שיעור צהריים 28.07.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם, עמ' 702, אגרת ט"ז

נמשיך כמנהגנו יום יום בשעות האלה ללמוד את אגרות בעל הסולם. אחר כך נעבור לעוד כתבים גם של בעל הסולם וגם של רב"ש, נלמד קטעי "זוהר", הכול תלוי עד כמה נהיה עקביים, וכך נתקדם. החומר שמוגש לכם הוא יום יום נכנס גם ללב וגם למוח וגם משנה את האדם ומקרב את האנשים ביניהם, ובנוסף אנחנו נמצאים תחת מטריית בעל הסולם ולכן זה חשוב וגדול.

אגרת ט"ז

שנת תרפ"ה (1925)

"ב"ה יום ו' עש"ק משפטים כ' שבט תרפ"ה וורשא יע"א

כבוד ידי"נ מור"ה... נ"י לנצח אחדשה"ט

אתמול קבלתי מכתבך - ונהנתי, כי אראה שעכ"פ תרצה למלאות רצוני. ואודות שאלתך הא', דבריך מגומגמים מאד. והוא ענין עמוק מאד. עתה טרוד אנכי, ומכל מקום אאריך מעט בענין, אולי תבין ותקבל מעכשיו." זה עניין שהיה ביניהם עוד קודם ולא הבינו זה את זה.

עכשיו מתחיל המכתב.

"כבר אמרתי בשם הבעש"ט. כי קודם עשיית המצוה, אין לחשוב כלל בהשגחה פרטית, אלא אדרבה, צריך האדם לומר: "אם אין אני לי מי לי". אבל אחר המעשה, מחוייב האדם להתישב בעצמו, ולהאמין שלא מכוחי ועוצם ידי עשיתי המצוה, אלא רק מכח ה', שכן חשב עלי מכל מראש, וכן הייתי מוכרח לעשות."

זה קטע מאוד מאוד חשוב, צריכים לקבל אותו כחוק הבריאה.

"כבר אמרתי בשם הבעש"ט. כי קודם עשיית המצוה, אין לחשוב כלל בהשגחה פרטית, אלא אדרבה, צריך האדם לומר: "אם אין אני לי מי לי". אבל אחר המעשה, מחוייב האדם להתישב בעצמו, ולהאמין שלא מכוחי ועוצם ידי עשיתי המצוה, אלא רק מכח ה', שכן חשב עלי מכל מראש, וכן הייתי מוכרח לעשות."

אלו שתי גישות, בתחילת מעשה ההתקשרות לבורא אתה חייב להגיד "הכול תלוי בי", ואחרי המעשה, כשסיימת את מה שאתה חושב שעשית, עליך להגיד שהכול תלוי בבורא.

"כמו כן הסדר במילי דעלמא [בעניני העולם], כי שקולים הם הרוחניות והגשמיות, לכן טרם שאדם יוצא לשוק להרויח דבר יום ביומו, צריך הוא לסלק מחשבותיו מהשגחה פרטית, ולומר אז: "אם אין אני לי מי", ולעשות כל ההמצאות שעושים הגשמיים, בכדי שירויח מעותיו כמותם."

מהבוקר, כשאדם הולך לעשות משהו, הוא צריך להגיד שהכול תלוי רק בו. אין השגחה עליונה, אין חברים, אין כלום, אלא אני לוקח אותם, אני מסדר, אני עושה, הכול תלוי בי. אני מקבץ "ישראל אורייתא קוב"ה חד הוא" - אני מתחבר עם החברים ועם החברים אנחנו מתחברים לבורא, ואני חייב לגרום לחיבור של שלושת הדברים האלה. כך זה יהיה בצורה הנכונה, האמיתית.

"אולם בערב, כשבא לביתו ושכרו אתו, ח"ו מלחשוב שברבוי המצאותיו, עשה את הרווח, אלא אפילו היה מונח במרתף כל היום גם היה מצוי שכרו בידו. כי כן חשב עליו השי"ת מכל מראש, וכן מוכרח להיות."

