שיעור בוקר 04.05.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 09.01.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/lL5VUJ9R?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א',

מאמר "כובד ראש בעבודה מהו"

מפני שבכל דבר אנחנו הפוכים מהאור, מהבורא עד כדי כך שאין לתאר משהו שדומה וקרוב לזה, לאט לאט מתגלות לנו התכונות האלו שבנו, כדי שלא נעמוד מול הר כזה שאי אפשר בכלל לדמיין איך אפשר לראות אותו. ההפכיות הזאת היא הופכיות איומה, מכאן עד אין סוף מראים לנו לאט לאט עד כמה אנחנו הפוכים. כל הצורה שלנו, שאפשר לדמיין כצורה גשמית אולי, כל הצורה, כל התכונות שלנו הן לגמרי הפוכות מהבורא.

אם הייתה לנו תכונה אחת הפוכה אז היינו יכולים למדוד את התכונה הזאת כלפי יתר התכונות, הייתה לנו הסתכלות נכונה מהתכונות האחרות על התכונה האחת שהיא לא נכונה, הפוכה, אז היינו יכולים לראות את זה. אבל מפני שהעיניים, הידיים, הריח והשמיעה וכל המידות שלנו הן גם הפוכות, אז אין לנו שום אפשרות לראות משהו שהוא לא הפוך, ולכן הכול נראה בסדר.

לכן כשמתגלה באדם הצורה ההפוכה הזאת, זה צריך להיות ממש גילוי מלמעלה, כי אין אף הכנה אצלנו, התחלה, כך שנראה משהו בסתירה למה שקיים. בשביל זה צריכה להיות מפותחת מאוד הנקודה שבלב, שתהיה בי תכונה אחת שהיא תכונה חיצונית מחוץ לעולם הזה. אז אני אוכל לבדוק ולבקר דרכה אולי את כל יתר התכונות שלי, את הצורה שלי.

לכן רק לפי כמה שמאירים לנו מלמעלה ומטפחים את התכונה הזאת, את הנקודה שבלב, אנחנו יכולים לראות עד כמה אנחנו הפוכים. לפני זה, זה בלתי אפשרי. כמו שאומרים שיש חומר, ויש אנטי חומר, משהו שאצלו הכול הפוך.

מי יודע שזה הפוך? צריכה להיות נקודה ממוצעת, אמצעית, נגדית, וכשהאדם מתחיל לקבל את הנקודה הנגדית הזאת, את תכונת הבורא לתוך תכונותיו, מתוך הנקודה שהיא הנקודה שבלב, נקודת הבורא, הוא מסתכל על כל יתר התכונות שלו, על הצורה הכללית שלו, ורואה עד כמה אצלו הכול ההיפך, אז נעשית בו הרגשה כזאת שנקראת "כובד ראש".

אבל זה לא בדיוק כובד ראש, אלא רואה אז רואה, זה עדיין לא מספיק. אז אני הפוך, אפשר להגיד כאן "לך לאומן שעשאני", כלומר גם מהמצב הזה אפשר לצאת בלי לעשות כלום, אלא ללכת ב"קלות ראש", לא לקבל את זה, אלא ככה, בסדר גמור, אני ממשיך.

אלא "כובד ראש" זה אחרי שאדם רואה מתוך הנקודה שבלב את כל הצורה שלו הפוכה מהאלוהות, כמה שנותנים לו לראות, זו עדיין צורה קטנה מאוד, זה אפילו לא עיבור, ואחרי ההרגשה הזאת הוא צריך להגיע ל'הכנעה". ההכנעה היא לא בזה שאני מכניע את התכונות שלי כלפי תכונות הבורא, ההכנעה שלי יכולה להיות בזה שאני מקבל עצה לעבוד למעלה מהדעת עם התכונות שלי, וקבלת העבודה למעלה מהדעת זה נקרא "עבודה בכובד ראש". זאת אומרת לא מספיק סתם לראות את התכונות, צריך יחס נכון אליהן.

