שיעור בוקר 30.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 09.08.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/sfCUho5s?activeTab=downloads&mediaType=video

תלמוד עשר הספירות, כרך א', חלק א', דף ב', 

אור פנימי, אות ז'

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', דף ב', אות א' דברי האר"י, אור פנימי אות ז מפרש "ממולא מן אור א"ס פשוט ההוא".

זאת אומרת, היה חלל והחלל הזה ממולא באור אין סוף. יש כאן שני דברים, מצד אחד חלל, מצד אחר ממולא באור אין סוף, ואנחנו מבדילים בשני הדברים האלו, חלל הממולא.

קריין: אות ז' אור פנימי.

"ז) כלומר שאין כלל מה להוסיף עליו על-ידי מעשה התחתונים."

זאת אומרת, הרגשת השלמות, אנחנו מדברים על הרגשה מצד התחתון. כי מקובלים הם בני אדם שפיתחו את הכלי שלהם והגיעו להרגשה, אנחנו כלי הרגשה, רצון לקבל, רצון ליהנות, שמרגיש בתוכו את כל ההבחנות. והשכל ליד ההרגשות האלו הוא כדי להבחין מה מרגישים, ולא אחרת.

אחרת השכל שלנו לא מתפתח, גם ברוחניות וגם בגשמיות. זה לא חשוב אם זה כלפי על מנת לקבל או כלפי על מנת להשפיע, השכל מתפתח תמיד ליד הרצון אך ורק כדי לבקר, להרגיש ולהבחין ברצון עצמו, מה בתוכו, מה הוא, ולא יותר, הוא לא יוצא מגדר הרצון, הוא לא יכול, מאפס והלאה הוא גדל רק בהתאם למה שהרצון דורש ממנו. השכל הוא תוספת לרצון, מתוך החסרונות שהרצון עובר בהתפתחותו, שרוצה כך וכך, אז הוא מפתח מערכת שכלית בתוך עצמו, איך להשיג מה שאני רוצה.

ומאיפה זה בא? מתוך זה שהרצון מתחיל לאבחן שיש אני, ויש משהו מחוצה לי שממלא אותי. אם הרצון לא היה מרגיש שיש משהו מחוצה לו שממלא אותו, השכל לא היה היה מפותח, הרצון היה מרגיש רק את עצמו, אני מרגיש רע, אני מרגיש טוב וזהו. זה טוב וזה רע, אבל אין לי מה לעשות.

זה שהוא מרגיש שטוב ורע בא מבחוץ, שיש משהו שממלא אותו מבחוץ, וזו לא רק הרגשה פנימית, אלא יש משהו שמבחוץ מגיע לו ואז הוא מרגיש טוב ורע, מזה כבר מתפתח שכל. זאת אומרת, השכל כבר מתחיל לחשוב, יש משהו מחוצה לי שההרגשה שלי תלויה בו. ואחר כך עוד יותר, אז מה זה שנמצא מחוצה לי? אז מתי זה מגיע אליי? אז במה אני יכול לסייע כדי שזה יגיע כך ולא בצורה אחרת, יגיע יותר מהר וכן הלאה.

זאת אומרת, השכל מתפתח רק מתוך הרגשת הזולת כביכול, שנמצא משהו מחוצה לי ואני תלוי בו. כי אם היה מורגש בתוך הרצון שינוי טוב ורע בלבד, בלי להרגיש שזה בא מבחוץ, אז היתה רק הרגשת טוב ורע וזהו, מגיב ולא מגיב, מגיב ולא מגיב, ללא שכל ליד זה. השכל מתפתח כתוצאה מהרגשת החיסרון, שההרגשה שלי תלויה או מגיעה מחוצה לי.

וכאן אנחנו מדברים על מצב שהחלל היה ממולא באור אין סוף בצורה מושלמת, ללא הרגשת החיסרון וללא הרגשה שיש משהו מחוץ לו שממלא אותו, עדיין האור היה קודם לכלי. עדיין אין דבר כזה שאני נמצא וחסר לי, ומשהו בא וממלא אותי, ואני נהנה ואני מרגיש שמשהו מחוצה לי מביא לי תענוג. אין דבר כזה. זו הרגשת השלמות הראשונה בכלי הראשון. שעדיין אנחנו לא יכולים להגיד על זה כלי, כי כלי זה בעצם חיסרון שמגיע מתוך הנברא עצמו. וכאן עוד לא גדל.