בתחילת הפעולה הוא חייב להיות בטוח שהכול תלוי בו בלבד, ואת כל היתר הוא כביכול מקבע, הם לא משתנים ולא פועלים, אלא האדם עושה, מסדר את הבורא, את העשירייה ואת כל העולם, והכול תלוי בו. אחרי שהוא גמר לעשות, חיבר אותם, סידר אותם במוח ובלב שלו, הגיע למצב כלשהו, אז הוא צריך להגיד שהכול תלוי בהם, איך הם יתאספו וישפיעו ויגמרו את העבודה הזאת, כמו שכתוב "ה' יגמור בעדי".

"ואע"ג שבשכל החיצון, הם דברים הופכיים, ואינם מקובלים על לב, מכל-מקום, מחוייב האדם להאמין כן, כי כן חקק עליו השי"ת בתורתו, מפי סופרים ומפי ספרים.

וזהו סוד היחוד "הוי' אלקים", שסוד הוי', ה"ס ההשגחה הפרטית, שהשי"ת מהוה את כל, ואינו צריך שיושבי בתי חמר יעזרו לו. ואלקים, בגמטריה הטבע, אשר האדם המתנהג על-פי הטבע שהטביע במערכות שמים וארץ הגשמיים, ושומר חוקם כמו שאר הגשמיים; ויחד עם זה, נמצא מאמין בשם הוי', כלומר, בהשגחה הפרטית, נמצא מייחד זה בזה, והיו לאחדים בידו, ועושה בזה נחת רוח גדול ליוצרו, ומביא הארה בכל העולמות."

אני לא יודע מה להוסיף כי כל משפט הוא ברור.

תקרא שוב.

"וזהו סוד היחוד "הוי' אלקים", שסוד הוי', ה"ס ההשגחה הפרטית, שהשי"ת מהוה את כל, ואינו צריך שיושבי בתי חמר יעזרו לו. ואלקים, בגמטריה הטבע, אשר האדם המתנהג על-פי הטבע שהטביע במערכות שמים וארץ הגשמיים, ושומר חוקם כמו שאר הגשמיים; ויחד עם זה, נמצא מאמין בשם הוי', כלומר, בהשגחה הפרטית, נמצא מייחד זה בזה, והיו לאחדים בידו, ועושה בזה נחת רוח גדול ליוצרו, ומביא הארה בכל העולמות."

שאלה: בקשר ל"הויה אלוקים", מה הם שני סוגי ההנהגה האלה?

זהו צירוף של מה שעושה הכוח העליון ומה שעושה האדם בתור הכוח התחתון. הבורא רוצה שבסופו של דבר שני הכוחות האלה יתחברו ויפעלו יחד. כך גם אנחנו רוצים שיקרה.

תלמיד: אמרת שאנחנו נכללים בעשירייה וצריכים להגיד שהעבודה תלויה בנו, איזה כוח עובד כשאני אומר את זה?

זה נקרא "אם אין אני לי מי לי", זו עבודת האדם. למשל במתמטיקה כשאנחנו רוצים לפתור בעיה, אז אנחנו לוקחים X שהוא קבוע ועובדים רק עם משתנה, אחר כך אנחנו עושים את המשתנה קבוע ועושים פעולות עם X, ולבסוף אנחנו כבר מחברים בין שניהם.

גם כאן זה דומה. פעם אנחנו אומרים שהכול תלוי בבורא ובאדם לא תלוי כלום, זה לא אומר שהאדם יכול לעשות מה שהוא רוצה כי מה שהאדם עושה זה הבורא עושה עימו. אחר כך אנחנו אומרים הפוך, שהבורא לא עושה שום דבר אלא הכול לפי מעשה האדם בלבד. לבסוף אנחנו מצרפים את שני הדברים האלה יחד ומגיעים לתוצאה. זה לאט לאט, לא מיד, אבל הגישה היא כזאת.

עלינו להבין שחכמת הקבלה היא ממש מדע. אנחנו מדברים על חוקים שפועלים בטבע, רק לא בטבע של הרצון לקבל הקטן והמוגבל באזור, בזמן ובכול, אלא בטבע אחר.

"וזהו סוד היחוד "הוי' אלקים", שסוד הוי', ה"ס ההשגחה הפרטית, שהשי"ת מהוה את כל, ואינו צריך שיושבי בתי חמר יעזרו לו." הבורא לא זקוק לשום פעולה מצד האדם, כלומר אין שום פעולה שאני יכול להשפיע ושאני יכול לעשות, יכול להיות שנדמה לי שאני עושה, אבל באמת אין בזה שום ענין. "ואלקים, בגמטריה הטבע, אשר האדם המתנהג על-פי הטבע שהטביע במערכות שמים וארץ הגשמיים, ושומר חוקם כמו שאר הגשמיים; ויחד עם זה, נמצא מאמין בשם הוי', כלומר, בהשגחה הפרטית, נמצא מייחד זה בזה, והיו לאחדים בידו, ועושה בזה נחת רוח גדול ליוצרו, ומביא הארה בכל העולמות."

