שיעור בוקר 07.05.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא - יום הזיכרון ויום העצמאות

קריין: שיעור בנושא "יום הזיכרון ויום העצמאות". נקרא קטעים נבחרים בנושא.

יש לנו היום נושא מאוד מיוחד שהוא לכבוד אותן הצרות שאנחנו עברנו בעבר. למה אנחנו צריכים בעצם לשים לב ולחזור עליהן? האם יום הזיכרון חייב להיות צמוד לפני יום העצמאות? אלא העניין הוא שבעבודה הרוחנית, שהכול נובע משם, מהשורשים העליונים, כל הבעיות וכל הצרות וכל הכבדות הלב שאנחנו עוברים, הן כדי לקבוע על פניהן דווקא חיבור בינינו. הכוח הרוחני הטוב יכול להיות רק על פני כוח הרע, שיבלוט הרע ואחר כך עליו יבוא הטוב. "כיתרון האור מתוך החושך"¹ זה יכול להיות ולא בשום צורה אחרת.

ולכן האנשים שרוצים להתקרב לאמת, צריכים להיות מוכנים לזה שמתגלה החושך, ואז "ויהי ערב ויהיה לילה ואז יהיה בוקר, יום אחד"². "יום אחד" זה שהערב והלילה והחושך עם כל מה ששייך למושג הזה יהיו כחלק בלתי נפרד מהיום. ולכן יום הזיכרון נמצא אצלנו גם במנהגים שלנו לפני יום העצמאות. כי יום העצמאות הוא כבר ביאת האור ותיקון גדול וקיום המצב, שלפני זה אנחנו צריכים לגלות עד כמה אנחנו נמצאים בחושך, ברע, במלחמה וצריכים להילחם ולהצליח במלחמה הזאת ואז להגיע ליום העצמאות.

לפי התהליך הזה שאנחנו לומדים מהרוחניות, ו אנחנו עוברים ברוחניות בינינו, וכך על כל פרט ופרט "על כל פשעים תכסה אהבה"³, כי אנחנו נבראים ולא יכולים להרגיש שום דבר אלא מדבר והיפוכו, לכן גם כאן ביום העצמאות כך זה קורה איתנו, שלפני זה יש לנו את יום הזיכרון. ואנחנו צריכים רק להבין שכל מה שעברנו, עברנו בצורה מכוונת מלמעלה ואנחנו צריכים להתייחס לזה כך שכל הצרות והבעיות שלנו יש להן ודאי מקום והצדקה ואנחנו צריכים להתייחס אליהן כמו לדבר הכרחי.

רק אם אנחנו על ידי החיבור בינינו מגלים את ההכרחיות הזאת כחיובית, אז אנחנו אפילו לא צריכים לסבול את החושך ואת כל הצרות והבעיות, כמו שלמדנו אתמול מתוך סוף ה"הקדמה לספר הזוהר", שאם אנחנו מוכנים לזה אז אנחנו ההיפך, מקדמים את החושך הזה ומסוגלים לעבור אותו כחלק הכרחי מסך כל התהליך של ההתפתחות שלנו "ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד", שגם הלילה והחושך נכללים ביום, באור וכך אנחנו הולכים.

לכן היחס שלנו ליום הזיכרון צריך להיות כמקובלים שנמצאים בהתפתחות ומבינים ומצדיקים את כל מה שקורה להם, כי זה קורה אך ורק מ"אין עוד מלבדו" ו"טוב ומיטיב" בכל מצב ומצב. ולכן אם אנחנו לא מתרשלים, אז אנחנו מגלים כל דבר טוב שיהיה רק כטוב, ולא שיהיה לו איזה סמל או צורה של הרע. נגלה שכל מלאך המוות יהיה כמלאך הקדוש ונגלה אותו כבר בהכנה הנכונה שלנו כך שאנחנו נעבור את הדברים הרעים בהבנה, בהכנה, בזה שמסכימים איתם, כי בזה אנחנו מגלים גם בחושך וגם באור את יחס הבורא הטוב אלינו.

יש על זה הרבה מה לדבר והרבה מילים אפשר לשפוך על הנושא הזה, אנחנו אולי נברר את זה מתוך הקטעים שיש לנו, אבל בעצם הגישה צריכה להיות כזאת. אין יום עצוב ואין מצבים עצובים, הכול נקשר כשעומד בגמר התיקון. יש גם לחושך, גם לכל הצרות, גם לכל הבעיות וגם לאור שמתגלה על פני כל החושך הזה, על פני כל המצבים האלה, יש להם אותה צורת חיבור ואהבה.

וגם אנחנו צריכים להבין שאם אנחנו נהיה כמו אותו זקן שהולך ומחפש משהו שאבד לו, זאת אומרת נחפש מראש את הצרות והבעיות, שהן לא צרות ובעיות, אלא אני מחפש את הכלים ההכרחיים לגילוי הבורא כדי לעשות לו נחת רוח, אז כל המצב שלי הוא שאני כבר בעל הניסיון ולכן נקרא "זקן", ואני הולך ומחפש בעצמי את הכלים השבורים איפה הם כדי שאני אצרף אותם למ"ן שלי כלפי הבורא, ואקבל עליהם מ"ד וכך אתקדם. אם אני משתמש בזה נכון אין לי שום בעיה, אני כבר שמח, כמו שכותב בעל הסולם "ברשעים שמתגלים", כי אלו שעוד לא נגלו, ודאי שהם נמצאים. כל השבירה הייתה בהכנה לעבודה הרוחנית שלי במעמד הרוחני שאני צריך להקים, ולכן אני שמח בכל מה שמתגלה וצריך להצטער על זה שעוד לא נגלה ולהיות כמה שיותר מתאים בהכנה לגלות אותם.

אנחנו צריכים גם לעבוד בזה בעבודה היומיומית שלנו תמיד, כי כל פעם שאני יכול לגלות את הרע, אם אני מגלה אותו "באור היום" מה שנקרא, "באורך נראה אור"⁴, אז "החשכה כאורה יאיר", כי אין חושך אלא הכול תלוי ביחס שלי. אם אני מגיע לגילוי הפערים ביני לבין החבר ואני רוצה לגלות אותם כדי לסגור אותם, כדי להביא את החסרונות האלה לחיבור מעליהם, לא למחוק אותם אלא "על כל פשעים תכסה אהבה", אז אני אם כך בעצמי מגלה את החסרונות בתקווה לגלות מעליהם מיד אחר כך את האהבה ואני שמח בגילוי החסרונות עוד ולא פחות ממה שאני שמח בגילוי החיבור מעליו, מעל כל חסרון וחסרון.

לכן כל העבודה תלויה בהכנה הנכונה בקבוצה שאנחנו עושים לתיקון שלנו, ולכן אם נעשה עבודה נכונה לא יהיה חסר לנו שום דבר חוץ מגילוי החיסרון, ואז נדע מה עלינו לעשות, איך להתחבר מעליו. ולכן כל העבודה שלנו היא בחיפוש החסרונות האלה ובגילוי החסרונות, כדי שיהיו לנו כמה שיותר גילויים כאלו שאנחנו נוכל לסגור את עצמנו מעליהם.

קריין: קטע מס' 1 מתוך נאום של דוד בן גוריון.

"גורל העם היהודי שונה מגורלו של כל עם ועם, לא רק מאז יציאתו של העם היהודי בגולה, אלא גם בשבתו בארץ. זה היה עם קטן בעל רוח גדולה, עם גאון שהאמין בייעוד החלוצי שלו בעולם, באנושות, ייעוד שטופח על ידי נביאי ישראל. עם זה הביא לעולם אמיתיות ותביעות מוסריות גדולות, נצחיות. עם זה התנבא על אחדות הבורא והבריאה, על יקר האדם הנברא בצלם אלוהים, על צדק חברתי, על שלום בינלאומי, על "ואהבת לרעך כמוך". עם זה חזה לראשונה את חזון אחרית הימים, חזון חברה אנושית חדשה."

(דוד בן-גוריון. במערכה, נאום בפני חברי המשמרת הצעירה של מפא"י)

זה באמת כל מה שאפשר להגיד על העם הזה בכללות, על הקבוצה הזאת שנוסדה מכול יוצאי בבל, מכל האנושות, שהתחברה לאברהם אבינו, וקבעה לפי הגילוי שלה, את כל הדרך שהאנושות צריכה לעבור, בראשונה צריכה לעבור אותה הקבוצה, כמו שלמדנו אתמול גם מסוף ה"הקדמה לספר הזוהר". דוד בן גוריון הבין את זה והשתוקק לזה, הוא רצה לבנות כך את המדינה הזאת, רק שהאחרים לא הבינו אותו. לכן הוא ראה שהמאבק שלו איתם על צורת מדינת ישראל, עַם ישראל, בצורה שכולם יהיו כאגודה אחת, להראות בזה דוגמא לכל האנושות, [לא יצליח]. האנשים האגואיסטים שיושבים בממשלה לא מסכימים עימו ולא ייתנו לו לבצע את זה, כי הבעיה שלהם, זה המאבק ביניהם על כל מיני כיסאות, משרות וכן הלאה, שליטה ושליטה, לכן הוא פרש מהממשלה והיה ממש בצער גדול, ראינו את זה גם בסרט שצפינו בו יחד על דוד בן גוריון, איך שהוא מדבר אל המצלמה.

אבל, איך שלא יהיה שבעים ואחת שנה אחרי זה, כבר מזמן, לפני עשרים וחמש שנה נניח, קמה קבוצה שרוצה להמשיך את המשימה הזאת שכל עם ישראל צריך לדעת בשביל מה הוא קם, שיש לו התחייבות כלפי כל האנושות ויש לאנושות התחייבות כלפי הכוח העליון. בצורה כזאת אנחנו צריכים להבין שכל העבודה שלנו היא כדי לגלות את שלילת החיבור בינינו שמתגלה בכל מיני צורות בלתי נעימות. אבל אם אנחנו עושים את ההכנה שאנחנו כן רוצים לגלות את חוסר החיבור בינינו, כהכנת הבורא, "אני בראתי את היצר הרע", אנחנו כבר מבינים שהבריאה הזאת, שהיא בר ממנו, חוץ ממנו, היא הכרחית, לכן אנחנו שמחים בחושך לא פחות ממה שבאור שבא בעקבותיו. מפני שהעיקר החושך וכשהוא מתגלה סימן, כמו שאומר בעל הסולם "שמח אני ברשעים שמתגלים".

