שיעור הקבלה היומי15. kvě 2021(בוקר)
שיעור בוקר 15.05.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
תיקון הלב - קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: שיעור בנושא "תיקון הלב", קטעים נבחרים מן המקורות.
אנחנו שומעים מכל כתבי המקובלים שכל חכמת הקבלה באה כדי לתקן את הלב שלנו, הלב שלנו נקרא הרצון שלנו. את הרצון שלנו בעצמו האמת שאנחנו לא מתקנים אלא אנחנו מתקנים שימוש ברצון, איך אנחנו רוצים להשתמש בו רק לכיוון ההשפעה. זאת אומרת, לא חשוב איזה רצונות יש לי, את הרצונות עצמם אני לא יכול לשנות, הם נמצאים אצלי מכבר כי כך הבורא ברא אותי, וסך הכול מה שאני מסוגל לעשות זה לשנות את השימוש שבהם, אופן השימוש שבהם, לא לטובת עצמי אלא לטובת הזולת. ואז יוצא לי השימוש נכון, שאני מתחבר עם הזולת, אני מתאחד עימו, במידה הזאת אני מתקרב להרגשת הבורא, להבנת הבורא ולדבקות בבורא.
ולכן "תיקון הלב" כמו שאנחנו קבענו לכנות את הפסוקים האלה מכל מיני המקורות שלנו, "תיקון הלב" זה העיקר, זאת אומרת לאן הלב מכוון, לְמה הוא צריך להתקרב, מה להרגיש, לְמה להתכוון, זה מה שאנחנו צריכים לממש.
ולפי מידת תיקון הלב אנחנו נבין, נרגיש, נקלוט, נשיג את המציאות הרוחנית. עד כמה שהלב שלנו יהיה החוצה, לא פנימה, לא שאנחנו סגורים בתוך הלב שלנו כי אז זה נקרא שאנחנו לא מרגישים יותר מהעולם הזה, אלא אם הלב שלנו מכוון החוצה לזולת, לאחרים.
הבורא ברא את הזולת, בכוונה שבר את הכלי האחד להרבה חלקים, בעיגולים חוץ מזה, דומם, צומח, חי, מדבר, כדי שאנחנו נוכל להתחיל להשיג את תכונת הקבלה ותכונת ההשפעה במידות שונות, ברצונות שונים שבלב. ברצונות שונים לפי השוני שבהם, וגם לפי השוני בעביות שבהם בעיגולים, בדומם, צומח, חי, מדבר.
וכך אנחנו מגיעים לתיקון הלב. שאם הלב שלנו הוא מתוקן לקלוט מה שמחוצה לנו ובזה אנחנו משתדלים לתקן את הלב באהבת הזולת, ב"אהבת לרעך כמוך", אז על ידי זה אנחנו מגיעים לחוש חדש. לא לחוש של קבלה להרגיש בתוכנו, אלא בחוש של השפעה שאנחנו מרגישים מה שמחוצה לנו. מחוצה לנו נמצא הכלי השבור שלנו שהוא בכוונה נשבר על ידי הבורא כדי שאנחנו נוכל בצורה כזאת להרגיש אותו כשבור ודרכו להתחיל להרגיש גם את הבורא שנמצא אחרי הכלי הזה.
אז יש לנו יכולת לצאת מעצמנו, יכולת לתפוס משהו מחוצה לנו, להתייחס לתכונת ההשפעה ומה שמשיגים על ידה, וכך אנחנו בעצם רוכשים את שיטת הקבלה, איך אנחנו קולטים את המציאות האמיתית שנמצאת מחוצה לנו ולא בתוכנו.
את המציאות שנמצאת מחוצה לנו באמת אנחנו בטבע שלנו לא מסוגלים להרגיש, אלא דווקא על ידי השבירה, כשהחלקים שלנו נעשים מחוצה לנו כזרים, שבורים, רחוקים, שנואים עלינו, שאנחנו דוחים אותם, אם אנחנו בכל זאת במקום לשנוא את הזולת, עובדים כדי לאהוב את הזולת, אז על ידי זה אנחנו מכינים את עצמנו להרגשת הזולת.
ואחר כך מתברר לנו שהבורא ששבר אותנו, נתן לנו את הכלים שלנו כדי לראות אותם מבחוץ ובעצם לשנוא את עצמנו, שזה כל הזולת, דומם, צומח, חי, מדבר שבעולם הזה שכולו נראה לנו שהוא מחוצה לנו, זה בעצם אנחנו, רק שעל ידי שבירה והתרחקות מזה אנחנו מגיעים למצב שאנחנו בעצם שונאים את עצמנו.
וכשאנחנו מגיעים במקום שנאה לאהבה, לאהבת הזולת, אז אנחנו מרגישים עד כמה שאנחנו חוזרים לעצמנו ומשיגים את עצמנו, את צורת האדם הדומה לבורא, ואז בהתאם לזה עד כמה שאנחנו מתקדמים לאתר נכון את האדם, אנחנו בזה מרגישים את הבורא ומגלים אותו, "חוק האחדות", "חוקי החיבור", "השתוות", "אהבה" וכן הלאה. זאת בעצם כל החכמת הקבלה, חכמת התפיסה הנכונה של המציאות הנכונה.
ולכן אין לנו יותר מה לעשות בקיום הנוכחי שלנו, אלא רק לתקן את הלב. "לב", זה נקרא הרצון שלנו, והמוח ניתן כדי לעבוד נכון עם הלב. וזה מה שאנחנו צריכים לעשות, עבודה במוח ובלב, אבל בעצם כולו כדי לתקן את הלב, את הרצונות שלנו שיהיו בשימוש הנכון. לא בשימוש של דחייה, מה שיש לנו מלכתחילה, שאנחנו אפילו לא מודעים לזה. עד שאנחנו מודעים עד כמה אנחנו נמצאים בדחייה של כל דבר שנמצא מחוץ ללב. זאת אומרת, בלבבות שנשברו ונמצאים מחוצה ללב שלנו, של כל אחד ואחד, ואנחנו צריכים לחבר את הלבבות האלה ובזה לראות "חובת הלבבות".
וכך אנחנו נגיע למצב שנחבר את כל המציאות במקום אחד, בלב אחד, והרבה בני אדם הם יתלכדו בדמות אדם אחד ויתמלאו בבורא אחד. ומזה מגיעים למצב של "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", אחד. שישראל זה אלו שמשתוקקים לבורא, לאהבה, לחיבור, להשפעה הדדית, והבורא הוא שאליו משתוקקים, שיתלבש בתוך האדם הכולל את כל הרצונות בעל מנת להשפיע ומגיעים כאחד.