לאט לאט יתקרב אלינו המשפט הזה ונוכל לקיים אותו.

שאלה: הוא כותב ש"א-להים" הוא "הטבע" ואדם הולך לפי חוקי הטבע. ואם אני משווה את שני המשפטים האלה, אז אני צריך ללכת לפי הא-להים, אבל אני פועל דרך החברים אליו, איך זה מסתדר?

כאן השאלה מה אתה מכניס למסגרת ההגדרה של המילה טבע, מהו הטבע בדיוק. האם זה טבע האדם, הטבע האנושי, הטבע של החברה האנושית, הטבע של הכוכבים ושל כל האסטרונומיה? מה זה הטבע? אם אנחנו מיום ליום מפתחים צורות מדע חדשות, האם גם הן הטבע? נברר את זה.

אבל "א-להים" בגימטרייה "הטבע", זה מה שבכל זאת מקרב אותנו להרגיש את המציאות יותר מוחשית, יותר אמיתית, שאין בה שום דבר ששייך לכוחות מסתוריים, אומנם הם נסתרים ועדיין לא גלויים, אבל לא שהם כמו שאנשים לפעמים מפנטזים על משהו שלא קיים ממש. אנחנו נמצאים במערכת הטבע, רק הטבע הוא יותר רחב ואנחנו לא מגלים אותו אבל צריכים בהדרגה לגלות.

שאלה: עד כמה נכון להבין הויה אלקים? האם כדי להשיג את מטרת הבריאה הכרחי לקיים את כל חוקי העולם בתוספת הלימוד של חכמת הקבלה, שזה בעצם קיום תורה ומצות?

לימוד הקבלה מביא אותנו לחיבור "הויה אלקים". כל ההשגחה העליונה שהבורא מנהל, מוריד לעולם שלנו, לפנימיות ולחיצוניות העולם, האדם, החברה וכל העולמות העליונים, כל אלה הם כדי שדרך כל המקרים שנראה בכל הרמות של העולמות נתקשר לבורא, נבין אותו, נרגיש אותו, נאחד את עצמנו בינינו ואליו. זה נקרא "ייחוד הוי' אלקים". אלקים הוא השפעה, דרגת הבינה, הויה היא דרגת הכתר.

שאלה: אם הבורא הוא שילוב בין אלקים להויה, איך בני ברוך כלולים במערכת הזאת?

בני ברוך כלולים במערכת הזאת מפני שאנחנו חלק מהבריאה, אנחנו גם נמצאים ברשת הויה אלקים. מכל הבריאה דווקא אלו שלומדים איך להתקשר ביניהם ומהקשר ביניהם להתקשר לבורא הם נמצאים לקראת התקשרות הויה אלקים.

שאלה: האם טבע האדם כלול בתוך האלוהים, או שהוא עצמאי, נפרד ממנו, מולו, נגדו?

טבע האדם הוא תמיד קשור לטבע של הבורא, רק השאלה עד כמה האדם מרגיש את הקשר הזה.

תלמיד: אם כך, אפשר לומר שלא ברור אם כל היצורים מרגישים את הקשר עם הבורא.

זה נכון שכולם קשורים לבורא וכולם לא יכולים לברוח ממנו ומקיימים רק את רצונו, זה בטוח. אבל כאן מדובר כמה האדם בצורה הכרתית נכנס להתקשרות הזאת ורוצה לקיים את רצון ה', ולשם זה מעמיד יותר ויותר בצורה הדרגתית את כל הכוחות והתכונות שלו.

תלמיד: מה באמת נכון, האם הטבע של אלוהים מנהל את הטבע של האדם או שהוא נותן לו מרחב פעולה משלו?

האדם מקבל הזדמנות להשוות את עצמו לטבע בצורה שהוא והטבע יהיו כאחד.