לכן הוא אומר "אין כלל" כאן "מה להוסיף עליו על-ידי מעשה התחתונים." עדיין אין שום הרגשת החיסרון. אפילו הרגשת החיסרון שהמילוי שקיבלתי הוא מילוי מחוצה לי. שטוב לי, אני ממולא ללא שום חיסרון, כל המקומות, כל החללים מלאים, אבל לפחות הייתה אולי הרגשה שהמילוי בא מבחוץ, הוא לא שלך או מה, אבל אין שום הבדל עדיין גם בזה.

מכאן אנחנו רואים עד כמה עוד חסר לאותו רצון לקבל שנמצא באין סוף להיות מושלם, להגיע למצב של הבנה והכרה מי אני, מה אני, הבורא. פה זה ממש אבן, אפילו פחות מאבן, שלא מרגיש לו קור ולא חום, כלום. זה המצב של האין סוף שעכשיו הוא מתאר לנו.

אבל מקובלים שמגיעים לאבחן את המצבים הללו, הם מגיעים מהעולם הזה דרך אותה דרך שאנחנו עושים עכשיו, ואז בתוך הרגש והשכל שלהם הם מגיעים לעולם אין סוף, נכללים באותו מצב אין סוף, הם נכללים עם הכלי המלא שלהם, המרגיש, המבין, השופט, הריק לגמרי ומלא לגמרי.

זאת אומרת, יש להם את שני הקווים האלו ימין ושמאל, ומגיעים להרגיש את האין סוף בקו האמצעי שבנו אותו. אז הם מסתכלים על אותו מצב ראשוני שהיו כלולים בו כל הנשמות, כולנו, מסתכלים על זה מצד הבורא, כי הם השיגו את דרגת הבורא, ולכן הם יכולים לדבר מצידו כלפי הנברא הזה שנמצא במצב א' באין סוף.

אם היו נכללים שם במצב כמו שהוא, לא היתה להם שום מילה להגיד בכלל על המצב עצמו. אלא הם נכללים במצב הזה, כמו שהגדול נכלל במצב של התינוק, ואז הוא יכול להגיד שבמצב של התינוק, "אה, הוא לא מרגיש כלום, הוא מרגיש כך וכך". אבל לתינוק שנמצא במצב הזה אין שום הרגשה, כי כל המילים, כל ההבחנות הן רק מתוך הרגשת החסרונות, הרגשת ההבחנות, ובכלי הראשון הזה הם לא היו.

תלמיד: אתמול אמרת שעד המחסום אין נברא עדיין, שעוד לא קיים האדם. האם אפשר להגיד שזה כמו, מ"טרם שנבראו הנבראים", וכל עוד אין את הכלי להרגיש את האור, אז זה כמו המצב שהוא מתאר עכשיו?

לא, אם אנחנו אומרים ממטה למעלה עד המחסום, שעדיין אין אדם, אנחנו מדברים שאין עדיין כלי לנשמה ממטה למעלה. מה שאין כן, כאן כשאנחנו אומרים, "טרם שנבראו הנבראים ונאצלו הנאצלים", אנחנו מדברים על החיסרון שמתפתח, שבא מאפס לבלתי שלם, ואנחנו באים מבלתי שלם לשלם.

אנחנו לא חוזרים לאותו מצב האין סוף שנמצא בשלמות מפני שאין בו כלי, אלא אנחנו חוזרים לאין סוף למצב אחר, למצב הג', לא למצב הא', שיש שם כלי שלם. זה לא חוזר לאותו מצב, אנחנו לא חוזרים לאין סוף במובן שנרגיש אותו אין סוף כמו שהוא היה בכלי הראשון, אנחנו נרגיש אותו כבר לפי הכלים שלנו.

קריין: אות ח'.

"ח) ענין ראש וסוף יתבאר להלן."

אם כך, אז לא יכול להיות

קריין: אות "ט" מבארת "אור א' פשוט". אות ט', אור פנימי.

"ט) פירוש, שאין בו מדרגות של קטן וגדול, אלא הכל שוה כמ"ש לקמן."

