שיעור הקבלה היומי7 יולי 2023(צהריים)
שיעור צהריים 07.07.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
לקבל ולתת מתנה – קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: שיעור בנושא - "לקבל ולתת מתנה", קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מספר 15. הרב בבקשה.
כבר דיברנו על כך שהיחס שלנו אל הבורא הוא שאנחנו רוצים לתת לו כמו שהוא נותן לנו שבזה אנחנו מגיעים להשתוות הצורה, אבל אין לנו מה לתת לו חוץ מהכלים דקבלה שלנו שיקבלו ממנו מה שהוא רוצה לתת. זאת אומרת, היינו מקבלים ואנחנו נשארים מקבלים ורק את הכוונה שלנו, לָמה אנחנו מקבלים, אותה אנחנו יכולים לשנות ועלינו לשנות.
נשמע מה כותבים על זה בעל הסולם ורב"ש.
קריין: "לקבל ולתת מתנה", קטע מספר 15, כותב בעל הסולם.
"לשמה הוא מתנה מלמעלה, אם כן מה מועיל את התגברותו ועבודתו, וכל הסגולות והתיקונים, שהוא עושה, בכדי לבוא לשמה, אם זה תלוי ביד ה'. ועל זה תירצו חז"ל ואמרו: "אי אתה בן חורין לפטור ממנה". אלא על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה]. וזהו בחינת תפילה.
אבל אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה. לכן ע"י המעשים והסגולות, שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה"לשמה".
ואז, לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. משום שראה, שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא. ואז הקב"ה שומע תפילה, ונותן לו המתנה של לשמה."
(בעל הסולם. "שמעתי". כ'. "עניין לשמה")
ודאי שאנחנו מקבלים את ההרגשה הרוחנית מהבורא, הוא פותח לנו את הערוץ הזה שנקרא "לשמה", על מנת להשפיע, ואז אנחנו יכולים לראות את העולם הבא, את העולם הרוחני, לא חשוב איך נקרא לזה, את כל חמשת העולמות העליונים. הכול רק אם הבורא נותן לנו אפשרות שנקראת "לשמה", על מנת להשפיע, תכונת ההשפעה. ואנחנו חייבים לפני זה להיות ככל האפשר בטרחה, בחיפוש, בבקשה, איך אנחנו מגיעים לעל מנת להשפיע, עד שבסופו של דבר אנחנו מתחילים להבין איזו תפילה אנחנו צריכים לתת, באיזה כוח, באיזה קצב, ואז מקבלים מהבורא את המתנה הזאת לשמה, וכך מתקדמים לנצחיות.
שאלה: למה בעל הסולם כותב או לְמה הוא מתכוון כשהוא כותב "אבל אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה."?
ככה זה, כי אחרת זו לא תהיה תפילה. תפילה צריכה להיות ממצב שהאדם מיואש לגמרי מכוחותיו עצמו ורואה שלא יהיה לו כלום, אלא רק הבורא יכול לעזור לו. ולא שיעזור סתם אלא ייתן לו את תכונת ההשפעה, שבתכונת ההשפעה הוא כבר ירגיש את הבורא, את העולם הרוחני, את הקבוצה, את הכול, בצורה נכונה דרך כלים דהשפעה, ומרגע זה והלאה כבר יש לו קשר עם הבורא.
תלמיד: למה האדם צריך לדעת את זה מקודם? מה העניין של "לדעת מקודם שבלי תפילה אי אפשר להשיגה"?
כי אחרת הוא לא יכול לתת את התפילה האמיתית הנכונה שצריכה להיות.
תלמיד: למה?
אם אני יודע שעל ידי משהו, נגיד בקשה, אני יכול לפנות לבורא ולבקש ממנו שיעזור לי, זה משהו אחד, אבל אם אני יודע שבלי הפנייה לבורא, בלי הבקשה, בלי שאני צועק, בוכה, מבקש, מתחנן, בלי פנייה אמיתית מתוך הלב אני לא משיג, אז אני משתדל לשים לב מה קורה עם הלב שלי, האם באמת אני מבקש כמו שצריך מלב שלם.