מכאן יש רק תוצאה אחת, "תפילה". כי אדם רואה עד כמה הוא הפוך, נותנים לו רק לראות את זה, ואין לו שום אפשרות להפוך את עצמו לצורה הפוכה, לקבל צורה הפוכה, אלא על ידי עזרה מלמעלה, ואז הוא פונה לבורא מכובד ראש. אחר כך הוא מבין שהצורה ההפוכה הזאת והצורה האמיתית שהוא יקבל אם הבורא יעזור לו, את שתי הצורות האלה נתנו לו בכוונה להרגיש, באחת להרגיש רע ובשניה להרגיש טוב. לא נתנו לו סתם להרגיש את שני המצבים ההפוכים כטוב ורע, אלא כדי שמתוך ההבחנה הזאת הוא ירצה להידבק בבורא עצמו.

שתי הצורות שנראות לו כאלו הפוכות בתוך ההרגשה שלו, הן רק האמצעים כדי שידבק בבורא. כי האמת נמצאת מעל שתי הצורות האלו. וההיפך ממעמד הבורא שנמצא למעלה משני הצורות האלו, אם אדם דוחה את היחס שלו למצבו לפי קלות ראש או לפי כובד ראש, הוא כביכול נעלם בכלל מהיחס לרוחניות. אין מצב ביניים בין קלות ראש לכובד ראש, זה מצב שלא קיים. זה מצב למשל כמו של אדם שחי ברחוב כרגיל כמו כל האנשים מסביבנו, שאין לו שום יחס לתכונותיו כלפי תכונות הבורא. ברוחניות ההבחנה הזאת לא קיימת.

העבודה העיקרית שלנו היא להגיע לתפילה, תפילה נקראת עבודה שבלב, שהיא תהיה מכובד ראש. כובד ראש הוא לא מזה שאני רואה את תכונותיי הפוכות מהבורא ורוצה לתקן אותן, אלא שלב מעל זה, שמתוך זה שאני רואה כך ורוצה לתקן אותן, אני מכניע את עצמי לקבל עצה מהבורא ללכת לתקן אותן בלמעלה מהדעת.

תלמיד: כתוב שלפני שאדם מתפלל, הוא צריך לבדוק מה חסר לו. איך הוא יכול לדעת מה חסר לו?

כתוב שאדם צריך להתפלל מחיסרון, שיודע מה חסר לו. איך לדעת מה חסר לי? חסר לי רק דבר אחד, לראות שהצורה שלי היא הפוכה מהצורה של הבורא, שאת זה אני רואה כביכול בתוך הדעת, אני רואה, מרגיש וקולט בתוכי. כלומר אין פה שום דבר מיוחד. אלא המיוחד בזה שהבורא עשה לי נס, כי הוא נתן לי הרגשה שהיא הפוכה ממה שאני מרגיש בדרך כלל, הוא נתן לי כלי נוסף מעולם הפוך, אחר, רוחני.

ואז יש לי שתי צורות של כלים, ניצוץ אחד בעל מנת להשפיע שנקרא חן דקדושה, נקודה שבלב, ניצוץ מהכלי השבור הזה שנשאר, נר דקיק, ואת התכונות האגואיסטיות שלי, הצורה הרגילה. ואז אני יכול לבקר, לבדוק, לדון ולהחליט, ככול שאני יכול לראות מתוך הנקודה שבלב שהצורה שלי הפוכה מזה.

הידיעה הזאת היא עדיין רק התחלת היחס שלי לרוחניות, היא עדיין לא כניסה לרוחניות. הרבה אנשים מרגישים את זה. אנשים פונים אלינו, מגיעים לכאן, מגיעים להרגשה הזאת, ומיד בורחים והולכים הביתה ולא חוזרים. למה? כי מכאן יש עוד שלב אחד. מתוך זה שאני מרגיש את ההפכיות שלי לבורא, אני צריך עכשיו להגיע לפתרון הנכון, מה אני מוציא מתוך שני הנתונים הללו.