אלא הכלי אחר כך יחלק את

לכן השמות שאנחנו אומרים,

אבל אנחנו יכולים להגיד שאנחנו לומדים, שומעים לפעמים,

התשובה היא פשוטה, אם האור היה בורא את הכלי רק כדי למלא אותו, אז הוא היה עושה אותו פשוט כמוהו. אבל האור רוצה לבנות את הכלי שיהיה מתאים לו. זאת אומרת, מיד אחרי בחינה א' יש בחינה ב', והכלי מתחיל להרגיש שמישהו ממלא אותי והוא משפיע, ואני רוצה להיות כמוהו. ההשפעה היא יותר גדולה, יותר גבוהה מקבלה, ואני מתוך הרצון לקבל שבי, הרצון ליהנות, אני רוצה ליהנות מהשפעה, רוצה להיות המשפיע. לכן אחרי בחינה א' מיד מתפתחת בחינה ב'.

לכן הרגשת הבורא שמגיעה לבחינה א' היא ודאי שנמצאת באור העליון בצורה נסתרת, ואז מתוך זה מתפתח הכלי. אם לא הרגשת הבורא בתוך האור, אז הכול היה נגמר בבחינה א', וזה היה נקרא עולם אין סוף.

לכן האור הוא לא כל כך פשוט, אבל הוא פשוט בזה שהוא פשוט רוצה להשפיע.

תלמיד: איך התפתחה בחינה ב' מבחינה א'? מאיפה באה התעוררות להרגיש אור נוסף אם האור הוא אחד?

מתוך זה שהנברא מתחיל להרגיש, חוץ ממה שממלא אותו, שיש מישהו שממלא אותו. אתה יכול להגיד כך, אבל הרצון ליהנות רוצה רק ליהנות, איך הוא מבחין שיש מישהו שממלא אותו? אנחנו רואים על החתול, אתה נותן לו, זורק לו משהו לאכול, וכל אחד ברחוב יכול לזרוק לו משהו לאכול והוא יאכל, והוא לא מבחין אם זה אתה או מישהו אחר. אחר כך על ידי כל מיני פעולות אתה יכול לקשור אותו אליך, כי אז בא לו שכל להבין שממך הוא מקבל תענוגים, זה אילוף פשוט.

איך הרצון לקבל מתחיל להרגיש שהוא מקבל ממישהו, שאפילו בחתול הרגיל, שזו כבר בכל זאת חיה מפותחת, אנחנו רואים שאין דבר כזה. אנחנו רואים את זה מתוך הרצון לקבל. כשהרצון לקבל רוצה ליהנות, אז הוא מתחיל להבחין שיש כאן מקור התענוג. אחרי שיש מקור התענוג, "מאיפה הוא מקור התענוג אם אני תלוי בו, איך אני יכול עוד יותר לקרב אותו, איך אני יכול להרגיש אותו יותר, ממה אני יכול יותר ליהנות".

בתוך בחינה א', כשאנחנו מתחילים לגלות מה קורה, ישנם שם תהליכים לעומקה על כל ארבע הבחינות. אחר כך אנחנו לומדים את זה בספירות. שאין ספירת חכמה שהיא מתפתחת מכתר, אלא כתר חייב לעבור כתר דכתר, חכמה דכתר, בינה דכתר, זעיר אנפין דכתר, מלכות דכתר, שהיא הופכת להיות לכתר דחכמה. זה כבר נמצא בבחינה א' שבד' בחינות דאור ישר.

הבורא שברא את הנברא באור שלו מתוך מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, הוא כבר מסדר את האור הזה כך שהנברא ירגיש שני דברים בתוך האור שממלא אותו, תענוג ומקור התענוג. אחרת לא תתבצע מחשבת הבריאה, כי איך היא תוכל לבוא למימוש? אחרת הנברא ירצה רק לקבל תענוג וזהו. הוא יקבל, יתמלא, גמרנו, לא תהיה לו אחרי זה שום תנועה.