תלמיד: זאת אומרת, זה מכוון אותי לבירור הבקשה?
כן.
שאלה: כתוב שאדם צריך לתת את ההתעוררות מלמטה, איך נוכל להגיע לכזה חיסרון להתעוררות מתוך הכלים דקבלה שלנו?
אנחנו צריכים להשתדל לבוא לקשר עם הבורא, לפתוח את העולם הרוחני. העולם הרוחני הוא יחס הבורא אלינו כי חוץ ממנו אין כלום, רק צורות היחס שלו אלינו פותחות לנו את העולם הרוחני. אנחנו צריכים לדעת שאי אפשר להשיג את זה אלא רק על ידי תפילה אמיתית.
תלמיד: איך להגיע לחיסרון כזה לתפילה?
כתוב "הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם"1, זאת אומרת מהעולם שבו הוא נמצא עכשיו, הגשמי, לעולם הרוחני. על ידי מה הוא יוצא מעולם לעולם? על ידי קנאה, תאווה וכבוד, אלו שלושת המרכיבים של הרצון לקבל שלנו. הרצון לקבל צריך להיות יותר גדול, ואיך אנחנו מגיעים לזה? על ידי התפתחות של קנאה, תאווה וכבוד.
אסור לנו לזלזל בתכונות האלה ואנחנו צריכים לפתח אותן. אנחנו צריכים להסתכל על החברים ולרצות להידמות להם. אנחנו צריכים להסתכל בספרים, על המקובלים הגדולים שאנחנו רוצים להגיע לדרגה שלהם, להיות כמוהם, וכל זה על ידי קנאה, תאווה וכבוד. אבל יש לזה עוד פירושים, קנאה היא "קנאת ה' צבאות", תאווה היא ב"תורה", וכבוד הוא שאנחנו מכבדים את החברים ואחר כך את הגדולים ואחר כך את הבורא ככל האפשר למעלה מכל המשוער.
שאלה: מהי בעצם התעוררות מלמטה? האם תמיד צריך לעשות את ההתעוררות הזאת כשאנחנו סוטים מתכונת ההשפעה?
לא, זה לא כך. אלא התעוררות מלמטה נקרא שאני מסתכל על האחרים ועל ידי קנאה, תאווה וכבוד אני מעורר בי כאלו נטיות כך שאני רוצה להתחבר עם החברים ועם גדולי הקבלה ועם הבורא, כדי לעלות למעלה מהעולם הזה, ואז אני משיג את העולם הרוחני.
תלמיד: אבל בתהליך הזה של ההתעוררות מלמטה מגיע רגע שלא כל כך הולך לעשירייה, זה תמיד צריך להיות תהליך שבו מחפשים את הכלי דהשפעה.
לאט לאט כל העשירייה מגיעה לכך שמבינים שאי אפשר להשיג רוחניות לבד אלא רק על ידי כך שכל העשרה אנשים תומכים זה בזה, ומהתמיכה ההדדית, "איש את רעהו יעזורו", אנחנו מגיעים לרוחניות.
שאלה: כשיש תפילה אמיתית זו באמת צעקה, דמעות בדרך כלל, זה מין מתח כזה גדול, אבל איפה השמחה? יוצא שאני כל הזמן בחסרון הזה, בצורך הזה, במתח הזה, אבל איפה השמחה?
השמחה היא מזה שאתם צועקים, דורשים, מבקשים, "איפה הבורא?", קוראים לו, מזה השמחה.
תלמידה: שני הדברים מתקיימים יחד?
כן. סוף סוף השגתם כזה מצב שבו אתם דורשים, מבקשים, מתחננים לבורא בדמעות ובשמחה.
תלמידה: כלומר השמחה היא השכר שלנו?
בטח.
שאלה: איך להראות כזאת דוגמה לחברים בשביל לתת להם אפשרות להתקדם?
