שיעור הקבלה היומי26 יולי 2021(בוקר)
שיעור בוקר 26.07.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
הכניסה למדרגה הרוחנית – קטעים נבחרים מן המקורות
כמו שכבר קראנו, הכניסה לעבודה הרוחנית היא בעצם הפעולה הכי קשה כלפי האדם. ומה שמעניין ברוחניות, שכל פעולה לא חשוב איזו עד גמר התיקון היא מתחילה מכניסה. כי אנחנו כל פעם מבררים רצונות שבורים חדשים שמתגלים, ולכן הכניסה היא תמיד, תמיד. כל דבר שאני מתחיל, שמעוררים אותי, שאני מגלה בדרכי, זה תמיד כניסה. כי כל רגע ורגע כמו שכתוב, "יהיו בעיניך כחדשים".
ולכן זה לא שפעם אנחנו עוברים את הכניסה וכבר לא צריכים יותר ואנחנו נכנסים פנימה יותר. פנימה יותר זה גם כן לעבוד עוד פעם ועוד פעם על להיכנס למצבים חדשים, יותר מורכבים, יותר מתקדמים, אבל שגם הם נמצאים בכניסה. זאת אומרת, שעד גמר התיקון כשאנחנו עובדים כבר בפתח לגמור את התיקונים, אז גם במצב הזה שהוא סיום נגיד של כל המאמצים שלנו, כל התיקונים שלנו, גם שם אנחנו מגלים כניסה לעבודה רוחנית, גם שם מתגלות רשימות חדשות שאנחנו צריכים לתקן אותן.
ולכן זה מה שאנחנו צריכים להבין, שכל רגע, כל יום וכל פעם אנחנו מרגישים את עצמנו ששוב לא עשיתי כלום, שוב אני צריך להתחיל מחדש, וכאילו לא הצלחתי במצב הקודם במאומה, זה לא נכון, אנחנו תמיד מצליחים. והעובדה שכל פעם אנחנו מגלים את עצמנו כחדשים, במצבים חדשים. וזאת דווקא עובדה שאנחנו עברנו נכון את המצב הקודם.
ולכן העיקר בשבילנו זה רק לא להתייאש, ולהבין שכניסה לעבודה רוחנית היא עד גמר התיקון כל פעם בכניסה, בכניסה, בכניסה. אחר כך אנחנו נבין שלמרות שאנחנו כל פעם צריכים להיות בכניסה, אבל בכל זאת העבודה שלנו מתחלקת לשלבים של עיבור, יניקה, מוחין, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, על הבחנות יותר מקודם. אבל בעצם אפילו שההבחנות יותר מקודם, זה בכל זאת בעיבור, יניקה ומוחין, זה בכל זאת בנרנח"י.
ולכן לא להתייאש מזה שכל רגע כשאנחנו מתחילים איזה קטע חדש בדרך, אנחנו מרגישים את עצמנו כאילו לא התחלנו. ועוד יותר משלא התחלנו, שלא היינו במה שאנחנו עכשיו, וכביכול שהעבודה הקודמת שלנו היא רק עוזרת לנו להבין עד כמה אנחנו לא מוכנים, לא ראויים לעבודה הרוחנית, שמה אני עושה כאן כביכול, זה לא בשבילי. אבל יותר ויותר כל פעם אני מרגיש שהחברים הם ככה עוקפים אותי, רצים קדימה ואני דווקא לא איתם, אני מפגר. זה גם כן סימנים של התקדמות.
זאת אומרת, יש כאן הרבה דברים שאנחנו צריכים למיין אותם נכון כל פעם יותר ויותר ולקבל אותם, כי הם הבחנות רוחניות אמיתיות. וזה הכול כדי שאדם יגיע למצבים שחשובה בשבילו העבודה, היגיעה, ולא התוצאות. חוץ מלתת יגיעה אין שום תוצאות, רק על זה. זה הפוך ממה שאנחנו רגילים, כי העולם שלנו בנוי בכוח האגו שלנו, בכוח אגואיסטי.
אז אם אנחנו מסדרים את עצמנו נכון כלפי הבחנות רוחניות, עבודה רוחנית, מטרה רוחנית, אז זה לא מוריד אותנו, לא מפיל אותנו שאנחנו לא רואים כמה שאנחנו מתקדמים אלא ההיפך, דווקא דברים כאלה שאני רואה בשבילי זה רק סימן הפוך, שאני כן מתקדם.
אם אני רואה שהחברים יותר חכמים, יותר מוצלחים ממני, אני שמח, ואם לא שמח אז יש לי מה לתקן. לא יכול להיות שהורה לא נהנה מזה שהילדים שלו יותר חכמים ממנו, ככה זה בטבע שכל דור מתקדם יותר. אז מה קורה כאן? כך אני צריך להיות כלפי החברים, שאני מסתכל עליהם ומגלה שהם יותר מוצלחים אני צריך להיות שמח. ואם לא, אז יש לי נתון ברור מה שאני צריך לתקן, אהבה בינינו. ואז "על כל פשעים תכסה אהבה", לא יהיו לי כלפיהם שום טענות או איזה רגש נחיתות, פחיתות.
אנחנו צריכים לעבוד על כל הדברים האלה, אבל העיקר שאני רוצה שתקחו היום, שכל רגע כמו שכתוב "יהיו בעיניך כחדשים". שכל רגע אנחנו נמצאים בכניסה, כל רגע מתעוררות בנו רשימות מהשבירה, ולכן בכל רגע אני נמצא כביכול בפתח לעולם הרוחני.
וככה זה בלי סוף, זאת אומרת אין דבר כזה שאני מתקדם יותר מרגע הכניסה, כל פעם, כל פעם, כל פעם, "יהיו בעיניך כחדשים". זאת אומרת, כל פעם הבחנות חדשות שעליהן אנחנו צריכים לעבוד. ולכן כותב בעל הסולם שישנה הרגשה בעובד ה' כאילו לא התחיל את העבודה. זה הכול נכון, סימנים טובים אם אני כך מרגיש.
שאלה: אם בכל רגע מתחיל את העבודה, ממש כל רגע, זה פתח לרוחניות?
כי רשימות מתגלות בכל רגע. מה יש לנו לעשות, איזו עבודה, חוץ מעל הרשימות שמתגלות? ומפני שמתגלות כל רגע חדשות, אז אנחנו מרגישים את עצמנו כאילו מתחילים מחדש.
תלמיד: מה העבודה כל רגע מחדש?
עבודה מחדש, שאני מרגיש את עצמי שאני בכלל לא נמצא בעבודה רוחנית, וכאילו זרקו אותי משם, אני לא ראוי לה ולא קשור לחברים, הם משהו אחד ואני בצד שלא שייך להם. ואני, כמו שכותב רב"ש, מתבייש בעיני החברים, כלפי החברים, מי אני, מה אני, איך אני נראה? אני כזה שאולי מצפים ממני, בוודאי שמצפים ממני השתתפות נכונה, ואני לא מסוגל לכלום, אלא אני ממש כמו איזה דבר כבד שקשור לרגליים שלהם ורק עוצר אותם בדרך. אני מטעה אותם בהתקדמות למטרה.
