סדרת שיעורים בנושא: בעל הסולם - undefined

15 - 25 Juli 2018

שיעור 621. Juli 2018

בעל הסולם. השלום

שיעור 6|21. Juli 2018
לכל השיעורים בסדרה: בעל הסולם. השלום

שיעור ערב 21.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 409, מאמר "השלום"

קריין: "כתבי בעל הסולם", עמוד 409 מאמר "השלום". אנחנו בטור א' למטה בכותרת "ביאור המשנה "הכל נתון בעירבון, ומצודה פרוסה על כל החיים"".

ביאור המשנה "הכל נתון בעירבון, ומצודה פרוסה על כל החיים"

"ואחר שידענו את כל האמור לעיל, הרוחנו להבין משנה סתומה, במסכת אבות, פרק ג' משנה ט"ז. וזה לשונה: "הוא (רבי עקיבא) היה אומר: הכל נתון בערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה, והחנוני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת. וכל הרוצה ללות, יבא וילוה. והגבאים מחזירים תדיר, בכל יום. ונפרעים מן האדם, מדעתו ושלא מדעתו. ויש להם על מה שיסמוכו. והדין דין אמת. והכל מתוקן לסעודה". עד כאן לשונו.

והמשנה הזאת, לא על חנם נשארה סתומה לפנינו, במשל, מבלי לרמז אפילו על פתרונה. שזהו יורה לנו, שיש כאן עמקות מרובה, להתעמק בה. אכן היא מתבארת יפה יפה, על פי הידיעות שרכשנו עד הנה."

גלגל שינוי הצורה

"ומתחילה, אציע דעת חז"ל, בדבר השתלשלות דורות העולם. אשר, הגם שאנו רואים, את הגופים, שמתחלפים ועוברים מדור לדור, הנה זהו רק מקרה הגופות.

אולם הנפשות, שהם עיקר העצמות של הגוף, המה אינם נעדרים במשפט בני חילוף. אלא המה נעתקות, ובאות מגוף לגוף, מדור לדור. שאותם הנפשות, שהיו בדור המבול, הם נעתקו ובאו בדור הפלגה, ואח"כ בגלות מצרים, ואח"כ ביוצאי מצרים וכו'. עד דורינו זה, ועד גמר התיקון.

באופן, שאין כאן בעולמינו, שום נשמות חדשות, על דרך התחדשות הגופית. אלא רק סכום מסוים של נפשות, באות ומתגלגלות, על גלגל שינוי הצורה, מפאת ההתלבשות בכל פעם, בגוף חדש, ובדור חדש."

זה שאנחנו רואים שיש יותר בני אדם, זה מפני שיש התחלקות לפי דרגות העביות מדור לדור שהאגו עולה יותר, לכן הוא צריך להתחלק כדי שנוכל להתמודד עימו ולתקן אותו. לכן עד כמה שהרצון לקבל יותר גדול בדור, הדור נעשה גדול יותר במספר האנשים שנושאים את הנשמות. ואם זה ההפך, אם הם יכולים להסתדר עם פחות כשיש למשל מגפה, מלחמה, צרות גדולות ואנשים יכולים להתגבר על הרצון לקבל שלהם, אז לא צריכים כל כך הרבה אנשים. זה תלוי בזה.

שאלה: זה לא ברור לגמרי ברמה התיאורטית. אם לכל אדם בעולם יש נקודת ייחודיות משלו והוא נפש פרטית, אז איך בכל זאת יש פיצול וריבוי נשמות לאורך השנים? האם יש נקודת ייחודיות לכל אחד?

כן, לכל אחד אפילו לכלב ואפילו לחתול ולכולם, רק מדובר כאן על רמת התפקיד שלו במערכת הכללית. לא שיש חשיבות רבה ופחות רבה למישהו, לא. העניין הוא שזה כלפי הבחירה החופשית, כלפי התפקוד בצורה עצמאית יותר שהוא חייב לבצע. יש כאלה שמנוהלים כדומם, צומח, חי וכאלה שהם דומם, צומח וחי במין האדם ויש כאלה ששייכים לדרגת המדבר. "מדבר" זה בתוך האדם, בין בני אדם כאלו שיכולים להיות דומים לבורא, ממש. ואז בהתאם לזה יש שינויים במציאות.