בעיקרון אתם לומדים יחד, אתם מתקשרים ביניכם, אז בצורה וירטואלית או בצורה פיזית, אתם מראים אחד לאחר עד כמה אתם משתוקקים למטרה, עד כמה חשובה לכם המטרה, עד כמה אתם מוכנים להקריב את עצמכם בכדי להשיג את המטרה. אתם מראים את המוכנות שלכם לחברים ובזה אתם מעוררים זה את זה.
שאלה: האם בסופו של דבר עלינו להגיע לזה שלפני כל צעד שאנחנו עושים אנחנו פונים לבורא כדי שיעזור לנו להיות בהשפעה בכל רגע?
כן.
שאלה: כתוב "ע"י המעשים והסגולות, שהוא עושה בכדי לזכות לשמה". מה הם האמצעים המיוחדים?
כל מה שאפשר, כל מה שאת יכולה להתייגע בו, כל מאמץ שאת יכולה לעשות. צריך לעשות הכול כדי להשיג לשמה, זאת משימה מספר אחת שלנו. כלומר שכל המחשבות שלנו, כל הפעולות שלנו, כולן יהיו בהשפעה, לשם החיבור בינינו ובהשפעה לבורא.
שאלה: האם ההכרה הטוטאלית שאין עוד מלבדו זו התפילה האמיתית?
לא, זו לא תפילה, זו רק הכרה. תפילה זו בקשה. עם מה אני פונה לבורא, זאת תפילה.
תלמידה: כשאנחנו מגיעים לתפילה הסופית בייאוש טוטאלי, האם זאת ההכרה שרק הוא קיים, ש"אין עוד מלבדו"?
גם זה לא מדויק, אבל נגיד שכך בינתיים.
שאלה: כאשר החברות בעשירייה מקבלות מתנה מהבורא בדמות כלים דהשפעה, האם אנחנו רואים את זה בעשירייה? האם אנחנו צריכים לשבח את החברות האלה?
כמובן שכן. עלינו לשמוח על כל חברה במיוחד בעשירייה ובכלל בכל הכלי העולמי שלנו, אבל בעשירייה בפרט, כי זה סולל לנו את הדרך לעולם העליון.
שאלה: הבנת נוסחת התפילה לא מביאה אותנו לתפילה אמיתית. במה תלוי הקצב והכוח של הייסורים, מה שבאמת מביא אותנו לתפילה?
ממה שאתם רואים בחברים, מה שהם משדרים לכם, מעבירים, מספרים, אומרים, מראים, מה שאתם מרגישים מהם. כל זה צריך להתרקם אצלכם לכדי דרישה יחד איתם, בשום אופן לא לבד, אלא יחד איתם לפנות לבורא עם בקשה עיקשת שיקרב את כולכם אליו. בדרך כלל הטעות שלנו היא שכל אחד מתפלל על עצמו, ובזה אנחנו רק מרחיקים את עצמנו האחד מהאחר ומהבורא.
קריין: קטע מס' 16, כותב הרב"ש.
"אנו רואים, שדרך העולם הוא, אדם הרוצה לחלק מתנות, הוא נותן לאוהביו, לכן אם המקבל רוצה שיתנו לו מתנה, אין שייך לומר, שיבקש מהנותן מתנה. אלא אם המקבל משתדל, שהנותן יראה, שהוא מהאוהבים של הנותן, אז ממילא הנותן נותן לו מתנות.
ונמצא לפי זה, כדי לזכות למתנת התורה, הוא צריך להתייגע את עצמו בכל מיני פעולות, שהנותן יראה, שהוא מן האוהבים שלו. אז ממילא הוא נותן לו מתנות.
ובכדי שהקדוש ברוך הוא יראה שהוא מאוהבי ה', הוא יגיעה גדולה, משום שהאדם צריך להשתדל, שלא יתחשק לו שום דבר, אלא כל חשקו הוא להיות משפיע להקדוש ברוך הוא נחת רוח, ולא לאהבת עצמו, אלא אהבת ה'. וזהו יגיעה גדולה, מטעם שזהו נגד הטבע שלו, שנברא.