כל המצבים השאדם עובר כל פעם ופעם, אלה סימנים שהוא מתחיל כל רגע עבודה מחדש, זה סימן שמתגלים בו כל רגע רשימות שבורות חדשות. זאת אומרת, הוא מתקדם אבל לא לפי ההרגשה שלו אלא לפי השכל, אנחנו כך צריכים להגיד. ככה זו העבודה שלנו. מקובלים כותבים על זה, מזהירים אותנו לא להתייאש, "שיהיו בעיניך כחדשים".
תלמיד: ומה הצעד אחרי שמתגלה בי סימן כזה שאני נטל על החברים או הרגשה כזאת בזויה, שאני אפס כלפיהם, מה הלאה?
אני לא יודע, אתה תחפש. כי בלי חיפוש לא יהיה לך כלי, בלי ייאוש לא יהיה לך החיסרון הנכון. כל דבר שאנחנו רוצים להרגיש, צריכים להיות לזה בהשתוקקות, בכאב, אחרת איך תגלה אותו?
תלמיד: אבל מה לחפש?
מה שאלת?
תלמיד: מרגע שמתגלה בי רשימו חדש מה הלאה? אני מבין שיש סימנים.
מה זה רשימו חדש?
תלמיד: הרגשה שאני נגיד אפס ביחס לחברים. מנותק מרוחניות, לא קשור לדרך הזאת בכלל, אפס.
יופי. יותר ממה שהיה פעם. מה שמתגלה זה רשימו יותר גדול, כי הוא בדרך. ואז אני עכשיו רואה שבכלל אני לא הייתי ולא נמצא ואני לא שייך, לא לחברה ולא לעצמי הנכון, ולא כלום. מצוין. עכשיו מתגלה בי הרשימו החדש השבור.
תלמיד: זה שלב ראשון וזה הכרה במצב.
כן. ונגיד שהכרתי במצב, לא מיד אני מכיר במצב, מיד אני מרגיש שאין כאן עם מי לעבוד, עד כדי כך אני רואה את עצמי אפס. הלאה.
תלמיד: זאת השאלה. הלאה, מה מכאן?
ומאיפה אני מרגיש את זה? מפני שאני נמצא בקבוצה. אז כלפי הקבוצה אני מגלה את מצבי האמיתי. המצב האמיתי. אבל אמיתי בדרך, שאני נמצא ומגלה רשימו שבור חדש, וזה סימן של התקדמות. אני חייב עכשיו לעבוד עליו ועל ידי זה שאני מעבד אותו ממינוס לפלוס כביכול, אז אני יותר מחזק את עצמי בקבוצה, יותר תומך, יותר רוצה לעזור, יש לי בושה, יש לי הרגשת החסרונות הגדולים שאני ממש לא נמצא כמו שצריך להיות בין החברים וכן הלאה.
תלמיד: איפה בכל מצב ומצב נקודת הכניסה לרוחניות?
זו כבר כניסה לרוחניות. עדיין אנחנו לא מרגישים שאנחנו נכנסים, כי אין לנו עדיין חיסרון אמיתי, כניסה אמיתית עדיין אין. אבל בכל זאת שאנחנו עוברים על הבחנות כאלה, אנחנו בזה יותר ויותר אוספים אותם ואז הם מגיעים לסאה, ואז אני מתחיל כבר בהם להרגיש את עצמי יותר ויותר. זאת אומרת אני כבר מבין למה זה בא ומאיפה זה בא, ואפילו שנופל, אז שמח אני ברשעים שמתגלים וכן הלאה.
תלמיד: אם בתחילת המצב הרגשתי אפס ביחס לחברים, איך אני מרגיש בסוף המצב?
בסוף המצב אתה צריך להרגיש שאתה מממש אותו נכון והולך על ידו להתחבר עם החברים ולהיטמע בהם בלעזור להם בכל מה שהם צריכים. זו הנקודה של התיקון כרגע. אחר כך יש תיקונים יותר גדולים. זו בינתיים נקודת העיבור, בנקודת העיבור יניקה מוחין, יש עוד דברים. ביניקה אני כבר מתחיל להרגיש במה אני יכול לעזור להם יחד איתם, דרכי שיעברו כל מיני השפעות אליהם, זה ביטול יותר גדול. ואחר כך ביטול יותר גדול, שאני ממש מוכן לעבוד עבורם ולהיות כהמקשר אותם לבורא. עיבור, יניקה, מוחין.
יש בזה הרבה ודאי. אבל מה שאני רוצה כאן להגיד היום, רק דבר אחד, לא לשכוח שכל פעם "יהיו בעיניך כחדשים", שאנחנו מתחילים כל רגע מחדש ולכן כניסה לרוחניות היא בהתגלות כל רשימו שבור חדש. שכל הדרך שלנו זה כניסה כניסה כניסה, עד גמר התיקון.
תלמיד: במה אני יכול לעזור לחברים מהרגשת אפסיות כזאת, בנקודת ההתחלה ברגע שרשימו מתעורר?
אתה צריך לחפש. אני לא יכול להגיד, זה דבר פנימי, רגשי. במה אני יכול לעזור? קודם כל אתה מגלה שאין לך במה לעזור, שבכלל אתה נמצא כאיזה מטען שהם צריכים לסחוב אותו ולא שאתה יכול לעזור להם. אלא הם כל הזמן בחסד ממש מחזיקים אותך בקבוצה, אחרת אין לך מקום בכלל, מה אתה עושה. אז כך אתה מרגיש ומתוך זה תתחיל להתעורר.
שאלה: בכל רגע ורגע אנחנו נמצאים בפתח. מה זה אומר שאנחנו נכנסים?
כניסה, נקרא שאנחנו מתחילים לעבד נכון את הנתונים האלה שאנחנו מרגישים. אני מבין שאני מרגיש כמה אני רחוק, וזה דווקא כדי שאני אתקרב עוד יותר. נגיד, אם אתמול בערב הייתה לנו פגישה, סעודה ואנחנו עשינו אותה נכון, אז הבוקר אני צריך להרגיש שאני יותר מרוחק מהקבוצה, מהחברים ובכלל מהדרך, יותר מתמיד. כי אני עשיתי אתמול פעולת התחברות ואז היום אני צריך, כתוצאה מזה להרגיש עד כמה אני רחוק. כי מתגלים בי רשימות חדשות. ומצד אחד יש לי אולי נטייה להתקדם, להתחבר. מצד שני אני יכול לגלות שאני בכלל לא שייך לחברה הזאת. וכך מתקדמים.
תלמיד: אבל בכך שאני מגלה את הרשימו החדש ואני מתרחק, מה זה אומר שדרך זה אני נכנס אל החיבור?
בזה שאנחנו מממשים, מיישמים את הרשימו שמתגלה עכשיו, שאני מרגיש את עצמי רחוק, לא ראוי ועוד ועוד, עוד לפני הכניסה, מתגלה הרשימו איפה אני ואיפה רוחניות, חברים, חיבור. כביכול אני עומד לפני הדלת, לפני הכניסה, אז אני מתוך זה מתחיל לעבוד. אני מתחיל לשמוע מהחברים איך לקבל מהם התעוררות. "איש את רעהו יעזורו"1 הרי, וכך אני מוצא את עצמי שיש לי מקורות למצוא כוחות ולהתקדם.
