שיעור בוקר 30.10.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 406, מאמר "השלום"

חיוב הזהירות בחוקי הטבע

"כולנו רואים, מתוך הכרה פשוטה, אשר מין האדם מוכרח לחיי החברה. כלומר, שלא יוכל להתקיים ולהתכלכל, זולת ע"י עזרת החברה.

ולפי זה, צא ודמה לך את מאורע הזה. למשל, אם יארע לפנינו איזה יחיד, הולך ופורש את עצמו מהחברה, למקום שאין שם איש, והוא חי שם חיי צער ויסורין גדולים, משום חולשתו להספיק לעצמו את צרכיו. הרי, שאין לו שום רשות להתרעם, על ההשגחה או על גורלו. ואם הוא עושה זאת, דהיינו שמתרעם ומקלל את גורלו המר, אינו יותר, רק מכריז ומפרסם על טפשותו. כי בעת, שההשגחה הכינה לו מקום נוח ורצוי, בין החברה, אין לו הצדק, להפרש ממנה למקום שמם. ולאדם כזה, אסור לרחם עליו, להיותו הולך נגד טבע הבריאה, ולהיות שיש לו עצה, לחיות, כפי אשר גזרה עליו ההשגחה. על כן, הוא נטול הרחמים.

ומשפט הזה, מוסכם מכל חברי האנושיות, לבלי חולק. ואני יכול להוסיף, ולהטעים את הדבר, על בסיס דתי, וליתן לו צורת משפט כזה: כיון שהשגחת הבריאה, נמשכת מבורא ית', שבלי ספק, יש לו איזה מטרה בפעולתו, כי אין לך פועל בלי תכלית, נמצא, שכל העובר על איזה חוק, מחוקי הטבע, אשר הטביע לנו, הריהו מקלקל את המטרה התכליתית.

כי המטרה נבנית, בלי ספק, על כל חוקי הטבע ביחד, אחד לא נעדר. כמו שנאות לפועל חכם, שלא יחסיר ולא יעדיף, כחוט השערה, על פעולותיו, המוכרחות אל המטרה.

ונמצא, אשר המקלקל חוק אחד, הרי קלקולו פוגע ומזיק במטרת התכלית, אשר הציב השי"ת. ולכן יענישהו הטבע. ולפיכך, גם אנו, ברואי השי"ת, אסור לנו לרחם עליו. כי חוקי הטבע הוא מחלל, ומטרת השי"ת הוא בוזה. וזהו צורת המשפט, לדעתי.

ואני חושב, שאינו כדאי למי שהוא, לחלוק עלי. על הצורה הזו, שנתתי להמשפט, מתוך שדבריף המשפט אחד הם. כי מהו החילוק:

אם אומרים, אשר המשגיח נקרא "טבע", דהיינו חסר דעה וחסר תכלית,

או לאומרים, אשר המשגיח הוא חכם נפלא, יודע ומרגיש, ויש לו תכלית במעשיו?

כי סוף סוף, כלנו מודים ומסכימים, שמוטל עלינו החוב הזה, לקיים את מצות ההשגחה, כלומר, חוקי הטבע. וכלנו מודים, שהעובר על מצות ההשגחה, כלומר, על חוקי הטבע, ראוי וכדאי לקבל את העונש, אשר יענישהו הטבע. ואסור למי שהוא, לרחם עליו. הרי, שאופי המשפט אחד הוא, ואין חילוק בינינו, רק בהמוטיב:

א. שלדעתם המוטיב הוא הכרחי,

ב. ולדעתי הוא מטרתי.

וכדי שלא אצטרך, מכאן ואילך, להביא את ב' הלשונות הללו, דהיינו:

א. טבע,

ב. ומשגיח.

אשר אין שום חילוק, בקיום החוקים, כמו שהוכחתי, על כן מוטב לנו, לבוא לעמק השוה, ולקבל את דברי המקובלים, אשר "הטבע" עולה בחשבון "אלהים", דהיינו, במספר פ"ו. ואז, אוכל לקרות את "חוקי אלקים" בשם "מצות הטבע", או להיפך ("מצות אלקים" בשם "חוקי הטבע"). כי היינו הך, ולא נאריך במלות על לא דבר.

ומעתה, חשוב לנו מאד, להסתכל במצות הטבע, לידע מה הוא דורשת מאתנו, פן תענישנו בלי חמלה, כנודע. והנה אמרנו, אשר הטבע מחייב למין האדם, לחיות חיי חברה. וזהו פשוט. אולם, יש לנו להסתכל בהמצות, אשר הטבע מחייב אותנו, לעשות מתוך הבחינה ההוא, דהיינו, מבחינת חיי החברה.

וכשנסתכל בדרך כללית, יש לנו לעסוק, בתוך החברה, רק בשני מצות, שאפשר להגדיר אותם, בשם:

א. "קבלה"

ב. ו"השפעה".