אני צריך להתייחס אליהם נכון. ולהתייחס אליהם נכון זה לא נקרא שאני בעצמי הולך ומחפש כלי איך לשפר את עצמי, איך להוציא את עצמי בכוחות עצמי לדרגת הבורא. אם אני מסתכל על זה בצורה כזאת, אז אני רואה שאני לא מסוגל, ואז אני נשבר ועוזב. אני אומר שהעבודה הזאת לא בשבילי, והיא בכלל לא לבני אדם, הבורא הוא בשמיים, אני בארץ, ולכן תן לחיות. עדיף לסגור את העיניים ולא לראות את הכול, להיות בטבע אחד. כי להיות באמצע בין רוחניות לגשמיות זה נורא, זה כל הזמן להרגיש שאתה ההיפך, שאתה נבזה, שאתה הפוך, שאתה ממש נורא, הרגשה לא טובה, ייאוש, בשביל מה?

זאת אומרת, הרגשת הפער בין רוחניות לגשמיות חייבת מיד לתת מימוש נכון להרגשה הזאת, אחרת אדם פשוט נופל לתוך דיכאון, לתוך הרגשת חוסר אונים ואין לו מזה כלום. זאת אומרת, הכרת הרע חייבת להיות כקרש קפיצה מידי, או לפחות מהר ככול האפשר לעבודה למעלה מהדעת. שאני לא מסוגל לעשות את זה והבורא כן מסוגל לעשות את זה, וכן רוצה לעשות, ובתוכנית שלו לעשות את זה במידה שאני אדרוש את זה ממנו. למה אני אדרוש את זה ממנו? כי בזה אני צריך להעריך אותו, בזה אני צריך להכניע את עצמי, בזה אני מקבל את העצה שלו, בזה אני נדבק אליו. בסופו של דבר הדבקות זה מה שמשיגים.

אם עושים את עיבוד הנתונים האלה בצורה נכונה, אז האדם זקוק לחברה שתתן לו את הכוחות האלה ואת היחס הנכון להתייחס למצב, ואז האדם עובר מהר לשלב הבא, שהשלב הבא נקרא עבודה עם כובד ראש, שזו כבר ממש תפילה. התפילה לבורא יכולה להיות רק למעלה מהדעת, זה ברור. כי מה זה נקרא תפילה? החיסרון שלי צריך להיקלט בעליון, אבל אני לא נמצא בעליון. אני יכול להישמע אצל העליון אם אני אעלה אליו, אם אני אעלה את החיסרון שלי אליו. להעלות את החיסרון שלי אליו זה נקרא לעשות פעולה למעלה מהדעת, כשאני לוקח את החיסרון שלי, מהדרגה שלי, ומעלה אותו לדרגה של העליון.

תלמיד: איך עושים את זה?

בניגוד לכל מה שאתה מתאר לעצמך שאתה יכול לעשות. ככול שהמצב נראה לך אנוש, אתה צריך לראות דווקא מתוכו רק תוצאה אחת, שהבורא כן יכול לעזור. כאן זו נקודה שהיא לא נקודה לוגית, כי השכל שלנו לא יכול להעביר אותנו מהעולם הזה לרוחניות, יש כאן באמצע הפסק. אלא רק בזה שמקבלים על המצב שלנו מסך, כלי רוחני, כוונה על מנת להשפיע, ניתוק מכל החושים והשכל שלי שכך מדברים. זה כבר דבר שאי אפשר להסביר. אבל רק בצורה כזאת אפשר שהרצון שלי ייקלט בעליון כתפילה.

תלמיד: בכל נקודה שהאדם מרגיש ייאוש ואומר לעצמו שהבורא כן יכול לעזור, האם זה העלאת חיסרון?

אני לא יכול להגיד לך. אתה שואל, "ברגע שאני אומר לעצמי שאני לא יכול והבורא כן יכול, האם בזה אני מעלה את החיסרון". תגיד לי אתה, האם בזה החיסרון עולה? מה זה אומר שאדם אומר? הדברים לא נמסרים לפי מילים.