ועל ידי היגיעה הזאת הוא נעשה מאוהבי המלך, אז הקדוש ברוך הוא נותן לו את זה במתנה."
(הרב"ש. 545. "יגיעה ומציאה")
שאלה: אני כל הזמן מתפלל עבור החברים, אבל אצלי גם החברים וגם הבורא הם למעלה מהדעת, כי הם כאלה גבוהים וקדושים. אבל בתוך הדעת הרב הוא זה שמשפיע, ואני כל פעם מודה לבורא על הרב ואת זה אני לא עושה מעל הדעת, אלא זה קורה לי באופן אוטומטי. איך לראות באותו אופן את החברים משפיעים?
אתה צריך להשתדל. החברים עוד יותר משפיעים מהרב, לכן תשתדל לראות אותם ככאלה.
שאלה: לגבי התפילה האמיתית. עליך להגיע למצב של עני, להרגשה שאתה האחרון בין החברים, ואז אתה מקבל מתנה מהבורא בדמות של רצון אחד, לבקש עבור האחרים, ואז אתה מרגיש את עצמך כשותף של הבורא. האם זאת התפילה האמיתית?
זו עוד לא הצורה האמיתית, אבל זה בדרך. תנסו.
שאלה: אמרת שהייסורים שבונים תפילה אמיתית מגיעים מתוך זה שאני רואה בחברים את מה שהם משדרים לי, ואחר כך אנחנו מעלים יחד תפילה משותפת. נניח שאני רואה משהו בעשירייה שכדאי לבקש מהבורא שיתקן אותו, אבל אני לא מבין איך לדבר על זה עם החברים, כי בדרך כלל דיונים כאלה מתקבלים כביקורת, או כפעולות לא רצויות, ובכל דרך שאני מנסה אני לא מצליח. איך להגיע לחיבור המשותף הזה, לדיון המשותף הזה שהתפילה תהיה משותפת?
תאמר להם שאתה רוצה לתקן איזו תכונה בך, ותבקש מהם שיחד תחשבו על זה ותתפללו. תן להם בזה דוגמה.
תלמיד: כלומר אני צריך להודות שאני מבין שזה קורה כתוצאה מתכונות מקולקלות שלי. האם הסוד פה הוא בזה שאני אומר לחברים שאני מבין שהפגם הוא בתוכי, זה המיקוד?
אם אתה רואה באחרים איזשהו פגם, אז בהכרח הפגמים האלה נמצאים בך, זה לא איזשהו טריק.
תלמיד: מה שחשוב הוא להגיד לחברים שאני זוכר את זה ולא שזה מובן מאליו, אלא להגיד שהבעיה היא בי.
אתה צריך להרגיש איך לפנות אליהם, שהם ירצו יחד איתך להתפלל על הבעיה הזאת.
שאלה: למה האישה רוצה להנות את הבורא במילים ובהתנהגות טובה, אם לשמה זה משהו רוחני?
מה זה שייך לאישה? האם לאישה אין רצון לקבל, היא משהו אחר? מה ההבדל בין אישה לגבר?
תלמידה: השאלה למה אישה תמיד רוצה למצוא חן עם החלק האסתטי שלה? למה האישה כל הזמן רוצה למצוא חן מבחינה חיצונית?
כי היא מעריכה את זה.
שאלה: בשבילי החברים הם המתנה הגדולה ביותר שהבורא נתן לנו לחיבור, בלעדיהם אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מה עלינו לתקן בתוכנו. אני עובדת כל יום על הודיה לחברים, כי דרכם מקבלים את המצבים ואז אנחנו יודעים מה לתקן. אנחנו צריכים להעריך ממש כל חבר שנמצא בדרך הזאת כי אם החברים לא היו כאן אז לאף אחד מאיתנו לא הייתה תקווה להתקרב בכלל לרוחניות, לכן אנחנו צריכים להודות על כך.
כן, זה יפה ונכון, תודה לך, אבל צריכים להסביר זאת לכולם, תנסו לפרסם דברים יפים כאלה.
