שיעור בוקר 24.08.2019 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן –אחרי עריכה

אין עוד מלבדו - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: אנחנו נקיים עכשיו שיעור בנושא "אין עוד מלבדו", ונקרא קטעי מקור, הרב יעביר את השיעור בשידור חי מהודו.

אנחנו נמצאים כאן, קצת רחוק מהמרכז שלנו, ששה עשר גברים, כולנו נמצאים כאן בחדר אחד קטן בבית מלון וממש משתוקקים להרגיש בכל זאת כמה זה יחד, נקווה שכן נרגיש כך, ונמשיך [ללמוד] על "אין עוד מלבדו". דיברנו על כך שזה המושג הכי עיקרי שיש לנו בחכמת הקבלה, בתפיסת הבורא ובכלל ביהדות, אנחנו גם מגלים שכך זה בכל הדתות והאמונות שאברהם קיבל וחילק לעמים, הוא שלח אותם קדמה לארץ קדם עם המתנות האלה, שגם בהן פחות או יותר קיימת אותה הגישה, אלא שכל אומה הולידה אולי לאט לאט במשך הזמן, סימנים משלה, גישה משלה, תנאים משלה להשגת אותו המושג.

אבל בעצם מתגלה בסוף הכול, בסוף הדורות, ש"אין עוד מלבדו" זה אותו מושג שנמצא כסימן שאלה לפני האדם, וחוץ מאשר לקיים את דרגת החי שלו באוכל, מין, משפחה, שהם אינסטינקטיביים כמו כל החיות, בכל יתר הדברים, בחיפושים שלו בחיים, בכל מה שהוא עושה, בסופו של דבר הוא עובד אך ורק כדי להשיג את אותו כוח עליון "אין עוד מלבדו" שמעורר אותו לכל החיפושים ושעומד ומצפה מתי האדם יגלה אותו. וכל החיפושים שלנו הם לא סתם וחס ושלום לא מקרה, אלא אנחנו צריכים להבין שדווקא בצורה כזאת, שבכל המאמצים שלנו, בזה שרוצים לטוס לחלל, רוצים להיכנס לעמקי המים, מתבלבלים בחיים שלנו, עושים כל כך הרבה דברים שבעצם [לא ברור] מה קורה שָם איתם, ואיזה צורך יש בהם. אנחנו צריכים להבין שיש צורך בכל דבר ודבר, כי בסך הכול מה שאנחנו עושים הוא, לברר את ייחודיות הבורא במציאות.

ולכן כמו ששואל שם בעל הסולם, מה ההבדל בין עובד ה' ללא עובדו? [והתשובה] שזה דווקא בהשגת השורש האחד שאליו אנחנו רוצים להידבק. ומה שמיוחד כאן שלהידבק באותו שורש אפשר רק בתנאי שאנחנו משתמשים בעזר כנגדו, ברצון האגואיסטי, שמפריע לנו כביכול ועומד בינינו ובין הבורא, ובכוונה כך נברא, הוא עבד נאמן ומלאך, ואם נתייחס לכל ההפרעות האלה בצורה עניינית, כי דווקא הם הם המסתירים את הבורא מאיתנו, אז לאט לאט נגלה שבסך הכול יש לנו כיוון אחד, מטרה אחת, פעולה אחת, וודאי יש בזה הרבה אופנים, אבל זה כבר מסדר את האדם.

ובדרך יש כאן עוד עזרה גדולה מאוד, אין לאדם גישה ישירה לבורא, אלא רק על ידי כך שהוא מבטל את הכלי שלו, את הרצון לקבל שלו, כי אחרת הוא לא יוכל להרגיש ולאתר אותו, להבין, להכיר אותו. להכיר את הבורא אפשר רק לפי השתוות הצורה, השתוות הצורה, כאן כל החיפוש שלי, איך יכול להיות? לכן יש כאן דבר והיפוכו, כיתרון אור מתוך חושך, אני על פני הרצון לקבל שלי האגואיסטי, המביא לי את הרגשת החושך והניתוק מהבורא, משתדל להקים צורה הפוכה, הכרת הבורא, צורת ההשפעה על פני צורת הקבלה. וכדי לעשות את זה היה צורך בשבירת האדם הראשון.

המנגנון, המערכת שהבורא ברא מלכתחילה מתוקנת, אבל בקטנוּת, ואנחנו צריכים לתקן אותה, ואז מוסיפים את האגו שלנו, את הרצון לקבל שלנו. מתוך זה יש לנו בלבולים, כל מיני קושיות שהתגלו כהכנה מזמן השבירה של אותה מערכת. ואז כשאנחנו מסדרים אותה, אנחנו באמת משתתפים בה עם כול היוצרות שלנו, ויוצא שאנחנו בונים את הבורא כביכול מתוך הכלים השבורים שלנו, הרצונות, המחשבות, הנטיות למיניהם. וכשאנחנו מסדרים את הקשר בתוכנו ובונים את דמות הבורא, יוצא שבאמת אנחנו נעשים בנויים כבורא, והוא כך מתלבש בנו והמצב מגיע לדבקות.

קריין: קטע מספר 7 מתוך שמעתי מאמר קל"ח, "ענין יראה ופחד שבא לפעמים להאדם".

"בזמן שבא לאדם בחינת יראה, הוא צריך לידע, ש"אין עוד מלבדו" כתוב. ואפילו מעשי כשפים. ואם הוא רואה, שהיראה מתגבר עליו, אזי הוא צריך לומר, שאין חס ושלום מקרה, אלא נתן לו השם ית' הזדמנות משמים. והוא צריך לעיון ולמוד, לאיזה מטרה שלחו לו את היראה הזו. מסתמא, הוא בכדי שיוכל להתגבר ולומר "אין עוד מלבדו". ואפילו אחרי כל אלה, עדיין היראה והפחד לא הלך ממנו, אזי הוא צריך לקבל מזה דוגמא, ולומר: "באותו שיעור היראה צריך להיות בעבדות השם ית'". היינו, שהיראת שמים, שהוא לזכות, צריך להיות בזה האופן של יראה, שיש לו עכשיו. היינו, שהגוף מתפעל מהיראה הזו החיצוניות, כן ממש באותה הצורה של התפעלות הגוף, צריך להיות יראת שמים." 

(בעל הסולם. שמעתי. קל"ח. "ענין יראה ופחד שבא לפעמים להאדם")

מה קורה לנו כאן? אם אדם באמת משתוקק לגלות את הבורא, ולפי המאמצים שלו, לפי כל העבר שלו, שעשה ועסק בזה הרבה, הוא מתקדם לגילוי הבורא, אז בהתאם לזה הוא מקבל דחייה, הפרעות, בלבולים. הוא נמצא בהמון מחשבות שממש מנקרות בראשו ומוחו, ולא יודע איך לסדר את הדברים האלה, כי כל פעם מקבל דחייה לכל מיני כיוונים אחרים.

ולא רק שדוחים אותו קצת, והוא מרגיש שדחו, הדחייה שמגיעה באה בהחלפת המחשבה, בהחלפת העניין בחיים. פתאום הוא רוצה את זה, פתאום מתגלה זה, והגילויים האלה שמגיעים, ההפרעות הללו, הם מסתירים ממנו את הבורא שהוא רוצה כל כך לגלות, וכל פעם הוא צריך שוב ושוב לחזור קודם כל למצב שהכול בא מהבורא.