תלמיד: כשאני רואה תכונות רעות בחברים שלי, ומגיע להרגשה שאני שונא אותן, איך אני יכול מהשנאה הזאת לגלות את הכרת הרע שבי?

יש לנו שתי אפשריות לראות את המצב שלנו, אנחנו כלפי הבורא, ואנחנו כלפי החברה, כלפי הזרים בקיצור. הזרים או הבורא או החברה או החבר, זה לא חשוב. אין לנו יותר כלפי מישהו או כלפי משהו שאני יכול לבדוק את עצמי. אז במקום בורא נתנו לנו חברה, מהחברה אנחנו יכולים לעבור אחר כך ליחס לבורא.

אבל אנחנו חייבים בסופו של דבר להגיע למצב ש-או הבורא או החברה יהיו אצלינו כמדידה אחת. בסופו של דבר כלפי הכלים האגואיסטים שלי לא משנה מי בחוץ. כי אם זה משנה, אז זה על מנת לקבל, ואז אני עושה כאן כל מיני חשבונות, עם מי יותר כדאי ועם מי פחות כדאי להיות ביחס יפה, עדיף וכן הלאה. אבל בזה אני פשוט משקר לעצמי.

אם אני רוצה למדוד נכון את המעמד שלי ככלי מתוקן או מקולקל, אז בשבילי קודם כל הבורא או החברה צריכים להיות כלפיי אותו דבר. כי אז אני מאפס את הרצון לקבל שלי לאפס, וממנו אני יכול להתחיל למדוד. אז כבר אין לי סטייה פנימית, המכשיר שלי הוא מכשיר שמסתכל נכון ממני והחוצה. וכשאני מסתכל עכשיו ממני והחוצה בצורה נכונה, אני יכול לראות נכון עכשיו, "מה אז? איפה באמת היחס שלי?", ומתוך זה אני מתחיל לעבוד. זאת אומרת, לא יכול להיות שהשקר הזה, משהו מבחוץ כלפי הרצון לקבל הוא שונה כלפי הרצון לקבל. לא יכול להיות שהשקר הזה פשוט יכסה לי את העיניים, אחרת אני בכלל לא נמצא במציאות הנכונה.

זה לא אומר שאני צריך עכשיו ללכת ולהשפיע לכולם, ובכוח להיות אדיב לכולם ולשרת את כולם. יש אנשים שחושבים שכך זה צריך להיות, הם גם דורשים את זה, "הרי אתה מקובל, ואחרי ששמעת איזו בעיה יש לי, אתה צריך עכשיו לרוץ ולסדר אותה מיד". יש כאלה שאומרים לי כך. אני צריך להתייחס לכל אחד ואחד מחוץ לי כדי לאפס את הכלים שלי. אני לא בא לשרת את העולם או לשרת את החבר בצורה האגואיסטית שלו.

תלמיד: לא ענית.

מה הייתה השאלה.

תלמיד: מתוך יחס של החברים איך לראות את הכרת הרע, סך הכול זה אני אשם.

לא.

תלמיד: אותך אני רואה.

כשאתה מסתכל על החבר, אתה מכיר את הרע שבו, איך אתה יכול לראות את הרע שבתוכך? זאת הבעיה שיכולה כאן להביא לטעות. אתה לא יכול להגיד עכשיו, כל הרע שאני רואה בשני, זה רע מפני שהכלים שלי לא מתוקנים והחבר שלי זה ממש מלאך, בורא, אתה לא יכול להגיד כך. ולא שאתה לא יכול להגיד ככה בגלל המעמד שלך, אלא בגלל שהמצב הזה הוא גם לא מצב נכון, הוא לא מצב אמיתי, ריאלי, אלא כולנו מקולקלים וכולנו נמצאים ביחס הפוך מהבורא.

אלא אם אני הולך למדוד את הכלים שלי הפנימיים כלפי אחרים, אז אני אומר, היחס שלי אגואיסטי כלפי אחרים, והאחרים האלה הם או בורא, או נבראים, או חברים, זה אותו דבר, אני אגואיסט והם מחוצה לי אבל אלו שמחוצה לי הם החברים, הנבראים האגואיסטים גם כן. או הבורא, זאת אומרת התכונה האלטרואיסטית, הנצחית, האבסולוטית - ויש ביניהם הבדל.