לכן, אומנם אנחנו נמצאים היום "ביום הזיכרון", יום עצוב על חללי צה"ל לכל אותן המערכות שעברנו כדי להגן על עצמנו ולהגיע לפחות למה שאנחנו היום, אנחנו צריכים להבין שהיחס שלנו לזה צריך להיות אחר. מתוך הניסיון המר אנחנו צריכים להבין, האמת, שאנחנו יכולים להביא את עצמנו למצב שההכנה שלנו לגילוי הרע תביא לכאלו דברים שאנחנו לא נראה את הרע אלא הרע יתגלה רק בצורה מהותית כחוסר קשר בינינו בלבד, ללא שום רע בעולם הזה, ביחסים בינינו, שיקומו עלינו שונאים ואויבים, אלא שכל זה יתגלה כמו שכתוב "שים עיניך בהם ויהפכו לגל של עצמות". ועוד אחר כך לתיקון העצמות האלה, כמו שכותב הנביא, יקומו העצמות האלו וישוב כל הרצון לקבל בכל החלקים שלו, של מוח, עצמות, גידים, בשר ועור לדבקות בינינו ולבורא.

אנחנו בעצם לומדים את היסודות לכל מה שקורה לנו ביום הזיכרון וביום העצמאות, האחד לא יכול להיות ללא השני, כי כך מגיע מלמעלה כשני חלקים של כלי אחד, גילוי הרצון לקבל ואחר כך גילוי התיקון וקבלת התגמול בתוך הכלי המתוקן.

קריין: קטע מס' 2 . מתוך "יד החזקה" של רמב"ם.

"בן ארבעים שנה, הכיר אברהם את בוראו... והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען, והוא קורא, שנאמר "ויקרא שם - בשם ה', אל עולם". וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם. ושתל בליבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים. והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומחזיר; ויצחק הודיעו ליעקוב ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיר כל הנלווים אליו: ויעקוב אבינו לימד בניו כולם... והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקוב ובנלווים עליהם, ונעשת בעולם אומה שהיא יודעת את ה'."

(רמב"ם. יד החזקה, הלכות עבודה זרה פרק א, יא-טז)

הרבה דברים אנחנו יכולים ללמוד מהפסוק הזה, קודם כל שאברהם הגיע לגיל ארבעים, לדרגת הבינה, הבין את כל התהליך שקורה בכלים דהשפעה, ידע ללמד אחרים חיבור, בצורה הדרגתית, שאנשים סוף סוף התחברו אליו, אמנם מעט אנשים לעומת כל העולם, אבל זה הספיק כדי שתהיה בעולם קבוצה שנקראת "אומה". זו קבוצה מיוחדת, היא "עם ה'", שלא סופרים אותה בין יתר אומות העולם, אין לה אותו המקום, כי אלה רצונות שהם כולם רוצים להיות מחוברים יחד כדי להגיע לדבקות בבורא. וכל יתר הרצונות שנקראים רצונות "אומות העולם" לא מגלים את הנטייה לחיבור ביניהם ונטייה לחיבור עם הבורא, לכן הם נקראים אומות העולם.

העם הזה, הקבוצה הזאת שמשתוקקת להגיע לחיבור עם הבורא נקראת "עם ה'". יש שבעים אומות העולם ועוד אומה אחת שנקראת "עם ה'", היא נקראת "ראש לכל אומות העולם". למה ראש? כי היא דווקא נמצאת בתפקיד שבו היא מחברת בין כל הקבוצות האלה, כל אומות העולם לבין הבורא.

כאן צריך להבין, כמו שאותה קבוצה מיוחדת שנוסדה כתוצאה מזה שהתחילו להתחבר לאברהם כל מיני אנשים שהרגישו בתוכם חיסרון ודרך החיבור ביניהם להגיע לחיבור עם הבורא, כך התחילו גם אותן האומות, היינו קבוצות האנשים, להיבנות, ומאז אנחנו יכולים להגיד שישנן בעולם, גם כנגד הקבוצה הזאת של אברהם, שבעים קבוצות אחרות הנקראות "שבעים אומות העולם". אברהם טיפל בקבוצה הזאת, במי שבא לקבוצה הזאת. צריך להבין שהקבוצה הזאת היא מיוחדת כי יש לה נציגים, חלקים מכול אומות העולם, אבל יש להם נטייה להיות מחוברים כדי להיות מחוברים עם הבורא, לכן הקבוצה הזאת היא מיוחדת. אומנם היא כאילו כמו כולם, אבל לגמרי לא כמו כולם, כי הנטייה לחיבור מאוד מבדילה בינה לבין האחרים.

המהות של הקבוצה הזאת היא בזה שהם משתוקקים לדעת את ה'. "לדעת" מהמשפט "ויידע אדם את חוה אשתו", זה נקרא "דבקות", "חיבור" עם הבורא. כי נבראים המחוברים ביניהם בצורה כזאת, זה נקרא "מהות עם ישראל", הם גם משתוקקים להתחבר עם הבורא. לזה צריכים להגיע, עד לדרגת "ואהבת את ה' א-לוהיך".

קריין: קטע מס' 3 מתוך "מחשבות חרוץ", אות י"ט.

"אהבת ישראל, זה מושרש בכל נפש מישראל, מורשה מאברהם אבינו ע"ה, שהוא שורש היהדות, כמו שאמרו חז"ל ש"ואהבת לרעך כלל גדול בתורה"."

(מחשבות חרוץ. אות י"ט)

בעצם אפשר להגיד ששורש האהבה נמצא בכל אדם ואדם, בכל רצון שמגיע לדרגת אדם הדומה לבורא, וכל רצון ורצון חייב להגיע לדבקות עם הרצונות האחרים ועם הבורא. כך אנחנו היינו פעם בכלי אחד, באדם הראשון, כך אנחנו צריכים בעצמנו, במאמץ שלנו ובעבודה שלנו לחזור לאותו הכלי, למרות האגו שהתפרץ בינינו. לכן עוצמת החיבור בינינו בגמר התיקון לעומת עוצמת החיבור שלנו שהייתה לפני שבירת הכלי דאדם הראשון היא פי תר"ך פעמים, אנחנו צריכים להגיע לזה, מצד אחד. ומצד שני, אנחנו צריכים ללמוד שאין דבר כזה "עם ישראל" כמשהו קבוע שיוצא לפי הגנים מאבא ואימא גשמיים, אלא זה רצון לקבל שמקבל התעוררות מהנקודה שבלב שמתעוררת בו ואז הוא משתוקק לחיבור.

לכן מתוך זה אנחנו צריכים להבין את הכלל הזה, שכל אחד יכול להיות יהודי, כל אחד יכול להיות שייך לעם ישראל, כי עתיד העולם שכולם יהיו בדבקות עם הבורא. לכן כל אחד ואחד שיש לו רצון כזה, כמו שבנו, הוא פתאום התגלה ואנחנו הרגשנו שאנחנו שייכים לאיזו נטייה מיוחדת והקבוצה שלנו היא כעם מיוחד, כך כל אחד ואחד יכול לבוא ולהצטרף לקבוצה כזאת ולהגיד שגם אני "ישר א-ל", היינו ישראל, ישראלי.

כך עתיד כל העולם להיות שייך לאותה נטייה רוחנית לחיבור עם כל בני האדם, עם כל הנבראים ועם הבורא יחד, כי זה בעצם גמר התיקון של כל העולם שכולל את כל הנבראים כגוף אחד, כאיש אחד בלב אחד, ויהיו כולם כאגודה אחת.

קריין: קטע מספר 4 מתוך ליקוטי הלכות. חשן משפט הלכות ערב.

"עיקר שורש הערבות נמשך מבחינת קבלת התורה, שהיו כל ישראל ערבים זה לזה. וזה מחמת שבשורש נשמות ישראל נחשבים כולם כאחד, כי נמשכים ממקור האחדות."

(ליקוטי הלכות. חשן משפט, הלכות עָרֵב)

מפני שכולנו נמשכים מהבורא, מכוח האחדות, לכן אנחנו צריכים להבין שהנטייה לאחדות הזאת היא בעצם שקושרת אותנו, מחברת אותנו, מקרבת אותנו, וכל העבודה היום יומית שלנו, למרות שמתגלים בינינו כל מיני בעיות, מריחוק עד לשנאה, ודווקא באלו שמתקדמים עוד יותר כל פעם מתגלה ביניהם התקררות, דחיה, שנאה עד שאי אפשר לסבול ממש אחד את השני, אנחנו צריכים להבין שכל זה מתגלה כתוצאה משבירת הכלי דאדם הראשון, כדי שאנחנו נוכל לקבוע אהבה על פני השנאה, ולא למחוק את השנאה אלא על פניה להגיע לאהבה.

זאת אומרת שאנחנו מגלים את השנאה באהבה, אנחנו מבינים שאי אפשר בלי גילוי השנאה להחזיק באהבה, ואז שנאה ואהבה הם כחושך ואור ממש מחזיקים זה את זה וכך אנחנו מתקדמים. ולכן בעבודה היום יומית שלנו עד כמה שמתגלה בינינו לפחות התקררות, התרחקות, חוסר הבנה, חוסר סבלנות, אנחנו צריכים להבין שאלו ההבחנות הקטנטנות שעל פניהן אנחנו צריכים לגלות יחס הפוך, הבנה לשם מה זה נעשה, שעל ידי זה אנחנו מתקרבים, מתאחדים עם הבורא, ולכן אני מסתכל על כל הפירוד שהתגלה בינינו דווקא כזמנה ממנו להתקרב אליו יותר, ו"מאהבת הבריות לאהבת ה'", כך אנחנו מתקדמים.

לכן הכול תלוי רק בהכנה בינינו, "איש את רעהו יעזורו"⁵, כמה שנהיה יותר ויותר בהכנה, בתמיכה להחזיק זה את זה לא ליפול לרצון לקבל שמתגלה ולגלות שנאה, לגלות את החילוק, הריחוק בינינו. למרות שלרגע קט זה חייב להיות, כי אחרת לא יהיה לנו על מה, על פני מה לבנות את החיבור והאהבה, כי "על כל פשעים תכסה אהבה", לא יכולה להיות אהבה ללא שנאה הקודמת לה, ולכן אנחנו רק צריכים להיות מוכנים לזה, וההכנה לאהבה הזאת היא ה"ערבות".

שאלה: קבוצת אברהם מורכבת מכל אומות העולם, מנציגים מכל אומות העולם כמו שאנחנו רואים גם פה בכלי העולמי זה באמת כך. נשאלת השאלה, מה הסיבה שאת המכות ואת האנטישמיות מקבל דווקא העם היהודי על פי הדת והעם שיושב פה בארץ ישראל?