יוצא שכל הפרעה באה כדי שהוא יחזיק בבורא בצורה עוד יותר נחרצת, ולא ייתן למחשבות ולמקרים האלו שעוברים עליו לנתק אותו, למרות שהם ממש מושכים אותו מהבורא, רוצים לקרוע את הקשר ביניהם. כך הוא צריך להשתדל כל הזמן לחדש את הקשר ולהיות דבוק בבורא.

במה? בזה שכל המוח וכל הלב, כל המחשבות והרצונות כולם יהיו דבוקים בבורא כך שאם מתרחש בהם משהו, לא ברגע הנוכחי בלבד, אלא הוא גם מכין את עצמו לרגע הבא, זה גם מגיע מהבורא. זאת אומרת, העבודה שלנו היא כל הזמן גם במצב ההווה וגם במצב יהיה, שאני רוצה להיות דבוק עם הבורא בכל לב ונפש בכל המקרים, בכל התנאים ובכל הזמנים, ואז אני משתדל עד כמה שאפשר להבטיח כביכול לעצמי את המצב הזה שאני אהיה דבוק.

ודאי שאני לא אוכל להיות בטוח שזה יקרה, וזה לא קורה, לכן אדם בא בחיפושים שלו, במאמצים שלו למצב שדווקא כאן צריך להיות מעשה הערבות. שלא האדם מבטיח לעצמו את הדבקות התמידית, העתידית שתהיה כל פעם, לא חשוב מה יבוא לאדם, אלא כשהקבוצה תומכת, אז הוא בונה מהנקודה שלו, נקודת הדבקות בבורא, הוא בונה שטח שזו העשירייה מעֶשר נקודות.

ואם כולם נמצאים בכיוון אחד, בחיפוש אחד, בעזרה, "איש את רעהו יעזורו", אז דווקא בעניין זה של ה"אין עוד מלבדו", שכל אחד תומך בשני ומחזיק את השני שלא ייפול מהכרת הדבקות שלו בבורא בכל רגע, דווקא כאן יוצא שאני מתחיל להרגיש עד כמה המערכת שלנו צריכה להיות אחידה, וכולנו מקושרים זה לזה, וכולנו תומכים זה בזה, ומזה מגיע מושג הערבות שאני מרגיש בו צורך.

זאת אומרת, הערבות הופכת להיות לא שעוזרים לי ואני מקבל משהו ומשיג, אלא הערבות זו המערכת עצמה שבה, כשאני בונה אותה, אני משיג את הדבקות בבורא, והדבקות בבורא היא יחד עם הדבקויות של כל אחד ואחד, ומשיגים דבקות אחת, שזו כבר ה-ו-י-ה שהיא נמצאת בהשגת הבורא. זאת אומרת, בזה אנחנו בונים את כלי הקליטה שלנו שהוא רק משותף.

ולכן כשמגיעה לאדם הפרעה, הוא צריך להבין שזה לא לרעתו, שהכול כדי לדחוף אותו לחיבור יותר ויותר גדול עם העשירייה שלו כדי לבנות ה-ו-י-ה בצורה עוד יותר מתוקנת, והבורא פשוט רוצה להתגלות בנבראים יותר ויותר, וכל קבוצה נקראת "נברא", אחידה ויחידה, וכך אנחנו צריכים להתייחס לזה.

לכן אומר כאן בעל הסולם "בזמן שבא לאדם בחינת יראה,". זה באמת כפחד, כיראה, כחרדה פנימית, והיא מגיעה מכל מיני מקרים המלובשים בעולם הזה, או שבאים אליו כל מיני מקטרגים פנימיים יותר, חיצוניים יותר, לא חשוב, אנחנו לא יודעים בדיוק למה כאלו או כאלו דווקא מתרוממים עכשיו, אלא אחר כך נדע, כשנדע יותר, נאתר יותר את המערכת הכללית. אז כשבא לאדם בחינת יראה הוא צריך לדעת ש"אין עוד מלבדו", שכך כתוב כנגד כל יראה ויראה, שאין עוד מלבדו. זאת אומרת, שזה בטוח מגיע מהבורא, ואין כאן שום שאלה, ושלא יחשוב שיש איזה גורם אחר חוץ מהבורא שהוא בכלל שולט בעולם, אבל במיוחד שמשחק עם הרצון האגואיסטי של האדם כדי לנענע אותו ולהביא לתיקון.

ואם אדם רואה שהיראה מתגברת עליו, שלא יכול אפילו להבריח אותה ממנו, זה יפה וטוב כי יוצא שהוא לא משתמש נכון ביראה הזאת, בחרדה הזאת, כי הוא רוצה להיפטר ממנה ולכן היא לא עוזבת אותו. אבל אם הוא רוצה להתגבר לא לכיוון שהיראה תעזוב אלא הוא רוצה שהיראה תישאר, כי כנראה שהבורא שלח לו משהו שהוא זקוק לו כדי להיות יותר דבוק בבורא, ואז הוא לא מבקש שהיראה תעבור מהעולם שלו, אלא שהיא תמשיך, הוא פשוט לא עובד נגדה, הוא עובד בלחזק את עצמו למעלה מהיראה. והיראה שוב יכולה להתעורר כבר בדרגה יותר גבוהה, ושוב הוא מתעורר ומתעלה למעלה מהיראה. וזו יכולה להיות יראה קטנה מאוד כלפי איזו הצלחה קטנה בחיים, או שבאמת קמים עליו מקטרגים גשמיים, ואחר כך נראה כאלו מקטרגים רוחניים. כשנגיע נגיע להכול.

"ואם הוא רואה, שהיראה מתגבר עליו," ולא עוזבת, "אזי הוא צריך לומר, שאין חס ושלום מקרה, אלא נתן לו השם ית' הזדמנות משמים." מה זאת אומרת? עליו להגיד שבאמת אין עוד מלבדו וזה באמת מגיע מלמעלה כמדרגה חדשה של יראה, והוא לא יכול להתגבר, זה תופס אותו כולו, ממש "כל עצמותי תאמרנה", הוא כולו כולו נמצא בחרדה, וזה סימן של המדרגה החדשה, מצב חדש.

ואז כמו שכתוב, הוא צריך לעמוד ולומר לאיזו מטרה שלחו לו את היראה הזאת. לאיזו מטרה? "מסתמא, הוא בכדי שיוכל להתגבר ולומר "אין עוד מלבדו"." כי ודאי שהיראה מתגברת רק כדי לנענע את האדם, ולהראות לו עד כמה הוא, עם כל האגו שלו מאוד חלש, ולא יכול להתגבר בכלום, שהכוח העליון מחזיק את הפחד שלו, הרצון לקבל שלו, וממלא אותו בחרדות, פחדים, בחוסר אור בוא נגיד, ואז בטוח שהוא מגיע מזה לאין עוד מלבדו.