שאלה: מה המשמעות של לעבוד עכשיו על תיקון הלב?
זו לא שאלה על מה שאנחנו עכשיו לומדים. זאת לא שאלה. אנחנו לומדים איך לעשות את זה, אז תשמע מה שאנחנו קוראים, לומדים, מדברים, ומתוך זה תבין מה זה נקרא לעבוד על תיקון הלב.
שאנחנו מבינים שחייבים להתקרב זה לזה ברצונות שלנו של השפעה, שאנחנו משתדלים לסדר אותם, לפרמט אותם, וכך אנחנו צריכים להתקדם למצב שכולנו מתקרבים לכולם. ו"איש את רעהו יעזורו", אנחנו רוצים ודואגים שכמו שאני מתקרב אליהם, הם גם יתקרבו זה לזה ואליי, וכך בצורה הדדית אנחנו צריכים למצוא את הקשרים בינינו, ובתוך הקשרים האלה שהם יהיו בעל מנת להשפיע, ולפי המאמצים שלנו האור העליון, האור המקיף הוא ישפיע עלינו וייתן לנו במקום מאמצים בעלמא, כוחות להשפיע זה אל זה, להתקשר זה אל זה, ואז ברשת הקשר בינינו אנחנו נגלה את המציאות העליונה, אנחנו נגלה את העולם העליון, אנחנו נגלה את הבורא.
את העולם הזה אנחנו גם תופסים בקשר בינינו, אני מרגיש איכשהו מי שנמצא מחוצה לי, ואז אני רוצה להשתמש בהם במשהו. הם נמצאים בתוך הרגש שלי, ואז אני מרגיש שאני נמצא בקשרים איתם, והקשרים האלה שבינינו שאנחנו מגלים, הם נותנים לנו את תפיסת המציאות, צורת העולם, איך שאנחנו מקושרים עם דומם, צומח, חי, והעיקר עם בני האדם, זה נותן לי הרגשת המצב של העולם הזה. אם אנחנו מתחילים להרגיש גם את היחס שלנו בעל מנת להשפיע, אז אנחנו כבר מגלים עולם אחר, רשת קשר אחרת בינינו שנקראת "העולם הבא" או "העולם העליון" או "העולם הרוחני", כי כולו בנוי על ההשפעה.
שאלה: כשאנחנו מדברים על גילוי העולם העליון, העולם הרוחני, המשמעות היא שאנחנו עולים מעל הרגשת העולם הזה, מעל הרגשת הזמן והמקום. אני השתדלתי במשך היום ולא הבנתי מה אני אמור להרגיש, איך להיות גם תלוי בזמן של העולם הזה וגם תלוי בעולם הרוחני. במה התיקון?
אני לא יכול להסביר לך את זה, אלא אתה מתוך המאמצים שלך צריך בעצמך להרגיש על מה מדובר. תשמע עוד פעם ועוד פעם את השיעורים, את ההכנות לשיעורים, הכוונות, ואז מתוך זה תבין. זה כל הקושי בחכמת הקבלה, שאנחנו צריכים לעבור מהרגשת תפיסת המציאות בכוחות הקבלה, להתחיל להרגיש אותה בכוחות ההשפעה.
שאלה: בתחילת השיעור דיברת על ההרגשה שדרך העבודה שלנו אנחנו נתחיל להכיר, להרגיש כמו איזו חזרה הביתה, אבל לא הבנתי איך ההרגשה הזו עוזרת לנו להתקדם. מה העבודה הנכונה שלנו על הרשימות, האם אתה יכול להסביר לנו את הנקודה הזאת?
אנחנו כל יום צריכים להתחיל את העבודה מחדש, כך גם המקובלים כותבים לנו. העבודה מתחילה מזה שאני קם כמו בהמה, בדרך כלל, ולא יודע איזה קשר יש לי עם העולם הזה, עם העולם הרוחני, ומה רוצים ממני וכן הלאה. הרשימות מתעוררות בי כרשימות שבורות ואז אני לא מרגיש מה רוצים ממני. וכך בצורה כזאת אני לאט לאט משתדל לייצב את עצמי לנכון, למציאות, לקבוצה, לבורא, וזו העבודה, זו העבודה שלנו.
צריכים להשתדל להתרגל למציאות הזאת. אתם יודעים, הכי קל זה לתינוק או לבהמה, הם קרובים זה אל זה, זה לא מפריע להם, הם חיים בתוך הגוף שלהם ומתוך הגוף שלהם הם חוקרים את המציאות שלהם וחיים בה. מה שאין כן אנחנו לא מסוגלים לזה, אנחנו צריכים לגלות את המציאות האמיתית. הרשימות שמתעוררות בנו הן רשימות שלא נותנות לנו מנוחה, הן דוחפות אותנו לגילוי עולם נוסף, העולם הרוחני, ואותו אנחנו לא מרגישים, ולכן אנחנו נמצאים במבוכה ולכן קשה לנו, קשה. העבודה היא מאוד קשה, אני לא יודע איפה לחפש, וכך האדם מתקדם.
אבל בכל זאת ההתקדמות יכולה להיות רק מתוך זה. אז אין לי מה להמליץ לכם, אלא לחפש, לחפש. ואל תחשבו שכשאתם תגיעו לאיזה דרגות רוחניות תהיה לכם קימה מהשינה יותר קלה נגיד. לא, ההיפך, אתם תצטרכו להתעורר מנקודה עוד יותר רחוקה מרוחניות, ויהיה לכם עוד יותר קשה להגיע להכרה רוחנית, להתאושש, מה שנקרא, וככה זה יהיה, כן, זאת עבודה קשה. אבל זאת העבודה של בני האדם בעולם הזה כדי לגלות את העולם הבא.
שאלה: בהתחלה הסברת שהמוח, השכל, הוא חלק מתהליך התיקון, אז איך להשתמש בשכל כדי לתקן את הלב?
זה מה שאנחנו משתדלים כל הזמן ללמוד. אתה לא יכול לשאול שאלה אחת ולקבל תשובה. את התשובה בכלל לא מקבלים ממני, כמו שאתם רואים שאנחנו כל הזמן כל הזמן חוזרים כמעט על אותן המילים, עד שאתם תתחילו להרגיש במילים האלה תשובה. אתם לא שומעים את התשובה מהפה שלי לאוזן שלכם, אלא את התשובה אתם מקבלים מתי שהלב שלכם נמצא באותו גל כמו הבורא שרוצה למסור לכם משהו.