אם אני אדבר כמוך שהיחס שלי לאחרים הוא רע מפני שרק אני רע והם טובים, אז לא יהיה לי עם מי לעבוד, זאת גישה לא נכונה. אני אז לא אמדוד אותם לפי איך שהם, אני אמדוד אותם לפי איך שהם צריכים להיות בגמר התיקון וזה לא טוב. זאת אומרת, אני צריך לראות נכון גם את עצמי וגם אותם, ואז אני יכול להתחבר עמהם יחד כדי להגיע לתיקון. אני צריך לראות את החברים לא שהם מתוקנים, אני צריך לראות אותם כמו שהם, שתהיה לי חברה, שיהיה לי מישהו שאיתו יחד אני הולך להתקפה.

אני רואה כאן שלא יכולים לסדר את ההסתכלות הזאת. אולי אחרי עוד כמה שאלות. אני לא תופס עדיין איפה אתם כאן לא יכולים לחבר את היחס הזה.

תלמיד: יש בעיה. במציאות קורים כל מיני דברים שהם קשים ולא נוחים, ואז אנחנו קוראים את זה פה. ואולי מנסים קצת להרגיש את זה בעבודה למעלה מהדעת ואמונה, ואז אתה אומר לעצמך, רגע אז מה שקורה לי זה לא רע זה טוב, כי זה הסתרה וצריך להתבטל.

זה לא נכון, זה כמו שקודמך אמר על זה. אם אתה אומר על מה שקורה לך שזה דבר טוב ולא רע, למרות שאתה מרגיש רע, אז זה פשוט שקר, זה חסידות, כך העמך אומר. וזה ההבדל בין דעת בעלי בתים לדעת תורה, זה הבדל בין דת (Religion), ובין חכמת הקבלה.

אתה פשוט משקר, "מה שעושה הבורא הכול לטובה, וכשנותנים לי מכות זה גם טוב ואלה לא מכות זה דברים טובים רק אני לא מרגיש אותם יפה". אם אתה מרגיש לא טוב, למה אתה משקר לעצמך? למי אתה משקר?

הלב שלך נמצא בדיוק בפרצוף העליון כמו שאנחנו לומדים ב"אמא עילאה" שהיא נמצאת עכשיו באחוריים לאבא ולא מקבלת את התפילה שלך, בגלל שהתפילה לא אמיתית. תשקר עוד יותר לעצמך אז תהיה עוד יותר רחוק מהאמת. אם אני מקבל מכות ואומר על זה שזה טוב, ומתפלל ומודה על זה, עושה הודיה, אז איזה שקר יכול להיות יותר מזה? איך אני יכול להגיע להכרת הרע וללמעלה מהדעת? זה מה שהוא אומר גם. אז לא תופסים את המציאות נכון. קודם כל אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אחרי זה כשאתה מרגיש את עצמך רע אתה צריך להתייחס לזה "אם אין אני לי מי לי".

תלמיד: ואם זה לא עוזר?

הבעיה שלך שאתה לא רוצה לחיות בהתנגשות דעות, בהתנגשות פנימית אתה לא רוצה להיות. יותר קל להגיד "ברוך ה' הכול בידי שמים, והכול בסדר, ואין עוד מלבדו, ואני ככה חי וזהו, מה אכפת לי". או אחד או השני, זאת אומרת או לחיות כמו שחיה כל האוכלוסייה הדתית, שהכול כאילו סומכים על למעלה, "כאילו" כי אין ביקורת. לא מתוך סטייה חיים את זה, אלא פשוט מוחקים את החיים האלה כביכול ורוצים להדביק את עצמם ל"יש בורא הכול בסדר" וזהו.