זאת אומרת, כאן אנחנו צריכים גם להסביר את העניין הזה לא רק לעצמנו אלא למתחילים, שהם לא יודעים מאיפה זה בא, זה דוחה אותם החוצה, הם לא כל כך מבינים מה קורה. צריכים לחזק אותם, אבל בעיקר זה דרך הדיבור שלהם בעשירייה.

סך הכול כל ההפרעות שמגיעות, הן מגיעות כדי שאדם יקבע שאין עוד מלבדו. כי וודאי יראה כזאת, כאלו מחשבות, כאלו הפרעות, הן במיוחד מגיעות ישירות מהבורא. במיוחד אם הן הפרעות גורליות, מאוד חשובות לאדם, אז הבורא באמת כך בגדול מקדם את האדם אליו יתברך.

"ואפילו אחרי כל אלה," המאמצים שהאדם עושה ורוצה להתגבר, "עדיין היראה והפחד לא הלך ממנו," זה סימן שבאמת הבורא מקדם אותו יותר ויותר. יותר פנימה, יותר להתגבר לא על היראה, אלא על היחס שלו לבורא. אנחנו צריכים להיזהר לא להשמיד את ההרגשות הרעות, לא למחוק את כל התופעות הרעות, אלא לבנות אותן כקו שמאל ומעליהן לבנות קו ימין, כך ש"על כל פשעים תכסה אהבה". אם לא יהיו פשעים, לא תהיה אהבה, אם ייעלמו הפשעים, תיעלם האהבה. בצורה כזאת, בשני קווים ובקו האמצעי שביניהם אנחנו צריכים לעבוד. ולכן כל ההתגברות שלנו היא לברכה, כי אנחנו בזה משיגים אין עוד מלבדו עוד יותר ויותר גדול.

"ואפילו אחרי כל אלה" המאמצים, "עדיין היראה והפחד לא הלך ממנו, אזי הוא צריך לקבל מזה דוגמא, "ולומר: "באותו שיעור היראה צריך להיות בעבדות השם ית'"." זאת אומרת, שאותה היראה מתגלה כך, שהוא לפחות בהתגברות עליה יכסה אותה איכשהו. ואם לא יכול לכסות, זו בשבילו דוגמה עד כמה הוא עדיין לא נמצא באין עוד מלבדו לפי הדרגה שלו. לכן היראה והפחד שמגיעים לאדם, הם עזרה גדולה מאוד מלמעלה, ולפי זה יכולים לראות איך האדם מתקדם.

מה אפשר עוד להוסיף? קודם כל העבודה בקבוצה, שמקובלים בדרך כלל לא מפרשים את זה, חוץ מרב"ש כמעט אף אחד לא כתב על זה בצורה ברורה, רק פה ושם כל מיני כאלה דברים כמו שאנחנו לוקחים מ"הזוהר", מקבלים מהרמח"ל.

אבל קודם כל, להתגבר על הפחדים והחרדות יחד, שמתכנסים כולם יחד וחושבים שבמקום כל ההפרעות שמגיעות עלינו, על כל אחד ואחד מהחברים, הצרה של אחד זו צרה כללית, היא חייבת כך להיות, כך הבורא מסדר לנו את זה, שבזה אנחנו דווקא מתחברים, בונים את הכלי המיוחד, זה מצד אחד. ומצד שני, כשבונים את הה-ו-י-ה, אז באמת בה-ו-י-ה מתחילים בחיבור בינינו להרגיש את היראה הכוללת, ואת גדלות הבורא ששולח לנו את זה, ואת האהבה שלו בזה שהוא שלח לנו את כל הבעיות הללו, ושמחייב אותנו לפי זה לגדול, וכך אנחנו מתגברים וכל הזמן מגדילים אותו בעינינו יותר מההפרעות.

זאת אומרת, עובד ה' צריך להבין שהעבודה שלנו, התהליך שאנחנו עושים, כל ההילוך שלנו, הוא אך ורק למעלה מהבעיה שכל פעם מתגברת ומתייצבת בצורה חדשה ויותר גדולה בטוח. עד כמה שאדם מרגיש אותה יותר פנימה, זה סימן שבאמת נותנים לו יותר הזדמנות לקבוע שאין עוד מלבדו.

סדנה

אם אתם לא מרגישים שיש לכם שאלות, אני אשאל. מהי הבעיה שעומדת לפנינו, שאנחנו ממש היינו צריכים להיות ביראה ממנה, יראה, הכוונה שאני מרגיש שהבעיה הזאת עומדת לנתק אותי ואת העשירייה שלי מהרגשת הבורא, מקביעת הבורא? מהי הבעיה, מהי היראה שצריכה להיות מורגשת בנו? אולי אנחנו עדיין בחזקת בהמה שלא מרגישה את הדברים הרוחניים האלה, אבל מה מתגבר בעשירייה שלנו כבעיה שממנה אנחנו צריכים להיות ביראה, ואז לקבוע שהיא מגיעה מהבורא, ואז לקבוע שאין עוד מלבדו, שאנחנו תופסים אותו, אוחזים בו יחד כולנו יותר מהבעיה עצמה? כמו אדם גדול שרוצה להחזיק לידו ילד שובב שרוצה לברוח, ואז הוא קצת מפחיד אותו, "תיזהר, זה לא, וזה לא", ואז הילד אוחז בו ולא בורח. כך הבורא על ידי עזר כנגדו מקדם אותנו אליו, איך אנחנו יכולים לתאר את המצב הזה בעשירייה? תאתרו בעיה כזאת ויראה, ואיך אנחנו מתגברים באין עוד מלבדו, שהיראה הזאת תהיה כמנוף, כסיבה להשגת אין עוד מלבדו בצורה קבוצתית.

*

איך אנחנו יכולים ליצר בעצמנו יראה ופחד יחד וממה בדיוק, כדי להיות כמו אותו זקן שמתכופף ומחפש ומתקדם בקצב שלו ולא מחכה עד שיגיעו אליו יראה ופחד מלמעלה, מהבורא? זה דבר אחד ושאלה אחת.

שאלה שנייה שמאוד מתבקשת כאן, שאנחנו מבקשים, שאנחנו מחפשים, את ההפרעות האלה, אנחנו גם צריכים לדעת שבחיפוש, במאמץ שלנו, אנחנו בעצם מעלים מ"ן ומעוררים את הבורא לשלוח לנו את הבעיות הללו בהקדם. בכל זאת, כל הבעיות שלו זה על ידי הגברת המאור המחזיר למוטב ועל ידי זה אנחנו פשוט מקדמים את הזמנים.

אז איך אנחנו בעשירייה לא מחכים שיבואו צרות ובעיות לכל אחד ואחד, אלא אנחנו מבקשים אותן? ואז אנחנו כבר מקבלים אותן כנראה בצורה אחרת. מה זה אחרת? הן יבואו, והן יבואו מאותו הכלי השבור שמתגלה יותר ויותר בשבירתו, אבל הוא יבוא בתנאי שאין עוד מלבדו, שאנחנו עושים לזה הכנה. אנחנו כאילו שמים איזו תשתית רכה שעל זה ייפול ולא ישבר כלי חדש מזכוכית נניח. אז איך אנחנו עושים את זה בעשירייה?