לכן שואלים ושואלים, ואתם רואים, אני עונה ועונה, וככה זה קורה. עד שלאט לאט הלב הקולט הוא מתחיל להיות מחובר עם המוח ומתחיל להיות מחובר עם האוזן, וככה זה, לאט לאט, עד שזה חודר פנימה. תראו כמה אנחנו לומדים על הכוונות. מה זה כוונות? כמו שמכוונים כלי נגינה שינגן נכון, כך אנחנו צריכים לכוון את עצמנו כדי לנגן נכון מה שהבורא רוצה לנגן בנו, ואז אנחנו נבין מתוך הניגון הזה מה הוא מספר.
אנחנו נמצאים כבר אחרי מיתרי המוח והלב, הם מנגנים מהרצון להשפיע מה שאנחנו משתדלים לייצב בנו שהוא לא נמצא, אבל בחיבור בינינו אנחנו איכשהו רוצים לייצב את הרצון הזה, וכמה שאני מחובר עם החברים, בזה אני מתחיל יחד איתם להתעורר לאיזה ויברציות שמחוצה לרצון לקבל שלי, ואז אני מתחיל לשמוע מה הבורא מוסר לי. המסר הזה שאני קולט זה בעצם נקרא "תורה".
שאלה: אמרת שהרשימות מתעוררות כמו רשימות קבועות. מה הקשר בין הרשימו לגילוי הרע?
לא, הרשימו מגיע לנו מהשבירה ולכן אנחנו צריכים קודם כל להבין אותו, להרגיש אותו, לאתר אותו ולתקן אותו. תיקון הרשימו, כמו שאנחנו למדנו, זה על ידי חיבור בינינו, שאנחנו מושכים, מתקרבים לאור העליון. ככל שאנחנו משתדלים להתעלות מעל האגו שלנו לחיבור, אנחנו יותר קרובים לאור העליון, אנחנו כאילו מתעלים מעל הקרקע, מעל כדור הארץ.
ואז כשאני מתעלה למעלה על ידי ההתקרבות שלי לחברים, שזה מאוד קשה, שזה נגד הטבע ונגד הרצונות שלנו, וזה מגיע אחרי חודשים, חודשים של מאמצים, אז על ידי זה אני מתחיל להרגיש שאני משתנה, שהאור העליון משפיע יותר על הרצונות שלי ואני מתחיל להרגיש מי אני, מה אני, וכן הלאה.
קריין: נקרא במסמך המקורות שלנו "תיקון הלב", קטע מספר 1, אומר בעל הסולם, "שמעתי", ס"ח.
"אין בידי אדם לתקן את המחשבה, אלא רק הלב יש לכוון, שלבו יהיה ישר לשם השם ית'. ואזי ממילא כל מחשבותיו יהיו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. וכשמתקן את לבו, שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון. וכשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק. ובכל פעם הוא מוסיף והולך.
וזה נוכל לבאר מאמר חז"ל "וגדול התלמוד, שמביא לידי מעשה". שפירושו, שע"י אור התורה הוא בא לידי מעשה, שהמאור שבה מחזירו למוטב. וזה נקרא בחינת מעשה. זאת אומרת, שהאור התורה עושה לו בנין חדש בהלב."
(בעל הסולם. "שמעתי". ס"ח. "קשר האדם אל הספירות")
אני לא רואה שאלות, תקרא שוב.
קריין: שוב קטע מספר 1.
"אין בידי אדם לתקן את המחשבה, אלא רק הלב יש לכוון, שלבו יהיה ישר לשם השם ית'. ואזי ממילא כל מחשבותיו יהיו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו." לכוון לב לבורא זה נקרא שאני רוצה ברצון שלי, לב זה נקרא רצון, להגיע להשפעה. ואם אני מכוון את עצמי להשפעה, אז ממילא בזה אני מתקרב לבורא שהוא כוח ההשפעה הכללי. "וכשמתקן את לבו, שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון. וכשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק. ובכל פעם הוא מוסיף והולך.
וזה נוכל לבאר מאמר חז"ל "וגדול התלמוד, שמביא לידי מעשה". שפירושו, שע"י אור התורה הוא בא לידי מעשה, שהמאור שבה מחזירו למוטב. וזה נקרא בחינת מעשה. זאת אומרת, שהאור התורה עושה לו בנין חדש בהלב."
(בעל הסולם. "שמעתי". ס"ח. "קשר האדם אל הספירות")
אנחנו צריכים לעשות כל מיני מעשים, תנאים, תרגילים, שאור התורה ישפיע עלינו וישנה לנו את כוונת הלב מלקבל ללהשפיע. בזה כל החכמת הקבלה, לעזור לנו להגיע למצב שאנחנו מכוונים את הלב להשפעה, ובמידה הזאת אנחנו מתחילים להרגיש במקום את העולם התחתון שזה נמצא במגמת הלב לספוג את הכול, אנחנו נרגיש את העולם העליון במגמת הלב לצאת לקראת הזולת.
ולקראת הזולת זה בסופו של דבר לקראת הבורא, להתייחד עימו. וכך אנחנו יוצאים מעצמינו, מתוך הרצון לקבל לרצון להשפיע, ומרגישים את המציאות העליונה שנמצאת מחוצה לרצון לקבל, חיצונה. זה בעצם התפקיד שלנו, ואחרינו כל העולם.
שאלה: מה זאת אומרת לרצות להגיע להשפעה?
לעשות מאמצים שהמקובלים ממליצים לנו לעשות כדי להגיע לזה, שאנחנו רוצים לעשות נחת רוח דרך חברים לבורא.
שאלה: האם אנחנו יכולים להתחיל להרגיש את האור לפני שמקבלים את הצורה שמתלבשת בלב או תמיד אנחנו בהליכה עם כוונה בלי להרגיש את האור?
אור זה תכונת ההשפעה, כוח השפעה, תופעת ההשפעה, כול מה שלא נמצא בנו בכלל. אנחנו לא יכולים להרגיש אותו לפני שיש לנו לזה כלי, רצון, תכונה, ולכן אתה יכול לחכות עד שזה יקרה לך אינסוף זמן, זה לא יקרה. אלא רק את הכלי אנחנו צריכים להכין, ואז האור העליון בהתאם לכלי יתלבש בו לפי חוק השתוות הצורה. האור מתלבש בכלי לפי כמה שהכלי נמצא באותה תכונה כמו האור, נמצא בתכונת ההשפעה. לכן ברצון להשפיע האור נכנס, ממלא אותו, מורגש בו, וברצון לקבל אף פעם לא.
שאלה: מה יחשב למעשה בתוך עשירייה כפי שמדובר פה בקטע?