שאלה: האם זה נכון שאני צריך להמשיך כל זמן ולהאמין שזה בכוחי עד שאני זוכה להשגחה פרטית? כי כאן הוא כותב שאני צריך להאמין גם בהשגחה פרטית, ואני תוהה למה הוא אומר שאני צריך להאמין בהשגחה פרטית כאשר אני חשבתי שהבורא הוא זה שמזכה אותי בהשגחה פרטית?

השגחה פרטית היא רמת הקשר עם הבורא אליה אנחנו צריכים להגיע, וכשנגיע, אז אנחנו נראה מה היא בדיוק כוללת.

תלמיד: לא ברור איפה עובר גבול בין "אם אין אני לי מי לי" לבין "אין עוד מלבדו"?

איפה שהאדם עושה את זה. אין כזה חוק וגבול ומחסום ואתה יודע זה צד הבורא וזה צד הנברא, את זה האדם עושה עד שהוא משייך את הכול לבורא ובזה הוא מגיע לדבקות השלמה.

תלמיד: איפה עבודת האדם מתחילה ומסתיימת ואיפה עבודת הבורא?

האדם עושה ואז הוא צריך למסור את הכול לבורא. ואחר כך במידה שהוא יכול כביכול לקחת מהבורא ולבצע ולשמור בעצמו, אז הוא מגיע למצב שכל מה שקורה ביניהם מצד אחד הוא משייך את זה לבורא ומצד האחר הוא מוכן בעצמו לקיים את הכול, זו הדבקות השלמה. אנחנו עוד צריכים עוד להסביר את המהות שלה, אבל זה כך.

תלמיד: אם "אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו" זה בא זה אחרי זה או שהם מקבילים שני המצבים האלה?

אם אין אני לי מי לי" זה קודם שאני רוצה באמת לראות את עצמי כמסדר ומקיים את חוקי הטבע כאחד, כחוק אחד. ואני מעמיד ומקיים את הכול כך שהבורא הוא כוח אחד ומיוחד שעומד במרכז של כל המציאות. וכשאני מסדר את זה ורואה את זה אני לאט לאט אני מגלה ש"אין עוד מלבדו", שכול מה שאני עשיתי, אני פעלתי כדי לגלות את הכוח האחד שבטוח מלכתחילה פעל כאחד, ועד כדי כך פעל כאחד כי הוא עשה לי כל המכשולים והוא בלבל אותי והוא עשה לי כל הדברים והוא לימד אותי כמורה הטוב שאני אדע עד כמה ייחודו של הכוח האחד הזה שורה בכל המקומות, בכל הפרוורים של השכל והרגש שלי.

שאלה: האם החיוב של האדם ל"אין אני לי מי לי" נעשה כדי שאפשר להגיד אחריו "אין חכם כבעל ניסיון"?

גם זה שייך לזה, אתה צודק.

שאלה: הוא כותב, כשהאדם יוצא לשוק להתפרנס הוא צריך להסתלק מההשגחה הפרטית, מה זה אומר לקחת את העשירייה איתך בכל מקרה לכל מקום?

מי שלמד מתמטיקה יודע שיש לפעמים שניים, שלושה, ארבעה משתנים, אנחנו צריכים לקבע את כולם חוץ מאחד ואז לפתור את הבעיה, ולהמשיך לגבי האחרים למצוא את השני וכו', כך אנחנו על ידי זה שאנחנו עוצרים את כל המשתנים חוץ מאחד, אנחנו יכולים לגלות עד כמה הוא יכול להיות שייך לאחרים, משפיע על האחרים.

בצורה כזאת אנחנו עושים, הכול לפי חוקי הטבע, אי אפשר לעשות אחרת, אנחנו לא מסוגלים לייצב מערכת תנאים אם אנחנו נטפל בכולם יחד, כי אנחנו מוגבלים. אבל אחר כך אנחנו נגיע למצב שכל דברים אלה יכולים להתקיים יחד ואנחנו כבר נדע במה תלוי כל דבר ואיך אנחנו מסתדרים איתם, את זה נלמד מהפרקטיקה, מהניסיון.

שאלה: מה המחשבה הראשונה שאפשר לתת לבורא כשמתעוררים?