רואים אפילו היום שלפני מלחמה בבני ברק אומרים, "אני לא צריך מסכות, אני לא צריך כלום, אין מלחמה אין כלום". לא מקבלים את החיים, לא חיים את המציאות שמתוכה הם צריכים לעלות כביכול, מחויבים לעלות מתוך המציאות הזאת לגמר התיקון בכוחות עצמם.

איפה עושים את זה? לא עושים כי לא מקשרים את שתי הנקודות, כאילו מדביקים את עצמם לשמים וגמרנו. או חיים חיים אחרים כמו חילונים שהשמים לא נמצאים "אנחנו נמצאים בארץ ומה שיש לנו יש לנו, גמרנו". בשתי הנקודות האלה קיימת כל האנושות.

אם אתה נמצא או באחד מהם או בשני אתה מסתדר יפה מאוד, איכשהו אתה סוגר עיניים מנקודה אחת לשנייה או כחילוני או כדתי ואין שום בעיה, זאת מין אידיאולוגיה כזאת שתפסת בחיים וזהו, פילוסופיה כזאת.

ואתם רוצים כך להתייחס? "החבר שלי הוא מלאך, הוא כמו בורא ואני כך מתייחס אליו". או ההיפך. צריכים יחד עם זה לראות, מה זה יחד? לצורך ההתחברות שלי לחברים אני צריך לדעת שדרכם אני יכול באמת להרגיש איפה אני כלפי הבורא, כשאני מתייחס כאילו לנקודת הכתר העתידה שלי.

לצורך התחברות איתם כדי להגיע לבורא אני צריך את החסרונות האלו שלי ושלהם לחבר יחד ולראות אותם גם כקטנים ולחיות דווקא מהתנגשות של שתי נקודות הראייה האלו. אין מה לעשות. זה בסופו של דבר פער בין תחתון לעליון, זה פער שבתוך הדעת ולמעלה מהדעת, זה פער שמתוך זה אתה תרצה את עזרת הבורא. ואנחנו בצורה טבעית יכולים הכול לסבול רק לא להיות בין ההתנגשות האור והכלי, זה נקודת הביטוש שאין ממנה כביכול שום פריצה, רק באמת ללמעלה מהדעת.

והנקודה הזאת לא יכולה להיות מורגשת אצלנו כטובה, כנוחה, מפני שאין לה שום בסיס בטבע. להדביק את עצמו לבורא זה לא בעיה, יש הרבה אנשים שעושים את זה גויים, יהודים, אתה יודע, זה כמו להשתכר. או ההיפך, להיות בתוך המציאות או מנותק מהמציאות. האנושות רק את זה עושה, או סמים או המציאות האמיתית, זו לא בעיה להיות גם בזה וגם בזה.

הנקודה האמצעית ביניהם זו נקודה שלא יכולה להתקיים באדם אם הוא לא תופס את עצמו מיד בלמעלה מהדעת, אחרת הוא לא יכול להיות בה, הוא מיד בורח בצורה טבעית או לזה או לזה. היא לא קיימת בעצמה. למה? כי תתאר לעצמך, אנחנו צריכים לעלות לעליון ולהיות בדרגה עליונה עם החיסרון שלנו של התחתון. איך זה אפשרי? איך יכול להיות חיסרון של התחתון להיות כלול בעליון? זאת הנקודה, זה לא מסתדר בשכל לפי איך שאנחנו גם לומדים בקבלה.

חיסרון של התחתון נמצא בעליון – זה לא מציאותי. בדרגה העליונה תכונות עליונות, בדרגה התחתונה תכונות של תחתון. איך יכול להיות שתחתון עולה לעליון? אם הוא עולה לעליון הוא נעשה כמוהו, זה בסדר, אבל הוא נשאר עם החיסרון שלו בעליון, זאת אומרת, כנגד העליון, בסתירה לעליון ובכל זאת בדרגה של העליון עם החיסרון של התחתון. זה דבר לא מציאותי. וודאי שאנחנו בורחים ממנו, אי אפשר שנייה להתקיים בו, ממש, אלא אם כן יש כאן כוח מיוחד שנקרא "למעלה מהדעת".