שאלה: אמרת שהטעות שלנו היא שכל אחד מאיתנו בסופו של דבר מתפלל עבור עצמו. כאשר אני מתכוננת להתפלל ואני חושבת על החברות ועל העשירייה כולה ומה אני צריכה לבקש בשבילן, האם זו תפילה שהיא גם עבור עצמי?
לא, זה לא עבור עצמך וכך עליך לעשות.
שאלה: מה ההבדל בין ייאוש בעבודה הרוחנית, שזהו הרגע המאושר ביותר שמביא לתפילה אמיתית, לבין ייאוש ברמה הגשמית שמשבית את האדם?
ההבדל הוא בתוצאות.
שאלה: אני מרגיש שאהבת החברים היא בהתאם לכמה כלי הקבלה שלי מאפשרים לי להרגיש. איך אוכל להתעלות מאהבת חברים לאהבת הבורא?
אם אנחנו מגיעים לאהבת חברים, אם אנחנו רוצים או לא רוצים, חושבים או לא חושבים, מכאן אנחנו מגיעים לאהבת הבורא, כי גם אהבת החברים וגם אהבת הבורא כבר שייכות למה שנמצא מחוץ לאדם. לכן כדי לאפשר לנו להגיע לאהבת הבורא, נעשה מצב ביניים כזה, שאנחנו קודם צריכים להגיע לאהבת החברים.
שאלה: מה אדם יכול לעשות כשהוא מרגיש שיש לו הזדמנות אבל הוא לא עושה פעולות? איך אני יכול להרגיש שיש הזדמנות ולעשות פעולות נכונות?
שאלה יפה ונכונה. אני צריך להשתמש בכל הזדמנות שאני יכול כדי לפנות לבורא דרך החברים, או לבורא יחד עם החברים, או אפילו רק לחברים ללא הבורא, אבל ממני החוצה, לחברים ולבורא, או לשניהם, אני צריך להשתמש בכל האפשרויות האלה ולהביא להם את הבקשה שלי לחיבור.
תלמיד: אני מסכים אבל יש לי הרגשה פנימית שאני לבד. יש לי חברים גדולים, יש לי עשירייה, יש לי את קבוצת טורקיה, יש לי אותך ובאמת אני מרגיש לבד. מה לעשות?
לא, נדמה לך שאתה לבד. כולנו מרגישים אותך מאוד קרוב, שאתה נמצא בינינו, ואתה לא לבד ולא רחוק. אתה איתנו יחד כל הזמן ואנחנו ממש מחזיקים אותך.
שאלה: אנחנו יודעים מהמאמר שהבורא נותן מכות למי שהוא אוהב. למה אנחנו צריכים שהבורא יראה את האהבה שלנו אליו על ידי מתנות?
אנחנו צריכים לבוא אליו עם זה, וזה נובע מתוך הרצון להשפיע, מכוח ההשפעה.
תלמידה: האם לנהוג כך כלפי כל מי שסובב אותנו?
לא, רק כלפי הקבוצה.
שאלה: קנאה, תאווה וכבוד יכולים להוציא אותנו מהעולם הזה. אמרת שקנאה זו קנאת ה' צבאות, כבוד זה כבוד לחברים, ושתאווה קשורה לתורה. מהי תאווה, מהם רצון ותענוג?
כן, הרצון להרגיש אותה, לספוג אותה לתוכך וממש לשתות אותה.
תלמיד: האם אנחנו צריכים להתייחס כך לשיטה שלנו, למה בדיוק?
כן, למה שאתה מקבל מהטקסטים.
תלמיד: האם מדובר על התענוג שאני צריך לקבל?
כן.
תלמיד: האם אני יכול להגדיל אותו איכשהו?
כן.
שאלה: אולי אפשר לבקש מהמארגנים להעביר איזה שיעור על שלושת הנושאים האלה - קנאה, תאווה וכבוד, כי הם מוצאים אותנו מהעולם הזה.