אותה קבוצה שהקים אברהם במשך הזמן ההיסטורי, גם במשך התהליך הפנימי הרוחני שהם עברו, אותה קבוצה מתוך התהליך שהיא עברה גם בעולם הזה, היא התחילה להראות את עצמה כעם. ודאי שעם היסטוריה שונה מאוד, עם תהליך שהיא עוברת מאוד שונה מכל יתר העמים. אנחנו עוד לא למדנו את זה, אנחנו עוד לא הבנו את זה, נקווה שאנחנו עוד נגלה את זה, גם נקווה שאנחנו נגלה את זה יחד ויחד ממש נגלה עד כמה הכול כתוב נכון לעומק הדברים במקורות שלנו.

ואם לא אז אנחנו גם נגלה לעולם מה שנגלה, שזה לא עם אלא הקבוצה הזאת מגלה תהליך מיוחד בהתפתחות שלה, בגורל ההיסטורי שלה לפי מה שהיא עברה. זו לא היסטוריה ולא גיאוגרפיה אלא כל הדברים שהקבוצה הזאת עוברת, כמו שכל העולם הזה, זה בעצם אותם המצבים הרוחניים שאנחנו רואים אותם רק בקלקול שלנו כתהליך הגשמי בעולם הזה.

אין עולם הזה אלא זה הכלים שלנו שבצורה כזאת הם מתראים לנו כגופים, כיקום, כדור הארץ וכן הלאה. אבל באמת אין לזה שום צורה כזאת, אלא זה אך ורק מתראה בתוך החושים שלנו בלבד. ולכן אנחנו צריכים להבין שיש כאן בכל זאת אותה הקבוצה שלא מקיימת את היעוד הרוחני שלה, המטרה הרוחנית. ולכן היא נמצאת בידיעה שלה, בהרגשה שלה במצב הנמוך ביותר, בשפלות גדולה, מה שנקרא ב"עולם הזה", ולכן כך אנחנו רואים את עצמנו.

והיחס של יתר הכלים שמתגלים אז כלפי הקבוצה הזאת מתגלה כשנאה, כי הכלים ההם מרגישים בצורה אינסטינקטיבית שהקבוצה הזאת לא מביאה להם את התיקון הנרצה, שהם מבפנים רוצים אותו, צריכים אותו. שהם מבפנים בתת הכרה מגלים שהם כולם תלויים בקבוצה הזאת, שבעים אומות העולם תלויים בעם ישראל, הם מרגישים את זה, הם אומרים בצדק שכל הצרות שמורגשות בהם מגיעות מתוך עם ישראל.

הם חושבים שעם ישראל, היינו אנחנו בעולם הזה עושים את זה כביכול בכוונה. אמנם אנחנו לא מבינים על מה הם מדברים, אבל באמת טענתם טענה צודקת. רק זה שאנחנו לא מכירים בכך זו כבר הבעיה שלנו, אבל הטענה היא במקום. לכן מי שחוקר את העניין הזה לעומק הוא מבין שזה כך.

לאחרונה שמעתי שגם גיא בכור דיבר על זה, הוא מדען מאוניברסיטה בישראל ואני מסכים לגמרי עם מה שהוא אמר, שבאמת אין טענה כלפי אומות העולם כי אין להם בחירה חופשית. הם לא יכולים להגיע לשום פעולה רוחנית אלא רק מהמקום שלהם, מהמקום הגשמי הם יכולים לעורר אותנו וללחוץ עלינו, לגלות את זה כמו שאנחנו אומרים במעשה אנטישמיות, ביחס אנטישמי.

אבל בהחלט אנחנו צריכים להבין שלא קורה שום דבר כאן ללא הכוח העליון אלא בצורה כזאת דרכם הבורא מעורר אותנו לקיים את היעוד שלנו להיות אור לגויים, היינו להביא להם דרכנו, דרך הערבות שלנו, להיות כצינור ולהביא להם את אור הגאולה. שהכוח הזה שאנחנו נגלה כלפיהם הוא יעלה אותם משנאה שיש בין כולם והשנאה שלהם אלינו, דווקא לאהבה.

לכן יוצא שמחוסר התיקון, גם כל אומה שסובלת בתוכה וגם בין העמים, בין אומות העולם, הכול נמצא בידי עם ישראל ועם ישראל בעצם אחראי על כל המצב הרע שבעולם, אחראי כדי להביא אותם לגילוי הרע ולהגעתם לטוב.

שאלה: אמרת שהיחס שלנו ליום הזיכרון צריך להיות יחס של מקובלים וצריך לעלות מ"ן ולקבל מ"ד. ברור לי שאני סובל כי אני רואה את היום הזה ואת המצבים ואת הדברים האלה מתוך הרצון לקבל, אבל לא ברור לי מה בדיוק התפילה שאני מעלה, איזה מ"ן? מה אני מבקש מהבורא כשאני רואה את הדברים הלא נעימים האלה ביום הזיכרון?

המ"ן שאנחנו צריכים להעלות זה, שמתגלה לך כלי שבור ואתה מבין שקודם כל זה מתגלה מתוך זה שהייתה שבירה באדם הראשון, זאת אומרת הבורא הכין את הכלי השבור. אבל יחד עם זה הוא הכין לנו מה שנקרא "תורה ומצוות". "תורה" זה מאור המחזיר למוטב, "מצוות" זה תיקון הכלים שהם מלכתחילה בעל מנת לקבל, ואנחנו צריכים להפוך אותן בעל מנת להשפיע.

שאם הם מקבלים תיקון בעל מנת להשפיע, הם יכולים להתחבר ביניהם ולגלות את הבורא בקשר ביניהם, "מאהבת הבריות", שמתחברים ביניהם "לאהבת ה'", שהבורא יאיר בהם, גילוי הבורא בתוך הכלים. זה מה שעלינו לעשות.

זה הוכן לנו מלכתחילה מהשבירה, מחטא עץ הדעת ולכן כל העבודה שלנו, איך שאנחנו מגלים את עצמנו, אנחנו מגלים את עצמנו בשבירה. אבל כשאנחנו מקבלים את השיטה שנקראת חכמת הקבלה, ואיך אנחנו צריכים להתנגד לשבירה, להתנהג נכון בשבירה, לגלות אותה אולי אפילו מראש ולהתחבר למעלה מהשבירה, אפילו לגלות מראש כמו אותו זקן כפי שדיברנו קודם, שהולך ומחפש איפה עוד יש לו כלים שבורים כדי לגלות אותם ומהר להגיע לתיקון הכללי.

אז זה שאנחנו מגלים את עצמנו שלא מסוגלים להגיע לתיקון הכללי, שאנחנו לא מוכנים לזה, שאנחנו לא רוצים את זה אפילו, מתגלה לנו צער גדול מאוד בכל הסימנים האלו, כמו שאנחנו מגלים ביום הזיכרון ולפני זה יום השואה וכן הלאה. זאת אומרת, הימים האלו הם רק אומרים לנו עד כמה שאנחנו לא היינו מסוגלים לקבל את אותם הגילויים הרעים שהבורא הכין כדי שאנחנו על פניהם נגיע לחיבור.

לכן במיוחד ביום הזיכרון אנחנו צריכים להגיד שכל זה קרה מפני שאנחנו לא עשינו מה שאנחנו היינו צריכים לעשות. זה לא שהגבורה שלנו עשתה את זה, "לא אני ועוצם ידי עשה את החיל הזה", אלא שלצערנו אנחנו לא היינו מוכנים. ולכן מכאן והלאה אנחנו צריכים להכין את עצמנו למצב שאנחנו נגלה בעצמנו את הצרות האלו, את השבירות הללו ונתקן אותן. הכול תלוי באיך, מי מגלה את שבירת אדם הראשון שכל הזמן מתגלה, או שאנחנו הולכים ומגלים או שהבורא מגלה.

אם "אני מעורר את השחר ולא השחר מעוררני", אז אני מגלה את זה ברוח הטובה, באור ה' ולכן "חשכה כאורה יאיר", שאני ארצה לגלות את החושך. אבל אם אני לא רוצה לגלות את החושך, הוא מתגלה בהכרח על ידי הכוחות הרעים, על ידי השונאים שלי, ואז יוצא שאני עובר כל מיני מצבים של מלחמות, בעיות, צרות, שואה וכן הלאה. הכול תלוי בהכנה שלנו.

לכן עלינו ורק עלינו, שאנחנו נמצאים בהכרת המצב והבנת המצב, להכין את עם ישראל למצב שאנחנו כולנו צריכים להתעורר ולגלות את המצבים הרעים שנמצאים וצריכים להתגלות כחלקים מהאדם הראשון. אנחנו נצטרך לגלות אותם ולתקן אותם, אין ברירה, זה עלינו. אנחנו צריכים ללכת לתיקונים האלה בעצמנו, שאני מגלה את השחר, את החושך, את השבירה ואני בעצמי מעוניין בה כי דווקא על פני החושך אני יכול לגלות את אור ה'.

ולכן גם בזמננו שאנחנו נמצאים בתיקונים הכלליים האלו, שכבר ההרגשה הזאת מגיעה ומתקרבת לכל באי העולם ואומות העולם מתחילות יותר ויותר לגלות את היחס שלהם ואת התלות שלהם בעם ישראל, אמנם שזה מתגלה בצורה שלילית, אבל הם מגלים את זה.

ואנחנו רק לא רוצים לגלות את העניין שאנחנו אחראים על תיקון עצמנו ותיקון אומות העולם כדי להיות מחוברים ולתת לבורא מקום להתגלות, אז הבעיה היא קודם כל בנו. לכן אנחנו צריכים לחפש את כל האנשים בעם ישראל, בחברה האנושית, בכל מקום, שיכולים להבין את הרעיון הזה ולהשתייך לזה, צריכים לגלות אותם ולהתחבר. אנשים מהאקדמיה, מכל מיני מקומות, שהם מתוך המחקר שלהם מבינים עד כמה שיש כאן עניין גורלי, הכרחי ולא היסטורי, אלא ממש עולמי, רוחני ונצחי.

שאלה: הזכרת שאנחנו צריכים לבנות ערבות הדדית כדי שישראל תוכל לעלות מעל השנאה למצב של אהבה. האם תוכל להרחיב על תפקידה של הערבות ההדדית בישראל?

הערבות ההדדית זה אותו חוק הקשר בין הכלים השבורים שהם צריכים לקיים. מה עשה הבורא? הוא ברא את הכלי האידיאלי, הטוב, הנכון, שלא היה זקוק לכלום, ואחר כך שבר אותו כדי לגלות את הפער בין החלקים, ושהחלקים האלו יתחילו לתקן את עצמם כגילוי הרע שביניהם. רק שהרע שמתגלה ביניהם בצורה שהם מרגישים הפרעה, שזה בדרגת דומם, צומח וחי, ויש להם גם עוד חוץ מגילוי הרע גם ניצוץ, הרגשה מיוחדת בתכלית. שהם צריכים לגלות את מהות הקשר ביניהם שעתיד להיות. שאם אני מתקשר לזולת דרך השבירה הזאת, מעל השבירה הזאת, אז אני מגיע לבניית הקשר בינינו שנקרא חיבור, ערבות ואפילו אהבה.