תלמיד: נניח האדם מרגיש שרע לו, ולמה הוא מבקש שיתגלה, בשביל שלא יהיה לו רע. אם הוא מבקש בשביל הפופיק שלו, מה הוא עושה בזה?

זו שאלה שכבר דנו בה הרבה. האדם תמיד מתפלל שיהיה לו טוב. השאלה, מה זה הטוב? וזה תלוי לפי מה הוא מסדר את סולם הערכים שלו. האם טוב בשבילי, או בצורה אגואיסטית להיות שייך לעולם הזה, או בצורה אגואיסטית להיות שייך לעולם הבא, או בצורה שטיפה טיפה, בקצת יהיה לי יחס לבורא בצורה כאילו לא אגואיסטית. זה נקרא לא לשמה, ומתוך זה יש מהפך.

אתם מחפשים כל הזמן, וזה יפה, זה נכון, איך מסדרים כאן כניסה מהגשמיות לרוחניות, מעל מנת לקבל, לעל מנת להשפיע. איך אפשר לסדר את הכניסה הזאת כך שלא תהיה סתירה, שזה יהיה ממש כאילו מין מעבר, גשר או מנהרה ישירה. אין דבר כזה, עד שים סוף לא נפתח, אין מעבר. פשוט מאוד, ולכן האדם בורח.

יש כאלו שאיכשהו ממש בנס, בנס מהשמיים מחזיקים, אתה רואה כאן, מאה האנשים האלה שיושבים כאן, ועוד כמה מאות שנמצאים במעגל החיצון, אבל היתר לא מסוגלים. או שעדיין לא הבשילו, או ניסו הרבה, כמה האלפים שעברו כאן, ניסו ועזבו. כי להחזיק את הנקודה הזאת, להיות תלוי בה, ממש קשור בה, ולהשתדל בכל זאת לחיות בה, זה להיות כל הזמן בפיצול פנימי, במקום שבו אתה אפס ממש, גם בדעות, גם בשכל, גם בניסיון, בהכול.

תלמיד: האם התבטלות בפני העליון היא על דרך כפייה?

כתוב "אין כפייה ברוחניות". והתבטלות כלפי העליון, האם זו לא כפייה מהעליון אלינו? זאת אומרת, לפי הסיפור באמת, הבורא נותן לפרעה את יצר הרע, ואחר כך בא אליו להכות אותו. ופרעה המסכן לא יודע לאן לברוח כי אין לו אפשרות לברוח, הוא כולו כולו במאה אחוז תכונות הפוכות. אז לאן הוא יברח? אין צורה יותר מסכנה, ממש יותר נוראית, מהדרך שבה הבורא מתייחס לפרעה. והאם זה מתאים לבורא שככה יעשה לנברא עם כל התכונות שלו? זה מה שאתה שואל?

תלמיד: לא, אני שואל יותר מחודד. לא מצד הבורא, אלא מצד הנברא. האם בחירה בדעה של העליון זה על דרך כפייה כנגד עצמי. אם אני עכשיו צריך לבטל

אז אתה אומר, כל ההחלטות שלי

תלמיד: אבל דיברת מצד הבורא,

בסדר, מצד האדם, הפרעה בכלל,

על זה דיברנו כאן.

ואת זה אתה לא יודע. אני מסכים עם זה.

כשהכימאי שלנו בודק חומר,

איזו מין בחירה חופשית יש כאן?

תלמיד:

אתה לא עובד עם זה בכלל,

ומה הלאה?

העבודה שלנו היא מעל הדעת,

תלמיד: מהי

תלמיד: אבל מה עושים?

אני צריך לקבל

אל תדחה את זה. אתה לא רוצה לקבל את זה, אני מבין, אבל כך יש לך בעולם הזה מעבדה. בתוך הרצון לקבל שלך, בתוך הטבע הזה, יש לך באמת אפשרות נדירה, רק בגלל שהתחלקה הנשמה, אפשרות לראות בתוך הרצון לקבל שלך איזו מין התאמה, העתקה, איך יש פער בין גשמיות לרוחניות.