את הכול אתה יכול לתת לבורא. כאן הוא אומר שאדם צריך לקום מהמיטה במחשבה כזאת שהוא באמת משייך את הכול לבורא, אבל תלוי איך אתה קם, איך אתה מתעורר, איך אתה מתאושש, האם אתה באמת יום ולילה משתדל להיות בדבקות עם הבורא? ואת זה אתה יכול להגיד בתנאי שאתה נמצא בערבות עם החברים, שהם כולם מחזיקים אותך ואתה מחזיק כל אחד מהם, אז בטוח שאתם נמצאים בדבקות הקבועה.

תלמיד: זה שאנחנו אומרים קודם "אם אין אני לי מי לי" ובסוף שאת הכול עשה הבורא. האם זו הזדמנות ללכת ישר לפי טבע שלנו שרוצה להגיד שאני לא צריך לעשות כלום ובסוף להגיד שזה אני עשיתי את הכול?

אנחנו נלך כמו שהוא ממליץ ונראה. אתה שואל על הסוף, לסוף עוד לא הגענו.

שאלה: איך עבודת האיחוד שזו עבודה פרטית של האדם משפיעה או עוזרת לבחינת כלל העולמות כמו שהוא כותב בקטע?

זה אחר כך מתחבר, עכשיו אנחנו עדיין לא דנים בכך. השאלה כרגע מיותרת אבל אחר כך נדון בה.

שאלה: האם כוח הפירוד והשבירות שמתגלים בינינו ואנחנו מנסים לאחד אותם, אפשר לומר שזה איחוד ה-ו-י-ה אלוהים?

כן, נגיע לזה.

שאלה: אנחנו בדרך כלל יושבים בעשיריות שלנו בשיעור הבוקר, וכאן אנחנו בעשיריות מעורבות. לדוגמה דוברי הרוסית, על מה אנחנו צריכים לחשוב בשיעור?

אתם צריכים לחשוב על מה שאנחנו לומדים. אני עכשיו צריך ללמוד מאמר של בעל הסולם או אגרת של בעל הסולם, אז ואני לא חושב עכשיו על כלום, רק על איך להתחבר לבעל הסולם דרך האיגרת שלו ולהשתדל לחיות לפי מה שכתוב באגרת, לעשות מעצמי אותו רצון שנכלל בדף האיגרת ופשוט נמרח שם,

האם אני יכול יחד עם זאת לתאר לעצמי שאני מתחבר לחברים? אם אני יכול לעבוד על זה אדרבה, יש מתחילים, יש וותיקים, הוותיקים ודאי שהם כבר צריכים לחשוב בזמן קריאת המאמר, עד כמה הם נמצאים יחד, ברצון אחד.

קריין: שז"ס ג' הבחינות:"

"שז"ס ג' הבחינות: מצוה, עבירה, רשות. אשר המצוה היא מקום הקדושה. העבירה היא מקום הס"א. ורשות שאינה - לא מצוה ולא עבירה. היא מקום המערכה שעליה נלחמים הקדושה והס"א. בהיות האדם עושה דברים הרשותיים, ואינו מייחד אותם לרשות הקדושה, נופל כל המקום הזה לרשות הס"א. ובהיות האדם מתחזק לעשות במילי דרשותא [בדברי רשות], יחודים כפי כחו, מחזיר הרשות לגבול הקדושה."

הכול תלוי באדם. האדם קובע איפה חלק הקדושה, איפה חלק הקליפה ומה הוא משייך לאיזה חלק.

"ובזה פירשתי מה שאמרו חז"ל: "מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות". פירוש, אע"ג שהרפואה ביד ה' בלי ספק, ותחבולות אנושיות לא יזיזהו ממקומו, מכל-מקום הודיענו התורה הקדושה: "ורפא ירפא", להודיעך שרשות הוא, שהוא מקום המערכה בין מצוה לעבירה כנ"ל. אם כן הרי מחויבים אנו מצד עצמנו, לכבוש תחת הקדושה את "רשות" הזה; והכיצד נכבשת? אלא בהיות האדם הולך לרופא האומן, והרופא נותן לו תרופה בדוקה המנוסה אלף פעמים, ואחר שזכה לקבל הרפואה הבריא, אז מחוייב להאמין שבלעדי הרופא, היה השי"ת גם-כן מרפא אותו. כי כבר קצוב חייו מכל מראש, ובמקום לשיר ולשבח את הרופא האנושי, הרי הוא מודה ומשבח להשי"ת, ובזה כובש את הרשות תחת גבול הקדושה.