במילים האלה אני והוא מתחילים להתקרב ולהתאחד כך, שאנחנו הופכים להיות כאחד. אמנם אנחנו שונים ויש פער בינינו, והפער הזה לא נעלם. אלא אנחנו מעמידים קשרים בינינו מעל הפערים, ואז יוצא שעוצמת הקשר שלנו מתגלה לפי עוצמת הנתק שהתגלתה בשבירה.

ולכן אנחנו מגלים את הבורא, לא בעוצמה שהיה ממלא אותנו בכלי שלא היה שבור בתחילת הבריאה, אלא פי תר"ך פעמים יותר, היינו בכל עוצמתו. וחוץ מזה שאנחנו מגלים אותו בכל עוצמתו, והדגש הוא על אנחנו מגלים אותו, בהבנה, בהשגה, בהרגשה, ממש ברכישת המדרגה הזאת שאנחנו נמצאים בדרגה שלו. ואז "כ-אלוהים יודעים טוב ורע". "יודעי טוב" זה חיבור על פני אותו הרע שמתגלה כהכנה מצד הבורא, שמתוך האהבה הוא הכין לנו את חוסר החיבור, את הרע כדי שאנחנו נגלה אותו כטוב.

קריין: נקרא קטע מס' 5, אגרת ס' של בעל הסולם.

"היה תנאי מותנה מתחילת קבלת התורה. אולם אחר כך מעת עשיית העגל נתפרדה החבילה, כי נעשה מלחמות, ובני לוי הרגו בדבר ה' ג' אלפי איש, ואחר כך התלונות על משה ואהרן והמרגלים, וכמובן שכל אלה לא הוסיפו אהבה ואחדות – ואחר כך בביאת הארץ גם כן לא שקטה זאת, ולפיכך לא היה אפילו מקום לרצות ממי שיקיים המצווה העיקרית הזאת. אולם כדי שלא תשכח התורה מישראל, התחילו לעסוק בשאר מצוות אף על פי שהניחו את העיקר, כי לא היה להם עצה אחרת. ואולי על זה כיוונו חז"ל שהקשו על חורבן בית שני, שלא היה שם עבודה זרה והיה בקיאים בתורה, ומפני מה חרב, ואמרו בשביל שנאת חינם. יכול להיות שהכוונה על שלא יכלו לעסוק בעיקר בניין התורה שהוא "ואהבת לרעך כמוך.""

(בעל הסולם. אגרת ס')

קריין: שוב קטע מס' 5, אגרת ס' של בעל הסולם.

"היה תנאי מותנה מתחילת קבלת התורה. אולם אחר כך מעת עשיית העגל נתפרדה החבילה," זאת אומרת, מהו התנאי המותנה לקבלת התורה, בשביל מה ניתנה התורה? התורה ניתנה רק כדי להגיע לקשר בינינו עד הרמה "ואהבת לרעך כמוך", שבתוכה אנחנו מגלים, בתוך האהבה הזאת בין הבריות, "ואהבת את ה' א-לוהיך", לדבקות השלמה.

זה היה תנאי, והיה ברור לכולם שזה התנאי. אבל הבעיה היא שאנחנו צריכים להחזיק בדברים האלה כל פעם על פני הבעיות המתגברות בינינו, הרצון לקבל הגדול שמתגבר ודורש שאנחנו נקיים את התנאי הזה, חיבור בינינו יותר ויותר. ומרגע לרגע כל פעם הרצון לקבל השבור מתגלה יותר ואנחנו צריכים להחזיק בחיבור, באהבה, בעבודה הדדית, בתפילה הדדית, בתמיכה הדדית, ולא הצלחנו.

לכן עוד בבית המקדש הראשון התגלו שם בעיות בלהחזיק את החיבור בינינו ברמה "ואהבת לרעך כמוך", וכמו שהוא אומר, החבילה הזאת שהצליחו לייצב אותה בדרגת בינה, בכניסה לדרגת ארץ ישראל, זאת אומרת להתחיל לעסוק ממש באהבה, החבילה הזאת התחילה להתפרד, להיפרד, ומאז והלאה אנחנו כבר נמצאים בנסיגה.

המקובלים אומרים שהתהליך הזה, הוא תהליך הכרחי שאנחנו צריכים לעבור. גם השלב הראשון של החורבן בית הראשון, זאת אומרת בניין שנעשה, גם הבניין השני בדרך שהיה צריך להיחרב בהכרח, למרות שאנחנו בכל זאת היינו צריכים להחזיק בחיבור עד כמה שאפשר, ב"אהבת לרעך כמוך" כמו שדרש רבי עקיבא מתלמידיו. אבל אותם התלמידים שלו, זאת אומרת ממש שופרא דשופרא מהדור ההוא, לא יכלו להחזיק את זה והתגלתה השנאה שביניהם.

אנחנו נמצאים בשלב אחר לגמרי, שאחרי החורבן בית המקדש הראשון והשני והגלויות שהתגלו, אנחנו נמצאים במצב שאנחנו נמצאים לפני בניית הבית המקדש השלישי, שללא ספק עומד להיבנות, השאלה היא רק עד כמה אנחנו יכולים לתת כאן תמיכה ויגיעה שלנו. עד כמה שאנחנו כאן יכולים לסייע לעניין הזה על ידי נטייה רצונית נכונה, טובה, בחיבור, בנטייה לאהבה הדדית, "מאהבת הבריות לאהבת ה'.", ולא על ידי הצרות שגם מסוגלות להביא אותנו, אבל בדרך ארוכה לאותו המצב התקין.

תמשיכו לקרוא את חלק הזה הוא מאוד מיוחד ומאוד מרגש. אם אפשר לקרוא מההתחלה.

קריין: נקרא שוב מההתחלה.

"היה תנאי מותנה מתחילת קבלת התורה. אולם אחר כך מעת עשיית העגל נתפרדה החבילה, כי נעשה מלחמות, ובני לוי הרגו בדבר ה' ג' אלפי איש,"

מה זאת אומרת שנתפרדה החבילה ונעשו מלחמות? כי הרצון לקבל התגלה אחרי שהתחייבו לעבוד על אהבה וחיבור ב"מעמד הר סיני" מה שנקרא, הרוחני, לא גיאוגרפי והיסטורי, אלא הפנימי רוחני, שאני מתחייב לקבל את כל הכוחות הנדרשים לתיקון שלי בחיבור עם האחרים, ואני משתדל בכל כוחי לדאוג לחיבור הדדי, שהחיבור הזה נקרא שאנחנו בונים את בית המקדש, כלי שבינינו יתגלה הבורא, והם לא החזיקו את ההתחייבות הזאת ו"נתפרדה החבילה", כמו שהוא כותב. אמנם היו שומרים ושוטרים כבני לוי, כמו שהוא אומר, אבל בכל זאת השנאה התגלתה בעם ישראל, ובהתגלות השנאה התחילו להתגלות כלים כשבורים יותר ויותר, והמצב התחיל להידרדר.

מרגע שנבנה בית המקדש הראשון התחילה בעצם הירידה באותה הקבוצה שנקראת "עם ישראל", בחיבור ביניהם התחיל להתגלות רצון לקבל יותר ויותר גדול, ולא הצליחו משלב לשלב, מה שנקרא "מדור לדור", לעצור את ההידרדרות. עד שהידרדרו למצב של גלות בבל.

"ואחר כך התלונות על משה ואהרן והמרגלים, וכמובן שכל אלה לא הוסיפו אהבה ואחדות – ואחר כך בביאת הארץ גם כן לא שקטה זאת, ולפיכך לא היה אפילו מקום לרצות ממי שיקיים המצווה העיקרית הזאת." "ואהבת לרעך כמוך" "אולם כדי שלא תשכח התורה מישראל, התחילו לעסוק בשאר מצוות אף על פי שהניחו את העיקר, כי לא היה להם עצה אחרת."

יש עוד עניין לקיים בצורה גשמית כל מיני מצבים שיכולים להביא אותנו להתפעלות, להתרגשות פנימית, לקרב בינינו, כדבר הקודם כביכול לקיום המצוות בצורה רוחנית, ואמרו ש"זה מספיק לנו", ועקב זה התחילו המלחמות בעם ישראל. היו פרושים, צדוקים למיניהם, כל מיני קבוצות, כתות שקמו, וכולם כולם בעצם נלחמו רק באלו שבימינו נקראים "מקובלים", שמבינים ש"ואהבת לרעך כמוך" זו הדרך ל"ואהבת את ה' א-לוהיך", שזו הפסגה והמטרה של כל ההתפתחות האנושית.

ואולי על זה כיוונו חז"ל שהקשו על חורבן בית שני, שלא היה שם עבודה זרה והיה בקיאים בתורה, ומפני מה חרב, ואמרו בשביל שנאת חינם. יכול להיות שהכוונה על שלא יכלו לעסוק בעיקר בניין התורה שהוא "ואהבת לרעך כמוך.""

(בעל הסולם. אגרת ס('

נחרב הבית השני מחוסר אהבת אחים, מחוסר "ואהבת לרעך כמוך", ובעצם שם נשבר העניין. אפשר להגיד שהבית הראשון נשבר מזה שלא יכלו לעמוד על "ואהבת את ה' א‑לוהיך". הבית השני נחרב מחוסר היסוד של "ואהבת את ה' א-לוהיך" ל"ואהבת לרעך כמוך". זאת אומרת, אנחנו נמצאים כאן היום אחרי שני החורבנות הללו בחורבן השלם ממש, אפשר כך להגיד על החורבן. גם אין לנו אהבת הזולת וגם אין לנו אהבת ה', ששני הדברים האלה הם קיימים זה בתוך זה. ודאי שלא עוזר לנו שאנחנו מקיימים כל מיני פעולות חיצוניות, היינו לא בלב, אלא כל מיני דברים שכתובים ב"שולחן ערוך", כל מיני מצבים שכתובים ב"שולחן ערוך". חס ושלום, אנחנו לא מתנגדים לזה, אלא אנחנו אומרים שהדברים האלה לגמרי לגמרי לא מספיקים לתיקון טבע האדם, לתיקון הנשמה שאותה אנחנו צריכים לתקן.

שאלה: האם יש קשר בין זמן גאולת ישראל לבין מיקומו הגיאוגרפי?