למעשה בעשירייה נחשבת רק פעולה שמקדמת את כל העשירייה לחיבור. וחיבור יכול להיות רק על ידי ויתור של כל אחד ואחד. עד כמה שכל אחד ואחד מרגיש את עצמו אישי, אינדיבידואלי, בודד, וכמה שהוא מוכן לוותר על הבדידות שלו ולהתחבר עם האחרים. אז עד כמה שהם עושים מאמצים משותפים כאלו כדי לצאת כל אחד מעצמו ולהתחבר עם הזולת, לפי זה אנחנו עושים מקום, בונים מקום לגילוי אור העליון, לגילוי הבורא.
שאלה: האם יש לב משותף בעשירייה שהאור העליון יכול להאיר בתוכו? יש דבר כזה?
אין, אנחנו צריכים לבנות אותו. לפני השבירה היה.
שאלה: מה זאת אומרת, הלב מתחזק ובכל פעם הוא מוסיף והולך?
שכל פעם שמתגלים לו יותר ויותר תקלות בקשר בינו לבין האחרים, כי הוא עדיין לא בנה את הכלי המשותף לגילוי הבורא, לגילוי האור העליון, אז הוא הולך ועובד על זה כל פעם יותר ויותר,
קריין: קטע מספר 2, כותב רב"ש.
"אין האדם יכול לעשות משהו לשם שמים. ורק ע"י מאור התורה יתקן הלב, שהלב נקרא רצון. ומצד הטבע הוא רצון אך לקבל. ואיך האדם יכול ללכת נגד הטבע.
לכן אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". נמצא, שהוא לומד תורה לא בשביל המוח, להבין. אלא זה שלומד להבין, הוא כדי להגיע לדביקות עם הקב"ה, המלובש בתורה, שזה שייך להלב. וע"י המאור שיקבל, הוא מחזירו למוטב. כלומר, שהרצון לקבל לתועלת עצמו יכול לקבל כח מלמעלה, שיהא בידו לעשות מעשים לשם שמים."
(הרב"ש. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)
תראו איך הוא כותב בצורה גלויה, שאנחנו לא צריכים להשתוקק לידע, אלא רק לידע שמגיע כתוצאה מגילוי האור בתוך הכלים. ולא ידע כמו בעולם הזה, שאנחנו מקבלים את זה במוח ודנים במוח שלנו שלגמרי לא מתאר לנו את הצורה הרוחנית האמיתית, לא נוגע בזה.
שאלה: לגבי המשפט הראשון, שהאדם לא יכול לעשות שום דבר למען הבורא ורק אור התורה יכול לתקן את הלב, היכן נמצאים המאמצים שלי או המאמצים שלנו, האם הם כלולים ברשימות?
הרשימות מתעוררות מהמצבים השבורים שלנו ואנחנו צריכים לתקן אותן, וכך לאסוף ולאסוף את כל הפעולות שלנו בתיקון הרשימות השבורות עד שמהרשימות השבורות אנחנו מרכיבים את הרצון בעל מנת להשפיע.
שאלה: איך עוזרת ההבנה להגיע לדבקות עם הבורא?
הבנה להגיע לדבקות עם הבורא תלויה לפי המאמצים שלך להגיע לדבקות עם הבורא, אך ורק לפי המאמצים. ולפני המאמצים אתה לא יכול לרכוש את ההבנה, אלא אתה תצטרך לעבוד בצורת אמונה למעלה מהדעת.
שאלה: האם אנחנו יכולים בכלל לבדוק את יעילות העבודה שלנו, האם הלב מיתקן?
זאת שאלה טובה, איך אנחנו יכולים לבדוק האם אנחנו מתקדמים, אמנם אנחנו יכול להיות שלא מתקדמים או אנחנו מבולבלים, איך אנחנו יכולים לראות? אנחנו יכולים לראות את זה במצבים אינטנסיביים שמחליפים זה את זה בין דחייה וחיבור בתוך העשירייה, לפי זה. בשלבים הראשונים זה קשה מאוד לזהות, לא מרגישים שינויים שבינינו, איך, כן, לא. אחר כך לאט לאט זה נעשה יותר ויותר מורגש בתוך האדם, הוא בונה בתוכו תבנית ושם הוא מרגיש את העשירייה, וכך מתקדם.
תלמיד: מה הדגם הזה שהוא בונה אצלו?
הוא בונה בתוכו תבנית של העשירייה הנכונה, שכל החברים שלו והוא כולם מחוברים במערכת אחת שהיא כל הזמן מתקדמת ביחסים ביניהם לאהבה, שזו בעצם מהות הבורא.
תלמיד: אמרת גם שביחס לאהבה וקשר בעשירייה אני מתחיל לחוש איזה תדר שהוא נקרא תורה.
זה לא לעכשיו, אנחנו דיברנו על זה, דיברנו, עכשיו מדברים על משהו אחר. אתה רוצה אחרי המחשבה שלך לסחוב את כולם וזו בעיה.
קריין: קטע מספר 3, כותב רב"ש.
"שהם לומדים תורה, בכדי לתקן את הלב, הם נקראים "חכמי לב". היות שכל דבר נקרא על שם הפעולה. לכן התורה מה שלומדים תורה על כוונה זו, נקרא "חכמי לב" ולא "חכמי מוח", היות שהם צריכים את התורה לתיקון הלב."
(הרב"ש. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)
כך אנחנו צריכים לעבוד, העיקר לתקן את הרצון שלנו. חוץ מזה בכלום לא מעוניינים, כי בזה תלוי כל העתיד, כל השגת המטרה, הכול תלוי רק בלב שלנו, כמה שאנחנו נחליף את הרצונות שלנו מלקבל ללהשפיע.
שאלה: אנחנו לא יכולים לתקן רצונות, אלא אנחנו צריכים להחליף אותם מקבלה להשפעה. איך נעשה התיקון הזה על משהו שנמצא לי בתוך הלב, על רצון שנמצא בתוכי?
אז מה אם הוא נמצא בתוכך, מגיע כוח מיוחד שנקרא "האור העליון" ומשנה את הרצונות.
תלמיד: אבל אז הוא משנה אותם. השאלה היא מה זה התיקון? כי לשנות, אז אני משנה מרצון כזה לרצון אחר.
באותו רצון שאתה אהבת את עצמך, אתה מתחיל לאהוב את הזולת. כשזה יקרה אתה תבין איך זה עובד. בשבילך עכשיו אתה צריך רק לכוון את עצמך לממש את עצות המקובלים כדי שזה יקרה.
תלמיד: מהן אותן פעולות שמאפשרות שהאור יאיר בתוך הלב, שגורמות לתיקון הלב?