ועל דרך זה בשאר דברי "הרשות". ובזה הולך ומרחיב גבולי הקדושה, על דרך שהקדושה מתרחבת בכל שיעורה, ופתאום רואה עצמו וכל קומתו עומד וחי בהיכל הקודש, כי כל-כך נתרחבה הקדושה וגבוליה, עד שהגיעה למקומו עצמו. והבן זה."

שאלה: כתוב שאחרי שכבר בחרת, אז אתה בכל זאת צריך להתחזק כדי לממש את האיחוד. מה זה אומר להתחזק כדי לממש את החיבור?

אתה צריך להתקשר עם הקבוצה ורק שם אתה גומר את התיקון שלך.

"כל האמור בארתי לכם כבר כמה פעמים, מפני שענין זה, הוא אבן מכשול לכמה בני אדם, שאין להם קבלה מבוררת בהשגחה פרטית, ו"עבדא בהפקירא ניחא ליה [עבד, בחיי הפקר נוח לו]", ובמקום עבודה רוצה ביותר לבטוח; ועוד יותר חושק לבטל הקושיות מאמונתו, ולקנות לעצמו אותות ומופתים שלמעלה מהטבע, ולכן נענשים ודמם בראשם. כי מחטא אדה"ר ולמעלה, המציא ה' תיקון לחטא זה בסוד היחוד הוי' אלקים, על דרך שבארתי, וז"ס: "בזעת אפיך תאכל לחם", ומטבע האדם, שמה שמשיג על-ידי רבוי כוחותיו, קשה לו מאד לומר, שמתת השי"ת הוא. ממילא יש לו מקום עבודה, להתאמץ באמונה שלמה בהשגחה פרטית, ולהחליט שאפילו בלי עבודתו היה משיג כ"ז. ובזה הולך ונמתק עוון זה.

ולכן, אחר שידעת וכתבת, שהטבע הוא תנאי מהשי"ת כנ"ל, איך נסתפקת שוב לעבור לפעמים חלילה, על תנאי והיה בעבור מה שיהיה. ועובר תנאי השי"ת, ודאי לא יצלח בלי ספק, כי אינו מיחד ה' בהוי' אלקים. ו"האומר אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה". ועוד, למה לו נסיונות, בעת שיש פעולות מעשיות, וגם אני מבין, מהיכא תיתי לחשוב [מהיכן תבוא לחשוב], שאין צריך לקבוע את ההשגחה הפרטית, וכבר הזהרתי ע"ז פעמים רבות.

ומה שכתבת בענין המשפט להצטער על המשכה הבשריית. זה ודאי חיוב הכרחי, ואם איש חיל אתה, אין לך בכל היום, ותמיד לא תמצא בשעת בדיקה איזה כתמים. כלומר, שגם אתה עזרת באפס מה לגמר הזה. ומכל שכן בשעת כעס, וכן בשעת קנאה ובהרגש גאות וכדומה, שכל אלו הם כתמים הבאים מרקמי רעיונות, שכחי ועוצם ידי יש בקניני ורכושי. אולם צריך אומנות גדול שלא לפול מחמת זה בהתרשלות עבודה, כי לא יוכל להרגיז את היצר טוב, על יצר הרע, ולומר: "אם אין אני לי מי לי" וכדומה, כמ"ש: "וכסיל מתעבר ובוטח", אלא כמו שכתבתי בשם הבעש"ט לעיל, וכל הנ"ל הם חוקים קבועים לא יבטלו ח"ו, והם נצחיות.

וצריכים להבין בזה, שלא מחשבותיו מחשבותינו, ולגבי השי"ת, אין כלל ענין ההופכיות במציאות, וכל זה הוא ההערכה כלפי חמשה חושנו. וכן יש להבין שכל האותיות והצרופים מצדינו מתאוים, ומפי עליון הכל נכלל בשתי צורות. דהיינו, בחינת נייחא ובחינת רוגזא שסובבים בכל מקרי העולם. כי נייחא כוללת המנוחה וכל תענוגיו. והרוגזא כולל כח התנועה, וכל... וכל תנועות... חדוש הבריאה. שז"ס: "יוצר אור ובורא חושך...

יהודה ליב"

שאלה: איך אדם קובע אם להתייחס לקליפה או לקדושה אם הבורא שולח את הכול?