כמו שאנחנו לומדים בתפיסת המציאות, אין גיאוגרפיה, אין היסטוריה, אין העולם הזה, הכול מדומה. אנחנו קיימים רק כרצונות שמתקרבים או מתרחקים זה מזה, עד שאנחנו מגיעים [לתיקון] על ידי מאמצים ברצונות שלנו, בכוונות שלנו בלבד. כל המערכת היא מערכת רצונות וכוונות, ולא מה שנדמה לנו שאנחנו קיימים באיזה עולם, לכן הוא נקרא "עולם מדומה". וכל התיקון שלנו הוא רק על ידי תיקון הרצון עם הכוונה.

כמו שאנחנו לומדים בפרצופים. יש לך רצון שנקרא "גוף הפרצוף". יש לך כוונה שזה נקרא "ראש הפרצוף". ואנחנו צריכים על ידי כוונה דעל מנת להשפיע לקיים את כל הרצונות שנמצאים בגוף הפרצוף שיהיו בלהשפיע על מנת להשפיע או בלקבל על מנת להשפיע. זה מה שקורה בעולם.

וכל הדברים שאנחנו רואים שהם דומם, צומח, חי, מדבר גשמיים, הכול רק נדמה לנו, כמו שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, זה נקרא "העולם המדומה". למדנו את זה הרבה בתפיסת המציאות. וודאי שכמה שלומדים זה עדיין לא מובן כל עוד לא נרגיש את זה. בואו נשתדל להרגיש את היחסים בינינו בדרגת הרצון והכוונה בלבד.

שאלה: ביחס שלי כלפי העשירייה, כלפי החברים, אני מניע או שולח את אותן מאות רקטות?

ללא ספק שזה כך, שאנחנו אשמים בכל הצרות, ודאי שכולל את אותן הצרות שנופלות עלינו בצורה אישית, בצורה קבוצתית, או על כל העם. וודאי שאנחנו אשמים באותן הצרות שפוקדות את כל העולם, את כל האנושות, את כל הנשמות.

אם לפי ההתפתחות הכללית שלנו האור מאיר מלמעלה על הכלים השבורים, שהוא שבר בכוונה כדי להקים אותם מהשבירה, כדי שהם ירגישו את הבורא ביניהם, אם אותו האור שמגלה את עצמו כלפי הכלים צריך לגלות את עצמו כלפי הכלים כבר בעצמה מיוחדת, שהכלי יתעורר לאור, שהכלי ירגיש את האור, שהכלי ירצה להיות כמו האור, אז אם אנחנו עדיין לא מוכנים לזה, זאת הבעיה שלנו. זאת בעיה דווקא בקבוצה הזאת שנקראת עם ישראל.

ולכן כל יתר הקבוצות, כל יתר העמים פונים אלינו ובכוונה נכונה, "למה אתם לא עושים את מה שמוטל עליכם לעשות? אתם צריכים לגלות את שיטת התיקון, שיטת החיבור, קחו אותנו בבקשה". כמו שכתוב בנבואת ישעיהו "ויקחום עמים.."⁶, שכל העמים לוקחים את עם ישראל על כתפיהם ומעלים אותו להר ה'.

זאת אומרת, דווקא הם מוכנים לזה. והצרות שפוקדות אותם, זה הכול בגלל הרשלנות שלנו. ולכן עלינו להתחזק, לקבל ערבות בינינו ולבצע את הפעולה. ואם נראה לנו שאנחנו עוד לא מוכנים, שזה עוד רחוק, איך אנחנו יכולים לבצע את זה? זה לא חשוב, זה רק נראה לנו. אם זה מגיע אלינו סימן שאנחנו כן יכולים.

שאלה: מה קודם למה, ארץ ישראל השלימה או בית המקדש? ומי צריך להגיע לזה ראשון, האם האח"פ צריכים להגיע לדרגה של בית מקדש או רק בני ברוך?

אנחנו צריכים לראות את עצמנו, קבוצת "בני ברוך", כקבוצה שמסבירה לכל העולם, קודם לעם ישראל ואחר כך לכל העולם את המצב הנוכחי. למה אנחנו מרגישים את עצמנו בשבירה, למה כל העולם מרגיש את עצמו בשבירה, למה אנחנו מתקרבים לכל מיני צרות ובעיות. ואת כל זה אנחנו צריכים בהחלט לגלות בעצמנו, להראות את זה ולהסביר את זה לכל עם ישראל, ואחר כך לכל אומות העולם. זה נקרא "להיות אור לגוים".

אבל קבוצת "בני ברוך", אני רואה אותה כמחויבת לפעולה הזאת. ולכן ודאי שיש כאן גילוי הרע, צרות, בעיות, ויחס שלילי אלינו. אנחנו צריכים להבין שזה צער גידול בנים, אין מה לעשות, אלא שחייבים בכל זאת להמשיך ולגלות לכולם מהו התיקון שחייבים לבצע. שהתיקון הוא לאו דווקא בפעולות גשמיות שנקראות בעם "מצוות", אלא גם ועוד יותר בקיום הכוונות והרצונות שלנו. שזה נקרא "תורה פנימית", "עבודה פנימית", "פנימיות התורה", "תורת אמת", שאותה אנחנו צריכים לקיים.

קריין: קטע מספר 6, מתוך בעל הסולם, מאמרי שמעתי, שמעתי קצ"ט, "לכל איש ישראל".

"לכל איש ישראל יש נקודה פנימית שבלב, שהיא בחינת אמונה פשוטה. והיא מירושת אבותינו, שעמדו על הר סיני. רק שמכסים עליה הרבה קליפות. וצריכים להסיר כל הקליפות. והיסוד שלו, יהיה נקרא, שהוא בבחינת אמונה בלבד, בלי שום תמיכות וסיועות מהצד."

(בעל הסולם. שמעתי. קצ"ט. "לכל איש ישראל")

לכל אחד שהוא מרגיש את עצמו "ישר א-ל", שיש לו נטייה לגלות את מהות הבריאה, בשביל מה אני חי, למה אני חי, מה קורה עם העולם? השאלה הזאת יותר ויותר מתעוררת בכולם, רק עדיין הנטייה הזאת לגילוי האמת היא עטופה בכל מיני שקרים, וכך זה בכולם.

לכן כמו שכתוב "אלף נכנסים לחדר אחד יוצא להוראה"⁷. שלא בפעם אחת, לא בבת אחת אנחנו יכולים להגיע לזה, אלא בהדרגה, בהדרגה. אמנם אנחנו נמצאים כמו שבעל הסולם קובע בדור האחרון, אבל הדור האחרון יכול להיות שכולל בתוכו כמה דורות גשמיים.

ולכן אנחנו צריכים להתייחס בסבלנות לכל מה שקורה איתנו. עלינו לבצע כשרשרת בכל הדורות את היעוד שלנו. כמה שאנחנו מסוגלים בעצמינו להתקשר לבורא בחיבור בינינו, וכמה שאנחנו מסוגלים מהבורא להעביר אור לכל העולם בשיטת החיבור, ואחר כך במילוי.

זאת בעצם העבודה שלנו שנקראת "ישר-אל", ישראל. וכמה שנעורר בזה את העולם, נקרב לבורא את עצמינו ואת כל באי העולם, זה בעצם היעוד שלנו, זה התפקיד שלנו, ואנחנו צריכים לשמוח בזה שהוא נתן לנו את זה. ולמרות שזאת עבודה קשה, אבל זאת עבודה רוחנית, עבודת השם. ולכן לא נעזוב את זה, אלא נקיים בכל כוחנו. ומיום ליום נראה שבהחלט חוץ מהעבודה הזאת אין בעולם הזה יותר מה לעשות. רק לסיים את העבודה הזאת ולעלות את כל העולם לדרגת הבורא.

שאלה: ביום העצמאות אנחנו חוגגים עצמאות מדינית, יש לנו כבר שבעים ואחת שנה מדינה עצמאית, משגשגת. אז איזו עצמאות בדיוק חסרה לנו?

אני לא רואה שיש לנו עצמאות. אנחנו לא עצמאים, לא בצורה רוחנית ודאי, ולא בצורה גשמית. בצורה רוחנית אנחנו יכולים להיות עצמאים אך ורק אם יש לנו כוח, עוצמה, להתמודד עם הרצון לקבל שלנו. הרצון לקבל שלנו הוא נמצא ביד השם, והבורא מגלה אותו, וודאי שאנחנו בזה לא יכולים להיות עצמאים. אלא העצמאות שלנו מהרצון לקבל תלויה לגמרי בחיבור שלנו עם הבורא.

אז עד כמה שאני קשור אליו בהשתתפות, בדבקות, בלהיות מחובר ממש בגוף כזה שהוא ממלא אותי, ובזה אני נמצא בעצמאות מהרצון לקבל שלי שרוצה לשלוט עלי, אבל בגלל שאני משייך את עצמי בהשתוות הצורה עם האור, אז אני עצמאי מהרצון לקבל האגואיסטי שלי ויכול להיות למעלה מעליו, ואפילו לנהל אותו. זאת העצמאות השלמה, המלאה.

בעצמאות הזאת יש לנו מהצמצום, אחר כך ימי עיבור, לידה, יניקה ועוד ועוד כל מיני מצבים. אז עצמאות רוחנית היא מובנת לנו. אבל עצמאות גשמית היא לא יכולה להיות אם אנחנו לא נמצאים בעצמאות רוחנית. אנחנו לא יכולים להגיד שאנחנו עצמאים, אנחנו תלויים בכל אומות העולם, לא ייתכן שאנחנו נקיים את עצמינו בלי קשר טוב עם אומות העולם. הבורא נותן לנו יכולת להתקיים, מפני שאנחנו הכלים האלו השבורים במיוחד שצריכים להביא תיקון לעצמינו ודרכינו לעולם. אבל זה הכול ביחס של אומות העולם השלילי כלפינו.

ולכן יוצא שאנחנו לא נזכה ליחס טוב, ולהיות במסגרת טובה בתוך העולם. אלא כל פעם זה מתגלה בכל מיני צורות כאלו, שפעם איזו מדינה ממדינות העולם מושיטה לנו יד, עזרה, תמיכה וכן הלאה, ולכן אנחנו קיימים. אבל זה הכול מפני שיש לנו תיקון לעתיד, תפקיד לעתיד. ואם אנחנו מזלזלים בו לגמרי, אז כמו שזכינו לעצמאות הזאת איך שהיא, אנחנו זכינו גם כן אם אפשר כך להגיד בגרשיים, "זכינו לשואה". שלא קיימנו את הערבות בינינו, והיעוד כלפי אומות העולם.