בעצם עניתי, שזה על ידי ההתגברות באין עוד מלבדו, אבל איך אנחנו יכולים להתגבר באין עוד מלבדו אם אנחנו לא מקבלים בעיות, על פני מה אני מתגבר באין עוד מלבדו? וכאן התשובה, אני גם אתן אותה ואתם רק תדברו על זה. התשובה היא כזאת, שאם כל אחד ואחד רוצה להוסיף לאחרים, לכן יש כאן חובת שבירת הכלי, אז כל אחד יכול להוסיף לאחרים את המידה שלו בנחיצות באין עוד מלבדו מהפן שלו, מהצד שלו, ולכן כך אנחנו יכולים לגלות בפער בינינו, בפער בינינו בעשירייה, שכל אחד שונה מהאחרים. אנחנו יכולים לגלות כביכול את אותה הצרה שהבורא היה מביא לנו בצורה חיצונה, צרה חיצונית, יראה חיצונית, בזה שאנחנו מגלים שוב שבירה, שוב שבירה בינינו, אנחנו כבר על זה יכולים לגלות ולקבוע אין עוד מלבדו, וכך להתקדם. דברו על זה בבקשה, תסבירו אחד לשני את מה שאני אמרתי

*

שאלה: מצד אחד יש יראה ומצד שני יש פחד, מה אנחנו צריכים מתוך זה לעורר בעשירייה וממה אנחנו צריכים להתרחק בעשירייה?

אלה דברים עמוקים, אבל בינתיים כלפינו הייתי אומר כך, או שקשה לאדם מה שהוא לא יחלק את זה ליראה ולפחד. יראה שייכת לבורא, האם אני יכול להחזיק אותו כאין עוד מלבדו. פחד שייך למקרה עצמו שמעורר בי פחד בהמי, אנושי, שאני מפחד ממנו. ולכן צריך להיות כאן כך, בפנים, בתוך ההרגשה שלי צריך להיות פחד, ועל פני זה אני צריך להיות ביראה, שאני מבין שבלי פחד בהמי, אפילו ממש "כל עצמותיי תאמרנה", אני לא ארגיש גם יראה מלהחזיק באין עוד מלבדו, כי בסופו של דבר כולם כבהמות וכולם מגיעים מדרגת הבהמה, דרגת חי, הכול בא מהדומם, כמו שכתוב, ולכן צריך רק לעשות תמיד סדר, שתי מדרגות.

אחר כך אנחנו נלמד יותר, פחד זה הבהמה שמפחדת שיתנו לה מכות, שהיא תינזק ממשהו, והיראה זה כלפי הבורא, שאני אשכח ממנו ואפול שוב לדרגת הפחד, או שאני אתנתק מאין עוד מלבדו. ולא בגלל שאני אפול לדרגת הפחד ובעיות גשמיות, בהמיות, אלא שאני בזה מתנתק ממנו, אז זה לא גורם נחת רוח ובכלל מזלזל בו כבמקור של כל המציאות.

לפחות כך בינתיים. יש בזה הרבה דברים. אתם מבינים שאנחנו עכשיו נוגעים לנקודה העיקרית בקיום שלנו, וכאן אנחנו יכולים כבר לראות איך מסתדרת דווקא עשיריה דווקא עם הבורא, על ידי איזה מקרה שהיחס ביניהם הוא מקבוצה לבורא, ומבורא לקבוצה, הוא יכול להיות ממינוס לפלוס, ומפלוס למינוס.

עד שמתחילים מכל היחסים האלו של קבוצה ובורא, להרגיש את המצב הממוצע, את הקו האמצעי שבו אנחנו מלכתחילה, מראש, כוללים גם ימין וגם שמאל, וככה מתקדמים. זו בעצם המטרה העיקרית בהתפתחות שלנו, שנגיע לבניית הקו האמצעי, להתרת הקו אמצעי, לבנייה שלו, ולזה שאנחנו כל הזמן הולכים עימו, זה ממש מטה, מטה אהרון.

שאלה: יוצא שפחד בהמי זה איזה טריגר של הבורא לעזור לאדם, לעורר בו יראה?

ודאי. אלא בשביל מה הוא ברא? כמו כל מקרים שבעולם, הם בסופו של דבר או בצורה ישירה או בצורה עקיפה, אלטרנטיבית, אבל הם כולם מכוונים לקביעת האין עוד מלבדו בחיי האדם. שהבורא צריך למלאות לו כל הרגשות, וכל מוחא וליבא, הבורא צריך למלאות. ולא משהו אחר, או מישהו אחר. ואז זאת המטרת ההתפתחות שלנו, שאנחנו נגיע. זה נקרא שכלי מתמלא. ואנחנו עוד נראה איך לעשות כאן צמצום, מסך, הכאה, זיווג, שזה, כאן זה הכול צריך להתרחש.

תלמיד: האם אנחנו כעשיריה צריכים להקדים את הבורא בזה, ולייצר איזה סוג של פחד בהמי בתוך העשיריה, כדי שנוכל להתפתח על פניו, ולא לחכות שהבורא יפעיל את זה?

לא, לא פחד בהמי, אלא רק פחד רוחני, שאנחנו יכולים להתנתק מאין עוד מלבדו וחס ושלום להתעסק בפחד הגשמי. זה דבר המדומה, שקר, וזה לא טוב, זה לא טוב. זאת אומרת, שיש עוד מלבדו, שלא הבורא עושה את זה, אלא איזה מקור אחר, אפילו בעילום שם, מנהל את כל החיים שלי. בזה אסור לנו בכלל לעסוק.

תלמיד: זאת לא היתה הכוונה, אבל אני רק רוצה להגיד שפחד רוחני זה משהו מדומה. לא מפחיד אותי שאני לא דבוק לאין עוד מלבדו, הלוואי וזה היה מפחיד אותי. אלא אני צריך איזה טריגר שיעורר אותי לכיוון הזה?

, לא. אל תחפש כל הזמן צורות לא ישירות. אתה תמיד א הולך בעקום, בשביל מה? אני צריך לשכנע את עצמי בזה, שזה הכול בא מהבורא, ובצורה ישירה. על פני כל ההפרעה והפרעה, אני צריך לשכנע את עצמי, זה בא מהבורא בלבד. ואז על ידי השכנוע הזה יותר ויותר, במיוחד להתעסק בזה גם בקבוצה, ולא בשום דבר מדומה, אני מגיע למצב שאני ארוץ בהטרדה ממש אחרי המושג הזה, אין עוד מלבדו. אני מחכה בכל רגע על מה עוד אני יכול להשליט את המושג הזה, שהוא ירכב על פני כל מיני, איפה עוד, כמו זקן שמחפש, על איזה עוד הפרעה, על איזה עוד בעיה בחיים שלי, אני יכול לקבוע שזה מגיע מהבורא בלבד.

תלמיד: כשיש לי איזו הפרעה, מניסיון אני רואה שכל החושים שלי נפתחים, אני שומע את הרב, אני שומע את החברים.

יפה מאוד. וכאן אתה צריך להיות מבפנים מוכן כבר לקבוע שזה בא מהבורא.