העיקר שהמציאות מתגלגלת זה כדי לתת לאותו מיעוט שנקרא "ישר א-ל", לממש את היעוד שלו להיות ראש כלפי הגוף של כל המציאות. אבל הגוף של כל המציאות ושל כל האנושות גם חייב להגיע למודעות, שהוא חייב להיות תחת הראש כמו שכתוב, שאומות העולם יביאו את בני ישראל על כתפיהם לירושלים, הם חייבים להתקיים יחד ולתפקד יחד.

תלמיד: נניח שיש עכשיו שמונה מיליארד ניצוצות, נקודות ייחודיות, ובתחילת המאה העשרים היו שלושה מיליארד.

אפילו שני מיליארד.

תלמיד: אז איפה היו כל שישה המיליארד האלה בינתיים?

זה מתחלק. נניח שעכשיו תהיה מלחמת עולם, ייעלמו עוד שישה מיליארד ונחזור שוב לשניים במקרה הטוב, אז מה קורה? בגלל שיש סבל גדול לבני האדם שנשארו בחיים, אז אותם הניצוצים יכולים להתחבר יחד ובכל אחד ואחד כביכול להיות הרבה. למה? כי הסבל שלו יחייב אותו לעבוד. אנחנו היום לא מסוגלים, אפילו ניצוץ קטן שיש בכל אחד ובכלל בכל באי עולם, לנהל אותו נכון. מפונקים, הכול בסדר וטוב, זו הבעיה. זאת אומרת, זה עניין של הצטברות בכל אחד ואחד, עד כמה שכל אחד מסוגל לעשות עבודה.

תלמיד: יש ניצוצות כאלה שנמצאים יותר בפעולה לאורך ההתפתחות ההיסטורית הגשמית?

ודאי, כולם שונים.

שאלה: אז מה קודם למה?

העבודה שלנו קודמת, בהתאם לזה אנחנו מחייבים את הבורא להתנהג איתנו כך או כך.

תלמיד: זאת אומרת, אם אנחנו נעבוד כמו שצריך אנחנו נצטמצם בכמות בלי מלחמת העולם השלישית?

כן, ואפילו לא נצטמצם, זה לא חשוב, אבל לא על ידי ייסורים שיקרה משהו.

"ולפיכך, בהתחשבות מבחינת הנפשות, נבחנים כל הדורות, מעת תחילת הבריאה עד להגמרה של התיקון, כמו דור אחד, שהאריך את חייו כמה אלפים שנה, עד שהתפתח ובא לתיקונו, כמו שצריך להיות. ולא חשוב כלל, מבחינה זו, מה שבינתים, החליפו כל אחד ואחד, גופותיהם כמה אלפי פעמים. משום, שעיקר העצמות מהגוף, שנקרא נפש, לא סבלה כלום מחילופים האלו.

ויש על זה הוכחות רבות, וחכמה נפלאה, הנקראת "סוד גלגול הנשמות", שאין כאן המקום לביאורו. אלא, לסבת הפלגתו של הדבר, למי שאינו בקי בחכמה זאת, ראוי לציין, אשר סוד הגלגול, נוהג גם כן בכל פרטי המציאות המוחשיים. אשר כל דבר, לפי דרכו, חי חיים נצחיים.

ואע"פ שאנו רואים בחוש, שכל דבר הוה ונפסד, אין זה רק למראה עינינו. ובאמת, רק בחינת גלגולים יש כאן. אשר כל פרט ופרט, אינו נח, ואינו שקט, אף רגע, אלא הולך ומתגלגל על גלגל שינוי הצורה. ואינו אובד אף משהו ממהותו, בכל דרך הילוכו, כמו שהאריכו בזה בעלי הפיזיקא."

שאלה: מקובלים משתמשים במשלים רבים לתאר מצבים. המשלים לא פעם סתומים עבורנו, מי הוא "החנווני"? מי הוא "הגבאי"? ולמה הכוונה "חנווני מקיף"? מה היא משמעות המשלים בכתבי המקובלים?

למדנו את כל הדברים האלה לא פעם אחת, הם צריכים לתת לנו דוגמה, אבל בכל זאת, זה משל.

תלמיד: בעל הסולם כתב כאן שכל ההתחלפות הזאת של הגופים, לא מוסיפה שום דבר לנפש. אז מה התכלית של מה שנקרא "גלגולים"?