ולכן אנחנו רואים שמיום ליום אנחנו נמצאים בהתגברות האנטישמיות, היחס השלילי אלינו, ואנחנו בעצמינו אשמים בזה ודאי, ולא אף אחד אחר. לא הבורא רוצה שזה יקרה, הוא רוצה לקדם אותנו בקשר טוב, ולא אומות העולם, הם סובלים יותר מאיתנו בצורה הגשמית מכל המשבר הזה שאנחנו מגלים, בזלזול שלנו כלפי התיקון.

לכן עלינו להתאושש, להתעורר ולעשות עבודת הפצה כמה שיותר גדולה בעם ישראל קודם כל, אחר כך בין אומות העולם אם אפשר, עד כמה שאפשר. והעיקר זה בינינו, בחיבור בינינו. כי אנחנו בחיבור בינינו נעשה את אותה נקודת הקשר בינינו לבורא, שאז האור העליון יעבור דרכינו לכל אומות העולם.

שאלה: אם התפקיד שלנו הוא להיות משרתי העולם, להיות תלויים ומשועבדים לכל העולם, במה בדיוק מתבטאת העצמאות שלנו?

דווקא בזה מתבטאת העצמאות. בואו נקרא שוב את כל "כתבי בעל הסולם" על העניין הזה. אנחנו מחויבים כלפי כל העולם. בקיום הנכון של היעוד שלנו כלפי כל העולם אנחנו זוכים לעצמאות.

מהי העצמאות? לא שהם לוחצים עלינו שאנחנו נקיים אותם, אלא אנחנו, שנמצאים בינם ובין הבורא נעורר אותם ואת הבורא להתקשר דרכינו ולהיות ממש השרשרת הנפלאה הזאת שדרכה הבורא מתגלה בכל המציאות. והוא דווקא רוצה להתגלות בכל אותם הכלים הנמוכים האלה, שלא יכולים בעצמם לתקן את עצמם, אלא רק על ידינו.

זו העצמאות שלנו. העצמאות שלנו בזה שאנחנו מקיימים את כל שרשרת הקשר מהבורא דרכנו לכל הנבראים, ובהעלאת מ"ן מכל הנבראים דרכנו לבורא. וכך בצורה כזאת שהשרשרת הזאת, הקו הזה יתחיל לעבוד מראשו ועד סופו, בזה אנחנו מקיימים את העצמאות שלנו.

עצמאות זה לא נקרא שאנחנו בורחים מהאחריות שלנו, מהעבודה שלנו, מהמקום שלנו בשרשרת הזאת של הבורא, אנחנו כראש הפרצוף וכל האומות העולם כגוף הפרצוף. אנחנו לא רואים עצמאות בזה שאנחנו יוצאים בכלל מכל המערכת. לא. אלא העצמאות שלנו היא דווקא בזה שאנחנו מתפקדים כראש הפרצוף של כל הנשמה הכללית.

תלמיד: אז במקום להשתעבד לאגו אנחנו משתעבדים עכשיו לאנושות?

ודאי. גם לבורא, גם לאנושות ובזה אנחנו מקיימים את הייעוד שלנו, ובזה אנחנו נהיה עצמאים. זה התפקיד של עם ישראל, ישר א-ל, להעביר את כל האנושות לקשר עם הבורא.

תלמיד: במה מתבטאת עצמאות בתכונת ההשפעה?

שאנחנו משפיעים בזה גם לבורא וגם לאומות העולם ואנחנו כצינור בין שניהם.

שאלה: מתחילת השיעור למדנו שאברהם, יצחק ויעקב לימדו את עם ישראל, ואנחנו רואים שעם ישראל שוכח, מגיעים לערבות ושוכחים, מקבלים את התורה ושוכחים, ואפילו באחד הקטעים הוא כותב כדי שלא תשכח התורה מישראל ואז שוכחים את העיקר.

אנחנו באים לשיעור בוקר, מתיישבים, שוכחים למה באנו. יוצאים מהשיעור, שוכחים מה למדנו. מה זה הכוח הזה של השכחה? יש יום הזיכרון ואנחנו עושים כל מה שאפשר לא לשכוח, ושוכחים. איך זה משרת את מטרת הבריאה הכוח הזה שנקרא "שכחה"?

אני חושב שכדאי לנו בימים הקרובים ללמוד מה שכותב בעל הסולם על השכחה. יש לו על זה ממש [חומר], נבקש מהחבר שלנו שיביא לנו את הפסוקים האלו. שכחה זה תיקון גדול כי לולא השכחה היינו כל הזמן נמצאים בכלים הישנים. כך מתגלה כל פעם כלי חדש, ובכלי הזה אנחנו יכולים שוב ושוב לעשות תיקונים חדשים, ועל ידי זה אנחנו מגיעים לתיקון הכלי השלם.

לכן שכחה זה תיקון כמו שכל הדברים שמתגלים מלמעלה מאיתנו ובכלל בעולם זה תיקון. כל מה שמתגלה בעולם זה רק תיקונים, רק תיקונים שמתקיימים בכל מיני צורות כאלו ואחרות, שאנחנו מוכנים אליהן או לא. אבל הכול זה תיקון. אפילו שאנחנו עוברים את זה בצורה נוראית לפעמים, מלחמות, צרות, בעיות וכן הלאה, בכל זאת זה תיקון. לא רצוי בעיני הבורא ובעניינו, אבל זה תיקון.

אפילו שקיבלנו סקאדים, כל מיני טילים ובעיות וצרות, ונהרגו בני אדם וישבו במקלטים ובפחד, בכל זאת זה תיקון. למרות שהיינו יכולים ודאי לעבור את הדברים האלה בצורה קלה יפה פנימית והיינו מגיעים לדרגה אחרת לא כמו שעכשיו, אלא בהישג רוחני ולא בהפסד גשמי.

שאלה: מתוך ההסבר שלך עכשיו ברור שכל התהליך הזה הוא מחזורי, חוזר על עצמו. הגילוי של הרע כענף גשמי התחיל מהרגע של קבלת התורה, כך זה נראה, וכל הניסיונות של המנהיגים, המקובלים הם להקים כנגד גילוי הרע את הכלי שיהיה ראוי לגילוי האור. זו התמונה שמצטיירת עכשיו.

נכון.

תלמיד: גם בית המקדש הראשון, בית המקדש השני, זה רק ניסיונות של האנושות איכשהו לשמור על האיזון.

כן. מה שאמרת זה נכון. אם אתה לא שואל, אז מה שאמרת נכון.

תלמיד: הייתה לי שאלה.

הייתה לך שאלה וענית עליה בעצמך. ענית נכון.

שאלה: היום אמרת שכל העבודה שלנו היא בחיפוש חסרונות. אם נשווה בין השיעור של אתמול לבין השיעור של היום, אתמול ממש הורגש שכתוצאה מהאירועים שמתרחשים בישראל, בכל הקבוצה העולמית במשך כל השיעור היה חיסרון אחד, הייתה תחושת אחריות, הייתה יראה, וכביכול כולנו היינו בחוד החנית של ההתקפה כאחד כל הקבוצה, ואילו היום התחושה הזאת נעלמה ויש איזה מצב של שינה כללית כזאת.

אם כל העבודה שלנו היא בחיפוש חסרונות, האם אנחנו לבד יכולים ליצור כזה חיסרון מלאכותי דרך משחק או דרך תפילה, או שרק מלמטה אנחנו מקבלים את הסבל של העולם ועליו אנחנו יכולים להגיב בצורה כזאת או אחרת?

זה לא טוב אם אנחנו בעצמנו צריכים לעורר את עצמנו ולא יכולים. אנחנו כן מקבלים הזדמנות לעורר את עצמנו לפני שהבורא מעורר אותנו דרך כל מיני אירועים בלתי נעימים, ואנחנו צריכים לעורר את עצמנו. זה נקרא "אני מעורר את השחר"⁸. איך? אנחנו לא אחד אלא הרבה אנשים וכל אחד ואחד יכול לעורר את השני. בואו נעורר את עצמנו על ידי איזה גירויים. קנאה, תאווה, כבוד, בושה, הם יכולים לעורר אותנו.

להראות איפה החסרונות שבקשר בינינו. בקשר בינינו. לא צריכים שום דבר, רק הקשר בינינו. לגלות את חוסר הקשר בינינו ומיד לתקן, ועוד לגלות חוסר קשר בינינו ועוד פעם לתקן, ואז יוצא שבשמאל אנחנו מגלים את חוסר הקשר בינינו ובימין אנחנו מתקנים אותו, בשמאל חוסר קשר, בימין מתקנים אותו וכך נעשה מהר מאוד, כמו שאתה הולך על שתי רגליים והכול תלוי בך.

ואל תחכה ותגיד, אתמול הייתי במצב שהיה לי חיסרון והיה לי משהו והיום אין. אין? תעשה. אל תחכה שהוא יעשה לך את זה. הוא יכול לעשות את זה, אתה יודע על ידי מה, על ידי מכות, מחלות, בעיות כלכליות, בריאות, כל מה שאתה רוצה. בשביל מה לך לחכות לזה?

זה נקרא שאתה לא עובד בצורה נכונה, שאתה אתה לא הולך להרוויח את המצב הרוחני שלך. שאתה מסתפק בצורה הבהמית. טוב לי, אני נמצא באיזו נירוונה, טוב לי כך להיות וברוך ה' לא אכפת לי כלום, שלא יעשה שום דבר. זה לא נקרא שאתה נמשך לעבודה רוחנית, שאתה נמשך לחיבור עם הבורא.

אז אין מה להתלונן שאתמול היה כך והיום זה אחרת. ההיפך, היום זה מצב יותר מתקדם. לא נותנים לך התעוררות מלמעלה על ידי איזה חיסרון, רוצים שאתה תייצב את החיסרון הזה לבד.

שאלה: לגבי גילוי השבירה, גילוי הכלים השבורים, האם בתהליך שאנחנו עוברים זה הכרחי שכל הזמן יתגלו כלים שבורים?

ודאי. אלא איך יתגלה בכלל משהו? מה יש במציאות חוץ מכלי שבור? כלום. אבל אם אני מגלה אותו במגמה שלי, שאני רוצה לגלות, אז זה משהו אחר לגמרי. אני הולך עכשיו לגלות עם החבר שלי האהוב שאני אוהב אותו, שאני מחבק אותו, שאני מסתכל עליו וממש מגלה עכשיו יחס טוב בינינו.

כמו אותו חבר ששאל קודם, "הכול טוב, יפה. היום אני לא יודע מה לעשות, מה חסר?". תגלה חוסר, תגלה שחסר לכם חיבור. ואם אתה תגלה אותו, זה נקרא "אני מעורר את השחר".^. ותגלה את החוסר עד כדי כך, כמו תלמידי רבי שמעון שרוצים להרוג זה את זה ואז הם יכולים גם לתקן את המצב. כל האומנות ברוחניות, זה לגלות את הרע בעצמנו. ואחר כך לבקש תיקון לטוב, זה כבר לא בעיה. אלא לגלות בעצמנו את הרע.

