ואהבת לרעך כמוך": איך מחייבנו התורה בדבר, שהוא מהנמנעות לקיומה?

אכן השכיל, שמטעם הזה לא ניתנה התורה לאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, אלא נמשך הדבר עד יציאת מצרים, שיצאו והיו לאומה שלימה, בת שש מאות אלף איש מעשרים שנה ולמעלה, אשר אז נשאלו: "אם כל אחד מהאומה מסכים לעבודה הנשגבה הזאת?".

ואחר שכל אחד ואחד מהאומה הסכים בכל לב ונפש להדבר, ואמר: "נעשה ונשמע", אז נעשה הדבר הזה, שהוא כללות התורה, לאפשר לקיימה, שיצאה מגדר הנמנעות ובאה לגדר האפשרות.

כי זהו ודאי גמור, אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", בכל אותם התנאים המבוארים באות ג' וד'. כי איך יפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר הכן, בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו.

ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה. אמנם מקודם שבאו ונתרבו לשיעור אומה שלימה, ואין צריך לומר בזמן האבות, שהיו רק יחידים בארץ, לא הוכשרו באמת לקיים התורה על אופנה הרצוי, כי במספר קטן של אנשים, אי אפשר אפילו להתחיל בענין עסק המצות שבין אדם לחבירו, כפי הקוטב של "ואהבת לרעך כמוך", כמבואר באות ג' וד'. ולפיכך לא ניתנה להם התורה."

רק אחרי שיכולים לקיים את תנאי הערבות.

תלמיד: יש הרבה אנשים שאם נשאל אותם הם יגידו שהם מתעסקים ב"ואהבת לרעך כמוך".

ודאי. אתה ראית איזה אספות יש לך באירופה. בכנסת יהיו לך עכשיו התפרצויות של אהבה.

תלמיד: אני רוצה לשאול אם עליהם לא פועל המאור המחזיר למוטב?

ודאי שלא פועל.

תלמיד: למה?

מפני שהם לא יודעים ולא דואגים, אין להם נטיות לזה מלכתחילה. אתה לא יכול למצוא ביניהם אף אחד שיש בו משהו. אתה רואה, התעורר משהו בבן גוריון, הוא ברח מכל הדברים האלה בסוף ימיו. זהו, לא יכול.

תלמיד: אני מנסה להבין האם המאור מחזיר למוטב זה עניין של הגדרת מטרת העבודה שעושים. אם המטרה היא דבקות בבורא, אז יכול לפעול מאור מחזיר למוטב? מה חסר להם?

למי?

תלמיד: למי שאומר שהוא עובד ב"ואהבת לרעך כמוך".

במה הוא עובד ב"ואהבת לרעך כמוך"? הוא לא יכול. הוא צריך לקבל חברה, הוא צריך בתוך החברה לקבל הדרכה. זה לא עובד סתם כך. הוא צריך בתוך היקום שלנו לבנות לעצמו בועה, ממש בועה מלאכותית ששם הוא מקיים כביכול את התנאים הרוחניים. זה נקרא "קבוצת מקובלים". בועה מלאכותית סגורה, ושם הם מתחילים ביניהם לבנות את האווירה, לבנות את התנאים, לבדוק את עצמם יותר, האם נכון, כן, לא, בהתאם למקורות שלהם, האם מזמינים מאור מחזיר למוטב, כן וכמה, וכן הלאה. אחר כך בתוך המדרגות, הם בודקים איך הם מתקדמים, עד כמה שנאה, עד כמה אהבה, עד כמה יש איזון ביניהם. צריכה להיות ממש עבודה במעבדה.

מי יכול להגיד שאני מתעסק באהבת הזולת? באיזה תנאים יש לך אהבה הזולת שאתה עוסק? מתוך האגו שלך, מתוך הטבע המקורי שלך? אתה לא יכול בזה לעשות שום דבר. רק בתנאי שאתה נמצא בחברה מיוחדת, בהדרכה מיוחדת, ממש בתוך מעבדה, בתוך בועה.