תלמיד: את זה אפשר להבין. השאלה, כשאין הפרעות, כשהמצב הוא סטטי, מה אנחנו יכולים לעשות בעשיריה שינענע אותנו, יזיז אותנו להיזכר באין עוד מלבדו, לייצר משהו שמעליו נוכל להידבק.

אין לכם בעיות?

תלמיד: לא כאלה שאתה מייד נדבק לבורא, או שמייד נפתחים החושים.

אתם נמצאים בגמר התיקון?

תלמיד: אולי אנחנו לא מספיק רגישים לזהות את הבעיות. איך מפתחים רגישות לזהות כאלה בעיות, שבאמת יציקו לנו בתוך עשיריה?

אני לא יודע. הבורא שורה ביניכם?

תלמיד: אני לא יודע לענות על שאלה כזאת.

אז על מה יש לדבר. פשוט זה לא חשוב לכם. אם לא חשוב, תתפזרו.

תלמיד: זה לא חשוב לנו. אבל כשיש הפרעה, זה הופך להיות חשוב. איך הופכים, איך מייצרים משהו שיעזור לנו?

זה חשוב מפני שההפרעה חשובה, ולא שאין עוד מלבדו חשוב. אתם מושכים אותו רק כשאתם צריכים אותו. ואם אתם לא צריכים אז אתם שולחים אותו לכל הרוחות, לכל הכיוונים.

תלמיד: זאת בדיוק השאלה.

אז בשביל מה העשירייה?

תלמיד: אז זאת בדיוק השאלה.

אם לא איש את רעהו יעזורו, אז איפה תהיה העבודה בעשירייה, על מה היא תהיה, מה העשירייה תעשה? זה כל העניין. מה זה נקרא שבירת הכלים? שהמושג אין עוד מלבדו הוא חייב להתגלות בצורה גלויה. וזה מה שמתגלה בשבירת הכלי. שמלכות לא יכולה לאחוז את כל הגילויים שיש לפניה בתשע הספירות הראשונות, ולכן היא נשברת. נופלת מהדרגה הרוחנית למטה, לדרגה הגשמית. אני חושב שאתם צריכים פשוט יותר לחשוב. אתם ממשיכים באיזו שטחיות, שככה זה הולך ומתגלגל, וימים יביאו לנו את ההצלחה. זה לא נכון.

תלמיד: ואפילו זה לא מפחיד אותנו, אז איך עוצרים את השטחיות הזאת, איך גורמים לזה, לקצת להבהיל אותנו, קצת לנענע אותנו, כדי שנחשוב, נעמיק?

על ידי משחק. לידך יושב שחקן, שם אני רואה, הוא כבר לא שחקן, הוא נראה כמו איזה הודי רוחני. אז צריכים לשחק. אני רואה שאנשים מאוד מתפעלים ממשחק. שמישהו משחק, בשבילו זה מקור לפרנסה, או למשהו, לא חשוב מה. והשני מזה בוכה, או צוחק, תתחילו בזה. בכל דבר שאתם משפיעים זה על זה. אין לי יותר מה להגיד. רק תבינו שאוצר האמצעים שלי הוא דל מאוד. ואין לי מה להגיד.

שאלה: מה היחס הנכון שאתה רואה שחבר מתמלא באיזה פחד שמשתלט עליו?

לרמוז לו, וזה הכי טוב בצורת דוגמה, שאין עוד מלבדו. לרמוז לו בזה, שרק לכיוון זה ישנו הפתרון לכל המקרים של החיים שלנו.

תלמיד: מה מבפנים לעשות ומה מבחוץ? מה זה לרמוז? אני יכול להגיד אין עוד מלבדו, להזכיר לו?

באיזו צורה? לא יודע. שהוא יראה שאני שוב קורא אותו מאמר, או שומע קטע מהשיעור הנוכחי. לדבר בצורה ישירה זה לא כל כך טוב, כי יכול להיות שיקבל את זה בצורה לא יפה, לא נוחה, שזה האגו שלו לא ירשה לו את זה. אני לא יודע. צריכים לראות לפי המקרה.

תלמיד: ומה מבפנים? איזה יחס צריך להיות מבפנים?איך להתכלל איתו?

מבפנים זה כמו שאתה נמצא בהתכללות עם אדם אהוב, שאתה רוצה להתחלק עימו, לקחת על עצמך את הכבדות שלו ולעבוד עם הנטל שלו שמשפיע עליו. וגם להזכיר לו ש"לא אותי קראת יעקב", זאת אומרת שאם אתה מתייחס לבורא אז כבר הכבודה הזאת, המזוודה הזאת היא לא כבדה. כך אתה יכול להגיד לו, שאם הוא נמצא תחת איזו בעיה אז הבעיה הזאת היא יכולה להיות הרבה יותר קלה אם הוא יקשור אותה למקור. לפי הדוגמה הזאת, עם הסבל שסוחב את המזוודה של הרב'ה.

תלמיד: השאלה איך אתה מתכלל איתו? בדרך כלל כשאני רואה מישהו במצב רגשי מאוד, אז אני דווקא הולך למקום אחר, אני מנסה באופן שכלתני להסביר לעצמי איך הוא נמצא ולהשתדל להתפלל, לרצות בשבילו שהוא יראה שהמצב הזה הוא לא כמו שהוא רואה אותו. אתה אמרת עכשיו לקחת על עצמך חלק מהעומס שלו. איך עושים דבר כזה?

זה בתפילה פנימית. אנחנו מקושרים יחד, כל השבירה היא רק לעינינו? ולכן בתפילה פנימית אתה יכול להקל. העשירייה ודאי שהיא אפילו לא מדברת עם החבר הזה, היא יכולה להקל מאוד. פתאום יתחיל לקבל הרגשות אחרות, הפעלה אחרת מלמעלה, וכך זה יהיה.

תלמיד: אפשר לדבר בגלוי עם שאר החברים, בואו נחשוב עכשיו, נעזור, נתפלל בשביל X?

כן, אם הבעיה שלו היא עד כדי כך גלויה, ברורה. כן, אתה יכול לדבר איתם בשקט על זה, זה מותר. אתם כמה שתתנהגו יותר כגוף אחד זה יותר יצליח.

שאלה: כבר כמה ימים אתה מרביץ בנו תורה על אין עוד מלבדו. ואם נצא מנקודת הנחה, למשל ניקח עשירייה ספציפית שמקשיבה לך מאוד למה שאתה מנסה ללמד אותנו, ומצליחה לממש את מה שאתה אומר לה, לאותה עשירייה. כל דבר משייכת לבורא, כל הפרעה משייכת לבורא, היא חיה את זה, נושמת, איך זה מקדם את העשירייה אם היא עושה את זה?

יחד. כל הפרעה מהבורא, כל הבעיה מהבורא כדי שאנחנו נחבר את כל הנחיצויות שלנו לאין עוד מלבדו, לשייך לו את זה כדי לקבוע ייחודיות שלו, שבאמת אין עוד מלבדו יחד, בנטייה אחת. שזה יחבר אותנו. בזה אנחנו מתחברים, לא בשום דבר אחר. זה שרוצים לקבוע שאין עוד מלבדו, ההפרעות האלה או אפילו חוסר הפרעות האלה, הן מחברות אותנו.