ודאי שהבורא שולח את הכול, "אין עוד מלבדו". אז אם אני שומע ש"אין עוד מלבדו", אני יכול ללכת הביתה ולא לעשות כלום? לשכב במיטה, לעשות מה שהכי נוח לי, ולכל היתר שהבורא ידאג, הרי בכל זאת אין כוח אחר שפועל. או שגם לי יש איזה חלק מהבריאה, גם אני חייב להיכנס לתוך הבריאה ולקבוע, ובהחלט להגיע למצב שאני חייב להיות שותף.

זה ש"אין עוד מלבדו", אומר רק שהבורא בסופו של דבר קובע, אבל יחד עם זה יש את "אם אין אני לי מי לי", אז אני יכול לחייב את הבורא מה הוא יעשה גם עליי, וגם כלפי כל המציאות, כי זו מערכת סגורה, עגולה.

צריכים להסתכל על כל הדברים האלה כעל דברים אינטגרליים, שהכול פועל כאחד. ולכן כל אחד תלוי בכולם, וכולם תלויים בו. הבורא תלוי בנבראים, והנבראים תלויים בבורא. אז כשאנחנו אומרים "אין עוד מלבדו", אנחנו מדברים על החוקים שהבורא קבע, אבל בתוך החוקים האלה יש לנו אפשרות לשנות את מצבנו ולגשת לתיקונים, מאפס עד מאה אחוז.

שאלה: מה מאפשר לנו לבחור נכון, ומה משפיע על הבחירה?

על הבחירה שלנו משפיעה רק הפנייה לבורא. אין שום דבר אחר. אם אני מתחבר עם החברים, שכנראה הבורא סידר לי, איך בדיוק אני לא יודע, אבל הוא סידר לי. אז אם אני מקבל את העשירייה הזאת, ופועל בה, כבר אני נמצא בקשר עם הבורא. גם אני מרגיש את זה, או לא מרגיש, מבין או לא מבין, זה לא כל כך חשוב, אבל אני נמצא בקשר עימו. מכאן והלאה אני מתחיל להיות קשור עמו בצורה הדדית.

לכן ככל שאני אשתדל להביא את העשירייה שלי למצב שהיא תהיה יותר קרובה לבורא, זו העבודה שלי, זו ההשגה שלי, ההבנה שלי, והיגיעה שלי. אני בעצם יכול להביע, ולגלות את הכול רק דרך הקשר, לפי צורת הקשר בין החברים בעשירייה.

שאלה: איך ליישם את העיקרון הזה של "אם אין אני לי אז מי לי" בעבודה בתוך העשירייה?

הכול תלוי בכמה אני משקיע את עצמי כדי לבנות את העשירייה כפרצוף מעשר ספירות.

שאלה: בעניין ה-ו-י-ה, האם ה-ו-י-ה זה המאמץ לחיבור בתוך העשירייה?

המאמץ לחיבור, ודאי שהוא בתוך העשירייה, איפה עוד הוא יכול להיות?

תלמידה: האם הה-ו-י-ה זה המאמץ לחיבור בעשירייה?

כן, ודאי. ה-ו-י-ה זה המאמץ. בתוך המאמץ הזה, ככל שאנחנו מתאמצים, ככל שאנחנו עומדים מול ההפרעות, בזה אנו מייצבים את העשירייה, מעלים אותה לגובה, ומתוך ההתקשרות של הכוחות החיוביים והשליליים בה, אנו מתחילים לגלות את הבורא.

בהתחלה אנחנו לא מרגישים, כי אין כל כך הבדלים בין השחור ללבן, אבל אחר כך יש יותר הבחנות ואז מתחיל להיות גם אפור, וגם שחור ולבן. אתם זוכרים שפעם היו סרטים ישנים בשחור ולבן ורק אחר כך הגיעו הסרטים בצבע? פעם הסרטים היו על רקע שטוח, והיום יש סרטים שיכולים להביא לך הרגשה של תלת מימד סטריאו וכן הלאה. כך גם אנחנו בהמשך מגיעים לצבעים, ונכנסים להתקשרות, לפעולות הבורא, לגילוי הבורא.

שאלה: האם ה-ו-י-ה זה אומר אור ישר מלמעלה למטה, ו"אלוקים" אומר אור חוזר מלמטה למעלה?

כן, אנחנו עוד צריכים ללמוד איך זה נעשה, כי גם בזה וגם בזה יש עבודה משותפת בין האדם לאלוקים.