חיבור בעשירייה. בעיקר זה חיבור בעשירייה. ולימוד ודאי. מתחברים ואחרי זה לומדים. אז בחיבור אנחנו משתדלים להגיע לרצון אחד, לתיקון, ואחר כך אנחנו לומדים, אז על ידי הלימוד שאנחנו כולנו כבר כאחד כביכול, אנחנו מושכים ביחד על עצמנו את האור העליון והוא משפיע עלינו וכך מתקן אותנו. הוא מחבר אותנו עוד יותר ומביא לנו את הרגשת החיבור וההשגה בתוך החיבור של אותו מצב רוחני, מהות החיבור. מהות החיבור זה כבר העולם הרוחני.
תלמיד: כשאנחנו מושכים מאור, האם אנחנו מושכים אותו ספציפית לתיקון הלב?
ודאי. זה נקרא "הכוונה הנכונה", כן. זה בדיוק ההבדל בין הלומדים והמשיגים.
תלמיד: כלומר, אנחנו מכוונים את כל הלימוד שלנו כדי שהמאור ישפיע על הלב, על הרצון לקבל שנמצא בכל אחד מאיתנו, ושם יעשה התיקון.
נכון. תפסת נכון. יפה מאוד.
שאלה: איך אפשר לדעת שהלב שלנו הוא מכוון אל התורה?
כמה שאני מכוון את הלב שלי דרך עשירייה, שזה מאוד לא פשוט, זה לוקח חודשים חודשים עד שאני מתחיל להרגיש בזה איזה טעם, איזו נטייה, איזו תנועה, משהו, איזו התמצאות בזה, כשאני בכל זאת משתדל ומשתדל לעשות זאת, וכאן מאוד חשוב איך החברים מעוררים אותי, וממש אנחנו עושים פעולות כאלה שאין להם כביכול שום הצדקה בעולם הזה, אבל משקיעים בזה יותר ויותר, אז לאט לאט אנחנו מתחילים להרגיש שמהפעולות האלה כן יכול להיות שייוולד משהו שממש שייך לרוחניות, שמתוך החיבור בינינו אנחנו נגיע למהות חדשה.
שאלה: האם בתבנית הקבוצה צריכים להגיע למצב שמרגישים כל חבר כפרט, כחלק נפרד של התבנית שהוא עושה תפקיד ייחודי מסוים?
לא.
תלמיד: אנחנו צריכים לראות את זה כמשהו שלם, אחיד?
נכון. משהו שלם אחיד.
שאלה: כשרוצים לתקן את הלב, אבל מרגישים הכבדת הלב, איך להיות למעלה מהמצב ולהתאושש מהר?
לכל אחד זה מגיע בצורה אחרת. כתוב אפילו בדברי מקובלים, שלפני שהם באים ללמד חכמת הקבלה, יש להם בושה, יש להם חוסר ביטחון, ''מה אני אספר להם, מה אני אגיד להם, אבל אני בעצמי כלום''. וזה מדובר על מקובלים שכבר נמצאים במדרגות רוחניות גבוהות, ובכל זאת כך הם מרגישים, כי "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו"1, וכך הוא מרגיש את עצמו שלא מוכן, ''מי אני שאני אלמד אותם'' וכן הלאה.
מה שאנחנו צריכים זה רק כל הזמן לחפש ביטחון בחברה, כמו רבי יוסי בן קיסמא שהיה בתוך התלמידים שלו ודווקא מהם הוא לקח הרגשת הביטחון בחיבור איתם. ולא שהיה גבוה מהם, אלא נמוך מהם ומזה קיבל ביטחון מהם. מתוך זה גם יכול היה להתקשר עם האור העליון בביטול עצמו, וכך המשיך. יש על זה הרבה כתבים של מקובלים עד כמה הם מרגישים פחותים מהתלמידים, ושנעלם להם, נאבד להם כל מה שהם למדו, והם התצטערו ולא ידעו איך הם בכלל יכולים עכשיו לתת איזה שיעור, זאת אומרת איזו מידת פתיחה חדשה בהשגה הרוחנית. זו בעיה. זה מצד אחד. מצד שני, זה אמת וזה נפלא, כי באמת דווקא בצורה כזאת נפתח כל פעם עוד חלק מהעולם הבא.
תלמיד: יש מצבים שאני מרגיש הכבדה, ולעומתי שכולם בהתפעלות וחיים את השיעור. יש מצבים שנראה לי שכולנו יחד באיזה סוג של הכבדה. איך אני יודע אם זאת הכבדה שלי או הכבדה של הכלי כולו?
אתה אף פעם לא יודע. נראה לך שזה הם או שזה אתה, אלא הכול זה אתה, בסופו של דבר, כך מרגיש. אתה תלמד מזה מה ההבדל אם אתה מרגיש כך או אחרת, או אתה נמצא בירידה או שכל הכלי איתך יחד, זה בהתאם למצבים. אבל התגובה היא צריכה להיות פשוטה, לחפש בקשר עם החברים הרגשת ביטחון וכוח התעוררות, לפחות בצורה כזאת שפונים לבורא וצועקים.
שאלה: אותו הלב שאנחנו קוראים עליו, זה נשמע כאילו שזה לא איבר שנמצא בי שלא שייך לי, אלא נמצא בתוך העשירייה, ואני רק חלק מזה. האם אני מבין נכון?
כן, בינתיים זה נכון.
שאלה: דיברת על זה לא מעט בעניין היחס של אהבה לחברים. מהו יחס של אהבה לחברים, במה זה מתבטא?
קודם כל זה מתבטא בזה שאני מרגיש שבלעדיהם אני אפס, כלום, לא מגיע לי שום דבר, אין לי קשר עם הבורא אלא רק דרך החברים. אמנם קודם הייתה לי כל הזמן נטייה להשיג את הבורא בעצמי, שזה בצורה טבעית כך מתעורר הרשימו, אבל אחר כך במשך העבודה, כתוצאה מיגיעה איכשהו להתקשר לחברים ולבורא, אני מתחיל לראות שדווקא אין ברירה, שהמקובלים צודקים, שרק "בתוך עמי אנוכי יושבת"2. זאת אומרת, שאני יכול לגלות את השכינה רק בקשר בינינו, והקשר בינינו נמצא בפנים, באיזשהו עומק מהיחסים החיצוניים שלנו, ואז אני רוצה לחפש מהם איזה מישור פנימי שבו אנחנו נמצאים. להבדיל זה כמו במשפחה, שיש קשר בין בעל, אישה, אולי עוד כמה קרובים, ממש קרובים, שיש ביניהם איזה קשר, שהם מבינים אותו, מרגישים אותו וכך זה נשאר. כך אנחנו בונים את הקשר בינינו בקבוצה, עד שבתוך הקשר הזה אנחנו מגיעים למצב עד כדי כך משותף בינינו, שאנחנו מרגישים שיש לנו מקור אחד ושהוא מנהל אותנו וקושר אותנו, מחבר בינינו. וכך אנחנו מגיעים לאט לאט להתקרבות לבורא שזה עוד יותר מחזק אותנו, מחבר אותנו.