תלמיד: איך בכל זאת אנחנו פותחים את הדלת ועוברים פנימה?
ברגע שאני מתחבר עם החברים במידה הרוחנית הראשונה, אנחנו בזה פותחים את הדלת, על ידי החיבור. איפה הדלת? הדלת בחיבור בינינו. אם אנחנו מתחברים, זה נקרא שאנחנו נכנסים לרוחניות, לעולם הרוחני אפילו במידה הכי קטנה.
שאלה: אם אנחנו מממשים נכון את הרשימות ומרגישים מרוחקים מהחברים, זה בכל זאת מצב רוחני, לא? בינתיים כשעולות רשימות אבל עדיין לא נכנסנו לרוחניות איפה אנחנו ממוקמים?
אנחנו ממוקמים ברשימות שלנו. אדם חי מתוך הרשימו שפועל בו. אולי הוא לא מכיר, לא מרגיש, לא מבין איפה הוא נמצא כך "בין שמים וארץ" מה שנקרא. זה עוד לפני שמברר.
שאלה: מה זה אומר שאנחנו מוצאים את חומר הדלק רק בתוך החיבור בעשירייה?
כי אין לך מאיפה לקבל את הכוח הרוחני אלא מהבורא דרך החברים. אם הבורא נותן לך את זה שאתה לא מרגיש שזה דרך החברים, אז זה הוא עושה. אבל אם אני משתוקק לקבל חומר דלק כדי להתקדם, אני צריך להבין שאני מקבל את זה דרך החברים. ואז אני צריך להשתוקק לחיבור ביניהם ומשם לשאוב את הכוח, כוח רוחני, אותו אנחנו מקבלים רק מתוך החיבור בינינו. אין לך מקור רוחני אחר בעולם, כמו שאנחנו לומדים גם מהמערכת עצמה.
שאלה: במצב הזה הרבה פעמים קורה שבתוך המצב הלא נוח הזה אני מתחיל לחפש את הסיבה לכך בחברים, שהם לא משלימים משהו בעבודתם, לא נותנים לי משהו, מחסירים, וזאת הבעיה. איך לא להתבלבל בתחושה הזאת אלא לחפש את המקום שבו להשקיע יותר ויותר ולא לחפש את הסיבה במישהו אחר?
אתה צריך להמשיך ולהמשיך כמה שיותר, לקרוא חומר על זה ובכל זאת בכוח להשתתף עם החברים. אתה צריך להיוודע שאת כל הכוחות לרוחניות אתה מקבל אך ורק אחרי שאתה נמצא בקשר עם החברים. ולמרות שכל פעם מתגלה לך אגו חדש, רשימו שבור חדש, אבל הוא מתגלה לך מפני שאתה קיבלת כוח רוחני חדש. ולכן יוצא לך שמצד אחד אתה מגלה כאילו כוח חיבור, כוח רוחני יותר גדול, מצד שני הכוח הרוחני הזה היותר גדול פותח בך רשימות שבורות יותר, אגואיסטיות יותר, ולכן ככה זה הולך, יום ולילה, חושך ואור.
מה לעשות? אנחנו צריכים להתרגל לזה. ואם אני, קבוצה, בורא, אם המטרה נמצאת לפניי, ואני מבין שאני הולך רק כדי לפתוח יותר ויותר את הכלים השבורים, לגלות אותם ולתקן אותם, אז אני לא מסתכל על איך שאני מרגיש אותם אלא אני מסתכל האם זה מתגלה או לא. וכמה שהאגו יותר מתגלה ואני רואה את עצמי פחות מבין, פחות מרגיש, פחות מסודר, מבולבל יותר, אני בזה יותר שמח. יותר שמח שאני נמצא במצבים שאני עוד יותר ויותר מרגיש את עצמי שנמצא בידיים של הבורא, בידיים של הקבוצה, אני ממש מרגיש את עצמי האחרון שבקבוצה. זה אמת, תמיד ככה. זה אמת.
שאלה: מה ההבדל בין עיבור לבין הנקודה שבלב?
מהנקודה שבלב מגיעים לעיבור. או בוא נגיד כך, הרגשת הנקודה שבלב נקראת עיבור. זה לא הכול, אבל לעת עתה.
שאלה: איך לא לשקוע בתהליך הזה של הכרת הרע העצמית ביחס לחברים ובאיזשהו שלב להתחיל לעבוד את החברים, את הקבוצה? איך לא להיות תקוע עוד פעם בעצמך, כמה אתה רע, גרוע, לא ראוי, עוד פעם ליפול בזה? מתי אתה מעביר את המבט שלך אליהם, מתי אתה מתחיל לעבוד אותם?
אי אפשר לא ליפול לזה. כל פעם מתגלה רשימו חדש, נקודה חדשה, לכן אתה חייב ליפול לזה ומתוך זה להתחיל. בלי נקודת ההפסק בינך לרוחניות, שאתה מרגיש עד כמה אתה לא ראוי, ולא זה, וחבל, בלי הנקודה הזאת אתה לא מתחיל רשימו חדש. לכן לא להתייאש אלא ההפך. "אין חכם כבעל ניסיון", מי שעובר את הדברים האלה, בסופו של דבר לא שהוא מתרגל לזה ממש, אבל מצד השכל הוא מבין שכך צריך להיות, ומצד הרגש הוא רואה עד כמה הוא שבור.
תלמיד: אבל איפה הם הופכים להיות יותר חשובים? מתי זה מתחיל שהם הופכים להיות מרכז ההתבוננות שלך ולא אתה עוד פעם עם המצבים שלך הנוראיים?
רק להמשיך. רק להמשיך ואתה תגלה שאתה תתחיל לעשות חשבון עם הקבוצה ולא עם עצמך. "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול"2, ואז אתה עובר מחשבון פרטי לחשבון קבוצתי, כי על ידי המאמצים שלך והאורות שמשפיעים עליך במאמצים האלה אתה כבר שם דגש בקבוצה ולא בעצמך.
שאלה: האם זה נכון שלמעשה ההתעלות הרוחנית שלנו היא לא רק על ידי השבירה באור חוזר כביכול, אלא בהרחבת אור חסדים, שזה הולך כמו סולם אליפסי, כאילו עוברים למעגל אחר, האם זה קל ונכון להבין את זה ככה?
כן, אפשר להגיד. ודאי שזה עוד ישתנה אבל בדרך זה נכון.
שאלה: הפחד מהבורא גדל בנו מידי יום, זה מפחיד אותנו מלהיכנס לרוחניות, איך אנחנו יכולים להתגבר על ההרגשה הזאת?
אתה צריך להסביר לעצמך שאין לך מישהו בכל המציאות יותר קרוב, אין לך מישהו שאוהב אותך יותר, שעוזר לך יותר מהבורא. פשוט זה כוח שמטפל בך, שעושה לך את כל החיים. כל פעם תשכנע את עצמך יותר ויותר. תנסה, תראה עד כמה זה עובד.
שאלה: האם אתה ממליץ לקחת את החומר שאנחנו מקבלים לשיעור בוקר ולעשות הכנה בערב שלפני זה?