רק לעדן את החלק הפנימי שיש באדם ועם הגוף אין לו שום חשבון. זה הכול מדומה, אנחנו לא יודעים מה זה "מדומה" שזה כאילו קיים ולא קיים, באיזו צורה. שכביכול קיים, ממש כביכול, אבל אין לו ערך כלפי רוחניות. אם תיקח את העולם הרוחני אז זה לא קיים. אבל החלק הרוחני שזה הרצון לקבל שהבורא ברא שעובר שינויים כדי להגיע לעל מנת להשפיע, הוא חייב להתלבש בכאלה צורות חיצוניות בינתיים, שנראות לו שזה הגוף והעולם הגשמי. אבל זה רק כדי שיוכל להשתנות במקצת לקראת המטרה, אבל לא, אין בזה שום ממשיות אמיתית.

שאלה: אפשר לתאר, כמו שבעל הסולם מספר, שיש נשמה אחת ויש כמות ניצוצות קדושה בנשמה אחת. וכשהיו 2 מיליארד אנשים, ניצוצות הקדושה התחלקו רק לשני מיליארד בכל אדם היו הרבה. ועכשיו זה התחלק לשמונה מיליארד ובכל אדם יש אחד.

לא אחד, למה אתה אומר? ואם יהיו 200 מיליארד? זה לא חשוב, תעזבו את החשבונות האלה לפי המספרים.

תלמיד: אבל מה הוא רוצה להגיד בזה?

הוא רוצה להגיד שזה לא חשוב, שבכל אחד יש ניצוץ והוא צריך לדאוג להעביר את הניצוץ הזה בצורה נכונה למימוש, זה הכול. אתה תדאג למה שיש לך, תעזוב את החשבונות הגדולים האלה מה יהיה עם העולם אם יהיה כך או אם יהיה אחרת.

תלמיד: נדמה עכשיו שקצב האירועים מתגבר בצורה מאוד מהירה, ומאוד קשה להדביק את הקצב. בי לפחות זה מעורר בלבול, אני לא יודע במה צריך להתרכז קודם.

אתה תתרכז בעצמך, להיות באמונה למעלה מהדעת, כלום חוץ מזה.

שאלה: האם אנחנו מדביקים את קצב האירועים? או שהם גוברים עלינו.

או כך או כך, כן.

שאלה: ואיך אנחנו בכל זאת לא טובעים?

זה ההבדל בין דרך ייסורים לדרך תורה. בדרך תורה אני מושך את העגלה ובדרך ייסורים אני רץ לפני העגלה שבקרוב תדרוס אותי.

שאלה: ומה בהרגשה שלך קורה כרגע, מושכים אותנו או שאנחנו מושכים?

זו שאלה. כמו שהוא אומר, אנחנו פועלים מחוסר זמן, לכן אני לוחץ עליכם. הקצב שלנו יעלה, זה מה שאני מבטיח, הקצב שלנו יעלה. ומי שיחזיק בו, יחזיק, ומי שלא, ייפול מהעגלה, אין לי ברירה.

"ומעתה נבוא לביאור המשנה, שאומר: "הכל נתון בערבון".

כי דימו הדבר, למי שמלוה לחבירו סכום כסף, לעסק על מנת, שיהיה שותף עמו בהריוח. וכדי שיהיה בטוח, שלא יאבד את כספו, נותן לו זה בערבון. ונמצא, מסולק מכל חשש.

כן בריאת העולם וקיומו: אשר השי"ת הכינה לבני אדם, לעסוק בה, ולהרויח על ידיה בסופם, את התכלית הנשגב, של הדביקות בו ית', כמבואר במאמר "מתן תורה" אות ו', עש"ה.

אם כן, יש להעלות על הדעת: מי יכריח את האנושיות, לעסוק בעבודתו ית', עד שיבואו בסופם, לידי תכלית הזה, הנשגב והנעלה?

ועל זה אומר לנו ר' עקיבא: "הכל נתון בערבון". כלומר, כל מה שהשי"ת הניח בעסק הבריאה, ונתנה לבני אדם, לא נתן להם על הפקר, אלא הבטיח את עצמו בערבון. ואם תאמר: איזה עירבון נתנו לו?

ועל זה משיב ואומר: "ומצודה פרוסה על כל החיים".

כלומר, שהחכים השי"ת, ופרש מצודה נפלאה כזאת על האנושיות שאף אחד, ממנה לא ימלט. אלא, כל החיים מוכרחים להלכד שמה, במצודה זו. ולקבל עליהם, בהכרח, את עבודתו ית', עד שישיגו מטרתם הנעלה. וזהו הערבון של השי"ת, שהבטיח את עצמו, שלא יתאנה במעשה הבריאה.

ואח"ז מפרש הדבר בפרטיות, ואומר: "החנות פתוחה".