תלמיד: יחד, כמקשה אחת עושים את זה. לאיזה מצב, לאיזו מדרגה זה מקדם את העשירייה במידה והיא מצליחה לעשות את זה, כמו שאתה אומר?

למה שאנחנו עכשיו מתחברים, אנחנו מתחברים בזכות הבורא שהראה לנו עד כמה שהוא עשה אותנו מנותקים זה מזה על ידי עכשיו ביחסים בינינו השבורים, ושהוא מעורר אותנו לחיבור, הוא מתוך השבירה הזאת והחיבור יתגלה. ואנחנו עושים את זה כדי לשמח אותו. כל העבודה, כל התורה היא בזה.

שאלה: כשעשינו עכשיו את הסדנה, הפחד הזה התעורר, שלא יהיה לנו חיסרון לחיבור, לרוחניות. שנהיה כמו אנשים מתים, שרויים בתוך מים. הפחד הזה כמקל, האם זה מה שאנחנו רוצים לשמור עליו? האם זה מה שמכוון אותנו לעורר את השחר?

דווקא אנחנו שלא מקבלים שום פחד, שום בעיה, שום הפרעה בדרך, יש לנו בעיה, שאין לנו בעיות. וזה באמת יכול להאריך את הדרך לשנים רבות, ונכנסים כאילו לתרדמה. אלא אם אנחנו צריכים להיות ב"חיסרון ללא חיסרון", יש כזה מושג. וקראנו על זה, שמענו על זה כמה פעמים, אבל עדיין זה מושג כאילו שנמצא אי שם מונח.

אנחנו צריכים לעורר אותו בדאגה למה זה לא חסר לנו. ולצעוק ולהתפלל על דבר שלא חסר. איך? בצורה מלאכותית, "איש את רעהו יעזורו". זה כל העניין של התפילות בציבור, בקשה בציבור, שעל ידי זה מעוררים. אני רואה שכל האנושות היא מתפעלת מקולנוע, מסרט, ממראה של משהו. מה קורה? פשוט מאוד. מייצרים מצבים, שאנשים אוהבים להיות בסרט הזה.

ככה זה. הסתכלתי כאן בכמה ערוצי הטלוויזיה בחדר שלי בבית המלון בבומביי, ואז אני רואה שכל הסרטים הם או שבוכים מחוסר אהבה או ששמחים ורוקדים מעודף אהבה. זה כל מה שיש להם. וחוץ מזה כלום. רציתי לראות חדשות מהעולם, משהו רציני, כלום אין מכל הערוצים. זה פלא. יושבים איתי עכשיו עשרים איש וממש זה מה שהקהל דורש כנראה. וגם לממשלה אולי כדאי שככה זה יהיה. אני לא יודע, הכול תלוי איך אנחנו מייצבים את החיים שלנו.

אני חושב שהמצב הוא מאוד רדום, אתם מתביישים, יש לכם חשבונות לעורר את האחרים, לא לעורר את האחרים, איך אני איראה, כל מיני כאלה חשבונות הם לא מועילים לעניין. אני לא יודע מה להגיד על זה ולא יודע מה לעשות, אני עושה מה שאפשר.

בכל זאת עכשיו מה שאנחנו לומדים על אין עוד מלבדו בצורה יותר עמוקה, יותר קונקרטית לחיים שלנו, אז בוא אנחנו נשתדל לממש את זה.

קריין: קטע הבא, קטע מס' 8 מתוך כתבי רב"ש כרך ג', "הכל תיקונים".

""כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (בשלח).

קושיית חז"ל, אם אני לא אשים המחלה, בשביל מה צריכים לרופא (סנהדרין ק"א ע"א).

ויש לפרש, היות שאני הרופא, ולמה אני אשים עליך מחלה, אם אני מוכרח לרפא את המחלה. ומה אני מרויח אם אני אשים מחלה, בטח זה מטעם עונש. ואם אני צריך לרפא את המחלה, איזה עונש יהיה זה, רק כאילו שאני עושה עבודה בחינם. לכן אני לא אשים עליך מחלה. ומה שאתה חושב שהיא מחלה, אתה טועה בזה, אלא כל המצבים שאתה מרגיש, אם אתה מייחס אותם אלי, הכל הם תיקונים, שעל ידי זה אתה תתקרב אלי בדביקות."

(רב"ש - ג'. מאמר 133 "הכל תיקונים")

אנחנו צריכים גם עליות וגם ירידות, ואין כאן היכרות באיזו מדרגה אם היא לא כלולה "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". ולכן ודאי שאת הרגשת המחלה אנחנו חייבים, כי זו הרגשת השבירה שכך אנחנו צריכים להרגיש אותו מצב. וגם להרגיש שהבורא הכין לנו אותו, ומאין עוד מלבדו קודם כל נקבע שזה מגיע. וגם שנפנה אליו ולא למישהו אחר שיעזור לנו לצאת מהמחלה הזאת, ושהוא רופא כל החולים.

וכך בצורה כזאת אנחנו קובעים שאין עוד מלבדו, גם ברע וגם בטוב, ששניהם הופכים להיות מדרגה שלמה כל פעם ובונים את העשירייה שלנו בצורה יותר ויותר שיכולים להתכלל זה מזה. התבנית של העשירייה הוא נקבע כבר במדרגה הראשונה הרוחנית, אבל אחר כך ההתכללות שהיא כל פעם מתגברת יותר ויותר, עולה יותר ויותר, היא מביאה לנו את הכרת הבורא שמתגלה בתוך העשירייה, מידת ההתכללות שבינינו. שבכל מדרגה ומדרגה יש הכפלה, שכל אחד מתחלק לעשר. במדרגה הראשונה אנחנו משיגים את העשירייה. כנגד מדרגה שנייה אנחנו מגלים שאנחנו כבר לא בעשירייה, זה הכול כאילו נשבר. מגיע חושך, לילה, אבל חושך הלילה הזה זה כבר מעשירייה שהשגנו. זה כבר כניסה למדרגה הבאה, חיסרון למדרגה הבאה. שאנחנו רוצים עכשיו להשיג חיבור מתוך החושך, שחושך הזה בא מצורת העשירייה שהשגנו קודם. ואז יש לנו השגת החיבור כבר במדרגה השנייה. שגם השגת החיבור הקודם וגם השבירה שלו עכשיו מגיע לתיקון שלו. וכך אנחנו כל הזמן מגיעים שמאל ימין, שמאל ימין, באופנים כאלו, וכך מתקדמים.

זאת אומרת, הבורא ודאי שמעורר גם חושך וגם אור וצריכים לייחס את הכול אליו, שהכול זה תיקונים ועל ידי התיקונים האלה אנחנו כל פעם משיגים דבקות המתגברת.

שאלה: ישנם מצבים שצריך לעיין בהם, ללמוד אותם ולברר בשביל מה הגיעו ואיך מתמודדים איתם.

המצבים ניתנו אך ורק כדי שנקבע שאין עוד מלבדו, שזה בא ממנו כדי שאנחנו נחזק את הקשר בינינו ונגלה אותו כמקור האחד לכל הבעיות, לא חשוב אילו. לא לימוד הבעיה עצמה, לא להיכנס לגשמיות, אלא לימוד איך אנחנו משיגים חיבור בינינו המתגבר.