תלמיד: מה ההדרכה והבועה נותנים, מה הייחוד בהם?

הכול, בלי זה האדם לא יודע מה לעשות. כי הוא מסתובב עם הטבע שלו, הוא יכול ליצור מעצמו פילוסופיות, פסיכולוגיות למיניהן, דתות, מה שאתה רוצה, רק לא תיקון אמיתי.

תלמיד: אני מנסה להבין לפי המושגים שלנו מה ההבדל. אין להם אפשרות לעשות את זה למעלה מהדעת?

אין להם הדרכה, הם לא יודעים לעשות, הם לא יודעים לפעול נכון. זו הדרכה שקיבלו מלמעלה המקובלים הראשונים, מהאדם הראשון והלאה, זה נקרא "תקופת האבות", "תקופת הבנים" עד שזה מגיע אלינו. תתאר לעצמך שאם אתה לא היית קורא מקורות של בעל הסולם ורב"ש, מה היה לך? היית פותח אפילו עוד ספרים, אבל באיזה בלבול היית? הם בכלל לא פותחים, הם לא יודעים בכלל על השיטה הזאת, איך יכול להיות. אני אוהב את כולם, "מי אוהב אתכם יותר ממני".

שאלה: השאלה שלי מתייחסת למה שכתוב פה לגבי שש מאות אלף איש מעל גיל 20. אם זה היה י"ג שנה הייתי יכול להבין את ההקשר. מה ההקשר של כ' שנים לנושא של לקבל את התורה. מה מיוחד?

כ' שנים זה נקרא שהאדם כבר גדול, י"ג שנה זה עוד לא. יש לך י"ג שנה שהוא יצא מהרצון לקבל ונמצא בחסדים, להשפיע על מנת להשפיע, ולקבל על מנת להשפיע זה מגיל עשרים.

תלמיד: זה משול כנגד משהו, חוץ מהנושא של רצון להשפיע על מנת להשפיע? יש לזה מקור כלשהו בתוך המקורות? הרי ממקובלים אנחנו שומעים גיל ארבעים שזה משול לבינה?

זה משהו אחר. ארבעים, שישים, שבעים, אחר כך נברר את זה. אבל גדלות זה מגיל עשרים והלאה.

שאלה: האם העיקר באהבת חברים היא הכוונה?

כן. אבל כוונה לא יכולה להיות בלי מעשה. אתה צריך לעשות כל מיני מעשים כדי שהם יחזיקו את הכוונה. כוונה ללא מעשה זו רוח, שדים.

שאלה: בחברה שכולה ב"חפץ חסד", איך לעורר מקום לעבודה כדי שבאמת נתקדם באחישנה לחיבור? זה מרגיש לי כמו סיסמאות ולא מקום עבודה. כולנו נשארים בתוך העטיפה, אנחנו לא עוסקים ממש בחיבור.

אתם לא עוסקים בחיבור, זאת בעיה שלכם, מה אתה רוצה שאני אעשה לכם? שאני אבוא כגננת, אקח אתכם בידיים ונתחיל להסתובב ולשיר? תגידו לי מה לעשות? אנחנו קוראים, אחר כך אתם צריכים לבצע, אם אתם לא מבצעים, אז מה לעשות? תאר לעצמך שאתה נגיד מנגן, "כליזמר", אז יש לך כלי אבל אתה רק שומע מוזיקה ושומע בלבד, בלי לבצע חמש, שמונה, עשר שעות ביום כל מיני תרגילים. מה ייצא ממך? שום דבר.