תנסו. אני קם הרבה לפני זה, נגיד שעה וחצי לפני השיעור אני עובר על החומר של השיעור, ויש לי עוד כמה דברים שאני קורא וחושב. אבל אני עובר על השיעור כדי להתכלל עם החומר, כדי לחדש אותו ולחיות בו ולחשוב איך אני אוכל כאן להוסיף משהו לברר.
ואחר כך אני בא ושומע מה שאתם מדברים ונכלל מהרגשות שלכם בהכנה לשיעור ואז מתוך זה, כשנפתח כבר השיעור אז אני נמצא בקשר איתכם וכשאני מדבר, אני מקווה שאני מדבר בדרך כלל לעניין.
תלמיד: תמיד אתה מדבר לעניין, אין ספק בכלל בעניין. אבל אני מרגיש שאם נקבל מההפצה את החומר של שיעור הבוקר, נעורר את עצמנו לפני השיעור וזה יקל עלינו מאוד.
זה נכון, אני מסכים.
שאלה: אם אנחנו שומרים על הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" ואת החוקים הבסיסיים של החיבור בעשירייה, האם זה יעזור לנו להחזיק זה בזה במצב של הכניסה הזו ובכל המצבים האחרים?
ודאי. אם אני מחזיק ב"ואהבת לרעך כמוך" ודרך זה אני רוצה להגיע ל"ואהבת את ה' אלוהיך", אין יותר, זה שתי נקודות שאם אני רואה אותן לפניי, אני לא אטעה בחיים בשום דבר.
שאלה: האם טענות כלפי הבורא הן גילוי של רשימות חדשות?
כן, ודאי שזה לא בא מהאדם, מאדם בעצמו לא בא שום דבר, האדם הוא כמו מערכת שצריכים להפעיל אותה, ומפעילים את המערכת הזאת רשימות. אז כל פעם מתגלות הרשימות במערכת שנקראת "אדם" והמערכת הזאת היא צריכה לאתר את הרשימות האלה להיות רגישה מספיק אליהן, לדעת איך להתמודד עם הרשימות האלה, מה לעשות, איך על ידי הרשימות האלה לכוון את עצמה לתיקון.
לכן העבודה שלנו היא בעצם איך לקבל נכון את הרשימות, לכן אנחנו מקבלים ציווי להיות בקבוצה ולממש את הרשימות שלנו בקבוצה. ואם הן מתגלות, ודאי שהן מתגלות מלמעלה, מהשבירה ואז אני צריך על כל רשימו, על כל הפשעים האלה שמתגלים, אני צריך לתקן את הקשר בינינו. זו כל העבודה שלנו.
אז הבורא כביכול עושה את כל העבודה. מגלה רשימו חדש שבור ונותן לנו את כל ההזדמנויות להתקשר אליו ולמשוך את המאור המחזיר למוטב ולתקן את הרשימו. ואז אנחנו בזה יותר ויותר מתייצבים, מתחברים, עד שמגיעים למערכת אחת שנקראת "נשמה".
שאלה: איך ניתן לרכך ולקצר את הכאב של החברים והאם זה ניתן בכלל?
על ידי דוגמה, תן להם דוגמה טובה, נכונה. זהו, כלום חוץ מזה.
שאלה: יש הבדל בין חבר שיכול להגיד לעצמו, אין לי כוחות" ואז לא לעשות כלום ולשקוע ברחמים עצמיים, לבין חבר שאין לו כוחות, אבל לא מפסיק להתאמץ בעבודה?
אין כוח זה ברור, כי כל פעם מתגלות רשימות חדשות ובוודאי שאין לנו כוח אלא אנחנו צריכים לבקש. אז אם אנחנו מבקשים דרך העשירייה מהבורא, זה סימן טוב שאנחנו רוצים לקבל כוחות ואת הרשימו השבור הזה לממש בעשירייה, ששם זה מקומו ואז כך אנחנו צריכים לעשות, זה הכול.
רק צריכים להרגיש שאנחנו נמצאים בעשירייה במקום הנכון, איפה שהרשימו, שאני על ידו, כשאני מממש אותו, יכול להידבק לעשירייה ואז אם אני עושה כך כמה פעמים, אני נכנס לרוחניות. זו ממש עבודה לא גדולה, רק העיקר אנחנו צריכים, כמו שהוא אומר, כניסה ראשונה.
שאלה: האם רשימו זה הרגשת חוסר השתוות הצורה?
זה נכון. זה בדיוק כל מהות הרשימו, כשאנחנו לא נמצאים עם הבורא בהשתוות הצורה, והוא מראה לנו איפה ההשתוות הצורה הקרובה, שאנחנו צריכים להשיג. זה הרשימו. וכך הרשימו מתגלה יותר ויותר ויותר, ואנחנו יותר ויותר יכולים להתאים את עצמנו לבורא.
קריין: מסמך בנושא "הכניסה למדרגה הרוחנית". ציטוט מספר 12 של הרב"ש.
"העיקר שבעבודה הוא שלא נותנים משמים חצי דבר. אחרת היה יכול להיות שאם האדם היה עושה תשובה למחצה היה מקבל סיוע מלמעלה על מחצית עבודה, אבל מאחר שמשמים אינם נותנים חצי דבר לכן מוכרח האדם להתפלל לה' שיתן לו עזרה שלמה. זאת אומרת שהאדם בזמן תפילתו שאז הוא מסדר מה שבליבו, כי תפילה היא עבודה שבלב, מוכרח האדם אז להחליט בעצמו שרוצה שה' יתן לו רצון להבטל אליו מכל וכל, היינו לא להשאיר תחת רשותו שום רצון אלא שכל הרצונות שבו יהיו רק לעשות כבוד שמים. וכשהחליט בלבו על ביטול שלם, אז הוא מבקש לה' שיעזור לו שיוציא זה מכח אל הפועל - בבחינת כח. זאת אומרת הגם שבבחינת כח המחשבה והרצון הוא רואה שאין הגוף מסכים לזה שיהיה מבטל כל רצונותיו לה' ולא לטובת עצמו, אז הוא צריך להתפלל לה' שיעזור לו שירצה להבטל אליו עם כל הרצונות ולא להשאיר לעצמו שום בחינת רצון. וזה נקרא תפילה שלמה, היות שרצונו שה' יתן לו רצון שלם בלי שום פשרות לעצמו והוא מבקש שה' יעזור לו שיהיה תמיד עם צדקתו."
(הרב"ש. אגרת ס"ה)
שאלה: איך לבקש מהבורא כך שלא יישארו ברשותי שום רצונות, אלא הכול יהיה מכוון אליו?
דבר עם החברים, תבררו את הרצונות, תנסו לקרב את הרצונות שלכם יחד כמה שאפשר למטרה אחת, ואז בזה אתם תשכנעו את הבורא שיעזור לכם. לבד ודאי שאתה לא יכול, מה פתאום שהבורא יטפל בך, אתה לא נמצא ברוחניות. מתחילים לראות אותך אחרי שאתה מחובר לעשירייה.
תלמיד: ואיך לברר את העצות האלה בעשירייה?
[לפי הכיוון] לחיבור לפי הבנתך. לא צריך להיות חכם גדול, כל הרצונות שהם תואמים לחיבור, הם רצונות נכונים. רק לזה.