תלמיד: כלומר, כשבעל הסולם אומר כאן עיון ולימוד, הכוונה היא איך המצב שהגיע עוזר לי, לעשירייה, לקבוצה, להתחבר בצורה יותר נכונה כלפי אין עוד מלבדו?

מצוין. בדרך כלל אני משתדל לא להיכנס לבעיות עצמן. אין בזה שום צורך. אני רוצה להיות דבוק לא בבעיה אלא באין עוד מלבדו, כי הבעיה מופיעה אך ורק כדי שאני אדבק בו.

שאלה: האם כדאי לעשות רשימה של מה שחסר לנו ברגע הזה, ולפי מה שחסר, את זה לבקש? שתהיה תמיד כזו הוראה.

אם לפי האופי שלך אתה רוצה לעשות כך, תעשה.

שאלה: איך הפצה עוזרת לנו לקדם בתוכנו את העיקרון של אין עוד מלבדו ולגשר בין עליות וירידות? מה התפקיד שההפצה משחקת ועד כמה היא קריטית בזה?

ההפצה עוזרת לנו להרחיב את הכלים שלנו. אמנם בזה אתה יוצא לדומם, לצומח, לחי, לכל מיני רצונות גשמיים, אבל בדרגה שלך זה עוזר לך להתעלות. כי עד כמה שאני מגדל כלים ברמה הגשמית, אני מעורר אותם והם מעוררים אותי ומחייבים אותי להתעלות בדרגה הרוחנית שלי. זה מאוד חשוב.

אני כבר לא מדבר על זה שההפצה עצמה עוזרת לך לעסוק יותר בחומר שלנו ולחשוב איך אתה מגלה אותו יותר לזרים, כדי שהם יראו, ידעו, ישמעו, יתכללו. אתה בזה עוסק בחיבורים. בסך הכול אתה בזה משחזר את הכלי דאדם הראשון. אתה דווקא ממשיך את פעולת הבורא, כי הוא המרפא את השבירה. ואתה כאן, ממש בזה, הופך להיות השותף שלו. במקום המקבל ממנו, אתה גם ממשיך בלתת לזולת.

שאלה: האם ניתן לקבוע והאם צריך לנסות לקבוע האם ההפרעה שקיבלנו היא כתוצאה מאחוריים של המדרגה הבאה, כלומר שעבדנו חזק על חיבור ולכן קיבלנו הפרעה, או שהיא כתוצאה מחוסר עבודה שלנו לחיבור, ואז מכבש ההתפתחות דוחף אותנו מאחור?

אני בדרך כלל לא חכם כמוך, לא כדאי. לא אכפת לי מאיפה באה ההפרעה, מה הסיבה שלה, או לאחרית הימים מה שנקרא, או ממה שהיה אתמול הבורא ממשיך ומסדר לי את זה. זה לא חשוב. חשוב לי לקבוע "אין עוד מלבדו" וללכת הלאה, ולא להתעכב ולהתחיל לברר מה קורה כאן או מאיפה זה מגיע. מה זה חשוב?

זה מגיע מתוך שבירה? בטוח. אני צריך לקבוע "אין עוד מלבדו"? בטוח. אני צריך לעשות את זה כמה שיותר מהר? ודאי. זהו, בצורה עניינית מאוד. מה שכן יש לך, זה לראות איך אתה יכול כלפי המדרגה הבאה להכין את הסביבה, את האווירה, את העשירייה כדי שהיא תבוא.

אם אנחנו לא מכינים עשירייה, אנחנו לא מרגישים שהבורא מעורר אותנו כי אין לו את מי לעורר. זו כל העבודה שלנו בהכנה, שאנחנו צריכים לעורר את העשירייה ואז הבורא לפי זה ישלח לנו בעיות וצרות. זה נקרא ש"כל מה שאוהב ה' יוכיח"¹, שהוא שולח צרות ובעיות לאנשים שקרובים אליו, שרוצים לעלות. ואם הוא לא מעורר, סימן שהוא ממש לא אוהב אותך, את העשירייה, ממש כך. אין יותר גרוע מלא לקבל שום התעוררות מלמעלה. אנחנו הופכים כבר את ההתעוררות הזאת משלילית לחיובית, אבל היא חייבת לבוא וכל רגע ורגע שתהיה מחדש. בעל הסולם אומר על זה "תחת מבול של המניעות הזורם עליו".

שאלה: עכשיו בסדנה אני יכול לדבר עם החברים ולפעמים גם מדבר לעשירייה, אבל במשך היום אני לא מצליח לדבר לא לעשירייה ולא לחברים והכול בורח, יש רק פנייה לאיזה דמיון של הבורא. איך מדברים לעשירייה במשך היום?

אתם צריכים לסכם ביניכם פחות או יותר על אילו דברים אתם חושבים על העשירייה. שלא יבואו סתם מחשבות, שנראה לכל אחד שעניין זה אקטואלי או שעניין אחר אקטואלי, ולכל אחד זה יראה אחרת, אלא אתם חושבים על נושא אחד ומחברים לנושא הזה כמה שיותר שאלות.

וכשאתם לא יכולים להתקשר במשך היום אז הייתי ממליץ לכתוב את השאלות הללו וכך תתקדמו, שלקראת הערב או מתי שאתם נפגשים יהיו לכם הרבה שאלות. לכל אחד לפחות שלוש ארבע או חמש שאלות על המצב של החיבור, של הקבוצה, של הבורא, איך לעורר אותו. תלוי מה בדיוק אתם בוחרים. אבל הנושא צריך להיות כמה שיותר מצומצם, קונקרטי, ושאתם חושבים עליו במשך היום. אמנם כל אחד חושב לבד ללא קשר עם אחרים, אבל אתם בכל זאת נמצאים באותו נושא ואז כאילו אתם מקושרים. זה חשוב מאוד, זה מה שהייתי ממליץ, ואחר כך לדבר על זה.

שאלה: אמרת קודם שאנחנו מתביישים לעורר זה את זה ועושים הרבה חשבונות. איך שוברים את המצב הזה?

אם אתם לא שוברים את זה, הבורא ישבור אותם. אתם תראו בסופו של דבר שאין כאן משהו אישי, אלא הכול נובע מחוסר חיבור של עשירייה. הבורא לא ברא בך כל מיני תכונות מגונות שאתה צריך להתבייש בהן ואז הוא משחק איתך כך. ברור שזה לא מהדרגה הרוחנית שלו.

אלא עד כמה שמתעסקים בחיבור בקבוצה, ומה שמפריע לחיבור לקבוצה, אז צריך להיות דווקא בזה יחס כזה שנעלמות כל הבעיות וההפרעות בשניות. כל אחד מסתכל על עצמו ועל כל הקבוצה, שמצד אחד זה גוף בהמי אחד שגם עומד להתקשר בדרגה רוחנית אחת.