שאלה: לפעמים אני לא יכול להביע את ההרגשה שבלב לפני קריאת המאמרים ופגישות עם החברים במשך היום. האם זה מראה שאני לא מחובר לעשירייה, שאני לא כלול?
אנחנו מחוברים לעשירייה בכל מקרה, זה נקרא כמו במאמר הערבות, "הבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר קח לך"3, הוא שם את ידו של האדם על הגורל הטוב. אבל זה לא מספיק. כמו שמסבירים באותו מאמר, שאנחנו צריכים לקחת את הקשר הזה בינינו ולהעלות אותו לרצון שלנו, ומתוך הרצון שלנו לבורא, ולחייב את הבורא שיחבר בינינו בצורה "כאיש אחד בלב אחד".
אני לא יודע מה זה, אבל אני מבין שאם אני נשאר בלב שלי האגואיסטי, אני נשאר כמו שאני עכשיו, ואני ממש זוכה רק לקללה ולא לברכה. שרק החיבור בינינו שאני אתכלל בלבבות האחרים, אז בתוך הלב המשותף, אני לא יודע מה זה, אבל שיהיה משהו כזה, שם אני אמצא את הקיום הנכון שלי.
שאלה: האם משיכת מאור נכונה צריכה להיות על הרצונות שמפרידים אותי מחיבור?
כן ודאי, אמרת נכון.
תלמיד: אז אין מצב כזה שאני פשוט מקיים את עצות המקובלים ולא מכוון את עצמי לשום דבר, אלא חייב להיות מכוון?
את זה אני לא מבין. ודאי שאנחנו צריכים להבין מה המקובלים רוצים מאיתנו, ודאי שאנחנו רוצים לראות איך אנחנו מממשים את העצות שלהם במצבים שלנו, וכך נתקן את עצמנו.
שאלה: איזו הבנה העשירייה צריכה להבין ביחד באמונה למעלה מהדעת, כדי לזרז את החיבור שלנו לבורא?
אנחנו צריכים להבין רק דבר אחד, שסוגי ההתקשרות בינינו, כל הסוגים של ההתקשרות בינינו, זה נקרא שאנחנו מחזירים את הכלי השבור דאדם הראשון למצב המתוקן. ובדרך כשהכלי הזה מתחיל להשתקם, להתאושש, אז אנחנו לומדים איך הוא בנוי, איך הוא מורכב. ובעצם מתוך זה אנחנו מרגישים את הבורא, מגלים אותו, איך הוא עשה את הקלקול, איך הוא מביא אותנו עכשיו לתיקון. בזה הוא מלמד אותנו, כמו שאבא מלמד את הילד איך לבנות את הבית מקוביות קטנות. ואז על ידי זה אנחנו בונים את העולם הרוחני יותר ויותר, עד שלגמרי מוסיפים בו את כל הפרטים שלו וזה גמר התיקון, זאת עבודה שלנו.
שאלה: איך לתאר אדם עם לב שהמגמה שלו היא למען הכלל? מה מניע אותו, המחשבות מהרגע שהוא קם עד שהוא הולך לישון?
אנחנו צריכים להבין שתיקון העולם הוא בתיקון של כל הנשמות. וכל הנשמות האלה הן חלקים מהנשמה שלי. ואין בנשמות האלה מישהו גבוה יותר, נמוך יותר, קרוב יותר, רחוק יותר, אלא בינתיים בעת התיקונים יש לי כאלה הבדלים ביניהם, אבל ברגע שנתחבר כולנו יחד לנשמה אחת, לא יהיה שום הבדל בין אף חלק, כי זה כלי שלם. ולכן כל החלקים שלו הם כבר לא חלקים, אלא כולם כלולים מכולם, ויש לכל אחד משקל כמו לכל הכלי.
קריין: קטע מספר 4. כותב רב"ש.
"אומר הר"א עזרא ז"ל וזה לשונו "דע כי כל מצות הכתובות בתורה, או המקובלות שתקנו האבות, אף על פי שרובם הם במעשה או בפה, הכל הם לתקן הלב. כי כל לבבות דורש ה', וכל יצר מחשבות מבין. וכתוב, "לישרים בלבותם", והיפך זה, "לב חורש מחשבות און", ודע, כי התורה לא נתנה אלא לאנשי לבב"."
(הרב"ש. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)
ממש מילים של זהב איך שרב"ש כותב, זה הפירוש שלו על התורה.
זאת אומרת שחוץ מהלב, את ההרגשה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, אנחנו לא צריכים לתקן שום דבר. לא לעבוד על המוח, לא לדאוג שאנחנו מבינים או לא מבינים, הלב צריך להבין. אני צריך להרגיש נכון את המציאות, ואז זה נקרא שאני מבין אותה. המוח בעצמו הוא ככלי עזר קטן כדי לתקן את הלב. הבורא ברא רצונות, את הרצונות אנחנו צריכים לתקן, הרצונות הם בלב.
שאלה: אני קצת התבלבלתי. אם הלב שלי הוא אגואיסטי, אז מתוך איזה רצון הגיעה אלי המחשבה לתקן את הלב שלי? האם יש לי שני לבבות, אז איפה הלב השני?
אתה מקבל באותו הלב המקולקל גם רצונות ומחשבות טובות, וכך אתה מגיע לתיקונים. העיקר זה בכמה אתה יכול להיות מחובר עם העשירייה ולכיוון הבורא, לעל מנת להשפיע זה אל זה ולבורא, כי הבורא כולל את כל ההשפעות שלכם בתוך החברה שלכם, בתוך העשירייה, ואז בהתאם לזה אתה תשפוט נכון ותחשוב נכון.
שאלה: איך לחבר את מה שאנחנו לומדים כל הזמן שעיקר העבודה זה בלב, עם המשפט שאנחנו גם לומדים "הכול במחשבה יתבררו"?