שאלה: האם אפשר לומר שהמשימה שלנו היא לחבר תמיד את הכול עם גדלות הבורא כי המטרה שלו היא להוביל אותנו לשלמות?

כן.

שאלה: איך נשיג את הכוח לעשות "אם אני לי מי לי" מעל כל ההתנגדויות שמתעוררות כדי שנהיה בדבקות עם "אין עוד מלבדו"?

הקושיות הללו מתעוררות בכוונה כדי לבלבל אתכן, וכדי שאתן תקבעו דווקא על פני כל הבלבולים האלו ש"אין עוד מלבדו". זה כמו תרגיל שנותנים לנו בבית הספר, שעוד ועוד, כל מיני הפרעות מגיעות אלינו ואנחנו מבולבלים ולא יודעים לקשור אותם למקור אחד. כל העבודה שלנו היא כל הזמן לקשר את כל ההפרעות שיש לנו בחיים רק לבורא. ודרך החברים.

זה הכרחי, אחרת לא נקבע רשת אחת, זאת אומרת לא נבנה רשת אחת, כי הבעיה היא לא שאנחנו נגיד כל הזמן שאנו מאתרים את הבורא, ושהוא עשה את זה. אלא שעל ידי כל החיפושים האלה אנחנו מייצבים את עצמנו כרשת אחת, כחלקים של נשמה אחת, ואז אנחנו מגלים את הבורא שפועל בתוכנו.

שאלה: בעולם, כלומר מחוץ לעשירייה, אסור לנו ליישם את החוקים שאנו לומדים בקבלה כמו "ואהבת לרעך כמוך", "אמונה למעלה מהדעת", ושהכול בא מהבורא?

תלוי איפה אנחנו נמצאים, ותלוי איך אנחנו מקושרים. בינינו אנחנו חייבים כל הזמן להשתדל ליישם את החוקים האלו, אבל כשאנחנו נמצאים בסביבה זרה, ביחסים עם אנשים, אנחנו לא יכולים לעשות את זה. עדיף שזה יהיה ממש נבדל מזה.

שאלה: ממה שקראנו, ולפי המילים שאנחנו קוראים נראה שמדובר פה על פעולות של פרנסה. האם מדובר פה על פעולות בגשמיות?

עכשיו לא הייתי מערבב את זה עם זה.

שאלה: יכול להיות מצב כזה שבו האדם צריך להגיע למצב ש"אם אין אני לי מי לי" דרך מאמץ? כלומר לחתוך את האמונה הקודמת כדי שהאמונה החדשה תוכל לגדול?

אמת ויציב. בדיוק ככה. בזה שאנחנו עוזבים את המדרגה הקודמת, אנחנו עולים לבאה.

תלמיד: איך לחתוך את האמונה? איך להבין שעכשיו אני צריך לחתוך?

אתה מתעלה למדרגה עליונה יותר, אתה מושך את עצמך, אתה עוד יותר משפיע לבורא, ואתה נותן לו מקום לפעול בעולם שלך. אתה מזיז את האגו שלך, ואתה רוצה שהבורא בחלק החדש, יגלה את עצמו, את שליטתו.

תלמיד: יכול להיות שתעבור רק שנייה בין המצב של "אם אין אני לי מי לי" למצב של "אין עוד מלבדו"?

כמובן, בטח.

שאלה: בפסקה בסוף כתוב "ומה שכתבתי בעניין המשפט להצטער על המשכה הבשרית", תוכל להסביר למה הוא מתכוון בפסקה הזאת?

לא. אני רוצה שתדברו ביניכם, אפילו שנשארו לנו רק חמש דקות. תדברו ביניכם בצורה כמה שיותר עניינית על האיגרת הזאת, כי היא מאוד חשובה, אולי נחזור עליה עוד פעם. אני שמח שאתם נכנסים לתוכה, ושאנחנו פועלים מחוסר זמן, זה טוב, זה דווקא סימן ברכה, שרוצים עוד ועוד להיכנס, להתקשר ויש הגבלות חיצוניות. אז אני מסיים ואתם נשארים עוד חמש דקות לפחות, בהתקשרות ובבירור. קדימה.

סדנה

מה המסר המרכזי או המסרים המרכזיים מהאיגרת שלמדנו היום?

*

(סוף השיעור)