נגיד עכשיו אנחנו יושבים, הכול ברוך ה' בסדר, אין טילים, הכול נרגע, אפשר ללכת הביתה לישון. המורה מופיע במסך, אני יכול לכבות אותו או להקטין קצת את הווליום שככה יזמזם לי פחות באוזן. ועוד כל מיני דברים, החברים לא מסתכלים עלי היום, גם אני לא מסתכל עליהם, אז נעשה הפסקה קצת לנוח.

זו הבעיה, בזה אנחנו כבר מזמינים בעיות וצרות, כבר, רק ברשלנות הזאת. כי כל רגע אתה חייב להיות או בבקשה כלפי הבורא או בהודיה מהבורא אליך, אין דבר באמצע. אין מצב שלא שייך או לעליה או לירידה, אין כזה מצב ברוחניות. אם זה קורה, זה בגלל שהתנתקת מהדרך ואז אתה מעורר בזה מכות, כי המנוע בכל זאת מסתובב.

במקום לסובב את הגלגל ולהתקדם למטרת הבריאה, אתה עוזב את הגלגל, ואז הוא מתחיל להתגלגל בעצמו. אמנם בקצב יותר איטי, אבל הוא מתחיל ממש לעבור עליך כמו מכבש. וכבר עולה עליך ומתחיל ממש ללחוץ וליישר אותך, כך שאתה תהיה ממש מיושר על פני האדמה. לכן אסור לנו להירגע, אלא לחפש ולחפש כמו אותו זקן, איפה עוד יש חסרונות שאני יכול לתקן אותם, חסרונות בחוסר קשר בינינו בלבד.

שאלה: שאלה על הצורה שבה כלים שבורים מתגלים. אנחנו אמורים לחפש אותם בחוסר הקשר בינינו. ואם אנחנו לא עושים את זה, אז אותם הכלים השבורים הופכים להיות לצרות, מכות, מלחמות, אנטישמיות, מה שאנחנו רואים בעולם.

כן. כי אתה לא מביא להם אור חסדים, אז הם מתגלים ככלים שבורים. כשאין בהם אור החסדים, אתה מגלה אותם ממש כמו קליפות. והם מתחילים ללחוץ עליך ולהביא לך כל מיני בעיות, צרות, גם בגשמיות וגם ברוחניות. ברוחניות אתה עוד לא מרגיש מה שאתה גורם, אבל בגשמיות לפחות תרגיש.

תלמיד: אז מצד הבורא כלפינו רק זה מגיע, כלים שבורים. לא אמורה להיות לי ציפייה שמשהו אחר מגיע ממנו, חוץ מגילוי הכלים השבורים.

כי הוא שבר את הכלי דאדם הראשון וזה מה שיש לנו לתקן. וחוץ מעבודת התיקון הזו, בכלל לא מתגלה שום דבר.

תלמיד: מה בידיים שלי לעשות כלפי השבירה שאני מגלה בייני לבין החבר?

לגלות את השבירה. אם אפשר לגלות אותה מראש עוד לפני שהיא מתגלה מלמעלה, זה נקרא "אני מעורר את השחר" ולבקש תיקון עליו, זה הכול. וכך כל פעם בכל מצב ומצב, רק על זה כל הזמן לעשות.

תלמיד: ללכת כמו זקן, זה נקרא שאני מחפש את גילוי הרע?

כן, הרע שבינך לבין החבר. כמו שאתה יושב ליד דודי ואתה רוצה להיות איתו חבר, אז תרצה להיות איתו חבר בדרגה עוד יותר גבוהה. זאת אומרת, עוד יותר מחוברת, קרובה, שאתם ממש מרגישים שבחלק המשותף ביניכם אתם רוצים לגלות את הבורא.

יש אתה ויש דודי, יושבים יחד, עוזרים זה לזה, יפה, טוב. עכשיו אתם רוצים לבנות משהו שלא יהיה שלך ולא יהיה שלו, אלא יהיה משותף ביניכם. אז החלק המשותף ביניכם, בשביל מה אתם רוצים אותו? שם כל אחד מבטל את עצמו כדי להתחבר לזולת, אז אתם בונים כלי דהשפעה הדדי, כל אחד עוזר לשני. תראה איך אני עושה, איך אתה עושה, בוא נעשה יחד וכן הלאה.

אתם בונים יחד את הכלי הזה. זה כלי חדש, לא שייך לך ולא שייך לו, הוא נמצא למעלה מהאגו שלך ושלו, זה כבר הכלי הרוחני שנמצא למעלה מהרצון לקבל. ומה אתם רוצים? אתם רוצים את הכלי הזה לשייך לבורא, שהוא ניטראלי מכל אחד מכם. ואתם עוזרים זה לזה שהחבר יתנתק מעצמו, כל אחד כלפי השני ואז הבורא עוזר לכם. אתם תפנו אליו שיעזור לכם לבנות כזה כלי משותף ושימלא אותו. ואז אתם תרגישו איך הוא ממלא את החיסרון שלכם המשותף, שמנותק מכם בעצם כבר, וזו תהיה הנשמה שלכם. הנשמה לא נמצאת באף אחד, רק בינינו או מעלינו. וכך אתם בונים את הכלי. תראה עד כמה זה קרוב, "קרוב אליך הדבר".

תלמיד: ברור, אבל איפה נכנס פה לחפש את הרע?

אל תחפש את הרע, כל הזמן תחפש את הטוב ואל תחפש את הרע. החיסרון שאתה צריך לגלות זה חיסרון, אבל זה לא רע. אתה מחפש חיסרון איך להיות למעלה מהרע שלי שאני לא רוצה להתחבר עם החבר, איך להיות טוב ולהתחבר אליו ולבורא.

תלמיד: וגילוי הכלי השבור בינינו זו תוצאה מחיפוש הטוב?

אני לא צריך לגלות את הכלי השבור. אני בנטייה לגלות את הכלי הרוחני. איפה שאתה נמצא עם המחשבות שלך, שם אתה נמצא. בשביל מה לך לחפש את הרע, לחפש את השבירה? זה יתגלה. אתה תחפש את המצב הטוב, איפה אני יוצא מעצמי וגם החבר יוצא מעצמו ואנחנו בונים כלי משותף. זה מה שאנחנו צריכים, בינינו שהוא יתגלה.

שאלה: מה שהחברים מתארים, זה קורה בכל הקבוצות, בכל העשיריות. אנחנו במצב שאנחנו מגלים שאנחנו חברים, הכול טוב, יש אהבה בין החברים. אנחנו עושים הפצה, פגישות ואין רע. מה חסר?

אז נלך לישון. בשביל מה אתה קם בלילה? אנחנו צריכים להבין שאם בדרגה הגשמית כביכול הכול טוב, זה זמני. אם אני אעזוב את העניין הזה ולא אתקן אותו בצורה רוחנית, לא גשמית, למרות שבגשמיות אין לי כאן מה לתקן כאילו, הכול טוב ויפה. ברוחניות חסרה כאן אהבה, לא כמו שאתה אומר שישנה אהבה בין החברים, חסר חיבור, חסר גילוי הבורא. זה הסימן שאין חיבור. אם ישנו חיבור בין החלקים השבורים, אז בהם מתגלה הבורא, בעוצמת הכלי השבור ובעוצמת הכלי שתיקן את עצמו.

זאת אומרת, כלי שבור מביא עביות, כלי מתוקן מביא מסך על פני העביות. ואז הרצון לקבל שמצויד במסך, נותן לנו את התנאי שבו יכול להתגלות האור העליון או הבורא. זה מה שאנחנו צריכים לעשות. אל תגיד שאנחנו כולנו אוהבים זה את זה, כולנו נמצאים בהתקשרות זה בזה. אני לא רואה את זה. אני רואה שיש כאן מלא אי הבנות, ריחוק. אנשים לא רוצים להתחבר, אנשים במשך היום לא חושבים זה על זה. הם לא מצטערים שאין להם לב אחד, מוח אחד, רצון אחד. אל תשלה את עצמך.

מה פתאום שאתה מסתפק במה שיש לך? אם אתה מסתפק, אז לך לפנסיה וגמרנו. אני לא רואה שום דבר טוב במצב שלנו. אני רואה שהעולם סובל, זה סימן שאנחנו לא בסדר. אני רואה שאנחנו לא מגלים את הבורא, אני לא מרגיש שהוא מתגלה בינינו ונהנה מאיתנו. אז איך להיות רגוע מהמצב? מה אתה מספר לנו, מה אתה מרגיע אותנו?

תלמיד: אם אני מדבר עם כל החברים אני רואה שזאת הפעם הראשונה שאנחנו במצב שיש טעמים לעשירייה, אני נהנה מהחברים. אני רואה שהחברים גדולים, ענקים. ואולי זה לא חיבור, ואני רוצה להיות במצב שאתה מתאר. אבל איך, אם כל הזמן משתדלים להיות ב"אין עוד מלבדו", להצדיק את החברים, לעשות מה שרב"ש אומר, איך במצב כזה יש רע?

אני אשאל אותך כך, האם אתה לא מרגיש עכשיו שיש לך יכולת להוסיף נטייה לחברים? להוסיף השתוקקות אליהם, להוסיף חיסרון להיות יותר מחובר אליהם, יותר דבוק אליהם. ובמגמה הזאת שאני מתקרב אליהם.

נניח שהייתי ביניהם במרחק מסוים, עכשיו אני מתקרב אליהם, אז במידה שאני מתקרב, אני משאיר מקום. הייתי במצב A, ואני מקרב את עצמי למצב B. הפער בין A ל-B, זה המרחק שבו אני נותן לבורא להתגלות. אני עושה את זה? אני יכול לעשות את זה עכשיו? אני חייב לעשות. אני נותן לו יכולת להתגלות, כי אני מבטל את הרצון לקבל שלי. אני מחבר את עצמי יותר לחבר, עוד קצת ועוד קצת. וכך במאמץ הדדי אנחנו מפנים מקום לגילוי שלו, שיתגלה בינינו, בתוכנו. וכך כל אחד כלפי החבר. וזו עבודה פנימית, זה בהרגשה ולא בשום דבר אחר. ואל תגיד שהכול בסדר גמור. מה זה בסדר? הבורא מגולה? לא, הטוב ומיטיב לא מגולה בינינו. אנחנו מרגישים את עצמנו שאנחנו קרובים זה לזה, שהגענו שוב למבנה של אדם הראשון? לא.