כלומר, אע"פ שעולם הזה, מתראה לעינינו, כדמות חנות פתוחה, מבלי שום בעלים, אשר כל עובר דרכה, יכול לקבל סחורה וכל טוב, כפי אות נפשו בחנם, בלי שום חשבון.

ועל זה עומד רבי עקיבא ומזהירנו: "והחנוני מקיף".

כלומר, אע"פ שאינך רואה כאן שום חנוני, תדע, שיש חנוני. ומה שאינו תובע תשלומיו, הוא מפני, שנותן לך בהקפה.

ואם תאמר: מאין יודע את חשבונותי?

על זה משיב: "הפנקס פתוח והיד כותבת". כלומר, שיש פנקס כללי, אשר כל מעשה ומעשה נרשמת שמה, מבלי להתאבד אף כל שהוא.

והכונה סובבת על החוק של התפתחות, שהטביע הקב"ה בהאנושיות, הדוחף אותנו תמיד קדימה. פירוש, שהנהגות המקולקלות, המצויים במצבי האנושיות, הן עצמן הגורמים והבוראים, את המצבים הטובים. וכל מצב טוב, אינו, אלא פרי עמלו של מצב הרע, שהקדים לו."

זאת אומרת, הבורא קובע את תחילת הבריאה וסוף הבריאה והתהליך בהתפתחות הנכונה, אז כל מה שיוצא מתוך הקו הזה הוא מקבל את כוח התיקון שמחזיר אותו לקו. ולכן לא צריך הבטחה מאתנו, כי אנחנו בני הרגשה וברגע שיוצאים מהכיוון הנכון אז זה פועל עלינו בייסורים כאלה, שמאין ברירה אנחנו חוזרים לכיוון. כך זה פשוט פועל.

"אכן, ערכי טוב ורע אלו, אינם אמורים בהערך של המצב לפי עצמו, כי אם על פי המטרה הכללית. אשר כל מצב, המקרב את האנושיות להמטרה, נקרא "טוב", והמרחיקם מן המטרה, נקרא "רע". ורק על ערך הזה נבנה "חוק התפתחות", אשר הקלקול והרשעות, המתהוה בהמצב, נבחן לגורם וליוצר על המצב הטוב.

באופן, אשר זמן קיומו, של כל מצב ומצב, הוא רק זמן מסוים, המספיק לגידול קומתו של הרע, שבתוכו, בשעור כזה, שאין הצבור יכול עוד להמצא בו. אשר אז, מוכרחים הצבור להתקבץ עליו, ולהרוס אותו, ולהסתדר במצב יותר טוב, לתיקונו של הדור ההוא.

וכן זמן קיומו של מצב החדש, נמשך גם כן, עד שניצוצי הרשעות שבו, מתבכרות ונגמלות, לשיעור כזה, שאי אפשר לסובלו. אשר אז, מוכרחים להורסו, ולבנות מצב יותר נוח, על מקומו.

וכן הולכים המצבים, ומתבררים, בזה אחר זה, מדרגה אחר מדרגה, עד שיבואו למצב מתוקן כזה, שיהיה כולו טוב, בלי שום ניצוצין רעות. והנך מוצא, אשר כל עיקרי הזרעים והגרעינים, שמתוכם צומחים ויוצאים מצבים הטובים, אינם אחרים, רק המעשים המקולקלים עצמם.

דהיינו, שכל רשעה ורשעה, המתגלה ויוצא, מתחת ידי הרשעים שבהדור, הנה מצטרפות יד על יד, ובאות בחשבון, עד שמקבלים משקל כזה, שאין הצבור יכול עוד לעמוד בו. ואז עומדים, ומהרסים אותו, ובוראים מצב הרצוי ביותר.

הרי לעיניך, אשר כל רשעה בפרטיותה, נעשה מותנה לכח הדחיפה, שיתפתח על ידיה מצב הישר."

לכן הבורא לא צריך שום משכון מאתנו, או הבטחה, או כתב או משהו כזה, אלא מלכתחילה הוא נתן כאלה גבולות וכיוון לבריאה, שכולם או בטוב או ברע מתפתחים לכיוון הנכון. אתם לא מסכימים אולי, אבל זה ככה.

תלמיד: שאלה בנושא הפנקס והחנווני. אם הכול בא מהבורא, אז מדוע החנווני רושם בפנקסו ומה הדבר שניתן לנו בהקפה מראש?