ולכן לא נראה לי שאנחנו צריכים להישאר בכפפות של משי ביחסים בינינו, זה ממש לא מתאים לנו. צריכים להיות כמה שיותר פתוחים, כמה שיותר מציאותיים. אף אחד לא בונה את הבעיות שלו, אף אחד לא מכין לעצמו כל מיני הצלחות, הכול מגיע מלמעלה. ומה שהיה ומה שיש ומה שיהיה זה הכול אך ורק כדי שאנחנו נתעלה כל פעם על פני ההפרעה בלי לקחת אותה בחשבון, רק כאמצעי, רק כמנוף ושום דבר חוץ מזה.

אני לא כל כך נכלל בשבירה עצמה ולא רוצה לחקור אותה, לא להתעמק בה. אני רוצה להתעלות מעליה. אני רוצה להשיג אהבה ובמידה שאני משיג אהבה אז יהיו ברורים לי מתוך זה גם השנאה, השבירה.

תלמיד: מה זה אומר להוריד את הכפפות בינינו?

בצורה יותר גלויה אדם כלפי עצמו. אני לא צריך לספר לכולם על כל הבעיות שיש לי במשפחה, בחיים הגשמיים, לא. אבל אני גם לא הולך להסתיר את זה. אנחנו לא צריכים להיות בזה אלא למעלה מזה. זה לא משהו, זה לא עניין.

אני כזאת בהמה? כן, אני כזאת בהמה. כולם ידעו את זה? ידעו. יראו, יראו. אם הם חברים בדרך הם צריכים להבין אותי כמו שאני צריך להבין אותם וללכת למעלה מזה. "לך לאומן שעשאני"².

שאלה: אני יותר מעשרים וארבע שעות, משיעור בוקר של אתמול עד שיעור הבוקר של היום פשוט לא יכולתי לזוז מהבית. לא יצאתי לעבודה, לא לשום מקום כהכנה לשמוע אותך עכשיו בשיעור הזה. ורציתי להודות לך ולומר שאתה באמת באמת רב יקר, אהוב ומסור עם סבלנות שלא תתואר ואנחנו נשתדל לעשות הכול כדי לתפוס משהו מכל מה שאתה רוצה להעביר לנו מהודו הרחוקה, כאילו שאתה שם. אנחנו נעשה כל מאמץ פה בעשיריות להתחבר לרגע אחד ומספיק רק להודות לבורא על עצם היותנו תלמידך. תודה רבה ושבת שלום.

תודה ושבת שלום.

שאלה: איך מבקשים נכון מעל הדעת, חיסרון לחיבור?

בתוך הדעת אני צריך לבקש לצאת מהצרה שהבורא הכין לי. אם הצרה הזאת מגיעה בדרגת דומם, צומח, חי, אז כמו שכתוב "ניתן לרופא רשות לרפאות". אני צריך ללכת לרופא או להזמין אינסטלאטור או כל מיני דברים שבהם אני יוצא מהצרה הזאת בדרגת דומם, צומח, חי. גם בצרות האלו אני צריך לדעת שהן מגיעות אלי אך ורק מ"אין עוד מלבדו" ואמנם שאני צריך לתקן אותן אבל אני צריך יחד עם זה להיות דבוק במקור שלהם ב"אין עוד מלבדו".

ואם הצרות מגיעות בדרגת המדבר, אני והזולת, ובדרך כלל הבורא כך מעורר אותנו בדרגת המדבר, לא בדומם, צומח וחי, אז אני צריך גם כאן להשתדל אולי לתקן את עצמי בדרגת המדבר, כמו שכתוב ש"אין יום כיפור מכסה את הבעיות בין אדם לחברו"³, אני חייב בכל זאת לסדר את זה עם האנשים האחרים אם עשיתי להם איזה נזק, ולא להגיד שזה הבורא עשה דרכי וכן הלאה. אני צריך גם את זה להשתדל לבצע.

והעיקר מה שאני צריך, זה ודאי לפנות לבורא ולדרוש את התיקון "אין עוד מלבדו". עם כל ההפרעות שיש לי בדומם, צומח, חי, מדבר בכל החיים שלי בבריאות, באינסטלציה, בכל מה שתרצו וגם עם בני האדם האחרים, בכל זאת, עם כל זה שאני צריך לסדר את זה, אני גם מעורר את עצמי ל"אין עוד מלבדו" וזה העיקר. לשם זה מופיעים כל הקלקולים האלו. הקלקולים כבר היו מוכנים לי משבירת אדם הראשון. אין שום דבר חדש תחת השמש. הם צריכים להתגלות. ההבדל בין הקלקולים, כאילו הטובים לבין הקלקולים הרעים בזה שאני מוכן להם או לא.

אם אני, כמו זקן, מחפש אותם, אז אני מקבל אותם בשמחה, בשירה. ואם אני לא יכול לגלות אותם בהכנה הנכונה, אז אני מקבל אותם בצורה לא טובה. לא טובה זאת אומרת, זאת צורה גם טובה, הם מלמדים אותי איך אני אתייחס נכון אליהם. שאין עוד מלבדו זה העיקר, אבל יחד עם זה שאני מסדר את אין עוד מלבדו, אני צריך להשתדל לסדר גם בדרגה הגשמית את כל הדברים האלו. זאת אומרת לא להתעסק ברוח בלבד. אני לא רוח, לא מלאך, אלא אני חייב להיות בכל הדרגות, דומם, צומח, חי, מדבר.

לכן ההכנה לקלקולים היא מאוד חשובה, אבל ההכנה היא בזה שאנחנו יחד בעשירייה מחפשים איפה אנחנו יכולים למצוא עוד מקום לדבקות כדי לגלות את אין עוד מלבדו בצורה חיובית. ולא שהבורא מעורר בנו שבירה, שמראה לנו איך אנחנו יכולים עוד להתחבר כדי לגלות את אין עוד מלבדו, אבל דרך השלילה.

שאלה: מתי אין עוד מלבדו קובע באדם שהאדם יקבע שאין עוד מלבדו?

הכול תלוי בהכנת האדם. או מרע, או מטוב. תלוי משורש נשמה. תלוי מהסביבה, מהחברה שהוא מכין, תלוי בכמה תנאים. אבל אם אדם משתוקק לגלות בחייו את אין עוד מלבדו אז הוא מעלה את הרגישות שלו למה שקורה בו, מחשבות, רצונות, דחפים, כל מה שעובר דרכי. לגלות בזה את אין עוד מלבדו. כי סך הכול הוא הצעצוע שהבורא מניע אותו.

תלמיד: איך העשירייה הופכת למסך ביני לבין הבורא?

אני חושב שזה לא נכון. העשירייה זה לא מסך ביני לבין הבורא. אני עם העשירייה נכלל יחד, ובצורה כזאת אני מתנהג. אפשר להגיד כמו שאתה אומר, אבל זה מצבים מקריים, לא מצב של בניית הכלי.

(סוף השיעור)

---

1. "כי את אשר יאהב י-ה-ו-ה יוכיח, וכאב את-בן ירצה." (משלי ג', י"ב(.↩

2. "לך לאומן שעשאני" (תלמוד בבלי, תענית כ', ב' גמרא(.↩

3. "מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה" תִּטְהָרוּ, עברות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שֶׁיְּרַצֶּה את חברו" (ויקרא טז, ל).↩