איפה החיסרון הנוסף להגיע לדרגת הבורא שאת זה הבורא רוצה? את החיסרון הזה הוא מביא לנברא בתוך הרצון לקבל שלו. הרצון לקבל שנברא, הוא נברא מלכתחילה עם שני החסרונות, רצון ליהנות ורצון ממי ליהנות. שני הרצונות האלה מתפתחים בו, ולכן הם מיד מתממשים בבחינה א' ובבחינה ב'. לכן אחר כך, כשאנחנו מגיעים למימוש, יש לנו בחינה א' כאבא, בחינה ב' כאימא, ואנחנו בונים בזה את המקור שלהם, קו אמצעי, כתר, קוצו של יוד, מה שיש לנו בד' בחינות דאור ישר.

יש לנו קוצו של יוד שזה האור שברא יש מאין. מיד נבראה בחינה א', רצון לקבל, שזה אבא, חכמה, ימין. מיד אחרי זה באה אימא, רצון להשפיע, שמאל, בינה. שניהם הם תוצאה מהכתר, מהקדוש ברוך הוא, מנותן הנשמה. כשאנחנו מגיעים לזה מלמטה, זה מתבטא אחר כך בזו"ן דאצילות. מגיע מ"ן מהרשימו מהנשמה השבורה, כשהוא בא ונכלל בזו"ן, הזו"ן מגיע לאבא ולאימא, מקבל מהם ימין ושמאל, ועולה לקדוש ברוך הוא, לכתר (ראו שרטוט מס' 1).

הבורא ברא באור את הרצון יש מאין. אור זה מחשבת הבריאה. מה זה מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו? שהם יהיו כבורא, "עד ה' אלהיך". לכן באור הזה כבר ישנם שני הנתונים, תענוג, ואיך על ידי התענוג, על ידי חסרונות לתענוג, להביא את עצמו לבורא. כבר נמצאים כאן שני הנתונים, כדי שהנברא ביניהם, כמו עם שתי מושכות, יתחיל להתקדם.

לכן בבחינה א' שהוא מגלה את התענוג, הוא מגלה בחלק השני של בחינה א' את המקור של התענוג, ובחלק הראשון הוא מגלה רק תענוג. ההתפתחות הזאת חייבת להיות, היא מגיעה מתוך האור, באור יש דבר כזה. כמו שהרב'ה מסביר, מישהו נותן לך מתנה, בהתחלה אתה מתפעל "איזה יופי, איזו מתנה". אחר כך אתה מתחיל לחשוב "לא, רגע, מה הוא רוצה ממני, למה הוא נתן לי, בשביל מה הוא נתן. אני מתבייש, לא כדאי", ואתה מחזיר.

אתה נמצא בתענוג ששולט עליך, והאור שנמצא בזה הוא לא פשוט, הוא מורכב, כי בפנים יש את הרגשת הנותן שנתן לך, ורוצה על ידי המסר הזה להביא אותך להתאמה אליו. זו המחשבה שלו, זו הכוונה הפנימית שלו בנתינת המתנה. בהשפעה אליך אתה כבר מתחיל להרגיש שיש כאן משהו, "למה הוא נתן לי, מה הוא רוצה בזה, איזו כוונה יש לו", ואז אתה מתחיל להתפתח. זה נמצא באור.

שרטוט מס' 1

אבל בכל זאת אנחנו אומרים בזה אור פשוט, מפני שיש כאן כוונה פשוטה להביא את הנברא לשלמות, שזה נקרא טוב ומיטיב, להביא אותו להשתוות עם הבורא, ולא למילוי המושלם, שירגיש את עצמו מלא בתענוג וזהו. זאת אומרת, טוב ומיטיב זה נמצא ברמת מחשבת הבריאה, ולא באיזשהו מצב שלמטה מזה. כל עוד לא מגיעים להשתוות הצורה, לא מגיעים לטוב ומיטיב.

ולכן האור שמתגלה בבחינה א' הוא האמצעי. אורות של תענוגים וחסרונות לתענוגים הם סך הכול האמצעים לגלות את הבורא. למה הוא לא עשה את זה בצורה אחרת, שאנחנו נגלה ממש אותו ללא אור התענוג שבא ממנו, וחסרון כלפי התענוג? מפני שהוא רוצה שאנחנו נעשה את זה בצורה עצמאית, אז נתן לנו את שני האמצעים האלו, תענוג וחסרון אליו, כדי שעל ידי שניהם נרצה להיות כמוהו ולא שכבר נהיה כמוהו מלכתחילה. לכן יש כאן אמצעי להשגת המטרה.