אבל זה גם מגיע על פני הלב, כי אנחנו מבררים את הרצונות. הבורא ברא את הרצון, הבורא שבר את הרצון, הבורא מברר את הרצון. בתיקון הרצון להביא אותו משברים לרצון אחד אנחנו נמצאים בהשתתפות עם הבורא, לכן בזה אנחנו נקראים השותפים שלו. והשכל הוא צריך להיות רק במקרה פה ושם בלחבר בין הפעולות שלנו ולא יותר. בכל זאת הרצונות קובעים, והרצונות שמשתנים הם קובעים לנו את תפיסת המציאות, את צורת המציאות, את הכול, רק רצונות. אני כמעט ולא זקוק לשכל, אלא רק כדי להבין מה בין שכל לשכל יש לי קצת, לזה אני צריך מוח. בין רצון לרצון ישנה מחשבה קטנה, רק את המחשבה הזאת אני צריך. אבל אף פעם אני לא צריך לתאר את המחשבה, משהו מוחי, שזו המטרה. באף פעולה המוח שלי הוא לא מטרה, הוא רק אמצעי.
תלמיד: אתה הסברת פעם שמחשבה במוח היא גם רצונות. אתה יכול להסביר את השוני בין זה וזה?
אם אנחנו לא היינו כתוצאה מהשבירה אלא היינו קיימים ברצון אחד, אז כביכול לא היה לנו מוח. מתוך זה שהבורא שבר את הרצון להרבה חלקים, מתוך זה אנחנו מגיעים למצב שהחלקים האלה הם צריכים להיות מחוברים. מתוך זה אנחנו לומדים ומשיגים את הבורא, אבל משיגים אותו בצורה שכמה שמחברים בין הרצונות לרצון אחד, בזה אנחנו משיגים אותו. זאת אומרת, ההשגה שלנו היא גם לא במחשבה, זה נכון ש"הכול במחשבה יתבררו", אבל כשמתבררים ועושים תיקונים, אז הכול מתגלה בתוך הרצון המשותף.
אין לי אפשרות להסביר את זה, אני מבין אותך שאתה מדען, ואתה תופס את הכול רק בשכל ורגיל לזה. אבל אין ברירה, זה ישתנה מעצמו, אתה לא צריך לעשות אפילו מאמצים כי זה לא יעזור. רק ללכת הלאה איתנו, ואתה תראה שרק הרצונות הם בעצם אותו הנושא להשגת האלוקות. ואת המוח אנחנו צריכים רק כדי לעזור קצת בין הרצונות להתחבר ולהבין יותר.
שאלה: היום יום שבת ואנחנו גם רוצים לעורר את המאור מחזיר למוטב לעשירייה שלנו כדי שהוא יתקן את הרצונות ואת הגופים שלנו. אם כן, איזו עבודה אנחנו לא עושים בשבת?
אין שום הבדל. אתה יכול להמשיך בכל יום ויום, לא לשים לב באיזה ימים, חודשים, שנים, אתה נמצא. הרוחניות היא למעלה מזמן, תנועה ומקום.
שאלה: איך אני אדע שאני עובד באמונה ולא באמונות?
זה מגיע אליך כתוצאה מזה שאתה שומר על העקרונות של המקובלים. שכל העבודה שלנו צריכה להביא אותנו לחיבור בעשירייה. והעיקר שאנחנו נתחבר ללב אחד, כמו שקראנו עכשיו את מה שאבן עזרא כותב, שכל המצוות הכתובות בתורה הן כדי לחבר את הלבבות ללב אחד, ובלב האחד הזה, כמה שאנחנו מגיעים לחיבור מתוך הרבה לבבות, אז אנחנו משיגים את הבורא שהוא כאחד. זה נקרא "חד מקבל חד".
שאלה: איך אדם צריך לתקן את הלב שלו?
אדם צריך לתקן את הלב שלו על ידי זה שמשתוקק להגיע לחיבור עם החברים, ומבקש מהבורא שיעזור לו בחיבור הזה. אז מקבל מלמעלה מאור המחזיר למוטב, שמביא אותו למצב קצת יותר מחובר, יותר ויותר כמו שהיה לפני השבירה.
שאלה: מה זה אומר "תיקון הלב בדיבור ומעשה" לפי המאמר?
אנחנו עוד לא למדנו את זה, עוד נלמד. אני לא יכול להגיד. זה לא בדיבור ומעשה כמו שאנחנו חושבים, שמדברים בפה או שעובדים בידיים, אלה פעולות רוחניות שכך הן נקראות. אנחנו נלמד מה זה נקרא פעולות שאנחנו עושים בלב ופעולות שאנחנו עושים בפה ופעולות שאנחנו עושים במוח. כל הדברים האלה הם מתרחשים בתוך הפרצוף הרוחני ולא בגוף הגשמי שלנו.
שאלה: איך תפילה בעשירייה קשורה לתיקון הלב?
לתקן את הלב אפשר דווקא על ידי זה שעשירייה מתפללת, מבקשת מהבורא עזרה כדי להיות יותר מחוברת.
שאלה: אני קם לשיעור בוקר כמו איזו בהמה כל יום מחדש, כל יום עבודה חדשה, התגברות. עכשיו השעה 4:00 ובן אדם מתעורר פתאום בהתפעלות ומתעורר לחיים. אפשר לעשות ככה שמתעורר לפני זה, לפני השיעור בצורה כזאת, או שצריך תמיד להתחיל ממצב לגמרי הפוך?
תבקש, זה הכול. אין לי מה להגיד לך.
תלמיד: מה לבקש? לפני השיעור, בזמן השיעור, אחרי השיעור?
לא יודע. במקום לפנות אלי, תפנה לבורא.
תלמיד: אם בן אדם סתום ולא יכול לבקש אפילו בהתחלה?
אז שיהיה סתום. שיבקש לא להיות סתום.
תלמיד: אבל אי אפשר להתעורר לפני השיעור במצב הזה?
אבל אין לך למי לפנות חוץ מהבורא, מה אתה רוצה? מה אתה אומר לי משהו בכלל? אני אומר לך, כל מה שאתה רוצה להגיד, תגיד לבורא, נקודה.
שאלה: כרגע יש הפגזות קשות בישראל, מה מקובל בהשגה מבקש ממצב כזה מצד תיקון הלב? איך אני קושר את זה?
מה אתם רוצים ממני אני לא מבין. זה שהבורא מפגיז אתכם, מה אני אעשה? תפנו אליו. מה השאלות? תפנו אליו ותבקשו תיקונים, לא כלום חוץ מתיקונים. בינתיים הוא עושה תיקונים על ידי הפגזות, ואתם צריכים בהתאם לזה להשתדל להעביר את התיקונים האלה לתיקונים יותר טובים, בתנאי שזה באמת יקרב אתכם אליו, לבורא, עוד יותר. ואם לא, איך אתה יכול לבקש ממנו שיבטל תיקונים כאלה כמו הפגזות?