דהיינו, שכל חבר, מחוייב, מצד הטבע, לקבל צרכיו מהחברה. וכן מחוייב, להשפיע, ע"י עבודתו, לטובת החברה. ואם יעבור, על אחת מב' המצות הללו, יענש, לבלי רחמים, כאמור.

והנה, במצות "הקבלה", אין אנו צריכין להסתכלות מרובה, משום שהעונש נגבה תיכף על יד. ומשום זה, לא יארע לנו שום הזנחה.

אולם, במצוה השניה, שהיא "השפעה לחברה", אשר העונש לא יגיענו תיכף, ולא עוד, אלא שגם העונש, מגיע אלינו ביחס בלתי ישר, לפיכך, אין המצוה הזאת משומרה כהלכתה. ולפיכך, מטוגנת האנושיות על האש, במרחשת איומה. והחרב והרעב ותולדותיהם, לא פסקו ממנו עד הנה.

והפלא שבדבר, אשר הטבע, כמו שופט בעל מקצוע, מענישנו על פי התחשבות עם התפתחותינו. כי עינינו הרואות, שבאותו שיעור, שהאנושיות הולכת ומתפתחת, כן יתרבו עלינו העינויים והמכאובים, בהשגת כלכלתינו וקיומינו.

הרי לעיניך, בסיס מדעי נסיוני, שנצטוינו מצד השגחתו ית', לקיים בכל מאודינו, את המצוה של "השפעה לזולתו", בתכלית הדיוק. באופן, ששום חבר מאתנו, לא ימעיט, מלעבוד בכל השיעור, המובטח להצלחת החברה ולאושרם. וכל עוד, שאנו מתעצלים לקיים את זה, בכל השיעור, לא תפסיק הטבע מלהענישנו, וליטול נקמתה ממנו. וכפי המכות, שאנו מוכים בזמננו זה, גם לקחת בחשבון, את החרב, השלופה לעינינו על להבא. יש להסיק מהם, מסקנא נכונה, אשר סוף סוף תנצחינו הטבע, וכלנו יחד, נהיה מוכרחים, לעשות יד אחת, לקיים מצותיה, בכל השיעור, הנדרש מאתנו."

אני חושב שכאן בעצם נמצאת תמצית כל העבודה והמאמצים שלנו. כל הדרישה מצד העליון וכל הדרישות שלנו אליו.

שאלה: אנחנו כל הזמן לומדים שהבורא הוא טוב ומטיב, רחום וחנון, ופה כתוב שאין רחמים?

טוב ומטיב ורחום וחנון זה לא עכשיו לפי הרגשתנו, אלא לפי המטרה שלו. בינתיים ודאי שאין רחמים. אתה זוכר את התקופה בה חזרת מבית הספר וקיללת את המורה ואת כול אלה שלוחצים עליך, כי אתה לא רוצה לעשות שום דבר ממה שהם דורשים.

תלמיד: כן, אני זוכר. אז איך נתאים את עצמנו לשלב ההתפתחות?

תנסה. תגיד שאתה ילד בכיתה א', ב', ג', הרוצה להצדיק את בית הספר. אתה לא יודע מה אתה קונה על ידי כך שאתה ממשיך, אתה לא יודע איזה כוחות תוכל עוד לקבל כדי להמשיך, אין לך שום דבר בדרך שיכול להצדיק לך את הדרך עצמה. מה תעשה?

תלמיד: זאת השאלה, מה לעשות? כי אנחנו רואים שלמרות כל מה שאנחנו עושים אין רחמים. הטבע מעניש אותנו על כל מה שאנחנו עושים.

כן. זה היחס שלנו לבורא בהתאם ל-איך אנחנו ביצר הרע שלנו, כי רק הוא נמצא בנו. איך אנחנו מקבלים אותו. מה לעשות?

תלמיד: אז איך לצאת מהמצב הזה?

אנחנו צריכים לקבל הדרכה מחכמי הקבלה ולהגיד שהמצב הזה לא סופי, הוא בדרך, ועלינו להיות בו ולהמשיך הלאה עד הניצחון.

תלמיד: ומה הניצחון?

הניצחון הוא בכך שאנחנו מנצחים את הטבע בו נולדנו והופכים אותו על ידי הכוח העליון, שנקרא טבע, כי האמת הוא הטבע האמיתי, הבורא בגימטרייה "הטבע", לטבע הנכון, של השפעה ואהבה וחיבור.

שאלה: ארבע פעמים הוא אומר פה לא לרחם על מי שעובר על מצוות ה'. מה זה אומר לא לרחם, רק בחיצוניות או גם בפנימיות? מה הכוונה לא לרחם, ולמה לא לרחם? כי במאמר הקודם קראנו שאדם מבולבל בכלל ולא יודע מתי הוא עושה מצוות.