אנחנו קוראים מאמרים של הרב״ש ואם זה לא יהיה בעשרת המאמרים הקרובים שלו אז אנחנו בעצמנו נתחיל לנבור. סיכמנו.
שאלה: האם אנחנו מגיעים בהכרח לתפילה אמיתית דרך ייסורים, או שאפשר להודות ולבקש תיקון מאחר ואנחנו מרגישים את הגדלות שלו גם אם אנחנו לא נמצאים בנפילה ובייסורים?
לא צריך לסבול, אפשר להיות שמחים ולקרוא לזה "ייסורים". השמחה היא מכך שאתה מתקרב בכל זאת למטרת הבריאה, והסבל הוא מכך שעדיין לא השגת זאת. לכן אנחנו עדיין צריכים להגדיר בתוכנו בצורה ברורה את כל המילים האלה.
שאלה: אני קורא עכשיו את מאמרי רב"ש על הקבוצה ומבין שאהבת החברים נחוצה דווקא בעשירייה כדי לקבל את הכוח של כולה על מנת לבטל את האגו שלי. כלומר, בלי אהבת חברים אין לי את הכוח להגיע לאהבת הבורא. אם כך, לא סתם מגיעים לאהבת ה' דרך אהבת החברים אלא צריכים לקבל את הכוח של העשירייה, לבטל את האגו שלנו, ורק אז אפשר להגיע לאהבת הבורא, ואחרת הפסדתי.
אמת לאמיתה, נכון מאוד.
שאלה: כשאנחנו מחברות את התפילה בעשירייה ורוצות להגיע לנוסח קצר שכולל את תפילות כולנו, יש לנו איזו תחושה שאנחנו מעבירות הכל יותר מידי דרך השכל, אז איך לעבוד ביחד בתפילה בלי לערב במידה רבה את השכל ולהישאר ברגש?
רק להתקדם יום יום. להשתדל לעשות בכל יום עוד צעד אחד כלפי החברות וכלפי הבורא. וכך זה יקרה.
שאלה: האם עדיף שרק חברה אחת תהיה אחראית לחבר את כל תפילות החברות לתפילה אחת?
אני מפחד שזה יהיה רשמי מידי. יותר טוב שכל אחת תביא את התפילה של עצמה, למרות אמנם שהתפילה יוצאת מהעשירייה.
שאלה: בעקבות בקשה של חברה גדולה שנמצאת בהתפעלות גדולה בזמן התפילה, ניסינו ליצור את התפילה באופן ספונטני, אבל הרגשנו סוג של מעצור, והתחלנו לברר איך לעשות את זה. השאלה האם באופן כללי הכנות והספונטניות של התפילה קשורות לתפילה אמיתית, והאם אפשר בכלל ללמוד להתפלל בצורה כנה מתוך הלב, בצורה ספונטנית?
לא צריך את זה, לא כדאי. אתן צריכות להיכנס לבקשה מהבורא בהדרגה, בנחת. בצורה מבוררת, שכלית ורגשית, ולא בצורה אינטנסיבית.
שאלה: פעמים רבות אנחנו מגיעות לשיעור עם התפילה האישית שלנו. איך להפוך את התפילה האישית ל"תפילת רבים" כדי לתת לבורא את המתנה הזאת בזמן השיעור?
פשוט לבצע את מה שאנחנו עושים, עם יותר חיבור בינינו, יותר פניות לבורא, יותר תשומת לב האם אנחנו ריכזנו את כל הנטיות שלנו יחד. זה מה שצריכים לעשות.
שאלה: הבורא פותח לנו ערוץ ללשמה רק בהתאם לחיפוש שלנו, לתפילה אמיתית, ליגיעה שלנו. מה היא 'סאת היגיעה'?
משמע לשים את רצונות ומטרת החבר מעל הרצונות והמטרה שלי.
שאלה: הרבה פעמים אנחנו נמצאות בסוג של הסתר מעצמנו, שאנחנו אפילו לא מבינות שאנחנו נמצאות באהבה עצמית. איך להגיע לטוהר הכוונה ברצון?