תלמיד: אני מתכוון באופן מעשי. איך צריך לדון בזה בעשירייה, שאלה הרצונות שמפריעים לנו?
בוודאי שכדאי לדבר על זה עם החברים.
תלמיד: בפגישות שלנו, יש המון דברים שמסיטים את תשומת ליבי מהדרך הרוחנית, מהרוחניות. האם אני צריך לפנות אליהם להגיד להם, "חברים בואו תעזרו לי"?
בטח, למה לא? אלה דברים שאתם לא צריכים להסתיר. אחר כך יבואו דברים שכן כדאי להסתיר, כי בזה אתה נכנס לבירורים של אחרים ויכול להפריע להם. אבל בינתיים, במצבים כלליים כאלה, כמו שאתם בינתיים נמצאים, כשאין עדיין קומוניקציה נכונה ביניכם, שאתם בונים עשירייה וכל אחד רואה עשירייה מנקודת הזווית שלו, אין עדיין דבר כזה, ולכן אתם יכולים לדבר ביניכם בצורה כללית. ולא תטעו.
שאלה: איך מכוונים רצון שיהיה לטובת גדלות הבורא?
אם אתה מתכוון לבורא דרך החברים, אז זה באמת מכוון לבורא. ואם אתה לבד רוצה להיות קשור לבורא, ספק גדול שזה בכלל הכיוון הנכון. אם אתה רוצה לא לטעות, אומנם זה קשה, אבל רק דרך החברים. כשאתה מתאר לעצמך איך אתם יחד בחיבור ביניכם, אתה רוצה לחבק אותם, לאסוף אותם ואת כל הרצונות שלכם והכוונות וכל מה שיש לכם, לשייך לו שיתקן אתכם, שיעשה מכם כלי להשפיע לו, לאהוב אותו. זה מה שאתה רוצה, וכך לפנות לבורא על כל הכלי הזה. ואז אם אתה כך משתדל לעשות וחוץ ממך כך משתדלים עוד כמה חברים, אז יש סיכוי להצליח.
שאלה: אם אני מגלה שאני רוצה לעלות את עצמי מעל החברים או אני רואה שאני רוצה לראות את החברים יותר שפלים ממני, עלי לפנות לבורא עם זה בשביל לבקש שקודם יכיל את כל העשירייה בתיקון הזה?
אני לא מבין מה שאתה שואל. אני לא מבין, תחילת המשפט וסוף המשפט הם לא משתווים. זה שאתה מתחיל לשאול, שאתה רוצה לפנות עם מה שאתה שואל לבורא, זה נכון, מה באמצע? איך אתה קושר את עצמך עם הקבוצה, מה אתה רוצה להגיש לבורא, את זה אתה צריך לברר.
אתה צריך לאסוף את כל רצונות של החברים יחד, ולהגיש אותם לבורא בבקשה שיתקן אתכם כולכם, שאתם תהיו "כאיש אחד בלב אחד" בבקשה אחת, ברצון אחד להנות לבורא, לעשות פעולת השפעה בשבילו. איזו פעולת השפעה אני יכול לעשות לבורא? מה הבורא צריך ממני, לְמה יש לו חיסרון? רק לדבר אחד, שאנחנו נתחבר, נבקש ממנו שיעזור לנו להתחבר, ושבחיבור שלנו אנחנו נרצה להתחבר אליו.
כשאנחנו משתדלים להתחבר בינינו, אז אנחנו מתחילים להבין מה זה נקרא בכלל חיבור, שעל כל הפשעים, הדחיות, מה זה נקרא להיות בחיבור. וכשאנחנו כך לומדים מה זה נקרא חיבור "על כל פשעים תכסה אהבה", אז אנחנו פונים לבורא ודורשים ומבקשים ממנו שיעשה את זה, כי אנחנו מגלים שלא מסוגלים לבד. ואז הבורא מתקן אותנו בצורה נכונה, ואז אנחנו רואים מה זה עבודת ה', כי הבורא עושה את עבודת החיבור, ואז הוא גם ממלא את החיבור שבינינו שעשה בעצמו, וכך אנחנו מגלים כלי רוחני ומילוי רוחני.
שאלה: מה זה איחוד מנקודת התבוננות של תפילה, איך זה קשור, למה חשיבות המטרה אנחנו צריכים לקבל כאן מתוך הקבוצה ולממש את זה כך שכל החברים ירגישו שאנחנו ביחד?
זאת עבודה קשה כי אנחנו צריכים קודם כל להתחבר, ולהתחבר בצורה לא אגואיסטית אלא אלטרואיסטית, וכל אחד חושב שבזה שהוא הולך להתחבר, הוא עושה את זה למען הזולת, ולמען עצמו לא היה בכלל עושה אף פעולה קטנה ביותר. אז כדי לבצע פעולה כזאת של החיבור, אנחנו צריכים כך לסדר את עצמנו שאנחנו עושים את זה למען האחרים, ולי אין בזה שום דבר, אני בזה מוכן להיעלם, למחוק את עצמי בכלל מהמציאות. ואז נגיד שאני יכול לתאר לעצמי שאני רוצה לעשות כך את החיבור, אז אני פונה לבורא ומבקש ממנו שיעשה את זה, כי אני בעצמי לא מסוגל, כי בשבילי החיבור האמיתי יותר גרוע ממוות.
וכך אנחנו פונים לבורא מאין ברירה, ואז אנחנו מגלים, "איזה יופי עשה הבורא, איזה דבר טוב שהוא נתן לנו אפשרות לבוא אליו ולבקש ממנו שהוא יעשה את העבודה". לכן עבודה הזאת הרוחנית היא נקראת עבודת ה', זו לא עבודת האדם, על האדם רק לבקש. ולכן אנחנו לא צריכים להיות מיואשים, אלא רק לבקש. וכל פעם לברר מה בדיוק אנחנו צריכים לבקש ובזה אנחנו מתחילים וגומרים את כל העבודה שלנו, כל ההשתתפות שלנו בבריאה [היא] רק בבקשות, אבל הבקשות צריכות להיות יחד ומכוונות לבורא.
לכן אף אחד לא יכול להגיד שאין לו נתונים, שהוא לא מספיק חכם, לא מספיק רגיש, עוד משהו, אין דבר כזה, כל אחד במקום שהוא נמצא, עם התכונות שהוא נמצא, הוא כבר בנוי בצורה כזאת שיכול להיות בלבקש מהבורא שיעזור, שיתקן. לא אותו אלא את ההתקשרות שלו בקבוצה ומכאן התקשרות שלו עם הבורא.
שאלה: איך ארגיש שהגעתי לביטול מוחלט כך שתהייה בי דרישה ותפילה שלמה עבור החברים שלי?
אתה תרגיש את זה, זה קורה בכל מצב, בכל מדרגה, ולכן אתה תרגיש את זה. אתה תרצה להרגיש ואתה תראה איך שאתה מתקרב לזה. ביטול מוחלט קורה בהדרגה, שאני מגלה אפס כוחות, אפס עוונות, ושאין לי ברירה, רק ממש להשתחוות לפני הבורא שיעזור לי להתקשר לקבוצה ולהתקשר אליו. זה קורה.