תתאר לך נניח משפחה בה גם אבא וגם אימא מרחמים על הילד שלהם ולא מחייבים אותו לברר ולבצע את המטלות שהמורה מטיל, עבודות בית וכן הלאה. אז מה לעשות.

תלמיד: אבל בהקשר לעשירייה, אם חבר לא מגיע לשיעור או לא מקיים אחת ממצוות ה', איך לא נרחם עליו?

אתם צריכים לאט לאט להראות לו שזה לא מקובל עליכם, וכך לחייב אותו בכל זאת לקבל על עצמו מה שנראה לכם נכון. אם הוא רוצה להיות בעשירייה, הוא חייב לקבל את חוקי העשירייה.

שאלה: יש להיכנע כלפי העשירייה ויש להתחבר עם החברים בעשירייה. האם אפשר להכניע את עצמי בלי להיות מחובר עם החברים כשלב הראשון לפחות?

איך, כלפי מי, מה, אתה מכניע?

תלמיד: כלפי הדברים שהעשירייה מחליטה.

אבל אתה לא מחובר עליהם, איך אתה יודע?

תלמיד: האם זה אומר שכדי להיות כנוע כלפי העשירייה אני בהכרח חייב להיות מחובר איתם?

כן, ודאי. אחרת אין ביניכם קשר בכלל.

תלמיד: ואם כבר יש את הקשר הזה, אני מחובר, האם ההכנעה חשובה או דווקא הקשר?

רק ההכנעה,

שאלה: איך ללמד את עצמי וגם את האנשים לפחד? הרי אנשים לא מפחדים מכלום, לא מהמצוות, לא מהחוקים, עושים מה שהם רוצים.

כן, אנחנו מתקרבים למצב בו בחברה האנושית אנשים לא מפחדים מכלום ולא רוצים לקחת כלום לתשומת ליבם. אין להם שום הגבלות ושום הנחיות שהם מוכנים לעמוד בהן, ואם יש, אז יהיה מה שיהיה. העיקר שעכשיו טוב לי ובהמשך מה שיהיה, יהיה. כעיקרון זה מאוד קרוב להשגחת הבורא, אבל להנהגה לא נכונה שכך נתפסת על ידי האדם.

תלמיד: אז מה לעשות, איך ללמוד וללמד? לא לפחד מכלום הם כבר יודעים, אבל הלאה יהיה יותר גרוע.

באופן מודע לקיים את הציווי של הבורא. מה לא ברור, באופן מודע לקיים את הציוויים של הבורא או באופן מודע לא לקיים אותם, אלא לקיים את הציוויים שלך, שאתה כמו הבורא.

תלמיד: לאחר עשרים שנה זה באמת ברור, איך להסביר זאת לאנשים?

להסביר לאנשים זו בעיה. אתה עוסק בזה עשרים שנה ואני כבר ארבעים שנה ואפשר לומר שהתוצאות הן אותן תוצאות. אחר כך נגלה איך הבורא מעריך את העבודה והמאמצים שלנו, ובכלל את החיים שלנו.

שאלה: אדם הוא רצון לקבל ומי ששינה את הטבע להשפעה, ואלה רק המקובלים, יכול להפיק, לקבל הנאה. אבל מי שלא שינה את הטבע שלו, שזו כל האנושות, נשאר בטבע שלו המקורי ולעולם לא יוכל לקבל את חוק ההשפעה, הוא יסבול ותמיד יהיה בכפייה. איך נגיע למצב בו ההמונים יקבלו עליהם את המרות של חוק ההשפעה?

הם יקבלו דרך הסבל.

תלמיד: אבל הם יישארו בסבל. הנטייה שלהם תמיד תהיה רק לצאת מזה, כי הם בסבל.

למה? הם ירצו לברוח מהסבל וכך יצטרכו לברוח מעל מנת לקבל.

תלמיד: עכשיו נניח, יש צרה, אז אנשים נוטים להשפעה, אבל הצרה הזאת בעזרת ה' תחלוף ואז הם יחזרו לטבע שלהם. איך באופן קבוע להדביק אותם לתכונת ההשפעה? הלוא תמיד כשהסבל ייגמר, הטבע שלהם יחזור לחייב אותם לחזור לקבלה.

אני ממליץ לכם לקיים סדנה בנושא.

סדנה

איזה תרגיל נוכל לתת לכל האנושות, כולל כל העמים, כל המפלגות, לא חשוב מה ומי, שהם יבינו שאין להם ברירה מלבד לסיים בצורה מסוימת עם כל הסבל שכולם מרגישים, רק שכל אחד בשלו, אני מפני שלא הרגתי אותו, הוא מפני שלא הרג אותי, כולנו יחד מפני שלא גנבנו, בקיצור, כולנו קיימים בחוסר שלמות טוטאלית. איך נוכל לתאר לעצמנו שאנחנו מגיעים לעמק השווה והטוב?

בבקשה, תדברו ביניכם.

(סוף השיעור)