אני חושב שאתן צריכות לאסוף את כל השאלות שלכן ואת התשובות שלי למקום מסוים, בכל השפות שבהם אנחנו משתמשים, וזה יהיה כמו סוג של מדריך עבור החברים שלנו.
שאלה: מה חשוב יותר מבחינת הבורא, שאדם ירגיש שהוא אוהב אותו או שהבורא אוהב את האדם?
שהאדם יאהב את הבורא וירצה להיות נאהב על ידי הבורא.
שאלה: ואם אני סובלת מזה שאני מודה לבורא רק כשאני מרגישה שהוא נותן לי, האם זה נכון להרגיש קודם שהוא אוהב אותי ורק אז לאהוב אותו בחזרה? זה לא אמור להיות שאני אוהבת אותו למרות שהוא לא אוהב אותי?
למה?
שאלה: זה לא הוגן.
כן, אבל למה? למה את רוצה לאהוב את הבורא?
שאלה: לא בגלל שהוא נותן לי משהו.
ומה יש לך מזה שהוא קיים?
שאלה: זאת אומרת שזה בסדר?
זה בסדר, אבל אם זה נכון אני לא יודע. זו תשובה כנה שלך, אבל אני לא יודע אם זה נכון, תחליטי בעצמך.
שאלה: אנחנו כל יום בונים תפילה לבורא, בקשה, כל אחד מאתנו משלים את חברו. אבל לפעמים יש כאלה מצבים שאתה פשוט נתקע ואתה לא יכול להוסיף שום דבר או להשלים מעצמך. איפה למצוא את המילים האלה בשביל להמשיך את התפילה?
מהחברים תנסו, תדבר איתם, תתייעצו ותבואו לתפילה משותפת שתשפיע. וככל שתנסו להתפלל תפילה נעלה ביותר, אם תמציאו לבד לא תגיעו לכלום.
תלמיד: דווקא בזמן בניית התפילה מגיע מצב כזה שאתה לא יכול להוסיף כלום. צריך לדבר על זה בזמן בניית התפילה או אחרי שהבנייה כבר בנויה?
תתמוססו בחברים.
שאלה: כשאנחנו מתקרבים לבורא או פונים לבורא בתפילה, אנחנו כאילו מתמסרים, כאילו נאבדים בבורא. איך במצב כזה אפשר להפעיל מחדש כוחות חדשים של השפעה?
רק על ידי הגברת החיבור בין החברים.
תלמידה: כי זה מצב של לשמוע יותר, לא יותר פעולה אלא יותר להקשיב לבורא.
נכון. כן.
שאלה: רציתי לשאול משהו לגבי חומר לימוד בשיעור. לדוגמה יש שיעור על רב"ש ומרגישים שכל הכלי העולמי פחות או יותר מרגיש מה אנחנו לומדים ויש הרבה שאלות והשיעור כזה חי. ופתאום מחליפים למשהו כמו תע"ס או פתיחה, שרק עשרים אנשים פחות או יותר מבינים מה קורה ועכשיו נראה לי שאני פחות מבין. למה ללמוד דברים שלא כולם משתתפים בהם, לא כולם מרגישים אותם?
אנחנו צריכים לעלות לעולם העליון, מהעולם שלנו לעולם יותר עליון. יש לו מבנה מסוים, הוא כולל בתוכו חמישה עולמות, "אדם קדמון", "אצילות", "בריאה", "יצירה", "עשיה". כל עולם מתחלק לחמישה פרצופים, כתר, חכמה, בינה, זער אנפין, מלכות, בכל מיני שמות. וכל אחד מהם גם מתחלק ל-5, סך הכול יש לנו 125 מדרגות, מכאן עד האין סוף. "אין סוף" זה נקרא אין גבול להשגה שלנו, ואנחנו צריכים לעלות במדרגות הללו .