חנווני עם פנקסו זאת אומרת, שכאילו הכול פתוח וכאילו יש הכול, ותאר לעצמך שיש סופר, אתה נכנס אליו ואין קופות, אין כלום. אתה ממלא את העגלה שלך, יוצא, ובסופו של דבר אתה מעביר שם את כרטיס האשראי שלך, אם אתה רוצה, או לא, ואף אחד לא מסתכל.

תלמיד: יש דבר כזה שנקרא אמזון.

כן, אבל מצלמים אותך או לא?

תלמיד: יש מעקב.

אם יש מעקב, אז איזו חכמה זו? זה סך הכל קופאי אוטומטי, כאן השאלה היא מה יהיה כאשר אתה יוצא חופשי? זה בדיוק איך שאנחנו מתייחסים לחיים, זאת אומרת, אתה רשאי להיכנס לחנות ולצאת מהחנות עם עגלה שאתה ממלא אך ורק בדברים הכרחיים, ש"לא יגונה ולא ישובח" שאתה צריך לקיום, כדי שכל יתר המרץ שלך ואת כל מה שיש לך תמסור לאנושות, ודרכה לבורא, זה הכל. יוצא שאם אתה תקיים את זה, אתה תהיה יחד עם אותו בעל הבית הנסתר, אם לא, אז נופל עליך המלאך הרע. ומה הוא עושה?

הוא גורם לך ייסורים, בעיות, מחלות, פשיטות רגל, כל מיני דברים ובסופו של דבר זה יכול להיות, אולי לא בגלגול הזה בדיוק, אלא אחר כך, ולא חשוב באיזה צורות. ולא חשוב גם אם זה בדיוק לך או לילדים שלך, אבל בסופו של דבר אתה תצטער על מה שעשית כי זה לצורך התיקון שלך, זה הכל, פשוט מאוד. החשבון הוא חשבון ישר. אם היינו רואים את כל זה לא הייתה לנו ברירה, ככה יש לנו בחירה חופשית.

תלמיד: בטבע ניתן לראות שתהליכים נעשים בסובלנות ובאופן אורגני, טיפה אחר טיפה עד שהתהליך נשלם. אז מדוע בהתפתחות של העולם היום הכול נעשה בהאצה, בחוסר זמן? זה ממש כמו אונס.

לא, אנחנו פשוט עדיין לא מתוקנים לפי הזמן שלנו. האמת היא שהעולם לא מתפתח יותר מדי. הוא מתפתח כמו שאני כביכול מכניס אותך כילד לכיתה ו' ואתה חייב ללמוד, אם אתה לא רוצה ללמוד אז בשבילך מה שהם לומדים זה יותר מדי, והרבה, ומהר וכן הלאה. אז נראה לנו אם כך שהעולם ממהר, הוא לא ממהר, אין לנו שום דבר בזה, לא. כך אנחנו מדברים, כי בהתאם לזה שהאנושות שרוצה לשתות בירה ולראות כדורגל, אז ודאי שהעולם רץ.

תלמיד: היום אנחנו רואים שהעולם חי במין מצב שהוא קצת הזוי. יש לכולם כאילו עודף, אפילו עודף גדול אבל כולם חיים באופן שהם כביכול בחוסר.

זה שכתוב שיהיה וחסר לחם.. איך קוראים לזה? זה בסוף ה.. ויי נו, מה כתוב על העולם הזה שלקראת גמר התיקון? נו, נו אני עכשיו לא.. נו. שכאילו הכול יש ואין לאף אחד. נו, נו?

תלמיד: והאמת היא כשאתה מדבר היום עם אנשים הם גם מבינים את זה. היום הקהל כבר באמת מבין את הנקודה הזאת. השאלה היא, חוץ מייסורים נוראיים מה יגרום לאנשים להבין את העניין הזה של הכרחיות?

אנחנו צריכים להפיץ ולבקש מהבורא שכל כדי להפיץ נכון. זה התפקיד שלנו ותפקיד שאתה לא יכול לברוח ממנו, כי בשביל זה אתה קבלת איזו הצטיינות, איזו דרישה, חיסרון לחכמת הקבלה, לא בשביל עצמך. מי שסוגר את החכמה הזאת בתוכו, הוא מרעיל את עצמו ממש.

מה כתוב על המציאות הזאת, שיש הכל וביוקר?

תלמיד: בתע"ס "הסתכלות פנימית" בחלק א', הוא כותב.