אומרים, שכפי שיש פער בין גשמיות לרוחניות, ניגוד, הפכיות, כך יש פער בין היחס שלך לעצמך ובין היחס שלך לאחרים. ומה שיפה, שבתוך האגואיזם שלך אתה יכול לראות את זה וללמוד את זה. אם אתה לומד את זה סתם בתוך האגואיזם, אז יוצאת לך פסיכולוגיה, כמה אני יפה או לא יפה, אני צריך להיות אדיב וטוב וכן הלאה. יוצא מזה כל מיני שטויות, במה שהאנושות אוהבת להתגאות, יפי הנפש.

אבל אם אתה לומד שהדברים האלה הם כדי לדמיין את היחס שלך לרוחניות, לבורא, יוצאת לך מכאן כענף ושורש איזו הרגשה שנקראת באמת הנקודה שדרכה אתה מתחיל, מהכרת הרע הזה אתה מתחיל להשתוקק להידבק בבורא. כמו שהוא מתאר בדף ע' ב"אגרות", כמו ממש חולה אהבה. אבל זה בא רק מתוך הכרת היחס שלך לחבר.

תלמיד: מה מתחזק כנגד זה?

מתחזק כנגד זה אני והבורא, אני והאלוהות. זה לא בהסתרה, יש לי את הפרצוף של החבר מולי, אבל זה קורה רק אם אני מקבל אותו, שאני עובד איתו כדי למצוא את הנקודה הזאת, את היחס שלי לאלוהות. אחרת אין לי שום מקום שבו אני יכול לעבוד עם זה, זה ממש כמו שולחן מעבדה, אין לי את היסוד הזה.

תלמיד: אז איך להשפיע לחבר?

אנחנו כבר בורחים לדברים אחרים.

תלמיד: כובד ראש נקרא אמונה למעלה מהדעת, וקלות ראש זה נקרא אמונה בתוך הדעת, ואמונה למטה מהדעת זה נקרא ללא ראש.

בסדר.

תלמיד: אם כך, יוצא שאדם שהוא דומם דקדושה זה אדם ללא ראש.

נכון. הוא אדם ללא ראש. אבל אדם שלא שייך בכלל ליחס שלו לאלוהות, לא קיים. ללא ראש ולא קיים, אלו שני דברים שונים.

תלמיד: האם תפילה אמתית לבורא על תיקון עצמי, זו תוצאה או מימוש של הכרת הרע?

נכון.

תלמיד: איך להגיע למצב שהתפילה לא תהיה תפילת שקר?

כל התפילות שלנו הן כך. רק כשאומרים "כלו תפילות ישראל"¹, כשאדם מגיע לכך שכבר לא מסוגל להעלות את התפילה, אז הוא מגיע למצב שזו התפילה האמתית. לפני זה כל התפילות הן עדיין תפילות לא אמתיות. אבל אומרים שצריכים להתפלל, "הלוואי שיתפלל כל היום", ותפילות בכובד ראש. אבל כשנגמרות כולן, אז זו תפילה אמתית.

אחרי הכול, צריכים להבין שמה שאנחנו מבינים, זה לא פועל בכלום. השכל שלנו נשאר עם המילוי. תתאר לעצמך שהיית יוצא מהשיחה הזאת מלא, מבין, מרוצה מזה שהבנת, מילאת את עצמך, הכול ברור. ואילו עכשיו אתה יוצא ההיפך, הכול דפוק, אני לא מבין כלום, המורה הזה גם הוא כנראה לא יודע על מה הוא מדבר, ובכלל כל הדרך הזאת, אני לא יודע איך ללכת ובאיזה צעד. מה ההבדל בין זה לזה, חוץ מההרגשה הפנימית השקרית?

תלמיד: שהיא שקרית.

כן. היא שקרית מפני שאתה לא יודע למה נתנו לך כך להרגיש.

(סוף השיעור)

---

1. תהילים עב", כ'.↩