לכן אנחנו לומדים את המערכת הזאת וגם לומדים בעזרת מה אנחנו יכולים לעלות בה מהעולם הזה, מהדרגה הראשונה, אפילו מאפס, עד הדרגה האחרונה, 125. זה מה שאנחנו לומדים. ודאי שהלימוד הזה הוא לא רגשי אבל אנחנו צריכים לדעת איכשהו איפה אנחנו נמצאים ועל ידי מה אנחנו יכולים להתעלות. ולכן אנחנו לומדים את זה, חצי שעה, קצת יותר אולי, שלושת רבעי שעה כל בוקר. אפילו לא כל בוקר, אבל צריכים לדעת את זה.
כי בזמן הלימוד אנחנו מושכים מאור המחזיק למוטב והמאור הזה, האור הזה משפיע עלינו ומעלה אותנו. לכן אין לנו ברירה, אלא ללמוד גם "פתיחה". תלמוד עשר הספירות אנחנו לא לומדים, זה קשה מדי וארוך אבל פתיחה אנחנו חייבים ללמוד.
יש סדר בפתיחה בחכמת הקבלה שכתבתי כבר מזמן, אולי לפני עשרים שנה, אז אתם יכולים להשתמש בה.
שאלה: איך אני יכולה להצדיק את הבורא כשחברה שלי מקבלת מכה?
תנסי בכל זאת להצדיק אותו. אולי הוא לא מעניש אותה אלא כדי לקרב אותה אליו.
שאלה: זה נכון להרגיש שככל שאנחנו מתקדמים יותר אנחנו מרגישים את התחושה הזאת של בדידות מהעולם הפיסי, כי אנחנו הולכים ומכירים יותר ויותר את העולם הרוחני?
כן. מה יש לנו לעשות כאן בעולם הזה, רק כדי להגיע ממנו לעולם הרוחני. חוץ מזה בעולם שלנו הזה יש לנו רק צרות, בעיות, הכבדת החיים, הכבדת הלב.
שאלה: האם זה כנה ופייר לאהוב את הבורא רק כי הוא אוהב אותי, גם אני תופסת את עצמי על זה שאני אומרת לעצמי שאני לא כנה, אני לא אמיתית עם עצמי. האם אפשר להפוך את הטבע שלי ולאהוב את הבורא לא רק כי הוא אוהב?
זאת כבר מדרגה רוחנית גדולה, אליה אנחנו צריכים להגיע. את צודקת.
שאלה: איך אחרי שהחיסרון מתמלא ליצור חיסרון מחדש?
רק דרך החברות.
תלמידה: ואם אנחנו מדברים על החיסרון הכללי של העשירייה איך לזרז את היצירה שלו?
דרך הקשר בין החברת, רק בצורה כזאת.
שאלה: דיברנו על התענוג שאנחנו מקבלים מהטקסטים, מהתורה, רצון להרגיש אותה, לספוג אותה, ממש לשתות אותה. האם זה בסדר שאנחנו כל כך משתוקקים לטקסטים או שאנחנו צריכים להיזהר מהתענוג הזה?
זה טוב, צריכים ליהנות מטקסטים, ממאמרים. זה טוב, זה מקדם אותנו מאוד.
שאלה: הבנתי מהקטע שאהבה לבורא זה בעצם הכלי לקבלה. אנחנו צריכים ליצור את האהבה הזאת והשאלה על הכנות של החברות. האם נכון להגיד שכנות זה כשאני יוצרת יחס אל העשירייה כמו לבורא ושאני רואה בחברות וביחסים עם החברות, שם אני יכולה למצוא את נקודת המפנה הזאת. גם אם אני לא מרגישה איזו אהבה עדיין אני משתדלת ליצור את היחס הזה. זה יכול להצליח?
יצליח, או טיפ טיפה מאמץ והכול יצליח.
שאלה: אנשים רבים קוראים ולומדים בתורה, אבל הדרך שבה מלמדים אותנו היא צורה שונה. אז למה ההבדל הזה? יכול להיות שאת ההבדל הזה אפשר להחשיב כמתנה?
דווקא זה מתנה. לאט לאט אתה תבין את זה.
(סוף השיעור)
-
"הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם." (משנה, מסכת אבות, ד’,כ”ז [כ”א])↩