אם העבודה שלנו בפועל לא מתבצעת בקבוצות, אין לה שום ערך. וזה מה שאנחנו רואים. ברגע שתתחילו לבצע את הפעולה הזאת של חיבור בקבוצה, תראו עד כמה אתם משתנים, ועד כמה פתאום כולם יבואו אליכם. למה? כי הם ירגישו שיש בכם אור, הוא ימשוך אותם. כמו שציירנו בשרטוט (ראו שרטוט), הם ירגישו שבמרכז החיבור שלכם יש משהו, ופתאום הם ירצו לבוא. האדם לא יודע מה שהוא עושה, הוא הולך ממקום למקום, עוסק בכל מיני דברים, לפי מה שהאור העליון מכוון אותו, כך הוא עושה. וכך האור העליון יכוון אותו אליכם, אם יהיה בחיבור ביניכם אור.

תלמיד: אנחנו נמצאים באיזו נקודה של נוחות כזאת, כל אחד חפץ חסד, המאור המחזיר למוטב יתקן אותנו, אנחנו לא באמת נכנסים אחד לתוך השני.

אני לא יכול להיות מחובר עם אחרים אם אני חפץ חסד. חפץ חסד חי ביער, אין לו חולצה ולא צריך. זה לא חיבור.

שאלה: לפני שאדם עושה נעשה ונשמע, הוא יודע בבירור מה היא ההשפעה?

לא. רק מתוך הניסיון.

תלמיד: אז מה הוא בוחר אם כך?

אני לא יודע. בלי שהוא מנסה את עצמו ומזיע בתוך הקבוצה לחבר את כולם, שכולם בעיניו מחוברים, לא מחוברים, לא חשוב, אבל הוא טורח כדי לחברם, כאילו שהכול תלוי רק בו, בלי שהוא משקיע את עצמו בזה, אין עם מי לדבר. הוא סתם מנפח את השכל שלו עם כל מיני ידיעות שאין בהן שום ערך. אדם נשקל אך ורק לפי התיקונים, כמה שמשקיע.

קריין: אות י"ז.

אות י"ז

" באמור נוכל להבין מאמר אחד מהתמוהים שבמאמרי חז"ל, דהיינו במה שאמרו אשר כל ישראל ערבים זה לזה, שלכאורה הוא בלתי מוצדק בתכלית, כי היתכן אם מי שהוא חוטא או עובר עבירה ומכעיס את קונו ואין לך שום הכרות ושייכות עמו, יגבה הקב"ה את חובו ממך, ומקרא כתוב "לא יומתו אבות על בנים וגו' איש בחטאו יומת" ואיך אומרים אשר אפילו הנכרי לך לגמרי שאינך מכיר לא אותו ולא את מקומו נמצאת ערב בחטאיו?

והמעט לך זה, קח וראה במסכת קידושין דף מ' ע"ב, וזה לשונם: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". עכ"ל.

והנה עשאוני ר"א בר"ש ערב גם בשביל העולם כולו, שנמצא לדעתו אשר כל בני העולם ערבים זה לזה, וכל יחיד יגרום במעשיו זכות או חובה לכל העולם כולו. שזוהי תמיהה ע"ג תמיהה.

אולם לפי המתבאר לעיל הרי דבריהם ז"ל מובנים ומוסכמים בתכלית הפשטות, כי הנה הוכחנו לעינים אשר כל פרט ופרט מתרי"ג המצוות שבתורה סובבים על קוטבה של המצוה האחת של ואהבת לרעך כמוך, ונתבאר, שקוטב זה אינו בגדר של קיום זולת באומה שלימה שכל חבריה מוכנים לדבר."

זאת אומרת, אנחנו חייבים לקיים את "ואהבת רעך כמוך", כי זאת המטרה, ושעם ישראל מחויב לעשות זאת קודם ולהראות את זה לכולם. עד אז כמו כל אדם, במידה שהוא יכול לקיים את התיקון ולא מקיים, הוא מקבל לחץ שלילי על עצמו כדי להתקדם למטרה. כך כל עם ישראל מקבל לחץ שלילי על עצמו מתוך זה שלא מבצע בזמן את התיקון של "ואהבת לרעך כמוך"¹ ולא מראה לכולם את שיטת התיקון, שיטת החיבור. לכן אין לנו מה לעשות אלא כמה שיותר מהר למלא את חובתנו כלפי כל העולם וכלפי הבורא.