תלמיד: אני מנסה עכשיו בשיעור לעשות איזה תיקון מול החברים, בינתיים אני לא מרגיש את המקום שאני צריך לתקן, לא מזהה את זה, מה אני צריך לבקש עוד?
אתה צריך לבקש התקרבות לחברים והתקרבות לבורא כך שכל ההפגזות האלה יפסקו.
קריין: קטע מספר 5, כותב רב"ש.
"צריך לעשות כל המעשים של תורה ומצות, בכדי שיביאוהו לידי הכוונה בעמ"נ להשפיע. ואח"כ, כשכבר יש לו הבנה שלימה, כמה שנחוץ לו לעסוק בעמ"נ להשפיע, ומרגיש כאב ויסורים מזה שאין לו הכח הזה, אז נקרא, שיש לו כבר על מה להתפלל תפלה על עבודה שבלב. כי הלב מרגיש את מה שחסר לו.
אז על תפלה זו באה עניית התפלה. היינו, שנותנים לו מלמעלה את הכח הזה, שהוא כבר יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. כי אז יש לו כבר אור וכלי. אבל מה יכול האדם לעשות, שאחרי כל היגיעות שטרח ויגע, ומכל מקום עוד לא הרגיש חסרון, מזה שלא יכול להשפיע, לבחינת כאב ויסורים. אז העצה, לבקש מה', שיתן לו את הכלי, המכונה "חסרון מזה שלא מרגיש", והוא בבחינת מחוסר הכרה, שאין לו שום כאב מזה שלא יכול להשפיע."
(הרב"ש. מאמר 37 "מי מעיד על האדם" 1985)
שאלה: מה הם כאב וייסורים מכך שאני לא יכול להשפיע?
אני לא יכול להסביר את זה, זה ענין של הרגשה, הרגשה אי אפשר להסביר, אי אפשר. כאב וייסורים הם מתוך זה שלא יכול להשפיע. כאב וייסורים מזה שלא יכול לקבל מה שרוצה את זה אנחנו יכולים לתאר לעצמנו כל אחד מהשני, כי לכל אחד יש איזשהו רצון שהוא יכול להבין את השני. הוא עושה באותו רצון דימוי שלא יכול לקבל ואז הוא מבין את השני, כך אנחנו נמצאים בהרגשות המשותפות. כשאנחנו אומרים "הוא לא מבין אותי", זאת אומרת שהשני לא יכול לתאר ברצון שדומה לרצון שלי מה שאני מרגיש. זה נקרא "הלב מבין", תמיד זה כך.
וברצון להשפיע אנחנו לא יודעים. יש מישהו שסובל מזה שהוא לא יכול לתת, אבל לי אין רצון כזה, אני לא מבין אותו, אני לא יכול להבין. לאט לאט משך החיים אנחנו מקבלים איזו התפעלות מהרצון להשפיע של השני. נגיד אימא סובלת מזה שאין לה חלב ולא יכולה להאכיל את התינוק, אז אני מתוך הניסיון שלי בחיים איכשהו יכול לתאר שהיא סובלת. אבל באמת אין לי כלים כאלה שאני יכול לתאר את הסבל שלה, להרגיש את הסבל שלה בי שזה שלי, לא יכול.
מה שכן אנחנו עושים בחכמת הקבלה אנחנו מתכללים זה מזה, אנחנו מתחברים זה אל זה, ואז יוצא שאני ממש נכלל מהרצון של הזולת, מהרצון הרע, מהרצון הטוב, מכל הרצונות, מכל החשבונות, מכל מה שיש לזולת. ואז יוצא שאני מבין אותו בלב שלי והוא מבין אותי בלב שלו, ואז הרצונות שלנו הם מגיעים ללב אחד. ואז אני מבין ומרגיש את כל העולם מתוך הרצון שלי. ככה זה עובד.
שאלה: מה ההבדל בין לבקש כוחות של השפעה מהבורא או כלי להשפעה מהבורא?
זה כמעט אותו הדבר, נברר את זה, אבל שאלה טובה. מה ההבדל בין כוח וכלי? הכלי זה כבר כוח שמחובר ומכוון בצורה נכונה לבורא.
שאלה: בגשמיות אנחנו עושים הכול כדי להימנע מכאב ומייסורים, אפילו כשיש לנו איזשהו הלם, כאב, אנחנו מאבדים הכרה. ואילו ברוחניות זה נראה כאילו להיפך, אני צריך לבקש שיחזירו אותי להכרה כדי שאני ארגיש את הכאב הזה, איך אני יכול לעשות דבר כל כך מנוגד?
כל התפיסה שלנו במציאות היא כולה בנויה על לאתר הבדלים, מרחק בין הדברים, אז אני מרגיש אותם. לכן כל ההרגשות שלנו הן הרגשות בכאב, בכמה שאחד לא דומה לשני, גבוה נמוך, רחב קצר, מר מתוק, לא חשוב מה, אבל להרגיש הבדלים בין ההבחנות זה מה שאנחנו מאתרים בחיים שלנו. והתוצאה מההבחנות האלה היא תמיד כביכול כואבת כי אלה הבדלים, אבל ההבדלים האלה נותנים לנו הרגשת המציאות, שהמציאות היא דווקא בין שניים שאחד לא דומה במשהו לשני.
עכשיו השאלה, למה אני מרגיש את זה בצורה כזאת? כי הבורא רצה שאנחנו נתקיים, נרגיש את עצמנו כקיימים. הוא קיים בלי להרגיש שום הבדלים בין שני מצבים, אני קיים רק במידה שאני מגלה פער בין שתי הבחנות, וכך זה הקיום שלי. אנחנו צריכים להגיע למצב שלא חשוב לנו הפער, לא חשובים לנו ההבדלים, חשובה לנו הערכה של ההבדלים, בין מי למי, בין מה למה, וזה בשבילנו הופך להיות חשוב. ואם כך, אנחנו משתמשים בהבדלים האלה כדי להתקרב, להידבק בבורא, ואז הכרת ההבדלים, מהות המרחק, זה הופך להיות בשבילי דווקא הדבר הטוב.
שאלה: אם אין באף אחד מאיתנו רצון להשפיע, מאיפה אנחנו משיגים את החיסרון להשפעה בהתכללות שלנו?
חיסרון אנחנו משיגים מהנקודה שבלב שהיא נותרה לנו משבירת הכלי דאדם הראשון. בכל אחד ואחד ישנה הנקודה הזאת, ואם האור העליון מאיר על אותה נקודה אז האדם מתעורר ומתחיל לחפש מאיפה הנקודה הזאת, זאת אומרת הוא מתחיל לשאול "מאיפה החיים שלי".
(סוף השיעור)