תלמיד: צריכים לעבוד.

עכשיו אתה אומר שצריכים לעבוד, שלא צריכים להירגע. יפה. אתה לא רוצה לעורר את עצמך. אתה לא רוצה לעשות מאמץ בלהתקרב לחברים, אתה לא מרגיש חיסרון. זה נכון, אני מבין אותך, זה נכון. איך אתה תגלה את החיסרון אפילו אם אתה לא מרגיש חיסרון? זה כל העניין.

אם אתה לא תגלה היום, הבורא יגלה לך את זה או היום אחר כך או מחר, וזה יהיה כבר על ידי מכות. ואם אתה תתחיל לגלות חסרונות בינך לחברים, ואתה יותר ויותר רוצה להתקרב אליהם למרות שאין לך בזה שום צורך, אבל אתה רוצה להתקדם אליהם ולהתגבר על עצמך, על האי האכפתיות שלך ועל האנוכיות שלך ועל הכול, אתה רוצה להתקרב אליהם, אם אתה מתקרב, אתה זוכה לגילוי. ואם אתה לא מתקרב, כי אין לך מזה שום התעוררות, לא דוקר אותך מאחורה שום דבר, [אין לך] דרבון, אז אתה לא מתקרב, אז אתה מזלזל בעבודה שלו. אז יבואו אליך צרות. זה כל העניין, או שאתה מגלה את השחר או שהחושך יתגלה אליך בצורה לא נעימה.

ואנחנו לומדים לסדר את היום, זאת אומרת ללמוד אותו, איך אנחנו לא מגלים יותר צרות במצב שלנו, בהיסטוריה שלנו, שלא יתגלו. לא כמו ביום השואה ולא כמו ביום הזיכרון לחללי ישראל, בשביל זה אנחנו צריכים לעורר את השחר ולא לחכות עד שיבואו מלחמות, עד שיבואו בעיות, עד שיבואו טילים. הבורא רק מזכיר לנו את המצב שלנו, את תפקיד שלנו.

שאלה: מתקופת הבחירות, קצת לפני ואפילו עכשיו עם מה שהיה בדרום, אם לפני זה היינו אומרים שכשיש צרות אנחנו מרגישים שיש חיבור בעם ופתאום מוכנים לעזור אחד לשני, בשבועות האחרונים זה כאילו תפס כיוון אחר לגמרי, שיותר ויותר מורגש איך חלק ממש שונא חלק אחר ואפילו לא אכפת להם, רוצים להתנתק ממש אחד מהשני.

אנחנו צריכים לצעוק יותר, אנחנו צריכים לעורר את העניין יותר, צריכים לדבר בכל מקום, צריכים למצוא בתוך העם אנשים שמבינים אותנו במקצת כמו אותו מזרחן ד"ר גיא בכור ועוד אנשים כמוהו מהאקדמיה, מכל שכבות העם, שהם מבינים אותנו, שאם אנחנו לא נעבוד על החיבור בינינו אז הצרות יתגברו והאנטישמיות תתגבר בצורה כזאת שלא נוכל לסבול אותה. הבורא ישיג אותך בכל מקום שלא יהיה, אפילו בבית שלך לא תוכל להרגיש את עצמך בביטחון. אני מדבר על המצב הגשמי שלנו, המצב הגופני, הבהמי, אני כבר לא מדבר על המצב הנפשי שלנו, על הנשמה שלנו שאנחנו חייבים לתקן.

אנחנו צריכים להסביר את זה לעם יותר ויותר. ותצטרפו לעניין ההפצה, זה העיקר בזמננו. אנחנו רואים לפי איך שמתרחשים הדברים ולפי איך שאנחנו לומדים מהמקובלים שחייבים אנחנו להגיע להסברה הנכונה, שבכל זאת יבינו וירגישו. ובואו לפחות נעשה מה שמוטל עלינו. לא אכפת לי שומעים או לא שומעים, אני צורח. זהו. בואו נלמד יותר נכון איך לגשת לעם. שומע? כן. לא שומע? לא. אנחנו ממשיכים. נניח שחס ושלום יש לי במשפחה ילדים שלא רוצים לשמוע, אז ההורים עוזבים אותם? זורקים אותם לים? מה עושים? אי אפשר לעזוב אותם, זה בכל זאת שלך, אתה חייב. הבורא נתן לך אותם, אתה חייב לעבוד, [אם לא] זה קודם כל זלזול במשימה שקיבלת מהבורא.

שאלה: אמרת עכשיו שאנחנו בעצם היינו יכולים למנוע טילים בדרום. וזה ברור שאנחנו לא עושים את עבודה שלנו מספיק. עוד מעט יהיה יום הניצחון, 9 במאי שכל הרוסים בעצם חגגו את זה. האם יכולנו גם למנוע את מלחמת עולם השנייה? ואם כן, האם הקבוצה של בעל הסולם יכלה למנוע את מלחמת עולם השנייה?

ודאי שכן. בעל הסולם כותב על זה, מה אתה שואל אותי אם כתוב על זה ממש בצורה ברורה. ודאי שכן. כל צרות העולם באות בעקבות הרשלנות שלנו. אתה צריך לקרוא יותר את המקורות. אין דבר כזה שמשהו בא לעולם [סתם], אלא אין צרות באות לעולם אלא בעקבות בני ישראל שהם מתרשלים בתפקידם.

שאלה: בדרך כלל בזמני מלחמה מתחברים יותר בצורה טבעית, ודווקא בסבב המלחמה האחרון הורגש שאין ליכוד טבעי בעם, אין חיבור בשעת צרה. השאלה היא איך לדבר אל העם בלי להפחיד אותו?

לא להפחיד אותו, זה כל האומנות שאנחנו יכולים להשיג. נקווה שאנחנו נעשה הרבה ישיבות ודיונים על זה, ונשתדל להציג קו חדש בהסברה שלנו לעם ישראל. לא יודע, גם בעל הסולם לא הצליח, אמנם זה לא עוצר אותי, ואני מוכן להמשיך ולעשות כל מה שרק אפשר. אי אפשר לעזוב את הדברים. הבורא נותן לנו את התנאים האלה, כמו שכלפי בעל הסולם אני יכול להגיד. הוא לא עצר הוא המשיך, רק אסרו עליו להדפיס את החוברות שלו "מתן תורה", ו"ערבות", אז אין ברירה אסרו עליו להדפיס עיתון, זה [מצב] של אין ברירה. עלינו אף אחד לא אוסר, לא עוצרים אותנו. נעשה מה שמוטל בכל דבר ודבר.

צריכים לחשוב באיזו עוד צורה אפשר לגשת לעם ובאיזו עוד צורה אפשר בכל זאת להסביר לו שהדברים שבהם אנחנו נמצאים, נדמה לנו שאנחנו דוחים אותם, זה לא שדוחים, בפעם הבאה זה יחזור בצורה יותר גרועה. עכשיו נפלו על ישראל 500-600 רקטות? וסך הכול אנחנו רואים בזה שכאילו הבורא מפחיד אותנו, עושה לנו. אבל זה יכול להיות בצורה רצינית יותר, אנחנו צריכים להבין שלשונאים שלנו יש המון כוחות, ולעשות לנו צרות הם יכולים בכל העולם, ואנחנו עם קטן, מדינה קטנה, שיכולים לסגור אותנו ומה אז? מה זה יכולים, לבורא לא חסרים אמצעים. לא הם יכולים אלא הבורא דרכם.

ולכן בכל זאת אין לנו ברירה, אנחנו חייבים לחפש דרכי תיקון. והתיקון הוא בזה שאנחנו מתחברים בינינו. דרך החיבור בינינו האור, אפילו הקטן, מופיע בכל העולם. בואו ננסה, בואו נעשה דברים כאלה. בוא נעשה חודש ימים ממש שביתת נשק בתוך עם ישראל. לא נקלל זה את זה ונשתדל לא לשנוא זה את זה, להיות יותר קרובים זה לזה. בצורה הגשמית, בלי שום קשר אפילו לבורא ולהגיע לדבקות בו, כמו שהעמך מבין את זה, שאהבת ישראל שומרת עלינו. בואו נעשה ככה, נשתדל להיות באהבת ישראל.

כמו שאבא ואימא אומרים לילדים, "תהיו ילדים טובים, תפסיקו לריב, תהיו בחברות, תשחקו ביניכם יפה", בוא אנחנו כך נפנה לעם. בוא נהיה כאלו, חודש ימים. בואו נראה מה קורה. בואו נראה. קודם כל אתם תראו עד כמה שאחר כך זה יהיה קל יותר להמשיך, כי השגרה הזאת, ההרגל נעשה טבע שני. זה דבר ראשון.

דבר שני, בואו נראה את זה במו עינינו עד כמה שזה ישפיע ביחס של העולם אלינו, על הבורסה שלנו, על הצבא שלנו, על ילדים שלנו, על מספר התאונות בדרכים, על מספר הגירושין, לא חשוב על מה, בואו נראה את הסטטיסטיקה משך חודש ימים, מה קורה עם עם ישראל כשהוא לא מגיע למריבה פנימית. זה אני חושב כדאי בכל מקרה להמשיך לעם ולעורר אותו לזה. בוא נעשה כזאת משימה.

תחשבו איך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו פונים לעם ישראל עם המשימה הזאת, שלא יהיו לנו יותר בעיות כמו יום השואה ויום הזיכרון, אלא רק חיבור ואהבה שישרו בעם הזה ודרכו לכל העולם.

להתראות לכם, כל טוב.

(סוף השיעור)

---

1. "וראיתי אני, שיש יתרון לחכמה מן הסכלות- כיתרון האור מן החשך" (קהלת ב', י"ג)↩

2. "ויהי-ערב ויהי-בקר, יום אחד" (בראשית א', ה')↩

3. משלי י', י"ב↩

4. "כי-עמך, מקור חיים; באורך, נראה-אור" (תהילים, ל"ו, י')↩

5. "איש את-רעהו, יעזרו" (ישעיהו, מ"א, ו')↩

6. "ולקחום עמים, והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה'" (ישעיהו י"ד)↩

7. "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה" (ויקרא רבה פרשה ב פסקה א: בנוהג שבעולם, אלף בני אדם נכנסין למקרא, יוצא מהן מאה. מאה למשנה, יוצאין מהן עשרה. עשרה לתלמוד, יוצא מהן אחד. הה"ד [הדא הוא דכתיב, וזה מה שכתוב] (קהלת ז') אדם אחד מאלף מצאתי)↩

8. "אעירה שחר. אני מעורר את השחר ואין השחר מעוררני" (תהילים נ"ז, ט' – רש"י).↩