קריין: בציטוט מס' 13, כותב בעל הסולם ב"שמעתי".
"עיקר מה שדורשים מהאדם, הוא בכדי שע"י עבודתו הוא יבוא לידי דביקות בה', שהוא בחינת השתוות הצורה, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע.
וזהו כמ"ש "אז תתענג על ה'", שפירוש של אז, הוא מקודם שהיא תחילת עבודתו לא היה לו תענוג, אלא עבודתו היתה בדרך הכפיה. מה שאין כן אח"כ, כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בע"מ להשפיע, ולא להסתכל על עצמו, אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין, שהוא עובד בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו, והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכל הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'.
שגם בעת עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפיה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה'. נמצא, שגם אז התענוג שהוא מקבל, הוא על ה', היינו לה' דוקא".
(בעל הסולם. "שמעתי". ה'. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")
אולי אנחנו יכולים לתאר את זה כמו היחס של אימא לילדים. תראו מה שהטבע עושה בדרגת חי, עד כמה שיש דאגה לילדים, גם אצל חיות בדרגת חי. שהכול עושים בשבילם, להאכיל אותם והכל. אצל חיות זה אפילו יותר ברור, שרואים שאין יותר מדאגה של אימא שהיא מולידה את הצאצאים שלה, זה יכול להיות ג'ירפה, דובה, לא חשוב מי, רק לדאוג לצאצאים. וכך גם אנחנו צריכים לראות איך אנחנו צריכים לדאוג לחברים, שהם הצאצאים שלנו בפרצוף אחד.
ואם אני שייך נגיד להיות איזו ספירה בפרצוף הזה, אז אני אחראי על זה שכל החברים שלי יקבלו דרכי מלמעלה אור מיוחד, השפעה מיוחדת מהבורא שהיא עוברת דרכי והיא כבר משתתפת בכולם, ואז בצורה כזאת שאנחנו עושים שירות כזה כל אחד לאחרים, אנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו שנמצאים במערכת שהכוחות שלנו כולנו, אומנם הם שונים, אבל הם נפגשים עם השפעת הבורא ואז יוצא שבצורה כזאת אנחנו נדבקים אליו. אין לי כאן מילים. נמצא. כבר יש התחלה.
שאלה: מה זה אומר שהבורא מקבל את עבודתם של התחתונים ולא משנה כמה היא גדולה ומה צורתה?
זה מה שאמרתי, שאם יש לנו תינוק אז הוא צועק, צורח, הוא לא יודע כלום, הוא לא מבין שום דבר, דורש וזהו ולא אכפת לו מה אנחנו מרגישים, עד כמה עייפים, יש לנו, אין לנו מה שהוא דורש אבל הוא דורש. זהו. הוא דורש. לכן כך אנחנו צריכים להבין שאנחנו צריכים להגיע בצורה כזאת לבורא והכול יתקבל על ידו. ואפילו שאנחנו לא מבינים מה שאנחנו צריכים אתה צריך לבקש, לצרוח, להתפלל, ובסופו של דבר אתה תקבל מה שמגיע לך, אומנם זה לא בדיוק לפי מה שאולי אתה רצית, אבל בדרך דווקא בגלל הצעקות, התפילות, אתה תגיע לסיכום הנכון.
שאלה: מה עושים עם השמחה בהמשך, להקרין את זה בחזרה לעשירייה או שאנחנו מדברים על מעגל רחב יותר? כי יש כאן כל מיני תחושות. אני שואל כיוון שזה תחושה חדשה.
המשפחה זו הקבוצה, אנחנו צריכים את כל הבקשות, כל התפילות, כל הדברים שלנו להשאיר במשפחה, בקבוצה, ושם אנחנו מגיעים למצב ש"פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול" עד שהבורא מתגלה, ובאור שהוא מגלה לנו אנחנו מתחילים לראות את הסדר, איך אנחנו באמת צריכים להיות מסודרים, איך מחוברים, באיזו רשת קשר, וזהו. לכן הבקשות צריכות להיות עד שאנחנו רואים את המערכת, את המבנה. במבנה שלה, בסטרוקטורה של המערכת, אנחנו נתחיל להבין יותר אז מה לבצע, איך לבצע, על מה לבקש, אז אנחנו מתחילים להיות יותר מתמצאים במקום. ו"מקום" זה רצונות, מערכת זה רצונות, מה יותר ומה פחות, באיזו צורה להתקשר יותר נכון זה עם זה וכך זה ילך.
שאלה: תפילה היא למעשה בקשה, העלאת מ"ן, מהי למעשה תפילה שלמה מהבורא?
מהבורא תפילה שלמה או מאיתנו? מהבורא יש רק עניית התפילה. מאיתנו זה העלאת התפילה. הבורא רק עונה לנו בכל מיני צורות לפי הבקשות שלנו. או שהוא מעורר אותנו לפני שאנחנו מבקשים כדי שנתחיל לפנות ולבקש, ואנחנו רואים איך שהוא עושה את זה היום במיוחד עם כל העולם. מה הוא עושה בכל העולם? סך הכול מנענע אותם כדי שאנשים יתחילו לפנות אליו בבקשות ואז הוא יוכל להיות איתם בהתקשרות הדדית יותר צמודה. זה מה שהוא עושה.
הייסורים שאנחנו עוברים זה רק תחילת הייסורים שפה ושם יש לך שריפות, הצפות, כל מיני חיידקים, ווירוסים, זה רק התחלה. יחד עם זה אנחנו גם מגלים עד כמה שאנחנו לא מסוגלים לפעול נכון, עד כמה שזה לא עוזר לנו ועד כמה שאנחנו שקועים בכל מיני שטויות אגואיסטיות דרך כל מיני ארגונים, ממשלות, עסקים וכן הלאה. זה בירורים, בירורים גדולים מאוד שסך הכול זה האגו שלנו מברר את עצמו עד כמה שהוא לא מוכן, לא מסוגל להיות דומה לבורא. לזה אנחנו צריכים להיוודע.
תלמיד: אם כן, אין איזו תפילה מסוימת שהנברא יכול לעלות לבורא שתקרא "תפילה מושלמת", אלא הכול הוא הצטברות של תפילות, של חלקי תפילות, בקשות.
בינתיים, מתחילים מזה כמו שתינוק בוכה שמשהו לא טוב לו, לך תדע מה לא טוב, הוא בעצמו לא יכול לבטא. אבל לאט לאט כשנעשים יותר גדולים, אם לא יודעים בדיוק למה כואב אז אנחנו בונים מכשירים, על ידי המכשירים אנחנו רוצים לדעת יותר, יכולים לדעת יותר, אז מה לא טוב שנרגיש טוב, וכן הלאה. כך אנחנו עושים.
תלמיד: מה זה נקרא "מכשירים"?
"מכשירים" זה שחסר לי רגש בעולם שלנו, למה אני מרגיש לא טוב? אז אני בונה מכשיר, ברוחניות אנחנו גם בונים מכשירים. המכשירים שלנו ברוחניות שאם אני לא יכול על ידי התכונות שלי לגלות מה היא הסיבה שאני מרגיש לא טוב, אז אני הולך להתחבר עם אחרים, גם בגשמיות במשהו אנחנו כך עושים.