"כיון שכל קנינם ורכושם הם אך לעצמם, והיש לו מנה רוצה מאתים, נמצא בזה, שאין אדם מת וחצי תאותו בידו. ונמצאים סובלים מב' הצדדים, הן מצער ריבוי התנועה, והן מצער החסרון של הקנינים, שחסרה להם מחציתם."

זה לא בדיוק זה. שם כתוב על לפני גמר התיקון, איזה צרות יהיו.

תלמיד: אם אני לא טועה זה נאמר בתלמוד. והיוקר יאמיר ואם קמה באימא, שזה כאילו כל הדור האחרון.

תלמיד: זה במשנה "סוטה". זה נקרא "עקבתא דמשיחא".

כן ה"חוצפה ישגה".

תלמיד: "בעקבות משיחא חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר: הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגולן" וכולי וכולי.

לזה אני התכוונתי.

אני רק לא מבין איזה שאלות יש לכם על העולם הזה? כי זה חשוב לנו מאוד להפצה. מה לא מובן? שהוא ממהר. דברנו עכשיו על כך שהוא לא ממהר, אלא אנחנו מאחרים. אנחנו לא נמצאים בקצב שאנחנו יכולים לתפוס את העולם הזה, שאנחנו נלך אתו בקצב אחד.

שאלה: יש כל הזמן איזה דו קיום. כי מצד אחד הכול לא בסדר, אנחנו מאחרים יהיה אסון. מצד שני במקביל נראה שיש קו של אנחנו זכינו, אנחנו בדרך, "אין עוד מלבדו" מין אופטימיות כזאת.

איזו אופטימיות? אם אנחנו צריכים לשנות את כיוון התפתחות העולם מרע לטוב. איזה אופטימיות? אני לא מקיים את מה שמוטל עלי.

תלמיד: יש רגעים שמדברים ככה, ויש רגעים שמדברים על זה שהכלי העולמי הוא גדול, כמה עבודה אנחנו עושים.

נכון, זה כדי שיהיה לנו כוחות. אבל יחד עם זה האחד לא מבטל את השני, מה אתם כמו ילדים קטנים או זה מתוק או זה מר וזהו, זה לא יכול להיות. אנחנו קבלנו הצטיינות, מקדמים אותנו, אנחנו מתקדמים למשהו, אבל כדי לקיים את חובתנו כלפי כל האנושות, כלפי כולם. אם אנחנו לא נממש את זה, יהיה איתנו חשבון יותר גרוע מאשר עם עם ישראל.

תלמיד: זה להחזיק במקביל, בו זמנית הרגשה של שמחה, עצב וכעס.

שמחה מזה שאני זכיתי לתפקיד. שהבורא נתן לי תפקיד מאוד חשוב, ואני חייב לתת לזה את כל החיים שלי. אני אחראי על כל המציאות, על להביא את עם ישראל ואת כל האנושות לדבקות. השמחה היא מהתפקיד, מהאחריות, מזה שקבלתי עבודה קשה, אבל מיוחדת. זה חייב להיות מובן, ואחריות גבוהה מאוד.

תלמיד: יש רגעים שאנחנו עושים פעולה ויכולים להגיד בסוף הפעולה, עכשיו הדבקנו את הפער אנחנו מצליחים, ולצאת מהרגשת האכזבה שאנחנו כל הזמן מאחרים. או שזה לא מגיע אף פעם?

אחד לא חייב לבטל את השני. אנחנו צריכים לפעול מחוסר הזמן, כי אנחנו באמת נמצאים בפיגור מצד אחד. ומצד שני אנחנו צריכים, כדי שיהיה לנו כוח בגדלות המטרה, גדלות בעל הבית שלנו וכן הלאה. כל הבעיה שלנו היא שאנחנו יכולים להיות או בזה או בזה, לא בקו האמצעי. זה לא טוב.

תלמיד: אנחנו רואים שבאמת לפחות עם ישראל נמצא בזמן מאוד טוב להבין ולשמוע את מה שיש לנו להגיד. יוצא לנו בכמה חודשים האחרונים לפגוש את עם ישראל בכל מיני מקומות, שלכאורה הוא מאוד שלו ורגוע. ומה שאחד מהחברים כאן אמר כמה דקות לפני זה, שיש הכול אבל חסר. וכולם מבינים את זה ממש ככה. אחרי חמש דקות כולם מהנהנים בהסכמה ושואלים, מה החסר הזה? והם פתוחים לשמוע. באמת הכול מוכן לנו, רק צריך ללכת ולספר להם. בכל האמצעים.

נשתדל.

(סוף השיעור)