שאלה: כתוב כאן "אמנם מקודם שבאו ונתרבו לשיעור אומה שלימה, ואין צריך לומר בזמן האבות, שהיו רק יחידים בארץ, לא הוכשרו באמת לקיים התורה על אופנה הרצוי,". האם כבר גדלנו למידה הזאת או לכמות הנרצת? על מה הוא מדבר פה על כמות או על איכות?

כפי שכותב בעל הסולם, אנחנו נמצאים בדור האחרון שבו אנחנו חייבים לקיים את זה בצורה שלמה, מלאה, שאנחנו צריכים לתקן את זה, כמו שהוא אומר לנו בסוף ההקדמה לספר הזוהר, שמאיתנו שיטת התיקון הזאת תתפזר בכל העולם וכולם יצטרפו.

שאלה: מתי לימוד חכמת הקבלה יהיה למקצוע המבוקש ביותר? זה מרגיש כרגע כמשהו מרוחק.

זה נכון. מתי שנוכל לפרסם אותה בצורה נכונה.

שאלה: רציתי לדעת איך להרגיש בושה? אפילו שאנחנו לדוגמה יושבים בקבוצה קטנה לחשוב מחשבות הוא ככה וזה אחרת, איך להרגיש?

יותר לקרוא ופחות לדבר. כל הזמן לקרוא ולקרוא מקורות וזה יבוא. אתם קבוצה טובה, רק באמת יותר לקרוא, ללמוד יותר.

שאלה: אמרת ש"ואהבת לרעך כמוך" זה רק אמצעי להגיע לאהבת הבורא.

כך כתוב.

תלמיד: אם "ואהבת לרעך כמוך" הוא רק אמצעי לאהבת הבורא, האם עלי להגיע להיות שומר מצוות? האם אדם דתי יכול יותר להגיע למטרה?

לא. מגיע למטרה מי שמשתוקק למטרה.

שאלה: הוא כותב שרק אומה שלמה יכולה להגיע לקיים "ואהבת לרעך", מה זאת אומרת?

אומה שלמה זה נקרא עשירייה.

תלמיד: אז מה הכוונה במיעוט הרבים שניים?

גם אפשר, אבל בכל זאת הרבה יותר קשה, כי צריך שיהיה לך עם מי לעשות תרגילים. אבל באמת עשירייה, זה כמו שרב"ש כתב, זה המספר השלם.

שאלה: קרה לנו משהו מדהים אתמול בקמפוס א'. לקראת סיום הקמפוס מאוד דאגנו איך לגרום לתלמידים להמשיך גם לקמפוס ב'. עשינו הרבה עבודה וכוונות והייתה התלהבות גדולה. לא ברור מה קרה שם ורוב קמפוס א' נרשם לקמפוס ב'. אלה בסך הכול אנשים שעברו תשעה מפגשים, שמונה עשרה שעות ביחד. וממש מורגש איזה שינוי מאוד גדול הם עברו מתחילת הקמפוס ועד עכשיו. איך לעבוד נכון עם סוג של הצלחה שאנחנו רואים? ואיך לקשור זאת נכון לבורא ולא למאמצים שעשינו כדי לא לקשור בין המאמצים לבין ההצלחה?

צריכים ללמוד מה עשינו, למה הצלחנו, לשאול אותם למה הם ממשיכים, מה מכוון אותם להמשיך לקמפוס ב' ולהודות לבורא שעשה את זה, בסך הכול ודאי שזה מלמעלה. אבל באמת הודעה משמחת מאוד, כן ירבו.

(סוף השיעור)

---

1. "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח).↩