וברוחניות אם אנחנו מתחברים בינינו, אנחנו בונים מערכת שהיא בעשרה אנשים יכולה לגלות לך כל בעיה ובעיה שישנה בכל המציאות, לא חשוב מה. אבל אם אני רוצה ללמוד אחר כך את הבעיה, אז אני צריך כבר להרחיב את העשירייה הזאת, לעוד ולעוד, כדי כמו במיקרוסקופ לראות את החיידקים האלה ולהבין איך אני משפיע עליהם, ואיך הם מגיבים, זאת אומרת זה על ידי עבודה בעשירייה ובין העשיריות ואז אני רואה שאם באמת אני רוצה לתקן את הרצון לקבל בסך הכול שהבורא ברא, אז אני צריך את כולם.
תלמיד: אני יודע שבעבודה שאני עוסק בה, יש מכשירים לכל דבר, לוולטמטר, לאמפרמטר, לבדיקת כבלים, איך עושים את זה למעשה? מאיפה אני מייצר כזה מכשיר?
יש לך עשירייה, אתה לא צריך לייצר כלום. אתה לא צריך לייצר כלום, יש לך עשירייה, והעשירייה הזאת אם היא מחוברת באיזו מידה ביניהם אז היא הופכת להיות למכשיר שבה היא מגלה את ההתאמה שלה לאור העליון. וזה באמת יסוד של כל מכשירי מדידה ובירור, ובדיקה, ומחקר. אין לך יותר.
מה אנחנו עושים בכל הדברים האלה? אנחנו בונים מכשיר שהוא צריך להיות בהשתוות הצורה, אותו וולטמטר, אמפרמטר, ועוד כאלה מכשירים, בהשתוות הצורה לאיזו תופעה, וזה מה שאנחנו עושים בעשירייה. ואחד הוא לא מסוגל, בשתיים מתחיל להיות כבר משהו, אבל באמת אם אני רוצה לתפוס את התופעה בצורה השלימה? עשרה לא פחות.
תלמיד: האם בכל עשירייה המכשיר הוא שונה, או שזה בסיכומו של דבר אותו מכשיר?
זה אותו מכשיר, רק הוא מכשיר "מולטי" כזה, שאתה יכול למדוד על ידו ממש אלפי אלפי נתונים שיש לך בכל תופעה ותופעה. הוא מכשיר אוטומטי שמעביר אותך לרגישות אחרת, לנתון אחר למדוד ולראות, זה מה שקורה בעשירייה. כי יש לך חוץ ממך, שאתה עובד שם עם המכשירים שלך, בעבודה שלך, כאן יש לך עשרה וכל אחד יודע ממקומו, מרצונו, מנקודת השבירה שלו, מה כן ומה לא, ואז אתם מתחילים לעבוד יחד, אתם תופסים את הבורא ביניכם אין לו לאן לברוח, ואז הוא שמח מזה. ואז אתם בצורה כזאת מתחילים למדוד אותו, לבדוק אותו, לבקר אותו, עד שמגיעים למצב שכולו כולו נמצא בכם.
שאלה: אני שומע שבעצם אנחנו צריכים לעסוק בתפילה לבורא, שזו בעצם העבודה שלנו. לגבי העבודה שלנו במהלך היום, אנחנו נפגשים נגיד פעמיים ביום לפחות לחצי שעה כל מפגש. והשאלה היא אם אנחנו צריכים לנצל את הזמן הזה שאנחנו נפגשים כעשירייה ולעבוד בעצם על התפילה?
כי מה שאנחנו עושים היום אנחנו קוראים נגיד קטע מהמקורות כשאנחנו לומדים בשיעור, וכל חבר נותן ככה את ההתרשמות שלו על המקור שהוא שמע, איך הוא מקבל את זה, איך הוא ככה מרגיש. האם בעצם צריך לשנות את הגישה ולעבוד יותר על תפילה?
אני הייתי עובד יותר על תפילה. ודיברנו על זה גם לפני כמה ימים, שרצוי לחבר תפילות. בקשות שלנו לבורא. מה באמת אנחנו צריכים? איך אנחנו פונים אליו, איך אנחנו תלויים בו, ולא שזה מקורות מהספרים, אלא במילים שלנו, כי בזה תלוי כל התיקון שלנו. ממש כך.
תלמיד: ואיך אנחנו עובדים עם התפילה הזאת נגיד אנחנו נפגשים בשעה שתיים עשרה בצהריים למשל, ואחר כך המפגש הבא שלנו בחמש, אז בין המפגשים, ואחרי שבנינו תפילה בשתיים עשרה. איך העבודה שלנו עם התפילה הזאת עד המפגש הבא? היא צריכה להשתנות אנחנו צריכים לשנות אותה במפגש הבא? אנחנו צריכים לברר את התפילה הזאת במהלך היום?
כל אחד ואחד הוא בעצם צריך לראות איך שהוא מגיע באמת לתפילה. מה שאנחנו מסכמים בינינו בעשירייה, זה צריך להיות חשוב לי, אומנם שלא חשוב. יכול להיות שזה בכלל, או אחרי כמה דקות שיצאתי מישיבת חברים זה כבר לא חשוב, אבל אני צריך לחזור לזה ולחשוב על זה ולשכנע את עצמי שזה מה שחשוב. כי על זה הקבוצה החליטה לעבוד ולכן הנושא הזה הוא בכל זאת נושא חשוב. ולאותו יום גם רצוי שאנחנו נקבע איזה נושא משותף בינינו, ואת זה אתם צריכים לסכם בסוף השיעור.
ונגיד היום כמו שהתחלתי את השיעור, איך כדאי להגיד על זה?
קריין: ויהיו בעיניך כחדשים, כל רגע מצב חדש.
כן. שכל רגע זה כניסה לרוחניות, כל רגע זה מצב, חדש וכך זה יהיה עד גמר התיקון, אפילו שאנחנו נמצא כבר בפתחי גמר התיקון, גם שם אנחנו נגלה עד כמה שאנחנו נמצאים ממש בדבר חדש, ויהיו בעיניך כחדשים. ככה כל רגע, כל רגע. לכן מי שמתעסק ברוחניות הוא לא נעשה זקן, לפי הגוף הוא כן, אבל לא לפי הנשמה. לנשמה מגלים עד כמה שהיא כל הזמן מתחדשת, תחדש נעורייך.
שאלה: אנחנו לומדים שמצד הבורא התנאים לכניסה לרוחניות הם תמיד אופטימאליים וקבועים, אז למה מורגש לנו שהתנאים בתקופה הזו גם בעולם וגם בחברה שלנו, הם טובים יותר מקודם?
כי אנחנו נמצאים מצד אחד כהכי חלשים ומבולבלים, ונמצאים תחת הלחץ של הדור שהוא מתעסק בכל מיני שטויות, והאגו שלו הוא אגו כזה מפורר לכל מיני כיוונים מצד אחד. מצד שני, יש לנו הרבה שכל ואפשרויות והזדמנויות לברוח. בקיצור אנחנו נמצאים במצב מאוד מאוד כביכול שבור, שהרצונות מושכים אותנו לכל מיני כיוונים, ואנחנו רואים את זה בעולם.
אנחנו יחד עם זה מרגישים את עצמנו קשורים זה לזה בכל העולם. באמת מצב שלא היה אף פעם ככה. זה כביכול אחרי אלפי אלפי שנות ההתפתחות אנחנו נמצאים במצב שהוא שונה בצורה מהותית ממש שונה מכל הדורות הקודמים לגמרי. אנחנו הראשונים שמרגישים את העולם עגול, כל האנושות כחברה אחת תלויים זה בזה, וזה באמת אופייני רק לדור הזה. תראו על הילדים כמה הם בכלל נמצאים למעלה מהגבולות, גם שפות, גם תרבות, הכול. הם לא מקבלים את ההגבלה שיש לי רק את המדינה הזאת, הפינה הזאת, משהו לא, הם מרגישים את עצמם יחסית חופשיים וזה דור מיוחד.
קריין: אנחנו נמצאים בציטוט מספר 14 של הרב"ש,
"אין בכוחו של התחתון להתחיל בעבודה, אלא מבחינת שלא לשמה, הנקרא רצון לקבל, כי רק השלא לשמה נותן את כוח המנענע הראשון של התחתון, כי בזמן שאין האדם מוציא טעם מספיק מהנאות גשמיות, אזי הוא מתחיל לחפש אחרי תענוגים רוחניים.
נמצא ששורש עבודתו של התחתון הוא הרצון לקבל. והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה, אזי העליון מתקן את המ"ן הזו, ונותן עליה כוח המסך, שהוא רצון לעכב את השפע, מטרם שהתחתון יודע בעצמו, שכוונתו הוא להשפיע.
היינו, שהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע, שעל ידי זה שהתחתון מרגיש את רוממותו יתברך, אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו."
(הרב"ש. 587. "עליון מברר לצורך התחתון")
שאלה: קרה פה איזה תהליך שאחריו העליון מעביר לתחתון טעם ותענוג מרצון להשפיע, מה זה?
התבטלות התחתון כלפי העליון נותן לעליון אפשרות להשפיע לתחתון ולסדר אותו בלי שזה יתקבל בתחתון בצורה אגואיסטית. זאת אומרת סך הכול אנחנו צריכים להביא את עצמנו למצב שאנחנו מרשים לעליון לעשות עלינו כל מיני פעולות, שהפעולות האלה הן יהיו לטובת הרצון להשפיע בנו, לטובת לגדל את הנשמה, לתקן את הנשמה שבנו, אבל בזה אנחנו צריכים להבין שאנחנו נמצאים בשותפות עם הכוח עליון.
עד כמה שאני מאפשר לו לעשות את זה ומכין את עצמי שאני רוצה שהתיקון הזה הוא יהיה בעל מנת להשפיע, לא שאני רוצה לעשות פעולות על מנת להשפיע, אלא העליון שעושה עליי תיקונים, התיקונים האלה יהיו בעל מנת להשפיע, שאני לא אקלקל אותם לעל מנת לקבל, אז במידה הזאת העליון עושה עלי תיקונים.
תלמיד: נוצרת התרשמות מהקטע הזה שצריך פשוט לעבוד, זאת אומרת לא שהעבודה נכונה, פשוט צריך שתהיה עבודה והעליון כבר יתקן את הכול.
גם נכון, כן.
תלמיד: ומתוך זה נוצרת ההתרשמות שאין דבר כזה בקשה נכונה, לא עומדת בפנינו משימה כזאת.
בינתיים כן, לצעוק כמו תינוק שבוכה, אחר כך לאט לאט אנחנו מתחילים כבר להרגיש למה הוא בוכה, מה חסר לו, וכן הלאה.
שאלה: אם אנחנו מתחילים לחפור בתוך הרצון לקבל, ללכת לפסיכולוג או לעשות מדיטציה כדי שזה יועיל לחיבור בעשירייה, האם דבר כזה יכול לעזור?
לא. אתה עברת איזה קורס שלנו לפני שהגעת לשיעורים?
תלמיד: השאלה, האם זה נכון לחפש את השורש של הרצון לקבל?
אני יכול לענות לך רק בצורה אחת, אתה חייב להיכנס לקבוצה של מתחילים, לעבור קורס למתחילים, ויחד עם זה או אחר כך להצטרף אלינו. כי הגישה שלך היא לגמרי לגמרי מוטעית, ואתה תתבלבל בין מה שאתה חושב על רוחניות לבין מה שאנחנו לומדים. יהיו לך פסיכולוגיה וקבלה ומיסטיקה ועוד מי יודע מה, יחד. לכן גם לך וגם בכלל לעוד הרבה אנשים אני ממליץ, אם לא עברתם קורס קודם טוב למתחילים אז צריכים לעבור.
בינתיים כול מה שאמרת לנו, זה לגמרי לא קיים ולא נכון. אבל לא נורא, כל אחד ואחד היה בכל מיני כאלה דברים. מה שאתה לא קורא בחומר של מקובלים ממש, שזה בעל הסולם ורב"ש, אל תיקח משם שום דבר, אחרת זה פשוט יביא אותך לבלבול.
שאלה: אם אתה יכול להרחיב על הרגע שבו השפע מגיע באיחור, מה זה אומר?
מגיע באיחור?
תלמיד: אני חושב שהוא מתכוון לקטע שרב"ש כותב, שנותן עליה כוח המסך שהוא רצון לעכב את השפע.
אנחנו לא רוצים לקבל את השפע לפני שאנחנו בונים לו אור חוזר, כלי, שיכול לקבל את השפע בצורה כזאת שאך ורק אחרי שיש לנו אור חוזר, זאת אומרת צמצום, מסך ואור חוזר, אז אנחנו מוכנים לפתוח את עצמנו לקבלת השפע העליון, ואז הוא נכנס לתוך הכלי המתאים לו.
שאלה: איך בתוכנו מרגישים תענוגים רוחניים?
בעצמות.
תלמיד: איזה עצמות?
עצמות, כתוב "כל עצמותיי תאמרנה". ממש אני אומר לך, ככה מרגישים. איך אני אגיד לך, שיש בך שם כלי שלם שנקרא נשמה ואז בה אתה מרגיש? איך אתה תגלה אותה, איך אתה תרגיש, איפה תחפש שיש לך את זה? אז אני אומר לך בעצמות.
שאלה: האם חוסר טעם בגשמיות זה תנאי מקדים לכניסה לרוחניות?
מה זה חוסר טעם?
תלמיד: לפי הקטע כתוב שצריך קודם לאבד טעם בגשמיות, אם אני מבין נכון, כדי להתחיל לקבל את השפע הרוחני?
זה נקרא צמצום. אבל גם זה לא נכון, כי לאבד טעם זה לא נקרא שאני מתגבר על משהו, התגברות אפשר להגיד רק כשיש לי רצון לקבל טוב, גדול, חזק, ואני רוצה ליהנות, ואז אני עושה על זה צמצום, מסך, אור חוזר, שאני מתנגד לזה. ואז למעלה מזה אני מתחיל לגלות את האור העליון. בואו נתקרב ונראה איך שזה בפועל.
(סוף השיעור)